תודה על תכנית פסח שלך. כרגיל קלעת, כיוונת אל לב העניין הכי מרכזי שלנו, ובלב אוהב. יישר כוייח!
הנה כמה הערות הארות, כולן על דעתי הסובייקטיבית רבת העוונות.
איך להתחבר לטקסט הזה? אכן. הוא לא מובן בחלקו הגדול , אבל מעורר מועקה שכזו כי מובנו הוא אכן חשוב מאד: יציאה מעבדות לחירות. אך מהי יציאה זו ? ריפוי, אני אומר, לא פחות ולא יותר. אכן, זה לא יאמן, שוב אנו דנים במחלה והבראה ממנה.. חכה, אל תסגור. המתן דקה. הסכת: מחלה היא הרי עבודת אלילים, היא עבדות צרופה, כי בחוזה האלילי של המחלה נאמר במפורש שתמורת התמכרות לעישון, או אוכל או כוחניות או כאב גב או פסוריאזיס אתה מקבל, יקירי, מנוחה של בינתיים מכאבי הלב המפלצתיים באמת, עד יחפץ.. עד שיהיה לך כח לשוב פנימה ולהתמודד עם החוויה שגרמה את כל זה. רק כשיהיה כוח לצאת מעבדות השרדותית לחירות אמיתית ולחזור אל מקומך – מקום של הרמונה; אהבה; שלום; מקום – כולם שמות של אלוהים. שכן (רק) עבד ה' הוא חופשי, וגו.
זהו, אכן, הארכיטיפ שאנו נושאים מדור לדור וזה תפקיד העם היהודי – להביא את בשורת הריפוי לעולם כולו. איפה זה בטקסט? בכל מקום. הנה,לדוגמה:
"ארמי אובד אבי" – אבינו יעקב, או לצורך זה כל יהודי שכן אנחנו תולדותיו של יעקב אבינו, בניו של יעקב – כל מי שעובר חוויות לא פשוטות בילדותו – עם בכורה וברכה וכו – מרגיש שהוא הולך לאיבוד, שהוא לא מצליח להיות 'יהודי' כראוי, היינו בהרמוניה מלאה עם עצמו ואלוהיו, אלא החוויות הקשות שעבר שולטות בו ומסיטות אותו מקו הבריאות אל עבודת אלילים קרי – מחלה. הוא כבר לא במהלך, הוא ב מ ח ל ך… הוא כבר לא יהודי, הוא כמעט ארמי, אחד שאובד לעצמו… שורד, כן, אבל לא חי ממש.
"וירד מצריימה" – במצב כזה הדרך הנכונה והיחידה לשרוד היא ללכת לגולה, כדי ללמוד את עצמו וכדי לאגור אנרגיה, כוחות. כך אברהם אחרי 'לך לך' כשקשה לו מדי להיות יהודי עברי בארץ ישראל הוא יורד אל פרעה, ותמורת אשתו בהשאלה – הוא מקבל שם רכוש רב = אנרגיה, כדי לחזור ולהתמודד. כי נורא קשה לנגוע במקומות הכאב. צריך כוח, חבל על הזמן.
"ויגר שם במתי מעט" שם בגולה הוא בבחינת גר, זר לא שייך והוא במעט ועני ומסכן, וחשוב כמת – אבל אחרי זמן מה הוא מתעשת, כי בגולה, המקום הגשמי הזה אפשר לאגור כוח גשמי – "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" – הוא אוסף כוחות גם של גוף , גשמי, וגם של נפש, שנאמר – ואהבת את הגר אשר בקרבך – סוף סוף יש לו כוח להתמודד עם אותן חוויות אשר גרות קצת זרות בתוכו כמפלצות, והוא הופכן כעת לידידותיו הקרובות, מספרן כזיכרון פשוט הניתן להכלה. זהו ריפוי. או אז, וביחוד אחרי שעולה זעקתו השמיימה יוצא העם מעבדות לחרות וחזרה למולדת – היא היא נפשו ההולכת ונרפאת. כלומר – הטקסט הזה כולו מכוון לחגוג את תהליך השיחרור הזה, אם רק נבין ונסכים, עובדי אלילים מושבעים שכמונו…
זהו הארכיטיפ שאנו נושאים עימנו לטובת העולם – ריפוי אמיתי ועמוק של בני האדם כולם. אז יתברכו בנו כל משפחות האדמה, אז נהיה אור לגויים, לא כמו היום…
והנה, לא במקרה עלתה לרגע שאלת שם התכנית – תושב חוזר: כמובן שלהשאיר! הרי מי כולנו אם לא תושבים ספק גרים המנסים לחזור אל ארצנו האמיתית, נפשנו הדוויה? ועיין פרשת 'כי תבוא'….
ואז ההמשך הטבעי, לא יאמן, שאלת ההמשך המתבקשת: בתעאכלס, כדבריה של הידידה, בתעאכלס – אלוהים לא קיים, נכון? תגיד שנכון, היא מתחננת, תגיד שנכון, בבקשה… נא להירגע. לא לבכות. הנה התשובה, ובעצם נתת אותה דורון בדברייך: הוא קיים, אבל לא בתעאכלס. אם נזכור שוב שהכל נע על הציר הרוחני גשמי, ושנטיית ליבנו היא להיאחז בקרנות המזבח של הגשמי בלבד (EVIDENCE BASED MEDICINEׂ), הרי גם את האלוהים אנחנו מדמים לזקן זעפן, לבן זקן ארוך, היושב בשמיים על כסא מלכותו וצועק פקודות ואיומים על כל מי שלא שומע לפקודותיו. ולא היא. האלוהים הוא בעצם בין השאר מה שנברא כניגודו המשלים ההכרחי של האדם (הגשמי), והוא כולו רוחני.סימלי. בתעאכלס, בגשמי הוא באמת לא קיים, אבל בסימלי, ברוחני הוא קיים גם קיים, וזאת הוא מבטא דרך החוק שלו, היינו 'שאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש סמליים'. . הצורך למלא את החוק הזה הוא צורך אימננטי עז במיוחד בתוכנו, ומכאן אי הנחת שאנו חווים כשאנו מתעלמים ולא הולכים בדרכו יתברך… אכן דוגמת הכסף בבנקים היא דוגמה טובה לכסף וירטואלי המוסכם על כולם. אגב, מהו כסף מצטבר אם אל אנרגיה שנועדה לעזור בתהליך ההליכה בדרך, אבל לרב נישאר כגשמי בלבד…
מה התנאי שאלוהים יהיה בעל קיום ממשי בשבילנו, אונטולוגית? התנאי הוא שנקבל את קיום הציר הזה, הגשמי רוחני כמרכיב מרכזי של הקיום, ולאורכו ננוע כמיטב יכולתנו – לא צריך להצליח, רק לבחור בכיוון וללכת הליכה, הלכה, בכיוון של הסמלת הכאב, החוויה, הגשמי. ולא לחפש את האל בגשמי בלבד…
כך יפה מדגיש יוסי שריד את ענין ה 'והגדת לבנך', שבו מעביר אדם לבנו במילים משהו ממנו עצמו, סיפור המעביר אלי הבן משהו מתולדותיו של האב כדי שידע, כדי שימשיך..כי הרי אדם הוא רק אדם ורובנו לא מצליחים להשתחרר לגמרי מעבדותנו – אותה עבדות הפנימית כדברי שריד לכח והון ושלטון -כולם מנגנוני הגנה ש אימצנו כדי לא לנגוע בכאב האמיתי. לכן, אגב, פסח הוא כולו סביב אוכל = עיכול, וסביב ההגדה = לומר את הדברים, להפוך גשמי למילולי, סמלי, רוחני… רק כך נתקרב מעט לשמו הנהדר ביותר של האל: שלום. שלום פנימי בין כל הניגודים ואחר כך,בע"ה, גם שלום בחוץ…
ואז השיר 'שתלתם ניגונים' שמוצא גם הוא את מקומו במסכת הזו, כי הוא מייצג את מרכיב ה'תולדות', הוא הוא 'והגדת לבנך': מה שאדם לא מצליח לעכל, להפוך מכאב גשמי לרוחני, לזיכרון פשוט – עובר לבניו כ'תולדות', כסוד חתום שעתה עם מות האב הבן הוא שיצטרך להתמודד עם הכאב שהאב לא סיים. כך אומר יעקב, שהיה ארמי אובד, לבניו בברכה לפני מותו: 'יישכר, חמור גרם'… ככה מדברים? לא. אלא שכוונתו היא בעצם: יששכר, יקירי, אני לא ממש הצלחתי להתמודד עם החמור -גרמיות שלי כל חיי. האם תוכל בבקשה לקחת על עצמך את זה בגילגולך הנוכחי?תודה. שמעון ולוי.. וכך הלאה.
ואחרון אחרון חביבי הוא גינטר גראס. אשר מצד אחד בא ומעיד על עבדותנו הפנימית, כאשר ראש וראשון לעבדים הוא השר ישי. אבל גינטר גראס גם מציג לנו בהיסח הדעת את הסיבה האמיתית לאנטישמיות: והיא שאנחנו היהודים מציגים בפני כל העולם את הצו העליון הזה ללכת בדרך השם, כלומר לאורך הציר הגשמי רוחני ולעשות הסמלה , לעשות התמרה, וכו מתריסים את זה בפני כל העולם. אך היות וזה הדבר הכי קשה בעולם לביצוע וגם מפחיד מאד, כועסים עלינו. הרי אנחנו כמו מראה לנגד עיניהם. הרחיק לכת המטורף היטלר ימ"ש, אשר חש שאם הוא רק ישמיד את כל היהודים בעולם, אם רק ינפץ את המראה, לא יצטרך עוד להתייסר מול הצו הפנימי שלו עצמו, לעשות תיקון… לא דייקת כאן, היטלר.
בסיכום: אנחנו לא לבד. הוא, יתברך, עימנו כל הזמן, גם אם לא ממש בתעאעאעכלס.. ולכן אנחנו ננצח.
להתראות דורון. מיכאל
מחלה זה דבר בריא 