Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘קצרים’ Category

באחד מכתביו הקצרים (מכתבים לאבא?) בכל אופן, בקטע כמו סוג של הערת אגב,  שואל את נפשו קפקא, שואלת נפשו של קפקא: מי מוכן לעזור? היא מכנסת בעצם את אברי הגוף למעין אסיפת חירום, ומספרת שקשה לה, שהצטברו דברים, אולי עוד מילדות, ושיש צורך דחוף שמשהו, שמישהו, שמישהו ייקח על עצמו חלק מן העול, כי הגיעו מים עד נפש.

אברי הגוף למיניהם מסבירים, כל אחד בתורו מדוע זה ממש, אבל ממש לא מתאים כעת שהוא, או היא ייקחו על עצמם כרגע עול נוסף. אולי בעתיד, כן, אבל עכשיו, ממש ממש לא… כך הטחול, והכבד, העיניים הידיים, כולם כולם פשוט נורא מצטערים. ורק הראות, הראה, נשמה אחת, נאנחת ואומרת – בסדר, אני אקח… כך חולה קפקא בשחפת, אבל הוא ממשיך לכתוב. נפשו נשמרת לנפשה. אם כי  בסוף הוא מת מהשחפת.

לי זה מזכיר קצת את משל יותם, משל האטד. העם מחפש לו מלך. כלומר מישהו שייקח על עצמו  להוליך את ספירת מלכות של העם בדרך הטובה, שיעזור להגשים את קיומו של העם מול דרישות האל, שייגע בעולם החומר מתוך בינה של רוח. אבל העצים, והצמחים, מסרבים כולם, כל אחד ונימוקו עימו. מה, אפסיק את מה שאני יודע ואהב לעשות ואלך 'לנוע על העצים'?

רק האטד מסכים לקחת על עצמו את המשימה. האטד שלא תואר לו ולא הדר…רק הוא מסכים לנוע על העצים.  מה זה לנוע על העצים? הרי עצים נעים ברוח. זו תנועתם. לנוע בין העצים זה להתעסק ביחסי העצים עם סביבתם ועם הרוח ועם המציאות,  לתווך לפשר. בקיצור – לעשות פוליטיקה!  האטד מסכים כי אולי חושב דרך תואר ה'מלך' לקבל תואר והדר  לעצמו. אבל תכונותיו הרעות בולטות מיד:  הוא מתנה תנאי ש' אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם בואו חסו בצילי" (שופטים ט15) היינו – התאימו עצמכם לדרך חיי, היו כמוני. ולא – "ואם אין תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון" (שם). ומיד הוא  משלח אש בארזי  הלבנון, שהיו  בעצם הבחירה הטבעית  למלוכה,בהיותם נישאים,  ואחראיים, וגדולים  ומכובדים… אבל שמשום מה התעצלו להתנדב, אולי מענווה ייתרה, כאילו אינם ראויים, .וכך באה אש ושרפה אותם. אש עצלותם.

והרי גם בסיפור המחלה של קפקא יכול היה לכאורה העור לקחת על עצמו  את העול ואז מכסימום היה חולה בפסוריאזיס. או האף – ואז נזלת אלרגית.לא סוף העולם, אפשר לחיות עם זה ואפילו להתרפא.  אבל אם רק הראה לוקחת על עצמה – אז שחפת, ודי.

כך גם אצל האדם: כאשר הוא זקוף ונישא כארז הלבנון וכולו מכוון ישר-אל מקומו, כשהוא מלך של ממלכתו –  אזי יכול הוא להתמודד עם כל כאב, לשרות עימו ולהכילו לטובה.  אבל אם כולו התחמקות מהתמודדות, ניסיון  להטיל על האחר את האשמה, את המלאכה –  או אז תפרוץ מלחמה או מחלה או כל מה שחטא בו…

וכך גם במדינה שלנו, היום. המדינה, שאיננה אלא השתקפות סך כל רצונותיהם  היחידים, המתאחדים כולם כולם בווקטור אחד משותף. זהו ביטוי לרוח העם: כאשר רעה רוחם של רב היחידים עליהם –רעה  גם בחירתם במלך, והם יאפשרו בחירה בנשיא כמו קצב , שאש יצאה ממנו ואכלה כל חלקה טובה.

התעוררו, חברים!.

                                                                                       מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

במסגרת החגיגה של חלופי ח' ו כ' והתהליך שביניהם, הנה עוד דוגמה מדליקה:

שפחה היא משרתת צמודה אשר מסייעת מאד בכל דבר. זה חריף עוד יותר כשהיא חרופה, המסכנה.

אנחנו פוגשים שפחות במקומות שונים במקורותינו. ידוע תאור עוצמת החוויה של נס חציית ים סוף, שכל מי שחווה אותו, אפילו שפחה, כשהיא על פני המים האלו זוכה היא לעומק חוויה שבדורות אחר כך אפילו צדיקים גדולים לא יזכו לה…

אבל כאן עסקינן בסיפור יעקב רחל ולאה, אותו שעור גדול בזוגיות ועזרי שכנגד. שוב נהיה ברור לגמרי ש, הפוך מהמקובל, 'זכה – שכנגד. לא זכה – עזר בלבד'. שכן לאה, שרכות עיניה ויודעת היא הבט פנימה אל עצמה,  דומה היא בכך מאד ליעקב, אותו  איש תם יושב אוהלים. ואילו רחל יפת תואר ויפת מראה – החוצה, החוצה נפשה שם שואפת, אל החוץ היא מבטת. לכן בסופו של דבר רחל,רחל רחל, היא הניגוד המשלים הנכון ליעקב. אבל אליה יגיע לא לפני שיבוא אל לאה, השלב הראשון ה'מוטעה' ההכרחי, שבצורה פאראדוקסאלית מייצגת לכאורה גשמיות פורה, אבל משהו מנוגד משלים חסר לה מול יעקב, עד שרחל, רחל.

ומה בקשר לשפחה, אל רצית לדבר על שפחות, לפחות? כן,כן, קצת התפזרתי. סליחה. אבל הכל קשור. הנה:

כאשר מעניק/מגניב/נותן לבן את לאה ביתו ליעקב הוא מיד מצמיד לה את זילפה שפחתו כחלק מהעסקה. "ויהי בערב ויקח את לאה בית  ויביא אותה אליו ויבוא אליה. וייתן לבן את זילפה שפחתו ללאה ביתו שפחה" (בראשית כט, כג-כד). מה פתאום? מי ביקש אותך להעניק גם שפחה? מה אתה כזה נדיב? לא יודע. נראה שכך  יעשו במקומותיהם. אבל יש כאן עניין, שימו נא לב: הוא נותן את שפחתו ללאה, לא ליעקב!  כי אכן תפקידה הוא לעזור ללאה להיות אישה טובה ליעקב. ומהי אישה טובה? זו היולדת לו ילדים. ואיך תעזור השפחה בזה? הנה איך תעזור: היא תהיה רחם מסייע. הרי גם רחל מקבלת שפחה עם נישואיה ליעקב – את בלהה. וכשהיא מתקשה להרות, רחל, היא מבקשת בייאושה את יעקב "הנה אמתי בלהה, בוא אליה ותלד על ברכי  ואבנה גם אנוכי ממנה" (שם ל, ג)…

היא הנותנת, וברצון: 'שפחה' צליל 'שפכה'. אלא שהשפחה באה בח', בחטא כי אין היא האשה האמיתית של אותו גבר, אין היא ניגודו המשלים. אבל בנוכחותה החוטאת היא מסייעת להפוך ח' לכ', ואז באה שפכה כמו שצריך, המספיקה גם לאשה האמיתית…  הנה שוב התהליך היסודי של הסמלת החטא, אשר אדום הוא כשני דם הבתולים אבל בדרך הנכונה ילבין ל כ' של פריון, עד שיתגשם  בלובן חלב שדיה המניקים של אשה יולדת…

                     ברכות ותודה על הגשם שנתת, אלוהים. אפשר גם שלום? תודה.

                                                                                      מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

מ ז ל

אני קורא עכשיו ספר מדרשים על סיפורי ר. נחמן מברסלב. אחד הסיפורים עוסק במזלו של אדם בחייו. והרי עוד בסיפור  רבי זושא והמרגלית (תזכירו לי פעם לספר לכם)  נקבע שאין מזל לישראל… מיד נכנס מחשב המילים שלי לפעולה: מזל… מזל… נו. ברור:  מזל  = מה זה לך!!! מה הוא לך הדבר הזה, חיים, מה זה  לך. האם מה שאתה עושה יום יום, יום אחר יום,  יום אחר יום –  הוא החיים, וחוזר חלילה (כלומר חס וחלילה שלא ישתנה לנו)  – או שאולי דווקא הגיע הזמן לשנות, לצאת מהמעגל החוזר ובקו ספיראלי להמריא אל על. להיוולד להרפתקאה חדשה!  אכן, "חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד וקץ לשים להם.."  (המלט, שקספיר, תרגום שלונסקי).

 האם יתכן מדי פעם, או לפחות פעם בחיים לעשות בחירה שכזו? זהו מזלך, צור אותו!  שהרי הכי קל זה  להיסחף במעגל הרוטינה, לחולל את מחול היום יום החוזר על עצמו. הכי קל –  אבל בעצם זה הכי קשה!

ועל זה היה אומר (בוודאי) ר' נחמן:

אין מזל לאדם אלא כאשר הדבר, הדבר ה 'זה'  'לך', חייך, הופך ל'מה' 'זה' 'לך'– למשהו בעל ערך גדול לך.   או אז.  או אז. או אז… או אז.

                                                                 יופי, נחמן.

Read Full Post »

1. קודם כל הנסיעה לשם. ההתכנסות. ההשאבות מקור הבוקר פנימה אל חלל האוטובוס החם, אל החם האנושי הטוב הזה של הקהילה, הקהילה שלנו… איזה אוצר , אתם לא מבינים. אתם כן מבינים. איך שוב מתנגן לו הניגון הנעים הזה. להיות ביחד. תודה לך, תודה לנו,קהילת ניגון הלב.

2. והנה בבית התמחוי: מיד עולה דמותו של.. אוף, מה שמו של האיש המרשים הזה.. אולי לא פלא ששכחתי את שמו, כי הוא כמו דמות נישאת מעם, כמעט אוניברסאלי, ארכיטיפאלי, ועוד מילים לועזיות כאלו – עומד לו שם…, גם קצין אשר דינו נוקב את ההר,קצין משטרה בחלק מהיום ואיש ההכוונה בבית התמחוי הזה, עומד שם נישא, מוצק חזק אומר סמכות גדולה, מכוון בשקט אבל בעוצמה שאין עליה עירעור את האנשים פנימה, אבל גם כולו אהבה גדולה וחמלה לאנשים האלו, עניי העיר. וכל זה בהתנדבות, כמובן. איש של ניגודים, איש של ניגודים משלימים!.. כן, זה העניין. משלימים באמת. נפרדנו כשבליבנו תודה גדולה על פועלו של האיש. אהבתי אותו מאד

3. ברחובות העיר… הצבעים חומים חומים…. חומות הנעליים ברחוב הנעליים, חומים פני האנשים, 'העובדים זהרים', בני אדם רבים רבים: שוכבים על הדשא, שוכבים על הרצפה בכיכר, יד תחת הראש, אולי אחרי ליל עבודה במסעדה, אולי סתם רגע של ביטחון בשמש החורפית. חומה האדמה בפארק הנפער בלב העיר. חומה חומת האנשים סביב המדריכה המסבירה ומעירה בביקורת שקטה, עצובה, על קוצר ידינו מול העומס האנושי הגובר הזה, של בני אדם מחפשי קיום, בחורף הישראלי החם.

4. הים. ולפתע ניפתח הים. ברוח קרירה, טריה. כמה טוב אחרי מחנק העיר דחוסת האנרגיה האנושית הצפופה. על הדשא הנעים למגע ישבנו כולנו לאכול ארוחה אחרונה לפני השיבה הביתה. שם גם הצגנו עוד תמונה מן המחזה הזה של סובול, איש יקר. עם הזקן הזה גצל, קצת סנילי – לא הייתי צריך להתאמץ לשחק אותו… ומדלנה הטובה, המאמינה כל כך באדם, שמקבלת את כולם בטוב, גם את בנהוטו , פליט בעצמו, ואפילו את השומר המשוגע, שגם הוא מה הוא אם לא עולה חדש מבוהל הממלא הוראות. והטקסט הידהד את המציאות שהידהדה את הכאבה האנושי אבל גם את התקווה…ואת כל זה ממתיקה רוח הים המלוחה. היה טוב שם, שוב ביחד, חבורת הניגון. ואפילו היה איפה לעשות פיפי! עד שסגרו…

5. בסוף חזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים. מאד. מי יתן וירבו עדו כאלו, טיולים. כי טוב.

מיכאל פרסיקו

Read Full Post »

על שלושה דברים

 

על שלושה דברים נאמר 'שאהבת', וכבר דננו בנושא: ואהבת את ה' אלוהייך; ואהבת לרעך כמוך; ואהבת את הגר אשר בקרבך.

שלושתם חד הוא, שכן אהבת האל, היא אהבת השלום, שלום גם בינך לבין הרוע אשר בקרבך, כלומר שלום עם מה שגר בקרבך, והוא עדיין בבחינת אחר מאיים, רע. אז בעזרת אהבת השם אהוב וקבל, פייס והיה מסוגל להכיל בשלום את כל מי שגר בקרבך.

Read Full Post »

"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" (בראשית א1)

מאי משמע ברא? גם במובן הביא בריאות, יישם והפעיל מצב של בריאות בין שני הניגודים האלו, שמיים וארץ, והביא אותם להרמוניה של ממש,היינו – מצב דינמי של בריאות. רק כך, במצב של חרמוניה אמיתית יכלו שני אלו להתחרמן זה על זו ולהביא לעולם  את כל מה שברא אחר כך, יתברך.

אמור מעתה: הבראה כדי להשיג בריאות הוא תהליך בו אנו בוראים מחדש את עצמנו, מתןוך מצב של מחלה, ביטוי נאמן לחוק של  של מוות ולידה מחדש, סימליים.

Read Full Post »

"אני רק יהודי פשוט" אומר לי חבר טוב שהכרתי לאחרונה, חיים.  איש יקר וצנוע.. נא צנוע! להיות 'יהודי' זו אחת ממשימות החיים  הקשות ביותר. הנה אברהם אבינו, נמלט כל עוד רוחו בו מכנען, מיד אחרי שעלה אליה בהבטחה אלוהית.  הוא התקשה להתמודד עם המשמעות המיידית של להיות יהודי, היינו: לעשות תהליך שלם ומלא של תיקון בתוכו. זה, הסתבר, הוא המעשה הקשה מכולם… ולהיות "פשוט" עוד מעצים את המשימה:  זה אומר לוותר על כל "מלבושי" האלילות המקילה… לא, להיות יהודי שפוט זה להיות פשוט מושלם. חיים. אני חושש ש יש לך עוד דרך ללכת, יקירי… 

 

Read Full Post »

השעיה

השעיה היא ביטול זמני של משהו קבוע מאד , ארכיטיפאלי, כמו צו מוסרי –  כדי לאפשר תיקון דרך הסמלה של חוויה הקשורה עם צו זה. לדוגמה : סיפור העקידה, שבו אברהם משעה זמנית את 'לא תרצח' כדי להצליח לוותר, לייתר, להקריב קרבן את כל אלילי ילדותו הבאים דרך הילד אברהם.  ברגע הנכון הוא יוצר מחדש את 'לא תרצח' כדי להפוך את החוויה לסמלית בלבד. זהו רגע שיא של מהלך שלושת הימים, אשר חייב להיות מלא ייראה כדי שבעזרתו ובהגנתו של האל אברהם רואה איך לעשות תיקון אמיתי…

יש בה , במילה הזו 'השעיה' גם שוועה גדולה לעזרה. צריך, אמנם, לחכות זמן מה  – שעה אולי – ואז באה הישועה, כאשר ישו, כוכב עליון, יורד משמיים לעזור, וכלום מתבוננים בישו-עה, ועושים עה… עה… אזוי.

    

Read Full Post »

 

מתי תביא מחלה למוות? כאשר החוויה שיצרה את המחלה היא גדולה וכבדה כל כך, עד שהכאב הגופני המוגשם בחוץ  הוא גדול מדי… עד שהאורגניזם, שיצר את הכאב הזה כדי לאזן בינתיים ולהרוויח זמן לאגור כוחות לשם תיקון הנפש – איננו יכול להכיל את חווית הביניים שיצר הוא עצמו … והוא מת. אולי בניסיון נואש אחרון, גשמי מדי, להיוולד מחדש.

Read Full Post »

ככל שאני מזדקן אני מתקרב לזקנה. מה אתה אומר. או לפחות מבין יותר, חש יותר את המושג הזה. הנה מה עלה בדעתי היום: זקנה זה כאשר אתה מרגיש נהדר, ממש בסדר מכל הבחינות, הכל כרגיל, רק… רק שאם לפתע יש צורך במאמץ מיוחד, פיזי או נפשי – ממש אין לך כוח לעשות את זה. לא בא לך, זהו – לא בא לך לעשות. או אם קורה משהו לא שיגרתי, פחות כוח להתמודד עם זה.. שיסתדרו להם איך שהוא בעצמם, הצעירים האלו. כשאני הייתי בגילם… אבל אתה לא.

במילים אחרות: היכולת להכיל, לעבד , להסמיל  חוויה וללכת הלאה – ירדה לה, יורדת? ירדה לה. זהו. אתה זקן (אגב, את לא: תמיד תישארי צעירה בעיני)

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: