Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מכתבים’ Category

המבצע בעזה הסתיים. הסתיים?  המבצע הגדול הזה, שניסה להביא לישובי עוטף עזה מצב בו יחיו בלי חשש התקפה על חייהם בכל רגע, מבצע ניתוץ המנהרות, הסתיים בהצלחה, כאילו, אבל התושבים מתקשים מאד לחזור למקומם, ולא בכדי. המבצע היה טיפול של הישרדות , אבל לא של ריפוי.

 בכל מצב מאיים חיים כמו זה, רופא נותן לחולה כל טיפול מיידי שיש בידו , כולל אנטיביוטיקה או כל תרופה אחרת או ניתוח חירום, בלי חשבון נזקים אפשריים מהטיפול, ובלבד שהאיום המיידי יוסר. ובמלחמה כמו במלחמה, שביבי ניהל אותה במתינות ובשום שכל. יפה, ביבי.

ועדיין אני טוען שהאיש הוא פושע מלחמה, או נכון יותר: פושע שלום. שהוא ושכמותו אחראים בעקיפין למוות ולשכול האופפים אותנו ואת העזתים, לייאוש ולטעם החמיצות שנישאר לנו התושבים, כל זאת עקב ההתעלמות העקבית, הערמומית הקורצת והמתמשכת מן המילה/תהליך: 'שלום'.

אני מדבר על חודשים ושנים בהן השכילה הממשלה בראשות ביבי  – וגם ממשלות קודמות לזו –  להחמיץ כמעט כל הזדמנות להתחלה של תהליך שלום. יש להבין – השלום הוא תמיד  ת ה ל י ך, שגם אם בפתחו הוא נראה לא פעם חסר סיכוי לחלוטין, שממש אין עם מי לדבר, זוהי הדרך היחידה ששי בה סיכוי לעצור את הכאב והשכול.

לא במקרה אומר כך רבי נחמן מברסלב על השלום:

"עיקר השלום הוא

לחבר שני הפכים.

 ואל תיבהל אם אתה

רואה איש אחד שהוא

 בהיפוך גמור מדעתך,

וידמה לך שאי אפשר בשום

אופן להחזיק שלום

עימו. וכן כשאתה

רואה שני אנשים,

(או שני עמים, מפ)

שהם שני הפכים

 ממש – אל תאמר

שאי אפשר לעשות

 שלום  ביניהם.

אדרבא, זהו עיקר 

שלמות השלום

להשתדל שיהיה

שלום בין שני

הפכים"

 ואז, מדברים… וכשמדברים לא יורים, ואט אט בני האדם שממול נראים יותר ויותר כבני אדם ופחות כמפלצות, וזה עושה טוב. הנה הנה אפשר אולי לחיות זה לצד זה.

לכן אין 'שלום עכשיו'. יש התחלה עכשיו, מיד, כעת של תהליך ארוך ומייגע, שבו שני הצדדים מבינים שבלי שלום ביניהם שניהם יסבלו רק יותר ויותר, ובמידה דומה, אפילו אם אחד חזק מחברו! הרי ברור שהכעס והמרירות בעזה החנוקה משך שנים די בהם  לגדל גידול ממאיר כמו החמאס, שכולו מכוון לנקם והרג, כי לשם נותב הכאב  של העם הזה,  ש ח י י ב  היה להתפוצץ  באיזה שהוא מקום, להתפוצץ בחוץ כדי  לא להתפוצץ בפנים…

לא פלא, אגב, שהחמאס התגלה כגוף מאורגן הפועל בנחישות למרות מי שמולו – כל אנרגיית החיים של תושבי עזה נוקזה לשם. ובאיזו שהיא נקודה אומללה יש בזה אפילו פן חיובי, בעצמת הלחימה, כי רק כאב הדדי מספיק חזק יביא אולי לשינוי המצב, ואז תבוא התחלה של תהליך מדיני, לשלום. בצורה פאראדוקסאלית דווקא כיפת ברזל – ברוכה תהיה! –  מנעה את מנת הכאב שהייתה אולי מאלצת אותנו לרצות שלום הרבה יותר…

חודשים התחנן אלינו אבו מאזן שנבוא ונעזור לו, שנבוא לדבר עם הממשל שהקים, כן, ביחד עם החמאס, כי רק כך אפשר אולי למצוא שביל של שפיות בתוך ההרג הזה, דרך ביניים. דיון מתמשך כזה ברוח נדיבה וטובה מצידנו כעת דווקא כעת, עם תמיכה נדיבה בשיקום עזה הייתה מחזקת את אבו מאזן ועושה לבסוף את החמאס על כל מנהרותיו – אלו שנשארו – ללא רלוונטי!

אגב, האם אין המנהרות עצמן מעין גרורות ששלח אותו גידול ממאיר שהצמיחה  לנו השליטה המתמשכת בעם אחר?…

 אבל לא, אנשי הביבים לא מדברים עם איש כזה כמו אבו מאזן. הרי הוא טובל ושרץ   בידו, הוא פסול.  שלא לדבר על היוזמה הסעודית הממתינה מעל 10 שנים שנגיב עליה –  זו כבר ממש ענתיקה, אין מה ואין עם מי לדבר, ברוך השם…

 כעת, כשהכאב הוא הדדי והעצב עולה, על אותם בחורים שלנו, כמעט ילדים, ועל אותם ילדים, כמעט בחורים מעזה, הבה נישבע שעכשיו ננסה, לפחות ננסה לדבר ורק אם באמת לא תהיה ברירה נפעיל כח.

 תדע כל אם עבריה, שגם לה וגם לנו כולנו אחריות להתהוות הכאב הזה. כי הרשינו לנבחרינו להימנע משלום, עד שהקרב נהיה בלתי נמנע, ואז היה ראש הממשלה מאד מתון ושקול, כל הכבוד, ורק למנוע את הקרב שכח…

עכשיו,  זה הזמן, כאשר מועקת הכאב וחשכת האבל הכבד העולה מבתי הקברות בשני הצדדים עוטפת את בני האדם שמסביב עד חנק ודמעות, אולי תחדור מעט בינה ללב כולנו ואפילו מנהיגינו יבינו דבר ויתחילו דו שיח. בלב כואב, אבל קשוב, עם מנהיגי הצד השני, עם אבו מאזן. לא כדאי לחכות לסיבוב הבא כדי שיכאב מספיק. בואו נחסוך כאב! הבה נדבר עכשיו.  קוראים לזה לעשות שלום. ממש לא מאוחר, זה הזמן.     שיהא בשלום ובברכה  

                                                                  מיכאל פרסיקו, רופא

                                                            מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

אין בינה

בין שאר דבריו ( וכרגיל שוב קשה לי להקשיב לאיש. יש משהו בקולו, בדרך הבעת דבריו של ראש ממשלתנו שגורם לי דחייה מיידית. והרי הוא מתכוון לטוב, אני אומר לעצמי. כן, אני עונה לעצמי, אבל הוא חסר בינה לחלוטין). ובכן כך הוא אמר: 'אני הוא האחר'. ממש כמו אותה סיסמה שהתנוססה שנה שלמה בבתי הספר… והרי זוהי דוגמה מושלמת של חוסר הבנה: אני ממש לא האחר. האחר הוא האחר ואני זה אני, ואדרבה, שנינו שונים מאד אחד מהשני, אולי הפוכים ממש. כל העניין הוא לאפשר לאחר להיות שונה ממני, להישאר הפוך ממני אפילו, כאשר בין שני הצדדים המנוגדים נוצרת הבנה  והרמוניה המאפשרים לנו לחיות ייחד בשלום כשני אחרים משלימים. זהו השלום המיוחל.

 זו כאילו סמנטיקה, אבל זה לא: הגזמה בנוסח אני הוא האחר  היא בדיוק המקום שממנו צומחות שנאה וניכור. אם עלי לוותר על עצמי ולהיות האחר, כי כך בטעות אמרו לי שטוב ונכון,  משהו בי מתקומם בצדק ומתמרד: מה פתאום שאוותר על עצמי ואהיה האחר? מי הוא בכלל!  ואם אתמיד בדרך הזו אני  עלול בסוף לשאוף  לחסל את האחר כדי שלא יחסל את דמותי שלי. כל זה במקום להבין שהחוק הטבעי הוא שאיפה מתמדת לשלום בין   נ י ג ו ד י ם    מ ש ל י מ י ם   השומרים כל אחד על זהותו אבל מקיימים ביניהם מתח חיובי של הפריה  הערכה וכבוד הדדיים,  בניגוד גמור ל'אחר הוא אני' אשר  הופך את כולם לשטאנץ אחד כמו ב1984 של ארווול.

את כל זה אמר כבר פעם בכמה מילים פשוטות מישהו באמת חכם. הנה,  אחד ר' נחמן מברסלב

על השלום

עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים.

ואל תיבהל אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עימו. וכן כשאתה רואה שני אנשים (או שני עמים, מפ) שהם שני הפכים  ממש – אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם.

אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום –

להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים.

רבי נחמן מברסלב

 

 

 

בירא עמיקתא

חוסר הבינה המוזכר לעייל הוא הבסיס לדרך בה הגענו אל הבירא עמיקתא בה אנו נמצאים היום.

המילה בינה באה מהמילה בין. רק שם, בין שני ניגודים יכולה לצמוח בינה, אם רוצים. או שנאה, אם  רוצים משהו אחר.  הבינה היא יסוד חשוב מאד ביהדות, אותה תורה  ממנה התרחקנו כל כך בעת האחרונה. על כך מבוסס למשל חוק הכשרות:  כל חיה שהיא מפריסת פרסה מגביהה עצמה מן האדמה בעזרת הפרסה וכך יוצרת מרחק שבו מתקיים מעין מתח חשמלי שבין שני קטבים הפוכים, וזרם זורם שם בתהליך בין + ל – . לתהליך כזה של בין לבין , לתהליך בינתי כזה כשהוא זורם בתאום ובשלווה הרמונית, כמו נחל המפכה כך בין  הר לגיא, קוראים שלום.

תהליך כזה הוא בדיוק מה שחסר לנו מול הניגוד המשלים שלנו , הפלשתינאים.  הכיבוש פירושו 'אתה זה אני' כי אני מחליט עלייך הכל שהרי שנינו אחד ואני החזק הקובע. הכיבוש משחית לא רק כי הוא מכריח אותנו להקים חומות בפני כאב האחר וכאבי שלי, אלא כי הוא מונע תהליך בין שני העמים המנוגדים , תהליך בינתי של שלום.

ההתנתקות היא דוגמה כואבת לחוסר הבינה שלנו: הפנינו עורף ועזבנו את האויב. יפה. אבל מה עם דיאלוג? מה עם הכרה בצד השני, באחר? לא אצלנו. האחר זה אני ולכן זכותי להחליט בשבילו מה טוב לו  ומה יקרה בכל רגע  בלי לדבר איתו. חבל.

כך  נראית עד היום הדרך בה אנחנו הולכים  שפי – חוסר בינה.

 

איך זה קרה? על כך במאמר אחר. אבל ברקע נמצאת תרבותנו הדתית אשר נוגעת בעקבי ה' יתברך, כשהפיתוי לחוש כמוהו, כאילו הוא זה אני  ואני זה הוא כי 'כולנו האחר'  – נהיה גדול מדי… נכנסנו, אנחנו הדתיים לאומיים, להיבריס קשה.  התחרפנו ממש. אנחנו זה הוא , יתברך, כך נדמה לנו. התנשאות כזו היא מצב אשר באופן טבעי  נראה שמוליך לסופנו. אלא אם כן נעדיף בינה על התנשאות, שלום על מלחמה.

Read Full Post »

שלום רב,

 

דר. רמי רגבים מסתייג במכתבו ('זה לא הפצע', הארץ 12.12.14) ממודל 'המחלה' כמסביר את ההתמכרות.  ואני אומר: אדרבא ואדרבא. התמכרות היא דוגמה קלאסית למחלה:

זו נוצרת כאשר אדם עובר חוויה או חוויות שהן קשות מדי לעיכול. כשמצטברת מסה קריטית של חוויות כאלו בנפש, המעיקות עד מוות, מופעל 'הסדר המחלה' המאפשר לא להתמודד, בינתיים, עם אותן חוויות תקועות, בתנאי, אבל שהאדם יוציא חלק מהמועקה, הלחץ, הקיטור הזה אל הגוף וייתן לו ביטוי בצורת מחלה פיזית או התנהגות חיצונית נלוזה. בצורה כזו נוצר מצב של איזון זמני, על תנאי, כאשר  הכאב הגלוי מאזן את זה  החבוי (אותה חוויה תקועה) ומאפשר הישרדות של בינתיים.

כעת זו כבר לא הרמוניה שלמה דינמית בין כל המרכיבים (בריאות) , אלא נוצרה הפרעה בזרימה; זה כבר לא  מ ה ל ך  – זו   מ ח ל ה  (ך). ועדיין, כל מחלה כולל התמכרות, היא ההתנהלות  הטובה ביותר שיכול היה אותו אדם להפיק ברגע  זה, שהיא בריאה הרבה יותר ממוות, חלילה. זהו המצב המתואר לפעמים  ככישוף, כעבודת אלילים, כעבדות – כל אלו מצבים טובים המאפשרים הישרדות של בינתיים. מי ידע לשרוד כל כך טוב  עד כי מצא חן בעיני ה' ונחשב לצדיק בדורותיו? נח. נח ידע לעשות לעצמו נח בכל מצב. יש מבול? אין בעיה. הוא בונה תיבה. וככה, עובר את החיים בתיבות הישרדות. לצאת מהתיבה זה כבר קצת קשה לו, אבל מילא…

 

ריפוי, על כן, לא יוכל לבוא דרך דיכוי המחלה – כולל התמכרות – על ידי תרופות ושיטות אחרות של הפסקת הסימפטומים,  אלא רק דרך חיזוק כוח הריפוי הפנימי של האדם, חיזוק נפשו ורוחו, דרך חם ואהבה, או כל דרך אחרת המחזקת אותו מבפנים.

או אז יותר הכישוף כבמטה קסם, ותוך וויתור על אלילים נצא מעבדות לחירות תוך שאנו מתקרבים עוד קצת אליו, יתברך.

 

                                                                                                                                                                                           בברכה רבה

 

                                                                                                                                                                           מיכאל פרסיקו, רופא והומאופאת

Read Full Post »

דב, מורי ורבי, אתה מדהים:

 

איך שיחקת אותה לעילא ועילא , את הבור התמים שאיננו מבין לכאורה את מה שכל כך ברור, אפילו לפרופ אייל רגב, שלא לדבר עלינו כאן קבוצת הלימוד עם נדב כהן מורה פרשות השבוע שלנו: שהכל סמלי! 

הכל נע על הציר הגשמי רוחני  בכוונה לרפא, בכוונה לאפשר לאדם להתמיר, להפוך חוויה גשמית התקועה בתוכו  – כי היתה קשה מדי לעיכול בזמנו  – לזיכרון פשוט רוחני, לא גשמי, בר הכלה! בכך יירפא אדם עצמו ממועקת החוויה שלא עוכלה היוצרת בו מחלות ומכריחה אותו לאחיזות רבות בחייו.

 

על כן ברור שהאדם לא מאכיל את האלוהים בנתחי בשר. מה זה נותן? זו שטות כמובן. מה שקורה בהקרבת הקרבן הוא אקט מופלא, המאפשר לאדם להתקרב אל האל , היינו  לאותה 'זרימה הרמונית מושלמת', היא הגדרתו של אלוהים בעיני.

כל חלק בהמה שהאדם מקריב הוא חלק בהמי הנמצא בתוכו ומכביד עליו ומעכב את מעברו לדרגת מדבר, ואשר כעת כשהוא נישרף על המזבח והופך לעשן או לריח ניחוח אישה לה', שניהם רוחניים ולא גשמיים – כשכל זה קורה על המזבח , התקווה היא שבבקשה בבקשה גם בתוכך, גם בתוכו יעשה אדם את המעשה הגדול הזה שאין בלתו ויצליח להפוך חוויה רגשית שנשארה לו  תקועה בגשמי, לזיכרון פשוט.  שכעת בעת ביצוע ההקרבה של פר בשר ודם על המזבח בעולם הגשמי  ההופך לו לעשן – שאכן יצליח לבו זמנית לעשות את זה סוף סוף גם בתוכו, לאותה חוויה!!!  זה כל העניין של קרבנות!

 

אתה דב, שכחוקר מסור של דת ואמונה, הרי יודע את כל זה בוודאי ,והנה  מול המצלמה אתה מעמיד פני תם ובור אשר לא מצליח להבין לאן הם פני הדברים ולמה להרוג חיות כל הזמן… אני  מעריץ את כושר המשחק שלך דב, כל הכבוד!

 

והרי כבר הזכרתי בעבר שבמילה 'לכפר' מסתתר פר, פר גשמי, השוצף אדים מנחיריו ורוקע בפרסותיו על רצפת בית המקדש. כעת  כשצורפה לו האות 'כ' הוא  הפך  ל 'כמו פר', פר  של כאילו,  פר סמלי. פר גשמי הופך תוך כדי הכפרה לפר רוחני כשהוא עולה באש המזבח.  ולמה זה טוב? זה טוב כדי שהאדם יעשה אותו תהליך של ריפוי בתוכו, תהליך  שאין בלתו בכלל ושאליו מתכוון התנך כולו. שלשמו נכתב, כן, עד כדי כך.

 

מה לא ברור פה? בינו בוערים בעם, בינו  מבעירי מזבחות המבעירים  אש סתם,  אש הזרה לתהליך,  כמו נדב ואביהו שהציתו אש  כנראה בלי לעשות את התהליך הפנימי, מסתפקים בהבערת האש עצמה. לכן הם כלים באש,  כי היא אש שכולה גשמית, ששורפת באמת ולא אש שיש בה  ג ם  מימד סמלי, כזו המאפשרת מעבר פנימי בבערתה…

חלקי הבהמה, והכהן ובניו, והלווים  – כולם כולם חלקים בתוך נפשנו כלי נפש שקיבלנו מטעמו יתברך, והניצבים שם לשרתנו בתהליך הגדול של הריפוי.

 

פרופ. אייל רגב חש בכל זאת  – אם כי זה לא נהיר לו עד הסוף,  אבל הוא חש שהסמלי חשוב יותר מפרטי הבשר.  על כן הוא מתעקש על קדושה דינמית, כלומר תהליכית,  כי רק בתהליך דינמי פנימי בתוך האדם  יכול לקרות ריפוי, בעוד שקדושה סטטית זה סתם טקס פשטני שנצמד לגשמי, ושאין בו דרש… והרי דרש הוא סוד הריפוי. הסמל. כן! ה עגל הוא לא רק עגל, דב יקירי,  עגל הוא סמל למשהו גשמי שנתקע.

 

גם אם חלילה יחזור ויבנה בית המקדש  (לאט לאט, בבקשה, ממש לא בימינו, אמן) – התפילה לא תאבד. כי היא לא סתם תחליף לקרבנות – היא הליכה קדימה  בכיוון הרוחני, אל הסמלי אל ההתמרה, אל ההמשלה, אל הריפוי. תפילה איננה זקוקה עוד לדם האמיתי של הקרבנות. והרי אחד הפירושים למילה 'תפילה' הוא שושרשה ת. פ. ל.  = כמו התפלת מי ים: אנא ה' תן לי את הכח להעביר משהו מאד מאד גשמי כמו מי ים מלוחים – למשהו הרבה פחות גשמי, עד כדי מים חיים… זו התפילה. גם היא  מכוונת ריפוי.

 

אבל איך שיחקת  אותה, וואללה. דב, כל הכבוד.  לרגע כמעט השתכנעתי שאתה באמת מאמין במה שאתה אומר שם… אבל רק לרגע.

 

   

                           תודה, תודה על ההזדמנות הגדולה לבחון מחדש את הדברים להבין אותם לאשורם ולעומקם.

 

                                                                                                                                                          שלך כתמיד, בנאמנות, מיכאל

Read Full Post »

לניסן שור:

 

בחור צעיר, אל ייאוש, עתידך עוד לפנייך!  

אבל מה – הוא גם בידייך: התרופות שהתחלת לקבל עוזרות לך לשרוד בינתיים, אבל הן לא יכולות לרפא אותך. ריפוי, ALAS, זה דבר שרופאים כמעט לא עוסקים בו. זהו משהו הפוך מהישרדות, בה, אגב,  הם עוסקים ללא הרף.

ריפוי הוא ניסיון לרפא פנימה, את הנפש ממדוויה, שהרי מהם, ממדווי הנפש באות כל מחלות הגוף: הנפש שורדת על ידי שהיא מעבירה את כאביה אל הגוף. כך ניצלת הנפש בינתיים, במחיר המחלה הגשמית.

 

אם אתה רוצה באמת להתרפא, חפש משהו שיחזק את כח הריפוי הפנימי שבך, שיירפא את מדווי הנפש. או אז יקטן הלחץ בפנים, והמחלה תיעלם כי לא יהיה עוד צורך להוציא קיטור…

דע שיש בך כח ריפוי פנימי שכזה, לכל אחד יש. אצלך הוא אולי אפילו חזק יותר, כי אתה הרי יוצר, כותב, וזוהי מתת אלוה. כך גם היכולת לרפא עצמנו מבפנים: מתת אלוה ממעל.

למה שלא תלך על זה?

                                    בהצלחה  

                                                     דר מיכאל פרסיקו, רופא של רפואה משולבת.

 

Read Full Post »

מכתב לאוהד אזרחי, בעקבות טקסט שפרסם

 

אכן כן, אכן כך: הצמחים – ואגב, גם המינרלים, שלא לדבר על חיות כאלו ואחרות – כולם שותפים במעשה הבריאה המופלא , כולם אחוזים במסכת אחת, רקמת עולם אחת חיה.

שהרי הכל  נברא באמרותיו, יתברך, כל כל היצירים, אז כולם כתובים ומדברים באותה שפת מחשב! ולא בכדי, אלא כדי שיתקיים הצו האלוהי של 'הכל מתרפא', הכל שואף שוב לחזור להרמוניה המופלאה של תמצית הבריאה, אל האל עצמו, שאיננו אל תהליך זורם של הרמוניה מושלמת, ואשר אחראי כמובן גם להזרקנו מגן העדן של אותה הרמוניה מופלאה כדי  שניהיה תמיד בתהליך של חזרה אל, אליו, אלוהים.

 

הצמחים הם דוגמה מופלאה במיוחד לכך, ולא פלא שבראותו אותם יצא האנמן, אותו גוי קדוש שגילה את ההומאופתיה, והבין שאם לוקחים צמח/חומר ומדללים אותו  1 ל 100 6 או 10 פעמים ומעלה, עד שלא נותרת בו אף מולקולה אחת, לא נ ותר עוד חומר בתמיסה. תוך כדי כך הלא חומר, הקוטב הרוחני של המשוואה מתעצם בהתאם: פחות חומר-יותר רוח… . ואם ניתן את התמיסה הזו ל30 אנשים 'רגילים', אז משך 30 ימים יפגינו כולם –בוואריאציות שונות -דרך התנהלות דומה מאד  שאיננה דרכם שלהם אלא היא של אותו צמח שדולל והותמר.  כך, על פי התנהגות הקבוצה הזו בניסוי הזה, הנקרא PROOVING,   אפשר אז לתייג את הצמחים לסוגיהם על פי סוגי ההתנהגות: צמח הבטלנות, צמח הבכיינות, השתלטנות וכו' (אני קצת מפשט, אבל מה).

כעת , אם ניקח תינוקי שנה ראשונה בגן אשר סובל מדלקות אוזניים חוזרות, שכך הוא שומר על נפשו במחיר כאב הגוף ושורד בינתיים, ובלקיחת צורת ההתנהלות שלו מסתבר שהוא שתלטן גדול (בבית היה רגיל שאמא באה בכל פיפס, אבל בגן…). החוויה הזו, שהיתה קשה לו מדי לעיכול עוררה אז את הדבר הבריא הזה, מחלה, העוזרת לו לשרוד.

כעת, כשניתן לו את התמצית ההומופאתית של צמח השתלטנות, הוא יתחזק כל כך בתכונותיו שלו אשר קיבל במתנה מעולם הצמחים, מן הטבע, יתחזק מאד בדרכו, ירפה מאחיזתו במחלה  ויחזור אל מקומו הטבעי כשתלטן על. כעת כשתבוא חוויה שלא יכול היה לשלוט בה בעבר ופיתח מחלה, כעת יהיה לו כח לספר אותה כסיפור משל – 'ואתה תמשול בו', במקום שזה ישלוט בו הוא ימשול בה,  והחוויה תותמר ותיהפך לזיכרון פשוט, ולא יזדקק עוד להוציא קיטור של מועקת נפש, והמחלה תיעלם כי אין בה עוד צורך. הוא נרפא כי הרפה אל מקומו בעזרת המתנה מעולם הצמחים. בראוו, אלוהים.

 

אין ספק שאתה צודק: הצמחים מושגחים על ידי מלאכים. שמלאך  –  זה ההופך 'מה' ל'איך' (כך מלמדנו מורנו ורבנו נדב כהן איש ימימה ממעגן מיכאל) ולכל צמח מלאך. גם לכל אדם… ובכן, בעזרת המלאכים האלו מעבדים הצמחים את האינפורמציה, את החוויות שהם מקבלים בחייהם  ליידע וחכמה ובינה. המערכת המעבדת נמצאת בוודאי בחלל האסטראלי, בכלכל, במסביב, DAPERTUTTO אשר סביבנו.. אכן סדר מופלא, כדבריה של מיכל יקיר הומאופאתית שכתבה ספר על צמחים בהומאופתיה

, שזה שמו, סדר מופלא..

 

חיבוק גדול גדול. המשך התפעלות והתפעמות והשתאות לכולנו.  מיכאל      

 

 

Read Full Post »

לעורך שלום,

 

בעניין דוח גולדסטון: וודאי שאנחנו כועסים. זה ממש לא פייר. הם המטירו שנים פצמרים על אוכלוסיה אזרחית, ויכלו להרוג וגם הרגו ופצעו לא מעטים. אז החזרנו להם באותה מטבע. מה יש? צבועים, כל העולם, צבועים…  וגם אנטישמים, כמובן.

אז נכון שהחזרנו להם בצורה מסיבית הרבה יותר ממה שהם מסוגלים, כי אצלנו צבא מאורגן ויעיל, וגם זה עדיין בסדר – כל צד עם יתרונותיו.

הבעייה היא לא כאן – פה כבר התוצאה. הבעיה היא שלא עשינו מספיק למען להשיג שלום בזמן שעבר. זו הבעיה, שהמשכנו בכיבוש הממאיר שנים על שנים. זה חילחל בנו כמו סרטן והרס גם את רקמת החיים בצד השני, כמובן. כשכבר עשינו אקט של התנתקות, כשמו כן היה הוא – התנתקות מן הצד השני, בלי משא ומתן, בלי הסכם אי לוחמה,בלי הכרה הדדית, בלי לדבר עם הצד השני. עם האוייב , עם האחר. בלי לנסות לעשות שלום.

חבל לי עלינו.  כמה שאנחנו טיפשים. היי, זה כולל גם אותי!  אכן

 

דר מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

לכב.                                                                           חיפה 29.3.13

המדור מכתבים למערכת

הארץ

                       'אבדן דרך'

לעורך שלום!

מה עולה ומביע עצמו בעת חופשת החג? מקומות מודחקים בנפש, שכעת יש להם הזדמנות לצאת לאור. והנה מה שיוצא לנו בחג הפסח: תאונות דרכים מחרידות, המעידות על קונפליקט פנימי קשה, ואחר כך טובעים בים, וגם הולכים איבוד…

אין ספק – אנחנו באבדן דרך קשה. כל כך התרחקנו מיהדות… לא אוהבים את רעינו כמונו, ואת הנשוא עליינו עושים לאחרים: לאחר הישראלי ובעיקר לאחר הפלסטינאי.

יש לפעול בכל דרך כדי לסיים את הכיבוש, ולשוב בהקדם לגבולותינו הטבעיים.

לשוב לשפיות.

 

מיכאל פרסיקו, רופא

חניתה 87 חיפה

04-9542259   

Read Full Post »

עוד הרג.. עוד פיגוע… עוד כאב…קול הנהי, השכול, האובדן והייאוש עולה מבתים רבים כל כך.. עד מתי?

כש,חוסל" מורניה, האם הישלה מישהו את עצמו שסוף סוף ישרור כאן שקט, שבזה תם הרוע אצל אויבינו? מהר מאד נהיה ברור: זו רק חוליה נוספת בשרשרת המתמשכת. הבין דורית, של כאב נורא שגורמים שני הצדדים זה לזה כבר שנים.
ההיסטוריה מלמדת ש"חיסולים" הדדיים לא באמת מפחיתים מעשי הטרור. השימוש במילה "חיסול" מעיד כאלף עדים שאין רואים כאן את האויב כשווה ערך אנושי לנו. כשהצד השני מצטייר כמפלצת או לחילופים כחרק מאוס – המרחק עד רגיעה גדול במיוחד.וכי כיצד יוכלו שני צדדים לעשות שלום במצב כזה של התייחסות הדדית? שלום עושים בין שווים – לא בכוח, אלא בקבלה, או לפחות בהסכמה הדדית. כל עוד אנחנו "מבערים קיני מרצחים" ולא נלחמים בשטח האוייב., נלחמים ב"מחבלים" ולא בלוחמים, ו"מחסלים" במקום הורגים; כל עוד הם רואים בנו מפלצות נוראיות ולא תושבי ארץ קטנה הרוצים לחיות בשלום – לא ייכון שלום, ויתרה מזו – הכאב יחזור אלינו כחוק, שכן העושה את השנוא עליו לאחרים, השנאה מכה בו כבומרנג. ואהבת לרעך כמוך… כן, הם רעינו!! במובן השכנות, במובן של שותף להסכם שלום אפשרי.
מתי בכל זאת יתכן הסכם של שלום או לפחות שביתת נשק בין הצדדים? כאשר קול נהי ובכי היתומים, האלמנות האמהות והאבות השכולים עולה בעוצמתו על קולם של הפוליטיקאים; כאשר עוצמת הכאב של הקורבנות וקרוביהם עולה על הכאב הכרוך בהכרה בזכויותיהם של האחרים, כלומר – כאשר מתגברים הפוליטיקאים -או לפחות רב העם – על הכאב הכרוך בהודאה שזה לא ייגמר אם לא נדבר, ושעוצמת הדיבור צריכה להיות לפחות שווה לעוצמת הלוחמה . רק אז ירשו שני הצדדים, מוכים, עצובים, אומללים וחסרי אונים – ליונת השלום לנחות בשטח ההפקר ביניהם ולהקים שובך. והרי יכלו לכאורה לעשות זאת עוד קודם, לא? לא, לא,, לא יכלו. כי רק בני אדם הם…רק בני אדם.

הוכחה עצובה לתפקיד הכאב בהבאת השלום אפשר לראות במעגל הורים – פורום משפחות שכולות ישראלי פלשתינאי. שם מאפשרת עוצמת הכאב לפקוח עיניים, ו ל ד ב ר … להתחיל תהליך. כי שלום הוא ת ה ל י ך ולא שום דבר אחר.
כל דבר אחר נוגע בשורש קרב וקבר: עוד ועוד קורבנות אחרי קרב בין שני הצדדים שלא יודעים להתקרב אחד אל השני אחרת.. עד שבסוף הם מתקרבים פוקחים עיניהם בתמיהה לאמור: אוי, מוזר, גם הם בני אדם כמונו…
וכבר אמר ר. נחמן מברסלב:
"עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל תיבהל אם אתה רואה עם (במקור: אדם) אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עימו. שני עמים (במקור: בני אדם) שהם שני הפכים ממש – אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם. אדרבא, עיקר שלמות השלום (הוא) להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים". את השלום יש לרדוף, לא לחכות שיבואו המנוולים מהצד השני ויודו שהם מסכימים לדבר, (אנחנו הרי תמיד… תמיד…אמרנו…) אלא ל ר ד ו ף = להשקיע הרבה מודיעין ואנרגיה ותחבולות ועידוד המעטים שכן רוצים ומתן כבוד לצד השני, כן כן. ואז.. אז, הוא יבוא.

אז מי רוצה להתעורר ולהצטרף לחיים ולשמחה, לפקיחת העיניים ולא לשכול? היי, היי , חברים, לא כולם ביחד…

Read Full Post »

לכב. העורך,

 

בימים אלו של התלהמות (צודקת!) וקלות מעטים מדי (בצדק!) של היסוס בעניין המשך הדרך, לא רציתי לומר דבר: הרי התותחים רועמים עכשיו..

אבל אולי למשורר כמו עמיחי מותר?

הנה מה שהוא אומר:

 

מן המקום בו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

המקום בו אנו צודקים

הוא רמוס וקשה

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

 

ולחישה תישמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב..

 

זה הכל

 

דר. מיכאל פרסיקו

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: