Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘סקירת ספרות’ Category

"כל המשפחות המאושרות מאושרות בצורה דומה, אבל האומללות אומללה כל אחת בדרכה המיוחדת"

כך בערך אומר לאוניד לב טולסטוי, סופר ומחנך, על התנהלות החיים. זה בפתח 'אנה קרנינה' שלו, שיהיה בריא.
אנחנו מסכימים. זה נכון. אבל השאלה: אז מה? כלומר – מה יוצא מכך? איך זה עוזר?
הנה אפשרות הסבר של איך זה עוזר. הצעה:

א. אומללות = הישרדות

אם נחליף את המילה אומללות, שהיא עצובה בלי תקנה, במילה 'הישרדות', או אז… אז יהיה מקום לשינוי, לתיקון. לריפוי.
שהרי להישרדות מגיעים כאשר קשה מאד, ורע, ומר. כאשר באות לנו בחיים חוויות קשות מנשוא. כשאי אפשר עוד, רק למות מזה. לא! לא למות. (ואם למות, אז רק באפן סמלי, כדי להיוולד מחדש. אבל על זה במקום אחר).אנחנו נשרוד.
איך, 'לשאת חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו'? (וו.שקספיר, מחזאי. תרגום: א. שלונסקי). הסוד הוא בחוויות אשר הצטברו בנפש, חוויות שהיו קשות מדי לעיכול. זהו סוד העומס הגדול. תינוקי, שנה ראשונה בגן? זהו. אם ינסה להתמודד נפשית עם כל העומס הזה הוא עלול לשקוע בדיכאון אמיתי. אבל אל הוא, לא הוא. כדי לשרוד הוא מוציא חלק מכאב הנפש הקשה הזה החוצה, ומגשים למשל מחלה גופנית (כמו: דלקות אוזניים חוזרות), או התנהגות מוגזמת. במחיר זה יורד לחץ הקיטור שבנפש פנימה, והוא כבר לא בסכנת חיים. מבסוט הוא הולך לגן. שרדן שכמותו.

ב. הישרדות: הכי טוב שאפשר לעשות בתנאים הנוכחיים

השורדת כבר לא נמצאת בהרמוניה שלמה – היא בשווי משקל על תנאי. כבר לא במהלך – היא ב מ ח ל ך … את כבר לא סתם חיה בכייף. כעת את שורדת: התנהלות בה חייב אדם להשקיע אנרגיה נוספת כל הזמן כדי להחזיק את המצב הזה יציב איך שהוא, אבל שורדת, בינתיים! עד מתי? עד שאפשר יהיה להקטין את הלחץ שבפנים. עד אז.

ב. נזלת? הכי טוב שיש!

דוגמה טובה להתהוות מחלה בדרך זו היא אף סתום. צינון. וירוס. דווקא בלילה נהיה קשה. ממש אי אפשר לנשום! אומר המוח: "אה, אה, אף סתום, לא טוב, לא טוב, אין לנו אויר… מה נעשה, מה נעשה? אני לבד, אל תעזרו לי… אני יודע! פתח מיד את הפה!" ומיד פותח האדם את פיו ונושם דרך הפה. אויר קר ויבש, לעומת חם ולח שהיה בא טבעית דרך האף. בכך הוא מקשה על דרכי הנשימה, אבל לפחות מגיע חמצן הוא שוב נושם, לכל הרוחות!
זוהי הישרדות. או מחלה. או גולה. או… הישרדות, בקיצור.

ג. כל אדם שורד בדרכו

דרך ההישרדות של כל אדם רשומה לו בגנים שלו. שם רשימת כל המחלות וההתנהגויות החריגות שבמקרה חירום שי להפעיל. האגו בוחר אחת הכי פחות מזיקה, כשתמיד עדיפה מחלה גופנית על פני התנהגות נלוזה. זאת כדי להרחיק עומס מן הנפש, שנאמר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

ד. בסיכום: לשרוד, קרי: לחלות, או לגלות זה בסדר גמור, כי יש סיכוי להתחזק, ואז נעשה תיקון, ואז יבוא האושר הגדול…

.

Read Full Post »

בהמשך לשיחתנו – החד צדדית עדיין, אבל אלוהים גדול והכל אפשרי, ובקרוב ניפגש, יקירי –  הנה עוד כמה מילים מן הלב על הספר המופלא הזה

ההליכה לשם

היא חייבת להתרחש. היא חלק מהליכתו של אדם בדרך. כל עוד הוא חי, ילך איש, לשם. אל הכאב. לנגוע בכאב, הוא חייב. כי זו דרך החיים זה התהליך האנושי-אלוהי:  להפוך כאב לאהבה.

כי בעצם למה ללכת. הן פה נחמה פורתא גרה.פה חם, יחסית,  וטוב. פה כבר יש את האהבה שיש, והיא כל כך הרבה, זרועותייך העגולות, הרכות, למה לעזוב זה, בשם אלוהים זה מה שנישאר, את זה לעזוב? כן, כי לגעת בכאב  – אי אפשר לו לא לקרות, כנראה. אי אפשר. הן גם מביאי הבשורה ליקקוהו בגניבה, את הכאב, כסוכריית רעל שכזו, לטעום ממנו, כל כך זה מושך…

לכן אתה,אתה מוכרח לנסות לרפא גם מעבר לטוב היחסי, להישרדות היפה הזו ששניכם יצרתם עם בוא הכאב. שרדתם לא רע עד כאן, הצלתם נפשותיכם עד היום, בינתיים, עשיתם רבות כדי  לא למות מיד. וזה יפה. זה טוב. תודה לאל על עבודת האלילים שהעניק לנו המאפשרת הישרדות של בינתיים. אבל זו תמיד מעיין שינה, הרדמת הכאב, זמן כישוף המאפשר לא לגעת בכאב כרגע. 'ודעת, השינה הזו תשים הקץ לכל מכאוב ואלף הפגעים'… אז נחתם לכם מנוחה נוראה ואיומה של הישרדות, עומדים על הגג ומחזיקים ידיים לא ליפול. יפה.   אבל הנה הגיע הזמן לרדת מן הגג, כן כן 'חמוש לצאת מול ים הייסורים, למרוד וקץ לשים להם'… הו שקספיר חביבנו.

היא לא רוצה, היא, הניגוד המשלים של נשמתך, החצי השורד אומר לא –קר מאד היה וגם עכשיו קר. וגם תמיד לעולם יהיה כבר קר. בוא לישון. אבל אתה, החלק החי שבך מתמרד לא לא, כן כן, אלך. די לחיות את תשליל החיים. כן היה בשתיקה איזה נס  – או נכון יותר כישוף מקל. מדוע לעורר שדים מרבצם? כי אין ברירה, אשה, כי אין ברירה נפש אהובה. נשמתי אומרת לי : לך לך! לך לך פנימה אל עצמך וגע בכאב. כי איש ואישה שהייתם הנידו ראשם והלכו. כמו בפולניה, רגע לפני השואה, פה לן יה, אבל בבוקר קם והלך.. כמה חבל.

ללכת כן, כי כרגע אי אפשר לזכור אותו אלא כאינו, וכך לא נוכל לא נוכל, הכאב גדול מדי ומכלה. הוא חייב להיות ישנו בדרך כלשהיא, אולי סמלית, אולי כסיפור, אולי….כי אם לא יהיה הוא יש כלשהו, יש אפשרי איך שהוא, יישאר שם חושך מוות שקשה מדי לחיות סביבם. לא תוכל להיות אהבה בעולמנו בלי הוא הוא  כרסיס אהבה גם כן. לא יוכלו להיות חיים בכם בלי להפוך את מותו העצום לרסיס אהבה, זעיר ככל שזעיר  נזער לו, אבל ישנו כך.

עד אז שניכם חולי בדידות שאין כמותה, מחלת הבדידות, הנבדלות מאהבה. לכן כן, כן לרדת שאולה, עם כל הפחדים עם החשש הנורא שמשם אם תחזור תהיה כל כך אחר שלא תחזור? האם נוכל באמת ליצור אותו מחדש יש מאין, לא גשמי, לא ממש אבל מספיק רוחני-גשמי עד שבדרך מסתורית לגמרי ימלא את חסרונו הגשמי? הן נוכל להעצים את זכרונו, את ריח זיעתו, שלהובו, ניחוחו שילבש צורת… צורת… שילבש צורת זיכרון אפשרי.

הולך הולך

ואז הוא מתחיל ללכת, במעגלים, ספיראליים מתרחבים, כי אין דרך אחרת. כחוני המעגל בשעתו, משפיע על העולם כולו, מפיץ סביבו תאוות חיים עיקשת, געגוע אל מקומו.

ואז באים ומצטרפים  האחרים:

 מתקנת הרשתות – הוא הרי נפל דרך חור ברשת.. גם היא אבדה ילד. מי לא איבד ילד? מי לא מתגעגע אל ילדו האבוד? אל עצמו האבוד? אבל יש שהחיפוש, שהכאב, שכאב החיפוש נכפה בבת אחת, באחת… באחד.

הקנטאור –  מנהל הזיכרונות ההופך אותם לסיפורים. כן, הוא יודע את סוד קסמן המרפא של אותן שתי מילים הערבית, קוס עמאק. הוא משתמש בהן כל הזמן. יפה. אבל משלם על כך בהיותו צמוד שולחן, רק סופר הוא, רק סופר, לא יידע כיצד לדרוך. צריך אדם לצאת גם מפילפיליותו זו, כדי ללכת סוף סוף לשם, אל הכאב. אף כי בו זמנית לא לחדול מהיות גם קנטואר. כן טואר, לא טואר… לא פשוט כלל . פשוט  – זה יהיה המצב  רק אחרי הריפוי כמו ב'סיפור פשוט ', רק אחרי שדר לנגזאם לנגזאם יילמד אותך לספר את סיפורך ולהפשיט אותו מכל הגנותיו ולעשותו פשוט.לעשותו יהלום מזוקק של כאב שנוקה מכל אפר מכרות מגן – רק אז, בדרך נס, האהבה. פשוטה תהיה.

והמיילדת… מישהו צריך להיוולד פה מחדש, מוות ולידה מחדש. החוק האלוהי.

והסנדלר… כדי שיהיה במה ללכת, ושיהיה מה לשול, בסוף.

ורושם תולדות העיר, לבלרון מאוס שכזה, שגם הוא חלק מ, חלק מ, חלק מ.

והדוכס? כן, חלקך הנישא מעם, זה שלא יתכן  שייפגע, כי הוא הרי משלנו, הוא אציל , לא לא, לא לו… אבל כן. כמובן, ובמלוא העוצמה. ויש לו עוצמה, לדוכס: משרתים אותו –הוא הוא המצווה על הקנטואר לכתוב. הוא כל מה שצריך ונכון לעשות, פוליטיקאית.. הוא אכן ניגודו הגמור של הקנטאור. אבל שניהם מוגבלים באנושיותם הנצחית, אוי…

מותו שלו, של הילד היקר הזה הביא אותם אל האקראי, הוציא אותם מכל מקום של זרימה הרמונית. הוציא אותם ממקומם, את ההורים, זרק אותם ממקומם, הכאב.

היא, שחוששת ללכת שמה, שכאשה מצליחה בבלתי אפשרי, לכאורה מצליחה להכיל את הכאב המטורף הזה ואומרת: נחיה עם זה. הוא שלא  לא לא לא לא מוכן, ולא מוכן. הוא ילך אלייך אל מחוץ לזמן, אל מחוץ למציאות הגשמית הזורמת הלינארית מכאן לשם, ואין עוצר. הוא יפול מחוץ לזמן הבלתי ניתן לעצירה זה, כן הוא יפול שאולה ושם, שם נמצא הבן האובד יחד עם עוד כאבים שלא עוכלו, שם מחכים בסבלנות אין קץ לבוא המספר, לבוא המרפא דרך מילים, דרך נגיעה אמיצה מאד בכאב. רק כך הוא יוליד עצמו מחדש, הם יולידו את ילד הכאב שלהם מחדש, הפעם כסיפור שאפשר להכיל בלי למות , כרסיס חיים סיפורי, כאפשר.  כאי אשר עכשיו כבר אפשר אותו, כעת כבר כן אפשר. גוש קרח שהופשר, שאופשר… להיות כך אי בלב הנפש, אפשר עכשיו כבר  בלי לטבוע כל הזמן סביבו.

כל זה אפשרי כשאתה בורא אותו מחדש בתוכך. השלת מנעולייך מעל רגלייך ואתה הולך אל הסנה הבוער,אל הכאב זה הבוער, שבלכתך –  שבעצם הליכתך אליו, תכניעו. אתה יהודי  ותו לא.

ואז גם האשה, גם היא יוצאת מן הבית כי אין ברירה, כי אחרת היא יולדת מת אחרי מת בתוכה. פשוט אין ברירה אלא ללכת בדרך לשם.

והקנטאור, שמבין דב ר   ל א ש ו ר ו  רק כשהוא כותב אותו – או אז יש לו אישור פנימי להיות הדבר אכן. לכן הוא מוכרח ליצור אותו מחדש בצורת סיפור. קולט? קולט. לא רק קולט – גם מאשר, רות…

 כי אין דרך אחרת, אלא לספר את הכאב. זו מנת חלקך בכאב, סופר מדהים שכמוך, מנת חלקכם היא, לברוא מחדש, לנסות… ללכת בדרך אל מחוץ לזמן.

הערת ביניים

אתה מנסה לאלף את הזמן, דוויד. הרי כבר אז, בספר הקודם, נסית לשנות את  בשורת הכאב דרך כתיבת מילים. את היקר כל כך ניסית להציל בכל כוחך דרך הכתיבה. אולי, לא העזת לומר בליבך, אולי יסתפק הוא במילים, אולי כבר נטמיר את כל העניין זה לסיפור פשוט,  כעת עכשיו רגע לפני, אולי נוכל בלי צורך שכל זה יקרה באמת במציאות אולי נהפוך את זה לסיפור דימיוני, עצוב מאד אבל זה רק סיפור… אבל אתה יודע, יקירי, אהוב נפשי, שכדי לעשות את זה באמת יש רק דרך אחת, שהיא תמיד הפיתרון היחיד, גם היום – זה  הקשה מכולם: לעשות שלום. קודם כל פנימה בלב מספיק אנשים, ואח"כ בחוץ.. לעשות שלום אצל מספיק בני אדם כדי שהכף תיטה אל… אבל לא, היא לא נטתה. כבסיפור מטה משה הוגשמו הדברים כמו שהם. כי לו,יתברך חשוב מכל תהליך התיקון, הדרך, וזה לא נגדך לא נגדכם, אבל כן, וזה כואב.. כן כן. כואב.

ישנם עבדי הזמן, הם המורה (2 ועוד2 ועוד 2…), והלבלר רושם תולדות העיר הרושם רכילות פשוטה בלבד, ועוד… אבל אצל כולם פועם גם הרצון להשתחרר, שכן בני אדם הם. והכי מכולם  -ההולך בדרך יהודי אמיתי הוא. נוע ינוע ואז נוע ינוע בו הבן המת, ויחיה.

הנגיעה בילדות והלידה מחדש

היא הכואבת מכל אבל היא גם המפתח לריפוי. לא לחינם מתפוצץ כמעט הקנטאור כשהלבלד שואל אותו על העריסה… זה אסור! הרי שם… הרי משם.. הרי שם כל מתיקות הילדות, משם היצירה הנהדרת הזו, של אואי… והדמעות זולגות. הוא מגלה, דוויד. הוא מגלה שזה על בנו. הנה הוא מתפשט מכל הגנה. הכאב גדול מדי. רק כך, רק כך . זה אואי כן, לכל הרוחות זה אואי שלי מנוולים. כן, כוס עמאק,כן. זה אואי שלי, אני מודה, אני מודה… כך, נוגע בשיא הכאב, כשאתה כולך הכאב עצמו, האם יוכל שלא להיענות?  שלא, פשוט, להגשימו מחוץ לזמן? (כן. הוא יכול. כן כך תוכל. כן, ביחד תוכלו לו, למוות). אז גם תיענה המילה,כמו אצל האיש משה , שהיה עניו מכל האדם, כלומר בעל הענות לחוק האלוהי והאל גם נענה לו תמיד כי הלך בדרכו…

או אז הולך ונעשה חלל הכאב לרחם גדולה, שמתוכה תהיה מוכשר להרותו, כי השכול הוא לעולם אשה. משהו מתחיל לקרום נוכחות – מותו של הילד נהיה לא שקט בנבכי הנפש, לא שקט, ממלא ומחסר ונסער – הנה הוא הנה הוא כבר מתעבר בו. זה שם, ברחם ההיא,  ביקוד הכאב, במוקדו.

כל כך שונה מרושם קורות העיר שאסור, ממש אסור לו לזכור, כי חלילה, כי הכאב.. כי מה יכול היה לעשות… לא כל כך שונה מהדוכס, האגו הזה,  שפוקד את הפקודה לא לזכור כי אחרת, כי הכאב, כי צריך להתגונן.. כן גם הוא גם הוא גם  האחרים כולם חלקים כל כך אמיתיים וזכאים להיות בנפשנו, אדרבא – חייבים להיות, כי בנפשנו הם, כי עבודת אלילים היא הכרחית כדי לשרוד, כי רק ממנה אפשר ללכת אליו, יתברך,  ואם נזכה – אולי אז גם ליפול מחוץ לזמן… ממש כמו ב'מסע' של ברנדון בייס, ליפול אל בור הכאב, שאולה. כמו שאול המלך.

הנה הנה הם הולכים, כולם, גם הדוכס, אפילו הדוכס, כי אין בלתה, אין בלי ההליכה. ובמה הם עוסקים? בזיכרונות, כמובן. שם נעשיית המלאכה, בסדנת הזיכרונות: בסוס העץ. בעריסה. עוסקים בלספר מחדש את הכל. כי אין בלתו.כמובן שאסור להתמכר, או לא, יש סכנות , כי המתמכר מדי  מוצא עצמו חצי סופר חצי שולחן כתיבה.. איזה דמוי מדהים, דוויד.  אבל הכל כאן מדהים בספר הזה, ומדוייק כל כך. עוד לא קראתי משהו מדוייק כל כך, וקורע לב כל כך בדיוקו המצמית, אבל גם המנחם, היודע כל כך לנחם…

מותם ולידתם מחדש של בן ואב

כך מתרוקן האיש ההולך מכל אשר בו עד אשר הוא איננו. רק מצע חיים הינו, אשר קורא לבן לבוא דרכו. ואז, קורה הדבר הנועז הזה, הנה פעם ראשונה בה כמו מתגשם הבן ולו לרגע, בקטע ה… אין לי מילים. קטע מפעים מאד מאד, חד פעמי, ניצחי… בעמודים 113 עד 117. קסם של כמעט. חוויה של ממשות מרטיטה. זיכרון ניטע בו. עוד שלב בעבודת ההתהוות.

כל אחד בתורו חווה נגיעה במות הילד, כל אחד בדרכו, אבל מוליך אותם האיש ההולך אשר כעת נמצא כבר ממש על סף הבור, שבתוכו, בעומק, סדק מפרפר של נקודת החיבור בין חיים ומוות, ניגודים המשלימים זה את זה, והניצוץ האלוהי מגץ לו. הנה הוא חי.. או לא, הנה הוא מת, וזה נכון למות מתי שהוא,  לכן  הנה מת הוא.. אבל  הוא חי,ראה, הוא חי כל כך. הנה הוא שני הניגודים גם יחד!!!

זה משגע. זה מטמטם. זה בלתי נסבל, לחוש את המרווח הזה. עד שלפעמים רוצים רק די, לשכוח. אבל הן גם לזה אין כוח, וגם אי אפשר.

וכל כך יפה שכשהוא כבר כמעט מתייאש ואומר לה, לאשתו: צדקת, אין שם אין שם, אין תוחלת. ואז היא, דווקא היא, בכוח הנצחי של הנשי, כמו עזר כנגד מושלם היא אומרת לו- לא, כי חכמת ממני, פי אלף נועזת. היא רק היא מבינה עד תום את לוז הדרך: "לך והידמה לו ככל אשר יוכל החי להדמות למת – מבלי למות. הרה אותו אך גם המת אותך, כמעט. כמותו היה אך רק עד צל כלותו יפול על צל צילו של היותך – ושם, אהובי, בין הצללים, באוב, בין בן לאב, תבוא מנוחה לו גם לך". 144

והדוכס מחרה מחזיק אחריה = לך, הפוך גלגל הזמן, הרה אותו ומות איתו והיוולד מתוך מותו – " 145.  רק אז תוכל להודות במותו, ולעזוב את הכאב כשאתה מרוחם, בתוך רחם גדולתם  של רחמי שמיים, אז תדע – הדרך הזו, הרגע הזה  – זהו היות אדם.

החומה

ומיד, באותו רגע עצמו, צומחת מולם חומה  . כי אין עוד לאן ללכת. כי הגענו    ל מ ק ו ם .  שם מקום האל, שם המקום אליו הלך האיש ההולך לכן הוא גם נופל גם לא נופל . זהו. מקום האמצע שבין כאן לשם.

הכל מוכן לאקט האחרון, הסמלי, אשר  יוביל ללידה מחדש של האיש: עירום הוא יורד הבורה, ערומים  הם יורדים אל בורותיהם אל חיק האדמה, אם כל חי, אם כל מת כדי להיוולד מחדש. גם הסופר-קנטאור מבין שבכל סיפור כזה מה שהוא עושה  זה שלא דמויות הוא יוצר אלא  מוליד עצמו מחדש דרכן. כך יורם קניוק  ב'על החיים ועל המוות'. כך עגנון בסיפור פשוט. כך אברהם בעקידה.כך אפילו קיין והבל: ואתה תמשול בו – ספר  סיפור משל – היינו הפוך את הכאב לסיפור, או בעצם ספר מחדש את סיפור הכאב בצורה שאפשר להכיל –  ותתרפא.

במעבה האדמה

בעומק קברם הזמני הם נולדים מחדש, בני האדמה. דמם ניגר ומתערה חזרה. שם הוא מבין עד כמה לא יהיה פעם, ועד כמה היה הוא מאד עד עתה, חיים ומוות מגיעים למיצוי של הרמוניה בינם לבין עצמם, הוא הוא המקום ממנו נולד טוב, מקום האל… ממנו נולדת נחמה.

רושם קורת העיר לומד לשכוח את זכר הבת שלו באוזני הדוכס – הנה הנה הוא עושה בדיוק את מעשה הנחמה, הריפוי  –היא נולדת מחדש כזיכרון בר הכלה דרך תהליך שכחתה האקטיבי. ואז… גם אואי והג'ירפה במגבת מצליחים אז לעלות בלי להקפיא למוות את הנזכר במתיקות האין סופית הזו.     הוא לומד להפריד את הזיכרון מן הכאב. כלומר הזיכרון הופך מכאיב פחות, הכאב הוסמל, הוא ניתן עכשיו להכלה, יחסית ניתן… כן. כך 'לא אפחד כל פעם מכווית הזיכרון' 169

זו אשתו של רושם קורות העיר שאומרת את הדברים בפירוש – לפתע היא חשה ויודעת 'איך חיים ומוות, הם עצמם, הולכים ומשתווים בי, במזיגה שאין כמוה לעדנה'. ולא, לא אין מה להבהל. חכמה זו אכן נקנתה במחיר חייו של המת, אכן הוא לא מת כדי שהחכמה תושג –הוא מת כחלק מגלגל הכאב הקוסמי המתגלגל מדור לדור. אבל רק מי שאמיץ מספיק, כמותכם, יקירי, מתקרב אל הסנה הבוער הזה בעומק האדמה, השאול, גיא צלמוות, תוך שהוא  ירא רע, אבל מתגבר על הפחד – רק הוא יידע להפוך כאב נורא כזה לאהבה, לחיים.

 אני פשוט עומד, יושב בפה פעור נוכח עד כמה כמה מדוייק אתה אומר את הדברים, דוויד, נביא אתה, נביא –  איך עומדים חיים ומוות זה מול זה, כל הקטע המדהים הזה שהוא המחשה מושלמת של עיקרון השאיפה להרמוניה בין הניגודים, אשר אף פעם לא מתמזגים אבל בחלל הפנוי ביניהם נוצרת השלמות האלוהית, שם מקום, שלום אהבה – כול שמותיו יתברך. שם נוכח האלוהים במלוא עוצמתו.

כדי שתיגע, תגיעו, תגעו במקום הזה – או, כתוצאה ממה שקרה הנה הגעתם  -וגם אלו זוג ניגודים משלימים למעגל שלם. לא סיבה ומסובב, אלא הא בהא תליא בו זמנית.  זהו גורלו של האדם. הוא מוצא עצמו מוצב  נוכח כאב שכזה  – ואז הוא בוחר האם להתמודד, וכן, ואכן כן,  וברוך השם בפליאה גדולה על כך.

ומכאן נכון כל כך הכתוב. ומעולם לא נאמרו הדברים בדיוק כזה, אפילו לא בתנך כמדומני – ש'החיים במלוא ישם הווים רק שם, בקו הגבול, באמצע שבין הניגודים'.

החומה היא הקו המפריד הזה, ודרכה כמו מתגשמים תווי פניו של ילד, פניה של ילדה. אבל רק לרגע קט… רק באופן סמלי.רק כדי להדגיש את קו הגבול הזה שחייב להיות שם.

נכון וברור שכשמישהו כאן מחליט ללכת אל מקום הכאב – מישהו בתוכו מיד מתחיל ללכת לקראתו. והם נפגשים באמצע, שהוא אמצע שהוא בין רוחני לגשמי. על הציר הזה הרוחני גשמי הם נפגשים, אכן. וכשהמפגש הוא טוב ונכון כמו כאן, יידע האב כי הילד מת, כן מת, אבל מותו לא מת. מותו לא מת אבל הוא גם לא חי בצורה פרועה מדי, עד כדי השתוללות,  עד כדי כווית זיכרון. לא  – הוא מת נכון. הוא חי נכון בזיכרון, לעד.

ודוויד, אתה מסיים בדבר האנושי ביותר האפשרי היפה והעצוב ביותר: בצער על שהלבשת את הכאב במילים. בצער על שעשית את הנעלה מכל – את האלוהי, את התהליך האנושי – אלוהי, שסיימת אותו עד תום בדרך הנעלה ביותר. בצער עמוק על שאתה אדם, בן אנוש, בן אדמה  אתה כואב על שהתהליך ניגמר, על שמצאת לזה מילים, על ש… זהו. על שניגמר. ניגמר.

                                                           באהבה ובתודה מעומק לב,  מיכאל

Read Full Post »

 

 במסגרת החוג שלנו ספרות ורפואה התקיים לא מזמן דיון על הספר קן הקוקיה. הנה רשמי:

קודם כל  השם:  ONE FLEW OVER THE COOKOO NEST

שם לא שיגרתי. מי עף שם ? ולמה מעל לקן? ובכלל, איך אפשר לרחף מעל קן של קוקיה כשכולם יודעים  שאין קן לקוקיה. היא הרי משחילה-מחביאה-מגניבה את ביציה לקינים של ציפורים אחרות,   כדי   ש ה ן   תגדלנה את גוזליה,  ש ה ן  תעשינה את המלאכה, לא היא. איך זה מתקשר לסיפור שלנו? אוי, כמה שזה מתקשר, חבל על הזמן. מיד.

הסיפור מתמקד במקמרפי – נהנתן שמח ולא טיפש בכלל אשר עומד להישלח למאסר ממושך עקב התעלמותו מחוקים מסוימים. במקום זה הוא מעדיף להציג עצמו כבלתי שפוי כדי להגיע ל'בית משוגעים', לבלות שם זמן מה על תקן משוגע ואז להשתחרר.

 אלא שהגורל רוצה אחרת, והוא נתקל שם ביריבה ראויה לו, האחות רטשד, אשר בשם החוק והסדר והרפואה המודרנית מנסה לאלפו בינה, "לרפא" אותו, נו. זו המתכונת למאבק הגדול ביניהם ולכל מה שקורה פה.

 השאלה העולה מהר מאד  היא: מי חולה פה מי רופא פה. מי השפוי ומי המשוגעת האמיתית.

הנה כבר ניחשתם למי נתון ליבי, אבל לא בלי להבין בו זמנית מאיפה זה קורה לך, אחותנו, לא בלי להתעצב גם עליה, על שכך ארע לה, היא שמייצגת פן נרחב כל כך בחברה שלנו וברפואה המודרנית.

כן, אני מאמין וחש בכל אברי נפשי שהוא הוא השפוי כאן, הוא הבריא יותר, כי בריאות נבחנת קודם כל בנפש בריאה (שאז גם הגוף בריא). מקמרפי שומר מכל משמר על נפשו שלו, על מהותו האישית, על החופש שלו להיות הוא עצמו  מול חברה וממסד, אפילו במחיר התחפשות לקוקו שכזה, הוא נישאר תמיד נאמן לעצמו. ואילו היא… חבל על הזמן. כנראה באה ממקום "שפוי" ומאורגן, מסודר ונקי, פוריטני ופוחד מכל הפרעה או הפראה או הפריה…  ועל כן מדכאת כל חריגה. ועל כן לא מסוגלת להתמודד עם חוויות של מי שהוא אחר ממנה, מי שנדד מעט מקו ה"שפיות". היא  רואה בו פורע חוק ומסית המאיים על הסדר שהיא מכירה, איום על כל מה שהיא למדה לעשות כדי להסתדר,  הוא בעצם מאיים על השפיות היחסית  שלה, על דרך ההשרדות שלה…

כל עוד הוא נחשב חולה והיא בריאה, נראה שיש צורך דחוף  להגדיר מחדש מהי בריאות. כרופא של רפואה משולבת אני אגדיר מחלה כאקט בריא מאד של הישרדות שמוציא אדם כשהוא מתקשה להתמודד/ לעכל חוויה ריגשית שהיא קשה מדי, גשמית מדי להטמרה, שקשה מדי להופכה לזיכרון פשוט. דרך הסימפטום הגופני הוא מוציא החוצה את עודף הקיטור מנפשו הדואבת, וכך רשאי להניח לעת עתה למה שהיה קשה מדי, מכאיב מדי. הוא  ניכנס אז לזמן הישרדות עד יעבור זעם, או עד שיאגור מספיק אנרגיה כדי לחזור אל נפשו פנימה ולעשות  שם שלום… (וראו נא מאמרי הבלתי נישכח:  "הומאופתיה  – ריפוי בכח המשל" באתר שלי –  'מחלה זה דבר בריא')

מחלה גופנית או אף התנהגות חריגה היא על כן הדבר ה ב ר י א  ביותר שמישהו יכול לעשות במצב של סכנה אמיתית לבריאותו הנפשית עקב עומס ייתר. הדבר ה ג ר ו ע  ביותר שהוא יכול לעשות זה לקחת את הכאב שבתוכו ולהשליך  אותו הלאה, על האחר.  התנך –  ספר מדהים של הבראה וריפוי, שנכתב בהשראה אלוהית על ידי אנשים שרצו כל כך להתרפא – מלא בסיפורי  משל והדגמה של מה מרפא ומה לא.  במקום של כבוד נמצא  סיפור קיין והבל,  שמאד רלוונטי לסיפורנו אנו: קיין בקנאתו את הבל, לא ידע להוציא   מ ח ל ה –   הוא מוציא  מ ל ח מ ה  על הבל אחיו, זורק כאבו החוצה מן הגוף אל האחר, אל אחיו…  אלוהים נזעק אליו לאמור: מה אתה עושה, אתה תהרוג אותו!. אם אינך יכול להיטיב, אם אתה  בכזו מצוקה רגשית, עדיף שתוציא את הכאב דרך 'הסדר המחלה' המעולה שנתתי לכם, בני האדם. שאז  נישאר הכאב קרוב אלייך –  "קרוב לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, 7) – ובקלות אפשר אז להגיע אליו לשם התפייסות.   "ואלייך תשוקתו"  – משתוקק מאד, הכאב, שתתפייס איתו, אבל האם בחרב, בכוח תעשה זאת ?- לא, "ואתה תמשול בו",  אם תשכיל להפוך את הכאב התקוע הזה, הגשמי כמעט, לסיפור משל –  למשהו רוחני  – או אז  אפשר יהיה לשומרו  בנפש ככאב נסבל, כאילו רק משל לכאב המקורי, ואין צורך עוד להוציאו כמלחמה". יפה דיבר, אלוהים. אבל – זה לא עזר. קיין  הרג את הבל. בני אדם.

 הקוקיה,  כציפור שאינה  מסוגלת להתמודד עם כאב גידול ילדיה שלה, משליכה אותם לקינים זרים. זו צורת ההתנהלות, ההשרדות שלה. כמוה האחות רטשד, גם היא לא מסוגלת להתמודד עם כאב הנוכחות של מקמרפי כמו שהוא. היא משליכה עליו את כאבה, את החרדה שלה מן השונה. רק כך היא שורדת.

להשליך על האחר זוהי בעיני 'עמלקיות'.  אותה הצטווינו לעקור מקרבנו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק.. בדר, בצאתכם ממצריים… והיה, בהניח ה' אלוהייך לך מכל אויביך…תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים, לא תשכח" (דברים כה 17-19).  סוד העמלקיות טמון במילה עצמה: אם נכתוב עמלק ב – ך , נקבל עמלך = העמל שלך: א ת ה  חייב לעמול בעניין הזה, לא אני. זה אתה אתה א ת ה, אני לא אשם רק אתה… כך האחות  מנסה לתקן את מקמרפי כי ברור שהוא הוא הפגום, לא היא. היא עושה רפואה מדעית, סימפטומטית. וכשהיא מצליחה לבסוף לעקור ממנו את הממזריות הזו  דרך לובוטומי – היא  עושה זאת  במחיר חייו, בעצם. כי אחרי הטיפול הזה כבר אין שם איש.

העצוב הוא שגם אין שם אף רופא, לרפואה , כדי לעשות אחרת. הרופאים, כרגיל כמעט. חסרי אונים, עבדים לרפואה שהיא חסרת אונים לרפא כל מה שאיננו ניכנס למסגרת ידועה של אבחנה וטיפול… עצוב.

 בואו נעשה אחרת! כן כן, פנסיונרים שכמונו. בגלגול הבא? נעשה אחרת?

בסיכום

אז מה היה לנו כאן? אלגוריה כמעט מושלמת למצבנו בעמק בכא זה:

האדם, שבא לעולם תמים כתינוק בן יומו, מהר מאד מאושפז בבי"ח לחולי נפש, הוא עולמנו זה , ונילחם על שפיותו מול  ציפורי עמלק, וכל זה תוך ריחוף חסר שקט מעל קן של קוקיות, בשורוק.  לכאורה מנצחת הקוקיות, והאדם הזה אובד, אבל נשארת התקווה שבסופו של דבר המנצחת תהיה  רוח החופש של האדם, רוחו, רוח עז.

                                                                       מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

 

הכאב. מי כמונו הרופאים נחשף לכובדו המעיק של הכאב. זה של חולינו החוזרים ובאים שוב ושוב עם אותו כאב שרק לפני שבועיים ריפאנו לכאורה, או כאב קבוע של מחלה שאיננה עוברת. וישנו כובד הכאב  של קוצר ידינו לרפא…

אך טבעי הוא שאנו רוצים כל כך לדחוק ולהדחיק את הכאב, להעלימו מאתנו. יש בינינו השמים חומות הגנה על ליבם ונעשים קהים לא רק לכאב אלא גם לכל רגש אנושי של חוליהם, ומוצאים עצמם קרים ומנוכרים. כך מתארת רחל חלפי בספרה 'תמונה של אבא וילדה' (*)   חלק מרופאי בית החולים בו אושפז אביה בסוף ימיו. רופא שאיננו מסוגל לפתוח ליבו עוד לחוליו כי מלאה הכוס, כי הגיעו מים עד נפש, כי איננו יכול עוד להכיל אפילו גרגר אחד נוסף של כאב….זהו מצב טרגי לרופא, שכל מהותו היא לתת, לפתוח את הלב, לקבל ולתמוך.  במקום זאת שם הרופא חומות של הגנה על ליבו, כדי שלא יכאב לו כל כך כאבו של העולם. . . לא פלא שרופאים רבים כל כך נמשכים למשככי כאב, ומתמכרים, לפעמים עד מוות.

אבל הכאב במהותו איננו בא להעניש אלא הוא אות סימן מהנפש, הקורא לנו לבוא ולשוב פנימה  כדי להתמודד, להתפייס, לעשות שלום בנפשנו: לחזור למקומנו. מי ששם חומות הגנה רבות מדי ימצא עצמו יום אחד מתדפק על אותן חומות עצמן בניסיונו לחזור ולשוב פנימה כדי לעשות את מה שכולנו נקראים לו יום יום  – התיקון הגדול. כך גיבור שירו של אלתרמן "איגרת" (**) אשר ממרומי הקריירה שלו מיתדפק על דלת חייו ומתחנן לחזור אל תאומו הנשכח, האלטר אגו שלו שנישאר זנוח, מוכה ומצפה. גיבור שירו של אלתרמן משתוקק כל כך לשוב  כי מי שנמנע מלעשות את הדרך הזו, או לפחות ללכת בכיוון,  – עלול לחדול להיות אדם במובנו היהודי העמוק. החיים ייעשו אז חסרי טעם. .

 

אכן עצוב להיווכח ששיעור ההתאבדויות בין הרופאים הוא מהגבוהים בקבוצות בעלי המקצוע. ובין תת המקצועות המובילים נמצאים: פסיכיאטרים, מרדימים ורופאי השיניים.

מה משותף לשלושת אלו? שכולם בדרך זו או אחרת  מ ר ד י מ י ם   א ת   ה כ א ב    במובן העמוק של המילה, מה שנחשב כנראה בשמיים לחטא בל יכופר…

 

הנה כאן  בסיפורנו (עמ. 20) מבטא בולגקוב הסופר והרופא את מה שכולנו מכירים טוב כל כך – את אנחת הרווחה שלו כשהוא מגיע לעבוד בבית החולים. סוף סוף מתחלקת האחריות בין כמה רופאים:  הנה, זה, זה שייך לאורטופד. וזה? זה לרופא הפנימי.. ואני? אני כאן רק יועץ.. או, כמה טוב להיות יועץ חלקי בלבד… כמה טוב שיש בית חולים.   האחריות הנוראה הזו לרפא את בן האדם כולו , שהיא בכלל משימה אלוהית ולא אנושית, היא באמת גדולה מדי לאדם בודד, אפילו הוא רופא..

רק כאן בבית החולים מסוגל  בולגקוב להשתחרר מתחושת האשמה של אי יכולתו לרפא את כולם.

אבל לפוליאקוב,  הרופא שנישאר לעבוד בפריפריה ועול בריאות הקהילה כולה  על כתפיו –  לו אין ברירה כזו, ומול העומס הגדול הוא מתפתה להיעזר ולהרדים את הכאב בעזרת מורפיום. זה מתחיל אמנם בכאב בטן מקומי, ללא סיבה, שבא מתוכו  דווקא בלילה,  כמובן, כשמהפלצות מתעוררות.  מעין פיתוי  שטני שבגללו – ורק כדי לתפקד מול החולים שלו –  לוקח  פוליאקוב את מנת המורפיום הראשונה שלו. הו, איזו הקלה!… הוא ממש חוזר לעצמו. הוא מתחזק, מבריא כאילו. אבל כשנחלשת השפעת הסם חוזר הכאב הבלתי נסבל הזה, נפשי וגם גופני – והוא חוזר שוב ושוב לקחת וכל פעם מתנדפות המחשבות הלא טובות והוא פטור מלהתמודד איתן, והשלווה חוזרת… אותה שלווה נחשקת, שהדרך הנכונה והיחידה להשיג אותה היא אך ורק דרך התמודדות פנימה. אבל זהו אולי הדבר הקשה בעולם. לכן הוא מתמודד החוצה, ומנסה לדכא את הכאב מבחוץ על ידי הסם. כך  הוא נהיה  'בריא על תנאי' – בריא כל עוד פועלת התרופה.. זוהי מחלה : בריא בנפשו בינתיים,  כל עוד הוא  מוכן ויכול לשלם בעבדות לכאב או לתרופות. התחושה היא אז כמי שמכר את נפשו לשטן, והוא חש – (41) – שיש "שטן אשר בלול בדמו". יותר ויותר  ברור לו שהוא הולך ושוקע במוות איטי… כמו כופר העולה על מוקד (43). אז מופיע גם חלום בו מכשפה מרחפת מולו  – להזכיר לו שמחלה היא מצב של כישוף, בו המכשף המורפיני מגן עליו מכאבי הנפש במחיר של כאב המחלה או תרופת קבע.

 

מה יכול לרפא אותו? מה  נותן כוח להתיר כישוף? מה נותן סיכוי להבריא באמת?   ברור, זהו קסם האהבה.  בולגקוב עצמו הצליח לצאת בדיוק ממצב כזה,  וידוע שאשתו – "הנפש היחידה הנאמנה לי" כדבריו (8) – תמכה ונתנה לו יד בצר לו. היא עזרה לו בגיא צלמוות לא לירוא רע.

ממש כמו, שנים מאוחר יותר, יורם קניוק שיצא ממצב של קומה בעזרת אשתו שסיפרה לו סיפורים ועזרה לו (***)…

 

כאב הוא כורח מציאות החיים, אמר פעם מישהו חכם: מידת הסבל ניתנת לבחירה. כלומר – איך נישא את אותו העומס. האהבה, שאדם נותן ומוכן לקבל, היא שעושה את הכאב ניתן לנשיאה.

מיכאל פרסיקו, רופא

 

מקורות:

 

* – רחל חלפי, 'תמונה של אבא וילדה', הוצאת קשב  לשירה, 2004

** – נתן אלתרמן, 'איגרת', ב 'כוכבים בחוץ' מתוך 'שירים', הוצאת הקיבוץ המאוחד,  1962

***- יורם קניוק, 'על החיים ועל המוות' הוצאת יידעות ספרים, 2007

 

 

Read Full Post »

 

על ספרו של תומאס מאן כספר מכונן בענייני מחלה ובריאות

הר הקסמים הוא ספר מדהים, הכתוב בצורה מרתקת, ועיקרו דיון בנושא של מחלה וריפוי. כלומר בעניין התהליך האנושי אלוהי. כלומר התהליך האנושי…. הוא מאד אוונגרדי לזמנו, אף כי בתנ"ך  נכתב כבר על כל זה מזמן מזמן.  הוא אומר, בעצם,  שמחלה היא שלב טוב והכרחי בדרכו של אדם אל הבריאות השלמה.

המחלה שהוא מביא לייצג מחשבה זו היא השחפת, ולא בכדי: היא נקראה המחלה הרומנטית, זו המתרחשת בעיקבות אהבה נכזבת…  היא נקראה גם מחלת האומנים, סופרים, משוררים ואנשי רוח…

בהומאופתיה מתאפיינת ההתנהלות הטוברקולוזית  – כלומר התנהלותם של אלו  הנוטים לפתח שחפת כבעלי צורת חיים אינטנסיבית מאד, כמו נר הבוער בשני קצותיו. תוך שקיקה בלתי פוסקת לחוות עוד ועוד חוויות יצריות ולשמור על חופש הרוח היא מרגישה חנוקה כאשר סוגרים את דרכה וחייבת לפרוץ החוצה, אל האויר החופשי, אל המשך הדרך. טוב להם עם רוח קרה מול הפנים, רוח טריה של חורף…  כמו תמיד בהומיאופתיה המחלה היא ברירת מחדל כאשר בעל התנהלות שחפתית לא יכול להגשים את דרך חייו הנבחרת. או אז פונה הנפש לכיוון המחלה

קפקא כותב על עצמו  איך כשגדלה ועצמה מצוקת רוחו, הייתה נפשו דנה אל מול אברי גופו לאמור:  מי מהם ייקח חלק מהנטל על עצמו. זה אחר זה סרבו כולם, עד שהראה אמרה: בסדר, את לא לבד… והוא פיתח שחפת.

על תומאס מאן

כמה מילים על תומאס מאן, כי ממנו נובע כל זה: הוא נולד ב 6 ביוני, 1875.  הנה עוד מישהו ממזל תאומים אבל מוזר, אבל הוא לא היה יהודי: הוא גדל בצפון גרמניה, בן לאב סוחר תבואה אמיד ואמא שהיה בה דם פורטוגזי ואינדיאני, כלומר ערבוב גנים כמו שצריך. תמיד היה עצמאי באופיו וכבר בגיל צעיר החל לפרסם סיפורים. אחרי מסע לאיטליה כתב את הסאגה המשפחתית "בית בודנברוק". בגיל 30 הוא מתחתן עם קטיה פרינגסהיים בת להורים יהודיים מתבוללים. ששה ילדים נולדו לזוג (שניים אגב התאבדו, וחבל). אחרי מסע לוונציה ב 1911 הוא כותב את 'מוות בוונציה'. את 'הר הקסמים' הוא מתחיל לכתוב שנה אחרי כן כאשר קטיה אשתו מאושפזת ל-3 שבועות בסנטוריום בדאבוס, שוויץ. למעלה מ 10 שנים הוא כותב את הספר, שאחריו זכה בפרס נובל לספרות. בגיל בו הוא מתחיל את הכתיבה הוא כבר איש מנוסה בן 38-40,  הוא הגיל בו אפשר להתחיל…  בו רב בני האדם מוזמנים להתחיל לעשות את דרך השינוי, התיקון, ההליכה בכיוונו יתברך.

שני הגיבורים: ניגודים משלימים

מתוך הספר רב השכבות הזה, מתוך העבודה העצומה הזו אני רוצה להתרכז   בהשוואה בין שני הגיבורים הראשיים, האנס קסטורפ ויואכימס הטוב. אם יחפץ נתעכב לרגע גם על שני הרופאים הנכבדים של המוסד, שהרי ריפוי הוא בראש מעיננו.

א.    ראשון הוא יואכימס הטוב. באמצע חייו, ללא סיבה נראית לעין, כשעמד להתקבל לקורס קצינים בצבא הוד רוממותו, אליו שאף כל חייו –  הוא מאושפז בסנטוריום לחולי שחפת, אי שם  בהרים.  תתארו לכם!, מרגע זה  הוא רק רוצה להבריא כבר ולברוח משם. הוא שונא את המקום, שונא את המחלה  אשר מכריחה אותו להסתגר במרומי ההר, בעוד החיים האמיתיים קורים שם למטה, בשפלה! כדבריו: 'תקופה של שנה  ממלאת תפקיד כה חשוב בגילנו, ובחיים שם למטה היא מביאה עימה תמורות והתקדמויות מרובות כל כך. ואני אנוס לקפוא על שמרי כבשלולית מים'(ב46)…ואכן יואכימס קפוא. הוא לא עושה שום תהליך.  הוא סבלני מאד, מנומס וחביב, יואכימס הטוב עושה כל מה שצריך כדי להבריא,  חוץ מהדבר החשוב באמת: הוא לא מנסה להבריא מבפנים. בניגוד לחברו הטוב  הוא לחלוטין לא מודע  לעצמו ולא מנסה להתוודע שמה.. הוא מסתייג, כמעט חרד מהתעסקותו של האנס במובנם של הדברים. 'לא צריך להתחכם הוא אומר, צריך לעשות, לא לחשוב יותר מדי'(ב47)… כולם אוהבים אותו. הוא כזה חביב וחיובי ופטריוט … ברגע מסוים הוא מחליט לחזור לשפלה למרות מחלתו 'גם אם זה  יעלה לו הדבר בחיי'! זה עולה לו בחייו.  הוא מת לבסוף  גם באופן פיזי. אין מה להוסיף.

והנה חברו, בן משפחתו האנס קאסטורפ, "אדם צעיר, אדם פשוט", שעמד להיות מהנדס מן השורה במפעל אוניות מן השורה בארץ השפלה מן השורה… 'נוסע בחומו של קייץ מעיר מולדתו המבורג לדאבוס. רק לביקור נסע הוא, כדי שישהה שם 3 שבועות'.(5)  במקום זה הוא חי שם 7 שנים ועובר את התהליך המופלא ביותר שיכול אדם לעבור בחלדו: הוא מבריא.

האנס, אומר תומאס מאן,   איננו גאון ולא טיפש , ואם נמנע אני מלהדביק לו את הכינוי 'בינוני',  הרי זה… מחמת הכבוד שאנו רוחשים לגורלו(35)!!!  כי גורלו המיוחד הוא לעבור ממצב של בינוניות רגילה, מצב של בריאות רגילה , מאנושיות מוגבלת זו, הנורמלית כל כך  – דרך תהליך מדהים של מודעות  ונגיעה בכאביו הפנימיים – להבראה במובן העמוק של המילה, לבריאות שלמה.

כמעט מרגע שהוא מגיע למוסד האמור מתחילים לקרות דברים מוזרים:  קודם  כל הוא מיד חולה קצת, וירוס רגיל – היינו 3 ימים שיא המחלה ואח"כ עובר תוך שבוע עד 10 ימים.  אבל אח"כ מגלים גם נקודה לחה בריאה…אוי ואבוי, איזה חוסר מזל, או אולי להפך? אט אט מגלה האנס את החופש המופלא שבלהיות חולה, חופש מהשכל המתרוצץ, מהרוטינה המשמימה, מעבודת האלילים שם למטה –  חופש להיות הוא עצמו. הוא חש בכל נפשו ומאודו שעליו להישאר שם כדי להבריא באמת. המכתב השלישי שהוא כותב הביתה 'מבצר את חרותו,' (א227). הוא חש את משמעותה המיוחדת של מילה זו כפי שלמד להכירה תוך כדי שהותו כאן…."

זה מפה ששאבתי את התזה המוזרה שלי לגבי מקור המחלה. זה כנראה על  בסיס הספר הזה שאני בא ומנג'ז לכל מי שמוכן לשמוע, שמקור המחלה בחוויות שחווה אדם והיו קשות מדי לעיכול, והן רובצות להן בנפש במצב חצי גולמי ומחכות שיהיה כוח להפוך אותן לזיכרון פשוט. עד אז הן מעיקות, וכדי לשמור על הנפש ('ונשמרתם לנפשותיכם  מאד מאד',)  יוצא חלק מלחץ הקיטור הזה החוצה ומגשים עצמו כמחלה פיזית. – צריך אדם תנאים מיוחדים של שקט וההעצמה כדי שיעז לרדת לגיא צלמוות בלי לירוא רע ולנגוע בנקודות הכאב האלו, לפייסן, להטמירן,  להעבירן למצב סימלי עד הפיכתן לזיכרון פשוט… כזה שאינו שולט באדם, אלא האדם מושל בו.  להבריא באמת.   המחלה מוצגת כאן כשלב הכרחי ודי בריא בתהליך התיקון הזה, כי היא מאפשרת הישרדות הנפש בינתיים במחיר הסבל הגופני, עד שיאגור האדם מספיק כוחות לעשות את התיקון ההכרחי ולמשול בחייו…

והיכן נאמר כל זה עוד קודם לכן? בתנ"ך, כמובן, ספר הספרים. הנה סיפור קין, אשר מלא כעס וטינה על הבל אחיו, ובמקום לבטא את קנאתו במחלה הוא זורק אותה  עוד יותר החוצה, על אחיו ועושה מלחמה! אלוהים נזעק לאמור: אתה עוד תהרוג אותו! עדיף שתחזור להסדר המחלה המעולה שהענקתי לכם בני האדם, שנאמר  'הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ואלייך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ד 7) . נסה למשול בכעסך, הפוך אותו למשל בלבד, לזיכרון פשוט… אבל אם קשה הסדר המחלה מאשפר לך להתקרב אט אט אל מקום החטא, החוויה כואבת בה החטאת, יצאת ממקומך הטוב,  מקום כאב אשר משתוקק אלייך שתבוא להתפייס, אבל האם בחרב תשלוט בו? לא, ואתה ת מ ש ו ל  בו, היינו תהפוך אותו כאילו משל היה, סמל, זיכרון פשוט…

לא פלא שאת התהליך  שהאנס עובר מכנה תומס מאן  "עסקי ממשל" –  'כך קרא להתעסקות הרהורים אחראית זו, ביפי נוף פרישותו" (ב51.) אותה מילה חוזרת גם כשהוא אובד בסופת השלג, אבוד בסבך נפשו בגיא הצלמוות הלבן, והזיותיו שם הם שלב שיא של דרכו במלאכת התיקון שלו  'כל אלו סיפקו להאנס הצעיר חומר להתבוננות, בשעה שיושב היה בתוך פרידתו הכחולה  של מקום התבודדותו, ודמות היצור הנעלה המכונה HOMO DEI מרחפת לנגד עיני רוחו,   ו מ ו ש ל ת' (ב73). רק כאן בהר הקסמים, אפשרי תהליך כזה.

אבל עוד בתחילת הספור, (עמ 35)  עוד לפני העליה ההרה, אומר הסופר דרך מחשבותיו של האנס שאם אדם איננו עושה תהליך של נגיעה בחוויות שחווה, כי אז 'השפעה זו, באמצעות היסוד הנפשי מוסרי עלולה להתפשט דווקא  אל החלק  הפיזי אורגני של האישיות"… ומיד אח"כ עמ. 37 – " וכאן אנו מגיעים וחוזרים לתחילת רמזינו, שהיו מכוונים להשערה,  שלפיה עשויות הסגות גבולם של החיים הפרטיים  (כלומר – החוויות הנחוות, מפ) לפעול בהמשך הזמן  דווקא על האורגניזם הפיזי של האדם". כלומר זוהי הנחת היסוד שלו.

אח"כ (עמ 100) כשהוא פוגש את שכנתו הלא חכמה במיוחד לשולחן מרת שטר: "הטיפש – מן הדין שיהיה בריא וצביונו כעמי הארצות, בעוד שהמחלה צריכה לעדן את האדם, להחכימו ולתת בו את סגולת הייחוד"…

וכאשר הוא כבר מאוהב במרת שושא,  עמ 136, מתחיל אצלו רעד ראש כל אימת שהוא רואה אותה, כאילו ללא סיבה, אבל " לאמיתו של דבר – והאנס ידע את הדבר לאשורו – יצאה תופעה מגונה זו שהוא במאבק עימה, לא ממקור מצבו הגופני בלבד, וסיבתה לא רק באויר המקום  ומאמצי ההתאקלמות, אלא נוסף  על כך היה בה גם משום ביטוי לריגושו הפנימי…" כך מסתמנת המחלה כרע הכרחי, העוזר לקטר, לשחרר את קיטור נפש החוצה.

 

האנס ממשיך לעסוק בענייני ממשל. מסתבר שרק פה, בהר הקסמים  יכול הוא להתמודד עם הכישוף שמטילה המחלה.  סטמבריני ואחרים מציעים לו כל אחד מנימוקיו לחזור מטה. אבל הוא  חש עמוק עמוק שכאן מקומו, שרק  כאן הוא חופשי לראשונה בחייו.  ואם היה בורח כמו יואכימס היה הוא נחשב בעיני עצמו לעריק ! עריק ממשימת רוחו של האדם, להבריא באמת.  'אילו נאחז באמת בהזדמנות לנסוע או להסתלק בשרירות לב אל ארץ השפלה, היה באמת חוטא בעריקה, ממשימות של אחריות נרחבת,  שצמחו לו כאן למעלה מתוך השקפתו על דמות היצור הנעלה, המכונה HOMO DEI; הוא היה באמת מועל בחובות ממשל כבדות ומלהיטות, העולות אפילו על כוחותיו הטבעיים, אבל נושאות הן לו אושר נסער. חובות אלו הוטלו עליו ביציע זה, במקום בפריחה הכחולה הזו' (ב82).

1.   הרופאים, עם חסרי האונים המופלאים

עד כמה והאם עוזרים לו הרופאים להרפא?

..שניים, הם שליחי אל אלו, ויואכימס  מציג לו אותם בזו הלשון: בירנס גופו, ציניקו זקן הוא. ועם זאת בכור שטן משובח, בן חבורת סטודנטים ותיקה, וגם מנתח מזהיר. ועוד נמצא כאן אחד קרקובסקי , האסיסטנט – חתיכה של פיקחות ראויה להתכבד בה.. עוסק הוא עם הפציינטים בניתוחי נפשות. (א13) איש המעשה ואיש הרוח משלבים ניגודיהם…

בירנס, האיש גדול הזה, אדום, שוצף, נוטף, כחלחל, דומע, ידיו ענקיות הוא אכן איש המעשה. הוא ציני להגנתו. כרופא עושה הוא ככל האפשר כדי להיטיב במצב קיים, בתנאים האלו, ביכולות הרפואה שלמד. הוא מודע למגבלותיו אבל נילחם באומץ לב על חייו של כל חולה. עם זאת הוא יודע להשלים עם גבולות יכולתו, עם המוות. לא שהשלמה זו  קלה לו, או לא, וחוסר האונים שלו המוכר כל כך לנו הרופאים, מציג שוב את  דילמת הרופא המפורסמת.  כאשר האנס מתלונן על שיואכימס רק חולה יותר ויותר, מתנפל עליו בירנס ישר מהמקום הזה של אוזלת ידו ואומר לו במרירות:  -'אתה רוצה שארגיע אותך, שהכל בסדר שהכל גם יהיה בסדר. רק שאגיש לך יין ממותק ומהול כהלכה… ובכן לא! הכל לא יסתדר! הוא הולך למות. בסדר אבל לחבר שלך לפחות היה אומץ להתמודד בדרכו בעוד אתה רק מתבכיין לי. אז  אל תבלבל לי את המח!'  אבל מיד אחרי רגע הכעס הוא פותח את ליבו אליו לאמור – . "הוא דבק מאד בבן דודו, האנס קאסטורפ…?"(ב 190).  אבל הסצנה העיקרית בעניין זה קורית עוד קודם לכן,  בעמ ב80  כאשר באים שני החברים לבדיקה נוספת של ברנס, ויואכימס מודיע שהחליט לעזוב למורת רוחו של ברנס אשר מנסה להניאו, לשווא, ואז מתריס ברנס: 'כלום אשמתי היא?'   וכאשר זה עומד על דעתו הוא משחרר אותו, פשוט משחרר ביודעו שזו  דרכו של האיש. זהו גורלו זו אחריותו. 'יתכן שיעלה בידו  להבקיע לו דרך..' (ב79)

אבל כאשר  האנס נבדק  מפתיע אותו ברנס ומשחרר גם אותו. והרי האנס מת להישאר… 'אבל.. האדון יועץ החצר… שמא אין הדבר אמור ברגע זה בכובד ראש גמור? או אז  מתפרץ ברנס לאמור: 'אני מוחה! בראש לכל אינני בכלל בעלים! אני שכיר אני כאן! אני רופא:  ר ק  ר ו פ א  א נ י, המבין, מר? אינני סרסור לדבר עבירה, אינני סניור אמורוזו בטולידו של נאפולי יפת הנוף, המבין לי מר כהלכה?משרתה של האנושות הסובלת אנוכי! ואם דימה בנשפו דמות אחרת מאישיותי, הרי רשאי מר לילך  לעזאזל, מקום שילחך עפר או יעלו עשבים בלחייו, יחד עם בן דודו, הכל כחפץ ליבו! דרך צלחה!' (ב 80) . 'רק רופא' הוא ביטוי השגור גם אצל הרופא הכפרי של קפקא וגם אצל עגנון… כאילו צרה צרורה משותפת היא לכלל הרופאים. ואכן כך:

הכעס העצום הזה, החימה השפוכה הזו, אין היא אלא קצה קצהה של עוגמת הנפש שחשים רובנו הרופאים, על חידלון ידנו לרפא באמת. כי הרי אנחנו אנשים טובים, אנחנו,  שבאמת באמת רוצים לרפא. אך ככל שנאחזים אנו במדע בלבד, ומתעלמים מן הצד המיסטי, המנוגד והמשלים –כן ירבו כעסנו ותסכולנו. לא לחינם אלו הרופאים העומדים בראש רשימת המתאבדים על פי קבוצות מקצוע. הכאב החוזר הזה של קוצר ידנו מאלץ אותנו לשים חומות של הגנה על הנפש, שלא יכאב כל כך. עד כדי כך שכשמגיע רגע ה'לך לך' בו אנו עצמנו מוזמנים לנגוע פנימה  – כפי שהאנס עושה יפה כל כך כאן – הכל חסום… והנה בראש רשמת המתאבדים, לא עלינו, פסיכיאטרים, מרדימים ורופאי שיניים – כל אלו  עסוקים   ב ל ה ר ד י ם  את  ה כ א ב  במובן העמוק של המילה.  ועל כך הם נשלחים, לכאורה,  לגלגול הבא, לנסות שוב…

ברנס מודה: "אני  ראליסטן, כלומר: רק טכנאי'  . טכנאות תרופות, זהו מקלטו הלגיטימי של הרופא הסובל אל מול הדילמה הנצחית של מחלה ובריאות.  ומצד שני אין ספק שלברנס יש לב גדול ורגיש. (אנחה..) לא פשוט, לא פשוט. הלא  זה הוא ברנס עצמו אשר מגלה להאנס  ש"האויר כאן טוב לא רק נ ג ד המחלה, אלא יפה הוא גם   ל מ ע ן  המחלה, יש הוא מביאה לפעמים לידי התפרצות, ובסופו  של דבר יש בכך תועלת אם רוצה אדם להירפא" (א183)

קרקובסקי, סגנו של ברנס,  הוא איש  המיסטיקה הרפואית.  הוא לעולם יהיה רק סגן אפל, כי ידיעת סוד מקור המחלה לא עושה אותו יעיל יותר בטיפול במציאות, אדרבא –   הוא לא טוב בצד המעשי של ריפוי אנשים. הוא נישאר  פילוסוף המנתח את הנפש. תיאורטיקן… אבל  דבריו אל קהל הצופים המרותק הם נופת צופים: 'שכשמדכאים את הביטוי החופשי של האהבה  – הוא מסביר –  האהבה המדוכאת לא מתה, אלא משתוקקת למילוי תאוותה גם באפלה ובמסתרים…  היא שוברת את חרם הצניעות ומופיעה לאור עולם אם כי בגלגול דמות בלתי מוכרת… מהי דמות זו?'  מי יודע? כן.. כן.. לא… חה חה דודים, אינכם יודעים:  'בדמות המחלה. סימני המחלה אינם אלא פעילותה המוסווית של האהבה, וכל המחלה אינה אלא  גלגולה  של האהבה …' (א130)

לקראת סוף סיפורנו האנס הולך ומבריא. ממש רגע לפני סוף הספר הוא רואה עצמו כמי ש ציטוט "הותר כישופו והוא פדוי ומשוחרר".  (ב371.) איזה יופי.  אבל דווקא אז באה הטלטלה הגדולה המאיימת להורגו, ולחסל הכל. זו המלחמה. לא החלמה. לא מחלה, לא חלום אלא המלחמה: מחלתה הגדולה של האנושות: ומשם הא ניזרק ממש כמו תומאס מאן לקראת מלחמת העולם הראשונה שעומדת לפרוץ כל רגע…  כל כך חבל,  הרי כרגע סיימנו סיפור שמוכיח שאפשר, כן אפשר להבריא באמת. באמת חבל.

והנה משפט הסיום של הספר שהוא יפה היום ממש כמו אז, ולעולם –  – "האמנם תעלה פעם גם מקרב חג המוות העולמי הזה, מתוך אש קדחת זדונית זו, שהציתה מסביבי את רקיע הערב המוריד גשמים, האם תעלה ותבוא פעם גם מכאן האהבה?" (ב375).

Read Full Post »


 

אדבר בכמה מילים על הספר, על הסופר, על הגיבור בעיקר  ועל מחלה

 

ספר מקסים. לא משעמם לא כמו מלחמה ושלום אלא שוצף קוצף במסדרונות התהליך האנושי עם כל צבעי הרגש והמעשה. ספר  שבא לקרוא בו עוד ועוד  וגם לחזור אליו פעם..

 דוסטויבסקי מדהים, רגיש, חכם  – חבל על הזמן. ובעיקר – מדבר על הדבר הכי חשוב, הבנת התהליך האנושי. ובהרבה סליחה ורגישות  מדבר. 

 

כמובן – מיד הזדהיתי עם האידיוט. . כי מיהו זה האידיוט? תמים, אחר, שונה, חולה, נלעג, חלש , לא שווה, אידיוט, נו – אף אחד לא רוצה להיות כזה. אבל כולנו גם כאלו בפנים. אז נא לקבל את החלק הזה..

והרי כדי לשרוד עלי להיות מפוכח, פיקח, סתדרן, שלא מרמים אותו, לא פרייר!!!  לא אידיוט כזה שכל אחד…

ואילו הוא היה כזה, שכל אחד.. שכל אחד נוגע בנשמתו.  לכן הוא מקשיב באמת, מתרשם באמת, אין לו פילטרים או הכללות פוסלות של אף אחד. לכן כשהיא, מישהי,  אוהבת אותו באמת,  באמת נפתחת לקראתו – הוא לא יכול שלא לאהוב אותה, את נסטסיה –  אבל גם את אגאלאיה. כי שתיהן  באמת אוהבות. אבל נסטסיה, היא מוכת גורל, חולה  מסוג אחר. הוא תמים עד הסוף ולכן יש לו יכולת קליטה טהורה, בעוד  היא תום שחולל מוקדם מאד, בילדות וכדי לשרוד חייבת הייתה לפתח כל מיני מנגנונים של תוקפנות ופיתוי וכוחניות נשית… עד שפגשה אותו. ואז גם ליבה המשוריין, המוגן מכאב ומאהבה –  ניפתח לאהבת אמת. כמובן עם חרדה ענקית שלא מגיע לה שלא תיתכן אהבת אמת כי הנה כך  קרה לה שנפגעה . לכן היא ככה. אבל הוא לא יכול שלא לאהוב אותה, עם כל אותות האזהרה, כי כזה הוא, תמים  ואידיוט ברוך השם.

 

 

אבל הוא לא סתם אידיוט. יש לו סיבה, לכאורה. ופה ניכנס עניין המחלה – הוא הרי חולה באופן רשמי. בכל מהותו הוא חולה, כמו שהוא אומר שם בעמ 30 –  "לא, אני חושב שאין לי שום  סגולות ושום כשרונות מיוחדים – ואפילו להפך, כי אני אדם חולה, ולא למדתי באופן מסודר" –    בעצם הכותרת 'חולה' מאפשרת לו להישאר תמים לעומת שאר ה"בריאים" לכאורה.

ובעמוד הבא – "בגלל ההתקפים התכופים של מחלתו נהיה כמעט אידיוט גמור"…

רב האנשים – הלא פריירים, כזכור – אכן מתייחסים אליו כך, כאידיוט או תמים, אבל יש גם אחרים, כמו משפחת יפנצ'ינה. דוסטויבסקי אומר באירוניה מרה –  איש עסקים וגנרל חייב להיות בעל כהות שכל כדי לתפקד היטב  – והנה הם, המשפחה הזאת, במקום להיות כהי שכל, מטומטמים אידיוטים כמו כולם –  הם דווקא חסרי מנוחה, כלומר תוהים באמת על מה שקורה ומסוגלים לפחות רגשית להיות פתוחים למשהו אחר. הם חשים שיש משהו באידיוט הזה שהוא לא מטופש חסר תקנה,  אלא דווקא רגיש במיוחד, וכל הספר הם תוהים מהו בדיוק הדבר .הנה אלכסנדרה אחת הבנות אומרת.." הנסיך הזה אפשר שהוא נוכל גדול, בכלל לא אידיוט". כן כן משיבה אגאלאיה – שתהיה אחת משתי אהובותיו – ראיתי את זה מיד. זו ניבזות מצידו להעמיד פנים ככה. אולי הוא רוצה להרוויח מזה משהו…  ואכן הוא גדל ונישאר עם תום בסיסי ואהבת העולם על כל יצוריו.

מאוחר יותר, כאשר הוא מספר לבני המשפחה שהוא חולה, שיש לו רגישות חולנית, ולכן לפעמים הוא עושה לצערו מעשי שטות, מתפרצת אגאלאיה להגנתו בשצף קצף    למה אתה משפיל את עצמך לפניהם, הם לא שוים את הזרת שלך, אתה ישר מכולם, אציל מכולם טוב מכולם נדיב מכולם, נבון מכולם!" עמ26. לא במקרה היא מדמה אותו לאביר האביון, כמו דון קישוט. לשניהם  אותו התום והאמונה באדם. כי עוד אאמין גם באדם גם ברוחו רוח עז, אמר המשורר.

אבל אל רק בני אדם –  בעמ 56 הוא אוהב חמורים, יש לו אליהם זיקה נפשית – אלו היו חבריו בשווייץ. בזכות יפי נפשם הוא חזר להיות שמח…  והרי זו חיה חכמה ובכלל לא אידיוטית, אבל לא בכדי צועקים אנחנו אחד על השני חמור! לא רואים מי החמור האמיתי…  

במקום אחר קוראים לו פילוסוף והוא מסכים בחיוך.. 59 – אולי אני באמת פילוסוף…  ובעמ 67  הוא מספר איך חי שם  בשוייץ עם המון ילדים סביבו שאהבו אותו כל כך  – זו פרשה בפני עצמה, הוא והילדים – קשה לא להיזכר בהאנס כריסטיאן אנדרסן שנחשב מוזר, ילדותי, אידיוט כזה –  אבל איזה אגדות ידע לספר…  "מן הילדים לא צריך להסתיר כלום בתרוץ שהם קטנים ואסור להם לדעת".. כאן סיפור הילדים ומארי… אותה עלובת נפש שהוא כיבד כי היא בן אדם כמוהו – נפש של ילד היתה לו!! אין ספק – מתפעם. כך מגלה לו שניידר, הרופא שלו בשווייץ עמ 73 – "הוא אמר שהוכח לדעת  שאני עצמי ילד ממש,  כלומר ילד לכל דבר, ורק בקומתי ובפני אני דומה למבוגר, אבל בהתפתחותי ובנפשי ובתכונתי , ואפילו בשכלי –  לא הגעתי לבגרות, וככה אשאר,  גם אם אחיה 60 שנה." ואחכ 74 – הנה התום הילדותי שלו – "ראשית חכמה החלטתי לנהוג בכולם באדיבות ובגילוי לב.  אולי גם פה יחשבו אותי לילד, אדרבא! הרי גם לאידיוט חושבים אותי כולם משום מה,  ולפני שנים גם הייתי חולה כל כך שאמנם נדמיתי לאידיוט. אבל עכשיו, איזה מין אידיוט אני, אם אני עצמי יודע שחושבים אותי לאידיוט? הרי אני בכל זאת נבון, והם לא מרגישים…" ואחכ 75 –אני יודע שבושה היא לדבר ככה בגלוי על רחשי הלב,אבל הנה, בפניכן אני מדבר ולא מתבייש כלל".

כך מדי פעם יש מולו אנשים רגישים שמבחינים בנשמה הגדולה שלו.

 

השפעתו על אנשים היא מדהימה. כאילו הוא מהדהד עם תום חבוי בתוכם, משהו שמחכה שנים לקבל ביטוי, מין ילד קטן ישן שמתעורר פתאום לחוויה של אמת בניגוד לשקר המגונן הרגיל, ואפילו רוגוזין הרגזן הקנאי השונא הגדול אוהב אותו מרגע ששמע את קולו. עצם נוכחותו של הנסיך מביאה אנרגיה של ריפוי…. כי הוא תמים. כי הוא מחזיר אנשים להרמוניה שלהם,לתום שלהם, לבריאות.

 

כאשר רוגוזין מנסה להכותו נפש הוא מגיב בפירכוס, בחרדה גדולה..  והנה  פה המחלה בעצם מצילה אותו ממוות, כי ראשו רותע אחורה בפירכוס ומכת החרב מחטיאה.

 המחלה

ואכן –  מחלתו של מישקין היא גם בריאותו  ושפיותו. היא חלק בלתי ניפרד ממנו. היא מבטאת את אישיותו. אבל  למה דווקא אפילפסיה? סתם מקרה, יגיד המדע. אבל אם  נזכור את המחלה כפי שהיא מוגדרת  ומוסברת מזווית הרפואה המשלימה  – והרי היה ברור שאני אעלה את זה פה, אתם הרי מכירים אותי – מחלה הײא ביטוי לחוויה שהיא קשה מהכיל.

 

 האידיוט הזה – כפי שאין לו פילטרים פנימה  – הרי אין  לו גם מסננים, בולמי זעזועים בדרך החוצה: כשהוא חש חוויה גדלה מהכיל, הוא לא מגיב בהוצאת מחלה רגילה, וגם לא זורק אותה על האחר בצורה תוקפנית, כמו רוגוזין. אלא הוא חווה אותה מיד בכל עוצמתה, עד כלות. ואם עוצמתה גדולה מהכיל  זה מתפרץ בצורת קצר כללי – פרכוסים, אפילפסיה.  והנה לכם טבעה של מחלתו. המחלה היא כאן שסתום ביטחון להוצאת הלחץ העצום של חוויותיו. שמעו נא איך הוא מתאר את זה

 

הנה כאן , רגע לפני התקף אנא עיינו בטקסט חלק ב עמ. 213-14.  בקרוב יובא הטקסט במלואו כאן.

 

בתמונת הסיום הוא יושב חסר אונים מול התפרצות הכאב הנואש של אותו רוגוזין ההורג את נסטסיה שהיא גם אהובתו שלו. נוכח המחלה האנושית הנפוצה כל כך שלך כאב מתפרץ שולט הורג הורס, הוא ניצב,ף האידיוט, היחידה השפוי שם, עדיין כמהה לאהבה פשוטה, ישרה, אמיתית. אידיוט – זו המילה האחרונה בספר. זו מחלתו, אבל  זו גם שפיותו המדהימה, התמימה.

Read Full Post »

                                   

 

הקדמה

 

מוות וחיים… חיים ומוות… מה יותר בנאלי? מה יותר מרכזי בחיינו, מותנו? סימון דה בובואר  מספרת סיפור אוטוביוגראפי לכאורה בנאלי, אבל הניצוצות שיוצאים מהבנאלי הזה מאירים את תודעתנו באור עז.

 

השאלה  המעניינת שהספר מעלה היא: מהו מוות רך, וכיצד הוא נהיה רך מאד? וזאת כאשר במשפט הסיום של הספר מגדירה המחברת את מותו של אדם כ"תאונה, אלימות שאין לה צדוק". לא ממש רך, הייתי אומר. ובכל זאת: מותה של האם פרנסואז  כמתואר בספר, הוא אכן רך מאד. הכיצד?

 

ספר בנאלי, כמעט.

 

 לכאורה,  ספר בנאלי של סופרת אינטלקטואלית מדי ,  הכותבת בסגנון לא מאד מרתק לטעמי, על נושא אולי הכי נדוש בספרות –  אמהות וילדים, מוות וחיים. אבל הספר מקבל משמעות עמוקה וניצל מבנאליות על ידי מה שבגללו בכלל ניצלים חיים מבנאליות: ארוע מכונן המאפשר מעט נגיעה אמיתית, נגיעה כואבת שיש בה אהבה, מה שקורה לפעמים בחלל המרחב והזמן שבין חיים למוות.

                                  

פרנסואז אמא של סימון היא אשה מזדקנת, עם כל המכאובים והתלונות של אדם בגיל מתקדם כזה. כמו שאף פעם לא קבלה אהבה מספקת, גם לא ידעה לתת אותה לבנותיה, ועל כן גם לא מקבלת בחזרה מספיק..במיוחד קשה הקשר בין האם לבכורה, סימון, שכמו כל הבכורים סבלה הכי הרבה משגיאות אימה, מציפיותיה והשלכותיה… עד כדי כך, שהיא אומרת עליה  שהגיעה שעתה למות: "אחרי ככלות הכל , הרי היא בגיל שבו מתים" (13). הנה משפט המבטא בדיוק את אופייה, או בעצם את מצבה מערכת הגנותיה מול האם, מול מה שביניהן…  הגנה מחוויה של  אהבה על תנאי…

 

האם עצמה אינה פוחדת מן המוות,  רק מהקפיצה מעולם אחד למשנהו… 16. אבל משהו מיוחד, שונה קורה אחרי התאונה, או אולי באמצעותה: אירוע כמעט שיגרתי בחייו של אדם זקן – נפילה ושבר בעצם הירך..  והנה בבית החולים לפתע היא ישנה טוב יותר, לפתע מישהו מטפל בה,והיא, שעד לאותו רגע  היתה מישהו שניכנע לחיים, שבעצם ויתרה על עצמה, מתעוררת.

עד אז היא כזו כי בעלה  שנפטר לא איתה , אבל אף פעם לא היה עזר כנגדה, וחוקי החברה של אז מכריחים אותה לכפוף ראשה. היא מוצאת את טעם החיים בהקרבת עצמה למען הבנות…  והיא הרי מלאת חיים וייתר, כמו שרואה סימון בוקר אחד, איך מבליח חיוך קורן על פני אימה, חיוך  של אשה צעירה חיה ותוססת,  אחרי ליל אהבה.. אבל זהו ארוע בודד ונשכח…

היו לה לאם , "נטיות, רתיעות, רצונות עזים רבים… אבל היא נקטה כלפי עצמה בכפייה  ובהתנזרות שגזרה על עצמה; היא קיוותה, ייחלה, נאכלה מבפנים…42,  חדוות הגוף נלקחה ממנה, הנאות  נמנעו ממנה. היא הופכת שתלטנית על בנותיה כמו ששלטה על אופייה שלה המתמרד…" היא, שהייתה עתירת תיאבונות  השתמשה בכל מרצה כדי להדחיקם ונשאה הכחשה זו בזעם" 50. בתוך תוכה חייתה אשת דם ואש, אבל מעוותת, גוצה, זרה לעצמה. זהו הזולת למענו היא חיה כל חייה במקום לחיות באמת למען עצמה. אין פלא שהסרטן מופיע לבסוף…

 

פרנסואז מתעוררת לשינוי

 

והנה, מיד אחרי הארוע, בבי"ח היא אומרת: "התייגעתי מדי. לא רציתי להודות שאני זקנה. … אבל 78 זה גיל מבוגר, אני צריכה להתארגן בהתאם.  אני עומדת להפוך דף" 19. ההכרזה הזאת היא תחילתו של שינוי אמיתי בה.  היא כבר הפכה פעם דף, אחרי מות בעלה לפני 20 שנה והוכיחה שהיא יודעת להתחיל חיים חדשים. וגם כאן היא עושה את זה  מי שמתקשה להבין וללכת עם זה היא דווקא ביתה, סימון. היא מופתעת מאומץ רוחה של אימה, חשה  "בפער שבין אמת גופה הסובל לבין ההבלים שראשה גדוש בהם. " 22.

ופרנסואז הולכת עם זה קדימה: היא מאבדת מעצורים, מאבדת בושה חושפת את גופה לעיני ביתה – "כבר אין לי שמץ של בושה" היא ואמרת. לחזות בערוות אימה זהו זעזוע של ממש בשביל סימון. הן גוף האם היה תמיד טאבו. אבל אין לך מעשה סימלי חזק יותר מזה – המקום המסתורי נחשף  כאשר פרנסואז  "מוותרת על האיסורים., על הציוויים שדיכאו אותה כל חייה" 22  ויוצאת לסוג של חופש. כאשר היא נעשית אמנם עבד בגופה  – המחלה – אבל במחיר זה היא הרבה יותר חופשיה ברוחה.  המחלה משחררת….!!!

 

 

האם גם סימון משתחררת?

 

 האם מנצלת סימון את הארוע כדי לתקן תהומות כאב אשר בתוכה? זו שאלה העוברת כחוט השני בכל הספר הזה.  התאונה ,כמו גם המחלה  הם של  אימה, לא שלה.  בתחילה נראה שסימון הייתה רוצה בעצם להמשיך בחייה כרגיל. כלומר  – שאמא תמות כבר, מה לעשות,  הרי היא כבר בגיל הנכון … אז תוכל היא, הבת, להמשיך בחייה האינטלקטואליים השוצפים בלי לנגוע, חס וחלילה, במקומות מסתור ובושה  בנפשה שלה. אלא שמהר מאד מסתבר שמחלת האם פוקחת עיניים, ברצונה או שלא ברצונה, גם לבת.

 

האם תוכל סימון לנצל את ההזדמנות הזו להשתחרר גם היא בעצמה ממקומות של עבדות פנימית תוך מחילה וסליחה? בקושי. לפחות בהתחלה. . ברגישותה העצומה היא חשה מיד שמשהו מיוחד קורה גם לה, ושמחלת אימה "הכתה אותה בתדהמה חזקה יותר מכפי שציפתה\, 23 .  התאונה "תלשה אותה ממסגרתה , מתפקידיה, מן הדימויים הקפואים  שבהם כלאתי אותה…, היא מופתעת מהרחמים  והמבוכה שהתאונה עוררה בה. משהו מזדעזע. משהו נפתח לשנוי. ואני רוצה להזכיר לכם איך בספרות זה קורה שוב ושוב: הנה אצל איין מקוייאן הפותח כמעט כל ספר שלו בארוע מטלטל המוציא את גיבוריו ממערכת ההגנות שלהם ומכריחם להיות, אבל גם אצל קניוק במחלתו (2), ממש כמו אצל דויד גולדר (3) כשהוא נהייה חולה– מייצרת המחלה הזדמנות לעשות דרך של תיקון לא רק לחולה אלא גם לסובבים אותו, בבחינת נפתחים שערי רחמים וכל דיכפין ייתא וייתרחם …

 

סימון מגדירה את אימה  כ"גוויה שניתנה לה ארכה " ,

 לכאורה הגדרה  חסרת לב, אבל בעצם זהו תאור הכי מדויק בעולם למה שמחלה עושה –היא אכן מאפשרת ארכה, סוג של זמן ביניים, אשר נועד לתיקון… לסלוח לעצמה ולהוריה שלה ולילדיה ולהיפתח לאהבה וסליחה. –

האם פרנסואז עצמה, האמא, הולכת בדרך זו עד הסוף? חלילה. ממש לא. אבל בזמן הקצר שיש לה היא עושה כברת דרך! כדבריה – חייתי למען הזולת יותר מדי, כעת  אני עומדת להיות אחת מאותן נשים זקנות אנוכיות שחיות רק למען עצמן" 28. והרי אותו זולת שלמענו חיה עד היום היה תמיד בתוכה, הצלם הנוקשה של צרור הפקודות והציוויים וחוזי הגנה שאפשרו לה לשאת את כאב חייה אבל במחיר עבדות קשה של קפאון והכריחו אותה לא להיות היא עצמה.. והנה כעת מותר לה. התצליח?

 

והנה ההזדמנות מתרחבת ומתחזקת כשמסתבר שזה סרטן.

 לא בכדי פחדה פרנסואז תמיד מסרטן.  הרי כל התנהלותה הייתה "התנהלות סרטנית", אם נדבר לרגע בשפה הומאופתית:  מישהו שתמיד מדחיק ושולט ביד רמה ברגשותיו ומאוויו, שם לפני עצמו את טובת כל העולם ולוקח על עצמו עוד ועוד… אז אלוהים, הטבע,  הפועל על פי החוק האלוהי של שאיפה  להרמוניה פנימית, אומר = יש פה חוסר איזון! יותר מדי שליטה. בוא נוציא לה כמה תאים משליטה.. רק בשביל האיזון, כמובן… זו ההתנהלות, כשאשר היא קשה מדי לעמוד בה בחיים, מביאה לסרטן.

 

  1. ואז הקונפליקט האופייני, כאשר שתי הבנות חשות ש " בשביל מה לענות אותה  אם היא אבודה?

 שיניחו לה למות בשקט" ואילו הרופא,  דר נ'  אומר – אני עושה את מה שחובתי מצווה עלי.

 עלי הודות שאני כאן בעד הרופא. לא כי הוא יכול לרפא אותה ולאו דווקא  כי הוא איש חכם שמבין מה באמת קורה כאן, אבל חובתו שהוא עושה   מאפשרת את  הנס. הרי כל עוד נשמה באפו חייב אדם

ללכת בדרך התיקון,   שהרי  הכול תמיד צפוי,  אבל הרשות נתונה..  העוד רגע של חיים שהרופא מאפשר לפעמים נותן הזדמנות נוספת לתיקון, לא רק  לחולה  אלא גם למשפחתו: תיקון החטא הקדמון העובר מדור  לדור…

כך הניתוח מצליח להסיר את המסה העיקרית של הגידול, ואז  יש  א ר כ ה של זמן.

 הארכה… היא חשובה כל כך, זהו העוד-קצת-זמן, אשר מאפשר תהליך של תיקון. הנפש צריכה זמן כדי להתקן… הנה  סימון בבית, מתמוטטת בפרץ דמעות , כמעט התמוטטות עצבים,  שמכה אותה בתדהמה. הרי על אביה  לא התאבלה כמעט כלל!!!. הפעם חורג הכאב משליטתה…  לא בכדי – כי הרי זה עם אימה שנוצרו נקודות הכאב הלוהטות בה.. מול אמא ,  בחלל שבין שתיהן קרו הדברים המכוננים.

שהרי " שום דבר, לעולם, אינו מוחק את ילדותנו" 39 ובילדותה הן הקפיאו תמיד אחת את השנייה כשהן בנות אותו הכאב" זה היה הדדי 78 – "ענוונותה הקפיאה אותי עוד בגיל צעיר, הייתי ילדה פתוחה. ואחר כך ראיתי  את אורח חי המבוגרים: כל אחד מסוגר ב ד' אמות כתליו הפרטיים". זה כל העניין. הגנה על גבי הגנה.

כל כך נכון. כל כך עצוב. וכל כך ניתן עדיין בכל זאת תמיד תמיד לשינוי, לתיקון, לניסיון תיקון…!!!!!כי רק אהבה חסד ורחמים יכולים לכסות על חטאי ילדות כאלו.

 התחושה הזו הולמת ומעמיקה בנפשה של סימון, נוגעת במקומות הכואבים ביותר. ואז זה קורה: מופיע הדימוי המדהים הזה שבו היא שמה את פיה של אימה על פיה שלה 37 והיא מחקה את תנועותיו. היא כמו נכנסת לדמותה של האם – רק להראות עד כמה הכאב דומה ביניהן –  והחמלה עליה  קורעת אותה לגזרים. עליה? על מי עוד היא חומלת כאן סוף סוף? על עצמה, כמובן…..  הנה עתה נפתחו שערי הרחמים גם בשבילה.

 

המוות מעלה ארכה, ומתרכך

 

הארכה שמקבלת המשפחה היא שעושה את המוות רך יותר.  כי האפשרות לתקן חטא אשר עבר מדור לדור, מסבתא לאמא מאם לביתה.. אבל האם אפשר להאשים בו את סבתא, היא באה מבית לא פשוט.. שלא לדבר על אמא שלה, ושלה , ושלה… חטא קדמון, דורות על דורות.

האם סימון לומדת את השיעור? אין ספק שהיא מבינה הרבה. הנה לקראת הסוף היא תוהה שוב מדוע זיעזע אותה מות אימה כל כך.  הרי כל חייהן הייתה ביניהן תלות אהודה ומאוסה שהדרך היחידה להמנע ממנה היתה להתרחק פיזית. אבל התאונה והמחלה מכריחות את סימון לחזור לאותה תלות , פיזית ואז נפשית, כי התנפצה "השיגרה שהסדירה את קשרינו עד עכשיו" 119.  הארוע המוכנן הזה מכריח את סימון לחזור אל אותו כאב,  אבל גם נותן לה הזדמנות בלתי חוזרת לעבור את החוויה מחדש חוויה מתקנת.. להצליח להכילה…כשהיא מתבוננת בתמונות של עצמה בגיל 18 ואימה בגיל 40  היא חושבת –  יכולתי היום להיות אמה שלה כמעט וסבתה של עצמי בגיל 18. ורחמיה נכמרים כל כך עליהן , על שתיהן = " עלי משום שאני צעירה כל כך  ולא מבינה דבר, ועליה – משום שעתידה נעול ומעולם אל הבימה דבר.." 120

בעמ 110 מסכמת סימון את הסיפור כולו:

 אז האם יש להתחרט שהרופאים החיו אותה או ניתחו אותה או לא?

לא! היא עונה בסופו של דבר. "ארבעה השבועות האלו הותירו בי תמונות, ביעותים, עצבונות שלא הייתי יודעת אילו כבתה אמא ביום רביעי בבוקר. מותה גילה לנו את ייחודה  החד פעמי… … כלפי אמא הינו אשמות בעיקר בשנים אחרונות אלו בהזנחה, בשכחות, בהיעדרויות. נדמה לנו שכיפרנו עליהן על ידי הימים שהקדשנו לה, על ידי השלווה שהעניקה לה נוכחותנו, ובניצחונות שנחלנו נגד הפחד והכאב. לולא עמידתנו העיקשת היא הייתה סובלת הרבה יותר, שהרי, בעליל, "היה לה מוות רך מאד. מות של מיוחסת" 112.  

סימון לא אומרת  בשום מקום שזה היה זמן חשוב בשביל שתינו לעשות תיקון.

אבל  הארכה שמקבלת המשפחה היא שעושה את המוות רך יותר.  כי הכאב אשר ביון שתיהן הוא החטא אשר עבר מדור לדור, מסבתא לאמא מאם לביתה.. האם אפשר להאשים את הסבתא? הרי גם היא באה מבית לא פשוט.. שלא לדבר על אמא שלה, ושלה , ושלה… חטא קדמון עובר, דורות על דורות. כדברי רילקה:

(3)

אבל מוות רך צריך להיות שונה ממוות קשה. מוות קשה הוא בעיני המוות הסתמי, הגשמי: חוסר רוח חיים. זה מה שצפוי, למשל, לכהן הגדול אם ייכנס אל קודש הקודשים בלי אזהרה מוקדמת שמספק צליל הפעמונים שעל מעילו. אם החוק האלוהי הוא זה של שאיפה להרמוניה בין הניגודים, הרי רוחניותו האין סופית של האל  תחפש איזון בגשמיות שלמה, מכסימאלית  של הכהן הנכנס. כלומר – חוסר כל רוח חיים, היינו, מות. על כן כששומע האל קול פעמוני מעילו של הכהן הגדול הוא ממהר להנמיך מעט את רוחניותו כדי שלא ימות, האיש אהרון.  בכך מתרכך המוות במידה רבה, והופך סימלי, תהליכי, כפי שהתהליך האנושי מתקדם על דיי מוות ולידה מחדש סימליים(4).

 כאשר סביב המוות נעשה איזה שהוא תיקון נשמה, פיוס של כאב, הרי סימלית משהו נולד מחדש, הרמוני יותר מקודם מתוקן  קצת יותר, כמו  העלאת נצוצות חיים… – במובן הזה אולי המוות של פרנסואז מתרכך מאד ככל ששתי הנשים נוגעות בכאב ועודות תיקון.

זהו מודה ועוזב ירוחם – מודה שהיה חלש מדי להתמודד עם מה שקרה, אבל גם מודה לאל שנתן לו אפשרות לשרוד עד עתה, ואז הוא מורשה לעזוב את הכאב ההוא הישן אשר כעת מרוחם = מוכל היטב בנפשו כשהוא נמשל ולא עוד נשלט. החוויה מוכלת.. היה תיקון.  אז גם המוות עצמו נהיה מרוחם, בבחינת מודה ועוזב, ואז בין על הציר הזה  שבין גשמי לגמרי לרוחני בלבד נע מעט המוות אל הרוחני ובכך מתרכך…  זהו מוות רך בעיני: כאשר לפחות חלק מהחטא הבין דורי לא מועבר לדור הבא אלא מתוקן בעת המוות וסביבו.   

 

סימון דה בובואר יודעת את זה, אבל לא מבינה. מצד אחד היא רגישה לזעזוע ולשינוי שקרה לשתיהן סביב המוות  – היא חשה שהפעם קורה משהו שונה ממה שקרה עם מות אביה. כעת היא חשה בחום ובאהבה שאימה רצתה תמיד להעניק ולא יכלה בגלל כיסויי ההגנה.  מצד שני גם הסיום וגם הערות אחרות מעידות כי בעיניה המוות הוא עדיין אקט אלים שאין בו נחמה, כלל לא רך. ובכל זאת משהו קורה  כאן לסימון, גדול ממנה ומהבנתה, כשהאפשרות לנגוע נגיעה מתקנת בכאביה דרך הסרת מחיצות עם האם הוא השיעור הגדול. כאילו קיבלה כלי חדש מול החיים. האם תדע להשתמש בו בהמשך חייה, מול זיכרון אימה, מול עצמה? לה ולאלוהים פתרונים. הלוואי וגם מותה שלה יהיה רך במובן העמוק של המילה. אמן

Read Full Post »

  

 

ספר מלפני כ 70 שנה שמכיל לראות ללב המנסה להתרפא לצרות הכל של האדם…

השאלה ששואל הספר היא :  – מי רופא פה, מי חולה פה. והוא  משיב: כולם. כולם, כל אחד בדרכו הוא חולה, וכמיטב יכולתו מנסה להתרפא, וגם לרפא אחרים. אבל מה מרפא בסופו של דבר? אגלה לכם כבר – האהבה, האהבה בלבד.

יש בספר רופא, דר קופלנד, שהוא כושי שהצליח ללמוד רפואה, אבל הוא לא באמת מרפא. הוא מאד רוצה לרפא, אבל כמו רבים כל כך מאתנו  אנשי הרפואה הוא חוטא  בניסיון  לרפא את הכל, את כולם   עכשיו. את כל בני עמו הכושים. וכשזה מסתבר בלתי אפשרי הוא נעשה כועס ומר נפש ובסופו של דבר חולה בעצמו.

בן זוגו למהפכנות הכועסת  הוא  ג'ייק באונטי. בהיותו לבן הוא מרשה לעצמו להיות אלים וחתרני יותר. גם הוא רוצה לשנות את העולם לצודק יותר, לרפא את היקום, אבל מרב דיבורים – ושיכרות –  הוא לא מצליח להבהיר למה הוא מתכוון. הוא לא יכול ליישם את חלומו , מאמין בצדק שלו אבל נכשל מול המציאות הקשה.

וישנו ביף הברמן, הוא האיש המתבונן מן הצד בבני האדם ומעריך מודד את יכולתם לשרוד ולאהוב. גם הוא לא בריא וחייו לא ממש מאושרים.

הבריאה מכולם היא מיק , הנערה שמוזיקה מתנגנת בליבה, וכולה תקווה טובה להגשמה ושמחת חיים גדולה, למרות הבית העני בו גדלה.

 

וישנו הרופא האמיתי מכולם, סינגר. חרש אילם שחי עם רעו אנטונופולוס. הוא מרפא בשתיקתו, ברגישותו ובהקשבה שאיננה זקוקה לאוזניים או למילים, רק ללב פתוח. "רוגע עמוק אפף אותו  – עמ.17  – מפניו נשקפה השלווה המהורהרת  הנראית לעיתים כה קרובות בפניהם של אנשים עצובים מאד או חכמים מאד…"

 

כולם נמשכים אליו כמו אל מגנט.ג'ייק השיכור מביט בעיניו של סינגר,  ו"העיניים כמו הבינו כל מה שהתכוון לומר והביעו לו איזה מסר. כעבור זמן מה שוב לא הסתחרר החדר" (עמ 79).וכשהוא חש בדידות הוא מתגעגע אל החרש אילם..

גם לדר קופלנד קורה דבר שעוד לא קרה לו אף פעם כשהוא נפגש עם האיש הלבן הזה.. אח"כ כשרע לו והא ניזכר  בפניו של האיש הלבן בערב הגשום ההוא – שלווה יורדת עליו.  כי בפניו של האיש יש משהו עדין ויהודי  – עמ150 – ידיעה של מי ששיך לגזע מדוכא. שיודע לחמול.

כולם מתקשים לרפא את האחרים, ולא בכדי,  שהרי את עצמם לא ריפאו עדיין. כך כשמיק כועסת נורא על אחיה שירה בנערה בייבי  היא מטלטלת אותו בחוזקה והילד מגיב בבכי ושנא את כולם. כך לא מרפאים. אבל סינגר.. "הוא היחיד שכמו ידע במה הענין. אולי מפני שלא שמע את הרעש הנורא. פניו עדיין היו שלווים ובכל פעם שבאבאר הביט בו הוא כמו נעשה שקט יותר. אדון סינגר היה שונה מכל אדם אחר ויש ושדמה שמוטב היה אילו נתנו לו לנהל את הענינים. חכם יותר היה  וידע דברים שאנשים רגילים אינם יכולים לדעתם. הוא רק הביט בבאר וכעבור זמן מה  הילד נירגע דיו ואביהם יכול להשכיב אותו במיטה.

  הוא מרפא בעצם שלוותו. שתיקתו כמו  שווה זהב.. יש בו משהו המאפשר ריפוי לקרבים אליו.. "מספרים עליו סיפורים מוזרים . העשירים חושבים שהוא כמותם עשיר והעניים שהוא עני..ומאחר ולא היה דרך להפריך את השמועות אלו הן נעשו מופלאות וממשיות מאד. כל אחד תיאר את האיש כמו שרצה שיהיה"… (עמ 245).

לא מזכיר קצת את ישו?  יש בו משהו שמרפא אנשים. מהו הדבר?  ביף הברמן אומר עמ255 – " לא חשוב איך היה  סינגר קודם, מה שחשוב הוא איך עשו אותו בלאונט ומיק כמין אל תוצרת בית. מאחר שהוא אילם יכלו להעניק לו את כל הסגולות שרצו שיהיו לו"… ואז הוא מחזק אותם שיהיו להם את כל הסגולות שהם רצו שיהיו להם… כך הם מבריאים מתחזקים בנפשם.

מיק כוללת אותו בחדר הנפש הפנימי שלה, יחד עם היקר לה מכל, המוזיקה. כי שאר האנשים הם אנשים רגילים אבל אדון סינגר לא עמ 267 – כך שוררת ביניהם מעין "אהדה סודית".. " הוא כאילו מן מורה גדול , אבל מפני שהוא אילם הוא לא מלמד". או מפני שהוא אילם הוא כן מלמד אבל בהשראה..  הוא מעניק משהו. מה הדבר…?

אין פלא  שמיק, הילדה הרגישה הזו  אוהבת אותו יותר מכל אחד מבני משפחתה. זאת היתה אהבה אחרת . זה לא היה דומה לשום דבר שחשה עד כה. האהבה שהוא מעניק היא מושלמת. כי זה הוא סודו – נגלה זאת עכשיו – האהבה. הוא מעניק אהבה לאנטונפולוס היווני בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו. ובכלל לא משנה שהיווני לא מחזיר לו אהבה דומה. עצם היכול להעניק אהבה מעשיר  את סינגר מספיק כדי שיפזר אותה סביבו בלי אף מילה.  זה כמו ששר יוסי בנאי – הוא, מרב אהבה, שותק.  הנה קטע שמתאר אהבה  בצורה המושלמת ביותר….

"חצי שנה עברה מאז התראו ולא היתה בעיניו לא פרק זמן ארוך ולא קצר. בכל רגע ער היה תמיד חברו אתו, והקשר העלום הזה עם אנטונופולוס התחזק והשתנה כאילו היו יחד בגופם. יש שהיה מהרהר באנטונופולוס מתוך יראת כבוד והקלה בערכו שלו ויש מתוך גאווה – ותמיד באהבה ששום ביקורת לא סייגה אותה, אהבה  נטולת כל שיקול. כשחלם בלילה, היו פני חברו  תמיד לנגד עיניו, מלאים ועדינים . וכשהיה ער היו במחשבותיו שניהם תמיד יחד." (עמ 355)

 

זוהי אהבה שאיננה תלויה בדבר. הוא בא לבקרו פעם בכמה חודשים מביא מתנות ואוהב  מאד, ואהבה זו מציפה וממלאת אותו עד כי יש לו  מספיק כדי לחלק גם לאלו העניים באהבה…

  אבל ברגע שאנטונפולוס מת – עולמו חרב. האהבה מתה, וכאן מתגלה מחלתו של סינגר עצמו, הרופא האולטימטיבי – הוא לא יכול לחיות ללא התמסרות לאהבה. לאהוב את הוא עצמו לא מספיק לו. מישהו אחר לא בא בחשבון…

 כשמתגלה דבר מותו של היווני הוא נהיה חולה, ראשו מוטה על צידו, כאילו תמו חייו. מרגע שנעלמה האהבה מחייו,  הוא כבר לא הוא, אין כל טעם והוא נוטל את חייו בידיו.

כל אחד מהגיבורים האחרים מנסה אחכ להמשיך, ורואים שהמחברת נותנת להם  תקווה, אבל קשה, קשה. כמו שאמר י.ח. ברנר, משהו כמו: מייאש, כמובן. אבל הולכים הלאה.   אולי יתקלו  שוב ברופא מדהים כזה, או אולי ימצאו אהבה… אולי

Read Full Post »

« Newer Posts

%d בלוגרים אהבו את זה: