Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘רפואה משולבת’ Category

הקדמה

אפשר להביט על עניין הטעם וריח (טור) מזוויות שונות, כל אחד מזוויתו האישית,  והרי על טעם וריח אין להתווכח…

 אני מבקש לדבר ממקום של בריאות מחלה וריפוי.  כרופא של רפואה משולבת, אני רואה בריאות כמצב של הרמוניה שלמה בין מרכיבי האורגניזם, גוף ונפש. הפרה בבריאות חלה כאשר חווה אדם חוויה שהיא קשה מדי לעיכול, שאין לו מספיק אנרגיה לתהליך ההטמרה שלה, שאם ינסה לעכלה ימות או ישקע בדיכאון קשה. הוא נכנס אז להסדר מחלה: רשאי לא להתמודד עם החוויה כרגע, אבל חייב לשלם בליקוי גשמי. זהו מצב בו הנפש מוגנת מהתמודדות מיידית עם החוויה, אבל חלק מהלחץ חייב לצאת אל העולם הגשמי ככאב גופני או התנהגות חיצונית חריגה, מוגזמת. זהו מצב המחלה. לא עוד מ ה ל ך  אלא  מ ח ל ך…    כולו מצב של הישרדות והוא בעצם המצב הטוב ביותר שיוכל היה אותו אורגניזם ליצור באותו רגע כדי לשרוד, בינתיים. עד מתי?  עד שיאגור מספיק אנרגיה כדי להצליח לשוב ועכל אותה חוויה קשה המחכה לו בסבלנות. או אז יירפא.

הגישה הזו מתוארת לפרטיה  במאמר: 'הומאפאתיה, ריפוי בדרך המשל' באתר שלי : "מחלה זה דבר בריא"

מכל אלו  ראוי להדגיש עד כמה מקביל תהליך העיכול בגופני לזה הנפשי, עיכול המזון לעיכול החוויה. די אם נזכיר  את העיקרון הבסיסי של  קבלה פנימה של דבר מה שבא מן העולם החיצוני, הגשמי –  פירוקו למרכיביו והטמעתו בצורה חדשה בגוף קיים. במערכת העיכול זהו האוכל ההופך למרכיבי הגוף והשאריות נפלטות החוצה, ובנפש זו החוויה הנקלטת והופכת לזיכרון פשוט, ולמידע כזה או אחר.

טעם וריח    – שומרי הראש של החוויה

טעם וריח שייכים לאזור שער העיכול. הם המודיעים בשער.

לאורגניזם חשוב מאד לדעת מוקדם כל האפשר איזו חוויה מתקרבת, אם  גשמית או רוחנית. כדי להכין מיצי עיכול וכדי להתכונן נפשית.  מכאן מועברת האינפורמציה בדבר החוויה החדשה לאורגניזם כולו ומאפשרת לו להתכונן כראוי. מדהים עד כמה מעורבים גוף ונפש באזור הזה.

טעם וגם ריח מודיעים דברים לטוב או לרע: משהו נהדר מגיע, טעים לחייך, או   – זהירות משהו רקוב או מסוכן, לא לנגוע!

שער האורגניזם, מקום  'השוער הגדול' שהוא גם המעבד הראשוני של כל חוויה.

 הריח הוא השומר העירני – מבשר את בוא החוויה, את התקרבותה, מסקרן ומזהיר לפי הצורך האם כדאי מאד לקבל החוויה המתקרבת או אם להיזהר ולהתרחק כי היא עלולה להזיק  לעיכול…

הטעם הוא כבר חלק מתהליך העיכול כי הוא מגביר ביתר שאת את הפרשת מיצי העיכול גם .במובן הנפשי:  טעמה וריחה של יצירה ספרותית טובה לא פג עוד זמן רב.. 'אני מריח שמשהו עומד לקרות'… 'יש לו חוש ריח לדברים כאלו'… כל אלו מעידים שגם הנפש יש לה חוש ריח – אינטואיציה??? כן, אינטואיציה. האם איננה אלא  גיוס עדויות מתוך הזיכרון הקולקטיבי?

טעם הדבר מבחינה רגשית הוא 'טעמה המר של אכזבה' או טעמו המתוק של ניצחון… הוא 'מריר כלפי כל העניין' וכו', 'הוא נראה חמוץ כזה'… מה אתה חמוץ כזה?? זה ממש המתיק לי את הבוקר….

טעם וריח כחלק מתהליך הריפוי

ריפוי קורה דרך חיזוק כוח העיכול, גוף ונפש, של חוויות, מזון או חוויה נפשית  אשר יש קושי לעכלם.

מקור הריפוי הוא קודם כל נפשי – חיזוק כוח הנפשי יאפשר גם לגוף להתרפא, כי מחלות הגוף כולן, על פי גישה זו, נגרמות מקושי נפשי לעכל חוויה.

מה שמרפא זה קודם כל חום ואהבה; אחר כך באים הומיאופתיה, ביונארגיה, HEALING וכו'.

טעם וריח באים כאן כשהם נעים על הציר גוף ונפש, כקטליזטור, זרז: שכן הריפוי מתרחש דרך הפיכת חוויה תקועה גשמית – לזיכרון פשוט. טעם וריח יכולים לעורר חוויות טעם ריח בזיכרון הקיים כבר, אם  כדי לתת ביטחון ולעלות את האנרגיה, או כדי דווקא כדי להביא על פני השטח כאב ישן, שבכך ייעשה מוכן יותר להטמרה, להסמלה, להפיכתו לזיכרון פשוט. לריפוי.  כך ב "סיפור פשוט" של עגנון, כאשר הירשל עובר חוויה קשה מדי לעיכול, אהבה נכזבת, דר לאנגזאם לאנגזאם מרפא אותו אט אט דרך כך מספר לו את סיפור חייו שלו, של הרופא, תומך בו ומאפשר להפוך את הסיפור המסובך של הירשל ל 'סיפור פשוט'.  בעצם זהו משל לדרך חייו של עגנון עצמו שנהג לספר לעצמו ולאחרים על עיירת ילדותו, בוצ'אץ. בהביאו את טעם וריח חייו המוקדמים הוא מנסה לעזור לעצמו להרפא, במובן העמוק של המילה.

גם בסיפור קיין והבל, קיין ניצב בפני בחירה האם להשליך את הכאב על אחיו להורגו או אם לרפא את כאבו בטוב. אלוהים מציע לו גישה של התקרבות  אל הכאב הנפשי שלו, אשר נמצא לא רחוק כלל, שכן  "קרוב לפתח חטאת רובץ", והוא, אותו הכאב עצמו שואף למפגש של שלום "אלייך תשוקתו", אבל אין לעשות זאת בכוח אלא "ואתה תמשול בו" (בראשית ד' 7) היינו  – אם תהפוך את הכאב לסיפור משל, יהיה קל יותר להכילו בלי התפרצות.  סיפור משל הוא כולו טעם וריח של פעם מעובד לסיפור הנוגע בזיכרון  הקולקטיבי של כולנו. או כשזה נוגע לזיכרון האישי של מישהו כמו סיפור עוגיות מדלן של מרסל פרוסט ,בספרו  "בעקבות הזמן האבוד".

בסיכום

על טעם וריח  אין להתווכח. מי מתווכח? רק ניסיתי להביא משהו, קמצוץ טעם, ומזעיר ריח של מה שסובב סביב תהליך הריפוי. יש עוד הרבה מה לומר כדי לפתח את הנושא הזה. איזה כייף.

                            מיכאל פרסיקו, רופא של רפואה אינטגרטיבית

Read Full Post »

קודם כל יישר כוח על שהקדשתם גילון שלם לרפואה משלימה. כמי שעוסק ברפואה משולבת והומאופאתיה שמחתי על כך, אף כי חסר לי דיון בשאלות יסוד כמו : הגדרת המחלה; מהו ריפוי וכו. אבל עוד חזון.

בינתיים ברצוני להגיב למאמרם של ארולוב וחב', 'קרני אומן – זוטה רפואית'.

א. הרמת גבה… זהירות, רק לא ליפול מהגובה

כבר בשם המאמר יש ביטוי להתנשאות מסוימת , מאד לא מפתיעה, של הרפואה המדעית על זו הזוטה המשלימה… וגם אחר כך מורמת גבה בתמיהה שבזמנים של EVIDENCE BASED MEDICINE עדיין  קיימים מטפלים כאלו,  ויתרה מזו – שאנשים באים אליהם ומטופלים . אוי כי דלונו…

 אבל הכותבים מצאו מטפל העוסק בכוסות רוח,  ומתארים את אותו 'מגיר דם' איך בניגוד למה שאפשר היה לצפות מפושע כמוהו, לא מסתיר את זהותו וכתובתו ואפילו מזמין את החוקרים לבקר ב "מרפאתו"… מסתבר שהפרחח הוא בן 70, מנהל בית ספר לשעבר אשר הגיע לעיסוק  הזה דרך ניסיון לטפל בכאבי גב  שלו עצמו, ניסיון אשר הצליח היכן שרפואה רגילה נכשלה שוב ושוב משום מה, ומאז כ 40 איש ביום באים לבקרו, רחמנא לצלן…

בהמשך מסתבר לכותבים ש' התופעה המכונה "רפואה חילופית" נפוצה מכפי ששיערנו', והיא מבטאת, כנראה, 'את הכמיהה ליחס בלתי אמצעי בין הרופא לחולה'. כאן דייקתם, חברים.

אבל ככלל המאמר הוא דוגמה אופיינית להתנשאות חסרת יסוד של אנשי הרפואה המדעית, אשר במומם פוסלים עצמם שוב ושוב מלהבין ריפוי אמיתי מהו.  הוא המום של התבססות הזווית המדעית בלבד והתעלמות מהצד המיסטי של הדברים. והרי חוק יסוד הריפוי הוא שאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים, להיות באמצע, בחלל הפנוי שבין הקטבים. ואז אם ניגודו של המדעי הוא הלא מדעי, המיסטי, חייב המרפא להיות באמצע הדינמי שבין שתי הדיסציפלינות האלו. רק מיסטי לא טוב אבל גם רק מדעי הוא רע מאד. באמצע, חברים, במקום של ההרמוניה בין שני אלו…

ב. 'הדם הוא הנפש'. מי אמר, אלוהים? אתה בטוח? מוזר…

 אבל ממש כך, אכן במקורותינו, בתנ"ך,  יש  איסור על אכילת דם בעלי החיים "כי נפש הבשר בדם היא" (ויקרא יז 11) ובספר דברים  "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש, לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, 23ׂ).  כלומר יש משהו בדם שקשור בנפש – הדם הוא הקוטב הגשמי של המקום המסתורי הזה, המיסטי הזה, נפש. אבל למה לא לאכול את הדם כלומר את מייצג נפש של בעל החיים? כי בנפש כל חי, – ולצערי אין לי כל הוכחה מדעית לכך –  כולל גם אצל החיות מצטברות ומודחקות בנפש חוויות שהיו קשות מדי לעיכול, מורכבות מכדי להפכן לזיכרון פשוט,  והן נוצרו בנפש כמוקדי אנרגיה לא מעובדים, פראיים, ממתינים לתיקון. לספוג אותן עם דם בעלי החיים עלול להיות קשה ומזיק גם בשבילנו.

 שכן כמו שהוא סופג את בשרו של בעל החיים דרך המעי כך עלול האדם, דרך הדם של החיה  לספוג את אותן חוויות,  הן "חומרי הנפש', ולהיכנס לצרות בעצמו.   – למה לנו צרות של אחרים? יש לנו מספיק משלנו.  מכאן איסור על אכילת הדם:  ואפילו אם זה  רק אקט סמלי, שנועד ללמדנו להיזהר בנגיעה בנפש, הרי סמליות היא שפת הנפש. ולכן זה עובד עלינו, עובד חזק מאד.

ג. המחלה, מן הנפש היא באה אל הגוף

  בזמנים הקדמונים עדיין היה קשר גוף נפש עניין טבעי, זורם מאליו. לקדמונים היה ברור שמחלה קשורה קודם כל לחוויה פנימית. הביטוי 'הגיעו מים עד נפש' מדגים זאת היטב: משהו מבחוץ (זרם חוויות?…)חלחל פנימה ונגע בנו עמוק עד לנפשנו, הנה נהנה הגיעו מים עד נפש והכבידו. נוצר קצר שכזה, והלחץ בנפש גבר.  או אז  חייב לצאת עודף הקיטור החוצה, וכאב שלא עוכל בפנים מגשים עצמו בחוץ  בצורת מחלה גופנית. המחלה היא המחיר שאנו משלמים כדי לאפשר הישרדות הנפש הדואבת, בינתיים,  אשר בתמורה למחלה בחוץ רשאית בינתיים לא להתמודד עם הקשה מדי אשר בפנים.  ( 1)  .

כעת אפשר  להבין מאיפה בא רעיון הקזת דם: אם הדם הוא הנפש, ומשהו נהיה קשה ולוחץ מדי בנפש, בואו נוציא נשחרר חלק מהלחץ, נזיז דברים, נניע את מנגנון העיכול מחדש, ואז אולי תתרפא הנפש מכאביה,  ולא יהיה צורך עוד להוציא את עודף הלחץ כמחלה. זו תעלם לה, והאדם יבריא.

על כך כנראה מדבר גם הרמב"ם בהצדיקו טיפול מותר לקרוא לו רפואה גם אם אין בו הגיון מדעי, אבל שבניסיון רואים שהוא עוזר  (מאמר כאן  כגץ-שיף. ).

   מכאן שאולי לא סתם טיפשות פרימיטיבית חסרת כל הגיון יש במעשה הקזת הדם אלא מעשה אינטואיטיבי מובן וברור בעל כוונה משמעות סמלית עמוקה, שלפעמים יכול ממש לעזור לאדם, כפי שהשתאו להיווכח מחברי המאמר….

ד. החלק המיסטי נרמס

 חבל שחלק  המחשבה המיסטי כל כך מבוטל ונרמס  ברפואה המודרנית. חבל שהרופא של היום עדיין מחויב להיות קודם כל ובעצם אך ורק איש מדע, EVIDENCE BASED. . בלבד.  אבל הצד המיסטי תמיד קיים שם, הוא חלק בלתי ניפרד מחייו של אדם: חלומות מחשבות פחדים תקווה –כולם שרויים בתחום המיסטי שאיננו בר הגדרה מדעית. על כל זה ויתרה הרפואה המודרנית.  כל כך חבל.

ה. המתמחים מרגישים את זה

לא פלא שהמתמחים עדיין לא מרוצים. הם הם אותם צעירים שעדיין מרשים לעצמם לחוש  מצוקה  לא מודעת,תחושה  שמשהו מאד מאד לא בסדר ברפואה כפי שהיא כיום, כפי שאושרה מחדש בהסכם שנחתם.  זה לא הכסף, חברים, גם לא התנאים – זו השיטה! השיטה שהיא עדיין חד קוטבית, מדעית בלבד ומביאה רופאים רבים כל כך למצב טרגי בו הם, בני אדם שרוצים מאד לעזור ולרפא אחרים , עדים  לכך שמחלה כמו דלקת אוזניים אצל ילדים חוזרת שוב  ושוב ושוב, על אף טיפולים חוזרים ומסורים באנטיביוטיקה. הכאב הוא כפול ומכופל:  כאבו של הילד  ומשפחתו הסובלים, וכאבו של הרופא על קוצר ידו על אף מה שלמד ועל אף ליבו הטוב. וכל זה כי הרפואה  לא מטפלת בליבו הדואב של הילד,  בנפשו החרדה, נוכח חוויה כמו שנה ראשונה בגן הילדים (אמא אבא נעלמו, וגם היניקה חדלה במקביל כי אמא חזרה לעבודה).

 במצב כזה יש לחזקו ב נ פ ש ו   ולא רק להתנפל על המחלה כדי למגרה. מחלה זה דבר בריא חברים, זה בא כדי להציל את הנפש! חזקו את רוחו של הילד, שמחו אותו, תנו לו טיפול הומיאופאתי, פסגו ארמנתיו  – ודלקות האוזניים יעברו, כי לא יהיה בהן עוד צורך.

ו. רופאים רבים מתאבדים, לא עלינו

היות ואין מודעות לכל זה, כי אנחנו בסדר, אנחנו אנשי EBM ולא זקוקים למשהו אחר  –  מתחיל הרופא לשים חומות של הגנה סביב ליבו הטוב. שלא יכאב כל כך…  חודשים ושנים עד שחומת ההגנה מתעבה מאד מאד… וכשהוא בא סוף סוף לעשות את ה 'לך לך' שלו, ההליכה פנימה אל נפשו – אויה, הכל חסום.  מסתבר שהרופאים בין הראשונים מכל קבוצות המקצוע במספרי מתאבדים. ומי מן הרופאים? פסיכיאטרים, מרדימים ורופאי שיניים. ומה חטאם של  אלו?  שהם מרדימים את הכאב במובן העמוק של המילה, ועל כך כנראה מקפיצם אלוהים לגלגול הבא, שינסו שוב….

ז. מהפכה

הגיע זמן למהפכה,  חברים. חברי הרופאים  – וידידי  החולים –  הבה נאמר בפה מלא: אנו דורשים צדק טיפולי! ! ויפה שעה אחת קודם.

                                                                 מיכאל פרסיקו, רופא

ביבליוגרפיה

  1. "הומיאופתיה  – ריפוי בדרך המשל". מאמר דף הבית באתר 'מחלה זה דבר בריא' דל דר. מ. פרסיקו

  1. " רפואה משלימה – אתיקה  רפואית יהודית : י' כץ וא' שיף.  עמודים 672-5.

               הרפואה גילון 8 כרך 150 אוגוסט 2011.

Read Full Post »

 

היא נכנסת בהיסוס, היא מתיישבת ומספרת: כואבת לה האוזן.

הריון חודש 8 , הכל בסדר. הכל היה בסדר בעצם , עד חודש חמישי, שאז החלו כאבי אוזניים.  לא ראו משהו מיוחד בבדיקה וכל פעם שזה חזר נתנו לה טיפות . הכאב היה חוזר אחרי חודש, ושוב טיפות, ועובר. אבל הפעם הזו, לפני שבועיים הכאב לא הרפה  ובאמצע הלילה זה היה נורא. היות ואין רופא להשיג, היא פונה לחדר המיון. שם מסתכלים: שום דבר, גירוי קל של תעלת האוזן. הנה לך טיפות… אבל בבלילה הבא זה חוזר בגדול. היא פונה שוב למיון. הפעם רואים גם אודם – אמנם לא מרשים, אבל סוף כל סוף יש אודם –  ועם כל סיפור הכאב החוזר הזה, ובכלל, ליתר ביטחון, נותנים אוגמנטין. הכאב  עובר מיד, אבל ההרגשה הכללית נוראה. היא אומרת: לא טוב לה עם אנטיביוטיקה, זה מתיש ורע בבטן… בכל אופן כאב האוזן עבר. אלא שיומיים אחרי סוף הטיפול -שוב כאב נורא באוזן. הפעם היא באה אלי.

בבדיקה –  אוזן שמאל תקינה לגמרי. גם צד ימין, ושאר מערכת א.א.ג.  אפילו לא רמז לדלקת. בדיקת פרק הלסת הראתה רגישות קלה בלבד. מהיכן הכאב, איפוא.?  כרופא א.א.ג אני ניצב בפני דילמה לא פשוטה. 'דילמת הרופא' קוראים לה לעיתים: מצד אחד אני נורא רוצה לרפא אותה. בשלוב של כאב כרוני חוזר, גם הריון, גם אשה צעירה… חייבים לעזור. אבל כרופא א.א.ג כל מה שאני יכול לחדש לה הוא לומר שמקור הכאב כנראה עצבי, ושסיבתו לא ברורה. ואפשר רק לקוות שיעבור… אני די חסר אונים.  כואב לי שלא  עזרתי.   עכשיו, כשהיא תקום ותלך נישאר שנינו מתסכלים… והכאב הרי יחזור.

רפואה משולבת: שלוב של פרה בשם דיגמה

אבל אני לא רק רופא א.א.ג. מזה שנים אני עושה רפואה משולבת: בין רפואה מדעית לזו המשלימה אני מנסה לעשות רפואה שלמה…  משלב פרדיגמות הפוכות.

לכן אני  פונה ומציג לה אפשרות  נוספת של מקור המחלה. זהו  צד השני של הדבר, ממש היפוך – אבל הוא פותח פתח לתקווה ולריפוי. אני מצביע על ציור בקיר מאחורי גבי (ציור 1) ואומר: אם זה מהלך החיים מלידה ועד זיקנה, לאורכו חווה אדם חוויות, מעכל אותן וממשיך הלאה בדרך הספיראלית של החיים. המהלך הזה הופך קשה כאשר עולות ובאות חוויות שהן קשות מדי לעיכול, כמו שנה ראשונה בגן. אין לתינוקי מספיק אנרגיה לעכל את החוויה – להפוך מה שהוא רואה לזיכרון פשוט. כי מה שנותן אנרגיה, אהבת אמא ואבא לא ממש  שם באותו הרגע… הוא באמת עלול להתעצב אל ליבו. כאן ניכנס לפעולה 'הסדר המחלה': הוא מקבל רשות לא לנסות בכלל להתמודד רגשית עם מה שסביבו, להדחיק את זה ולשים בצד על אש קטנה. בתנאי  אחד– שבינתיים יוציא חלק מהלחץ, הכאב, הקיטור החוצה לגוף בצורת מחלה פיזית או התנהגות חריגה. .   בצורה זו נוצר איזון דברים זמני, מעין שיווי משקל בו רשאי אדם לא להתמודד פנימה כל עוד הוא מוציא מחלה החוצה…

איך ההריון בשבילך, אני שואל. לא פשוט בכלל, היא אומרת. הריון ראשון ואני חרדה מאד, גם מהלידה,  גם מאמהות. היא מספרת לי חלום שחלמה השבוע:  בבטני בן. אבל בחלום נולדת לי בת, והיא פונה ואומרת לי: את אמא לא טובה, לא טובה!… זה החלום.

ברור היה לשנינו שהיא במצוקה גדולה בהריון וזהו מקור הכאב. כל ניסיון להפסיקו דרך אנטיביוטיקה הוא אוילי ורק מחזיר את הלחץ פנימה לנפש, והיא תוציא אותו מחדש בהזדמנות ראשונה, אשה בריאה שכמותה. רק אשה בריאה יכולה לחלות, אני מעיר לה. אשה חולה באמת הייתה יושבת בית בדיכאון ולא רוצה להמשיך בגלל ההריון. לא את! את מוציאה כאב גופני וממשיכה הלאה. לא מדהימה, יכולת ההישרדות הזו??

אם רוצים לרפא אסור מבחוץ. רק מבפנים.   מחלה זה כמו לעמוד על הגג ולהחזיק ידיים לא ליפול. למה את לא יורדת?  כי יש מפלצת שם למטה.. הנה, אני אומר לה הנה לך  חרב קסמים הורידי לה אתה הראש… אבל  מפלצת שמורידים לה את הראש מיד  מצמיחה ראש חדש. כך גם עם אנטיביוטיקה – זה מוריד למחלה את הראש אבל לא מרפא את החוויה ולכן המחלה מתחדשת.

מה שאת צריכה זה חיזוק מבפנים, לא הורדת ראשים מבחוץ. מה מחזק מבפנים, שהורים נותנים לתינוקי כל הזמן?? חם ואהבה . אז את מקבלת כמה שאת יכולה כרגע. אבך את צריכה תוספת,כי עובדה – את חולה.

הנה מה שאני מציע:

הנה לך שבוע חופש מחלה . הנה לך טיפות אוטידין  לכאב האוזניים. אבל הנה הדבר הכי חשוב: עשי נא בבית אסיפה משפחתית, כל מי ששייך, והסבירי שהגיעו מים עד נפש, לכן חלית ואת חייבת  חיזוק  מהסביבה.  זה אומר להוריד ממך אחריות שאת לא חייבת . זה אומר ללכת עם הבעל לבית קפה, וללכת עם חברה טובה לחוף הים. או להפך…  רק עשי לך טוב…  כך ירד הצורך שלך להוציא קיטור, ואז גם הכאב לא יחזור.

הלכה הביתה.

שבוע אחרי זה אני מתקשר לשמוע מה נשמע: אוי, דוקטור, היא אומרת , כל כך צדקת… החופש עשה לי נורא טוב,  אני יותר קשובה לעצמי ומצליחה למשול ברוחי. המודעות למצב עוזרת לי להתמודד טוב יותר… תודה דוקטור… אני מוכנה  עכשיו ללידה. תודה.

מי מרגיש עכשיו טוב יותר? שניים: החולה, והרופא שלה. שניהם.

דיון:

כשאני חשוב מה קרה כאן, הרי בעצם לא עשיתי  כלום. או אולי:  דווקא ע ש י ת י  כלום… חיזקתי אותה, זה ברור: אפשרתי לה להתחזק  בהתמודדות עם הפחדים שלה, עם מקומות מעוררי חרדה בנפשה, עם מאגרי כאב ששלטו בה – עזרתי לה קצת למשול בהם, במקום שהם ישלטו בה.. .

זוהי דרכה של רפואה משולבת: לאו דווקא מתן תרופה כזו או אחרת, רגילה או משלימה  – אלא  בעיקר  חיזוק יכולת ההתמודדות של החולה בכל דרך.

חזק חזק ונתחזק

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: