Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘חגי ישראל’ Category

תודה על תכנית פסח שלך. כרגיל קלעת, כיוונת אל לב העניין הכי מרכזי שלנו, ובלב אוהב. יישר כוייח!

הנה כמה הערות הארות, כולן על דעתי הסובייקטיבית רבת העוונות.

איך להתחבר לטקסט הזה? אכן. הוא לא מובן בחלקו הגדול , אבל מעורר מועקה שכזו כי מובנו הוא אכן חשוב מאד:  יציאה מעבדות לחירות. אך מהי יציאה זו ? ריפוי, אני אומר, לא פחות ולא יותר. אכן, זה לא יאמן, שוב אנו דנים במחלה והבראה ממנה.. חכה, אל תסגור. המתן דקה. הסכת:  מחלה היא הרי עבודת אלילים, היא עבדות צרופה,  כי בחוזה האלילי של המחלה נאמר במפורש שתמורת התמכרות לעישון, או אוכל או כוחניות או כאב גב או פסוריאזיס אתה מקבל, יקירי, מנוחה של בינתיים מכאבי הלב המפלצתיים באמת, עד יחפץ.. עד שיהיה לך כח לשוב פנימה ולהתמודד עם החוויה שגרמה את כל זה. רק כשיהיה כוח לצאת מעבדות השרדותית לחירות אמיתית ולחזור אל מקומך – מקום של הרמונה; אהבה; שלום; מקום – כולם שמות של אלוהים. שכן (רק) עבד ה' הוא חופשי, וגו.

זהו, אכן,  הארכיטיפ שאנו נושאים מדור לדור וזה תפקיד העם היהודי – להביא את בשורת הריפוי לעולם כולו. איפה זה בטקסט? בכל מקום. הנה,לדוגמה:

"ארמי אובד אבי" – אבינו יעקב, או לצורך זה  כל יהודי שכן אנחנו תולדותיו של יעקב אבינו, בניו  של יעקב – כל מי שעובר חוויות לא פשוטות בילדותו – עם בכורה וברכה וכו – מרגיש שהוא הולך לאיבוד, שהוא לא מצליח להיות 'יהודי' כראוי, היינו בהרמוניה מלאה עם עצמו ואלוהיו, אלא החוויות הקשות שעבר שולטות בו ומסיטות אותו מקו הבריאות אל עבודת אלילים  קרי  – מחלה. הוא כבר לא במהלך, הוא ב מ ח ל ך… הוא כבר לא יהודי, הוא כמעט ארמי, אחד שאובד לעצמו… שורד, כן, אבל לא חי ממש.

"וירד מצריימה" – במצב כזה הדרך הנכונה והיחידה לשרוד היא ללכת לגולה, כדי ללמוד את עצמו וכדי לאגור אנרגיה, כוחות. כך אברהם אחרי 'לך לך' כשקשה לו מדי להיות יהודי עברי בארץ ישראל  הוא יורד אל פרעה, ותמורת אשתו בהשאלה – הוא מקבל שם רכוש רב = אנרגיה, כדי לחזור  ולהתמודד. כי נורא קשה לנגוע במקומות הכאב. צריך כוח, חבל על הזמן.

"ויגר שם במתי מעט" שם בגולה הוא בבחינת גר, זר לא שייך והוא במעט ועני ומסכן, וחשוב כמת – אבל אחרי זמן מה  הוא מתעשת, כי בגולה, המקום הגשמי הזה אפשר לאגור כוח גשמי –  "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב"  – הוא  אוסף כוחות גם של גוף , גשמי, וגם של נפש, שנאמר – ואהבת את הגר אשר בקרבך – סוף סוף יש לו כוח להתמודד עם אותן חוויות אשר גרות קצת זרות בתוכו כמפלצות, והוא הופכן כעת לידידותיו הקרובות, מספרן כזיכרון פשוט הניתן להכלה. זהו ריפוי. או אז, וביחוד אחרי שעולה זעקתו השמיימה  יוצא העם מעבדות לחרות וחזרה למולדת – היא היא נפשו ההולכת ונרפאת. כלומר – הטקסט הזה כולו מכוון לחגוג את תהליך השיחרור הזה, אם רק נבין ונסכים, עובדי אלילים מושבעים שכמונו…

זהו הארכיטיפ שאנו נושאים עימנו לטובת העולם – ריפוי אמיתי ועמוק של בני האדם כולם. אז יתברכו בנו כל משפחות האדמה, אז נהיה אור לגויים, לא כמו היום…

והנה, לא במקרה עלתה לרגע שאלת שם התכנית – תושב חוזר:  כמובן שלהשאיר! הרי מי כולנו אם לא תושבים ספק גרים המנסים לחזור אל ארצנו האמיתית, נפשנו הדוויה? ועיין פרשת 'כי תבוא'….

ואז ההמשך הטבעי, לא יאמן, שאלת ההמשך המתבקשת: בתעאכלס, כדבריה של הידידה, בתעאכלס – אלוהים לא קיים, נכון? תגיד שנכון, היא מתחננת, תגיד שנכון, בבקשה… נא להירגע. לא לבכות. הנה התשובה, ובעצם נתת אותה דורון בדברייך: הוא קיים, אבל לא בתעאכלס. אם נזכור שוב שהכל נע על הציר הרוחני גשמי, ושנטיית ליבנו היא להיאחז בקרנות המזבח של הגשמי בלבד (EVIDENCE BASED MEDICINEׂ), הרי גם את האלוהים אנחנו מדמים לזקן זעפן, לבן זקן ארוך, היושב בשמיים על כסא מלכותו וצועק פקודות ואיומים על כל מי שלא שומע לפקודותיו. ולא היא. האלוהים הוא בעצם בין השאר מה שנברא כניגודו המשלים ההכרחי של האדם  (הגשמי), והוא כולו רוחני.סימלי. בתעאכלס, בגשמי  הוא באמת לא קיים, אבל בסימלי, ברוחני הוא קיים גם קיים, וזאת הוא מבטא דרך החוק שלו, היינו 'שאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש  סמליים'. . הצורך למלא את החוק הזה הוא צורך אימננטי עז במיוחד בתוכנו,  ומכאן אי הנחת  שאנו חווים כשאנו מתעלמים ולא הולכים בדרכו יתברך…   אכן דוגמת הכסף בבנקים היא דוגמה טובה לכסף וירטואלי המוסכם על כולם. אגב, מהו כסף מצטבר אם אל אנרגיה שנועדה לעזור בתהליך ההליכה בדרך, אבל לרב נישאר כגשמי בלבד…

מה התנאי שאלוהים יהיה בעל קיום ממשי בשבילנו, אונטולוגית? התנאי הוא שנקבל את קיום הציר הזה, הגשמי רוחני כמרכיב מרכזי של הקיום, ולאורכו ננוע כמיטב יכולתנו – לא צריך להצליח, רק לבחור בכיוון וללכת הליכה, הלכה,  בכיוון של הסמלת הכאב, החוויה, הגשמי. ולא לחפש את האל בגשמי בלבד…

כך יפה מדגיש יוסי שריד את ענין ה 'והגדת לבנך', שבו מעביר אדם לבנו במילים משהו ממנו עצמו, סיפור המעביר אלי הבן  משהו מתולדותיו של האב כדי שידע, כדי שימשיך..כי הרי אדם הוא רק אדם ורובנו לא מצליחים להשתחרר לגמרי מעבדותנו – אותה עבדות הפנימית כדברי שריד לכח והון ושלטון  -כולם מנגנוני הגנה ש אימצנו כדי לא לנגוע בכאב האמיתי.  לכן, אגב, פסח הוא כולו סביב אוכל = עיכול,  וסביב ההגדה  = לומר את הדברים, להפוך גשמי למילולי, סמלי, רוחני…  רק כך נתקרב מעט לשמו הנהדר ביותר של האל: שלום. שלום פנימי בין כל הניגודים ואחר כך,בע"ה,  גם שלום בחוץ… 

ואז  השיר 'שתלתם ניגונים' שמוצא גם הוא את מקומו במסכת הזו, כי הוא מייצג את מרכיב ה'תולדות', הוא הוא 'והגדת לבנך': מה שאדם לא מצליח לעכל, להפוך מכאב גשמי לרוחני, לזיכרון פשוט – עובר לבניו כ'תולדות', כסוד חתום שעתה עם מות האב  הבן הוא שיצטרך להתמודד עם הכאב שהאב לא סיים. כך אומר יעקב, שהיה ארמי אובד,  לבניו בברכה לפני מותו: 'יישכר, חמור גרם'… ככה מדברים? לא. אלא שכוונתו היא בעצם: יששכר, יקירי, אני לא ממש הצלחתי להתמודד עם החמור -גרמיות שלי כל חיי. האם תוכל בבקשה לקחת על עצמך את זה בגילגולך הנוכחי?תודה.  שמעון ולוי..   וכך הלאה.

ואחרון אחרון חביבי הוא גינטר גראס. אשר מצד אחד בא ומעיד על עבדותנו הפנימית, כאשר ראש וראשון לעבדים הוא השר ישי. אבל גינטר גראס גם  מציג לנו בהיסח הדעת את הסיבה האמיתית לאנטישמיות: והיא שאנחנו היהודים מציגים בפני כל העולם את הצו העליון הזה ללכת בדרך השם, כלומר לאורך הציר הגשמי רוחני ולעשות הסמלה , לעשות התמרה, וכו מתריסים את זה בפני כל העולם. אך היות וזה הדבר הכי קשה בעולם   לביצוע וגם מפחיד מאד, כועסים עלינו. הרי אנחנו כמו מראה לנגד עיניהם. הרחיק לכת המטורף היטלר ימ"ש, אשר  חש שאם הוא רק ישמיד את כל היהודים בעולם, אם רק ינפץ את המראה, לא יצטרך עוד להתייסר מול הצו הפנימי שלו עצמו,  לעשות תיקון… לא דייקת כאן, היטלר.

בסיכום: אנחנו לא לבד. הוא, יתברך, עימנו כל הזמן, גם אם לא ממש בתעאעאעכלס.. ולכן אנחנו ננצח.

                                             להתראות דורון. מיכאל

Read Full Post »

שמעתי מישהו ברדיו מסביר למישהו אחר, עד כמה לא יפה מצד המיצרים שלא ספק לנו לולבים השנה, במסגרת כל מה שכבר נהפך ומה שעדיין לא. בידענות גדולה הסביר האיש שבניגוד לעצים אחרים הדקל, הזכר, וגם התמר, הנקבה, פרימיטיביים הם: בניגוד לעצים משוכללים יותר, אצלם ראש העץ, צמרתו היא גם ליבו. קטמת את  ראשו – קטמת את חייו. הוא ימות. הראש והלב מאוחדים אצלו, אמר האיש, הדקל לא יודע לשרוד כמו עצים אחרים דרך הצאת ענף צדדי של בינתיים, עד יתאושש ראשו…

חשבתי לי: חבל על הדקל. אבל הרעיון של איחוד לב ושכל דווקא מצא חן בעיני, סוג של הרמוניה בין הניגודים, או מה?

והאיש המשיך: השם תמר בא מכך שהוא תמיר, גאה. כנראה רוצים המצרים לפגוע בגאותנו, ולכן לא מוכרים לנו השנה לולבים. והרי אף אחד אחר לא יקנה את זה מהם כי רק אנחנו היהודים זקוקים ללולבים, התרעם האיש, אבל הם בגאוותם…

חשבתי לי: האמנם? אולי הדקל/תמר, הפרימיטיבי הקדום הזה בא מהזמנים בהם עוד ידעו לאחד לב עם שכל ולפעול בדרך האמצע שביניהם, בדרך הביניים. אבל עצים מודרניים טרחו ללמוד לשרוד, ואין להם בעיה להימנע מצורך במגע עם ליבם, כל עוד השכל יודע להצמיח ענף צדדי ולשרוד! אז אולי אפשר לפענח את הסיפור הזה מזווית פחות תמירה: הנה מלמדים אותנו המצרים שמי שמטפח את גאוותו וכבודו, דרך עמידה על הצדק  – לא תמיד מביא משהו טוב.  כי מבחינתנו,  אם הוא טורקי  –  שיישב על ספסל נמוך. כמובן לא הוא יגיד לנו אם ומתי לעשות שלום עם סוריה. ואחר כך גם עוד להתנצל בפניהם… ומה עוד? לא לא, נשוא נישא את גאוותנו ברמה, גם אם נישאר דקל בודד בבל המידבר ללא עץ חבר ורע. ואם תבוא הסופה לא נרתע. גאים נמות במלחמה הצודקת שלנו כי..כי… שכחתי כבר למה. אבל בוודאי שלא ניתן שהלב יפריע לנו בשכל. ולהפך. או זה או זה!  ובעזרת השם ננוחם.    

Read Full Post »

אל גינת אגוז ירדתי,

לראות באיבי הנחל,

לראות הפרחה הגפן,

הנצו הרימונים.

שיר השירים, יא

.

.

מהי גינת אגוז אליה יורדים?  גן הוא מקום של נביטה, גדילה.  בכך עסקינן כאן.

לצמיחה, לידה מחדש, יש רק דרך אחת במקורותינו, והיא אותו תהליך מסתורי שבו גשמי הופך רוחני. בעיקרון, כל חוויה גשמית שחווינו, אמורה להפוך לרוחני, לזיכרון פשוט. גשמית  – כי היא באה מהעולם הגשמי,  בו הוגשמו הדברים. כעת עלינו לקחת את החוויה ולהניעה בכיוון ההפוך לגשמי, חזרה אל הרוחני, כדי לאוגרה בזיכרוננו, שם, אומרים שזה בקשר האינטרסינפסי או מה.

אלא שאם החוויה קשה מדי לעיכול, גדולה מדי, חדשה מדי מפחידה מדי,  אין לנו מספיק כח לעשות את התהליך, ואז  היא נתקעת באמצע , בלא מעוכל. לא פעם נוצרת אז מחלה כאקט בריא המוציא חלק מהלחץ החוצה. אבל המשימה נשארת תמיד לשוב ולהצליח לעושת את הדבר.  המקרא כולו מלא שעורים והצעות איך לעשות תיקון כזה בהצלחה.

כך, למשל, המילה לכפר מכילה פר בן בקר, אשר לו מוסיפים 'כ' כדי לתאר תהליך בו הוא הופך לכמו-פר, לפר סימלי, רוחני. איך בימי התנך היו הופכים פר גשמי לרוחני?  שמים אותו על המזבח ומדליקים, והפר עולה בעשן ונהייה מאד רוחני. התקווה היא שתוך כדי פעולה זו , יתרחש, כמעט בהיסח דעת,  תהליך מקביל בנפש והחוויה הגשמית מדי תיהפך רוחנית לגמרי, לזיכרון שפוט..

תנא דמסייע אנו מוצאים  בסיפורו של שי עגנון, סיפור פשוט: הירשל מאוהב בבלומה אבל אימו משיאה אותו לאחרת. הירשל אינו יכול להכיל את החוויה,  ומחלה גופנית , את הדבר הבריא הזה  הוא איננו מצליח להוציא, ועל כן  הוא משתגע, וקורא כתרנגול. מביאים אותו אל דר לנגזם, אשר לנגזם לנגזם, לאט לאט, מצליח לרפא אותו.  איך? הוא מספר לו את סיפור חייו שלו, של הרופא, ובכך מלמד אותו איך מספרים סיפור מחדש, ובמקביל מאמץ אותו נותן לו חם ואהבה ובעיקר מנוחה מהחוויה. וכך, אט, אט הוא עוזר לו להפוך את הסיפור המסובך שלו – לסיפור פשוט.

אגוז הוא קשה קשה, הוא הקשיות בהתגשמותה. אבל המילה אגוז מכילה בתוכה גם את הקוטב המנוגד.  שהרי הפועל אגוז זה: אני אעלם, אהפך לגז, אעשה רוחני לגמרי.. הרי לכם.  משורר שיר השירים יורד על גינת האגוז כדי לעשות בדיוק את התהליך הזה של מציאת האמצע בין קשה מאד לגז, בין גשמי לרוחני.אין תהליך אחר. הוא בודק באיבי הנחל – הם פירות הבוסר של התמר (נחל בערבית – תמר) –  האם החל כבר תלהיך ההתמרה, ההטמרה  (תרתי משמע), האם כבר נולד כאן משהו מחדש. האם כבר פרחה הגפן… אגוז גם גפן מכילים את  'ג'  הגשמיות בתוכם, ממנה יפרח פרח הרוחניות המחודשת.. ניצני הרימון… יש למישהו הצעה איך הם משתלבים פה במיוחד? יפה,,, יפה…

אני רוצה לאחל לכם, זוג צעיר, ותרשו לי לכול גם את הזוג צעיר הנוסף, כן שני בני וכלותיהם המקסימים שיחיו  ויהיו בריאים עד 120 אמן. שתהא דרככם  בגינת אגוז עוברת, ושינצו לכם פרחי האהבה והפריון עוד ועוד אמן!!

הנה השיר, בדו. ואחכ כי הנה הסתיו…. גם הוא בדו

Read Full Post »

 

כשלכבוד פורים באה פרשת זכור, נזכרתי בצו ההוא, במצווה ההיא, לעקור את זכר עמלק מתוכנו. ותמהתי, בפעם המי יודע כמה, למה הכוונה. שכן ממה נפשך: אם לעקור, אז משהו מיותר מאד, מזיק. אבל חוויה, קשה ככל שתהיה, שנהייתה כבר חלק מחיי העם, אי אפשר באמת לעוקרה, אפשרה רק להטמירה, לעכלה, להסמילה, לפייסה… אם כך, מהו הדבר הזה שיש לעקור, בקשר לעמלק? הסוד הוא כרגיל במילה, לחשה לי נישמתי. שמעתי, אמרתי לה, וכמי שיש לו ברית עם המילה עוד מגיל 8 ימים, הבטתי ישר במילה… כן. ברור: עמלק. ע מ ל ק… פונטית זה בעצם עמלך, ובערבית AMALAQE, עמאלאק, העמל שלך.

וזהו כל העניין: על פי 'עמל – לך', לא אני חייב לעשות דבר לתיקון הנפש, רק אתה. האחר. רק אתה כי אתה אשם, כי הכל בגללך, אתה לא עמלת כראוי. ואילו אני נקי, נקי!!  אם כן זה את מנגנון ההשלכה על האחר שיש לעקור, את  צורת ההתנהלות אשר תמיד רואה באחר את הרע והמחטיא. מה העבודה הזו לכם – לכם ולא לו…

אז מי עוד היה לנו עמלקי במהלך הדורות? המן, כמובן, שביקש להשמיד את כל היהודים, ואחריו היטלר, ימח שמו וזכרו (!) אשר שכנע עצמו (די בקלות, יש לומר), שאם רק ישמיד את כל, אבל כל היהודים, לא יהיה עוד רע על פני האדמה  וגם בתוך נפשו הדואבת יבוא סוף סוף השקט… טעות, רשע שכמוך, טעות.

אבל את המקור הראשון להשלכה הזו נמצא כבר בסיפור קיין והבל, כשהבל שהתקשה להתמודד עם קנאתו באחיו הקליל, ולא השכיל לבטא את כאב נפשו במחלה גופנית משלו, כראוי,  אלא זרק את הכאב הלאה הלאה אל אחיו, בו ראה את עמלק חייו.  אומר לו האל הטוב: מה אתה עושה, אתה עוד תהרוג אותו!  אם אינך יכול לשאת את כאב הנפש שלך  בטוב, לפחות הפנה אותו  למחלה. מחלה היא אותו סידור נפלא שבו כאב נפש בלתי נסבל הופך לכאב  גוף של בינתיים, ונוצר אז מצב שבו,  כאמור, "קרוב לפתח חטאת רובץ, – אותו כאב  – " ואלייך תשוקתו –"שתבוא ותתפייס עימו – אבל האם תשלוט בו בכוח, בכאב? לא, "ואתה תמשול בו"  – הפוך אותו לסיפור משל, לדבר מה רוחני. הפוך סיפור מסובך של רצח – לסיפור פשוט, כמו שלימדנו רבנו עגנון. בבקשה תפסיק להשליך כאן כאבים על אחרים. עקור את העמלקיות הזו מקרבך!

ואנחנו, היום, עםישראל, מה היה לנו? איכה שקענו בעמלקיות שוצפת שכזו, שאנו משליכים על עם אחר את שלטוננו ובו, באחר, אנו רואים את כל אסוננו. אנו  דואגים להבדילו, את האחר הזה מאיתנו, שלנו שתי נשמות ולהם רק אחת, ועוד דברי הבל מסוג זה. הדברים אכן דברי הבל, אבל המעשים מעשי קיין. אויה, כי נמוכונו, אויה כי גמדונו, אויה כי עמלקונו.

הבה נישא תפילה לשם, יתברך, שיתן לנו בינה ויחזיר את עבדיו, ובעיקר חובשי הכיפות שבנו, מעבודת אלילים שוצפת לעבודת השם. ויפה שעה אחת קודם

 

 

Read Full Post »

על החיפזון

 

"ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'" (שמות י"ב,  8,11)

 

החיפזון – הרי הוא מן השטן. כלומר רע.. אבל בהגדה  זוהי ממש מצווה לפסח. כלומר טוב. אז מה? אולי זו מתנה של רצון טוב מן השטן? אבל מתנה מהשטן.. שלא נדע.   

אז חיפזון – טוב או רע? שמא בכלל לא כדאי לדעת? "BOTHER" היה אומר פו הדב, ובצדק. זה ממש מטריד. אבל האמת  היא שאולי, כרגיל כמעט, זה גם וגם. בואו נראה

 

פונטיקה, או – הסוד הוא במילים.

 

השורש הוא חפז. אבל לא פעם מסתבר שהאות ח' בתורה, לפני שחטאה, הייתה ה' קדושה וברה. אבל צוק העיתים, ומרחביה, גרמו שלא כך יהיה…

ח פ ז  אם כן הייתה פעם  ה פ ז,   היינו – עשה אותו זהוב, הפץ אור זהב. אלא שמשהו  -אולי החיפזון – גרם לפעולה לסטות,להחטיא את מקומה הנכון, והח' (טא) הזה החליפה את ה ה' והפכה לחיפזון אחד גדול.

 

גם המלכים, במזמור תהילים מח, פסוקים ה-ז, הם כחגבים מול אל עליון. מול אין סופיותו הם "נבהלו, נחפזו. רעדה אחזתם שם; חיל כיולדה… הנה הוכחה נוספת לרעת החיפזון: אויבי אלוהים, המה נחפזו, בעוד שהוא, יתברך, לא זקוק לחיפזון הזה…  

 

החיפזון (ממהר להפתיע): אני גם טוב!

והנה,  ר נחמן מברסלב, בסיפור התם והחכם, מספר איך שולח המלך שליח לקרוא לשניהם לבוא מלפניו. התם אומר מיד: תכף, תכף, אני בא! והוא אץ רץ,כולו נחפז להיענות, ורק מברר עם השליח שלא מדובר חלילה בדבר ליצנות, אלא אמת היא, אמת – מבטיח השליח. ואז גם לאשתו, התמהה על מה ולמה שלח לך, אין לו פנאי לענות רק תכף כבר יושב הוא בעגלה, ואל המלך! בזמן קריב.

ואילו החכם… החכם לא ממהר. הרי החיפזון מן השטן, הוא יודע. על כן הוא מהרהר, קודם כל. וחושב: בשביל מה קרא לי המלך? הרי יש  לו חכמים משלו? והמלך עצמו, כלום איננו חכם בעצמו גם הוא? האם הוא באמת צריך לי?  וכך הוא חופר וחופר, הופך בה והופך בה, עד שמגיע למסקנה שאין מלך בעולם בכלל, חס וחלילה.

המלך בסיפור  של ר נחמן הוא הקב"ה, ומוסר ההשכל הוא אחד: כאשר קורא האל יש ללכת אליו מיד, בחיפזון, וללא הרהור נוסף. אבל מה זאת אומרת שאל קורא?  לא חלילה לעולם הבא, אלא אדרבא, לזה שלנו הוא קורא, להיות ולחיות בעולם ממש.  האל קורא בדרכים שונות: דרך חלום בלילה, דרך אירוע מכונן בחיים, דרך משבר ששובר את הרוטינה…משהו  שמעיר אותנו מהשינה הנוחה כל כך של חוזר חלילה, ומראה לנו ממש מול עינינו את האפשרות הגדולה ללכת קדימה בדרך התיקון,  בכיוון ההרמוניה השלמה. שמחה, אושר, שלום – מקום של הרמוניה בין הניגודים, – כולו תאור  של האל ושמותיו, כי הרי רק אליו אנחנו הולכים תמיד, תמיד. אז כשהאל הקורא יש ללכת אליו מיד, בתמימות גדולה, ולא להיאחז בפחדים והגנות אקדמאיות, אלו שעשו אותך בעל תואר פרופסור, חכם בעיני אחרים…

 

גם הרב קוק תומך בפירוש הזה של חיפזון: (תשיד, בספר "שמונה קבצים") במילים שלי הוא אומר כך: בני ישראל תמיד האמינו אמונה בלא מצרים, מה שהחל אצלם עוד ביציאת מצריים, (משחק מילים, הא  הא).  זה אז בדיוק שהם למדו וקיבלו דרך חיים שאופייה הוא  ה ח י פ ז ו ן! כך ממש הוא אומר. החיפזון הזה, לדבריו,  הוא  הכוח המאיר  להם  בכל מועד חג הפסח, למשל דרך אכילת המצה, אשר הוכנה בחופזה טרם הספיק הבצק להחמיץ, כזכור. משמעות אכילת המצה היא  הימנעות מאכילת חמץ, ביעור חמץ. רוצה לומר – דווקא החיפזון מאפשר בדרך כלשהיא להימנע מהחמץ!

אבל רגע,  האם לא החמיץ החכם לפני רגע פגישה עם מלך המלכים כי שקל ובדק וחיכה והיה זהיר והתגונן בפני מלכודת וחשב וחקר, והחמיץ???  והרי הוא רופא  מפורסם שעשה מחקרים רבים, כולםEVIDENCE BASED   , וכולם מעריצים אותו… והנה הוא  מחמיץ את העיקר.

 אז איך לא להחמיץ את ההזדמנות לפגוש את מלך המלכים, לפגוש את עצמך האמיתי?… היי, אבל איך זה שייך לחמץ ומצה? שייך גם שייך . הנה:

 

חמץ ומצה – כימיה של כיתה ח לעזרת ההוגים

חומצה, מלמד אותנו ספר הלימוד, הוא כל חומר כימי אשר מוכן למסור בקלות  H+ לחומר אחר אשר מבקש או אפילו רק רומז שהוא מעוניין בו. אותו חומר שמקבל H +  משתנה בטיבו, אבל שינוי שהוא כנראה נכון לו מבחינה אנרגטית וכך הוא מוגן יותר. אולי עצם העניין שהוא כבר לא הוא עצמו כמו שהיה לפני תוספת ה H+, שהוא השתנה על ידי התוספת, מאפשרת לו להימנע מנגיעה בכאב שעמו בתוכו. אם הוא לא עצמו אז הוא לא חייב בתהליך מציאת העצמי המטריד הזה, כי זה הרי לא הוא, זה מישהו אחר… אבל האמת היא שזה הוא  שהחמיץ.  זה הוא שהחמיץ את ההזדמנות להיות הוא עצמו… בשלב זה.

מצה היא בצק שהצליח לא להחמיץ, ועל כן הוא סמל לכל אחד מאיתנו המנסה לא להחמיץ עצמו בדרכו, אלא חמוש לצאת מול ים הייסורים, למרוד וקץ לשים להם, ולא לישון מוחמץ, אפילו שהשינה הזו תשים הקץ לכל מכאוב ואלף הפגעים…לכאורה (ראה  "המלט", מאת ו. שקספיר. )

חמץ הן שלל ההגנות שאדם עוטף עצמו בהן מול פגעי עולם.  ובצדק!  בצדק עוטף! כי באותו רגע  נורא קשה לו להיות… אם לא יעטוף – ייכחד. לכן זה כל כך אנושי להתגונן, וכל כך מובן. אבל אנחנו כאן כדי לעשות תיקון, כדי לחזור  מההחמצה אל עצמנו (הלא היא פעולת  ה ח י ז ו ר  בכימיה)

 

מבוגר נחפז להגן על עצמו… ילד, נחפז לחיות.

תינוק נולד תמים כתינוק בן יומו. כשהוא רוצה משהו הוא צורח את זה ומקבל את זה! (כל עוד אמא-מספיק-טובה-אוהבת-אותו-מספיק). אט אט הוא גדל ומתחיל ספוג מכות מן החיים (הולכים לגן.אבא במילואים. אח קטן נולד…) אלו הן חוויות שלפעמים קשה לו להתמודד איתן רגשית,  ועל כן הוא דוחק אותן אל מתחת למודע. שם, על אש קטנה, הן נשארות  ובינתיים הוא לא חייב לנגוע בהן. בתנאי – בתנאי שיעטה על עצמו מעטה הגנה בדמות מחלה (שהוציאה את הכאב החוצה לאזן את הכאב הפנימי) או מלחמה (שבה ברור שאם רק נשמיד את האויב הארור או את היהודי האחרון  – יפסק הכאב הנורא הזה מבפנים) , וכל אמצעי חיצוני אחר העוזר לו להתעלם מהכאב הפנימי. זוהי  ה ה ח מ צ ה

ואכן מאשר הרב קוק בדבריו, שמצב חמץ נגרם  (תשיד, שם) על ידי כל שפיטה של האדם, כל הגבלה שכלית, שכבר נ ת ק ד ר ה – כלומר פחתה באיכות האור שלה, חשכה מעט – על ידי רוחו העכורה של כל נברא. זה אולי מגן עליו כרגע מעודף האור, מעוצמת החוויה, וזה כל כך אנושי שהרוח תתעכר ואדם יסתפק בפחות מעצמו החופשי השלם….

הכי טוב, טוען ברב קוק, הוא דיין המחמיץ את דינו: כמו נחש הנושך את זנבו, אורובורוס שכזה. שכן אם כבר להחמיץ –  החמץ את הדין עצמו, את המגבלה שאתה משית על עצמך, החמץ את ההחמצה! היה אתה עצמך ודי. אז , רק אז כמו אור גדול ישטוף את הכל – וזהו גילוי השכינה. זהו התיקון הגדול. זוהי חזרה לעצמך, זוהי יציאה מעבדות – לחרות.


 

 אז חיפזון, טוב או רע?  תלוי בכיוון החפיזה.

 החיפזון הוא אכן מן השטן, כשאתה בורח מפני עצמך. כשאתה מחמיץ את הווייתך, כשאתה בורח מפניו, יתברך.  אז המצה היא לחם עוני המסמל את העבדות על  קשייה (כולל קשיי עיכול למיניהם…) וחיפזון מביא אסון. שם החיפזון  הוא בריחה…

וזה חבל. כי אפשר אחרת.  לא לברוח, אלא  לבחור ללכת. כשפנייך אל מלך המלכים.  אז אינך הולך אלא אל עצמך, אל חיבוק של השלמה ושלום ושמחה בעצמך… ואז, מה יש לחכות. רוץ, רוץ!

 זה הכל עניין של בחירת הכיוון… הרי הכול צפוי, והרשות, כן, הרשות נתונה.. בתנאי שזה לא מפחיד מדי . וזה הרי כן מפחיד, לרדת לגיא צלמוות בלי לירוא  רע. על כן צריך מישהי שיהיה עימדך. באהבה.  חג שמח

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: