המבצע בעזה הסתיים. הסתיים? המבצע הגדול הזה, שניסה להביא לישובי עוטף עזה מצב בו יחיו בלי חשש התקפה על חייהם בכל רגע, מבצע ניתוץ המנהרות, הסתיים בהצלחה, כאילו, אבל התושבים מתקשים מאד לחזור למקומם, ולא בכדי. המבצע היה טיפול של הישרדות , אבל לא של ריפוי.
בכל מצב מאיים חיים כמו זה, רופא נותן לחולה כל טיפול מיידי שיש בידו , כולל אנטיביוטיקה או כל תרופה אחרת או ניתוח חירום, בלי חשבון נזקים אפשריים מהטיפול, ובלבד שהאיום המיידי יוסר. ובמלחמה כמו במלחמה, שביבי ניהל אותה במתינות ובשום שכל. יפה, ביבי.
ועדיין אני טוען שהאיש הוא פושע מלחמה, או נכון יותר: פושע שלום. שהוא ושכמותו אחראים בעקיפין למוות ולשכול האופפים אותנו ואת העזתים, לייאוש ולטעם החמיצות שנישאר לנו התושבים, כל זאת עקב ההתעלמות העקבית, הערמומית הקורצת והמתמשכת מן המילה/תהליך: 'שלום'.
אני מדבר על חודשים ושנים בהן השכילה הממשלה בראשות ביבי – וגם ממשלות קודמות לזו – להחמיץ כמעט כל הזדמנות להתחלה של תהליך שלום. יש להבין – השלום הוא תמיד ת ה ל י ך, שגם אם בפתחו הוא נראה לא פעם חסר סיכוי לחלוטין, שממש אין עם מי לדבר, זוהי הדרך היחידה ששי בה סיכוי לעצור את הכאב והשכול.
לא במקרה אומר כך רבי נחמן מברסלב על השלום:
"עיקר השלום הוא
לחבר שני הפכים.
ואל תיבהל אם אתה
רואה איש אחד שהוא
בהיפוך גמור מדעתך,
וידמה לך שאי אפשר בשום
אופן להחזיק שלום
עימו. וכן כשאתה
רואה שני אנשים,
(או שני עמים, מפ)
שהם שני הפכים
ממש – אל תאמר
שאי אפשר לעשות
שלום ביניהם.
אדרבא, זהו עיקר
שלמות השלום
להשתדל שיהיה
שלום בין שני
הפכים"
ואז, מדברים… וכשמדברים לא יורים, ואט אט בני האדם שממול נראים יותר ויותר כבני אדם ופחות כמפלצות, וזה עושה טוב. הנה הנה אפשר אולי לחיות זה לצד זה.
לכן אין 'שלום עכשיו'. יש התחלה עכשיו, מיד, כעת של תהליך ארוך ומייגע, שבו שני הצדדים מבינים שבלי שלום ביניהם שניהם יסבלו רק יותר ויותר, ובמידה דומה, אפילו אם אחד חזק מחברו! הרי ברור שהכעס והמרירות בעזה החנוקה משך שנים די בהם לגדל גידול ממאיר כמו החמאס, שכולו מכוון לנקם והרג, כי לשם נותב הכאב של העם הזה, ש ח י י ב היה להתפוצץ באיזה שהוא מקום, להתפוצץ בחוץ כדי לא להתפוצץ בפנים…
לא פלא, אגב, שהחמאס התגלה כגוף מאורגן הפועל בנחישות למרות מי שמולו – כל אנרגיית החיים של תושבי עזה נוקזה לשם. ובאיזו שהיא נקודה אומללה יש בזה אפילו פן חיובי, בעצמת הלחימה, כי רק כאב הדדי מספיק חזק יביא אולי לשינוי המצב, ואז תבוא התחלה של תהליך מדיני, לשלום. בצורה פאראדוקסאלית דווקא כיפת ברזל – ברוכה תהיה! – מנעה את מנת הכאב שהייתה אולי מאלצת אותנו לרצות שלום הרבה יותר…
חודשים התחנן אלינו אבו מאזן שנבוא ונעזור לו, שנבוא לדבר עם הממשל שהקים, כן, ביחד עם החמאס, כי רק כך אפשר אולי למצוא שביל של שפיות בתוך ההרג הזה, דרך ביניים. דיון מתמשך כזה ברוח נדיבה וטובה מצידנו כעת דווקא כעת, עם תמיכה נדיבה בשיקום עזה הייתה מחזקת את אבו מאזן ועושה לבסוף את החמאס על כל מנהרותיו – אלו שנשארו – ללא רלוונטי!
אגב, האם אין המנהרות עצמן מעין גרורות ששלח אותו גידול ממאיר שהצמיחה לנו השליטה המתמשכת בעם אחר?…
אבל לא, אנשי הביבים לא מדברים עם איש כזה כמו אבו מאזן. הרי הוא טובל ושרץ בידו, הוא פסול. שלא לדבר על היוזמה הסעודית הממתינה מעל 10 שנים שנגיב עליה – זו כבר ממש ענתיקה, אין מה ואין עם מי לדבר, ברוך השם…
כעת, כשהכאב הוא הדדי והעצב עולה, על אותם בחורים שלנו, כמעט ילדים, ועל אותם ילדים, כמעט בחורים מעזה, הבה נישבע שעכשיו ננסה, לפחות ננסה לדבר ורק אם באמת לא תהיה ברירה נפעיל כח.
תדע כל אם עבריה, שגם לה וגם לנו כולנו אחריות להתהוות הכאב הזה. כי הרשינו לנבחרינו להימנע משלום, עד שהקרב נהיה בלתי נמנע, ואז היה ראש הממשלה מאד מתון ושקול, כל הכבוד, ורק למנוע את הקרב שכח…
עכשיו, זה הזמן, כאשר מועקת הכאב וחשכת האבל הכבד העולה מבתי הקברות בשני הצדדים עוטפת את בני האדם שמסביב עד חנק ודמעות, אולי תחדור מעט בינה ללב כולנו ואפילו מנהיגינו יבינו דבר ויתחילו דו שיח. בלב כואב, אבל קשוב, עם מנהיגי הצד השני, עם אבו מאזן. לא כדאי לחכות לסיבוב הבא כדי שיכאב מספיק. בואו נחסוך כאב! הבה נדבר עכשיו. קוראים לזה לעשות שלום. ממש לא מאוחר, זה הזמן. שיהא בשלום ובברכה
מיכאל פרסיקו, רופא
מיכאל פרסיקו, רופא
מחלה זה דבר בריא 