Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מכתבים’ Category

לכב. העורך,

 

בימים אלו של התלהמות (צודקת!) וקלות מעטים מדי (בצדק!) של היסוס בעניין המשך הדרך, לא רציתי לומר דבר: הרי התותחים רועמים עכשיו..

אבל אולי למשורר כמו עמיחי מותר?

הנה מה שהוא אומר:

 

מן המקום בו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

המקום בו אנו צודקים

הוא רמוס וקשה

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

 

ולחישה תישמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב..

 

זה הכל

 

דר. מיכאל פרסיקו

Read Full Post »

חברים יקרים של 'מקבלים שבת', תודה לכם, ובעיקר לך, דב יקירי, מורי ורבי!

הפעם הגדלת עשות כשהבאת את הגברת מיכל ארבל, חוקרת הספרות. איך ידעת באינסטינקט מופלא לראות את המיוחד בה, שהיא עצמה שרויה תחת קללה מאז הוכנסה פנימה, שולשלה אל פיר מערת המכפלה ונגעה בקודש כשהיא עדיין לא מוכנה כלל… אכן הכל משתלב.

 

המדובר הוא כאן, כרגיל, בגדול, בתהליך הכניסה פנימה של אדם אל נפשו, של האדם. עוד שעור באיך להגיע פנימה בשלום כדי לעשות את ההתקרבות של אדם אל מקומו. כי אין דבר אחר בתורה ובכלל. עגנון, הגאון הבין את זה כשהוא מביא לנו את סיפור בלק הכלב שעליו נכתבה הקללה כלב משוגע ומיד חזרה אל הכותב והרסה את חייו. כי אם כלב, כלומר החיה שבנו הוא משוגע, אז האדם מתרחק מחייתו הפנימית וממקומו וחבל. בכך נחתם גורלו של יצחק כדברי החוקרת. אבל כדי שגורלם של בני ישראל לא ייחתם כך  – אגב, מהי חתימת גורל אם לא קללה? קללה היא הסכם כישוף שעושה לנו מכשף כדי להגן על הנפש מפני חוויה קשה מדי באותו רגע. כן, כמו מחלה, כן מאותו רגע כבר לא מהלך אלא מחלך כדי לשרוד . כישוף/קללה  היא דרך לשרוד בינתיים עד שיהיה כוח לחזור ולעשות שלום במקום ההוא בנפש. זה מה שעושה קוסם,צ לעומת מכשף, הוא הוא ההבדל בין חרטומי מצריים למשה ואהרון. במאמרי (הבלתי מפורסם עדיין..) 'מכשף או קוסם, ואולי שניהם' אני עומד על כך…

בכל אופן, המכשף הגדול שלנו הוא האגו: אותו מכשף, סליחה, מחשב על, אשר אמון להבחין בסכנת חוויית ייתר ולהפעיל כישוף/קללה כדי להתגונן בינתיים. יוצר שיריון של נחושת קלל על פני הכאב ההוא בנפש כך שלא ניגע בו, כך שיש חסינות בפני דיכאון ועצבות בינתיים, במחיר של כישוף.

השעור הפעם עוסק גם בחיה שבתוכנו, לכן כל כך הרבה חיות. כל המנעות מהכרה ונגיעה בחיה באהבה תביא מצב של קללה. זו מגינה בפני כאב הנגיעה הזו, אבל במחיר גבוה. חשוב לנגוע בחיה בשלום כי חיה היא החיוניות, היא הייצר היא הפיריון. תשאלו את עגנון, הוא יודע מצויין את זה, אף כי אם אשאל אותו יכחיש מיד – הוא הרי סופר, הוא לא חוקר…

הכניסה אל ארץ כנען, – המקום בו נכנעים פנימה אל הכאב עד כדי הוויה שלמה –  כרוכה בפגישה עם זרים אשר כבר יושבים שמה ככלל מזמן, נכון אמרת מיכל. אבל כדי להבין חשוב לדבר גם בשפה השנייה, שפת הדרש סוד, להבין שאלו הן חוויות זרות אויבות מסוכנות אשר מחכות לי שם שאעשה איתן שלום או לא. בלעם=הוא האגו אשר בנפש, הוא המכשף הגדול אשר מסדר הגנות ומארגן את תהליך הכניסה. דרך קללות, כמובן דרך קללות כי אין דרך אחרת, בינתיים. אבל גם לו לא פשוט, לאגו.  החיה מדברת אליו, אלוהים מדבר אליו, הבלק מדבר אליו – מכל הכיוונים ישנם לחצים והאגו מנסה לבוא לשלום מול כולם. כועסים על האגו כי הוא יוצר קללות, אבל הוא עושה ומתכוון לטוב! גם הוא רק משרת את האל בדרכו

השם 'בלעם' אולי מרמז לתהליך העזרה לבליעה של חוויה – כן לבלוע את החוויה, אבל עם… תוספת. של הגנה. הוא בן בעור כי משתדל להוציא דברי נפש עמוקים החוצה אל העור כדי שלא יפגעו בנפש.

קללה של ממש קוללה, חלילה, המיכל, כאשר שולשלה מטה מטה. לא המכתב הפתוח הוא החטא אלא ירידה אל נבכי בטן קודש  -גם של עצמה –  בלי הכנה מוקדמת. אופייני לשני אנשי צבא מניאקים לעשות דבר כזה, כשכוונתם טובה חבל על הזמן, אבל הבנתם העמוקה רדודה  היא, וחבל.

אכן כיוסף שולשלה אל הבור, ותמימותה נפגעה כמו שלו, של יוסף. האם עשתה ועושה היא מאז דרך של תיקון?הבה נקווה שאכן כך. נאחל לך מכל לב.. הרי זה הכל בהשגחה גמורה , מיכל! הלכי  נא בדרך שמתווה לך האל. בהצלחה!

כמו גם ב'גילגול' של קפקא החיה אשר מתבטאת דרכנו החוצה היא חלק אינטגראלי שלנו. סמסא הוציא אותה כי לא יכל עוד להדחיקה. אבל מסביבו ומולון במשפחה יש כל כך מעט אהבה שהוא מת, וחבל. בפרשה שלנו יש, ברוך השם,  מספיק אהבה של האל לעמו ועל כן הופכת הקללה לברכה, כאשר במטה קסם אהבתו הכל מסתדר. מסתדר – רק כדי להתקלקל ולהתקלל מיד מחדש בעזרת בנות מואב. אפשר רק לאחל לעצמנו ללכת  הלאה בדרך המופלאה הזו של החיים, בעזרת מורינו ורבותינו, אמן.

                                                                                                                             תודה, מיכאל פרסיקו, רופא

 

Read Full Post »

רוח העם

דב והחברים, שלום לכם!

תודה גדולה על התכנית עם עמי איילון. בן ישראל הוא – ישר אל הנקודה העיקרית דיבר. חבל כל כך ש80% מוגי הלב בחרו אז  ברק במקום אותו לראשות העבודה. אויה כי דלונו

 

לעצם העניין, באותו עניין, הרחבה של זווית הראיה: בתיקון הנפש עסקינן, כרגיל. נפש היחיד המורחבת אל תמונת עם שלם, ועל כן תיקרא 'רוח העם'. היא עוד לא מוכנה כאן. אכן בדיקה עצמית עושה כאן משה לעם כמו שמוזמן לערוך כל אדם עם עצמו. 12 השליחים הם כוחות הקיום, ההישרדות של האדם, אליליו הפנימיים המאפשרים לו חיים של בינתיים, עד שיצא באמת לחירות, עד  שיגיע למקומו. 80% מאיתנו, ובתוך תוכנו נתון לעבודת אלילים גמורה הרואה צל ענק כענק, אלילים המקטינים את עצמנו מתוך הכאב ונפחד. רק 20% מעצמנו בן חורין בדרך כלל. צריך מסע בן 40 שנה בחיי אדם כדי להפוך את יחס המספרים, אולי. רק אז אפשר יהיה לעלות ארצה, שהיא מקומנו, נפשנו השלמה, מקום של הרמוניה, אהבה, שלום, מקום – כולם שמותיו שלו יתברך..

כן, הציונות הייתה מעשה נועז, אבל לגמרי בהשגחה אלוהית, כי אין בלתו. .הוא עשה ניסיון… כרגע נראה שלא צלח. אבל ישועת השם כהרף עיין…

 

אכן זו רוח העם שמוזמנת להשתנות . ואתם תורמים.  תודה! מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

אריק, אריק לזר, ידידי, אנחנו יכולים ממש להתבייש. כמו שני הזקנים בחבובות, רק דיברנו ודיברנו ולא עשינו מאום. בושה, ממש בושה. אבל אולי בפעם הבאה…

אני מדבר, כמובן, על הטיול האחרון, לטבריה. טבריה עצמה, הפתיעה לטובה: הטיילת שלה, בניני האבן העתיקים, שלא לדבר על הכינרת…  לא נפריז אם נאמר שהיא עיר פרזות של ממש. אבל איך שהוא בטיול האחרון אותי לא הצליחה העיר להרשים מספיק,   קצת אולי בגלל מוריס. מוריס המדריך. מוריס  התגלה מיד כאיש מקסים:  כובעו רחב שוליים, שפם יאצק מתח לאפו ופיו מפיק תאריכים ביזנטיים-רומיים עבריים בקצב מסחרר.רק מה? חסר היה לי משהו.. לא יודע… יותר הומור? אולי איזה דיבור שלא יהיה צפוי ושיגרתי?  משהו מפתיע… אריק מסכים איתי, ונדמה לי שגם מירה, ידידתי הקרובה. מירה, שבשן ועין הוצאנו אותה, החברים, מתוך מסלול הקוצים שמוריס ניסה אותנו בו מיד בתחילת הטיול, רגע אחרי הכנסיה הבזנטית-רומית-צלבנית שם דיבר שעה ארוכה על הבזנטיות. אני מקווה שאני לא עושה לך עוול, מוריס, איש יקר, בעל יידע עצום אתה , אבל מה עם ה, נו, אתה יודע, מה עם הדבר הזה,  שהיה חסר…

לי ברור שחסר היה איזה פילפל, איזו שבירה של הצפוי הידוע, של המוסכמות, כדי להכניס קצת חיים בחום זהה, שהלך והעיק.

והנה, דווקא לקראת סוף הטיול, זה קרה: מוריס בעצמו יצר את ההזדמנות  כאשר סיפר, שם למטה ליד עוד אבן עתיקה מעוטרת, בשער החומה הצלבנית. זו  התגלתה במקרה כשחפרו יסודות למשהו, וכמו תמיד כאן בטבריה ובכלל לחופרים לא היה איכפת על עתיקות, הם רצו לצקת יסודות לבניה חדשה. עזוב ת'ישן, שיישן. אבל מישהו גילה את אוזנו של סטפנסקי,  שהיה אז הארכיאולוג הראשי של  טבריה, איש טבריה ותיק בעצמו שכל חייו חיפש את המצודה הצלבנית הזו, שחייבת, ממש חייבת להיות כאן באיזה שהוא מקום, והנה הנה הוא שומע על הגילוי הזה,  מיד הגיח לשם עם הווספה שלו, נעמד מעל כולם וצעק:עיצרו! לא לזוז! עיצרו. זה עתיקות, לא לנגוע. ואכן כולם עצרו, ואילו הוא בעצמו חפר וגילה את מצודת חייו וזכה לתהילה, סטפנסקי, כי הוא האיש שידע ברגע הנכון לקפוץ מעל הווספה כמו מעל סוס אביר במערב הפרוע, לשלוף את אקדח סמכותו הבלעדית ולצעוק: עיצרו, עיצרו.

אוה, חשבתי לי, סטפנסקי, איזו דמות… איזה איש!  חייבים לפגוש אותו. אסור להמשיך כאן בהסבר הזה, במילים מילים  בלי האיש עצמו.

פניתי אל כיוונו של אריק, ומאותו רגע קרו הדברים כמו מאליהם. הספיק מבט עיניים בין שנינו  והתכנית הייתה ברורה מיד.  לא היה צורך במילה אחת נוספת כדי לפעול. זינקנו שנינו אל זירת התרחשות, ובאוזני כל החברים צעקנו: עיצרו! עיצרו. לא ניתן להמשיך אפילו רגע בביזנטיות השופעת הזו, בלי שנפגוש, ממש כאן עכשיו ומיד את גיבור היום, את סטפנסקי בעצמו. אריק היה זה שניגש, גבר שבגברים, ואל מול פניו הנדהמות של מוריס המדריך, שלף את הכלי שלו ואמר: אף מילה נוספת, מוריס, עד שאתה מביא לכאן את סטפנסקי. הרי אפילו השם הזה כבר מספיק כדי לעורר סקרנות ופליאה: סטפנסקי, סטפנסקי..אנחנו רוצים אותו פה, ומיד! מוריס ניסה להתווכח,שזה היה מזמן, שסטפנסקי כבר לא גר כאן יותר, שכבר מאוחר, שעוד מעט  האוטובוס… שום אוטובוס, צעקנו שנינו, רוצים את סטפנסקי! ואז, אז כל החברים, אתם כולכם, כן אתם משתתפי הטיול הזה, כולכם הצטרפתם אלינו בקריאות קצובות: סט-פנ-סקי, סט-פנ-סקי!!! וגם: "הוא גדול הוא ענקי, בוא לכאן הוי סטפנסקי, הוא גדול הוא ענקי, רוצים עכשיו את סטפנסקי"… נו, הייתה לו ברירה, למוריס? הוא מיד טלפן אליו, לסטפנסקי, וסטפנסקי  (אוי,זה נעים כל כך,  רק לחזור שוב ושב  על השם הזה – סטפנסקי, סטפנסקי) בא מיד, כמו שהוא יודע. בתנועה אבירית אחת החנה את  הווספה הנצחית שלו לידנו, קפץ מעליה וצעק: עיצרו! ואנחנו עצרנו, אוי כמה עצרנו… 

 היה מפגש מדהים. כי סטפנסקי הביא בדיוק את מה שהיה חסר לנו בטיול הזה: קצת דימיון מטורף חוצה גבולות, קצת תעוזה אמיתית, קצת חפירה מתחת לשגרה.

אז עכשיו אתה מבין, אריק ידידי, מדוע שנינו זקני חבובות ותו לא? כי נתנו להזדמנות הזו לחלוף ורק דיברנו בצד, שני עוברי באטטלל.. אויה כי דלונו.

. אבל בפעם הבאה, אוי בפעם הבאה, אתם כבר תראו… תרשום, תרשום  אותנו דני, לטיול הקרוב .אנחנו באים לשם שנינו. על ווספה.   

Read Full Post »

דב יקירי, מורי ורבי
ברכות על התכנית עם חיים רוזנטל. הנה משהו מיסטי ניסי כמו שצריך… יפה, תודה. חיים אמר הרבה דברים של טעם והביא את האמת הגדולה של המים, שהם אכן ה'מדלל הגדול', הרחם הגדולה אשר מכילה את מה שעובר אדם בדרכו מחכמה אל בינה אל מלכות, ואז בזיכרון פשוט הוא מוכל במים.
 
אבל ראוי בהזדמנות זו לקפוץ קצת קדימה בדברים ולומר בגלוי: הקנאה  היא ייצר חשוב מאין כמוהו שהעניק לנו השם כאמצעי בדוק לעורר מחדש ולשמור על המשך התהליך האנושי אלוהי. כאשר בני הזוג, שנועדו לעשות דרך ולקדש את מה שביניהם כמשפחה, כניגודים משלימים להרמוניה מלאה, כשהם לא עושים זאת מספיק – נותן הוא בליבם קנאה, ומעורר את הספק באהבה, (ובצדק – כי שכלא עושים דרך מספיק טוב זה בא מספק באהבה ומעבודת אלילים נוחה מדי. או אז..). המטרה היא אכן שלום בית בסופו של דבר, אבל לא לפני שנלמד לשאת את הכאב כראוי, הוא הוא נשא, שם הפרשה.
אין פלא שקנאה –זיכרון ועוון מוזכרים שם יחד – שהרי תהליך של קנאה נוגע ומעלה הכאב על פני השטח ומניע את עיבוד הזיכרון, כדי שעוון יהפך לחוויה שאפשר בסופו של דבר לשאת..
המים הקדושים + אפר ביה"מ הם מים הרמוניים מכילי מיידע רלוונטי. הם סוחבים לכיוון של הרמוניה כל מי שנתקל בהם. ואם הוא לא, בהרמוניה –תצא מחלה ממנו כי הרי כך נוצרת מחלה. המים ההרמוניים הם חוויה בלתי ניסבלת לאישה הסוטה כי הם מביאים לה את אשמתה מול פניה, בעיקר אשמת אי עשיית הדרך מול בעלה…או אז יוצאת המחלה החוצה, כדי שהנפש תשמר במחיר של גוף.
דומה בדומה ירפא, הפירוש שדר רוזנטל לא השכיל להביא, הוא שהדומה מחזק את ה אדם בדרכו – 'חנוך לנער  על פי דרכו' שהאדם  מתחזק בתכונותיו הוא שקיבל מתנה מן הטבע בתרופה ההומאופתית עד כדי כך שהוא יכול לעכל סוף סוף את אותה חוויה שחיכתה שם כל הזמן להפיכתה לזיכרון פשוט. לכן הנחש כל כך חשוב כי בפרשת נחש הנחושת כל מי שמביט בנחש  הנחושת  מפנים נחישות ואז מסוגל לעכל אפילו חוויה כמו נכישת נחש בלי להזדקק להוצאת סימני מחלה גופניים, שכן הוא יכול כעת להכיל את הכאב הזה של הנכישה  במי נפשו הקדושים  ואין לו צורך להוציא סימני מחלה גופניים שכן הכל מעובד כבר פנימה ברמת נפשית…התרופה הביאה אותו למקומו:  ממש כמו שעושה ההבטה בנחש כך גם עושה התרופה ההומאופתית  שחונכת לו עלפי דרכו.
 
פרשת נשא מלמדת אותנו איך לשאת כאב נכון ומה קורה כשבורחים מהכאב.
 
                                                                                                                                         ברכות וכאלו, מיכאל

Read Full Post »

 

אוי דב, יקירי,

איזה שטויות דיברה הפרופסור המכובדת.. ואתה לא ידעת להעמיד אותה על מקומה, לצערי. חבל

 

מה זה שכר ועונש? אתה באמת מאמין שהתורה הקדושה הייתה נוקטת בדרך אווילית כזו? מה פתאום. הקשב למה שמאחורי הדברים. עזוב קצת ת'פשט – לך לסוד, לסמל, לחור שבסמך – העשה בן חורין. הכתוב אומר בפשטות: יש כאן עיקרון אלוהי שיש ללכת לפיו. אם בדרכי תלכו, כלומר על פי העיקרון הזה – יהיה טוב כי תלכו אל מהותכם, אל מקומכם, אלי, אתברך,  אל הרמוניה שלמה, שלא צריך ממש להגשים  הגעה אליה, אבל כן צריך להתכוון אליה כל הזמן.  שכן יהודי בוחר ללכת:לשם, בניסיון עיקבי לוותר על אלילים,  אל אלוהיו ילך אליו, אל…

אבל אם לא תלכו לפי עיקרון זה –אז אני מאד מצטער, זה לא עונש זה פשוט פועל יוצא של סטיה מדרך הישר, ירידה מהכביש במהירות גדולה =  התרסקות זה הכל.

 

קח לדוגמה את המשפט הראשון "אם.. וגו – ונתתי גשמיכם בעיתם…נו אז מה, הגשם ירד בזמן? נחמד, אבל מה הביג דיל? לא!  אלא גשמיכם במובן הגשמת מאווייכם, כל הגשמי שאתם רוצים להשיג, במסגרת המגע ההכרחי בין בינה למלכות, בין בינתכם לעולם המעשה – כל זה יבוא בעיתו, בזמן הנכון ובדרך הנכונה, לא מהר מדי ולא לאט מדי, אלא בדיוק . זה הכל

ואז היא מפטפטת עצמה לדעת, הפרופסורה,  על עולם הרגש של התינוק ושצריך אהבה. נו, אז מה? כמובן צריך, אלא זו לא הנקודה.. מי שמדייק כאן  הוא ידידנו שי זרחי בדרשתו היום בניגון הלב בנהלל – ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם – יש כאן פאראדוקס של ניגודים, כי אני שוכן בתוככם אבל אתם כנראה שוכנים גם בתוכי ולכן אני צריך להתאמץ לא להיכנס לבחילה ממה שאתם עושים וכך הלאה – והתהלכתי בתוככם והייתי לכן האלוהים  – אני בתוככם אבל אני גם בחוץ אלוהיכם. נגודים וניגודים ניגידים משלימים. .

הזמן פעם את נדב כהן איש ימימה שלנו, איש פרשת השבוע שלנו ממעגן מיכאל. תראה איזה אוונגרד של 50 שנה קדימה.. חבל על הזמן. ובנתיים – יישר כוח להמשיך במפעל המבורך הזה. לרב זה מקסים, כמו בפעמים האחרונות. תודה וברכה, ממיכאל

 

Read Full Post »

תולדות

 

דורון יקירי שלום לך, ותודה תודה תודה על התכנית המרגשת של היום.

 

אהיה קצר (טוב. רעיון טוב) ואומר רק מספר דברים, בעיקר לכבודו של חיים איטקיס, איש מופלא. זה למענו, זה כדי למנוע עוד צער נורא כמו צערו, שהתכנית הזו נעשית, לדעתי. כי 'חברה כוחנית שאוהבת מאד טקסים' כדברייך הוא כמעט סינונים לחברה הנאצית בגרמניה של אותן שנים ארורות, והנה, אנחנו, חס וחלילה…

 

חיים איטקיס  הוא איש אוהב חיים בצורה חולנית ממש, למזלו, ועל כן מצליח בינתיים לשרוד. אבל הכאב הזה הוא גדול מנשוא, ועל כן הוא צרור היטב בנפשו, למען לא ייצא כמו אש ויאכלנו. רק בכוח גדולת ימינו של הקב"ה אפשר אולי להתיר את הצרור הזה. הכאב הוא כזה שעיקר האנרגיה הולך כדי לשרוד אותו, וזה הטעם לחוסר הטעם של הסטייק, כשהפילטר נגד הכאב נהייה גם פילטר נגד כל חוויה שהיא. זה לא הגוף שיוצר את זה  -הוא רק השליח – זו כמובן הנפש, נפשו של אדם שלא יכולה להכיל כאב בעוצמה כזו אלא אם תקהה הכל.

מה שמכפיל עוד את הכאב במקרה זל נפילת הבן הוא עניין ה'תולדות': הרי אדם מעביר לבניו  – כמו יעקב אבינו בשעתו – את כאביו הלא פתורים, כדי שינסו הם לתקן. על כן טבעי שיעביר ואז ילך לעולמו. כאשר בן נופל, שלא לדבר על שניים – הכאב הופך כיוון וחוזר אל האב בעוצמה פי כמה, כאילו נסתם הגולל על המשך הדרך. כמו באיבר קטוע, כאבי הפנטום של הנפש מתעצמים במאד, מאד, וכל זה בתוך נפשו של האב, ובנפשה של האם. על כן צודק מאד חיים שכדי להבטיח חיים שפויים במדינה האומללה הזו  אסור להרשות לילד שני – כך על פי חוק – להתגייס לקרבי כשהראשון נפל ובכך כבר  הפניה תולדותיו חזרה אל אביו. על פי חוק!

אבל עיקר המעשה צריך להיות –אוי כמה פשוט וכמה מסובך – צריך להיות מופנה למניעת מלחמה… כן כן, כל כך בנאלי. והרי שלום הוא שמו של אבינו שבשמיים. בשם שמיים, אנשים דתיים חובשי כיפות, ובמיוחד הימניים שבכם, האם לא הגיע הזמן לחזור ללכת בכיוון אליו, יתברך? לחזור להיות יהודים? לא לתת הכל לאויב, חלילה, אלא לעשות מאמץ של 30 או 60% מכל רגע למען השלום ולא 3% עלובים.. בושה וחרפה לנו

כי  מה שאתה עושה, להבדיל, דורון, כאן בתכניתך הוא הליכה רצופה למען השלום. בכך אתה עושה את הדבר היהודי ביותר האפשרי בכלל,  מעשה צדיקות מופלג, הנושא חן, אגב,  בשמיים, מאד מאד (ביררתי). ועל כן, טוב לזכור ש…כן…  אנחנו לא לבד, ואנחנו לא רק  הולכים לנצח, אלא מעצם ההליכה בדרך השלום אנחנו כבר מנצחים   ניצחון גדול. כי ביהדות לא ההגעה היא העיקר (עיין משה רבנו),  אלא הדרך. ואנחנו הולכים ואנחנו לא לבד. יש לנו אותנו…

 

וגם, תודה שלא היית סנטימנטאלי מדי, מה שכמעט התבקש, אלא כמו שאתה: מציאותי, מקבל את החיים, ואוהב אותם, מאד.

 

                                                                                                                       להתראות, שלך, מיכאל

 

Read Full Post »

תודה על תכנית פסח שלך. כרגיל קלעת, כיוונת אל לב העניין הכי מרכזי שלנו, ובלב אוהב. יישר כוייח!

הנה כמה הערות הארות, כולן על דעתי הסובייקטיבית רבת העוונות.

איך להתחבר לטקסט הזה? אכן. הוא לא מובן בחלקו הגדול , אבל מעורר מועקה שכזו כי מובנו הוא אכן חשוב מאד:  יציאה מעבדות לחירות. אך מהי יציאה זו ? ריפוי, אני אומר, לא פחות ולא יותר. אכן, זה לא יאמן, שוב אנו דנים במחלה והבראה ממנה.. חכה, אל תסגור. המתן דקה. הסכת:  מחלה היא הרי עבודת אלילים, היא עבדות צרופה,  כי בחוזה האלילי של המחלה נאמר במפורש שתמורת התמכרות לעישון, או אוכל או כוחניות או כאב גב או פסוריאזיס אתה מקבל, יקירי, מנוחה של בינתיים מכאבי הלב המפלצתיים באמת, עד יחפץ.. עד שיהיה לך כח לשוב פנימה ולהתמודד עם החוויה שגרמה את כל זה. רק כשיהיה כוח לצאת מעבדות השרדותית לחירות אמיתית ולחזור אל מקומך – מקום של הרמונה; אהבה; שלום; מקום – כולם שמות של אלוהים. שכן (רק) עבד ה' הוא חופשי, וגו.

זהו, אכן,  הארכיטיפ שאנו נושאים מדור לדור וזה תפקיד העם היהודי – להביא את בשורת הריפוי לעולם כולו. איפה זה בטקסט? בכל מקום. הנה,לדוגמה:

"ארמי אובד אבי" – אבינו יעקב, או לצורך זה  כל יהודי שכן אנחנו תולדותיו של יעקב אבינו, בניו  של יעקב – כל מי שעובר חוויות לא פשוטות בילדותו – עם בכורה וברכה וכו – מרגיש שהוא הולך לאיבוד, שהוא לא מצליח להיות 'יהודי' כראוי, היינו בהרמוניה מלאה עם עצמו ואלוהיו, אלא החוויות הקשות שעבר שולטות בו ומסיטות אותו מקו הבריאות אל עבודת אלילים  קרי  – מחלה. הוא כבר לא במהלך, הוא ב מ ח ל ך… הוא כבר לא יהודי, הוא כמעט ארמי, אחד שאובד לעצמו… שורד, כן, אבל לא חי ממש.

"וירד מצריימה" – במצב כזה הדרך הנכונה והיחידה לשרוד היא ללכת לגולה, כדי ללמוד את עצמו וכדי לאגור אנרגיה, כוחות. כך אברהם אחרי 'לך לך' כשקשה לו מדי להיות יהודי עברי בארץ ישראל  הוא יורד אל פרעה, ותמורת אשתו בהשאלה – הוא מקבל שם רכוש רב = אנרגיה, כדי לחזור  ולהתמודד. כי נורא קשה לנגוע במקומות הכאב. צריך כוח, חבל על הזמן.

"ויגר שם במתי מעט" שם בגולה הוא בבחינת גר, זר לא שייך והוא במעט ועני ומסכן, וחשוב כמת – אבל אחרי זמן מה  הוא מתעשת, כי בגולה, המקום הגשמי הזה אפשר לאגור כוח גשמי –  "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב"  – הוא  אוסף כוחות גם של גוף , גשמי, וגם של נפש, שנאמר – ואהבת את הגר אשר בקרבך – סוף סוף יש לו כוח להתמודד עם אותן חוויות אשר גרות קצת זרות בתוכו כמפלצות, והוא הופכן כעת לידידותיו הקרובות, מספרן כזיכרון פשוט הניתן להכלה. זהו ריפוי. או אז, וביחוד אחרי שעולה זעקתו השמיימה  יוצא העם מעבדות לחרות וחזרה למולדת – היא היא נפשו ההולכת ונרפאת. כלומר – הטקסט הזה כולו מכוון לחגוג את תהליך השיחרור הזה, אם רק נבין ונסכים, עובדי אלילים מושבעים שכמונו…

זהו הארכיטיפ שאנו נושאים עימנו לטובת העולם – ריפוי אמיתי ועמוק של בני האדם כולם. אז יתברכו בנו כל משפחות האדמה, אז נהיה אור לגויים, לא כמו היום…

והנה, לא במקרה עלתה לרגע שאלת שם התכנית – תושב חוזר:  כמובן שלהשאיר! הרי מי כולנו אם לא תושבים ספק גרים המנסים לחזור אל ארצנו האמיתית, נפשנו הדוויה? ועיין פרשת 'כי תבוא'….

ואז ההמשך הטבעי, לא יאמן, שאלת ההמשך המתבקשת: בתעאכלס, כדבריה של הידידה, בתעאכלס – אלוהים לא קיים, נכון? תגיד שנכון, היא מתחננת, תגיד שנכון, בבקשה… נא להירגע. לא לבכות. הנה התשובה, ובעצם נתת אותה דורון בדברייך: הוא קיים, אבל לא בתעאכלס. אם נזכור שוב שהכל נע על הציר הרוחני גשמי, ושנטיית ליבנו היא להיאחז בקרנות המזבח של הגשמי בלבד (EVIDENCE BASED MEDICINEׂ), הרי גם את האלוהים אנחנו מדמים לזקן זעפן, לבן זקן ארוך, היושב בשמיים על כסא מלכותו וצועק פקודות ואיומים על כל מי שלא שומע לפקודותיו. ולא היא. האלוהים הוא בעצם בין השאר מה שנברא כניגודו המשלים ההכרחי של האדם  (הגשמי), והוא כולו רוחני.סימלי. בתעאכלס, בגשמי  הוא באמת לא קיים, אבל בסימלי, ברוחני הוא קיים גם קיים, וזאת הוא מבטא דרך החוק שלו, היינו 'שאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש  סמליים'. . הצורך למלא את החוק הזה הוא צורך אימננטי עז במיוחד בתוכנו,  ומכאן אי הנחת  שאנו חווים כשאנו מתעלמים ולא הולכים בדרכו יתברך…   אכן דוגמת הכסף בבנקים היא דוגמה טובה לכסף וירטואלי המוסכם על כולם. אגב, מהו כסף מצטבר אם אל אנרגיה שנועדה לעזור בתהליך ההליכה בדרך, אבל לרב נישאר כגשמי בלבד…

מה התנאי שאלוהים יהיה בעל קיום ממשי בשבילנו, אונטולוגית? התנאי הוא שנקבל את קיום הציר הזה, הגשמי רוחני כמרכיב מרכזי של הקיום, ולאורכו ננוע כמיטב יכולתנו – לא צריך להצליח, רק לבחור בכיוון וללכת הליכה, הלכה,  בכיוון של הסמלת הכאב, החוויה, הגשמי. ולא לחפש את האל בגשמי בלבד…

כך יפה מדגיש יוסי שריד את ענין ה 'והגדת לבנך', שבו מעביר אדם לבנו במילים משהו ממנו עצמו, סיפור המעביר אלי הבן  משהו מתולדותיו של האב כדי שידע, כדי שימשיך..כי הרי אדם הוא רק אדם ורובנו לא מצליחים להשתחרר לגמרי מעבדותנו – אותה עבדות הפנימית כדברי שריד לכח והון ושלטון  -כולם מנגנוני הגנה ש אימצנו כדי לא לנגוע בכאב האמיתי.  לכן, אגב, פסח הוא כולו סביב אוכל = עיכול,  וסביב ההגדה  = לומר את הדברים, להפוך גשמי למילולי, סמלי, רוחני…  רק כך נתקרב מעט לשמו הנהדר ביותר של האל: שלום. שלום פנימי בין כל הניגודים ואחר כך,בע"ה,  גם שלום בחוץ… 

ואז  השיר 'שתלתם ניגונים' שמוצא גם הוא את מקומו במסכת הזו, כי הוא מייצג את מרכיב ה'תולדות', הוא הוא 'והגדת לבנך': מה שאדם לא מצליח לעכל, להפוך מכאב גשמי לרוחני, לזיכרון פשוט – עובר לבניו כ'תולדות', כסוד חתום שעתה עם מות האב  הבן הוא שיצטרך להתמודד עם הכאב שהאב לא סיים. כך אומר יעקב, שהיה ארמי אובד,  לבניו בברכה לפני מותו: 'יישכר, חמור גרם'… ככה מדברים? לא. אלא שכוונתו היא בעצם: יששכר, יקירי, אני לא ממש הצלחתי להתמודד עם החמור -גרמיות שלי כל חיי. האם תוכל בבקשה לקחת על עצמך את זה בגילגולך הנוכחי?תודה.  שמעון ולוי..   וכך הלאה.

ואחרון אחרון חביבי הוא גינטר גראס. אשר מצד אחד בא ומעיד על עבדותנו הפנימית, כאשר ראש וראשון לעבדים הוא השר ישי. אבל גינטר גראס גם  מציג לנו בהיסח הדעת את הסיבה האמיתית לאנטישמיות: והיא שאנחנו היהודים מציגים בפני כל העולם את הצו העליון הזה ללכת בדרך השם, כלומר לאורך הציר הגשמי רוחני ולעשות הסמלה , לעשות התמרה, וכו מתריסים את זה בפני כל העולם. אך היות וזה הדבר הכי קשה בעולם   לביצוע וגם מפחיד מאד, כועסים עלינו. הרי אנחנו כמו מראה לנגד עיניהם. הרחיק לכת המטורף היטלר ימ"ש, אשר  חש שאם הוא רק ישמיד את כל היהודים בעולם, אם רק ינפץ את המראה, לא יצטרך עוד להתייסר מול הצו הפנימי שלו עצמו,  לעשות תיקון… לא דייקת כאן, היטלר.

בסיכום: אנחנו לא לבד. הוא, יתברך, עימנו כל הזמן, גם אם לא ממש בתעאעאעכלס.. ולכן אנחנו ננצח.

                                             להתראות דורון. מיכאל

Read Full Post »


דב יקירי, מורי ורבי,

תודה על השיחה עם מאיר שליו. הוא באמת מאיר תובנות ומביא שלווה לנפש… אבל לא בכל. הנה דברים שנפשי התעוררה לאומרם באוזנייך, וסלח לי אם אני חוזר על משהו מוכר, אשתדל שלא. אגב, אני מקצר, כרגיל.

תובנה ראשונה היא זו של בריאת העולם בדרכו כי טוב, כל הסט הזה שהוא מכין בדרכו, דרך אחדות הניגודים כאשר לכל נברא ניתן שם, המשלים הסימלי של גשמיותו. אז, כשהכל מוכן מגיע הפורע הגדול, המתלבט הגדול, ההולך הגדול, האדם. שכן כוונת השם היא תמיד לתהליך. בעצמו סיפר לי: שיהיה תהליך. זה כל המ שהוא רוצה. תיקון שכזה… לכן הכל מקולקל, כדי שיהיה תיקון.מה שעונה לשאלת איוב: סתם התערבות ליצנית? אכן היתה כאן מעין התערבות בין האל לבין חלקו השטני, אבל לא סתם לשם משחק לצון, אלא ממהותו של דבר היתה היא, לאמור: יפה, איוב, כל הכבוד שאתה כזה מבסוט כשהכל בסדר. אבל בוא נראה איך אתה מתמודד עם קילקול נדברים, איך אתה מתקן! בכך ניבחן גבר, אומר השטן, ואלוהים נאלץ להסכים, הן כך ברא את העולם, ובגלל זה סובלים כולם…( דן אלמגור, אם אני לא טועה).

אז העולם  שמכין האל הוא כזה שכולו הרמוניה שלמה, אליו הוא מביא אז את האדם כדי שישלים את העולם בחוסר ההרמוניה שבו, באדם, שכך עוצב עם הגירוש מגן העדן.  האדם עם זאת אמור להיות כולו  תהליך-שואף-אל-הרמוניה… אם יבחר. עצם ההתלבטות שלו, של האדם, היא תמצית אנושיותו המושלמת… כן

עד היום, לכן, אין שלום עכשיו: יש תהליך ארוך וכואב בו אדם אט-אט מצליח או לא לעשות שלום בתוכו ולחזור להרמוניה שלמה. לרב לא מצליח, אבל התהליך, התהליך… עצם ההליכה מספיקה, על כן זו היהדות, הליכה, הלכה.  איוב מושלם לאורך זמן הוא איוב מת. רק איוב המנסה לתקן הוא איוב חי הבועט ביהודית. ולכן אין זו התערבות גרידא בין השניים, כמובן, אלא נגיעה במהותו של דבר. כך גם העקידה, דב, אבל לא נציק יותר מדי  כרגע

בסיפור הבריאה השני האדם כבר באמצע תהליך, ולכן הוא רחוק מלהיות טוב מאד, הוא רחוק ממושלם. אלא שהתהליך שואף ההרמוניה הזה מנסה לעשות את זה בדרך מאד מסויימת: בשאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים. לכן הוא בורא את האשה. עזר כנגדו – הנה לך ביטוי לשוני מושלם בין  שני ניגודים! אותו, את הניגודה המשלימה הוא יברא מתוכו, מתוך האדם כי מבשרו הגשמי היא חייבת להיות, ורק ברוחה מנוגדת

אבל נכון שאלוהים נכנס כאן לקונפליקט לא פשוט: איך יברא לאדם עזר כנגדו כאשר הוא עצמו, אלוהים, כבר משמש  כעזר שכנגד לאדם במובן הספיריטואלי… הוא חושש שהאשה תתפוס את מקומו, או, נכון יותר, הוא מבין מעצם מהותו שעל השניים האלו לצאת מגן העדן לדרכם,המובילה בעצם חזרה לגן העדן… אליו לעולם לא יגיעו, אבל אותו הם חיים בהרבה רגעים של חיי ההליכה אליו. וזה הרי עיקרון גדול ביהדות: עצם ההליכה אל הדבר היא הדבר עצמו. גם באהבה. בבריאות. גם באושר.. ההליכה השלמה אל –  היא הדבר עצמו.

כאן כמובן נכנסת לה עבודת האלילים, שהיא כלי השרדות מס. אחד, מייצב מצב של בינתיים, עד ש…   עצוב שדווקא צרור חוקי העזר הניקראים מצוות  הדת גורמים לא פעם לעבודת אלילים צרופה, כי הם הרי רק הפיגומים, הם לא הבניין עצמו, ואילו בתוך הבניין מפחיד, שם קודש הקודשים, בית המקדש, ולכן בוחרים כל כך הרבה אנשים לחיות בפיגומים… 

 קיין לא הצליח להיות עובד אלילים מושלם. אם היה עובד אלילים קלאסי היה מבטא את כאב קנאתו דרך מחלה או התנהגות נאורוטית. אלא שכאבו היה גדול כל כך שהוא זרק אותו על האחר, על אחיו. הוא רצח. ועדיין אלוהים באמת לא מעניש אותו ממש, כי זה הרי כל העניין שכאן שוב מבחנו של גבר   – איך ייתקן, אפילו את זה, את הרצח! ויש מדרש האומר שבעצם טענתו של קיין אל אלוהים "גדול עונשי מנשוא" וגו, היא היא הסיבה להשארתו בחיים, כי הנה הנה הוא  כבר עושה ג'סטה של תשובה, בעצם התרעמותו על כובד העונש הוא מתחיל תהליך של תיקון… ולכן הוא זכאי לחיות. כי אין בילתו, אין בלי התהליך הזה

תודה על סבלנותך. היה נא לי בריא וחזק

                                    שלך, מיכאל   

Read Full Post »

לדורון שלום!
בעניין החרדה הגדולה של שנינו ועוד המון אנשים, והעצב על המלחמה-הבאה-שלא-תבוא-אבל- לצערי- היא-כן, בקרוב.
 מה שחסר לבני מוריץ, מאובן הסטורי, וויטאל, שפוחד לומר דברים ברורים, הדברים הם ברורים: המלה היא – תהליך.
שלום, אותו דבר מוזר המונע מלחמה, הוא תהליך. אין 'שלום עכשיו', אבל יש יכולה להיות התחלה עכשיו של תהליך שיכול להוליך לשלום.(התמחאה החברתית היא תהליך מסוג זה).  אין לך דבר פשוט מזה וגם אין לך דבר יהודי מזה.
פשוט – כי כמו ברפואה -ואני רופא של רפואה משולבת -כל ריפוי זקוק לזמן של תהליך שבו מגוייסים כוחות ריפוי של גוף ונפש ואטאט פוחת הצורך במחלה, ובסוף היא נעלמת. עצם שימת המילה שלום IN THE BACK OF OUR MIND היא כל מה שצריך. כיום, ובעצם כבר שנים רבות, היא לא שם. והיא לא שם כי הכל סתום באי שקט ועכירות הלב, אשר נובעים מכך ששנים אנחנו עושים את השנוא עלינו לאחרים -עוברים על דבר החוכמה הזה, כשאנו שולטים בעם אחר. ולא חשוב מי אשם – חשוב  שעצם השליטה הזו מכלה אותנו, הורסת אותנו, מכריתה את מקומה של המילה שלום מתוכנו והיא איננה, איננה!!! לכן כשהמנהיג, או העם שהעלה אותו חוככים רגע בדעתם כשהמצב לא טוב , שאולי… אולי… המילה שלום לא עולה בדעתם, כי היא נשמטה ממאגרנו,   ממה שעולה על הדעת. היא כבר לא עולה על הדעת. כמה עצוב.
אבל זה גם מנוגד ליהדות, כי אחד משמותיו של האל הוא 'שלום'. שאלה פשוטה: האם אנחנו עושים כל  מה שאנחנו יכולים כדי להשיג שלום, או רק 10% במקרה הטוב???!!! (התשובה הנכונה: 10%). לכן, חברים, לכן זה המצב. יש אנשים טובים, כמוך דורון, כמו אנשי המחאה החברתית ועוד המון, אבל… הסך הכל הוא שהעלינו ברב פחדינו את המנהיגים המושכים לכיוון הזה.  וחבל. טוב,  לפחות נמות זקופים מרב כבוד וצדק. לבריאות
                                       מיכאל פרסיקו, רופא 
חניתה 87 חיפה
04-9542259
ובכלל

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: