באחד מכתביו הקצרים (מכתבים לאבא?) בכל אופן, בקטע כמו סוג של הערת אגב, שואל את נפשו קפקא, שואלת נפשו של קפקא: מי מוכן לעזור? היא מכנסת בעצם את אברי הגוף למעין אסיפת חירום, ומספרת שקשה לה, שהצטברו דברים, אולי עוד מילדות, ושיש צורך דחוף שמשהו, שמישהו, שמישהו ייקח על עצמו חלק מן העול, כי הגיעו מים עד נפש.
אברי הגוף למיניהם מסבירים, כל אחד בתורו מדוע זה ממש, אבל ממש לא מתאים כעת שהוא, או היא ייקחו על עצמם כרגע עול נוסף. אולי בעתיד, כן, אבל עכשיו, ממש ממש לא… כך הטחול, והכבד, העיניים הידיים, כולם כולם פשוט נורא מצטערים. ורק הראות, הראה, נשמה אחת, נאנחת ואומרת – בסדר, אני אקח… כך חולה קפקא בשחפת, אבל הוא ממשיך לכתוב. נפשו נשמרת לנפשה. אם כי בסוף הוא מת מהשחפת.
לי זה מזכיר קצת את משל יותם, משל האטד. העם מחפש לו מלך. כלומר מישהו שייקח על עצמו להוליך את ספירת מלכות של העם בדרך הטובה, שיעזור להגשים את קיומו של העם מול דרישות האל, שייגע בעולם החומר מתוך בינה של רוח. אבל העצים, והצמחים, מסרבים כולם, כל אחד ונימוקו עימו. מה, אפסיק את מה שאני יודע ואהב לעשות ואלך 'לנוע על העצים'?
רק האטד מסכים לקחת על עצמו את המשימה. האטד שלא תואר לו ולא הדר…רק הוא מסכים לנוע על העצים. מה זה לנוע על העצים? הרי עצים נעים ברוח. זו תנועתם. לנוע בין העצים זה להתעסק ביחסי העצים עם סביבתם ועם הרוח ועם המציאות, לתווך לפשר. בקיצור – לעשות פוליטיקה! האטד מסכים כי אולי חושב דרך תואר ה'מלך' לקבל תואר והדר לעצמו. אבל תכונותיו הרעות בולטות מיד: הוא מתנה תנאי ש' אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם בואו חסו בצילי" (שופטים ט15) היינו – התאימו עצמכם לדרך חיי, היו כמוני. ולא – "ואם אין תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון" (שם). ומיד הוא משלח אש בארזי הלבנון, שהיו בעצם הבחירה הטבעית למלוכה,בהיותם נישאים, ואחראיים, וגדולים ומכובדים… אבל שמשום מה התעצלו להתנדב, אולי מענווה ייתרה, כאילו אינם ראויים, .וכך באה אש ושרפה אותם. אש עצלותם.
והרי גם בסיפור המחלה של קפקא יכול היה לכאורה העור לקחת על עצמו את העול ואז מכסימום היה חולה בפסוריאזיס. או האף – ואז נזלת אלרגית.לא סוף העולם, אפשר לחיות עם זה ואפילו להתרפא. אבל אם רק הראה לוקחת על עצמה – אז שחפת, ודי.
כך גם אצל האדם: כאשר הוא זקוף ונישא כארז הלבנון וכולו מכוון ישר-אל מקומו, כשהוא מלך של ממלכתו – אזי יכול הוא להתמודד עם כל כאב, לשרות עימו ולהכילו לטובה. אבל אם כולו התחמקות מהתמודדות, ניסיון להטיל על האחר את האשמה, את המלאכה – או אז תפרוץ מלחמה או מחלה או כל מה שחטא בו…
וכך גם במדינה שלנו, היום. המדינה, שאיננה אלא השתקפות סך כל רצונותיהם היחידים, המתאחדים כולם כולם בווקטור אחד משותף. זהו ביטוי לרוח העם: כאשר רעה רוחם של רב היחידים עליהם –רעה גם בחירתם במלך, והם יאפשרו בחירה בנשיא כמו קצב , שאש יצאה ממנו ואכלה כל חלקה טובה.
התעוררו, חברים!.
מיכאל פרסיקו, רופא
מחלה זה דבר בריא 