Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘Uncategorized’ Category

          הישרדות  מול ריפוי: עם ישראל, בוא לחיות ולא למות.

                                              

  • בין בריאות למחלה

המחלה נחשבת מאז ומעולם כמשהו רע שיש להכריתו, הפרעה במצב הבריאות  שסיבתה לא תמיד ברורה אבל שיש למגרה כי היא מסכנת את האורגניזם. חייבים להילחם במחלה…

כרופא והומאופאת העוסק ברפואה משולבת, אני מציע גישה הפוכה, על פיה מחלה זה דבר בריא, יחסית. זהו מצב של הישרדות, שמציל חיים כרגע.  בעוד שריפוי זה דבר אחר לגמרי.

על פי גישה זו מחלה נובעת ממצב בו חוויה שחווה אדם ברגע מסוים נהייתה קשה לו מדי לעיכול, היינו, להופכה לזיכרון פשוט, והיא נשארת אז 'תקועה' בנפש ומאיימת להזיק לה מאד. כדי לשמור על הנפש – שנאמר, "ונשמרתם לנפשותיכם מאד" (דברים ד, טו),  מופעל 'הסדר המחלה':  בתמורה להדחקת החוויה עד שהיא צרורה לה בשקט בעמקי הנפש – משלם האדם בהוצאת חלק מהלחץ בצורת מחלה פיזית או התנהגות חיצונית. נוצר כך מצב של איזון על תנאי, סוג של בינתיים, מצב שלהישרדות, אשר מאפשר 'שקט תעשייתי', עד אשר יתעשת האדם מספיק כדי לחזור אל המקום המודחק, הממתין לו ולעשות שם שלום; פיוס; התמרה של החוויה,  תיקון…

מחלה היא, על כן,  דבר בריא יחסית, כי היא מאפשרת לשרוד בינתיים, עד יעבור זעם. נח בדמותו מסמל את ההישרדות: הן בכל מצב ידע לעשות לעצמו נח… יש מבול? הוא בונה תיבה! וכך עובר את החיים בתיבות הישרדות.

אבל ריפוי זה דבר אחר, הפוך בכיוונו: בהנחה שהמחלה היא ככלל פסיכוסומאטית ביסודה, הרי רק חיזוק כח הריפוי של הנפש יביא מרפא. מרפא – מלשון הרפיה. להתחזק פנימה עד שנוכל להרפות ממערכות ההגנה שנועדו להגן מפני כאב החוויה העצורה בנו. אותה הגנה שזרקה את הכאב החוצה לגוף כמחלה תעשה כעת מיותרת והמחלה תיעלם כי אין בה עוד צורך . או אז נחזור למקומנו הטוב של זרימה הרמונית בין כל חלקי האורגניזם ובינו לסביבה, היא הגדרת הבריאות.

כך בתינוק הסובל מדלקות אוזניים חוזרות האנטיביוטיקה עוזרת לו לשרוד אבל לא מרפאה אותו, בדיוק כמו שריטאלין יציל ילד עם הפרעת קשב וריכוז בבית הספר ויעזור לו לשרוד, אבל לא יוכל להביא לריפוי של ממש.

ברצוני להדגיש את הלגיטימיות העמוקה של שתי דרכי הריפוי: ההישרדות היא תגובה הכרחית שהאורגניזם מבטא דרך המחלה נוכח משהו מבפנים המאיים על שלמותו, על עצם קיומו  ובכך מאפשר לעצמו לשרוד בינתיים.  ריפוי מתנהל בכיוון ההפוך, דרך התחזקות מבפנים המאפשרת לעכל את החוויה שגרמה למחלה ולהחזיר את מצב השלום הפנימי של האדם. וכשפוחת הלחץ נעלם גם הצורך במחלה והאורגניזם כולו מרפה-מרפא, וחוזר לקו הבריאות .

  • הישרדות וריפוי בתנ"ך: הנה, זה ככה עוד מקדמת דנא…

יעקב ועשיו, גיבורי התרבות שלנו,  מייצגים את שני הצדדים האלו, הישרדות וריפוי, שהם בעצם שני שלבים בתהליך האנושי אלוהי הבלתי ניגמר לעולם: עשיו איש העשייה, המתרוצץ מתרוצץ עד שמביא צייד בפיו, שורד כל מכשול והולך הלאה. אין לו זמן לשטויות, הוא איש המעשה, גיבור צייד, לוחם מגב שכזה.

יעקב הוא היפוכו הגמור, ניגודו המשלים.. כמו על פי אותו חוק אלוהי הטוען שבחלד יש שאיפה מתמדת להרמוניה בין ניגודים משלימים, כך גם כאן יעקב לעשיו תאומו. יעקב הוא איש תם יושב אוהלים , בעצם סוג של נעאבך, לוזר, סמולן שכזה  שלא יודע לעשות דבר חוץ מלקטר, ונחבא מאחורי סינרה של אימו רבקה.  אין פלא שיצחק  (שמיר, אבל גם רבין בתחילת דרכו), איש הדין, מעדיף את עשיו החייל על פני אחיו, בתנאי שיביא לו צייד ניצחון מדי פעם, כמובן. ואילו רבקה אוהבת את יעקב כך סתם בלי סיבה… רבקה היא מייצגת החמלה. מתוך 4 אימהות היא היא החומלת הגדולה. בלי כל תמורה אוהבת היא את יעקב בנה. כפי שהוא תאוהבהו, חונכת לו על פי דרכו.  

עשיו, אמרנו אם כן, הוא מייצג ההישרדות. הוא שורד כמעט כל דבר, כולל  את מעשה הרמיה של יעקב שגוזל ממנו בסוף הן את הבכורה והן את הברכה. אבל דווקא יעקב, הרמאי הזה שמאחורי סינרה של אמא, דווקא  הוא איש הריפוי האמיתי, מסתבר. מן הכלום מן האין הוא מופיע, כולו הרפיה , כבר יודע להתמודד עם כלום, עם מחסור, עם אין –  דװקא ממנו יצא עם ישראל כולו בעתיד.

בין הישרדות לריפוי נע אדם, על הציר הגשמי רוחני.אנה ואנה יזוע, בתקווה למצוא את האמצע, את המצב הדינמי של הרמוניה שלמה בין הניגודים כולם… את השלום.

  • עם ישראל בין הישרדות לריפוי. הגיע הזמן להירפא!!!!

בין הישרדות לריפוי נע גם עם ישראל כולו, שתמיד היה נע ונד בין שניהם. בגולה זו הייתה הישרדות טהורה. ומעולה. כל הכבוד. כאן בארץ ציון כבר חשבנו על ריפוי, (הרצל וחברים).  כך חשבו אנשי תנועות הנוער הסוציאליסטיות, הקיבוצים, אדם חדש נוליד, כי עוד אאמין גם באדם גם ברוחו רוח עז… רוח העם הצעיר הזה היתה כאן, נחושה וטובה, מלאת תקווה.  כן, היה אז כייף. הייתה אז רוח אחרת.

אבל כל זה אבד בשנים האחרונות. אולי כי האתגרים, החוויות שהיו לנו היו קשים מדי לעיכול. לכן הוצאנו מחלות, מחלות של עם ששולט בעם אחר… הנה לנו חוויה קשה מדי לעיכול של עם שלם אשר מתמשכת שנים על שנים.

והרי ההתחלה היתה כמו נס, סוף סוף ריפוי של עם נודד ומפוזר בגולת ההישרדות, שאחרי 2000 שנה גילה מחדש את ארצו. איזה נס קרה לנו.  אלא שהמבחן הגדול לא איחר לבוא: האם אנשי שלום נהיה אשר מרפאים את מדוויי הגולה בלידה מחדש, או אם נשקע בחלום משיחי של הגשמת אידיאל אוטופי בלי קשר למציאות שמסביבנו ובלי קשר למציאות, לאמת שבתוכנו? השני ניצח, לצערנו. מעורב בציניות של שורדנים למיניהם שהשתלטו לנו על כל חלקה טובה הלך ופחת הדור, הלך וירד אחוז המתרפאים באמת וגדל אחוז השורדנים הסרטניים עד שפשה בנו כולנו.   זה אנחנו, כמובן, שהרשינו לכל זה לקרות… כך ניצח איש הפחד, השרדן המקצועי (הם פוחדים!) את האחרים ובחרנו בו שוב ושוב לשלוט עלינו. מאז מלחמת ששת הימים נהייתה על כן הידרדרותנו בלתי נמנעת . איכה דלונו. כמה חלינו.  איש ההישרדות שולט בנו כי אנחנו מרשים לו . נהיינו רובנו שורדים ותו לא. זה חיים זה? זה יותר סוג של מוות מזדחל של אומה שלמה .אויה כי התרחקנו מיהדותנו…

כן, זה בעצם מצב של התרחקות ובגידה בתרבותנו שלנו, ביהדות: לא  אהבת לרעך כמוך, וכן   את השנוא עלייך אנחנו עושים לאח-רים, אח-יינו לארץ.  כמה חבל .  איכה דלונו. איכה חלינו. איכה איכה ואיכה –   קינה גדולה עליינו תתקונן. 

  • אבל הנה כעת בחירות, חברים!

 אני לא מבין את אלו שמקטרים על יוקר הבחירות וחוסר תוחלתן. בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו: זוהי אולי ההזדמנות האחרונה שלנו להירפא! חושה עם, הכן כלייך. החלף ממשלותייך. בוא אל הריפוי הטוב המחכה לנו פה בסבלנות כה רבה.

כן לעשות שלום עם שכנינו. כן לאהוב לרענו כמונו ולא לשנוא כל כך את האחר, לא בתוכנו ולא מחוצה לנו בתוך העם  ולא את בני העם השכן. הבה נבחר בחיים ולא במוות!

 ראו כי הוזהרנו.

Read Full Post »

  1. 1.    יין ויי"ש

  יין הוא יין, שנוצר לא מזמן, אולי. אבל יי"ש הוא קיצור של יין ישן. ככל שישן היין כן הוא יותר בעניני חלומות. והרי חלום מן המילה 'החלמה' ששי בו, בחלום שאיפה לקחת חוויה קשה מנשוא ולהפכה לסיפור סימלי הניצתן להכלה, בדרך להיות זיכרון פשוט.

  1. 2.    'הפרחה' והפרכה

הפרחה  היא העלאת משהו לאויר, גם רעיונות, מושגים שלפעמים אין להם בסיס. גם רכילות… אז בא האדם ומפריך, עושה הפרכה של הנאמר. הפרחה נעשית  באות 'ח', בחטא… ואילו הפרכה היא ב 'כ' המסמילה, המרפאה….

  1. 3.    תולדות וזרע

אלה תולדות, נאמר. ומהי? אלה תולדות יעקב: יוסף… מה יוסף, רצית לדבר על יעקב? לא, כי על יוסף. כי הוא מה שנולד מיעקב, הוא תולדותיו. הוא ממשיכו לטוב ולרע. הוא זרעו של יעקב. זרע – מלשון זה- רע? הנה מה שנישאר רע בתוכי, המ שלא הצלחתי לפייס, להיטיב, אנא קח כעת אתה, בני, ונסה את כוחך שלך…

על כן בברכת יעקב לבניו הוא אומר דברים כמו: יששכר – חמור גרם אחד. שמעון ולוי – שני מנוולים ש… רק רגע. אל נא ייחר אפנו בו, ביעקב. הוא בעצם אומר: יששכר, אל הצלחתי לרפא חלק גדול מהחמור גרמיות שבי. אתה מוכן, בבקשה, לקחת את החלק הזה על עצמך? תודה רבה, בהצלחה. שמעון ולוי, אתם מוכנים… וכך הלאה. שיהיה בברכה!

Read Full Post »

זהו ספר ריפוי נפלא, מופלא בכל מובן.  לאורך שמונה  חתולים (עד כה)  מנסה המחבר להתרפא מכאביו, ולא  – להימלט מהם אל המוות. את המשא ומתן על הרשות להיכנס בשער הכבוד אל ארץ המתים הוא עושה עם אחד 'אינלו', מעין מלאך המוות , שליח האל שבעצמו כפוף להוראות מלמעלה…אבל אשר בשמו 'אינלו'  יש  אולי רמז לסיבת הכאב של המספר.  והרי לא פשוט. לא פשוט להעפיל שמה על מדרגות הכאב המכפיל את עצמו, ומאד מאד לא פשוט להיכנס שמה פנימה.  מיד עולה זכר 'שער החוק' של קפקא, שם ממתין אדם חודשים ושנים גם הוא כדי לקבל רשות להיכנס, וממש לפני מותו מגלה לו השומר שאין צורך בכל רשות, שהשער נועד רק לו, אם רק היה מעז….

איך לקבל רשות להיכנס? למה כל כך קשה?  מדוע בא לו כאב כל כך גדול? למה זה אנוכי? אלו השאלות עליהן מנסה הסופר לענות בסיפור. על השאלות הללו הוא מנהל המשא ומתן עם אינלו, ועם עצמו,  ואיתנו הקוראים,  וכל שהספר המדהים הזה נפרס לעינינו חלק מהתשובות הולך ועולה כמו מאליו, אבל גם בסופו זהו עדיין   רק רמז  שהסופר בעצמו נישאר לא מודע לו , אי מודעות המונחת, כנראה, בבסיס הכאב.

הכאב במרכז

זהו ספר הנע סביב כאב גדול, כאב כמעט בלתי  ניתפס בעוצמתו שהולך ונמשך לאורך כל הספר: מצד אחד כאב פיזי נורא הנובע מהכוויה,

מהצלקות, ומולו הולך ונחשף כאב נוסף, ניגודו המשלים –כאב הנפש וצלקותיה. האם משהו מהדהד שם בין הכאב הנובע מעוצמת הפציעה והנכות, לבין כאב עתיק מוקדם יותר?? בעיני יתכן מאד,  ואולי כל מה שקרה וקורה ליואב הוא ביטוי  לתלות הדדית שואפת לריפוי, לחידוש הרמוניה  בין שני משכנות הכאב: גוף ונפש.

אומרים שמקורו של כל כאב הוא בחסר של אהבה;  שכל חיינו אנחנו כמהים לאהבה, משתדלים בכל כוחנו לגייס מספיק אהבה כדי להתמודד עם הכאב שנוצר כשהאהבה הראשונית לא הייתה מספקת…

כשילד חווה חוויה שהיא קשה לו מדי לעיכול, להכיל, הרי כדי להגן על הנפש מפגיעה עד מוות  –  'ונשמרתם לנפשותיכם  מאד' –מופעל מעין "הסדר מחלה" אשר מאפשר לנפש לשרוד בינתיים על ידי שהוא מוציא, מגשים  חלק מכאב הנפש  – בגוף, והנפש בינתיים תנוח לה.  הכאב הגלוי בחוץ מאזן את הכאב החבוי בפנים. זהו הסדר התובע כוחות כל הזמן, אבל הוא הרע במיעוטו וכל עוד הוא קיים מוגן הילד ממוות.  הוא יתרפא ויחזור לחיי בריאות כאשר יתחזק מספיק להפוך אותה חוויה תקועה גשמית  לזיכרון פשוט. עד אז הוא בריא על תנאי  – כלומר חולה, הוא הוא המצב האנושי השכיח ביותר… בתנ"ך, ספר הריפוי הגדול מכולם, זוהי   'עבודת האלילים':  האליל מחתים את הילד על חוזה  המאפשר לו הישרדות בינתיים במחיר של מחלה.

הספר ניפתח בשאלה מהו הזיכרון הראשון של האדם, ובכך נוגע  מיד בלוז העניין – כי הרי לשם, אל הזיכרון הראשוני של הכאב  נשאב האדם פנימה כל חייו כדי לפייס, לתקן. והסיפור כולו  – סיפור חיינו כולנו, כמובן – איננו אלא ניסיון בלתי פוסק לגעת בכאב, לעכלו שאז יחזור אדם למקומו ויבריא, כן, ייברא מחדש.

ילדות נהדרת

ליואב הייתה ילדות נהדרת, כך  הוא בעצמו אומר. ילד טוב, בן יחיד ומפונק בשנותיו הראשונות, עם אם אוהבת וחמה שחולבת פרות נהדר וגם שופעת חלב בעצמה כשהיא מניקה אותו. מה היה חסר? האם ומתי נגרם הכאב הגדול? האם כאבו שלו הוא או אולי זה בכלל כאב שעבר כתולדות מההורים ליואב… לדעתי – ואני מדבר כמובן ממקום הכאב האישי שלי –  יש קשר עם חוויית הלינה המשותפת. אבל יואב  כמעט לא מדבר עליה…

הוא אמנם מזכיר במקום אחד, בזמן ההתאוששות מהכוויה הגדולה מהדהד לו כאב הפציעה עם הפחד מהדובים הדמיוניים מהם יש להישמר, אלו המתחבאים בין שיחי הבוגנוויליה ליד בית הילדים , "הדובים שארבו לנו בילדותנו" עמ 107. ובמקום אחר מזכיר את חיי בקיבוץ כמצב של צפיפות חודרנית שיש להימלט ממנה…   לעולם לא נדע, האם 'אין אמא' בלילות היה הגורם הקריטי. אבל בעצם המקור המדויק בכלל לא חשוב. יש כאב כי יש מחלה,  והחשוב הוא איך נוגעים בכאב.

דרך הנגיעה בכאב

תהליך הנגיעה בכאב, כמו כל דבר בקוסמוס,  עונה לחוק האומר: שאיפה מתמדת להרמוניה בין קטבים מנוגדים, בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש סמליים. (REF1  – מאמר שלי באתר: 'מחלה זה דבר בריא'.) כאן בולטת הספיראלה  כצורת בביטוי לתנועת התנהלות השואפת להרמוניה. כך אתה מתאר את  השלב של מגע עם הכאב כקלידוסקופ צבעים ענק בו אתה נישא נע ויורד בספיראלה ענקית אל עומק בלתי ניתפס,  כשבו זמנית זהו גם טיפוס מייגע במדרגות הכאב, אשר  מתמוססות מעוצמתו תחת רגלייך, בדרך אל החתולים.

בסיפור מוות קליני  מתארים השבים מנהרת אור בלתי ניתפס מיוחד אשר זוהר בקצה מנהרה מסתחררת, אור לבן של שלווה גדולה, קדושה, שם קול דממה דקה. אלא שממש באכזריות, ברגע מסוים קורה שינוי ומסתבר שהם מובלים חזרה אל העולם הפיזי, להמשיך ולנסות שוב לגעת בכאב.  משהו עדיין לא מספיק זה…

  ברנדון בייס בספרה 'המסע' מתארת נפילה מרצון מטה מטה אל בור הכאב עד אשר יראה הנופל אור גדול וירווח לו מאד, עד יתרפא.

האם לא זה בדיוק מה שאתה מתאר שוב ושוב, יואב,  שכאתה יורד מעלה ועולה מטה מעלה מסתחרר בספיראלה הקלידוסקופית הזו עד שהנה הנה אתה כמעט כמעט שם נוגע שמה, בשלווה הגדולה, בכאב הגדול מכל… אבל אז, אתה בועט בכל כוחך ועולה שוב מעלה מעלה… אינך מוכן עדיין ולא מסכים או לא מסוגל כרגע להרפות, להיכנע ממש לכאב הממית כדי להיוולד מחדש. אתה לא לבד: גם אני לא. גם אחרים שאני מכיר. כולנו, בני הלינה המשותפת. כמובן שותפים לנו בני כאב גדול אחרים. בכולנו הכאב הוא אולי גדול מדי, או שחסר מוקדם של אהבת האם הוא הקריטי, כי הרי החמלה שהיא נותנת  בשנות החיים הראשונות מאפשרת את הביטחון להתמודד עם כל כאב וגם להרפות ברגע הקריטי כדי להיוולד מחדש.   משהו מהותי מאד חסר, וכך בכל פעם שאתה כמו מתקרב מטה מטה, הפחד החתולי גדול מדי ואתה בועט עצמך חזרה מעלה לנסות שוב מחדש.

חתולים.. מה פתאום חתולים?

חתול, אפשר למצוא בו 'חת – עול', הלא הוא פחד – ילדות.. התגלותו של  החתול מבשרת בכל פעם על עוד הזדמנות לנגוע בכאב  הגדול ההוא, למות ולהיוולד מחדש, להתפייס עם הכאב ולהצליח להכיל אותו, למשול בו… החתול מבשר את הגשמת הכאב והכרזתו כנושא ההתמודדות הקרבה

כעת גם השאלה הכאובה למה דווקא אני,  למה זה אנוכי מוצאת את הסבר מובן מאליו: זה אתה כי זוהי מנת הכאב עליה אתה ממונה. לא נגדך ולא בעדך אבל כל אחד מקבל מנת כאב מסוימת לפייס, ואותו כאב מוצב ונשקל מול כמות האהבה שקיבל בילדותו. זהו 'פער התיקון': יש מי שאצלו הפער גדול במיוחד כי… ככה. כי הוא אולי מוכשר יותר לעשות את תהליך התיקון גם אם לא קיבל את כל האהבה שרצה. אגב, אחיך קיבל חתול משנה: חי – תול בוער, סיפרת לנו, כווה את ראשו, אבל פגיעה קלה בלבד, ברוך השם. ובכל זאת הכאב עליו הוא ממונה היה כנראה עמוק וקשה יותר, כי אחר כך נגע במקומות נפש  עמוקים וקשים

תיקון דרך סיפור הכאב

 סיפור הכוויה וזמן ההתאוששות מזכיר במידה רבה  את ספרו של יורם קניוק 'על החיים ועל המוות', (ראה מאמר באתר הנ"ל) שם  הוא שוקע בתרדמת אחרי ניתוח להסרת סרטן המעי הגס שהתגלה אצלו בגיל 75 .כל הרופאים מצפים גם כאן למותו כאשר הוא שוקע בתרדמת עקב סיבוך הניתוח,  אבל הוא לא מת, להפך –  הוא הולך ונולד מחדש  דרך תהליך בו הוא מעביר לנגד עיניו את כל חוויותיו הקשות  ביותר ומספר אותן מחדש, כשעתה הוא הבמאי; שחקן; תסריטאי וכו', מספרן כסיפור שעכשיו אפשר להכילו, למשול בו, וכך להמשיך לחיות.  גם הוא אדם שעמד למות המון פעמים, בקרבות תש"ח וכו', אבל כל פעם נחלץ, אולי כי המינוי שלו כלל הגעה לזמן בו יזכה לתיקון המדהים כל כך של כאביו דרך אותו סיפור מחדש .  בעת הזיות התרדמת שלו הוא מתנסה בתחושה דומה מאד לקלידוסקופ הצבעוני הלוכד אותך, יואב, כל פעם מחדש.

כשאתה מתעקש לא לנגוע, לא להרפות, לא ליפול לתוך הכאב יש בך את אותה דווקאיות ליטאית…

מה היה עוזר כן לנגוע, לפייס? כמובן חם ואהבה, ודי אם נצטט אותך  באהבתך  לאחיך, שם "חצי שעה של אהבה מרוכזת היא אוצר בלום של כח לשנים קשות .. אוצר שלא כלה".  זה נותן את הכוח לעשות את הריפוי. והריפוי קורה בדרך של סיפור הסיפור…  כך בסיפור פשוט של עגנון: הירשל מאוהב בבלומה, אבל אימו משיאה אותו לאחרת. הירשל משתגע, נהיה קוקו. מביאים אותו לדר לנגזאם לנגזאם, שכשמו כן הוא לאט לאט מספר להירשל את סיפור חייו, תומך אוהב אותו, והופך את הסיפור המסובך של הירשל  – לסיפור פשוט, מופשט מהגנותיו…

כך גם בסיפור קיין והבל: קיין לא ידע להוציא מחלה כמוך, יואב, הוא מוציא מלחמה, זורק את הכאב על אחיו. אלוהים אומר לו: מה אתה עושה? אתה תהרוג אותו! עדיף תחזור למצב המחלה המעולה ששלחתי לכם למקרים כאלו, של חווית קנאה וכו, שבמחלה, ציטוט, "קרוב לפתח חטאת רובץ", הכאב שם קרוב הושט ידך וגע בו, "ואלייך תשוקתו", ממש רוצה נגיעת פיוס, אבל האם בכוח החרב תשלוט בו? לא: ,ואתה תמשול בו" מלשון משל, הפוך אותו לסיפור משל, וכבר נרפאת…

כן, הסיפור מרפא . לא פלא שאביך האוהב מציע לך:  למה שלא תכתוב משהו? והרי היית תולעת ספרים כבר בילדות , מעין יעקב כזה, תם יושב אהלים… ומאז אתה כותב, מתרפא… מנסה להירפא

הסיפור מרפא

אכן, סיפור הוא ריפוי. ריפוי הוא סיפור שריכך כאב. ריכך  בדרך הסמלה את הכאב לכדי חוויה שאפשר להכיל , שאז  היא לא עוד שולטת בך, אלא אתה מושל בה. הנה החתול האחרון, חתול שצשייר, רומז לך את הסוד בעצם מהותו:  – הוא איננו חתול גשמי אלא רק חיוך, סמל של חתול. הנה הוא בא, אתה כאילו מעלה אותו מתוכך  כדי לתת לעצמך  רמז סופי, האומר: נו, משוך כבר סמולה, הסמל את הכאב ההוא, הסמל…

בסיום השיחה עם חתול צשייר הוא מדגיש שהכאב שעברת מספיק להתחלה – זו רק המחשת כאב, רק הגשמתו, רק הגעה למצב של מחלה.  אבל מה עם.. עוד משהו… מה? מה??? אתה צריך להמשיך . חייב כנראה לתת עוד בעיטה ולהיוולד מחדש כדי שתנסה שוב מול הכאב הענק הזה. בהצלחה, יואב

                                     מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

מיכאל פרסיקו, רופא

הקדמה
ב'סיפור פשוט' של עגנון מופיעה דמות נפלאה של רופא, אשר מטפל ומביא מרפא להירשל גיבור הסיפור, אשר יצא מדעתו עקב אהבה נכזבת. הוא עושה את זאת בדרך שהיא בעיני רפואה מושלמת. מדהים איך הוא עוזר לחולה שלו לאט לאט לחזור לקו הבריאות. זוהי רפואה משולבת שאין כמוה.

1. הירשל משתגע
הירשל, בן יקיר להורים בעיירה קטנה במזרח אירופה של אז, מאוהב בבלומה. אבל אמא שלו משיאה אותו לאחרת, ראויה יותר לדעתה. הירשל משתגע. זה קורה לו תחילה בהדרגה, ואחר כך די מהר, הכל מעוצמת הקונפליקט בין מה שאומר לו שכלו ואומרת לו מצוותה של אימו לבין מה שאומר לו ליבו. הוא מתייסר ימים רבים, עד שאינו יכול עוד לשאת את הכאב, ונתק מגונן נוצר בין הכרתו לבין מציאות הכאב הפנימי. "אני לא משוגע" , הוא אומר על עצמו שם, בדרך מן העיר אל היער, "הרי אני אומר רק גע גע גע, ולא קוקוריקו"… אבל דווקא אז, כשהוא יוצא מן העיר הסוגרת, דווקא כשהוא מרשה לעצמו להשתגע – יודעת סוף סוף נפשו קצת מנוחה, "שמיום שעמד על דעתו לא טעם מנוחה שכזו" (עמ. 145 ב מקור 1) או אז נוצרת ההפרדה המבורכת בין ראשו לליבו, עד כי "משונים היו מעשיו של הירשל, אבל מחשבותיו היו צלולות" (עמ.146).
בכך הוא עונה להגדרתה העמוקה ביותר של 'מחלה' על פי הבנתי(מקור 2): הסדר אשר מאפשר לשמור על הנפש במחיר הוצאת לחץ הכאב הנפשי החוצה כמחלה גופנית או כהתנהגות חריגה. כאבו של הירשל גדול מנשוא. כשאינו יכול עוד להכיל את החוויה הנוראה של וויתור על אהבתו, וכדי לא למות מוות ממשי – הוא 'רק' משתגע… כך הוא מתנתק מן הכאב, לפחות זמנית. הוא חולה.

2. איך לרפא את הירשל? ניסיונות ראשונים
שגעונו של הירשל הוא אסון של ממש למשפחה. הבושה.. אוי. הבושה, במשפחה שלנו… ניחמים ההורים על כך שהירשל לא נישאר ללמוד בישיבה במקום לבוא לעבוד בחנות. אבל הן הוא עצמו לא רצה עוד ללמוד… ומצד שני ידוע היה על סיפור של שיגעון במשפחה.. אוי, איזו בושה…ובכל הדיון המשפחתי הזה לא עולה על דעתם שגם להם יש איזה חלק במה שקרה.
לבסוף הם הולכים לרופא של העיירה. הלה מנסה לבחון את שכלו של הירשל. ומגלה שיכולתו להתמודד עם העולם החיצוני לקויה. הרופא רושם לו סם רפואה ומיד אומר – אם זו לא תועיל ארשום לו אחרת. ואכן זה לא עוזר… כך קורה גם עם שאר הרופאים, כולם אמונים היטב על השיטה המדעית – מנסים לחסל את המחלה הנראית עלפני השטח על ידי הפסקת הסימפטומים בכוח. שוב בודקים האם מתמצא הירשל בזמן במקום. שוב מסתבר שהוא לא. הוא שרוי במקום אחר, בעמקי השיגעון, שם הוא נחבא אל כליו עד יעבור זעם…
לבסוף, כשכלום לא עוזר, לוקחים אותו לעיר המחוז, למברג, שם שוכן אחד דר לנגזם. אומרים עליו שהוא יודע מטפל בחולי הרוח של המדינה.

3.לנגזם. מין אחר של רופא.
דר לנגזם (לאט לאט, בגרמנית..) שונה משאר הרופאים שפגש הירשל עד עתה. הוא זקן, הוא מתון. הוא חובש ספסלי בית המדרש – אמון על עקרונות התורה.
יש בו רגישות וחיבה לחולים : מפריע לו, ללנגזם, שרופא קורא לחולה טיפש. רופא כזה הוא בעיניו כמי שבא "לרפא את הגוף אבל מחליא את הנפש" (עמ. 150 ).
האם לא כך עד לימינו אלה. כשהרפואה המבוססת רק על מה שמדעי, EVIDENCE BASED MAEDICINE ומנסה לדכא בתרופות את סימני המחלה מבחוץ, בעוד הנפש נשארת לא פעם דוויה וחבולה פנימה. אין פלא שמחלות רבות חוזרות שוב ושוב.

לא כן לנגזם. הוא איננו בוחן את ידיעותיו של הירשל אלא אומר לו: "שלום", כמו לחבר, ומתוך רצון אמיתי לדעת שואל: – "אתה , מה לך?" לאמור: אני מבין שאתה חולה, כנראה לא הייתה ברירה. אבל מה הדבר שקורה לך כעת? מהי דרכך לשרוד?

ראשית כל עושה דר לנגזם לחזק את כוחותיו של הירשל. הוא מתעסק עימו כמו "עם מי שנתייגע וצריך מנוחה" (עמ. 150), כי מהי מחלתו של הירשל אם לא תשישות נפשית מרב הויכוח הפנימי, תשישות שמנוחה היא צריכה, ועל כן יש לחזק את כוח ההתמודדות שלו, את כוח הריפוי העצמי שלו, לחנוך לו על פי דרכו. הוא לא שואל אותו על הוריו, או על ילדותו או על הרקע למה שקרה -זה לא חשוב. חשוב רק איך הירשל מתנהל עכשיו, איך הוא שורד – ואיך לחזק אותו. לא איזה משוגע אחד לפניו, אלא איש צעיר שנקלע למצוקה גדולה. הוא מקבלו בלב פתוח, בחיבה, בהבנה ובחמלה.

"ענווה הכנעה ועצבות – אלו הסימנים שנצטיירו על פניו של הירשל, והם שמשכו את ליבו של הרופא הזקן אחריו לאוהבו" (עמ. 150). הוא לא מנסה לשמחו בכוח. הן גם הוא ידע כאב גדול כשאשתו נטלה חייה בידיה… וכמו שריפא את עצמו לשאת את הכאב ההוא, כך הוא מרפא עכשיו אחרים, באהבה. הנה כאן הכל, במילים מעט: לאהבו.
תנו לי שלושה חודשים לנסות לרפאו, הוא מבקש מן ההורים. מעניין שזה גם הזמן המקובל לניסיון טיפול הומיאופאתי … זהו זמן סביר לחזק מי שחלה במחלה שכזו .
איזו תרופה נותן דר לנגזם להירשל? "דר לנגזם היה ממעט בסמי מרפא. רב התרופות שקיבל מרבותיו באוניברסיטה הסיר מליבו.. הואיל ולהיפטר בלא כלום אי אפשר, יש שהיה מטרף חמש טיפות אופיום טינקטורה שהיא קלה מן האופיום עשרה פעמים ונותן לחולה… שתי פעמים ביום היה לנגזם מוזג להירשל חמש חמש טיפות בכוס קטנה של יין שרוף מלאה עד חציה מים" (עמ. 151)… שימו נא לב: תמיסה קלה היא מהאופיום הרגיל פי עשר? מהול במים? הרי זה מיהול הומאופאתי! אופיום, סם ממסטל, במיהול הומיאופאתי לא פעם נותנים אותו למי שמתנהל הרחק מכאב נפשו במחיר של התנתקות מן המציאות, מההכרה, במחיר השיגעון.

הנה אם כך אפשר לטעון שלנגזם הוא הומאופאט. ואין ספק – הוא גם כזה. אבל הוא משלב גם שיטות נוספות, שונות. במובן זה הוא אולי קרוב יותר לעשות רפואה משולבת, זו המוגדרת כ INTEGRATIVE MERDICINE .

4. לנגזם עושה רפואה משולבת

הנה כך עושה זאת דר לנגזם, 'זה שאיננו ממהר', עם הירשל: הוא "יושב ומספר עימו לעורר את ליבו".(154).
'מספר עימו' – ביטוי מדהים. כאן מביא עגנון את חוויותיו שלו למלוא ביטוין, שתמיד נהג לספר על עירו בוצ'אץ , כשהוא מנסה לזכור ולשחזר את תבנית נוף מולדתו. שאפילו היא עיירה קטנה הוא מרגיש צורך גדול לספר בה שוב ושוב, כמו לשם הוא חייב לחזור. ולא חשוב עד כמה דלה ועלובה הייתה העיירה – שם חווה את חוויותיו הראשונות. שם גם חווה את כאביו הגדולים, הראשוניים שהוטבעו בו לעד. על כן לשם חייב הוא לחזור כדי לתקן. רק כך הוא יכול לחזור למקומו שלו, לעצמו. להתרפא.
כאשר לנגזם מספר להירשל על עירו שלו לפרטי פרטים , לא רק לחזור למקומו שלו הוא מלמד אותו, אלא גם מלמדו א י ך לעשות את זה: בדרך של ס י פ ו ר . לספר מחדש את חוויותיו שוב ושוב, כל פעם בגרסה רכה ומתקבלת יותר על דעת נפשו, עד שיהיה מסוגל לעכלן, עד שילמדו החוויות את מקומן. כל סיפור מחדש מספר את זה קצת פחות נורא, קצת פחות מפחיד, קצת יותר קל לעיכול, פחות גשמי, יותר סמלי, קל יותר להכלה.. לספר סיפור בבחינת 'רק על עצמו לספר ידע הוא' – כך מרפא לנגזם את עצמו ואת חוליו.
"ולעוררו" – כי נפשו של הירשל נרדמה מעוצמת הכאב, הרדימה עצמה כדי לא להינזק, ובדרך התנהלות מיוחדת עשתה שם מעין התנתקות מהמציאות, קצת כמו מה שקורה בלקיחת סמים: כך עם הסם הטבעי של הגוף – אנדורפינים, וכך כשהצורך גובר ויש אפשרות – אופיום, שלוקחים כדי לברוח מהכאב.

"אילו שאלו את הירשל כיצד הוא מרפא אותך היה משיב בתמיהה וכי ברפואה הוא עוסק? אף על פי כן חש שרפואה באה לו על ידו. … פעמים הרבה כשישב הרופא לפניו ודיבר עימו כאדם מדבר עם חברו היה הירשל שואל את עצמו כלום יודע זה שאני קראתי כתרנגול והייתי משורר על העשבים הגבוהים שלג יורד. ודאי אינו יודע כלום, שאילו היה יודע היה מושיבני בכלוב ושופך צוננים על ראשי. אלף דברים דיבר הרופא עם הירשל ואילו על תחלואיו לא דיבר עמו. אלף דברים סיפר הירשל לרופא ואילו על בלומה לא סיפר" … (עמ. 155). כה יפה, כה ברור: לא בכאב הנפשי הספציפי, גדול כל שיהיה, מטפל לנגזם אלא בהירשל כולו, בנפשו, לחזקו. וכשיתחזק, יעשה הירשל בעצמו את פעולת התיקון, התמרת הכאב בכוחו הוא.

אפילו שלא סיפר לרופא על חווית הכאב המרכזית שלו ששמה בלומה, כוחו הולך וגדל עד שמאפשר לו להפסיק להגות בה ללא הרף, וזכרה הופך ממוקד של כוח דמוני השולט בו, למקום בו הוא מושל בכאב. ובלשונו של עגנון: "עדיין צורתה מרחפת לנגדו,אבל עיניו אינן רדופות אחריה"(עמ. 155). הנה כאן תמציתו של דבר: הן לעולם לא ישכח את בלומה, זכרה ינון בליבו לעד, תמיד בכאב. כואב – אבל הנה כעת פחות! כואב במידה שהירשל מסוגל עתה להכיל וללכת הלאה עם חייו, בלי שזה יטלטל אותו. הנה כאן הריפוי כולו.
בכוח תמיכה, אהבה, מנוחה והקטנת הכאב על ידי סיפורו מחדש – מתחיל הירשל להבריא.

5. היציאה לטבע – חזרה לטבעו שלו
או אז מביא אותו לנגזם לשלב הבא בריפוי – הקשר עם הטבע. במציאות ברח הירשל אל מן העיר אל היער כדי לתת מוצא לכאב הגדול. שם הצליח סוף סוף להשתגע…
"שמא נקום ונצא לגן" 156. שם חולים שונים, כל אחד בחוליו הוא, שעגנון מיטיב לתאר, אבל על אף השוני של הסיפורים האישיים – כולם שוהים כולם ומבריאים , כולם יונקים כוח מאותו מקור, הטבע, שכן בטבע מתחבר אדם עם טבעו שלו… שם תבוא מנוחה. שם יאגור החולה כוחות ויביא מרפא בתוכו וישוב אל מקומו.

הנה כך מרפא לו לנגזם להירשל, ואומר לו: 160 – "הרבה רזים יש בעולם והרבה חוקרים מתייגעים לגלותם, וודאי הם חשובים ממנו (מעצמנו), כי הרי הם עוסקים ברזי עולם ואנחנו מתעסקים היינו בדברים בטלים. אלא שהם העלו חרס בידם ואנחנו פעמים שירדנו לסוף דעתו של רבנו"… דברים בטלים, שאין בהם כלום, או שמא יש בהם כלום… הוא הסוד הסמוי מן העין, ש'מאין יבוא עזרי', כמו בהואמופתיה.

והוא גם שר לו, להירשל. הנה גם המוזיקה מרפאה, כשהיא באה מלב פתוח, ובהרמוניה שלה עוזרת לחולה להתקרב להרמוניה שלו . כך, כשהיה לנגזם שר להירשל "העצב המתוק היה מחלחל מגרונו ועוטף את הירשל כשירי רננות, אלו שירי רננים שהירשל לא שמעם בעריסתו" (161). אותם שירי ערש ואהבה שאימו לא שרה לו כי יודעת הייתה צירל שקולה איננו נאה ", עכשיו הוא מקבלם מפיו של לנגזם.

בנוסף גם דברי ליצנות היה הרופא מביא להירשל, שיפה הומור לריפוי מאד מאד , בהיותו מראה לאדם את הצד השני של הדברים, ואז יוכל החולה לשים עצמו באמצע שבין שני הקטבים, מקום ה 'שפיל', המשחק, מקום השעשוע, הוא החלל הפנוי בין הקטבים בו הכל נרפא בכוחה של תורה.

6. נגיעה מחדש בכאב

כך השתפר מצבו של הירשל. אבל עדיין נמצא היה עוד שלב אחד חשוב של ריפוי לפניו: שלב הנגיעה מחדש בכאב. . זה מגיע כאשר מתחילים לבוא חלומות. חלום, מלשון החלמה, ביטוי הוא לחוויה לילית בה הכאב הגדול מסופר מחדש, מומחז מחדש דרך הנפש כסיפור סמלי אשר ניתן להכלה. כל זה מתאפשר כעת, כי עתה שאזר הירשל כוח, הנה הוא מוכן לנגוע מחדש בכאב. "שוב נטרפה שנתו של הירשל.. פתאום באו לילות שאין בהם שינה"(עמ. 163). מה כן יש בהם בלילות אלו? במקום שינה "באים עליו מחזאות" – דברים שהוא חוזה בהם בעיניו הפנימיות. מעין ניגון הלב מתנגן לו מחדש, והפעם הוא חזק מספיק להתמודד עם החוויה, וכמו שקורה בחלום – להופכה לסיפור משל, להביאה לדרגת סמל. שאותו קל לשים כספרון קטן בפינת הנפש, ובא שלום על ישראל…

אין יודע עד מתי מתמשך שלב זה של נגיעה בכאב, שהרי "בעל החלומות בלבד הוא יודע אימתי מגיע ניגון זה לסופו"… זה לוקח עוד זמן, והירשל עובר עוד "ענויים ויסורים, אבל הרופא עושה עצמו כאילו אינו רואה". כי יפה יפה יודע הוא שרק נגיעה מתקנת שכזו תביא מזור לחולה שלו. ואמנם, אחרי עוד כמה ימים חוזר הירשל לבריאות טובה ומשם משתפר והולך עד שהוא מבריא: "הנה עתה הירשל ליבו עימו ודעתו שפויה," (עמ. 165).

סיכום

הנה לפנינו פרשת ריפוי אמיתי, שבה המרפא 'חונך לנער על פי דרכו' – חיזוק כוח הריפוי העצמי של החולה עד לדרגה בה הוא בעל אנרגיה מספיקה להפוך חוויה תקועה מפלצתית, סיפור המסובך בהמון דרכי התגוננות בפני הכאב (כמו שיגעון) – ל'סיפור פשוט' , סיפור מופשט מהגנותיו, ממחלתו. הירשל חוזר ממקום הישרדותו, ממחלתו – לקו הבריאות, חוזר למקומו, להיות פשוט הוא עצמו.

אז מה הוא לנגזם: רופא מומחה? הומאופאט? רופא של רפואה משולבת?

בתחושתי העמוקה – אף לא אחד מאלו לחוד, אבל כל אלו ביחד. פשוט רופא. רופא. פשוט.

.

.

רשימת ספרות
1. ש"י עגנון: סיפור פשוט. הצאת שוקן 1993
2. המאמר: "הומיאופתיה – ריפוי בדרך המשל". באתר אינטרנט 'מחלה זה דבר בריא'. דר מיכאל פרסיקו

Read Full Post »

תפילה

חברים,

תפילה אשא למראה השריפה הנוראה הזו: הלוואי שמותם הנורא של כל החי והצומח המרובים הללו יהווה קרבן חטאת לכולנו על חטא שחטאנו, מתמשך ובלתי נסבל, חטא שבין אדם לחברו. חטא אשר כחברה משחית אותנו זה עשרות שנים: השליטה באחר, בבני אדם. את השנוא עלינו אנו עושים לאחרים.

הלוואי ונדע לקבל בתודה גדולה את הקרבן העצום שלקח על עצמו טבע העולם החל במיעוט גשמים, חום היובש הנורא, ועכשיו גם בלהט התופת של האש המתהפכת – הלוואי ונדע לשנות דרכנו הנלוזה אל רדיפת שלום ואחווה, בתוכנו אנו  – ועם כל אחינו, יהודים וערבים כאחד, ישראלים ופלשתינאים, בני אדם באשר הם. הלוואי ויהא הקרבן הזה אייל אחר אשר ימנע את הגרוע מכל, המחכה מעבר לפתח –  המלחמה.

מיכאל פרסיקו, רופא

לחץ כאן להמשך המחשבה…

Read Full Post »

דברים פרק כו

א וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.  ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.  ג וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.  ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ–לִפְנֵי, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.  ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה.  ז וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ.  ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים.  ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

.

1. בחרתי להביא לפניכם את הקטע הזה דווקא, כי הוא מדבר בצורה מדהימה על מחלה וריפוי.  ואני הרי רופא…  בכלל פרשות השבוע הם בעיני כשעורים שבועיים המלמדים אותנו את מהלך חיים הנכון. והתנך כולו, מבחינה זו,  הוא ספר הוראות לריפוי… ואם ריפוי, אז תמיד מבפנים החוצה: קודם כל ריפוי של הנפש, ומכאן יתרפא הגוף שנאמר נפש בריאה בגוף בריא..   הפסוקים האלו  הם דוגמה ומופת לעיקרון הזה

2. כי תבוא אל הארץ… מהי הנחלה שהשם יכול להבטיח וגם לקיים בלי להסתבך בבעיות בין לאומיות עם פלשטינאים וכו? זוהי כמובן נפשו של האדם: כשתחליט סוף סוף לשוב פנימה אל עצמך,  כדי לעשות שלום בנפשך ולהתנחל בה מבראשית עד אחרית – הנה מה שתעשה. קח את פרי הביכורים… וכו. ביכורים כי אתה נולד כאן מחדש, אתה  כמו בכור לך עצמך.

.3והנה אתה עומד לפני מזבח אלוהים ומספר לו, ולעצמך מחדש את סיפור המחלה – כי סיפור מחדש מאפשר לחוות את החוויה ההיא, הקשה, טוב ונכון יותר, וכך לעכלה סוף סוף,, לקבלה ולהפכה לזיכרון פשוט:  ארמי אובד אבי…כל סיפור המחלה מקופל ב 3 מילים אלו: יעקב אבינו,  – כלומר בעצם כל אחד מאתנו בניו, יכול להרגיש פתאום אבוד, מבולבל: האם יהודי הוא, האם ארמי?… משהו לא בסדר. הוא לא בהרמוניה, הוא יצא ממקומו, הוא כבר לא במהלך הוא במחלך… הוא חולה.  לא ברור בשלב זה מדוע זה קרה, אבל שימו נא  לב מה הוא עושה כשהוא חולה – הוא יורד מצריימה! חלש, חולה, במתי מעט, הוא מתרחק מארצו – והנה דווקא שם, בגולה, הוא הופך לגוי גדול .  העם גדל במובן הפיזי, הוא מתחזק בגודלו. אבל אז מתחילים המצרים להרע לו, לענותו בעבודה קשה. למה עכשיו?

4       .זה הזמן לחשוב ולדבר בשפת הסתר של התנך – שפת הסמלים,  שפת לא ידעתי. בשפה הזו המצרים הם אותם מקומות נפש שכאבו והציקו עוד בארץ, וכאבן הוא שיצא  החוצה בצורת המחלה של 'ארמי אובד אבי'. כך נודד יעקב אל לבן כדי לעשות דרך תיקון ולהבריא. וגם הוא היה בעינויים של  7 ועוד 7 שנים… כעת כשהתחזק העם בכוחו עולים הכאבים הצרורים בתוכו והוא צריך להשקיע יותר ויותר עבודה קשה כדי שהם לא יצאו ולא ישתלטו עליו… וכך אנו מגיעים לנוקדת השיא של הפרשה:

5        .הכאב הפיזי הולך וגובר, הולך וגובר עד שהופך בלתי נסבל,  ואז קורה הנס האמיתי:  הכאב החיצוני מתאחד עם הכאב הפנימי העתיק לזרם אדיר, וכמו במטען חלול,  הם מותכים יחד לצעקה אחת גדולה  הפורצת ויוצאת אל אלוהי אבותינו –  עוצמה אדירה של כאב אמיתי שיש בו איחוד כאב של פנים וחוץ, ומזעקה זו נוצר ומתגלה ומהדה ומגיב הכח האלוהי, שהוא תמיד גם בנו פנימה וגם בשמיים,  והוא כלומר אנחנו הוא  מוציאים  אותנו מארץ הכאב הצרור  ביד חזקה ובזרוע נטויה ומביאנו  אל ארץ זבת חלב ודבש… הנה היא, יציאת מצריים, כולה תיקון נפש אחד גדול.

6       .וכדי שנזכור ולא נשכח, מזכיר לנו אלוהינו איך לשמור על הטוב הזה שבא לנו: לשמוח, לשמוח במה שיש, בכל הטוב אשר נתן לך אלוהייך. השמחה שבלב היא  המרפא הגדול מכולם. אבל שים לב: כדי לשמור על השמחה חייב לשרור מצב של איזון הרמוני בביתך: בינך לבין הגר אשר בקרבך –  הם מקומות האחר אשר בנפשך שאם לא תחיה איתם בשלום יתמרדו בך ויגרמו למחלה. הלוי מלווה ומאפשר את הפיוס הזה,  ובין שניכם כך מתקיימת הבריאות הטובה.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: