(הסבר סמלי בלבד, לא להיבהל)
דומה בדומה ירפא, כך אנו מסבירים את פעולת התרופה בדרך ההומאופאתית. יש ברמדי משהו העושה פלאים לפעמים, עושה ניסים, מביא ישועה כהרף עין… ועדיין אין בה אפילו מולקולה אחת של החומר המקורי ממנו הוכנה התרופה. אין שם כלום, לא כלום, אבל…. בכל זאת יש בה משהו. מהו המשהו הזה? אומרים: דומה בדומה ירפא. מה דומה למה?. ולמה זה מרפא? על כך ברצוני להרהר בכתב, הפעם
אז אין שם כלום? או אולי יש שם כלום? מה זו המילה הזו כ ל ו ם ? כ – לום = הרי זה כמו לום. ומה הוא ל ו ם ? זה לא לומיק, היינו "מוט ברזל עבה להבקעת סלעים עקשניים", וגם לא מומיק – גיבור הספר "עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן – לא, זהו לום בחורוק. מקור המילה, מסתבר, הוא ארמי ופירושו: לומה = מקצת הפרי (ששימש כמטבע עוברת לסוחר) –הוא גלעין הפרי, ויש אומרים: דווקא ה ח ר צ ן של ה ז י ת .
אם כן כ ז י י ת יש שם, כזיית של החומר – ק צ ת ק צ ת !!! ובכן מהו הכי מעט, הכי "קצת קצת" של החומר שעדיין שומר את אופיו של החומר, את מהותו, אפילו שאין בו חומר כלל?. אם נניח על הציר של רוח מול חומר, בקוטב אחד את החומר כולו: גשמי, סמיך משיש – מה יהיה בקוטב השני? אותו משהו שאין בו עוד כלל חומר ועדיין הוא הדבר עצמו?
אומרים, שהעולם נברא בדיבור, כאשר מן הרוחני העליון השתלשלו וירדו להן המילים מטה מטה אל העולם, וככל שירדו מאותה חכמה העליונה שהיא כולה רוח אל כיוון ספירת מלכות, בדרך אל העולם הגשמי – הלכו והתגשמו להן המילים, כך שהמילה א ב ן, למשל, הלכה והתמצקה לה, הלכה והפכה לאבן אמיתית, קשה ודוממת. אבל גם בהיותה בשיא החומריות, בקוטב ההפוך למילה, לרוח, בהיותה כעת הניגוד המשלים של רוח מכילה היא, על אף גשמיותה המובהקת, קורטוב ר ו ח נ י ות , קצת קצת, ממש סמלית… קצת כמו הסמל יין – יאנג כזה?? בדיוק. היא אבן לכל דבר, אבל עם מזער מזער רוחניות ובכך היא מהווה ניגוד מושלם ומשלים למילה אבן. במילה אבן נשארת מזער גשמיות, שהרי עצם הביטוי בשפתיים של המילה "אבן" כבר מרעיד את האוויר בויברציה גשמית שהיא מיוחדת למילה זו… משהו מתגשם באוויר.
בתהליך הדילול (המשולב בניעור) שבו מכינים את התרופה ההומאופאתית אנחנו בעצם כמו דוחפים את החומר חזרה לאורך הציר בכיוון הרוחני, בכיוון פיו של אלוהים. הדילול מגדיל מחדש את החלק הרוחני שבחומר על חשבון הגשמי, עד שהוא מגיע לדרגת אי החומריות המכסימאלית האפשרית… איך נקרא כעת למה שיש שם במים, כלומר מה שאין בהם, ובכל זאת ישנו??… איזו מילה ספרותית, רוחנית, מתארת מצב כזה? בואו נחשוב על משהו מטפורי, על התיאור הסמלי.של החומר. על ה ס מ ל שלו. בתמיסה ההומאופתית אין עוד חומר, אבל הסמל שלו חי וקיים ומועצם ואותו אנחנו מגישים לחולה. התמצית, האנרגיה, המשהוהיות שלו, של החומר, סמלו….
סמל, מילת מפתח בתהליך ההוויה האנושית
קליטת החוויה על ידי האדם היא תהליך מיוחד במינו המאפשר הטמעה, עיכול, אססימילציה בתווך הנפשי רוחני– תהליך קצת מיסטי המאפשר לנפש לקבל, לעכל, להכיל את החוויה. אולי כמו בעיכול מזון פיזי – לקחת ממנה את הראוי לשמירה ולוותר על המיותר… אלא שבניגוד למערכת העיכול הפיזית, בנפש לא קיים מנגנון ישיר לסילוק הפסולת, ואף לא מנגנון חרום למצב דחוף (כמו הקאה או שילשול.) הנפש חייבת להסתדר עם מה שיש. הכורח הזה להכיל את מה שהתקבל ריגשית מחייב מנגנון אשר ינטרל עודפי לחץ בנפש כאשר החוויה קשה מהכיל, וישמור עליה שלא תיפגע. והרי כתוב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם´ וגם – " שמור נפשך מאד" (דברים ד 9 ו – 14), כלומר קודם כל יש לשמור על הנפש. היא לא רק פגיעה יותר, אלא אולי גם חשיבותה ראושנית יותר, כי ממנה צומחים החיים. על כן עליה יש לשמור מאד מאד. ומהו מנגנון השמירה הנבחר? ה מ ח ל ה.
ה מ ח ל ה ו " ה ס ד ר ה מ ח ל ה" – מתנת הטבע האלוהי כדי שנשרוד, בינתיים.
תינוק בן יומו, שהוא, כידוע תמים כמו תינוק בן יומו, חווה לכאורה רק חוויות שאפשר לעכל בקלות, עוד מאז שהיה מוגן ורחום ברחם אימו. אבל היום יודעים שזו איננה הגנה מושלמת: כבר ברחם אימו חווה העובר בעצם כל חוויה שחווה אימו, וזו לפעמים קשה לה ולכן קשה גם לו, ובנפשו היא…
אבל נניח שעד לרגע זה זרם הכל ב מ ה ל ך סביר וסדיר, פחות או יותר: חוויה באה, ניקלטה ועוכלה לה יחדיו. תינוקי נישאר תמים, כלומר שלם וזורם בהרמוניה בין כל חלקיו. אבל כעת, מפסיקים לו יניקה; או אמא נסעה ליומיים; או בכלל הוא תינוקי בלינה משותפת בקיבוץ ואמא לא באה לילה אחרי לילה… היא לא באה, היא לא באה!!!. זוהי חוויה קשה מהכיל, מהלך הדברים הרגיל משתבש, ויש איום של ממש על יכולת ההשרדות של הרך הנולד מול עחוצמת החוויה. משהו מתחיל להתרחש, משהו שאפשר לראות לו ביטוי פונטי בעזרת האות ח', החוטאת, המחליפה כעת את ה ה' האלוהית: לא עוד מהלך אלא מ ח ל ך, מחלה, כאילו השתבש משהו בדרך, ובמקום זרימה למינארית עוברים לזרימה טורבולנטית: האוויר זורם עדיין, כן, התינוקי חי וממשיך לחיות, אבל כעת זה זורם מול מכשול, מול הפרעה בזרימה, יש כעת חסימה חלקית: לא עוד איזון מושלם – כעת זה יותר איזון על תנאי, סוג של בינתיים. זהו ה ס ד ר ה מ ח ל ה
דוגמה קלאסית היא כאשר אדם לוקה בצינון קשה ובליה כאשר הוא בשכיבה, אפו ניסתם מנפיחות והפרשות. המח/נפש אומרת: אה… רגע, מה נעשה? אה… אלך צעזרו ליא ני יודעת.. כן: מחד לפץוצ אץ הפה! והאדם מתחיל לשאוף אוויר דרך פיו. רויר יבש יחסית וקר, אשר יוצר עומס על מערכת הנשימה כי חסר החימום והליחלוח שהיה מוןסיף המעבר דרך האף – אבך הוא נושם! הוא מקבל חמצן! הוא חי! בינתיים… עד? עד שיתרפא.
המחלה היא כמו מתת אלוה. זוהי רשות וזכות לא להתמודד כרגע עם אותה חוויה קשה מדי, אפשרות לשים אותה בצד בינתיים, בתנאי – שהנפש תוציא, תשלח, תעביר ה ח ו צ ה אל הגוף חלק מהלחץ הנפשי הזה, ת ג ש י ם חלק ממנו בצורת מחלה פיזית. הלחץ בפנים יפחת כי חלק יצא החוצה, כמו דרך שסתום ביטחון הנותן לעודף הקיטור לצאת. מין גייזר שכזה – ווווווווווווף, וווווווווווווף…. ובין הכאב הגלוי הזה בחוץ, קרי: סימפטום של מ ח ל ה – לבין הכאב החבוי עדיין בחוויה – זו שלא עוכלה – נוצר מעין איזון, כמו בין ניגודים משלימים, שאינם מבטלים זה את זה אבל גם אינם יכולים אחד בלי השני.
זהו איזון הדורש אמנם אנרגיה נוספת כדי לקיים אותו, אבל הוא מאפשר ב י נ ת י י ם אתנחתא בה יש לנפש זמן להתעשת, לאגור כוחות, עד… עד לרגע בו תגיע לרמת אנרגיה מספקת כדי לעכל את החוויה ההיא, הרדומה לה בפנים.
מבחינה זו של הישרדות מחלה זה מצב ט ו ב, מצב ב ר י א , בוודאי בריא יותר מאשר התמוטטות הנפש, עד דיכאון או פסיכוזה חס וחלילה.
בסדר, אז מחלה זה דבר בריא. יחסית, בינתיים. אבל איך חוזרים לבריאות שלמה?
התשובה היא שלשם כך חייבים לקבל עוד אנרגיה – ממקור חיצוני. אבל לפני שנדון בכך יש להבין טוב יותר מהו סוד עיכול חוויה.
מה קורה בהטמעה, באססימילציה, של החוויה? על פי המילון , assimilation, (שמתם לב כמה זה דומה ל similar, , דומה באנגלית?) הטמעה = "ספיגה פנימה, הבלעות של משהו בתוך משהו אחר,/ התבוללות…/ השינויים החלים במזון לאחר ספיגתו בגוף../ הפנמה, קליטה וספיגה בתודעה"..(מילון אריאל המקיף, ערך הטמעה, עמ. 244\ קוראים הוצאת ספרים, 2007) .
אם נחזור רגע שוב אל הציר האהוב עלינו, זה הרוחני – גשמי שלאורכו הכל קורה: החוויה היא אירוע בעולם ה ג ש מ י, הפיזי. כשהיא נספגת פנימה היא במובן רב עדיין, יחסית, ג ש מ י ת. כשהיא נקלטת פנימה היא נעה לאורך הציר בכיוון מהגשמי אל הרוחני. משהו חייב לקרות כאן שיעביר אותה עוד ועוד לכיוון זה , הרוחני.. אם נזכור מה ניצב לו שם בקוטב המנוגד לחומר, נבין שהחוויה נעה בכיוון השם שלה, אל הסמל שלה, שיוצרת לה הנפש. זהו תהליך ההסמלה. תהליך בו היא מאבדת מגשמיותה עוד ועוד ונעשיית קטנה, small , סמלית…
אפשר לדמיין את הנפש למעין מיכל גדול, שבו מסודרים קלפים על מדפים, ועליהם סיפורים שונים, סיפור לכל חוויה שהוקטנה. חוויה טרייה ממלאת, בהתחלה את המיכל כולו במהותה הגשמית המרגשת, אבל אח"כ עוברת תהליך בו היא מוקטנת לסיפור על קלף. זה קורה אולי בדרך נאראטיבית , כ ס י פ ו ר מ ח ד ש של החוויה, דרך מעין הקרנה מחדש של סרט החוויה על שולחן העריכה של הנפש, כשהסיפור עובר עיבוד ותמצות במתקן ההסמלה הזה, תוך שינויים המעדנים ומשנים פרטים בסיפור עד למצב שבו שהנפש הספציפית הזו תוכל לקבל ולהטמיע את מה שקרה בלי להיפגע. לא פלא, אגב, שאנחנו נצמדים לסרטים ולטלוויזיה בנואשות כזו – הם כנראה דומים מאד (מסמלים…?) את התהליך הפנימי העתיק בעולם, המתרחש שוב ושוב עוד מקדמת דנא.. הסרט/חוויה המעובד מושם על קלף ומונח לו על מדף הזיכרון כחוויה המעשירה (או אולי מזהירה?) את נפשנו. ובוודאי נמצאים שם הקלפים כולם בקשר הידהוד אהדדי אחד עם השני… והנפש הומה.
ומה אם החוויה גדולה מהכיל?
באמת, מה אז? כמו בכל אורגניזם חי, נוצרת אז סכנה של ממש, כי אם ננסה לעכל את החוויה למרות גודלה הרב, עלול להיווצר אובדן אנרגיה גדול מדי, ואז סכנת כיליון ל אורגניזם (חי). כדי למנוע את זה נוצר (עוד מאותה קדמת דנא) אותו מנגנון המגן ומאפשר הישרדות הנפש, היא ה מ חל ה .
אם לתת דוגמה מעולם המיקרו חיים, הרי זה כאותה אמבה, אשר נוהגת לספוג מזון בדרך של פינוציטוזה: – היא שולחת את הממברנה של גופה ומקיפה את "פרור" המזון הנועד לקבלה פנימה ואז מכניסה אותו להכילו ולעכלו בתוכה . האמבה בסיפור שלנו נטלה פנימה פרור ג ד ו ל מ ד י , ונתקעה. היא קלטה הכל פנימה אמנם, אבל חלק מהפירורנישאר גשמי, לא מעוכל . אין לה מספיק כוח/נפח/יכולת לעכל את הכל. כך גם החוויה, כשחלק ממנה לא ניתן לעיכול הוא נשאר במצב גשמי בתוך הנפש ומאיים על שלמות הנפש…
"הסדר המחלה" מאפשר למצב הבלתי ניסבל הזה להיעשות נ ס ב ל , על ידי יצירת משהו גשמי כואב ב ח ו ץ, בגוף, מחוץ לנפש, בעל דרגת כאב דומה ומשלימה לכאב הפנימי, ובכך לאזן את אותו כאב פנימי, בינתיים.
אפשר לראות את זה יפה בדימוי הגרפי (ציור 1) כאשר אם נתאר את מהלך החיים כספיראלה הנעה לאורך העקומה מלידה עד זקנה, הרי מצב של בריאות (היינו: אושר, הרמוניה, אהבה, שלום, אלוהים…) יתרחש צמוד יחסית לציר המרכזי כאילו מעצמו: קולטים חוויה, מעכלים אותה והולכים הלאה מעלה במהלך הספיראלי של החיים. כאשר ניקלטת חוויה שהיא קשה מהכיל, היא גורמת למועקה והתהליך נוטה פנימה אל תוך הנפש בכיוון של הסתגרות מהעולם החיצוני המאיים (ספיראלה פנימית). כדי למנוע התנתקות שלמה של הנפש מהמציאות, קרי: פסיכוזה, מופעל הסדר המחלה המפורסם, כאשר הכאב/ נגע/ התנהגות חיצוניים (ספיראלה חיצונית) מאזנים את הכאב הפנימי כשהם מהווים לו ניגוד משלים, המאפשר בינתיים לשרוד דרך מהלך ספיראלי בעל משרעת רחבה יותר (ספיראלה רחבה מקשרת)..
ציור 1
המחלה כאן נובעת והיא כך ביטוי נוסף ל ח ו ק הנמצא בבסיס כל הדברים , לכאורה, היינו "שאיפה מתמדת להרמוניה בין ניגודים משלימים, דרך תהליך ספיראלי של מוות ולידה מחדש". ("הומאופתיה – ריפוי בדרך המשל")
אדם בחייו מוזמן תמיד ללכת בתהליך הזה, בכיוון, בדרך אל ההרמוניה השלמה. הוא לעולם לא יגיע ממש שמה, אבל אין צורך. מספיק רק להיות ב ד ר ך, ואם אפשר עוד בגלגול הזה. זו הדרך אל בריאות, שלום, אהבה, אלוהים, כל מה שבקו האמצע. מי שנמצא בדרך – כאילו נמצא כבר שם, בבריאות השלמה. כי מה היא בריאת שלמה אם לא "הליכה בלב שלם לקראת בריאות שלמה". הכל תהליך והכל מהותו תהליכית. שכן הכל צפוי, והרשות נתונה: להיות בדרך לשם – ואז הוא כבר זכאי בעיני שמיים – או – וזה אנושי מאד ובהחלט סביר לגמרי – לבחור בכיוון ההפוך, בעבודת אלילים. ארבעה הבנים בהגדת פסח: שלושה מנסים לעשות דרך, לשאול שאלה, לנגוע בכאב , והם כבר בדרך אליו, יתברך, כשכל אחד בדרך עושה זאת בדרך ההתנהלות המיוחדת שלו. אבל הרביעי הוא רשע: לא כי הוא לא מצליח להגיע למטרה – אלא כי הוא אפילו ל א מ נ ס ה. לכן הוא רשע, וכופר בעיקר, וכשכולם יגאלו באחרית הימים – הוא לא יגאל. רק – כי הוא לא מנסה. זה אנושי לבחור בדרך בחירה זו – כמו שאנושי לרצוח, אבל אז אות קיין על מצחך….
מחלה מקילה מאד את צומת הבחירה הזו, כי היא מאפשרת לאדם להמשיך ללכת בדרך, בינתיים! הוא עדיין ה ו ל ך ב ד ר ך , וגם אם עליו להשקיע עכשיו אנרגיה נוספת כדי להמשיך – הוא שורד, בינתיים, ויש סיכוי שפעם, פעם יאסוף מספיק כוחות כדי לעשות את התיקון המיוחל ולרפא לפייס לעכל את אותה חוויה קשה, המחכה לו בסבלנות כמו על גחלים לוחשות…מתי? במהרה בימינו, אנחנו מקווים, עדיין בגלגול הזה, אם אפשר… אמן.
אז מחלה זה דבר בריא?!
חבל על הזמן: מחלה היא הדבר הבריא ביותר שיכול אדם לעשות ברגע שבו חוויה גדולה מדי מאיימת לעכל אותו במקום ההפך. הוא משיג בכך ס ו ג ש ל ב י נ ת י י ם, איזון על תנאי מתמשך המאפשר לו לשרוד, בינתיים. כולנו ישנים, אומר ר, נחמן מברסלב; כולנו עיוורים אומר הסופר הפורטוגזי סארארמגו; כולנו חולים, אומר הרופא; כולנו עובדי אלילים אומר המקרא: שכן מה אומר לך האליל? בסדר, אני פוטר אותך מלהתמודד עם החוויה הזו. אבל מה אתה משלם לי? פסוריאזיס? אסטמה?. אפשר גם קצת כאב ראש, בבקשה? תחתום כאן וכאן, וכאן…. ההסדר הזה הוא ברכה גדולה.
סוג המחלה נקבע אולי על פי הרשום בגנים, לאמור – אם כבר תצטרך להוציא קצת קיטור החוצה – אצלך זה ייצא כפסוריאזיס, ואצלו כאסטמה, ואצל אחר כאיסכמיה של הלב. ועוד אצל אחר כהתנהגות של הגזמה או התמכרות כמו עישון, אכילת ייתר, חרדות , ועוד נאורוזות שונות ומשונות… כולן מחלות מובהקות, ברוך השם, שהשם – יתברך שמו, מעניק לנו בחסדו כדי שנחזיק מעמד, בינתיים.
קיין, אגב, לא ידע להגשים מחלה: הוא מעדיף (כמה אנושי ונפוץ) לזרוק את הכאב החוצה, על מישהו א ח ר, על אחיו. הוא מוציא מ ל ח מ ה. אלוהים אומר לו מיד: מה אתה עושה?? אתה תהרוג אותו! הלא " אם תיטיב שאת" (דברים ד 7) , אם תצליח לשאת ולעכל את קנאתך, לפייסה ולהביאה לטוב (הרמוניה) – מה טוב. אבל "אם לא תיטיב", וכמו שקורה לא פעם יגבר עלייך כעסך – הרי לפני שתהרוג מישהו ואי אפשר יהיה לתקן, מוטב שתיזכר בהסדר המחלה המבורך שהענקתי לכם בני האדם, שהרי במחלה מתקיים מצב בו "קרוב לפתח חטאת רובץ" – אותו כאב קנאה שלך נמצא אז קרוב לפני השטח, נפשית, "ואלייך תשוקתו" – משתוקק לפיוס ונחמה. אבל האם בכוח החרב תעשה שם שלום? חס וחלילה! אלא – "ואתה תמשול בו"! בדרך ה מ ש ל תעשה שלום בקרבך.היינו – אם תדע להמשיל, להסמיל את החוויה, רק אז תרגיע/תפייס/תקטין/ את הכאב למימדים שאפשר להכיל, ותוכל להימנע מהוצאת כעס בצורה רצחנית שכזו.
אז איך קורה הריפוי, בסופו של דבר?
נראה לי שכמו פעמים רבות סוד תיקונו של דבר טמון בו עצמו (כניגוד משלים, בסדר). כך גם את סוד הריפוי נמצא אולי בבחינת עיקרון המחלה עצמה שהרי מה מייחד את מצב ההישרדות שמאפשרת המחלה? זהו המצב האנושי שהייתי מגדיר כ "ח ו ז ר ח ל י ל ה ". יש כאן הגנה, מושג כאן ביטחון, אבל הוא תלוי בכך שהכל יתנהל כשהוא חוזר על עצמו ללא שינוי. בני אדם אוהבים שגרה בטוחה, ששום דבר רע לא יקרה, ח ס ו ח ל י ל ה… מעדיפים אנחנו לרקוד, ל ח ו ל ל את המחול הבטוח של חיי החולין שלנו, עוד ועוד ושוב ושוב, גם אם משעמם – לפחות זה בטוח….שום דבר לא קורה…. וגם לא יקרה… אז מה אם קצת משעמם…
כן שום דבר רע לא קורה, אבל גם שום דבר טוב לא ממש קורה. שהרי מצב של "טוב" הוא זה של הרמוניה שלמה. החוזר חלילה הוא מצב בטוח משינוי אבל גם מנוע משינוי שיכול היה להזניקו קדימה בתהליך האנושי שלו, לוותר על אלילים ולהתקדם אל הרמוניה של ממש. ואילו הוא חוזר לו חלילה עד עולם, אלא אם כן… אלא אם כן? אלא אם כן יתרחש נ ס!!!
נס, אומרים הוא התערבות של כוחות מחוץ לדרך הטבע כדי לשנות דברים מהותיים . תומר פרסיקו במאמר(" הקפיצה הגדולה", מאת תומר פרסיקו, מדור NEW AGE ב NRG של מעריב מ 20.4.08) מכניס את הנס לגבולות הטבעי כשהוא אומר "… גם אצלנו בנפש נס הוא מאורע "על טבעי", אלא שכאן, כמובן, טבע הוא במובן אופי, כלומר על טבעי הוא מ ע ב ר ל ט ב ע נ ו ה נ ו ר מ ל י ,(הדגשה שלי, מפ) הרגיל, החוזר על עצמו, משהו מעבר לדפוסי ההתנהגות הרגילים שלנו"..
נס קורה כשאדם מרשה לכוחות מחוץ לטבעו שלו לבוא לעזרתו ולאפשר לו חיזוק בדרך התהליך האנושי שלו.
הסופר אייאן מקויאן פותח רבים מספריו באירוע טרואמתי המטלטל את הגיבורים ומוציא אותם משגרת החוזר חלילה שלהם. הוא ומאפשר להם ה ז ד מ נ ו ת – לפעמים ממש מכריח אותם – לעשות דרך. הטילטול הזה הוא לא פעם בבחינת נס, כמו שמתבטאים לפעמים חולים שפריצת מחלה אצלם הייתה בגדר נס כזה.
ממש בתחילת דרכו כמנהיג הרוחני מקבל משה הדגמה של מהות הנס האלוהי כאשר הוא רואה את הסנה שאיננו עוכל " וירא מלאך ה' אליו בלבת האש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל (שמות ג 2)
משה מוזמן להשיל נעליו כי אדמת קודש היא זו, זירת הבערה של הסנה. ואכן כאן מדגים האל למשה את אחד מעקרונותיו הגדולים ביותר: מי שיכול למנוע איכול/עיכול של סנה, יכול בעזרת 'ה 'נס' שנותן האל (היפוך אותיות סנה) ל א פ ש ר עיכול במקום שקשה הוא!
זהו, אם כן, תהליך ההבראה: אנרגיה שבאה מבחוץ מעצימה את יכולת עיכול החוויה של האדם.
מה עושה דבר כזה בחיי היום יום שלנו, מהו הדבר, איזה רגש נותנים ההורים לתינוקי יום יום ושעה שעה כדי לחזקו בהתמודדוית הראשונות שבחייו הצעירים? ח ו ם ו א ה ב ה. חם ואהבה הם תרופה מס. 1,2,3,4,5.לכל מחלה, בכל גיל, וכולנו מקבלים אהבה כמיטב יכולתנו. אבל אם אנו בכל זאת חולים, אז כנראה צריך ע ו ד מ ש ה ו להתחזק בו. והנה, במקום העשירי, בצניעות , נמצאת ההומאופאתיה.
לסיכום, אפשר למנות שלוש דרכים בהן אפשר לעזור בתהליך קבלת החוויה, לרפא:
1.להגדיל את מיכל הנפש – את זו עושה ה א ה ב ה, שעל הכל תכסה, ואת הכל תאפשר להכיל. כיסוי כמו זה הנעשה ביום כיפור, כלומר כפרה. כיפור (כמו גיפור) משמעותו המילולית היא לסלוח למחול על חטא עברה וכדומה (מילון… עמ 497) אבל באותו איות משתמשים גם לכפר – מרח בזפת או בחומר אוטם אחר. כלומר לכסות בצורה אוטמת. אם נעביר את יריעת הכיסוי גם מתחת למכוסה נוכל להכיל אותו לגמרי – היא היא מטרת פעולת העיכול הנפשית, להכיל בנחת משהו. ככל שגדול מיכל הנפש – או גדולה גמישותו – כן יכול הוא להכיל יותר.
2.להקטין את האש – זו שמרתיחה את הקיטור היוצא כמחלה… את הקטנת האש עושה סיפור טוב, סיפור עם או משל, כמו בסיפור כבשת הרש שמספר נתן הנביא לדויד המלך השרוי (בצדק ) בתחושה שהוא הפושע הנורא בעולם. עם שמיעת הסיפור מבין דויד שהיו עוד רבים כמוהו חוטאים, כה רבים עד שנוצר מזה סיפור משל, ולכן אין הוא אלא חוטא רגיל, אחד מרבים, ולא הפושע הגדול העולם, וכך מוקל לו, החוויה נעשיית ברת הכלה. צרת הרבים, חצי נחמה…
3.להקטין את החוויה – זאת עושה הומאופתיה כשהיא עוזרת להסמיל את החוויה, להקטין אותה, לעשות אותה SMALL. קלה להכלה בנפש. ואז יבוא ריפוי, בע"ה.
מחלה זה דבר בריא, וריפוי בא מבפנים. הבה נתרפא באמת
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 