Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘קצרים’ Category

הילדה הפסיקה לאכול. ארבעה ימים אחרי נטילת SULPHUR 200C . ממש ממש לא אוכלת, אומרת לי אמא בטלפון בדאגה רבה. אמנם מצבה הכללי מציון, מצב רוח טוב, לא חזרה דלקת אוזן, אבל – לאכול חייבים. כך האמא, ועוד היא מספרת לי שאחרי יומיים כאלו היא ניסתה קצת להאכיל אותה בכוח.. . הילדה הקיאה הכל מיד.  יותר אמא לא התעמרה בה עוד. אבל היא נשארה מודאגת: כמו ציפור היא אוכלת, כמו ציפור, כבר כמה ימים. פה רבע בקבוק שוקו, כאן עוגה.. זה אוכל?

אני מרגיע ומסביר, ומפתיע עד כמה מיידית היא ההבנה שלה והשמחה ללכת הלאה בדרך של השגחה בלבד, כי קורה כאן משהו טוב: הילדה בחרה בצום כדי לנקות את הגוף והנפש, ושעדיף לתת לה ככה בינתיים, לחנוך לנערה על פי דרכה…

כל כך מסובך כשאתה הורה בהבנה הרגילה, וכל כך פשוט ונכון כשאת מדברת בשפה הומאפתית.

 

                                                        שנדע הרבה שמחה

 

 

                                                                                                           מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

 

מה פתאום הוא, אלוהינו, שם לפנינו, כמו בחירה בין ברכה לקללה. בטח, ברכה, מה זה? אלא ש… חייב להיות כאן סוד, אחרת לא היה הוא, יתברך… לא היה, זה, נו… לא היה שם אותם ככה, לפנינו.

והנה, הסוד טמון לא פעם במילים עצמן. הבה ננסה:

 

ב ר כ ה –  מה עולה? רכות, בטן רכה המקבלת אל תוכה, באהבה, בשמחה,  בקבלה שלמה, מכילה את המאמין המחייך, השליו…. עוטפת אותו ברוך, בעוצמה של רוך, ומאפשרת לו לנוח, לנוח, ואז להמשיך בדרכו, כשהיא נותנת לו כוח  להניע את ברכיו באון, פוסע  ב 'לך לך' האישי שלו, אל ייעודו האלוהי.

 

ו ק ל ל ה? נוקשה, כולה ברק אור של נחושת קלל, אבל קשוחה, אטומה, אין בה סדק, אין פתיחה, כולה התגוננות מושלמת מפני כל חדירה או נגיעה פנימה… נחושת קלל, שריון נחושת קלל.

 

אוקיי, הבנו את ההבדל. יש הבדל. אבל מה זה לבחור? מה פתאום לבחור? אני ברכה, אני, רק ברכה… מה זה פה? מה הסוד?

לא מבין.

Read Full Post »

  

כשבאים לתהות על קנקנו של עולם, יש המאמינים שבריאות טובה היא המצב האופטימאלי, בעוד מחלה היא תקלה שקרתה, מבחוץ או מבפנים, אבל כעת בואו נרפא אותה, ורצוי בהקדם.

ולא היא.

 דווקא  תהליך הריפוי הוא העיקר בעולמו של האל. הוא  התהליך ה נקרא 'תיקון' במקורותינו. עד כדי כך, שלפעמים מקלקל האל בריאותו השלמה של אדם (איוב) רק כדי לראות איך הוא מתקן ועד לאן יצליח. או בפרשת שמיני: הנה, משה, איך מקריבים קרבן: ככה וככה וככה. יפה. יפה. למד את אהרון. כן, טוב, אהרון אתה עושה נכון. כעת בני אהרון, בואו, בואו רגע לכאן: הרי לכם אש זרה. לכו, הקריבו. נו קדימה. פוףףף …. איזה קילקול. אבל אין דבר. סוף סוף אפשר להתחיל בהרפתקאה הגדולה מכולן: התיקון!  ואין לך תהליך המעורר באל – ועל כן בעולם כולו – רעד יצירתי חזק, ארוטי, אקסטטי, מוליד מחדש, כמו תהליך התיקון.

 

בריאות ומחלה ניצבים  על כן כשני קצוות , שני קטבים משלימים של הציר המפורסם  שסביבו סובבים החיים בספיראלה בלתי נלאית, שעיקרה: הריפוי. התיקון. התיקון-ריפוי.

ויש אומרים – כך גם על ציר החיים: בקוטב האחד הפחת רוח החיים, ובקוטב השני נגזר המוות, אבל ביניהם, ביניהם… הבה נחיה, נחיה, נחיה!    בהצלחה

 

Read Full Post »

 

פרשות שמיני, תזריע, מצורע, ואחרי מות – פורשים לפנינו אצת מעשה הקרבן במהותו, חוקיו וייעודו.

בסופו דבר הקרבן מכפר על חטא שחטאנו, דרך קרבן חטאת, ואח"כ שיגור המסר לשמיים דרך קרבן עולה.

"חטאת"   כי החטאנו במעשה את האמצע ההרמוני של התנהלות העניינים. עיקר הסיפור הוא חוויה שהיתה קשה מדי לעכל באותו רגע ועל כן נשארה תקועה במהותה הגשמית. לא הצלחנו להפוך אותה לנכס רוחני, ולכרטס אותה בפינת מיכל הנפש כזיכרון, כזה או אחר.

והנה, עוד מימי משה והסנה (עיין קצר אחר..) נועד הקשר עם האל לעזור לנו בדיוק בנקודה זו, לעכל חוויה שהייתה קשה מדי. לכך נועד הקרבן. לעזור בהסמלה. איך נדע כי כך? הסוד הוא, כרגיל, במילה: נביט במילה לכפר: איזו חיה מסתתרת במילה הזו? נכון, פר. ובאיזו חיה משתמשים לקרבן חטאת? נכון, פר. ולמה להקריב קרבן? כדי לכפר. כפר – זה: כ – פר. כמו פר. כמו פר? כן, כלומר לוקחים פר שלם והופכים אותו למשהו שהוא כמו פר. למשל: פר שנשרף על המזבח ועולה בעשן השמיימה. לא הפך מגשמי לרוחני? הפך. אז לא קיבלנו כאן פעולה שרומזת, מסייעת, מדגימה, עוזרת לחוות – הסמלה? קיבלנו.

 

עוד מימי אברהם והעקידה מעשה ההסמלה הוא עיקר עבודת האלוהים, עיקר ההתקרבות אליו, יתברך, דרך ויתור על אלילים.  יום כיפור הוא היום ( הסימלי..) בו אנו נקראים לעשות מכסימום הסמלה, ולוותר על כמה שיותר אלילים. מעשה הכיפור הוא הוא הוא הוא, ההסמלה. כך נחזור ממחלה לריפוי, מ- DISEASE ל- EASE .. מ DYSHARMONY- ל- HARMONY, מעבודת אלילים לעבודתו, יתברך.

תודה לפר שמסכים להקריב עצמו במקומנו. תודה לאייל שמסייע לעניין חתימה על התיקון  גם למעלה. תודה לכם שקראתם עד כאן. בברכה  

 

Read Full Post »

 

1. כמו סביבון, אנחנו.

 הסביבון, כל עוד יש בו תנופה גדולה, אנרגיה טובה בציר המרכזי שבו, הוא אץ רץ יציב וזקוף, שקט ובוטח, תאווה לעיניים. אבל כאשר נחלשת תנופתו ומצוקת הזמן עולה, הוא מתחיל להתנודד, זורק תנועות משונות לצדדין, מתאמץ בכל כוחו להמשיך בתנועה, אך אבוי, אין כוח, זה קשה מדי – הנה הנה הוא נופל שדוד, ועל צידו ינוח.

והאדם, כל עוד צעיר וחזק הוא קדימה ירוץ בתנופה גדולה, והכל, נראה בסדר. אבל כשהוא ממשיך להתמודד עם חוויות חיים שקשות לו, והכאב נהיה קשה מנשוא, חשוב לו מכל לשמור על נפשו, ולע כן ינסה לזרוק את הכאב הזה החוצה בצורת מחלות, ומצבי רוח, שרק לא יחלש מבפנים. ולבסוף? הוא נופל שדוד, ועל צידו בשלום ינוח.

 

1.5 . והומאופתיה, מה לה ולזה?

הכל, זה פשוט מאד, כמו שאמא שלי תמיד אמרה: ההומאופתיה מנסה לחזק את האדם באותו ציר מרכזי שנחלש, בנפשו. לתת לו מן הטבע תמצית תכונות של צמח או מינרל או חי בעל תכונות התנהלות דומות לשלו, ובכך לחזקו בדרך הספיראלית של החיים. שישוב, וירוץ, בשמחה וגיל, אם זה עמק או גליל, בין הרים ועמקים, בשדות הירוקים. שיתרפא. שיבריא

 

2. על הרופאים. עלינו, הרופאים.

אנחנו, הרופאים, ממש במצב טרגי. למדנו רפואה שלא תמיד מרפאה ממש, והחולה בא שוב ושוב עם אותו כאב או גרוע ממנו. הרופא באמת רוצה לרפא, לא רק כי אמא אמרה לו ללמוד רפואה. וכשאיננו יכול לעזור זה כואב לו, כאב חוזר ומתמשך.

כדי שלא יכאב יותר מדי, הוא מתחיל לשים חומות של הגנה סביב ליבו. עוד ועוד חומות הגנה הוא שם במהלך חייו, וכאשר בא הזמן ש ל ו לעשות דרך של תיקון פנימה – הכל חסום. ומי מתאבד יותר מכל קבוצת המקצועות? הרופאים. ומהרופאים, מי הכי הרבה? המרדימים, פסיכיאטרים ורופאי שיניים. מילא הראשונים, תישאלו, אבל למה רופאי שיניים, הרי לא חסר להם כסף…. כן, נכון. אבל יש דבר מהותי שמשותף לכל אלו: שלושתם מרדימים את הכאב. והוא החטא הגדול מכולם. הם אינם יכולים לשאת חטא כזה, ועל כן הם הם מוקפצים לגלגול הבא…. שיהיו בריאים. שנהיה כולנו בריאים, לחיים טובים ושמחים.

 

Read Full Post »

ברכה – איזה איבר מן הגוף מסתתר במילה הזו? נכון, ברך. לכן היא מילת בקשה  לקבל או לתת כוח למבורך להניע את ברכיו, ללכת בדרך, התיקון… אליו, יתברך.

 

תפילה – מה השורש העולה מיד על הדעת? תפל… אתם לא מתביישים? אבל כן, זה נכון. תן לי, אלוהים, כוח להתפיל, לדלל, להעביר מגשמית לרוחנית את החוויה הגשמית מדי שאינני מצליח לעכל, עדיין. היא מפעילה בי אלילים שלא נדע… בבקשה.

 

 נס –  דגל, סמל. מילת קוד לכל כוח המאפשר לפרוץ מעגל חוזר חלילה של שיגרה מבורכת                    (שחלילה לא תשתנה) כדי שתשתנה, סוף סוף, והאדם יוכל לעלות בספיראלה של החיים, להתקדם  בתהליך האנושי. ועיין ערך – סנה

 

סנה – שיח מדברי שאיננו אוכל. שימש בידי האל כדי להדגים למשה, שליחו הנבחר, את העיקרון האלוהי בהפוך על הפוך. הוא אומר לו כך, בערך, למשה:"שמע, מוישה, אתה תהיה השליח שלי להוצאת העם מעבדות לחרות, בסדר? כדי להכיר לך את העניינים הנה קצת פירוטכניקה. אתה רואה שם את הסנה בוער? נכון איננו אוכל? נכון איננו אוכל? או קיי. של עלייך מעל רגלייך, כי אתה רואה לפנייך את העיקרון האלוהי: תפקידי לעזור לכם לעכל חוויות שהיו קשות מדי ונתקעו בצורת מחלות ועבודת אלילים. פשוט תהפוך: לא אוכל – כן עוכל! והא ראיה – קח את המילה סנה, עכשיו תהפוך אותה. מה אתה מקבל? ה' נס. אלוהים (זה אני) עושה לכם נס ועוזר בעיכול… שתהיה לי בריא. ועכשיו קדימה, לעבודה."

 

כלום – שום דבר, משהו. אבל מילולית: כמו לום. לום – לומיק לעקירת סלעים? לא. מומיק? זה גרוסמן. אלא "לומא", בארמית: שם מטבע, מעה. ומעה היא: "גרעין קצת הפירות, כמו של החרובים, הקישואים והאבטיחים וכדומה. ובהשאלה: מעות הים, האבנים הקטנות וכדומה על קרקע הים" בן יהודה, מילון הלשון העברית. (תודה לשי גטריידר, ידידי הטוב, על המקור הזה).

הלומא הוא אם כן כזית – קצת קצת. זהו מה שנישאר מהחומר המקורי  בתמיסה  שעברה  דילול הומאופאתי. אז אם בקוטב אחד כל החומר ובקוטב  השני הקצת קצת, הכי קצת קצת שלו שכבר איננו מכיל מולקולות אבל בכל זאת הוא זה? המטאפורה. הסמל שלו. כמו שולחן

 

שולחן – מה הסמל של שולחן בעברית? המילה שולחן. כי את אומרת לו: "תשים בבקשה את הצלחות על ה.. זה… נו" ואת צריכה להרים שולחן שיראה. חבל. אמרי שולחן. השם הוא הסמל. וזה מה שנותנים בהומאופתיה. את השולחניות. את הצמחיות. את הכלומיות של החומר.

זה הכל. לא אמרתי כלום.  

Read Full Post »

« Newer Posts

%d בלוגרים אהבו את זה: