זהו ספר נפלא, חכם , נועז ומהפכני במידה רבה, של סופרת חכמה ומשכילה מאד (הוא מלא קטעי שירה מדהימים, שהיא מצטטת כלאחר יד, כמו: 'הלבנה 'תלויה בלחי הלילה השחור כאבן חן באוזן אפריקאי' מרומיאו ויוליה…). ההרגשה היא שהוא נכתב ממישהי בעלת יידע נרחב על החיים ועל המוות.
הספר שמתחיל בנימה די מינורית כרומן משפחה רגיל, הולך ומשתפר במפתיע, ונהיה מרתק ומקסים ומדהים בעומקו. ככל שהוא נע קדימה הוא כמו מתבגר ומבשיל. בסופו של דבר הוא נוגע בשאלת השאלות: מה הם החיים ומה מרפא אותם. העניין בסיפור הולך ועולה ככל שהחיים מתקדמים ומשתכפלים להם במעשה הכתיבה.
אפשר היה לשאול לכאורה מה לסיפור הזה ולחוג שלנוף חוג ספרות ורפואה עוסק בענייני מחלות וריפוי. הרי אף אחד כאן לא חולה במיוחד ואין כל רופא שמטפל בחולים לאורך הספר… אבל זה בדיוק מה שעושה את הספר למופלא כל כך: המחלה שהוא מטפל בה הם החיים עצמם, על מכאוביהם ומלכודותיהם, על הכאב שלהן. הם הם שהסופרת וגם אנחנו רוצים לרפא.
אטקינסון מציעה רפואה מיוחדת, ריפוי דרך חוקי אלוה. כמו, למשל, להוליד את הגיבורה שלה מחדש מדי פעם כדי שתשוב ותנסה ללכת בדרכה, אולי הפעם ביתר הצלחה? בהמיתה ובהולידה את הגיבורה שלה מחדש שוב שוב, עושה פה אטקינסון משהו לכאורה שרירותי, שובר מוסכמות אשר עלול להתקבל בגיחוך, לאמור: חכמה גדולה להתחיל כל פעם מחדש, זה גם אני יכול. אבל מי באמת יכול להתחיל מחדש ממש? מעטים הסופרים אשר יכולים להרשות לעצמם לעשות עם גיבוריהם מעשה שכזה, וחבל. זה כזה כייף…
בעצם היא נוגעת כאן בעיקרון גדול גדול של הריפוי, במובנו העמוק, זה של מ ו ו ת ו ל י ד ה מ ח ד ש – עיקרון הכרחי וחוזר בחיי כל אדם. זה מה שמאפשר לעבור משברים, בדרך הספיראלה האנושית אלוהית של לחוות מחדש את החוויה (אונס רוחני ופיזי, למשל ) אבל הפעם להצליח להתמודד עם זה טוב יותר ולעכל את החוויה עד תום, עוד בגילגול הזה, אם אפשר…
זה בעצם חלק מהחוק האלוהי כפי שאנו פוגשים ברפואה משלימה, לאמור: 'שאיפה מתמדת להרמוניה שלמה בין כל הניגודים המשלימים בתהליך ספיראלי של מוות ולידה מחדש ס מ ל י י ם' מה שאטקינסון מרשה לעצמה בחוצפתה המבורכת וברשיון הסופרת שלה, הוא להשתולל ולעשות את זה כאן ועכשיו, ממזרתה שכזו. בעצם למה לא….
כמו שנאמר במוטו של הספר – אחד משלושה – "מה אם היתה לנו אפשרות לעשות את זה שוב שוב, עד שהיינו עושים את זה כמו שצריך? כמו ב מוטו של הספר – אחד זה היה נהדר, לא?" אדוארד ברספורד טוד
ספר קרנבל, ספר קרקס
הספר הזה הוא אם כך, כפי שלימדה אותנו עליזה שנהר חברתנו בפגישה הזו, מה שהיא מכנה 'ספר קרנבל' – זה כשהסופר/ת מרבה לחרוג ממסגרת המציאות הסיפורית ומשתמשת בזכותה כמחברת דמיון לעשות מעשים כמו להתחיל מחדש את סיפור הגיבורה שלה. איזה יופי. אני, אגב, הייתי קורא לו 'ספר קרקס' בעקבות 'ספר הקרקס הגדול של הרעיונות' של מיקי בן כנען שגם היא מרשה לעצמה לא עלינו, בעצם כן עלינו, הרבה מאד בכיוון הזה כמו שעשתה גם ב'אם החיטה'. תבורכי, מיקי.
הגישה נהדרת וטובת הרוח הזו מלאת ההומור והלא לוקחת עצמה ברצינות מדי מזכירה כמובן את דמותו התנכית של יצחק אבינו, שמעצם שמו ידע לצאת מחוץ לחוק הרציני, להסתכל בו מן הצד ולצחוק. כי מה הוא צחוק אם לא יכולת הסתכלות מן הצד בגיחוך על מה שקורה, שהוא צעד חשוב מאד בדרך ליכולת הכלה של החוויה ועד לריפוי מלא.
מוות ולידה מחדש, סמליים כמובן
ברוח זו מרשה לעצמה אטקינסון להרוג ולהוליד מחדש את אורסולה הגיבורה שלה, מספר פעמים (גם את טדי ועוד מישהו, היטלר דומני, אבל זה פחות חשוב) . העיקר היא האפשרות שהיא נותנת לאורסולה לתקן ולשכלל את חייה ולחיותם מחדש כמו שהיה כל אחד מאיתנו רוצה, והחשוב ביותר –כמו שלא רבים מצליחים לעשות תוך כדי החיים: לתקן את דרכנו ולעשותם טובים יותר. במובן זה אנו מתים ונולדים מחדש בדיוק כמו אורסולה, גם אם רק באופן סמלי, אבל מאד מאד מוחשי.. .
בהתחלה זוהי אורסולה המסורבלת כמו דובה דבילית, שמאפשרת להאווי לנשקה ואח"כ גם לאנוס אותה בעוד היא ממלמלת משהו בחוסר אונים מטופש.. אבל בגלגולה המאוחר יותר, כשהוא שולח ידיים בחוצפתו היא בועטת בו היטב ומטיסה אותו אל השיח גונח מכאב. איזו אשה…
מה עושה את ההבדל? מה מאפשר לה להתנהג אחרת הפעם, מה מאפשר לה לעשות אחרת ממה שהייתה רגילה כל כך בדרכה ההישרדותית הרגילה? מה מאפשר לנו עצמנו לסטות מנתיב חיים של אסון אל נתיב של עמידה על מקומנו בביטחון ובהתאמה? אחרי האונס וההפלה שבגלגול הראשון היא עומדת למות מהרעלת דם, אבל לא מתה. בעזרת אהבתו של אביה היא נולדת מחדש. יש לה הזדמנות שנייה…
אח"כ קורים עוד דברים: בהיסח הדעת היא טובעת לה, ילדה שרק טבלה רגליה במים לרגע.. או ששותה לשכרה פעם ראשונה ומיד נסחפת ונהפכת לשתיינית. ובכל זאת מתאוששת: מה מונע את הנפילה, מה מאפשר לה לעשות אחרת?? אם פעם אחת נפתחה דלת לא נכונה האם לעד נחרץ גורלה? או אולי אפשר להשתנות? ומתי, איך יוצאים מן העבדות הזו?? איך להתגלגל בכיוון הטוב? מה יאפשר לי בחיים למות בזמן כדי להיוולד מחדש טובה וחכמה יותר?? במילים אחרות, פשוטות וברורות – מה מרפא באמת????
אז קודם כל הנה שאלה שהיא סיבה מספיק טובה להסביר איך הגיע הספר החשוב הזה לחוג שלנו. אבל לדעתי אטקינסון נותנת תשובה לשאלה הזו. לא מיד, אמנם. לאט, בשלבים – אבל נותנת בסופו של דבר תשובה מלאה.
מה מאפשר את השינוי
רמז יש אולי בתיאור המדהים של איימי המלחמה, מלחמת העולם השניה, אם לדייק. זהו תאור מפעים שאין כמותו, ראליסטי ועצוב מאד המביא לריגשה חומלת ובחילה מהרוע ושנאת המלחמה בכל לב… אבל כנראה יש צורך בהתנגשות כוחות גדולים מסוג זה כדי לנגוע ביסודות הריפוי: רק במלחמה גדולה כמו זו פוגשים סולידריות ושיתוף פעולה כזה בין אנשים. קרבה כזו , הקרבה כזו, עקשנות ואהבת חיים שהם כנראה בכלל מאפיינים של העם הבריטי המדהים. הם נלחמים נגד היטלר וכל מה שהוא מסמל, נגד המוות והכאב שהוא מסיר מעצמו ומטיל על כל האחרים כשהוא וחבר מרעיו (ולבסוף הרי כמעט כל העם הגרמני נידבק במגפה) מנסים להשמיד את העם שהוא כמו סדין אדום, כמו מראה המשקפת את הכורח לעשות תיקון, להתרפא, להיוולד מחדש – את היהודים.
הטוב והאוהב יימצא שם תמיד: כך מופיעה שם האשה האמיצה הזאת, מיס וולף, המקסימה, שרק מלהיות בקרבתה אפשר לחוש שאפשר לנצח את היטלר ואת כל הרוע שהוא מסמל, את המוות שהוא מביא. אבל יש גם סבל ויש גם בין הבריטים פחדים ופחדנות, ויש מי שמתחמק מלתת יד. נראה שכך גם בנפש, כדי לעשות תיקון יש להילחם על הכרת הטוב הבלתי מותנה. אבל מה בדיוק?? מי נלחם במי, הטובים ברעים? והרי גם שם בגרמניה יש הפצצות, ואנשים נהרגים, אנשים סובלים. גם שם במקלט שתי אחיות עולות רק לרגע הביתה ונהרגות ממש כמו שחווינו בלונדון פרק אחד קודם. בני אדם הם בני אדם הם בני אדם בכל מקום. מדוע הם מכאיבים זה לזה כל כך?
מה מקור הכאב?
כדי לתהות על מקור הרוע מקור הכאב שבני אדם מכאיבים זה לזה, מנצלת אטקינסון את זכותה כסופרת ושולחת את אורסולה החדשה אל לב המאפליה, אל חוגו הקרוב ביותר של היטלר, כשבמקרה, ממש במקרה מבקרת שם אורסולה את חברתה הקרובה, אווה בראון… כך היא מאפשרת לנו להתקרב הכי קרוב שאפשר אל מקור הרוע, לתהות על מהותו העמוקה, וגם, בהזדמנות זו, להרוג את היטלר כשהוא עוד קטן… כן, להרוג אותו ממש כמו שעשתה בפתיחת הספר. אנחנו פוגשים כאן את הצורך העז של אטקינסון לחסל את הרוע בעודו באיבו, וגם את הסקרנות העצומה שלה להבין את מקור המחלה הנוראה הזו הנקראת מלחמה..
במובן זה אפשר להקביל את שליחתה של אורסולה לגרמניה לפרשת 'שלח' במקרא בה שולח משה מרגלים לתור את הארץ האם ראויה ואפשרית היא להתיישבות. אורסולה היא מרגלת שכזו מטעם אטקינסון. אכן בתהליך הפנימי של כל אדם יש שלב בו הוא מוזמן לשלוח מרגלים אל תוך עצמו כדי לראות ולברר הפסו המים…
אטקינסון אכן מקבלת תושבה מן המרגלת שלה. היא מציגה את התשובה הזו, לפחות חלקית. בעיני זו תשובה מדהימה ועמוקה.
היא מביאה את הדבר דרך הספרות, איך לא. סוג של ביבליותרפיה, כמעט… כדי לא להשתעמם מדי וגם כי היא פשוט אוהבת לקרוא, מביאה איתה אורסולה לגרמניה את הספר פרי עטו של תומאס מאן – ' ה ר ה ק ס מ י ם ' . קצין נאצי מחוגו של היטלר מעיר לה שזה אסור לקריאה… כמובן. כי הרי תומאס מאן מדבר שם על ריפוי אמיתי דרך התחזקות מבפנים ולא דרך השלכת הכאב על אחרים כמו שהיטלר וחבריו מקפידים לעשות .
ואילו אווה בראון מספרת לאורסולה המתארחת אצלה על ' ד ר ז א ו ב ר ג ב ר ג ', 'הר הקסמים' של היטלר וחבריו – כך הם כינו גם הם את החוג המצומצם שלהם. זו הייתה ממלכת האשליות בה טוו את קורי חלומם הכוחני. והרי בעצם לא בקסמים עסקו שם אלא ב כ י ש ו ף (בגרמנית HEXEREII ולא ZUBER), אבל נטייתם העגומה של בני האדם לבלבל בין שני המושגים כמעט תמיד, מראה שוב את כוחה העצום של ההישרדות… עלינו לזכור תמיד את ההבדל הגדול בין כישוף לקסם אמיתי. קסם הוא מה שהאנס קאסטורפ, גיבור הר הקסמים מכריז עליו עם בוא הריפוי (האמיתי) שלו, – הוא מכריז על עצמו כ 'משתחרר מכישוף' . ואילו אצל היטלר ושות' זהו כישוף שהם רק מעמיקים בו, כישוף ותו לא.
ההבדל נעוץ בכוונת עושה הלהטים, ובכיוון מעשיו. גם חרטומי מצריים ידעו להניע דברים על הציר הגשמי רוחני ולהפוך מטה לתנין, כביכול קסם – אבל הם עשו זאת תמיד בשירות פרעה כדי ל ב ר ו ח מהתמודדות עם הכאב ולשרוד דרך השלכת הכאב והרוע על האחר, היינו כיוון של בריחה מן הכאב. מכאן שעסקו בכישוף. קסם הוא תמיד בשירות הטוב ובכיוון ההפוך של התקרבות, נגיעה בכאב והתמרתו לטוב. הכישוף מנצל כוחות אלו לשם בריחה מהתמודדות פנימית בעוד הקוסם מחזק את האדם בדרכו.
היטלר, בהטילו את כל כובד הרוע שהוא מכיל על היהודים, שאם רק יושמדו עד אחד תבוא גאולה לעולם, או לפחות לעולמו הפנימי שלו, היה מכשף על, גדול גדול, שלרוע המזל הצליח לכשף אומה שלמה ללכת בדרכו הנלוזה. בניגוד לספור בלעם (עוד מכשף ענק) אלוהים מאפשר לו הפעם להגשים את קללותיו. והרי 'כל הדרוש לניצחון כוחות הרשע בעולם הוא שמספיק נשים טובות לא תעשינה דבר נוכח העוול המתהווה' (עמ. 308). כך מעניק היטלר נשיקה קטלנית לגרמניה, היפהפיה הנרדמת שלו, ומרעיל את נשמתה לזמן רב.
לעומת המכשפים למיניהם משה ואהרון רוצים להוציא את בני ישראל ממצריים, מעבדות לחירות, היינו לרפא את מחלת ההישרדות המידבקת. כשהם הופכים מטה לתנין וחזרה – בדיוק אותה תנועה על הציר הגשמי רוחני שעשו החרטומים , הם עושים אותה בכוונה אחרת, בכיוון הפוך לחלוטין: לא בריחה מן הכאב אלא התמודדות איתו, התמרתו והבאת עם ישראל לבריאות גוף ונפש, לחירות אישית ולאומית, להוצאת בני ישראל ממצריים אל המדבר, שם יותמרו מדרגת בהמה לייצור בינתי מדבר…
את כל זה היא מבינה, ועל כל זה היא מדברת, אטקינסון, בספר המקסים והמדהים הזה היא מאפשרת לנו הצצה נדירה אל נבכי הטוב והרע ומציעה לנו מגע עם התהליך הגדול והחשוב מכולם – תהליך הריפוי האנושי אלוהי.
מחלה זה דבר בריא 