ילדה אחת, בת 10, סיפרה לי את החלום הבא: אצלם בבית יש גן חיות. עשרות כלובים בכל רחבי הבית ובתוכם כלואות חיות פרא. היא ואבא משוטטים להם בין הכלובים, מטיילים ככה, כי מעניין, וגם מפחיד, אבל לעת עתה הכל בסדר. אלא שלפתע פורץ האריה את הכלוב שלו. מהומת אלוהים! כולם בורחים על נפשם, וכך גם היא ואבא, הרחק, הרחק מן האריה הנורא…
אמרתי לה ולהורים: אתם רואים, הנה לכם תאור של הנפש, של הילדה, שלי שלכם של כולנו: כולה כמו בית מלא חיות פרא כלואות. הרבה אנרגיה צריך להשקיע כדי לשמור עליהן שלא יברחו, גם להאכיל ולנקות… ולשמור שרק לא תצאנה ולא תאכלנה אותנו.
מטרת הריפוי היא לפנות את הבית מהכלובים האלו. הבית ייעשה חופשי לגור בו, שקט ומרווח, ורק בפינת הסלון, בספריה הקטנה, יהי מונח לו ספר בשם" גן חיות בבית, ובו הסיפור שסיפרנו כרגע. כך יהפוך מצב של סכנה מתמדת לסיפור פשוט, שאפשר לקרוא בו מיד פעם ולהיזכר בחיל ורעדה באריה הרודף, אבל מיד להבין שזה רק סיפור, רק סיפור… זה היה סיפור משך: מקום שחיות הפרא ישלטו בנו דרך הפחד המוחשי – , אנחנו נמשול בהם בסיפור.
מה מביא ריפוי כזה? חם ואהבה, כמובן. והומאופתיה.
קשה שלא להרמז ל ' סיפור פשוט' של עגנון, שבו מאבד הרשל את שמחת החיים ושוקע בדיכאון של ממש כאשר בת זוגו המיועדת נישאת לאחר. מי שמנסה – ובמידה רבה אף מצליח – לרפא אותו, הוא דר לנגזאם (לאט, באידיש) אשר לנגזאם לנגזאם מחזיר לו את שמחת החיים פשוט דרך סיפור חייו שלו, של הרופא, שהוא מספר לפציינט שלו. גם חייו של לנגזאם הם נישט גיפערליך, לא פשוטים, אבל הביחד הזה של כאב משותף, ההזדהות, חלוקת הנטל , מספיקים כנראה כדי לאפשר להרשל להפוך את הסיפור המסובך שלו לסיפור פשוט: הנוכחות האנושית של הרופא מאפשרת לעשות את הדבר המסתורי הזה, שהוא עיקר העיקרים בריפוי: להסמיל, להטמיר, להקטין, לספר לעצמו את סיפורו שלו מחדש בדרך שאפשר להכיל כעת, וכך יהפך סיפור שהיה די הרבה זמן מסובך מדי להכלה – לסיפור פשוט. כואב – אבל פחות. על המדף נירשם וניקלט כעת סיפור חדש לספריה הגדולה של הנפש, לזיכרון, סיפור האהבה הנכזבת של הרשל. במקום שישלוט באיש ויגרום כאב עד כדי דיכאון –כעת מושל בו הרשל, הוא הפך אותו למשל , לסיפור פשוט, והאנרגיה שלו יכולה להיות מופנית כעת לחיים עצמם. ובא שלום על ישראל, אמן.
מחלה זה דבר בריא 