Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הרהורים על פרשת השבוע’ Category

פרשת אמור 2022

ספר ויקרא מטפל לא בפרשת ההתקרבות אל עצמנו דרך עיסוק בנושא של הפרדות. בין הרצון הקטן לגדול, בין טהור לטמא, בין קודש לחול  , ובעצם  ב מ ר ח ק  בין                  ה נ י ג ו ד י ם  כדי להביאו למושלם. זוהי  ההפרדה  שמביאה להתמר מרצון קטן בהמי לרצון גדול אלוהי בינתי.  כל ההוראות שלו נוגעות בשמירת המרחק כדי שיתקיים המתח הנכון לזרימת התהליך. 

למעשה ההפרדה העיקרית היא בין זמן   י ל ד   לזמן   ב ו ג ר.!! הנה  העניין – התורה מלמדת אותנו את דרך הבינה, היציאה  מעבדות לחירות, ואיך לוותר על כל ההגנות שנוצרו מזמן הילדות. כל מנגנוני ההגנה שעשו אותנו עבדים. זמן  ילדות הוא לרב זמן עבדות!!

כדי לעבור מדפוסי העומס לזרימה בינתית,  יש להתמיר את הכאב לסיפור משל.  כך נמשול בכאב.  בזמן ילד האו שולט בנו ומכירחל אותלנו לפתח מנגנוני הישרדות להם אנו עבדים.  בילדות אנחנו תגותביים וכך שורדים. מנהלים אותנו מצבי רוח רגשיים נפשיים.  הם מוסמלים בעממי כנען: החיווי, החיתי וכוכוכו.

זמן ילד הוא זמן כנעני. זמן בוגר הוא זמן כניעה לה'.  זה בסדר גנמרו שעשית את זה כילד, אוחמרת ההשגחה חמורת הסבר אשר, בקושי מחביאה את חיוכה, כי לא היתה לך ברירה. גם היום  אתה מקבל עצמך כילד זמני אם אתה צונח לילדות כי קשה  מדי…

אפשר לפרוט את הזמן הזה רק דרך חסד, רק דרך לחנוך לנער על פי דרכו . . . בזמן בוגר אני יכול לבחור, כי אני נחוש כעת והגעתי לאמצע בין הניגודים, בין גשמי לרוחני…

כך זוג בא לנדב: אנחנו שונאים אחד את השני כבר הרבה זמן.. משעמם, אומר להם נדב, אבל מה אתם באמת רוצים – להמשיך כך או לשנות. זו כל השאלה.  להיפרד או להתמודד? מה הייתם רוצים? ללכת בדרך או לברוח ולהתחיל מחדש עם מישהוא אחר. לבנות מה שחסר או ..

ילד או בוגר, נא לבחור! נא להפריד ולהבין איפה אני כעת. אם אני בזמן ילד  – ואני כבר לא ילד  – אז אולי לעשות מודה ועוזב ירוחם מזמן הילד!! יש בי כבר חלק שיכול להתבונן ולהושיט יד לילד ולעבור לזמן בוגר. אחרת אתם שני ילדים שרבים אחד עם השני ודי.

מגיל בר מצווה כבר אפשר למצוא נקודת משען די לעשות שנוי . יש כבר אפשרות לשמוע את הציווי הפנימי… הרוח מתחילה לקחת הנהגה..  כבר מושיטה יד מהססת… כך תתקיים אמירה , יותר ויותר.. זמן בוגר מתארך וזה כולל הבחירה לתת אמון ללא תנאי, ל ס מ ו ך !!! ולא להיות תלוי בילד,  כי קללת אלוהים תלוי . . ל א תלין את המת אשר בתוכך אלא תקברהו ותיוולד מחדש..   דברים כא..  בפרשת כי תצא.

זמן בוגר הוא זמן אמור, זמן צמיחה..  כדי לשמור על אמירה מצמיחה באמת , בנתית,  בנתינה בהזנה וחיזוק. באה פרשת אמור לחזקנו:

אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אליהם לנפש לא יטמע בעמיו, כא א.

לנפש = החלק הילדי, אל תתערבב שם. חשוב מאד שיישאר חלק אחד לפחות בנפש, הכהנים שלא יתערבב עם הנפש. השאר שיתערבב… אבל החלק הזה נורא חשוב שלא יתערבב.

ובאיזה מקרה שלא ייטמע? בהלכות אבלות . כי שם, שכשמת מישהו  ועצוב, יש נטיה גדולה להתערבב מרב עצב וחרדה. –  שם חיב הכהן לא להתאבל, לא להתערבב!!! מוות הוא בעצם זמן ילדות כי ילד הוא לרב עובד אלילים קטן, שהוא בעצם מת מהלך!  ילד מת מהלך!! איזה גילוי נורא.. ברור שיש ילדים שהם לא.. אבל הרבה ובימינו במיוחד הדור הזה הוא דור לרב מת, דור קשה!!

זהו דור אשר מחזק נפרדות מכל אותה חרדה מפני הליכה בדרך ה', ל. זהו דור מורעל אשר אבותיו הטמיעו בו רעלים מכל הסוגים – TV חשמל קרינה. חומרי שימור, ייאוש הישרדותי..

לכן יש להקפיד שיהיה בכל אחד מאיתנו חלק 'כהן' שלא מתערבב ונישמר כדי להחיות אותנו מחדש, בבוא היום…

כהן רק עם עדו8 כהן יטמע לא עם הנפש החולה הזו. שיישאר טהור..  לחא יטמע בעל בעמין. מי זה הבעל? הרוח  האו בעחל הבית הוא לא ייטמע בעמיו, בנפש..  אבל שי פסוק הוא בעל בעמיו  -נכון, הוא במקום  טוב של משילה בנפש. דרך בעלות על העניין . להכילו.  חייב להיות מסוגל להכיל הנפש לכן גם לא קורחה לא קעקוע לא שום דבר שהוא עבודת אלילים הכהנים לא יעשו.

והרי זה  מה שאנטיוביטיקה עושה ושאר התרופות  חמחלישות אותנו הן עבודת אלילים מחורבנת. כהן אמיתי לא לוקח תרופות, אומר ברוכה באה למחלה   כי היא דבר בריא… אולי ייקח תרופה הומאופתיות. כך למשל הפרסיכהנים, כמו מיכאל, אשר שומרים על הגחלת..

גם פאת הזקן שייכת לכאן היא הבינה התבונה הזקנה. כי לחם קודש הם מקריבים הוא מעשה בינה אלוהי.

הכהנים הם ממשפחת  א ז ו ל א י  – אשה זונה וחללה לא ייקח!!  =אזולאי. אז אולי באמת הגיע הזמן להקפיד על כך?   אזולאי הם כהנים  . .  ויש גם כהן צדק  = משפחת כף צדיק כשם משפחה יש. חף צדיק גם יש..  אשה חללה זו אשה מתה.. לא ייקח, שיש בה חול ולא קודש.

בת כהן מזנזנזנת בעצם מחללת את ההבנה בינתית של אביה הכהן, וגם הוא אשם. זה שהבין אותה. היא הופכת קודש לחול.  אשה כזו באש תישרף = ראויה להתמרה במוקד אש ההתמקדות, המכשפה…

 בני הכהנים יכולים להיטמע עם הוריהם, להתאבל,  אבל הכהן הגדול כבר לא לא לא. כי חייבת להישאר נקודה  ט ה ו ר ה בחיבור בוגר מתמיד. כמו נר ת מ י ד. כמו נשמתו הרכה של ילד כנעני שורד אשר  נשארת טהורה כשלהבת קטנה מהבהבת עד אשר יחזור. 

מקום אוטנטי שלם הרמוני ממשיך לבעור בתוכו עד אשר יוכל לחזור למקומו – זו מחשבה כל כך נכונה וחשובה!

מי אשר מום בו לא יקרב להקריב כי הוא לא שלם עם עצמו ורוחו. המום מ עיד על נקוטדת כאב יסודית נפשית רגשית. חייב לעשות בדק בית קודם. גם כהן בעל מום שזה אותו דבר בעצם. ברובד הרוחני  אסור לו התערבב. מום – נפש מסוכסכת ואסור לה כי תתערבב רוח עם נפש. רגשי נפשי.  חייבת להיות הפרדה, זה כל כך חשוב שהחלק  העושה את הקרבן יהיה טהור, אחרת הקרבן לא יתרצה ויוליך לטומאה. כי היה פגום. מום = פ-גום, גוף או נפש. רואים שהוא פגום בפנים וזה נראה בחוץ – ואז –פסול ודי.

הלוואי שמנהיגים היום היו נוהגים ככה. הלוואי שמנהיגי הדת היו מבינים דת כמו שאנחנו כאן מדברים.. אומר  מיכאל.

הכהן גם אל יאכל מאוכל העם כי דרך מערכת העיכול  מתקבל גרעין חווייתי ארש מהדהד עם המערכת הרגשית נפשית,  ואם הוא לא כשר זה יכביד. לכן הכהן  רק מחזה התנופה יאכל. חזון מניף..

כך יכול כהן להמשיך לנצל ולהינצל , שזה אותו שורש..  ללא מאמץ..  טהור הוא. ולא יקרב טמא אל מקום הקודש כי יקלקל! יטמא!  ההבדל הוא גדול. כדי להקריב קרבן ולהתקדם בדרך הריפוי חייבים לבוא טהורים, כלומר לפחות חלק הכהן שבתוכנו…  כך לבוא ממקומנו המשתדל מאד בכל לב!!!

כך לא יבוא מת מהלך, זומבי, שרדן על,  להקריב קרבן או לאכול קודש.   חייבת להיות   ה פ ר ד ה בין רוח לנפש –  זה מה שמבטיח תהליך.

סוזי – מתי נחשב עובר לבעל נשמה? יש חילוקי דעות. לדעתי –  מרגע שהוא יכול לחוות חוויה ולהצטרך להתמודד איתה… מאד מוקדם.. כך מזל מספרת איך ראתה אנרגיה יוצאת מבטנה לחלל האויר וידעה, עוברה מת…

כג א – ברובד הבוגר הלא מותנה, מה מחזק את העם להיות שם?  אלו הם המועדים הקבועים, כי הם ללא תנאי. כמו השבת. זה קדוש, לא מותנה. שבת נכנסת, מועד החג הגיע וזה מאמן אותנו להיות ללא תנאי בכלל בחיים!!!   מקראי קודש הם מועדי!!  שבת –וחג אחרי חג, חג ומועד ונופל בדיוק במקום הראוי.

מפסח שזהו ראש חודשים ניסן, וזו באמת ההתחלה של השיחרור. וכי תבואו אל הארץ עומר ראשית קצירכם הניף הכהן הגדול ואז עומר עומר תבואה, ביכורים. ואז סופרים 7 שבתות 50 יום ספירת העומר להדהד עם שבע הספירות כראוי פנימה.. ואז קרבן.. ל"ג בעומר? בשבוע הבא.

בקציר לקט פאה, לעני ולגר.. ראש השנה,  ואז יום הכיפורים .. שבת שבתון הוא לכם לכפר לפני ה'.  ונפש שלא עושה נכרתה!.    יש צום יום שלם,  וכך הלאה. זהו שלד הקדושה שעוזר לנו ללכת בנתיב הקדושה דרך נקודת ציווי קבועות.  רצף של מועדים ללא תנאי אשר חגים וחוזרים כל שנה בספיראלללה הגדולה של החיים!

אנחנו שואפים לעשות את כ ל  עשייתנו ללא תנאי. מיכאל? משתדל. המועדים האלו הם ארכיטיפים בפנימיות שלנו אשר הלכו והתבטאו כחגים אבל הם בתוכנו אם רק נענה להם!  אם נקשיב להם נגיע למצב שכל יום, כל היום נהיה בהתמקדות!!!

כך כל הזמן כך להיות בחיבור לנקודה הפנימית שבלב ולבוא אל מעשינו  פחות ופחות כעבדים ויותר ויותר כעבדי ה'!! ובאחרית הימים בכלל לא יהיה צורך במאמץ. שם נהיה!!  בפשט אלו הם פרטי מצוות החגים אבל הבה נראה את זה פנימה, לא רק בפשט! נבין שזהו סדר אשר מתקיים כל הזמן בפנימיות שלנו, ובכל יום ככה זה שם, הבה נקשיב!!  כל המועדים שם מבקשים הידהוד, מתקיימים כל הזמן בכל רגע בכל החלטה בכל צעד בחיים הם משפיעים!!

זה כאן באמור, כי זהו תנאי לצמיחה טובה, לשמור על חיבור תקין עם מועדי ה'. כל אלו חייבם להתקיים כל הזמן!!!  כך הפרי מבשיל לנו, מחג לחג . כל רגע נביא יבולנו אל הכהן להתמרה!!

מועד זה מצב דינמי של דיוק בזמן ובמקום!!   קודש זה מועד.  7 מועד צדיק, יפול וקם זה בסדר תמשיך להשתדל..   המשך לאמור! ככה! אף אחד לא כועס רק לך הלאה בדרך ה'. ללא אשמה ויסורי מצפון מיותרים רק לך הלאה!

אם נפלת חזרה להגנות כי היה קשה, נפלת שוב לזמן ילד אין דבר, גבר, קום והמשך. כי אם גרעין זרעת – בטח! לך לזמן בוגר אמיץ.  כל הזמן לבנות מערכה מבינה, ממקום חופשי.  אפשר גם לפרק קשר, אבל לא בכעס תגובתי אלא ממקום  של חופש בחירה,  כשאת הולכת אל, ולא בורחת מ…

ממצריים יצאנו לא כי כ אב. גם כאן בארץ האבות כואב – לא, יצאנו כי היינו עבדים ורצינו לצאת לחירות!!! עבודת פרך היא עבודה של פה רך שאין לו דיבור אמיתי, הכל על תנאי בעבדות לריצוי. לא לא  – אלא נצא למדבר , לדבר בטוב נכון בפה סח!! שם במצריים שלט בנו פרעה, בזמן ילד של הגנות והישרדות, ודי, לא רוצים ככה יותר, אלא להיות באמת בחפצנו. כאשר ייחפץ = יהיה!! זוהי עבודת ה'! ללמוד להכנע לתחושת הרצון המהותי ולא לבזבז כוחות על טיקטוק!!

ספר הכהנים עוסק בזה. ספר שיווי הצורה עם ה'.

כג לג – ב 15 יום לחדש השביעי חג הסוכות, שבעת ימים = טקס חניכה. זה המובן של 7.  ביום השמיני מתחיל הדבר עצמו. קייץ חורף אביבי יתחילו אחרי 7 ימי חניכה. שבעת המינים גם כן ככה..

המקרא מביא פרטי ההתקרבות לה', אל עצמנו דרך  הקפדה על זמנים ומעשים. ושבתון. בכל חג המעשים הסמליים המקרבים אותנו אל עצמנו בדרך היסח הדעת הגשמית. כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי את בני ישראל ממצריים,  מעבדות. זהו שלד הלא מותנה. נקודות עדות אשר מחברת את כל המעגלים שלנו.

בפשט זה לשבת עם המשפחה עם העם, הקהילה, ב סוכות.  אבל בפנים נפגשת קהילת המקומות הכואבים להתמרה.  

כד א – שמן זיית כתית להעלות נר   ת מ י ד !! מחוץ לפרוכת מערב עד בוקר תמיד חוקת עולם לדורותיכם תמיד. זה הנר = הכהן שבתוכנו זו הכהונה. נר התמיד כאור הבינה, כמגדלור. זו נשמת הילד אשר כנר תמיד מחכה לסוף ההתמרה. כל ספינות העבדים שטות שמה, כדי להפוך לספינה משוחררת.   נדב אומר, נר התמיד זה לא המקום של הכהן . ואני מתעקש , תמים כתינוק בן יומו נרצה שוב להיות אבל בבינה עכשיו. .

ויצא בן אשה ישראלית – פרק כד,  י  – בן אשה ישראלית שאביו מצרי… ערבוב הניגודים , כי כנראה האמא הישראלית היתה שלום עכשיו של אותם ימים, אוהבת מצרים, ימח שמה…  שהאמינה בשלוב. אלא ש.. לא פשוט, בעקיר בסיפורים סמליים כמו זה. ברוןר שהבן הוא יהודי כי האמא יהודייה.  כי הרי האם היא זו העושה את ההתמרה לזרע שנ יקלט, כמו לכל חוויה שהיא קולטת.. החלק הנ שי שלנו עושה את ההתמרה.

  נדב אומר כן, הכלי נותן המקום אבל מה שזורעים זה מה שיצמח. מתעוררת סערה גדולה בקבוצה  -אין ויכוח, נדב, אבל ההתמרה, האם לא היא מרכז המעשה היהודי? לכן האמא קובעת מיהו יהודי!! אבל נדב אומר שבמהות זה האבא קובע. סערה!!  הכלי עושה את ההתמרה, אני צועק,  וזה הכי חשוב. אבל נדב בשלו –   האם מלפפון יהפוך לעגבניה על ידי האם? הזרע קובע!  ולא מבין שלא טיב החוויה קובע מה ניזרע – אלא טיב ההתמרה, וזאת האם עושה.

הפשרה –  לבני יהודה חשובה ההתמרה, כי היודה היה זה שעשה התמרה מול כלתו (צדקה ממני..) תמר.  אט אט מתברר אם כן שאלו בני הודה אשר שם חשובה ההתמרה בעוד לבני ישראל, מזרע יעקב,  הזרע חושב.. 

נדב  -זה לפי הזרע, יצמח מה שזרעת!!! ולא שחוב מה הכלי..  אחר כך הכלי עוזר , כן לעשות התמרה,  אבל זה לא א הופך מלפפון לעגבניה. נו, נדב, בחייך…

בכלל, כך נדב,  המיהו יהודי הזה בא מזמן הפוגרומים והאונס, זה לא בתנך בכלל.  כי בהבנה יישום תוצאה מה שאתה זורע הוא מה שצומח.. עקשן נדב.. ומיכאל כבר משלים בחן מרצה – אם גרעין זרעת בטח ( אוהבים אותך שוב, מיכאלי..)

האיש המצרי מקלל את ה' כי הוא בהתנהלות מצרית, למרות שאימו יהודיה לפי בני יהודה, אבל הוא איש ישראלי ולא יהודי. וזה כל ההבדל: בני יהודה שמים דגש  על האמא כי היא זו שהעושה את ההתמרה. בעוד בני ישראל שמים דגש על האבא או מה  כי הם עוסקים בהלכה ישר אל האל , כמו יעקב, רק חבל שהיום בני ישראל הם נבלים ברשות התורה..

ויש גם עברי שזה מי שעובר מבהמי לרוחני בהתמרה, , שזה כולם בעם העברי..

מזל מספרת שבפרו היה טקס ממש ממש דומה  ליהודי.. ממש ממש! במעגל קבוצה עם הדגל קבוצה שם כמו בטקס בביכורים ממש!@!@

אז כאן הבחור מקלל תוך כדי ריב את אלוהי יריבו, את ה'..   נ ק ב  בשמו של ה' = הפכו לנקבה = הפך את יעודו של ה' ממשפיע למקבל בלבד. לפסיבי, רחמנא ליצלן…  האמא היא  שלומית בת דברי לשבט דן = שואפת שלום המנסה לעבור בדיבורים את המכשולים, אך מתנהלת בצורה דינית קשוחה.. שלום עכשיו היא.. ובנה נוקב שם ה' ואז מקללו להיות נקבי ולא זכרי, והאל המסכן מאבד כוחו עקב הקללה.  הרי אנו רוצים ללמוד להשפיע לתת שפע בנתינה וכאן האיש חסם זאת דרך הנקבתו של ה', לכאורה.

טוב, העצם  -אם בתוכנו מתחרפן חלק לא עד הסוף עברי, ומנסה להיות אוברחוכם, זה  מה שקורה.

כך גם בלק לבלעם  – קובה לי את העם,  שיהיה נקבי וחסר השפעה ופסיבי..  כזה  שאפשר להשפיע עליו ולהביאו לעבדות . . לזרוע בתוכו זרע אחר. לקלל את שם ה'  זה להוך שצו ליווקה, אולי, וזה כבר לא יהוה,   ואי אפשר לאמור עם שם נקוב.. אין צמיחה. זו חזרה לזמן ילד  מן מושפע ולא משפיע.

בעצם יש פה בחירה  עד כמה אני , או חלקי האלוהי, מושפע מקללה כזו, האם אני זה מזיק לי כאמור. כי אם אני חזק מספיק אני נותן לביטוי להחליק על שריון הקלל שלי והקללה לא חודרת!!

ש/הרי למקולל בחירה האם לקבל את הזרע הרע אל תוכו או לדבוק בה' הפעיל המשפיע האהוב, ולהדוף את הקללה ההיא… לנתץ מצבותיהם של הגויים המקללים . . כי אתה לי ואני לך ביראת ה'..

אמא שלו דינית = נוקשה וקיצונית ברצונה לשלום עכשיו, וטוב לשני העמים . אבל היא מתעלמת מהצורך ב ת ה ל י ך …הטא שם ה'. משם הוא מקלל ומתמקד בחסר,  אולי הוא מיואש מיכולתו להשתלב בחברה היהודית הגר הזה.. אפילו שהוא יהודי מבחינת בני יהודה. אבל אולי הוא לא אוהב כדורגל…

 יש לבנות את הרצון המהותי למרות קללות שונות , ואת המקלל להוציא מחוץ למחנה ולרגום אותו בהבנות בינתיות עד שיבין, ימות, ויוולד מחדש. מות יומת!!  סומכים ידיהם על ראשו כמו על ראש קרבן, כי הוא מוקרב לה' וכך יעבור התמרה…  והוא עושה התמרה  בעל כורחו.  מוות ולידה מחדש.. 

והנה – מי שמכה נפש בהמה ישלם בבהמה  – לא הורגים רצון אפילו בהמי הוא ! ושבר תחת שבר עין תחת עין משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח. עין תחת עין – הרעיון הוא שפגיעה בעין של אחר תפצע אצלך את חלק העין שברוח, אתה בעצם עושה את זה לעצמך,  כי כל הפוסל במומו פוסל! לכן הוצאת עין לאחר זה  כמו מי שמוציא עין לעצמו כי  מצפונו יציקנו…

מול כל עומס אתה לא נאבק אלא דוחקו אל המיותר , כך אתה מרוקן אותו מכוחו על ידי שאתה מכילו ולא נאבק –אין לו אז איך להתפרץ הוא מנופף ידיים באויר, העומס והוא כבר לא עומס כי  הוא עמוס הנבות מרה אבנים שזרקת עליו.

הכל בפנימיות שלנו,  עם הפרדה, כדי שנוכל לבחור להתבטא ברוחני ולא בגשמי, שזהו ריפוי כזכור. בעצם הרגימה באבנים/הבנות יש דחיקת הסוטה העמוס במחלה חזרה אל קו האמצע, אל  הנחישות,  כדי שיוכל לבחור אחרת.. כן כן כן, רק כך נהפוך משפיעים ולא עבדי העומס…

כאשר אוהבים מישהו נדמה לנו לפעמים שכל שאנו נותנים לו זו הוכחה שאנו יותר אוהבים. ולא היא! זוהי התניה! הנתינה היא חלק מתהליך הדדי הרמוני. מי שמנסה לרצות את אהובתו ושוחה אל גדתה  – טובע, טובע! כי זו התניה ! על תנאי הוא.

אלא עדיף לי להיות בבחירה ולא במחויבות מרצה, לנסות לתת הכל הכל  לשני.. זו אהבה על תנאי… אלא  נתינה וקבלה בו זמנית.

מי שאומר אני שונא את עצמי נדב אומר לו  – החל להיות בנתינה לעצמך ותראה איזה תהליך הרמוני יקרה שם בבת אחת. הכל ישתנה!@  אתה תקוע בשנאה בלבד, אבל אם תתחיל לתת לעצמך אמונה ואהבה,  תחווה אהבה ולא שנאה. אז אהיה בן חורין כי אויב הופך אוהב ואני מקבל אהבה במקום שנאה!!  כך גם בזוגיות!!  כל התניה חוסמת , וואז מעגלי קסמים של התפוררות .

כך אמר נדב לסוזי פעם:  אם אני מעניק אהבה לאחר –אין מצב שיישאר אדיש כי אהבה  היא אם כל חי, כולם כמהים אליה!  כל יצור חי זקוק לאהבה ונתינה שכזו תביא טוב. עם ישראל מוזמן לאהוב באמת.

הכל באהבת אמת ללא תנאי. ונפריד זמני ילד מזמן מבוגר ונבחר בזמן בוגר אמן! ובנתינה נהיה בכל מאודנו, אמן. להתראות

Read Full Post »

מדהים איך פרשות ספר ויקרא מקבילות ומתאימות לזמן השנה ולתהליכי הטבע וכו.  ספירת העומר, היא ההריון הרוחני הזה שאנחנו עוברים עד שבועות, שם  הפרח הבינתי הופך לפרי  – זה זמן שמיני ואחרי מות מקדושים אמור… תזריע מצורע הכל עוסק בתהליך ההתקרבות והחיבור של האדם עם הבינה. החיבור עם קודש הקודשים, הבירור בין הקדוש לטמא. הפירוט איך מבינים הבנה. לכן גם כל עניני הערווה, כדי להפריד נכון  בינך לבין שארי בשרך , הבשורות המיותרות.. . .

הריון רוחני בו הגרעין  הבינתי  הולך ומוגשם עד להבשלת הפרי ומתן תורה = אשר יורדת מן ההר = הרוח, אל קרקע עולם המעשה הגשמי, יורדת היא, לאזן ..  כך מתחברים למעשה שלם. תפארת,  ומלכות מתחברות, וצורת הרצון שלנו הופכת בינתית. .

שבעה שבועות הריון, בהן מי מתעבר בנו? ה' שלנו.   בורא עולם . זהו תהליך הבשלה שרק האדם יכול לעבור אותו, לא עוף חיה וצמח,  כשהוא מעביר עוד ועוד רצון מבהמי לבינתי .

 יוצאים ממצריים לעבוד את עבודת ה'. נפרדים מהאני הבעיקר גשמי אל היותר רוחני, בדרך ליישום הבינה בעולם המעשה הגשמי, בארץ כנען!  אבל בתוכנו תמיד יש גורמים המפריעים, הרוצים ריפוי מיידי..

כאמור רק בני אדם מסוגלים לעלות ליישום רוחני מן הבהמי. בעלי החיים משועבדים לצורת הרצון הגשמית , עבדים המה לרצון הייצרי. בהמי.  רק האדם עושה את התהליך, בטבע  זה קורה רק במקרה אחד, במעבר בין זחל לפרפר, המטאמורפוזה.. .רק שם! מקום ייחודי הוא,  ומופלא הוא התהליך היחיד הזה. זוהי אכן התמרה ולא סתם עוד לידה רגילה. כי לידה זה טבעי, יצרי, הולך קדימה בדרך הטבע. גור קטן יהיה לכלב גדול בטבע. אבל פרפר הוא צורה אחרת לגמרי מן הזחל אף כי יש בו מן הזחל. אז זוהי קפיצת פרארדיגמאתית!

מיכאל –אבל מה פתאם הטבע עושה דבר כזה זה, שהוא י חודי לבני אדם ולא לחיות?   איך לפתע בפרפר? לדעתי, כדי רמז  שיצאנו משם, בעצם,  שהכל קשור ושייך..

האדם עובר בחייו, אם ייחפץ,   מטאמורפוזה התמרתית. זה לא תהליך ביולוגי של התחלקות תאים אלא כולו ברוח, כמו דומם שהופך חי!   או לצומח.. זו קפיצה גדולה גדולה, אשר, אגב, קרתה כנראה בתולדות העולם בדרך כלשהיא, כי לצמחים תכונות אנושיות, כפי שמוכיח הדילול ההומאופתי, ומכאן ש מ ה ם   קיבלנו, אבל עשינו קפיצה גדולה שהם כבר לא יכולים לעשות… קפיצה גדולה… איך היא קרתה? יד ה'…

דומם צומח וחי משועבדים לחוקי הטבע בעוד האדם קפץ החוצה בצחוק, וראה מן הצד דברים אחרים, אברהם יצחק ויעקב.. כעת אנחנו יודעים ללכת גם בניגוד לגראוויטציה.  האדם איננו עץ השדה, אלא,, אדם הוא!!

ימי ספירת העומר נחשבים מבחינה מסויימת לימי אבל. כי הם ימים קשים בהם מדברים על 24 אלף תלמידי ר עקיבא שנספו במגפה, אבל זהו סיפור  שבא כדי להתחבר לאבל על מה שמת ושמחה במה שנולד מחדש. הלא הוא  תהליך ההתמרה בכל עוזו.  אז באים לנו בחיים דברים קשים, המציאות טופחת על פנינו.. הרבה כאב מגיע כעת כי רק כך נניח לאחיזה ונצא ממצריים וההתמרה תתאפשר.  כל הבן הבכור היאורה תשליכוהו  – חייב לבוא כאב, מכות מצריים. רק כך נשתחרר, בכאב..

לכן מה שקורה לנו במציאות בא מאיתנו לא פעם, כדי לנוגע בכאב. המציאות אז   טופחת מבחוץ ואנחנו מכים מבפנים.. כך  סיפור מרווה זהר בת 35, בעיתון הארץ, שעברה התעללות נוראה   ופתחה בית מאזן לנשים פגועות. אדמת מרפא לנשים.. זה בא רק מכאב שהיא עברה, כך התגלה לה. . בגיל 12 נאנסה נוראות. חיפשה מרפא… עד שהתחברה לרובד  הרוחני שלה ומצאה את שליחותה..

היום היא מבינה שכל מה שקרה לה היה הכרחי כדי  לכוון אותה ליעודה.. האם חייבים לעבור כאב כזה כדי להגיע ליעוד, שואלת סוזי..? המהות, אומר נדב, מזמנת לכל אחד את הפגיעה והכאב המתאימים לקיומו האישי..  כך משתייכים מתקרבים להתנהלות  אחרת, לא הישרדותית בלבד. כי הכאב הרי בפנים פוצע כל הזמן, אבל עם בוא התהליך  האנרגיה מופנית לייעוד טוב, בונה. זה ההבדל, לכן הכאב מתגלה ובא.

כך מתחברים לרצונו יתברך, שנעשה רצוננו נתברך, כמובן..  רק כך נגיע למקומנו להיות בנתינה שלמה.  להיות זונה זה  גם בסדר, אבל בבוא התהליך היא נעשית רחב אמיתית. אין שיפוט מה, אלא א י ך  בהרמוניה. בהתקרבות . כל אחד פוגש את הכאב שנועד לו, אבל הוא עצמו קובע את מידת הסבל.

הנה שיר קצר יפה על זה:

אתמול, עשיתי הסכם שלום עם כשלונותי: הם, הכירו בגבולותי האוטונומיים, ואני הכרתי בגבולותיהם. התחייבנו למנוע פעילות עוינת בינינו. פתחתי לכבודם את שדות התעופה שלי, , ועפתי לחופשי…

וגם –  נריה יעקב:  אני נשבר, אמר האור, והפך לקשת…

כשנשברים, זה לא הסוף, זה הסף לכל קשת הצבעים שבנו לצאת, ולהתבלט ולבוא לידי ביטוי… כמו קריעת ים סוף ואזכרה לגילה ועוד..  לפעמים יש תהליך מאד ארוך של הכנה לשבירת האור… בו אדם שורד בינתיים.  לכן  – גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי. זוהי יראת ה'.. ההשגחה שמלווה.

וזהו זמן ספירת העומר שבו נעשה ניסון לדייק מאד את כל הניגודים כולם לכלל הליכה בבינת ה'.  לעבור את המטאמורפוזה כולה מזחל לפרפר.. סופרים את שבע הספירות במשולב משולב.. עד ליבול וליובל.

לג בעומר, למשל זה השבוע החמישי, היום ה 33, זהו הוד שבהוד.. כאן כבר בערנות עד נקודת האל חזור –  החץ יצא למסע אל מטרתו . 

עומר עומר תבואה , חדשה. זהו זמן  ירידת התורה מן ההר אל  בני האדם אל עולם המעשה.  אל ספירת מלכות שם,  הכל בדרך לשיווי רצון מלא שלו-שלנו.

כך דוד המייצג את ספירת מלכות הארצית גשמית יצרית,  לוקח אשה את בת שבע שבע הספירות , ואחרי עבודה איתן מתאפשר למלכות להתחתן עם  בינה ונולד שלמה. משיח בן דוד.. הבינה. השלם השלום..

עומר=תבואה= הגרעין הבשל.. עומר גם יש בה התעמרות, סבל.   הרי בשבולת יש תהליך התיבשות,  הוא השלב המת/יבש של השיבולת ויש כאן מוות ולידהץ.. כןכן.   מוות המכיל את החיים בתוכו ככה זה כל הזמן . ישן מפני חדש תוציאו = פניו של החדש יודע לעשות את זה.

כך מי שרק חי בשביל לשרוד ומרצה וחייב להיות בסדר – מקריב עצמו. זו רק עבדות צא לחירות! חייב אדם לקבל אחריות על מקומו, על הכאב, למרוד וקץ לשים לו וכך לצאת מעבדות חירות. בעצם  אין אף אחד מעליינו אנחנו מרכז עולמנו בנתינה.   כולנו קטנים אבל אנחנו חיים! ביחד אנחנו אור גדול . .  ככל שנוסיף מעגלי ההשתייכות באהבת לרעך כמוך זה מה שקובע את גודלנו ומקומנו . כל אחד הוא אור קטן אך ביחד… רקמה אנושית אחת .

כך ניטיב. הרי בפרשת שמיני נשרפים נדב ואביבו שני חלקים רוחניים לא מדוייקים .

    נדב ואביהו8 שהקריבו אש רה של הישרדות, ידוע מה קרה להם.. איך יודעים שעושים רצונו? מרחב הלב.. נפתח. בזה עוסקות פרשות ספר ויקרא, במיוחד – בהבדלה בין הטהור לטמא. זה העניין . כל מחלה היא דרך הישרדות של בינתיים עד שייחפץ. 

כשמשה אומר לאהרון  לא יבוא (הכהן) בכל עת אל קודש הקודשים ולא תשתה יין ושיכר, כדי  להבדיל טהור מטמא.

חלק 2;

יש לציין שהיין משתמר עם הזמן וזה מעל הטבע כמו הבינה.  היין עובר תהליך התמרה ממש כמו הפרפר!!! .. מברכים על היין אבל הענב הרגיל הוא גשמי, בהמי.. טבעי.. אבל מיץ ענבים, כשהוא הופך ליין זה כי עבר התמרה!. הוא כעת בדרגת מדבר, מוציא סוד! הוא לא מתיישן ,לא מת.. כמעט ניצחי הוא הזמן עושה לו טוב, משתבח!  כי אין אני שם.. הפקר.

הציווי כאן על הכהן הוא שמירה על מידת רוחק, הבנה  מתוך שינה, היכולת להפריד בין קדשה וטהרה, וטומאה, . זה לחיזוק כוח החיים.
שאר בשר הוא  טמא שכבר החמיץ.. הוא שארית הבשורה שאף אחד לא רצה לשמוע…   בשר יום שלישי הוא פיגול.  זו הבנה שכבר התיישנה, זו כבר לא אותה בשורה, זה  כבר לא מחדש כלל, גילוי עריות. ההבנה שם כבר נשמעה. זו אוננות . לכן מרקיב הבשר ביום השלישי. 

כך בן 30 אומר לנדב אני לא מבין מה אני עושה כאן בעולם. ממש לא שייך. למה בני אדם מחוברים בכלל. אני לא שייך… נדב משבח אותו כל הכבוד שהגעת לגיל 30. זה עולם לא פשוט.. הוא חש כמו חיה, זר לגמרי. אבל אתה כמהה לחוות משהו, ולכן העז וטעם את החיים!  איך תדע את טעם האפרסק אשר על המדף אם אל נגסת בו? חייבים לנגוס עד שייגר המיץ על הסנטר. כך, בחיים, נגוס בהם שזזה  טעים בעצם!  נסה! לכן הכל חסר טעם – היה בקבלה!  היפתח הורד ההגנות שיצרת בצדק כי היה קשה אבל זה מיועד לך. הנה תיפתח ותאכל את העולם. אט אט נלמד לטעום אך החיים להיות בקבלה.

מה מהנה אותך בכל זאת? נגיד… כדורסל. שם נהנה מכל רגע.  למשל… או לישון.. גם זה משהו. מכל מקום שלהנאה אפשר להיפתח לשאר העולם. כי שם אתה במקומך הרחב, על  מקומך . גש אל קודש הקודשים, מקומך, כבוגר הנענה  לצוו פנימי.   אסור לגשת בעת עומס, אלא רק כשיש הרמוניה פנימית.

היום פגשתי מישהו, אומר נדב,  שהחליט שזו אכן תהיה בת זוגו לנצח. לא היה בטוח . . הנה אני מתחייב. והכין לה ארוחת לילה מפוארת בביתם.. .היא הגיעה בוכה ורצוצה.  היא גם הגיעה באיחור..  ב11. ורצה למיטה לישון. חש כמו סטירת לחי והחליט לפרוש מהזוגיות . והיא הרי עשתה לך מבחן ראשון! אומר לו נדב.  אם אתה שואב משאר בשרך מדפוס העומס שלך, אתה ממשיך לבשל גדי בחלב אימו. . אתה צודק כאן בכעסך,  אבל לא מדייק. הרי כרגע הכרזת שתהיה איתה ללא תנאי!  ככה אתה נלחם עליה? תביא שני שעירי עזים, מהר!   הכל הכל  קורה כאן כבר בתוך הזוגיות. אל תפרוש ככה.

לך עם רצונך, אל ההי עבד למצב, לכעסך. גם החלוצים לא נכנעו לקדחת ולא אמרו זה לא עסק. . יש להחליט האם אתה בונה או הורס! אם אתה בונה את הזוגיות אתה לא משחק  ברוגז.

קדושים

יט א –  קדושים תהיו לי כי קדוש אני, ה' אלוהיכם. תשוו צורה איתי. כך בחור שהיה מלצר בצרפת ברמן. בלילה. גלש ביום. נפל בעת תרגיל אקרובטי עם שברים רבים. כל חייו השתנו.., כל תכניותיו.  שיקום.. מה רצה ממך ה', שאל אותו נדב, כי זה מה שצריך אדם שלאול עצמו במקרה  שלא קרה כלל במקרה? מדוע ההשגחה שינתה לך ככה? קורקע.  רצה ללמוד חקלאות. נדב מציע שכבר, ככה מוקדם בחיים, הוא מוזמן לפגוש עצמו ולעשות את התהליך  מכאן כעת, ממקומו . בחודשי ההחלמה, אנא התמקד בדרכל הפנימית. לכן זה קרה. . פגוש עצמך . אמר לו –  אתה צודק. יאללה , נדב מלמד אותו, פגישה עם היותו . כך גם בזוגיות. אם עולה קושי גדול – אסור לסגת, זה לקבל אותה על תנאי. זה לא נכון . ככה. לכן אא בוחנים זוגיות בכל רגע אם זה עדיין מתאים – בונים זוגיות…

לא תקלל חרש לא תנצל חולשתו של הנכה. החלש. לא תישא פני דל. בצדק תשפוט עמיתייך. בצדק  = באיזון והבנה  שהם רק בני אדם, חלק מהאנושות , ואהבת לרעך..

לא תעמוד על דם רעך.  = דם הוא הנפש –אל תעמוד מנגד ותתעלם לנפשו..

שפחה נחרפת… מי היא השפחה בפנימיות שלנו,אשר נפדיית רק חלקית ולכן לא מוגנת לגמרי מאונס?   ומהי נחרפת? שהארנגיה שלה בחורף חייה… ברור שהשפחה היא התהנהלות הישרדותית, שיש לה חשיבות רבה בשלב מסוים בחיים, אבל מגיע זמן של יציאה לחירות  ויש לפדות אותה…  .הרי לוקחים שפחה כדי לשרוד. כך גם נשים עקרות מול בעליהן נעזרות בשפחה כדי להבין טוב יותר את יעודן כנשים פוריות.. כך הגר, שאח"כ כבר לא נחוצה, ונשלחת למדבר… גם מול אברהם יש קושי עם הפדיון ואלהים טורח להבטיח גמול למסכנה.. ועדיין, לא יירש בני עם בן הנוכריה…

כלאיים ביבול – כלא הוא בעצם כ-לא. כאילו לא באמת חופש… ההבנה  כלואה.. כל עוד אתה בכלאיים לא תוכל להבין כי יש  כאן כלא כפול – גם עצירת התהליך בגלל אי התאמה, אי זרימה, וגם חוסר יכולת להשתחרר מזה כי אין מספיק אנרגיה.. כך גם בתוכנו הרבה פעמים, כלאיים.

אתה מביא את החטא לחלק הרוחני, לכהן הגדול אשר בך,  והוא  סולח ומסביר מה כן עושה התמרה חזרה לדרגת מדבר. כל זה אחרי חטא ודרך קרבן בפתח אוהל מועד אשר בך.

כי תבואו אל הארץ, אל מקום המעשה הבינתי,  ונטעתם כל עץ מאכל = צמיחה נושאת פרי.. . אבל מה ששתלתם פרותיו ערלים 3 שנים, וברביעית רק כהן יכול.. ארלה על הפרי מונעת זרימה בים הקטבים. כמו סרט בידוד..  חסד גבורה תפארת חייבם להתרחש ולהתחבר בפרי לפני שהוא ראוי לאכילה. זה לקוח 5 שנים – כמו תינוק שמתחיל להבין.. בגיל 5. = יודע לשרוד… יש לבדוק בכל שנה האם זה עדיין בדרך הטובה.    

לא תאכלו על הדם.  לא תנחשו ולא תעוננו לפי הענננים . לך עם רצונך אחרת הנחש יאכל אותך . נחשתי נכון???

אל תחלל בתך להזנתה כי אז הלכה הארץ. תתייחס בקדושה לבנותייך הבנוחתייך הניקביות כי הן כור ההיתוך  של התהליך הגדול!! אל תסיט אותם לאלילות .

מפני שיבה תקום. לא תונו את הגר ואהבת לו כמוך!!!  כי גרים הייתם בארץ מצריים, יא שכחנים! ואהבת. רות ובועז,   דויד ושלמה…. התכלל עם השונה וקבלו באהבה. או אז תשרור בינה בכל, אמן!

Read Full Post »

פסח אחרי מות, 2022

ספר ויקרא עוסק בהתקרבות שלנו עם עצמנו, ואיך תוך כדי התקרבות אל עצמנו, הולכים ומתקרבים אל מטרת העל – הליכה בדרך רצונו של ה', שלשם היו פנינו מלכתחילה תמיד. כך נהיה לנו ברור מהו רצוננו האמיתי, כי אנו מתקרבים אל מקומנו, הוא מקומו. זוהי היציאה מעבדות לחירות. וחירות –

חירות באה בעצם מהמילה  ח ו ר . בן חורין הוא מי שיודע איך להבין ואיך להשתייך לבריאה, מתוך החורבה, . כך מתקיימת בתוכנו זרימה חופשית, וזוהי חירות אמיתית, זה להיות בן חורין. אדם נמצא שם במצב של בחירה, שלה שורש משותף עם חירות, חיות. . אבל איך מגיעים שמה? בבחירה. בוחרים בצורת התנהלות שאיננה עוד עבדות לייצר, לאלילים. בעצם זוהי החירות האמיתית – להיות אני עצמי, שזה תמיד בסינכרון עם דרכו יתברך.

בחירות יש גם את יכולת הא – חרות, כלומר צורת קיום אישית אחרת מהאחרים, ועדיין מחוברת אל הכל דרך המבנה המשותף, היא דרכו של ה' הנשמרת. יש לזכור שמקומנו האלוהי נמצא שם תמיד, רק קצת יצאנו ממנו בזמנו, בילדות, כדי לשרוד עומסים קשים מדי, אבל כעת ברור לנו שאין עוד צורך להיאבק על מקומנו, שנראה אז מאויים כל כך (אמא? איפה את?)  – אלא הוא שמור לנו, ואין צורך להוכיח למישהו שאנחנו טובים יותר ממישהו אחר כדי שיאהבו אותנו, , או שאנחנו בכלל שווים משהו בעיני מישהו אחר –  מקומנו נמצא תמיד והוא רק שלנו  ואי אפשר לבטלו או לקחתו מאיתנו.

כל אלו קרו לנו, כאמור,  כי היה קשה בילדות, ואז נסחפנו לקחת אלילים המקלים על הסבל, עוד ועוד אלילי הגנות והישרדות. אבל כעת כשאני בדרכי להיות בן חורין הם הופכים מיותרים, בולעי אנרגיה אשר יכולנו להשתמש בה לצמיחה. . כדי שנוכל לוותר על כל אלו עליינו לבוא ממקומנו המדוייק. כאן פועל כמובן הפרארדוקס הידוע , איך אבוא ממקומי והרי אני לשם אני שואף,  והרי כדי לבוא לשם אני רוצה לוותר על אלילי, אבל עד אז לא אוכל להיות במקומי… התשובה היא    ל ה ש ת ד ל  , , לבוא בכיסופים גדולים אל מקומי, הם הכיסופים, באהבה גדולה אל מקומי, אל המקום, אל ה' – יכסו על הפער הזה. . לכן לקחו בני ישראל כסף ווזהב מהמצרים, לכן ניצלו את מצריים טרם צאתם למדבר, כי כל שברירי אנרגיה חשוב לדרך, ואלו כוחות שלהם שחבל לזרוק סתם…

לכל חור אישי צורה משלו ושפה משלו, שפת החור שלו, ממנו האדם מוציא ראשו להביט בעולם… שם הוא מדבר בשפתו האישית כבן חורין. כך זוהי שפה תרתי משמע, לצוץ ממנה ולדבר דרכה.. החלק האישי של שפת החור נקבע על ידי צורת הקיום האישי שלנו, אבל בעיקרון כולנו בני חורין –הבנותיו של החור אנחנו..

אנחנו רוצים להיות בזרימה חופשית ובהתמסרות מלאה בעולם,  מה שמתאפשר רק כשאנו על מקומנו, תוך חיבור לאותה נקודה  פנימית שבלב, היא נקודת החיבור של כולם . ואותה נקודה פנימית מרכזית של חיבור איננה מותניית בדבר! היא עטופה ונתמכת על ידי הטוביות הבלתי מותניית, ולכן מקומה מובטח. כך נעשה קיומנו האישי לא מותנה בדבר, כל עוד אנחנו מתנהלים אחרת, בהתניה של  עבודת אלילי ההגנה שלנו – יש לעשות הכל כדי לוותר על אותם אלילים. זוהי מטרת הריפוי, הרפואה, כדי לאפשר לנו את החיבור המלא אל  האלוהי.

כתוצאה מאותו עומס ילדות, אותו  היינו חייבים לשרוד. נוצרה חסימה חלקית של זרימת האנרגיה הטובה לאורך שנים. זהו הקיום שלנו שיוצר לנו חסימה ככה, ולא במקרה, לא רק כדי לשרוד אלא כבו זמנית כדי ללמוד ליצור  נ פ ר ד ו ת .  כלומר זה לא משהו שקרה לנו במקרה, איזה חוסר מזל שגדלתי בקיבוץ ככה, אלא זה בא כי רק כך אגיע להפרדה נכונה בסופו של דבר. בהתחלה זוהי היא הפרדה גדולה מאד, הישרדותית, ביני לבין הכאב הבלתי ניסבל. כלומר –  כדי להתרחק מן הכאב אני ניפרד זמנית מדרך ההרמוניה. אבל בבוא היום, אתחיל לצמצם את המרחק ולהעיז להתקרב אל עצמי, פחות פוחד מהכאב, עד שאמצע את המקום המדויק, הנכון בשבילי,  שבו אני על מקומי המאפשר זרימה הרמונית טובה, מקומו יתברך. זהו ריפוי מלא – הרפייתי מכל האלילים. כך אברהם במעשה העקידה, ואידך זיל גמור.

שם סוף סוף אנחנו בהשתייכות שאיננה תלויה בדבר –השתייכות אליו יתברך, אל המערכת הגדולה, בטוב.

כל אותה נפרדות ראשונית באה כדי שנזהה – כשנגיע למרחק של פרספקטיסבה – את צורת קיומנו האישי  . ככל שאנחנו מאפשרים לעצמנו לוותר על עומסי הילדות המפרידים, אנו מתקרבים להשתייכות אישית , קיום אישי, ובו זמנית מחוברים למערכת הגדולה האנושית אלוהית , המסונכרנת עם שאר הקיומים האישיים, בהרמוניה מלאה.

כדי שכל זה יתאפשר יש לדאוג שנהיה כולנו מחוברים לאותו (עיקרון) אחד. כמו אצבעות לשורש כף היד.. זה קורה רק כשהאדם  מחובר לאותה נקודה פנימית שבלב. אז הלב שלנו נח על מקומו, ואנחנו מתקיימים בתוך קשב קבוע לאותו ציווי שלומדים בספר ויקרא.. כי ספר ויקרא עוסק      ב ת ו ר ת    ה ה ת ק ר ב ו ת  , דרך הקרבת קורבנות וכו.

בל נשכח שזה ממצריים שאנחנו יוצאים, מן ההיצרות, מן העומס, מהישרדות נואשת יותר או פחות, שכולה מאבק עבדותי על מקום מותנה, בעבודת פרך..

כדי לצאת ממצריים הזאת לחירות במדבר, יש להיפרד משליטת האני הגשמי ולאפשר לו להפעיל את חלקו הרוחני, הוא הוא  המעבר הקריטי בתוכנו, שכך נתחיל לפעול בקיום שאיננו מותנה. יש כמה תנאים שחייבם להתקיים  כדי שנוכל לעשות זאת, והם מפורטים על ידי רבן גמליאל בהגדה:  הלא הם –  פ ס ח ,    מ צ ה ,   מ ר ו ר .   כל מי שאומר את שלושת אלו בפסח – יצא ידי חובתו, כך רבן גמליאל.

  1. פסח – היא המילה המרכזית בחג..  זהו  בעצם פ ה   ש ס ח   – לא שח שיחה אלא סח סיפור, מספר ביציאת מצריים, וכל המרבה הרי זה משובח. ידוע שדרך סיפור משל האדם ניגאל. מדוע? כי אז הכאב הופך סיפור משל על הכאב, והוא  יכול אז למשול באליליו, במקום שהם ישלטו בו. פה-סח זהו פה שאומר, מדבר, מספר – מסמיל!! חובה עלינו להסיח , לספר  ביציאת מצריים וכל המרבה..  כי רק כך אפשר באמת לצאת לחירות –  דרך הסיפור!!כדברי זורבה ההיווני (מהדורת 2003, תרגום מעולה של אמרי צוקרמן) עמ 127  "זה האושר האמיתי שלא תהיה לך  שום שאיפה ושתעבוד כמו חמור, כאילו הרבית לשאוף. שתהיה רחקו מבני האדם, שתאהב אותם, ושלא יהיה לך צורך בהם. שהיה זה חג המולד, שתאכל ותשתה טוב, ואחרי זה שתחמוק יחיד מכל הפתיונות, ושיהיו הכוכבים מעלייך, משמאל האדמה, מימין הים, ושתתפוס פתאם שבלב לבך, החיים נחלו את ההישג האחרון שלהם, ונהפכו ל  ס י פ ו ר ". 

מי שלא הקריב את קרבן הפסח לפחות סמלית, לא שייך יותר לעם, ונכרתה נפשו ממנו כי המלאך המשחית לא יפסח על דלתו והוא יאבד. רק בני ישראל אמיתיים יכולים לצאת ממצריים למדבר לעבודת ה'. מצרים לא יכולים כי הם עבדי עבדים. ולא מדובר בגזענות אלא במצב התנהלות אנושי אשר יכול לקרות אצל כל אחד מבני העמים.. 'מצרי' אין לו דרך לעלות  לנפש עילית אלא אם יקריב קרבן פסח וייהפך ל'עברי'… כל אדם יכול. זה רק בדורות האחרונים שהגזענות השתלטה על העברים ומדמה להם שהם ורק הם יכולים. בולשיט, מטומטמים.   

מהו תפקידו של קרבן הפסח, אם כך? הקרבתו היא הדרך היחידה למנוע מהמלאך המשחית להמשיך להשתלט על חיינו דרך כל אותם אלילי ילדות עומסי ילדות הישרדותיים בהם אנו אחוזים בתוכנו, והמחייבים אותנו למאבק מתמיד על מקומנו בעולם.  טקס הקרבן משחרר אותנו מהם בבת אחת, כי הוא יגרום למלאך המשחית שעד אז ביקר אותנו תדירות – לפסוח מעתה על בתינו, על קיומנו ולהותיר לנו חיי חירות! זהו כל ההבדל בין עבדות לחירות – פסיחתו של המלאך המשחית!

וזהו מעשה הקרבן: ולקחתם לכם שה, או גדי עיזים, היינו –  ולקחתם לכם רצון בצורתו הבהמית, שכשאנו עבדים לו  אנחנו אוחזים בתוצאה ומאד מותנים, כלומר אנחנו במיצר, במצריים כי הכאב שחל החוויה הצרורה בנו שולט בנו וכו…  כך כל הזמן אנו דואגים שיקרה  רק ככה ולא ככה, וכו.  אז אני לוקח את השה, ומכניס אותו אלי הביתה, אל המבנה הבינתי שלי, את מה שמייצג את הרצון הבהמי הזה, ואז בבוא העת אני  ש ו ח ט  אותו, את הרצון הבהמי, את השה. שחיטה = כמו סחיטה – אבל כאן אני מרוקן אותו מדמו, מחלק הרגש הבהמי שבו.

מרוקן   כך את הדם – זו הנפש, ואז הרצון הזה שהיה בהמי לעילא, נהיה מרוקן מתוכנו הבהמי. עכשיו, אני צולה את  ב ש ר ו  באש. זוהי בעצם התמרה באש של בשוטרה שעמד להביא. במקום הבנהבהמית כי זו נפשו –אני מתמיד את הבשורה לרוחנית, דרך הצלייה באש.  -הוא הופך מגשמי לרוחני, לעשן, כמו כל קרבן…דרך האקט הזה גם אצלי בנפש החלק הבהמי הכואב שעקדתי לכבוד הטקס, נישרף באש, ואני  נכנע ומתמקד ומאפשר לבהמי שבי לעבור תמורה  בהתמרה  לרוחני, לסמלי… מעתה נישאר רק סיפור על הבהמי, סיפור פשוט הניתן להכלה בסל הזיכרונות כזיכרון פשוט … כי אחרי שהייתי מוכן להיפרד מהחלק  הרגשי נפשי הבהמי, מה שקרה תוך כדי השחיטה,  אני פטור מעבדות  ומקומי  לא עוד תלוי בו..

בעצם איך זה עובד? איך שחיטה וצליית הבשר עוזרים לי בהתמרה נפשית? אני חייב להזדהות עמוק עם כל זה. ז מה אם כך קורה לי במקביל?

כאשר אני מוכן להישרף עם הרצון בצורתו הבהמית, אני כמו נכנע אל תוך האש הבוערת. לא אני בוער פיזית, אבל מבחינת החוויה אני כן בוער עם הקרבן – בעצם נח בתוך האש. עכשיו אני על מקומי באופן לא מותנה, כי התנאי נישרף… כבר לא צריך לכבות את הרצון הזה כדי להימלט מעוצמתו, גם לא לברוח ממנו, וגם לא לממש אותו – אני פטור מכל אלו, כי הגעתי נחוש למקום אשר אינו תלוי עוד במימוש הרצון הזה או בפיצוי בדרך אחרת, אלא הוא מקומי הותיק שאבד שלי בזמנו, שיצאתי ממנו כי היה קשה מדי להישאר ללא תשלום, וכך נשארתי על תנאי, בהישרדות . כעת יצאתי ממצב ההישרדות לפחות בנקודה זו, עם רצון זה.

אז אני אוכל את בשרו של הרצון הזה, וכך לוקח את כוחו… כ מו הקאניבאלים .  אני כך ניזון ממנו והאנרגיה שהיתה שוקעת במימוש  או התאפקות הרצון הזה, עומדת לרשותי כעת היא שלי לצמיחה.

צריך להבין שכל רצון רוחני מתחיל ברצון בהמי, בייצר, אשר עובר סובלימציה לרוחני. המעבר הזה בנפשנו היא, תרתי תרתה.. הוא הוא המעבר הגדול. זה מתחיל מייצר אשר אני משועבד לו לגמרי, אני מנסה לוותר על האלילים ולהיוותר עם הכח טהור של הייצר,  אותו ארתום לטובת התהליך לצמיחה.

ריקון הרצון הבהמי מהדם שלו ואכילת הבשר –זה מה שקורה בשטח, בגשמי . ומאחוריו, במיסתורין, בתוכנו , קורית ההתמרה! כך בני ישראל ניצלו את המצרים  -לקחו מהם את האנרגיה של העבדות, זו שהושקעה  מטעם  בני ישראל בהישרדות,  רצונם הישרדותי – בזהב וכסף, וכעת מכוונים אותו לצמיחה, במדבר.  בשר גשמי אז הופך לבשורה רוחנית! כיוון רוחני שלם! ריח ניחוח  א י ש ה  לה'. כעת כשאני פה על מקומי, רתמתי את כח הרצון הבהמי שהיה מכוון הישרדות –  למטרתי הרוחנית הישנה, ממנה ברחתי, אך שבתי  –  להביא בשורה. 

כך אני משווה רצוני המעודכן לרצונו העתיק של בורא עולם. עשיתי שינוי צורת התנהלות, התמרה של צורה . יצאתי ממצריים. מצריים היא צורת הרצון,  צורת התנהלות עבדותית מייצרית – וכעת פני אל המדבר, מקום של דיאלוג פנימי עם נפשי. מעכשיו אני פועל עם הרצון שלי כבן חורין ולא עוד כעבד. אני עכשיו בשווי רצון עם הכהן שלי הפנימי, עם המשה שלי, ועם ה'.  אני כעת יכול לקרוא, אני סוף סוף פנוי לקריאה, לצו הפנימי שהפעיל אצלי בורא העולם, וזו תכליתו של ספר    ו י ק ר א.  הקריאה של בורא עולם מתוכי, הנקראת – ציווי.     

מיכאל – ישנה נקודה חשובה מאד של שינוי שקרה בחיי העם עוד מוקדם ברבה יותר, והיא משמשת נקודה ארכיטיפאלית אליה חוזר כעת העם. היא היא  שמאפשרת לאדם המקבל את הציווי לשוב אל עצמו נכון, כי העיקרון של הקרבת קרבן כבר בו מקדמת דנא, מתוך ה DNA  שלו- לא לשרוף עצמו באמת עם האליל שלו, שממנו הגיע הזמן להיפטר הוא בתוכנו, אז בואו נשרוף עצמנו  או נקריב לאל את בננו הבנתנו הבהמית והוא ימות – לא!!!  אלא לעשות שריפה  ס מ ל י ת , כמו פה –מי לימד, איזה סיפור הטביע בנו את עיקרון ההסמלה?  כל זה קורה בסיפור  ה ע ק י ד ה  שם אברהם עושה את הצעד הגדול הראשון של התמרה –  ברגע האחרון הוא מקשיב לעידכון צו ליבו,  בעזרת המלאך, החומל, לא המשחית – ומקריב חיה במקום אדם … זוהי  חשיבותה של העקידה לתולדות האדם באמונתו כי יחיה.

האדם צריך לעבור למצב הבנה שגם אם לא יממש כרגיל, מיד,  את סיפוק הייצר –  לא ימות. שמותר לו לא להיות עוד   עבד לייצרו. איך זה קורה? מיסתורין גדול…את זה עושה  קודם כל וצעד ראשון –  ה ה ב ה נ ה  .. .האבחנה וההבנה לראות שהנה, יש סנה, הסנה בוער, אבל איננו אוכל!   הוא בוער רק  ס מ ל י ת !!! כך מתממשת לנגד עיננו הפיכתו של משהו  לסמלי  – ואני מגלה אז  את סוד ההסמלה. זה כל הסיפור… להבין ולהפנים מה  זה סמל.. ואז נוכל להסמיל גם את החוויה ההיא, הנוראה, ולהפכה ממפלצת ענקית אוכלת אדם – לסיפור על מפלצת.. שיט! כל מי שחווה  את החוויה הזו של הבנת הסמלי – זה עושה אותו  ב י נ ת י. היינו הוא וזכה לחיות  ב י ן  גשמי לרוחני. מי גר שם, לכל הרוחות? ה' צבאות, זה מי שגר שם.  שם שם צורת ההתנהלות היא כבר לא עוד רק גשמי, אלא גם רוחני, בהרמוניה מופלאה…  גם, יהודה, וגם יוסף חוו אותה. אבל מי ניזכר כעת ומביא את הבשורה הזו בגדול לעם?  משה!!!מול הסנה קורה לו הנס, הוא מבין לעומק כל זאת ממש לא רק אינטואיטיבית, אלא כתורה שלמה. כך משה, מול הסנה … כעת ברור לו שאין מה לברוח מאש הכאב הבוערת בנו עדו מילדות או מאז המלחמה הארורה ההיא – ואין גם מה לנסות לכבות את האש בציפראלקס – אלא רק להיות בטוב עם הגשמי, לאוהבו, להיכנע לכאב – ואז הוא ינוע בנפשנו אל הכיוון הרוחני סמלי , אל האמצע בין לבין, בין גשמי לרוחני. שם מקומו כזיכרון פשוט.

כאשר מקריב האדם את קרבן הפסח, הוא מוצא עצמו כמו יעקב שהפך ישראל אחרי המאבק ביבוק.. כמו משה אחרי הסנה. הוא נהיה יהודי אמיתי, הוא הופך אדם שלם.

 מ צ ה – זה הוא התאור של תוצר ההסמלה,  כאשר הגשמי –אותה החוויה שנתקעה בגשמי – הופך לסמלי, היינו   ת מ צ י ת ו  של הגשמי,  היא המצה: קמח ומים ותו לא. אין צורך בתוספות ההישרדותיות הרגילות.. כעת בידינו הסיפור הטהור על החוויה, באיזון הרמוני בין הגשמי לרוחני שבה ולא עדו משקל ייתר לגשמי. זו המצה, והיא נקיה מכל חמץ. כך המלאך המשחית שהיה בן בית במחוזותינו בזמן העבדות –איננו יכול עוד לקבל רשות כניסה אל בתינו כעת .  

התנהלות  של 'מצה' זה לאחוז בדברים בדקותם הסמלית, הלא  רק גשמית, וכך לחדול להיות תלויים רק בגשמי. כעת אני במקומי, מקומו יתברך  -באמצע בין לבין.  זוהי צורה דקה,  של מצה, המביאה את הדברים אל בינתם, הוא הוא מחוז הבחירה. לא רק רוחניקים, אבל גם לא רק רק גשמיים הישרדותיים – אלא בבין בלין, בבינה.

כמו שיש בהמה גסה ובהמה דקה, והדקה היא כשרה כי היא מקיימת את הבין לבין ההכרחי הזה. היא כשרה.

 מ ר ו ר  – כעת, כאשר דרך הסמלה הגענו אל הבינה, אור חדש זורח, ואישון קטן עולה לנהל את העניינים, הלא הוא מר אור!!  לא עוד מ ר ו ר ממורר של עבדות, מר מנשוא – אלא – אור מתוק של בינה בעיניים, מר -אור.   כל זה  קרה כי המרירות שנבעה מהעבדות הממושכת נהייתה כבר בלתי ניסבלת, והבנה חדשה רצתה להיוולד בנו. זו הבחירה באור המתוק של הבינה ! 

כך, אם אשתך ממררת חייך, אומר לו נדב, לבן זוגה,  עשה מה שהיא רוצה. היכנע ברצון, חנוך לה  על פי דרכה.  רק  בדרך זו תקבל חירות אישית.   מה שאשתך אומרת לך עשה!!!  הרי להיכנע לאשה זה להכנע לצורת הרצון שלך עצמך!.  היא צורת רצונך כולל השיגוע..   זה הרי הדדי .  כניעה לאשה שלך זה בעצם להיכנע לצורת הרצון הפנימית שלך.

כמוןב שמאז ימי האבות זה הלך והתפתח,  כשכל אב מביא את  העיקרון הזה עוד צעד קדימה. זה של אברהם בעקידה היה קריטי, אבן יסוד. אחר כך יעקב מביא את חיבור הלב בהעבירו עשיה גשמית  לבינתית,  בתפארת של מעשה..  תפארת הבינה.

הנה הטקסט – אחרי מות – בשמיני נשרפו למוות שני בני אהרון . מיד אחרי זה מזהיר ה' שיין ושיכר לא תשתה, אתה הכהן, ובנייך ולא – תמותו . רק כך תוכלו ללמד את בני ישראל ולהתמיר. וגם –

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון שבקרבתם אל ה' באו באש זרה. ולא יבוא בכל עת הכהן כי מול הענן חייב נוכחות מדוייקת, וגם ללבוש כתונת בד, זה הדבר השני .כהן חייב לבוא פיקח. יין מבטל את האני המפקח ואז הולכים לאיבוד. י י ן – איין אני.. הולך לו לישון. או אז הייצר מתפרע ויוצא ממידתו. כדי לפעול ככהן, כדי לעשת התמרה בתוכנו – חייבים מידה מדויקת של מקום. כך כל מי שבא קרוב אל ה'. האני מחויב להיות שם במלוא כוחו וערנותו,  כי בינה תיווצר רק בשיתוף פעולה בין אני  – לעצמי,  כשהאני בא עם חלקו הרוחני הפעם, מתאים עצמו כרגיל. 

בענן אראה על הכפורת –  חיבור של רגש ורוח = קשב.  רגש ומחשבה יחד נותנים  ' ק ש ב! ' תשומת לב… רק אז יש קשב כאשר רגש ומחשבה נמצאים באיזון הרמוני . זהו קשב של חירות. לראות את ה' במצב של קשב זה יהיה בעוצמה גדולה מאד. מי שמול ה' חייב להיות במצב  קשב… אראה אלייך בקשב  — זה רואים את הקולות… ולא רחוק מקשת בענן… כך אראה אלייך בברית הטובה.. 

לכן חייבים לבוא במצב נתינה ואורך רוח וחסד  – רק כך ה' יראה אלייך והתמרה תהיה אפשרית .

 

החלק השני עוסק בלבוש הכהן  =  מכנסי בד : זה מקום של הקדשה ובחירה  – להיות כך בד =  ב  ד' אמותייך.. רק כך תהיו בהתנהלות נאותה. .בגד זה  בא – גד = היגד ולא בגידה.. היגד מיוחד הוא של ד אמות הכהן. ..

כך תהיה כפרה מלאה ושלמה לכל,  דרך הכהן הנמצא במקום של קדושה. נהיה קדושים כי  קדוש הוא ה' = שומר מרחק מושלם בים קטביו.  אז גם אנחנו, או לפחות הכהן, אחרת אין לנו שפה משותפת?

אם לא תבוא ממקום של קדושה, אתה בעצם בא מת, זומבי..  -חזרת למקום הבהמי ואינך קדוש עוד. חי –זה בינתי מחובר למקור חיותך ושורש קיומך, קדושת ה'. . חיות היא.

אז הנה איך זה מתבצע בפועל. נסו נא להקשיב קשב רב, ולגלות את סוד הביצוע שיראה היכן בדיוק מתרחשת ההתמרה…  

דבר אל בני ישראל יז א –  זה הדבר אשר ציווה ה לאמור – איש איש מבני ישראל אשר ישחט שור או כבש או כל קרבן חייב להביאו לפתח אוהל מועד כי אם לא  – דם יחשב לו,  הנפש נשארה פעילה ריגשת והעסק לא יעבוד! קרבן חייב תמיד לעטות  מול הכהן החלק הרוחני שלו,  אחרת זו סתם מצוות אנשים מלומדה שלא תביא שום תועלת. חייבים להיות מסונכרנים עם ה' כמו בעת יציאת מצריים. זה ממש  כמו קרבן פסח.

אם נקפיד, אז בורא עולם  יהנה מריח הניחוח אישה ל ה', ואז יפעל המקום הקדוש הזה. איך לתת מזון לקיום ? איך לדייק עם הרצון על פי הציווי האלוהי?. זה די מרכב.. כאן פתח אוהל מועד חשוב כי הפתח מקשר בין פנים וחוץ ורק כך אפשר להשיג את הקדושה המתבקשת כאן נעה בין פנים לחוץ האוהך שהוא הבית הניקבי המקבל והמכיל  . ..

אז , במצב קדושה, כל דבר שאעשה אעשה ממקומי, בשבילי, במובן הרחב של המילה, או  ג ם בשבילי: אני מביא לך כוס תה, אבל עושה זאת גם בשבילי לא פחות כי זה בא ממקומי ולא רק משרת אותך  כדי לרצות, חלילה.. זוהי אם כן, נתינה מדודה, מן המקום הרוחני. חלילה לי להביא לך כוס תה רק כדי שסוף סוף יהיה לי שקט ממך..

כל דבר שעושים מול בן הזוג, ובכלל, חייב להיות גם בשבילי, וממני. אולי קודם כל כי אני מחובר לכלל וזה ביטוחי של החיבור…לא בשבילי אגואיסטי, אלא ממקומי.. מהציווי הפנימי שלי אני בא אלייך..  הרצון הפנימי זועק לאחדות, לזרימה דו צדדית, להדהוד.. כך זוהי נתינה מדודה, במידה.. ד ד ד ..

נזכור שהמילה  'אל'  היא מילת תהליך, ואהבת האל מתבטאת  בהליכה אליו, יתברך .. זוהי תמצית החיים. כל עניין הריפוי של עומסי העבר הופך משני, זה רק כדי לפנות את הדרך שנוכל סוף סוף ללכת שפי בדרכנו אליו.. ולא כדי להגיע, אלא עצם הדרך, עצם הדרך…

כשאני הולך שפי, אני אף פעם לא אוחז בתוצאה אלא עצם הדרך החכמה מן ההולך בה מלווה דרכי.. זה משהו שחייב לבוא מפנימיות הלב. לא לרצות. ברגע שאתה עסוק בריצוי – אתה מת, בחור.  מת מהלך.  כך היו נדב ואביהו, כדוגמה. והרי בני הכהן הגדול המה, הבנות טובות לב אבל לוקות ביישום המעשי בצורה בינתית.

כאשר אני עושה את רצונו של הזולת המבקש ממקומי, אני נישאר במקומי ורק מתחזק בו ולא סטיתי כדי לרצות, לא עבדתי את אליל הריצוי או הכבוד, או אחר. כך אני נישאר בדרך אליו ניתברך, היא דרך המלך!  ובא שלום על ישראל. הביטוי 'ניכרת מעמו כי דם שפך' הוא המחשת הסטיה מהשביל

בני ישראל מביאים את זבחיהם = המילה ז ב ח: זה עדיין ב חטא, אבל כבר בדרך להקרבה.. אבל זה יעבוד רק אם אתה מקריב בפתח אוהל מועד שלך, גם קרוב לכהנים וגם לפנים חוץ שלך. אוהל מועד הוא  משכן המועדים, המפגשים עם ה', הנועדות.

כשאני מדייק בזמנים ובמועדים, אני במשכן, קרוב אליו יתברך בפניו… את הדם יזרקו על מזבח ה'. ולא תאכל דם כי זו נפש הבהמה, חוויותיה המסמלות את עומסיך,  הרי מזה אתה רוצה להיפטר, מה אתה מנסה לעכל את זה מחדש ככה?  . לא. זה מעוות. נפש הבשר  היא בדם במקור. עלי לרוקן את הדם בשחיטה כשרה,

כבד שמנקים אותו מן הדם, נהייה.. קל!  כי מה שהכביד עליו כל כך היא הנפש הבהמית עם כל עומסי הילדות.. כעת שופכים את הדם החוצה והכבד מוכן לקלוט חוויות ה' חדשות טובות.. כך זה לשמוע בקול ה' .

הדם ניזרק על המזבח שם פועלת רוח ה', לכפר על נפשותיכם!  כך היא הולכת לנפש עילית. אבל לא אתה מטהר אותה, אלא ה'!  הדם על המזבח… לא לך לרפא את הנפש. אלא ללכת עם דרך ה' ואז זה יתרפא מאליו!  דרך שפיכת דם הבהמה. זה ריפוי דומה בדומה אומר נדב…למה? כי דם הבהמה דומה לדמנו אבל זוהי שפיכה סמלית, לא של דמנו הפיזי אנו,  כמו שלא צריך באמת להרוג את יצחק, מספיק האייל!  האחר!  כי הדם –שלנו –בנפש ייכפר, דרך דם הבהמה. זהו פירושו של כ י פ ו ר  =   כ פ ר , כמו –פר. לא באמת פר. פר סמלי. זה אנחנו.

זהו פלא גדול ונס גדולים מאד, מעיר מיכאל, , אותו גילוי שאפשר להשתמש בבהמה כדי לכפר באמת על עצמנו ולא להישאר תקועים עם החוויה ההיא. . נס גדול. צעד ענק קדימה.. כוחנו יבוא מן הרצון הבהמי שכעת לשימושנו הוא . לכן עושים את ליל   ס ד ר , כדי שיהיה סדר נכון של הדברים: הבהמה תמות ואנחנו נתנקה…  היינו נפש דוויה משלטון הבהמי, חיה, בהמה, שמרשה, נעאבך,  שנשחטנה ודמה יישפך, וכך סמלית יישפך דמנו הבהמי ויוחלף בדם רוחני..  הכל סמלי!

הסדר הנכון הוא חיבור עם החלק הבהמי שלנו, והתמרתו דרך הבהמה, ולא הפוך, או מה, בני אהרון… ואז כולנו מסובים.. בסדר, מסודרים ב ס ד ר  הרוחני כל אחד על מקומו מחוברים ביינינו נוגעים זה בזה באהבה  איש בשכנו ונישען עליו.. צומת מסובים.

בליל הסדר אנחנו עושים RESET  עם הבריאה, כדי להתחיל מחדש , כדי לשוב לשביל הנכון.. אז אפשר גם לשיר –אצלי הכל בסדר… זהו הבסדר העברי ישראלי.. שהכל זורם בו כאילו מעצמו בלי מאמץ..

סוזי – מדוע ההגדה של הסדר היא בלי נשים מכאן, למה? לא, מה פתאם,  צועק נדב. יש נשים!  ומיכאל מוסיף –האשה היא העזר שכנגד. עצמת ההתמרה שהאדם –הזכר  הפעיל בתוכי עובר  היא כזו,  שאשה חיייבת לאזן אותו דרך התרחקות על הציר הזכרי נקבי, עוד, ועוד, ועוד… עד שהיא יוצאת מן ההגדה. אבל היא שם במלוא מובן המילה, בלעדיה כל זה לא יהיה אפשרי, בלי האשה לא יהיה שום סדר, היא החלק הנסתר של הסדר האלוהי!!!  אחרת הזכרי לא יכול לעבור שום התמרה!

בואו נניח לזה אומר נדב.. הרי האשה היא צורת הרצון והיא מאזנת את הגבר בנותנה לו כעת את צורת רצונו החדשה, הטובה,   כשהיא מאזנת אותו מרחוק, מרחוק.. ואל תנסי להבין את זה בפשט, סוזי.   אין לי מקום בלי האשה,  הרי היא מקומי!

צורת הישיבה היא שמסובים לימין, לחסד, אבל בעצם מסובים לשמאל, מזכיר שחר…אולי כן.. מעניין.. נברר. אבל הראש מוסב לימין,  ככה זה! שמח נדב.   נישען שמאלה ומכריז על רדיפת שלום,  אבל ראשנו המעשי שעלי מוסב לימין…

יש הבדל בין רצון שגדל בפנימיותנו ואנחנו בוחרים לזבוח אותו כי הגיע הזמן להתמרה, זה משהו אחד. אבל מה עם  רצונות שאנחנו פוגשים בדרך, כמו צייד של חיות בשדה, צייד לא צפוי.. פתאם מתעורר רצון לא ידוע.. זה נידון פרק יח , א – על הערווה.

אני ה' אלוהיכם  המוציאכם מארץ מצריים אל תעשו כמעשיהם עוד, כמו שהייתם חייבים כשהייתם עוד בהישרדות, רק כדי איך שהוא להמשיך,  אלא כעת אחרת – לא תשובו לעבדות כאן בכנען. לא עוד בלחץ.. ואל תמהרו אלא עשו באהבת התהליך,  הכל ממקומכם וכו וכו, בשיווי צורה עם ה'. אל תהיו עוד  כנועים לילד הפנימי השרדן – כמו אצל  היבוסי הפריזי המדייני וכו.  

לכן –  עשו רק מתוך רצון בוגר,  נאמן למקומכם. את משפטי וחוקותי תשמרו. הרבה הוא מזהיר ומסביר כאן . כי מלכתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו… זה זה.  כאן עמי כנען שולטים, בחצי הראשון של החיים אצל כל אחד.  כנענים ומצרים חד הם. אלא כמעשה בני ישראל תעשו  אך ורק.

היום היתה לי מישהי שחייבת רק כך וכך. משתררת על עצמה ובעלה קצר איתה ומשתרר עליה, גם הוא. הם נשלטים על  ידי האני השרדן אחד מול השני,  כלום לא עזר, לא עזר. כנען מול מצריים ככה הם בעצם.. לא טוב. כדי לעשות נכון – עשו כך.

וכאן מתחיל משל הערווה, וזה רלוונטי. לכל איש ואיש  = רצון ורצון, אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה – לעורר גלי אוננות וערנות מינית. זה ירחיק אתכם ממני. אם אתם מתמכרים לגלי ייצר זו אוננות והיא לא אלוהית . שם נמחק המרחק הנכון .אוננות וזהו.

אסור ערווה חמור הוא,  כי מצד אחד האיסור מפתה, אך מאידך  אין שם רווח וזה גשמי בלבד אין אלוהי שם. כמו בחוקי הכשרות, זה  לא כשר! חסרה מידת רוחק,  מול הערווה של  שאר בשר. לכן לא משפחה ולא מישהו קרוב שאר בשר = השאר של הבשורה =והיו לבשר אחד.  אותן הבנות כך אי אפשר לבשר הבנות עם מישהו שהוא כמוך, מעורבב איתך. אין רווח אין הצלה, אין בינה. בבעל ואשה, לעומת זאת,  צורת רצונו של ה' מתגלה מול בזמן קריב .

אם אגלה את החלק הבהמי שלי באוננות מול שאר בשרי , ישלוט הייצר המיני ולא האהבה.. כך נדב מול השולחן כאן עם המון דברים שלא טובים לו , אבל הייצר מתעורר.. כןכן. מגרים לו את הקטן, הרצון הבהמי.. ואז קטנים הסיכויים לעשות כמצוותו יתברך כי קשה  להתאפק..

את רצונך , את זרעך,  יש לטמון תוך הצהרת רצון נכונה,  כי רצון חשקי בהמי יצרי לא יגדל שם  משהו טוב. שאר הבשר – זה מה שנשאר מהבשורה. זה  השאור שבעיסה! הוא שעושה את ההתססה, את ההחמצה… בניגוד לשאר רוח… זה מתחיל במשהו אוטמטי שלוקח ממך בחירה אבל מקל על ההחלטה,  ואין יותר  רווח, יש תגובה יצרית טבעית  חסרת שליטה.. זהו שאר בשרך שאסור לראות ערוותו, כי הוא מעוור את הרוח. זהו פורקן יצרי חסר מרחק בלימה מתאים.. אבל מדוע בדבר האסור יש גרוי מיוחד? כי הוא מבטיח פורקן מיידי וזה מה שהטבע הבהמי רוצה, לא הרוח. הרוח רוצה מרחק ושזה יתרחק אטאט, כמו בביקוע אטומי, לא הכל בבת אחת. זה ההבדל ועל זה עובד אדם כל חייו, על שימוש נכון באטום שבו.  מגע עם שאר בשר יעשה פיצוץ אטומי מדהים, שטוב לנער הרוצה אורגזמה נהדרת, מענה לייצר הטהור  אבל לא זו דרך אהבת אם לבנה ואהבה שלמה בכלל.  אתה חייב לעשות את הדברים ממקומך, כולל אורגזמות, מתוך מידת רוחק כדי שזה יזרום נכון.. כי כשיש מידת רוחק מתגלה  צ ו ר ה … של הרצון של הכאב, ואז אפשר להכיל את החוויה ולספרה כסיפור. כשאין מרחק נכון אתה טובע שמה, משפריץ והולך לישון. ודעת, השינה הזו..

ערווה זה ללא גילוי צורה. במ קום שמשהו יתעורר  בה, משהו עיוור בה ולא ער בה..   יש אז ליבוי רצון לכלל זיקפה וערגה, אבל הוא מקבל ביטוי בהמי בלבד, ללא בחירה ללא גילוי צורה. רק פיצוץ  אש שורפת בבת אחת ודי. וזה הבדל בין ע ר ו ו ה  –  ל ע ר   ב ה .  בראיית הערווה יש רק געש להט יצרים… אין בינה.

אין הבנה אין בקרה, זוהי אוננות לשמה.

בגילוי עריות אדם כאילו מנסה להבין מתוך מי שהבין אותו, זה לבשל גדי בחלב אימו… אתה רוצה להתקדם בתהליך להבנה חדשה שאתה תיצור עם אשתך. אמך יכלה להבין מאבא שלך איך ללכת בדרך החיים. אתה חייב להבין בעצמך.. אפשר ללמדו כמובן, אבל.. אם אתה מכבד את אבא וגם את אמא , לא תעשה כן . אתה כן מקבל דרכם ולומד מה הם עשו, אבל  עושה את מה ש א ת ה  מבין באמת. לא מחקה.  מה שכבד אתה מנפה ועושה שיקול ומה שקל הולך איתו בחיים. זה כבר שלך.  

למה קוראים בהגדה?  איפה יש עוד הגדה בגוף שלנו עצמו ? בגידים. תפקיד ההגדה להוציא מן הכח אל הפועל את הסמלי. מה עושה הגיד? עוזר להפעיל השרירים, בגפיים למשל.  להליכה.  לכן ההגדה חייבת להיות רוחנית כדי שההליכה תהא כזו, הפעלת הגדי תהיה כזו. . רוחנית. ואז הפועל יהיה רוחני של אמצע בין לבין. כל ההגדה רוחנית כדי שנלך קצת הרחק מהגשמי לגמרי, לאמצע בין לבין. לא מצוות אנשים מלומדה  אלא הכל חייב ללכת על פי ה ס ד ר שהתווה ה', סדר שמוביל למקום האמצע הדינמי ההוא.  כדי שמן הגשמי בלבד ניסוג ונלך אל הבין לבין של גשמי/רוחני… כך מוציאים מן הכח אל הפועל את עקרון ה' כאשר המידה הנכונה היא אמצע בין לבין. זה כוחה של ההגדה . זה גם מה שסיפור עושה לעודף גשמיות. כל עניין ההגדה הוא ליצור סדר שבו כמעט מאליו נזרום מן הגשמי מדי אל האמצע המבורך.

דווקא סיפור גילוי העריות מובא כדוגמה כי שם אנחנו נסחפים חסרי אונים וללא סדר אל השפ-ריץ הגואל.. אל האורגזמה. וזה הפוך מהכיוון. לכן לא לא לא לא לא אלא סדר אלוהי חייב להיות.

שאר בשרך לא יצמיח הבנה בינתית  – לא!  שאר בשר היא התוספת של הבשורה אשר מעמיקה את ההתמכרות לבשר וזה לא מה שרצינו.

לגלות ערווה לזה לחשוף את מקור הייצר בעיוורון גדול ללא כל ערנות. ואז לישון… וכשתתעורר  תגלה שוב שאתה בודד כמו ארצנו ואמא רחוקה.

 נח גילה ערווה כששתה יין, שאז האני שלו נמחק וללא בקרה הוא ניסחף אחרי היצר ודי.  נכנע לו.

פרק יט

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך . ואהבת לרעך כמוך אני ה'!! אני חלק מהכלל, והשני, רעי,  הוא חלק ממני, אנחנו אחים בני שורש אחד,  אותה הבנהה. גם רע זה גבול הטוב , גבולי שם אוהב .

לא תעוננו ולא תלכו אל האובות . אלא רק הקשיבו לציווי הפנימי . אל תקשיבו לסימנים מבחוץ כי אין זה סימן מן ההשגחה  = אלא אם כן זה בא מן הלב מההרגשה. אל תחפשו סימנים אלאל אם הסימן יחפש מאתכם… וכן שימו לב מה עושה מרחב הלב במצב הזה, התרחבות או כוווץ'?

את שבתותי תשמור. הכל בבחירה ובהקדשה –  ככה תעבדו בהפרדה  נכונה בין הקטבים. בקדושה. אל תחפש תשובות אצל ידעונים אלא אצל עצמך בנפשך בכאבייך בלבד תבדוק תחקור תפגוש. והדרת פני זקן  -בעל הניסיון בעל החכמה, הבינה.

גר לא תונה!  ו א ה ב ת    ל ו   כ מ ו ך  ! כי גרים הייתם בארץ מצריים וגם כעת החלק שלך שנ שאר עדיין לגור במצריים סובל. הקל עליו.

הגר… אחד העקרים ביהדות זו ההתכללות – שייכות לקהילה בכל מאודנו!, ערבים זה לזה, פלשטינאים זה לזה..  היהדות בנויה על ההתכללות, על רקמה אנושית אחת חיה. השתייכות עם השונה ההגר כי היא  הגר  הגר איתנו…

ההתכללות יש בה משום עקידת יצחק -= ההסכמה להקריב את ההבנה הישנה שלך, של שנאת זרים למשל, , לטובת  הבנה חדשה וטובה יותר!! גם אם ההיא הישנה הייתה אהובה ונתנה בטחון פשוט של הישרדות –  תם זמנה! אני מוכן להתכלל בשונה.  הרי גם יצחק יצא מן הכלל החוצה כדי לצחוק וכך השתחרר ממתח וחזר מבין טוב יותר וכלול מחדש! מה שהיה בעיני יוצא מן הכלל ומחיק הופך עתה לחלק מן הכלל כי בידי עתה  כלל גדול יותר אשר   מ כ י ל   את האחר הזר לכאורה  שהפך עתה קרוב וחלק מן הכלל!! זוהי התמרה זוהי בניית הרקמה אנושית האחת, החיה.

לכן בועז, בו-עז,  יש בו משהו עז ואמיץ, שהלך והכליל איתו את רות המואביה, אפילו שנאמר על המואבים  ככלל  שלא יבואו בקהל ישראל – הוא העיז והביא, באומץ אהבתו.  היכולת הזו להתכלל עם מואביה עם אשה זרה, גרה –  ברגע בו עשה זאת בועז  -ההבנה מתרחבת, פורצת את טבעת החנוקיות המתגוננת חרדתית שורדת, ועושה כלל חדש –האהבה מכסה על החסר לכאורה =  וגויה, רחמנא לצלאן – הופכת  לבת ישראל כשרה!

זו היהדות האמיתית, אשר מחפשת את האדם, את זה הכמהה להיות אדם שלם יותר, ואותו היא מאמצת אליה.. , כך דרך הבינה אשר נוצרת בין הקוטב החדש לבין הישן המתעדכן.. אני מוכן עכשיו לאהוב ולהתכלל עם מה שהפחיד אותי עד עתה, הוא עומס הילדות שהגוי מסמל אותו ולכן  לא רציתי להתקרב אליו מרב פחד והנה  -רות היא, סבתא של דוד.  לכן אהבת הגר כה חשובה ולכן הרס וסוף צפויים למדינת ישראל  כל עוד היא מדירה את הגר בנותנה רשות מלוכה לאנשי ההישרדות, דתיים כחילוניים .

כי רק התכללות עם הניגוד המשלים, עם האחר,   יוצרת הפריה טובה מספיק להביא את  דויד לעולם..  ונותנת חיים לעם. וממש לא התבדלות מסתגרת של עיירה גלותית אשר מביאה בסוף שואה.   והלא עיקר שלמות השלום, כך ר נחמן ,   היא בהשתדלות לעשות שלום בין הפכים!

זו היהדות, אבל היהודים, אנחנו כאן, בני אדם קטנים עובדי אלילים ברובם, פחות ופחות הולכים על פי היהדות. אפשר לומר –בורחים ממנה, וחבל. נדב אומר שכבר יש יותר ויותר זרמי אור ובינה גם שם . האם יתמידו? האם יספיקו? האם לא מאוחר מדי אחרי 50 שנות כיבוש?. ואם חלילה יאחר לבוא האור של מר אור??

האור תמיד מנצח בסוף כך נדב.  

לא תעשו עוול במשפט במשקל במשורה.. .יט לו – מאזני צדק  אבני צדק איפת צדק   -כי ממצריים הוצאיכם .  נעמיק בזה  כי ענין המידה, כדי להגיע יש לשאוף למידה מדוייקת.  זו הגנה על המידה דרך למידה… כך מתאפשר תיקון המידות.  ההבדלה היא בעצם מלאכת הדיוק: ההפרדה בין מדויק ללא בא דרך  ה' בי אשר שם את המרחק הנכון כדי שיזרום ההידהוד.. כי במשך השבוע קודש וחול עובדים זה כנגד זה ורק המרחק הנכון ביניהם מאפשר זרימה נכונה.. וגם השבת מול כל השבוע.

הטוב שלנו אינו מותנה בשפע ולא בתוצאה אלא הוא קיים בפני עצמו ומתגלה לנו כאשר נחפוץ. כאשר נכנעים אל החור, אל החסר , נהיים אז – בני חורין. וזהו הפסח..  אמן .

Read Full Post »

בפרשה זו אנחנו עוסקים בהפרדה בין הטמא לטהור.. בעצם – בין הניגודים, כדי להיות במקומנו ממנו אפשר להתרפא בזרימה הרמונית. .

שתי הבנות מתחזקות כאן –  אלעזר ואיתמר, בעוד שנדב ואביהו הבכורות מופרשות כטמאות ונשרפות באישן הן, כי לא דייקו.  כבר כאן מדגיש המקרא מה עושה את ההבדל: אין להיכנס לקודש הקדשים, הוא כור הריפוי הגרעיני, אם אתה לא במקומך: למשל, אם תשית יין. יין = 'איין אני' לי,  ואז אין מי שיפקח, אין דיוק, האגו הולך לישון.. מובן שאהרון לא שתה יין אבל בניו היו שיכורי כח, כאשר. ..

ואז, אהרון –  וידום.. ומשה עוד זורה מלח על הפצעים, אבל בעצם מייעץ להתאושש דרך העשייה הטובה – : למה לא אכלתם את קרבן החטאת למען העם? ואהרון בעצב מסביר שקרה להם כך וכך…ונאלם דם . משה מפעיל חסד ומקבל.

נדב – : ממש לרגע ניגע בעניין של טמא וטהור, ותיכף נעבור לפרשת תזריע.. PROMISES PROMISES

ויקרא הוא ספר המלמד את ההפרדות בין הקטבבים – מציאת המרחק הנכון ביניהם, לא רחוק מדי ולא קרוב מדי.. בין טומאה וקדושה.  השתייכות ונפרדות. המרחק… המרחק. כן .

יא, א – דברו אל בני ישראל לאמור –זו החיה אשר תאכלו… פרסה, שסע, מעלת גירא, סנפירית, מנתרת. אלו כן. השאר לא. כי רק באלו נישמר העיקרון האלוהי.

היבשה זה עולם העשייה. מים זה עולם הרגש ואויר זו הרוח. בכל מקום מאלו יש חיות אחרות לאכול, חוויות אחרות לחוות ..

עשייה ביבשה = מידת הרוחק היא דרך פרסה, שסע או העלאת גירה. הרווח ביניינו לבין האדמה  ששומרת החיה הנ אכלת –  דרך פרסה  או שסע . וגירה = תנועה בניגוד לכוחות המשיכה של האדמה.. לא להגר עצמך, לא להיסחף מטה אלא מעלה מעלה, אל הרוח! מזון שמעלה רוחנית.

אדם מתחבר לבריאה דרך חיבור הלב בנקודה הפנימית… שורשי רוח . כשאנו על מקומנו, והלב במרחבו, זרימה של אור זורמת – זו חוויית חיות, אז אני חי ומתקיים. אם אני לא מחובר כראוי – אני אולי קיים אך לא מתקיים . לכן עלי להיות בחמלה ואהבה  ובקשב פתוח ,  הדיבור מדייק – הכל במידתם! עשייה מבורכת כי מקיימים רצונו של ה', כי אני בחיבור ואז הכל כאילו נע מעצמו.

כשאני במאבק, מרחב הלב סגור כל זה לא קורה.  בניגוד לצמחים האדם יכול התנתק ולהתחבר פעמים רבות, אבל בעת ניתוק אנחנו לא במקומנו ומתחיל מאבק על מקום, כי הקיום נבהל שיגיע לאפיסת כוחות – לכן חייב  מקום .. הכל בצרות. העשייה נבובה ואיננה במידתה =  אגואיסטית או אלטרואיסטית, כי אני לא מחובר. לכן,  כל מה שכאן מתואר כמותר לאכילה זה בטוב, באיזון ובחיבור.

מי שעל מקומו, באופן טבעי יאכל מה שטהור. מי שמנותק אוכל שקצים, טמא. הכל על פי מרחב הלב או צרות הלב,  בהתנהלות האני ארצי גשמי בעומס, עם שכל מתרוצץ, אוחז בחומרי- אני מתייחס לעצמי בהתאם לתוצאות עשייתי. כך אני מודד עצמי ומעריך עצמי. נכשלתי = אני אפס… הצלחתי – אני גאון .  הכל מותנה בתוצאה. זה המדד היחיד כי אני אחוז בגשמי, מאד על תנאי.

כאשר אני בהבנת לב, בחיבור,  על מקומי – אני רואה את  הלב המהותי שלי קיומי הטוב המהותי, לא משווה ובודק בחוץ אלא יש לי קיום טוב משלי, בלתי מותנה. אז יש בי חמלה אלי כי אני על מקומי, בחסד.  גם כשנפלתי או חטאתי או השתגעתי קצת – זה בסדר, כי אני על מקומי, מודע לכך  שעשיתי כמיטב יכולתי. מה שמיותר זורק אבל לא נשארת אשמה ממאירה. לא. בוחר לפעול מחסד כעת  -למה? כי אני עלמקומי! רואה את קיומי המהותי הטוב שלא מותנה בתוצאה. זה ההבדל הגדול.

כך אני מונע היווצרות מעגלי קסמים למיניהם ולא נהיה עבד  מתבוסס בשגיאתו. נפלתי , אני קם, 7 פעמים . מנתר ומדייק מחדש. החסד ממלא את המקום החסר בתהליך,  כמו האהבה המכסה על הכל . 

כך אם אני על שפת נהר ורוצה לחצות, והמים זורמים בזרם… אני רואה סירה צהובה על החוף עם משוטים. נ יכנס ומתחיל לחתור אל השפה הנגדית, משקיע מאמץ גדול במאבק נגד הזרם, ודי סובל, אבל אין בריירה.. בסוף מגיע עייף, ועולחה על החוף הנ גדי בנשימת רווחה , אבל שוב ושוב אצטרך לחתור. .  יום אחד אחרי שעולה זעקתי השמיימה: למה זה כל כך קשה?!   אני מזהה לפתע סירה כחולה באותו מקום!  זוהי מפרשית.. לא חשבתי שהיא יכולה להיות שם, לכן לא הבחנתי בה. אבל כעת הנה, שמתי לב לפתע.. לבי הטוב  מפנה את תשומתו אלי… כמו בציור חידת נעלמים של עיתון ילדים, איפה ג'קי..

נא לרשום שיש אלטרנטיבה, סירה כחולה, ויש לה מפרשים    ש ה ר ו ח   נושבת בהם והיא מקור האנרגיה שלנו כעת ולא כוחנו אנו בלבד. שטים ככה, הכל שקט, ללא מאבק ומגיעים מעדנות, בקלות, לגדה השניה. אז נשכח כליל את הצהובה, היא מיותרת. כעת כבר אין כאב, אין מאבק.  הלב הבינתי תמיד מחכה שנתחבר אליו .. כל החיים מחכה הוא, ללא תנאי, עד שנזהה ונבחר בו .

חשוב להבין –אין כל סיכוי לעבור ממאבק לזרימה טובה, מצהוב לכחול,  דרך מאבק. לא ילך!  רק בחסד ובחמלה. עלי לקבל עצמי כנאבק קודם כל, חונך לעצמי על פי דרכי,  ואז, ממקומי הטוב ההרמוני, הוא מקומו יתברך, אוכל לבחור בדרך הלב הטוב, במשל, בהסמלה. זה לא יילך דרך האשמה עצמית נזיפה עצמית וכו.

זהו תהליך בניית המידות, אט אט  עוברים לשם, בחסד וברחמים . דווקא תפקיד של מרפא מחייב את המידה הנכונה איך לעזור.. שם אני מחובר, במרפאה..

כך גם  בענייני הכשרות, טהרה וטומאה- הכל מכוון שנלך על פי חוקי הבינה. מציאת מאכלים שיש בהם מתח נכון בין הניגודים,  שמטמיעים את העיקרון האלוהי פנימה – זוהי חוקיות הבריאה. היא נאכלת ומתעכלת ומוטמעת בתוכנו .

כך גם  אי אפשר להגיע מחוסר מרוצות עצמית למורצות דרך חוסר, דרך מאמץ להיות מרוצה. מאמץ כזה לא יעזור כאן . כי אני בא מלא אי שקט, זה מה שאני זורע סביבי, אי אפשר להתקדם. אלא אם אחזור למקומי, אז אוכל.  עלי כאילו קודם כל להיות מרוצה ממה שיש, כולל חוסר שביעות הרצון שלי, רק אז אוכל להתקדם כדי להיות מרוצה באמת.. פאראדוקס. זהו לימוד  אהבת היש העכשווי. רק מזה שאני מרוצה ממה שיש אוכל להיות מרוצה ממה שיש לי.. הא הא . אז ההליכה לכיוון קבלת העכשווי ברצון זה העניין, כי זוהי הטוביות  -זו קבלת  הטוב היחסי האפשרי כעת. כך זה לבוא מנקודה נכונה. זה העניין. אז אני עובד עם הרצון ולא נאבק. כך נדב עם שלומה.. עשה אותה מרוצה, ובבת אחת ירד כעסה  ששכח להודיע שמאחר… כי בא מטוב, מכיר בחטאו אך לא מתבוסס בו, לא מתערבב. 

כך גם הצעת עזרה לשחר, שהיה במצב נואש של אי ספיקה בעבודה, ממישהו שכאילו במקרה יד ההשגחה סידרה לו, שיבוא ויציע עזרה כי 'אין לו מה לעשות עכשיו'..  מדהים . נס אמיתי . כך  שחר הספיק מה שנראה בלתי אפשרי בבוקר, פשוט  כי היה באמונה. אמונה..כי קיבל בטוב את מצבו, באמונה.  כך גם מקבלים כשלון כבסדר..

כך מישהי, שיש לה פחד נטישה,  והיא  מתאמצת בכל כוחה ומגייסת כל אמצעי לוודא שהוא לא ינטוש אותה, הגבר שלה, פועלת מן הפחד להינטש עד כדי אפיסת כוחות – אבל בעצם מייצרת ודוחפת לנטישה בהגזמותיה,  כדי שאז תוכל סוף סוף לנוח זמנית מהמאמץ הגדול הסזיפי הזה.  מייצרת נטישה רק כדי שתוכל כבר לנוח. כי מאחורי הכל וחזק מכל הוא הצו  לא להגיע לאפיסת כוחות!  כמו אותו תינוק בגן הנאבק בגננת… ומתחיל דלקות אוזניים חוזרות כי זה  קשה  מדי. 

לכן הרצון הנכון שלה לא להינטש חייב להיות מופעל תמיד רק כשהיא על מקומה. המהות מזמנת לנו חולשה ומחלות רק כדי לנוח סוף סוף ולחזור למקום סביר ואז לנסות מחדש..  

מול סכנת אפיסת הכוחות  ברא האל את המחלה, שהיא דבר בריא יחסית ולו רק כדי לא למות. אז זה במקום ייאוש ואפיסת כוחות נפשית. על הציר הזה מתנהלים בחיים הרבה דברים: מאמץ ייתר –התמוטטות  –  מנוחה. מאמץ ייתר – תמט ומנוחה… ככה זה לא פעם .  ניסינו למנוע משהו במאמץ ייתר-  אבל בעצם זימננו לנו זה את זה לעצמנו .

זה כל כך משמעותי! – אכילת שרץ = אז עלי לאכול שקט. עומס מול העומס כדי להפסיק את  המאמץ ואז יש שקט. . האכזבה מגלה לנו שהכל היה    א ך  כ ז ב  ואפשר להפסיק ולא לצפות יותר מדי לזה…  כך כדי להפסיק מאמץ ייתר בו שוכחים עצמם .היאוש בא לצורך זה גם הוא. כדי לחוש אפיסת כוחות ולהתעשת.

ההבנה אשר אנו זורעים,  היא קובעת איך נתנהל. לכן יש  לזרוע בינה ולקצור בינה ולאכול לחם בינה…  זה טיבו של מזון כשר שהוא בינתי! מקיים את החוק האלוהי. לכן דיני הכשרות . כך תהיו אתם קדושים כי קדוש אני!! אתם איתי בדרכי, על פי עקרונותי .

ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ,  כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצריים. הייתם קדושים כי קדוש אני  –  זו תורת האכילה.. 

ולא מזכירים כאן 'לא תבשל גדי בחלב אימו',  כי זה משהו פנימי ולא גשמי. 

עלי לשרת את מהותי בזרימה טובה בינתית. כאשר אני בהתנהלות של טומאה אני מייצר  זרימה תחליפית בתוכי שאיננה בקשר עם הזרימה בטוב אלא זו זרימ הישרדות מלאה חסימות, כמו  סערה בכוס מים, דרמות!!!!!!!!!! מיד לעצור, אני קמה ומתחילה לדייק שוב  מתחברת עם העולם במחובר, עוברת לנתינה. 

כך נדב היה צולל הרבה עם אויר אצור בו, בלי מכשיר. היה מנתק עצמו מהאויר בחוץ, מהבריאה.  האויר כמו בטריה ההולכת ומתכלה. כשהיה מרגיש שאין לו כבר אויר היה מתחיל נדב לעשות תנועות של כאילו נשימה בתוך המים, וזה היה מרמה את המהות לזמן מה וכך היה מרוויח עוד דקה. רק להראות לכם…

ככה אנחנו עושים לא פעם, כדי לשרוד עוד קצת..  – יוצרים זרימה אשלייתית שטובה לכמה דקות, עדיין  . שלומית היתה חייבת להתפוצץ כדי להפסיק להתאמץ לחכות לנדב…  . זה בניגוד לשיר 'את חכי לי ואחזור'  –  היא לא התאמצה כלל!! קבלה עצמה לגמרי. כי רק את לחכות ידעת…

כך אנו שואפים להביא את  הקטבים של זרמיה מול זרימה, מכוונים להשתייכות מלאה שלנו למערכת הגדולה,  בהתאם לחוקיו  יתברך. השתייכות מלאה וזורמת.  אחדות המעשה והתוצאה. כך פועלים ללא הפרזה ואף מוגנים מהפרזה ומאמץ ייתר.  כך נלך בדרך, אמן!

Read Full Post »

פרשת שמיני –

אחרי פרשת צו בו למדנו לקבל את הצו להקריב קרבן כדי ללכת בדרך, הבה נראה איך עושים את זה נכון .כי צו עסקה בתהליך חניכת הכהנים  – אותו חלק רוחני בתוכנו אשר אמרו לעשות את המלאכה המסובכת הזו של התמרה, ריפוי – והכנה לעבודתם בבית המקדש. הם החלק הרוחני הפעיל, עד שיבואו לעזרתם הלוויים, המדייקים בשער..  עד אז הם היחידים הפעילים.  חשובה מאד הפרדתם מהרגש,    הרחקתם ממי הנפש הסוערים, ולכן יש להכישרם בפתח אוהל מועד, בו פעיל העיקרון האלוהי. הם אלו שמתאמים ומחברים בין הנפש  לבין המערכת הגדולה שאנחנו חלק ממנה… בינינו כנפרדים, כל אחד בפני עצמו, לבדוק  איך זה מתחבר עם המערכת הגדולה לרקמה אנושית אחת חיה. כך נהיה בו זמנית נפרדים, אבל גם מחוברים.  בואו נראה איך זה קורה.

חשוב מאד כאן עניין השורשים. לצמח יש שורשים גשמיים המחברים אותו לאדמה ממנה צמח,  ומשם הוא מקבל את תזונתו, וכך הוא מחובר  לבריאה. העלים מקבלים והופכים אנרגיה סולארית דרך פוטוסינטזה  לסוכר. השורשים מביאים מים וחומרי מזון מלמטה והכל זורם בסינטזה אחת גדולה. אבל ניתוק השורשים יפסיק את התהליך. הצמח עדיין יהיה אז קיים פיזית – אבל יחדל מלהתקיים, חדל להיות בתהליך צמיחה… כך גם האדם  – כאשר הוא מפסיק להיות מחובר לבריאה, לאדמה שלו – הוא מת, כי הוא בכר לא מתקיים. הוא נובל אז כמו צמח ללא שורשים .

אדם שהוא מחוץ  לתהליך  – הוא חשוב כמת. שורשיו הם וירטואליים, אבל לא פחות  משמעותיים. הם  שמחברים אותו לבריאה. חיבור גשמי בלבד לא יספיק. הוא חייב חיבור  לה', אז הוא  על מקומו! מסונכרן עם הבריאה, ומשווה  רצונו  לרצון ה',  ומחשבתו ורמת עם מחשבת הבריאה והכל בסינק. ליבו מחובר להבנת הבריאה. טוביותו הלא מותניית מחוברת לטוביות ה'… זהו מצב  בינה.

כאשר כחלק מהתפתחותו ניזרק  האדם מגן העדן – רצונו משוטט ללא קשר עם ה' ומחפש סיפוק רצון זר, והוא במאבק על מקומו כי המקום כבר לא מובן מאליו. ובראשו מחשבה מתרוצצת.  תפיסתו אשליתית.

זוהי דרך ההישרדות . זהו הטוב במיעוטו.  אין כאן התקיימות של ממש אלא רק כאילו. אבל מוות הוא, למעשה. קיום על תנאי.         

אנו שואפים תמיד לחיבור מחדש עם ה'. לבינה. ועדיין שי להוודת שמעצם הדברים בעולם הישרדות הוא המצב הקיומי של רב בני האדם. חלק מסויים אכן עושה מאמץ של ממש  לחזור ל ה'.

כאשר אותו חלק בתוכנו מתחיל לפעול לתיקון הקיום ומתחיל להיפרד מההישרדות, זה מה שהמהות רוצה. –  שנעבור לדפוסי חיבורים , לשדה הנתינה.  מעבדות לחירות, ממצריים לכנען . להרפות מהאחיזה במחלה ולעשות ריפוי. 

כל זה מוזן ממה שבקרבנו –מ ה א מ ו נ ה . היא המחברת ומסנכרנת אותנו עם הבריאה.  ההבנה והאמונה שהכל נעשה בתבונה ושאנחנו מוזמנים להתחבר, כי כל מה שקורה בעולם  שייך להבנה הזו. הכל מנוהל על ידי ההשגחה האישית לפרט,  ועל ידי ההשגחה הכללית לעולם. ושתי אלו מחוברות כי הרי לא סביר שההשגחה הפרטית לא תהיה חלק מהכללית.. אותה חוקיות בשתיהן, זה ברור. אפשר מדי פעם לטעות, אבל ברקע החוק קורא לנו לחזור אליו דרך התבונה שבכל אחד ומסביב.

זה מה שקובע את סדר המסע שלנו, את ההתנהלות שלנו, את הקרמה שלנו.. . אבל הרגע הזה, שבו משהו מחליט להתעורר,  מי קובע אותו????  הסבל מתגבר מספיק, לכאורה..  עד שכבר לא מסוגלים לסבול כל זאת, זה נהיה כבר חסר טעם.

או המהות היא שקובעת את סדר המסע ואת אופן ההתעוררות שלנו? וברגע  הנכון .. הכל מושגח ומודרך ומציע לנו דרך חדשה.  כל הזמן.  ישנו תהליך איטי מתחת לשטח בו אט אט הרוח לוקחת את ההנהגה, אם רק נרשה לה… זה התהליך . אבל מה העצמאות שלנו, איפה אנחנו קובעים למערכת, זו השאלה. המאבק מביא סבל ואז נתעורר? ברור. אבל.. זה  תלוי גם בעצמת הפחד מפני הכאב הראשוני ההוא, שמקנן בנו תמיד, ואשר דוחף להישרדות.

ככל שההכרה ערה ופעילה יותר, אנחנו מתעוררים יותר מוקדם ונחסך סבל. אבל ההתעוררות עצמה מנוהלת על ידי המהות ואנחנו יכולים בעיקר לכמוהה מאד שמה..   אי אפשר לשלוט בזה, רק  לאפשר. גם דרך נפילות: כאשר באה אכזבה,   האכזבה יכולה לאפשר מנוחה מהמאמץ,  זו התחזקות מהגורם המחליש, כמו כל פרעה. אכזבה  – יש לתת לה מקום, זה מקרב לקיום הכואב.   זה מעיר אותנו כמו צרעת בעור (!)  ומאפשר ללמוד  שלא להתאמץ ולא לאחוז בתוצאה דרך צפיית יתר  …  שלא תהיה התניה בתוצאה. הנה שעור יפה מטעם ההשגחה. לכן אכזבה זה – אך  – ורק למצב בו זה זב מעצמו, ודי למאמץ. .

זו המערכת הקיומית, הקיום המהותי  אשר מכוון אותנו בדרכנו .. לפעמים דרך מאבק מתקרב ובא סבל שמכוון לעורר .  ככל שההכרה ערה יותר זה קורה מהר יותר, אבל אי אפשר להעירה בכח אלא זו המהות שמנהלת. אנחנו יכולים רק  לאפשר.  .

כך אדם עלול להתאכזב מהילד שלו שהוא לא עונה על צפיות ההורים..  האכזבה הזו לא קשורה לילד כלל,  אלא היא הוזמנה דרך צפיית ייתר של ההורים. שילמדו לא להתאמץ מדי .. האכזבה באה לכן בשביל,  לא בגלל. עקב.. גם הכעס.  כל רגש הוא שעור…

כל דמויות הכהונה כולל משה  באים להדריך ולארגן את התהליך . הכהן מייצג בתוכנו את הקבלה העצמית בהבנת לב.. זה  – כה- הן, אומר הן למציאות . ב  'כה'… מכאן באהבת האדם, בהבנה גדולה.

גוף הרוח מייצר לנו את  'ציר המילה', מייצב אותנו נוכח תנודות הנפש הסוערת . זהו הציר המאפשר יציבות. כי יש בו מולות של המילים, כלומר  דרך הסמלה…  כדי לא להיות עבד של תנודות הנפש.  כך ימימה –הרוח מושיטה לך את היד על מנת שהנפש הסוערת לא תטרוק בפנייך את הדלת .  =  שהנפש לא תברח שוב להישרדות נואשת מול הכאב הצפוי, כאן הרוח עובדת דרך ציר המילה ומאפשרת לעמוד בפרץ ולהתמודד, כי חלק מהכאב הופך סמלי..   זה מאפשר אורך רוח, הבנת לב וסבלנות, התקרבות וחסד. ח ס ד  ואמונה הם שני מרכיבי הריפוי. היום נזכיר את שני אלו כציר מרכזי.  רק כך יבוא דיוק פעולה בדרך. אי אפשר לפתוח חסימה מתוך נוקשות, בכח. אלא רק דרך חסד!  רק חסד יביא חסד! רק חמלה תביא  חמלה!  רק אהבה תביא אהבה…

 

כל חסימה הישרדותית תיפרץ ותתפוגג דרך חסד חמלה ואהבה.

פרשת שמיני:

 אנחנו אחרי שבעה ימים של חניכת הכהנים  בקבלת שבע הספירות התחתונות, כשהם בפתח אוהל מועד.  .  אלו שבעת ימי מילואים = למלא אותם בספירות התחתונות.  חסד גבורה נצח הוד יסוד מלכות .. תפארת. ??

ביום השמיני של החניכה  מתחברים  עם בינה,  כולם !  זה היום השמיני. היא מתגלה לנו. זהו יום גדול וחשוב. זהו מעבר דמוי פורים – מעבר מהנסתר אל הגלוי, דרך אסתר הדסה..

אהרון ו 4 בניו עוברים תהליך חניכה בפתח האוהל,  שם זה קורה, כי זה מקום הנוכחות של בפנים וגם בחוץ בו זמנית,  כך פועל שם העיקרון האלוהי.  הכל בתהליך.  אוהל זה משפחה בערבית,  זה המקום ..  פתח האוהל זה קצת כמו פניו של האדם שמקינים החוצה את תוכו- אבל במסכה מסוימת… ובכל זאת תמציתו מתגלה שם , ממש כמו   העיקרון האלוהי על פני ה' בברכתה הכהנים, כאשר הוא מאיר פניו אל האדם ועקרונו מתגלה לו ויעשה כדבר ה'.  .  אני קיים ואני נוכח כשאני תמיד בפתח האוהל.  . מקום של בינה. הביטוי: אדם נופל על פניו  – כנראה כדי לבטל פניו הממוסכים אל מול פני ה' המושלם בפניו . ועיין פסוק בראשית פרק לב, כא – "אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני, וארחי כן אראה פניו אולי ישא פני…"

ביום שמיני קרא משה לאהרון ובניו וזקני ישראל. קח לך עגל לחטאת ואייל לעולה..וכו.. והקרב לפני (!) ה'.  כך מתקיים החיבור עם הבינה. היום זהזה..  ויקרבו כל העידה ויעמדו לפני (!) ה'.  משה מסביר להם איך לעשות מה. זה הדבר אשר ציווה ה' לעשות כך ייכפר על העם  בהקריבו.  את הדם יזרוק על קרנות המזבח כי נפש הוא, הדם.. וזה שם וזה פה..   בשר ועור שרף באש מחוץ למחנה. 

אחר כך מוודא את  סדר ההקרבה של חלקי השור או האייל, מה להקריב ומה לזרוק.  חזה ושוק תנופה מניף… ואז מברך אהרון את העם  בברכת הכהנים.. וירא כבוד ה' אל כל העם…  רק אז אש יוצא לאכול החלקים אחרי שראו. אז רואה העם וירונו ונפלו על פניהם כשעיקרון ה' על פניהם כעת.

בני אהרון

ויקחו בני אהרון.. אש זרה אשר לא ציווה אותם . ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. וימותו לפני (!) ה'. הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. וידום אהרון.

קרבן אפשר להקריב אך ורק אם  רוצים לדייק בנתינה על פי צו ה'. זה אומר לבוא ממקום בו  רצונו רצוננו.  לא שהגענו להרמוניה שלמה, ממש לא  -כי אז הרי לא היה צורך בקרבן  – אבל יש בנו רצון כן בכניעה גמורה והתכוונות אל ה' ואל בכיוון ההפוך של בריחה מהכאב.

בני אהרון בבריחה:  נדב – עבד  להפרזה בנדיבות מתנשאת עד כי הוא  מחסיר מקיומו..  חש נעלה על האחרים  כי הוא בסדר, בנו של הכהן הגדול, ממלא  דברו…. לוקח אחריות ייתר על העולם  = נדיבות שלא במידתה. כזו המשפיעה מלחמעחלה על האנשים.  לא בחמלה ולא בחסד כלל .  

 אביהו – חייב למלא אחר דברי אביו, מישהו מעלי כמו אבא,  ואני מרצה אותו. . זוהי התנהלות של קרצינוזין הומאופאתי. . נתינתי היא לא ממקומי,  אני מפריד עצמי מהכלל  -אשתייך רק אם ארצה את האחרים, אם אעשה כאבי, רק כך אהיה ראוי..

הם שתי ההבנות הבכורות של אהרון – נולדו כנראה כאשר אהרו עדיין היה בהגזמה, והעביר אליהם. אח"כ עשה את הדרך והיום הוא ראוי להיות הכהן גדול, אבל כאן הפעל 'פוקד  עוון אבות על בנים'  ולכן הוא שורף אותם.. הן מתות  כי דרכן סוטה מדי לכיוון הגשמי, מגשים את מצוות אבא ולא מצוות לב/ה', וכך הן מוקרבות כקרבן אמת למען אהרון,  והמוות אמיתי .

טעיתי לפני 2  שעורים בקשר לאיפה נוצר הרצון, אומר נדב:  הוא לא חל בלב,  שם רק הפחד נוצר, בעוד הרצון הוא לא בא מאיתנו  אלא בא מחלב האם – אמא שלו ילדה את הרצון שלו, במובן שהיא נתנה לו את הכח לרצות באמת. .. החוסן ילד רצון, בחיבור עם הבריאה וכל המערכת. זהו רצון החיים שנולד כך. אחר כך, אנחנו, כאשר בא העומס, חוויות חקמ"ל, נוטים לבשל את הרצון בחלב אימנו, היינו – לחקות אתת דרכה שלה, להיות עבד לרצונה במקרים כאלו,  כי פוחדים לנסות להגשים את רצונם הם  בכאב ופחד כאלו , נ זה לבשל את הגדי, את ההיגד האישי, את רצוננו הכן –  במה שחל בלב, הפחדים. זה להיות עבד להיגד שבא מבחוץ –  מאמא, או מחוויה אחרת שחווינו.. 

כאן, בשמיני, בורא עולם, הבינה, מתגלה לנו,  ומתקבל.. מזה בא דרך הליך ההתמרה, תהליך התקרבות כאשר מקריבים ק ר ב ן  = הבנה חדשה הנולדת מתוך התקרבות אל הכאב התקוע.  אז הבינה יכלה להרים ראשה ולהיות שלנו סוף סוף.. כאן הרצון הולך ומקבל את צורתו הרוחנית. אלו הן יסודות התהליך כפי שאנו לומדים ומקבלים אותם כאן, לקראת הבאות.

 כאשר זה נראה ומובן לבני ישראל,  דרך הדגמת אהרון, הם חשים  התרוננות גדולה כי הם בבינה, ואז הם נופלים על פניהם כדי להתאים עקרונותיהם הכתובים על פניהם – לאלוהי, לבינתי. כי עיקרון התנהלות האדם מונח על פניו.. זה מה שנקרא ויראו את האלוהים –הם רואים אותו ללא יראה כי הוא והם  בהתמזגות גדולה כאן, ברגע המופלא הזה, דרך  השעור הגדול שאהרון ומשה מציגים להם.

כך אנו נהיים מחוברים לעולם הרוח וכמו הבורא עולים  בשמחה עם ניחוח אשה לה', כך גם לנו.. דרך האש האוכלת את הקרבן בשלמות .  ויש הכרת תודה גדולה מאד של העם, הנפש, להשתייכות עם המערכת. זו חוויית התעלות וזרימה ושמחה נהדרת. נמצאים במקום האלוהי אז! הכל זורם מעצמו, ללא מאמץ כלל..

האש הזרה, בה נקטו בני אהרון הבכורים, היא אש רצון בו אנו מתאמצים , כדי לרצות, כדי להיות בסדר, ורחוקים מרחק רב מהאלוהי. במקום לזרום בכייף בחיבורים הטובים, שם הנשמה מחוברת עם בוראה בכניעה גמורה, בשמחה – כאן מתקיים מאמץ, שמיד זורק את האדם הרחק מהאלוהי. המאמץ נוצר כי מלכתחילה אין חיבור הרמוני והמאמץ והמאבק הם כדי לזכות במקום האלוהי בכח, בתחבולה..  כלומר כך  אנחנו בהישרדות. אין כאן שום צו אלוהי, רק משהו אנושי עלוב, אם כי מובן בהחלט. כל אחד מהשניים נישרף בדרכו הלא מדויקת לה הוא עבד – נדיבות ייתר מתנשאת שח נדב או ריצוי חסר מעצורים של אביהו.  

ברורו שמאמץ כזה , מאבקי, יגרור אחכ צורך לנוח, אם דרך אכזבה או כעס או מחלה…

בניו של אהרון הם הבנותיו, הרי. זה הוא שהוריש להם את העומס הזה דרך העיקרון של פוקד עוון אבות על בנים,  ועליהם להתמודד כי הוא לא יכול היה בעצמו.  אהרון היה במיצר כאשר הביא הבנותיו אלו לעולם, ומאז תיקו אצלו דברים אבל הם נושאים את העוון שלו כמאכלת בליבם… אחר כך אהרון תיקן ודייק –  שני בניו הצעירים אלעזר ואיתמר הולכים שפי, חופשיים ממשא האב. מיכאל: חשוב להבין את האספקט הכרונולוגי הזה – ברור שהבכורים הם אלו שכך ארע להם, כי בזמן שהבין אותם  אהרון עצמו היה עדיין עבד לגחמותיו. כעת, הצעירים, כבר מדייקים..

בעצם אהרון כאן עושה דבר נורא –אבל שאין מנוס ממנו – ללא כוונה רעה, כאשר הוא מקריב באמת את שתי הבנותיו הראשונות,   ולא קורה מה שקרה בעקידה שאברהם זכה להסמיל את הקרבן ולא הרג את הילד באמת, אלא דרך האייל, סמלית…  אהרון לא זוכה לכך… וכל זה כדי להדגים לנו את מה שעלול לקרות.

אהרון מבין כל זאת טוב מאד, הוא הרי מייצג את הבנת הלב… ולכן – וידום אהרון. נאלם דם, כי אין מה לומר כאן. דם =גם ידוממם.. נפשו עליו נהפכת. מה שמאפשר כל זאת לאהרון, להחזיק מעמד,  זה שוב ה ח ס ד !  אם לא היה פה חסד סביב אהרון , הוא היה יכול לעסוק במאבק, באבל, במחאה, בכפירה…אבל היכולת להידום כאשר אתה מדממם – זהו חסד אלוהי . ואמונה, כמובן .  החסד הוא חס = חמלה –של ד' אמות, חמלה אלוהית .  שמכילה הכל…

חשוב אם כן להשוות את הקרבן האהרוני לקרבן אברהם, לעקידה. שם השיעור הוא – איך להתמיד את הקרבן, איך להתקרב להבנה המסויימת בלי  להגיע למוות גשמי, להישאר בסמלי בלבד..  נדב בדעה  אחרת,, שאברהם בציווי להקריב יצחק למען השבחתה של הבינה, ולהניח לאחיזתו בהבנתו היחידה אשר אהב תמיד ואיתה שרד, ולקבל הבנה אחרת. בדיוק! ואכן אברהם מצליח לא לחסוך אותה מבורא עולם, = מוותר על הגנותיו כולן בבת אחת! הבנתו עוברת התמרה,  מהישרדותית גשמית – לבינתית אלוהית, דרך מעשה העקידה. הקרבת הקרבן. זהו פירושו המלא של קרבן, כך אברהם מתקרב אל הבינה, אל האלוהי. ונדב מדגיש שזה אקט של אמונה טהורה, נקיה. כך מתאפשר החבור של חסד ודין, אברהם ויצחק…

אמנם אהרון הוא רק בן אדם, ואחר כך כשמשה מקשה עליו למה לא אכלתם את קרבן החטאת כמצופה מכהנים, הוא מזכיר בעדינות למשה שהוא כבר אכל מספיק מרורים היום, ואין לו תיאבון כל כך… האם אפשר לוותר הפעם,  ומשה נעתר… יש כאן שוב חסד ממשה והאנושיות מתאפשרת..

 החסד מאפשר לאדם להיות בינתי וגם אנושי בו זמנית!!! החסד ממלא את הסדקים שם בין המושלם לאנושי…

החסד:

  – אפשר לפרוץ חסימה, חולשה, סטיה –לפרוץ את זה ולעלות אל שדה הנתינה רק דרך חסד, כי רק בני אדם אנחנו, מאד לא מושלמים!! ותמיד יהיה GAP אשר חייבם למלא… הנתינה, שדה הנתינה הוא שדה החסד, יקבלנו ויאפשר הליכה בבינתי אפילו שאנחנו לא אלוהים . כך, לחיות באהבה אפשר לעבור ולחיות בה רק מתוך אהבה, לחיות בנתינה  רק מתוך נתינה, לחמלה רק מתוך חמלה.. אי אפשר להיפטר מתחושת אכזבה רק דרך רצון לא להיות שם יותר – זה לא ילך.  או אשמה, על מה שקרה ומאז אתה כאילו אשם –אי אפשר לרפא את המקום הזה אלא על ידי חסד.  

לכן רק קום ותמשיך לדייק!!! ועשה זאת בחסד, ובחמלה, גם על עצמך הילד שלא יכל לעשות אז טוב יותר, או על עצמך הבוגר שניכנע לחולשה.  אל תבוסס בעומס, התבוסה – אל תהיה יבוסי…

לכן חייבם ללמוד מתוך חסד לפרוץ ולקום ולהמשיך לדייק באמונה רבה, , להמשיך לעלות בהר ה'  -לא לשקוע בסיפורים והסברים למה זה קרה שם בקיבוץ,  לא! עזוב סיפורים –רק היה בתום לב, בטוב עם עצמך ועם אחרים בדרך ה'! זהו החסד – להסכים לחזור לנתינה ושמחת חיים למרות הכל. היה נא  בנתיב נתינה. לחיבור עם ה'. , לעשות הרבה  מודה ועוזב ירוחם! נפלתי, מכיר בזה שנפלתי, פעלתי אז כדי לשרוד כי לא היתה ברירה אחרת. אני מודה על כך ששרדתי –   אני סולח לי על כל מה שעשיתי בפראות ובערמה כדי לשרוד.   כעת  אומר תודה על זה, וגם מודה שהגיע הזמן לשנוי,  והולך הלאה. זה מה שנקרא להיות  כ ה – ה ן  – אומר כן למה שיש למה שקרה ומסמיל כמו ה',  ב 'כ ה'  … החסד האו אשר מאפשר את המודה ועוזב הזה..  החסד…  מקבל עצמי כמפר וממשיך קדימה באמונה ובחן.. זהו סוד התיקון האמיתי: אתה פשוט הולך הלאה באמונה וזה קורה, לטובה.

תודה לכל מה שקרה ואפשר לי לשרוד, תודה על כל חטאי, אבל כעת מודה שהגיע הזמן ללכת הלאה, ועוזב.. מרוחם. בחסד. ואהבה. הם משתלבים פה לגמרי. ומכסים על הכל, הכל… כמו בשמיכה טובה ביום חורף קר, כשאמא מכסה מחדש את ילדה הישן..

רק דרך חסד אפשר להגיע לטוב הגדול. לא דרך אימוני מדיטציה. רק בחסד. ברגישות . והבנה שלא אני המנהל. אני עושה כמיטב יכולתי לאפשר דברים אבל לא אני מנהל מה יקרה.  וגם אם שגיתי או הפרזתי אעשה ככל יכולתי לחזור למהלך של  חסד.. נ ת י נ ה  מהי? 7 יפול צדיק וקם.. היכולת לקומם דברים מחדש בלי לדעת שכעת הכל יהיה בסדר אב  להמשיך קדימה , לעלות בהר  בדרך אליו יתברך, עולים בהר.

כאשד באמונה הוא סומך על הק ואז את שטה על פני המים, על פני הרגש בלי להתערבב, בלי מאבק וכוו.  זהו קו של אמונה  וחסד.

כך שטים במפרשים הרוח, רוח ה' על פני המים…המימד הרוחני תמיד שם מחפש במה לנשוב.. כך מתייצב ציר הבינה אשר מייצב אותנו ומאפשר עמוד שדרה אליו לחזור בכל פעם, סביבו לנוע אהי- נעהאר.. שייט מעל המים, בלי לתהערבב עם הרגש, רק לדוג דג מדי פעם ולא לטבוע בעומק. במקום שהכאב ישלוט בי אני מושל בו הוא נושא אותי קדימה בעדינות, כשרובו חבוי ברגש ורק ראשו מעל השטח מעל המים.. ואני במים נושא אותו כקרחון אמיתי.

בענווה מתחברים השייט, שיטה, והשוטה.. בענווה הם. שיט.   

ובכן, כאן אנו ניפרדים מבניו הבכורים של אהרון הכהן נדב ואביהו.  הם נשרפו למוות. כל אחד מאיתנו – גם נדב מעיד על עצמו – נישרף מדי פעם, ניכווה קצת כי סוטה מדרך הנתינה השלמה. וזה בסדר, כך לומדים. אבל בני אהרון סטו קשה מדי. רובנו מתים ונולדים מחדש כל יום  , אבל רצוי שבמשך הזמן כל פעם, בכל סיבוב של הספיראללה הגדולה של התהליך,  ארגיש יותר חי ופחות מת.. אני עושה במיטב כיכולתי  – וסומך.  ונכנע , וסומך.  הרי יש בנו את כל הדמויות האלו,  כל האפשרויות וגם אלעזר בנו גם איתמר, בני אהרון הצעירים השלמים יותר. .

ראש, פדר קרביים – מעלים אותם קרבן, כל מה שמיותר – יותרת הכבד..  מתמירים. אותם.

בינה היא הבנת הלב. עולם הרוח .אבל כשיש ערבוב רוח עם רגש זה רע. אז נשרפים. רוצים לעבוד בהנאה, בזרימה, בשמחה.. אם אני מתרוקן בעשייתי סימן שאני מתאמץ ולא מדייק ואז עלי לעצור ולהתמקד. כי אחרת רק אחלש בהדרגה.

הקדשה חייבת להיות ממקומך. אחרת זה לא קורה. זה מדוע הכהנים עוברים חזרה למקומם בפתח האוהל. הם מביני מקומם קודם כל. עשייתם משרתת את זהות העם כשמקומם לא מותנה. רק אז הם כהנים  אומרי הן ל – כה.

שחר שואל מה ההבדל בין הרוח שמתפזרת לרגשי נפשי שמתפזר. . אולי מהרוח מפזרת כשאין אמונה. אבל יסוד הרוח זה האמונה

חוסר הדיוק של הנפש הוא הפרימיטיבי הרגיל. הידוע. היצר שולט. אצל הרוח חוסר הדיוק מתבטא  בהגזמה להתמיר יותר מדי, אולי..  כשאני בהפרזה ברצון לדייק. זוהי סטיית הרוח.  רצון לדייק במאמץ..

מי שלוקה באחריות ייתר אש המאמץ תשרוף אותו. ברגע האינטימי הזה , הם עשו מאמץ ייתר והתלקחה אש זרה. האש נהייתה זרה לליבם הטוב.. אבל מלכתחילה הם באו ללא צו פנימי אלא עם מחתתם, פחדיהם. זה לא עובד ככה. לא רק מקרה אלא דוגמא לטעות גדולה.  לא באים לריפוי ממצב הישרדות. מצד שני מאיפה באים להתרפא אם אל מהישרדות…? אלא שצריך לכוון את הלב היטב היטב, רק אז זה עובד.   

פרק י, ד – וידום אהרון .

ויקרא משה אל בני הדוד של אהרון , בני אחיו??  שאו אחיכם אל מחוץ למנחה. מישאל ואל צפן המה. ובני אהרון הנותרים מקבלים פקודה לא לערבב הנפש ברוח, במה שהם. העם יתאבל = חלק הנפש יתאבל בעוד חלק הרוח לא מתערבב בזה.. . כל בית ישראל ביכו את השריפה. אבל אתם אל תבכו פן תמותו.  זה החלק שאסור לו להתערבב אף כי אנושית יש כאן בעיה, כאילו . 

יין ושיכר אל תשת, אהרון אתה ובנייך. כי היין  = אין אני..  מטשטש את האגו ואין מי שייפקח על מה יוצא החוצה מן הנפש בלחצה.ץ נדב מעלה האפשרות שאהרון שתה יין ומשם באו בני אהרון לחטא..   לא נראה לי. אלא יין הוא כמו אין אני.. יייןןן… איין אני… וזא אין מי שיפקח, כל  ייצר משתלט ויוצא ללא הכוונה.  ושיכר =שי כר, שיכור – שיש רכות של ההכרה..  אין הבדלה בין טהור לטמא עדו. .  כן.  . זה גם בא מאהבה –שיכור ולא מיין  . .  אבל אז זה חיובי. 

אחכ  משה מול בבני אהרון נוזף בהם למה לא אכלתם קרבן החטאת של העם, כמצוות הכהנים, ואהרון מסביר שהם כבר אכלו מספיק חרה באותו יום .   פרק י –כ – וישמע משה וייטב בעיניו . שעיר החטאת מייצג חוויה שהעם לא מסוגל היה להתמודד איתה, לעכל אותה. כדי להקל מקריבים קרבן חטאת, ואז הכהנים אוכלים וזה מסמיל עיכול העם ומכפר על חטאתם , על כך שלא הצליחו לעכל החוויה.

הרוח היא ההופכת את ההפוך מטוב – חוויה שנתקעה –  לטוב,  וזה קורה דרך הקרבת קרבן כמו אכילת ועיכול החטאת של העם,  אחרת אין כיפור לעם, ומובן מדוע משה מודאג. אהרון מסביר שקרה אותו היום משהו שכבר אכל  מספיק חטאת וכאן עולה  האספקט אנושי שבתורה.  כי אנחנו בסך הכל בני אדם, אל אבנים. גם אלוהים לפעמים אנושי בתורה… מאד אנושי ככה…

כל פרשת שמיני  עוסקת בהפרדה בין טהור וטמא, במעשה הקרבן המחזיר קדושה . .כאן בהמשך –פרק יא –  באים דני כשרות ומזונות,  כדי שגם נדע מראש מה כן ומה לא לאכול, היינו מאיזו חוויה כדאי להימנע בכלל  מלהכניסה למערכת העיכול, שהרי יש  הקבלה מלאה בין המערכת פיזית לנפשית רוחנית רגשית . כדי להקל  ולשמור אנרגיה שי לדעת לבחור בטהור ולא בטמא. הקדושה היא ההפרדה הנכונה למרחק של הרמונהי פעילה, הכרה ערה ,לעומת ההישרדות שהיא הפרדה מוגזמת, כדי להתחזק מהגורם המחליש ..   לבחור תמיד להכניס למערכת ככל האפשר את מה שיש בו מרחק נכון בין קטביו,   גם במזון הגשמי וגם ברוחני.

שבת שלום!

Read Full Post »

היום נדבר כמה מילים על  פרשת צו,  אבל נקבל בהמשך את הצעתה של נועה לדבר על מגילת אסתר!

ביקרא ו א:   צו עוסקת בחניכת הכהנים, אותו חלק מתקן בתוכנו, מקריבי הקורבנות במשכן.  עד היום השמיני הם חייבים למלא  שבעה ימי מילואים. למלא עצמם בתובנת בע הספירות הראשונות אשר כוללות הוראות יסוד לחיים, כולל הישרדות, מצוות עשה, שהן הכשרת הבסיס להרחבת הרוח, אבל עדיין לא הרחבתה. זה יהיה חלק שמקבל ציוו במפנים, ציוו בחיבור עם ה'.  כדי שצו ה' יבוא אלייך מבפנים עלייך להיות קשוב ללא תנאי ועל מקומך, לא פשוט בעולם תזזיתי זה, ולכך מוקדשים ימי המלואים בפתח אוהל מועד …

פרשת צו עוסקת בדרך בה הכהנים מכשירים עצמם להיות במקום בו הצו יוכל להתקבל. כי יהיו על מקומם בשלמות . אז יוכלו לקבל את צו העיקרי, שהוא ללכת בדרך הריפוי…  

איך לנסות להיות קבועים על מקומם, להיות בהקשבה לצו הבא מה', מבפנים?. בשביל זה חייבים אמון ואומנה.

וידבר ה' אל משה דבר אל אהרון ובניו:   זו תורת העולה, כך וכך עד הבוקר.. בעצם יש פה תורה ללמוד, תורת העולה –איך לראות וליישם את התהליך בו עוברים מהבנה בהמית לבינתית. להעלות צורת הרצון מעלה מעלה. כך שנבוא אל הבינה – ממקומנו. זה ייעשה דרך הקרבת הרצון הבהמי, כמובן,  ולכן משתמשים בצאן או בקר. כך מתקרבים למקום ההוא שהוא בינתי ולא בהמי.. ולבורא עולם.

הכהן מחליף בגדים כדי להיות מדויק. מחליף בגידה בהמית בבגידה בינתית… העצים מעצימים מייעצים ומצמיחים.. ושהאש לא תיכבה אף פעם כי אז נצטרך להתחיל הכל מחדש וחבל.. הרבה עשוי מעץ:  ארון הקדש, השולחן, כל הכלונסאות מעץ.. והעץ – עץ השיטה!! עצי שיטה לא סופגים מים כמעט, רגש.. הם מעצימים את יכולת השליטה בחיים . והכל מצופה זהב – היא הטוביות שלנו המצפה הכל. ןעצי שיטה לא נשרפים בקלות . .

הרבה תורות לומדים כאן, הפרשת צו.  תורה היא להורות איך לעשות מה  שנראה ביראת ה'..

וזו תורת המניחה.. ותורת החטאת..  

פרק ח, א – הדרך את אהרון היטב כעת עם בניו, אתם הכהנים –  תיקהל כל העידה אל פתח אוהל מועד  ואהרון מדגים להם בדיוק איך הוא מקריב במלוא הטקס. עם אפוד ועם מצנפת וציץ זהב.. שמן המשחה. פר חטאת . איך. מה שורפים מתוך הקרבן, ומה לא, כזכור. כל חלק לגורלו על פי כוונת התהליך. העיקר שיעלה ריח ניחוח אישה לה'. הכל  ימני, שוק ימין וכו, בחסד.

7 ימים לא יצאו הכהנים מפתח אוהל מועד כדי שבינתיים ילמדו היטב את 7 הספירות התחתונות, רק אז יהיו ראויים וכשרים להתמודד עם הספירה ה 8,  בינה. פתח אוהל מועד תשבו אל תצאו פתח האוהל כי משם תבוא בינה. ויעשו כל אשר ציווה ה, ' כך הם מתכוננים בימי המילואים הארוכים והמתישים, היכן? בפתח אהל מועד, כי רק שם יש חוץ ופנים, ופני האל מאירים שם….  בהצלחה, חברים…!

מגילת אסתר

גם היא כלולה בתורה. בת ערך היא,  אפילו ששם ה' לא מוזכר ש בה. 

עמ. קפז בספר.זהו המעבר מהנסתר לגלוי, גילוי ההסתר –זן המגילה. זה עיקרה. כך מתגלה החלק שלא מקבל מקום ואז משהו תקוע משתחרר..  מקום שלחסימה נפתח ומשתחרר, נס הבינה  קורה שם .

המן בפרסית זה 'מחשבות טובות', הידעתם?  הנה, גם הוא מתכוון לטוב, סעצם, כמו כל הצוררים. כן כן..   גם לחם המן ישו בומן כי כל טועם בוחר האם להיות בטוב או ברע..

מרדכי הוא ה'מורד בדכי',   אסתר היא אשתורת. וכוכבים, לעד..

המן מייצג ביהדות את  העמלקי, האגגי,  הספק שובר האמונה. אז א5יך זה שבפרסית כולו מחשבות טובות? אלו הם  הניגודים, ניגודי התרבות,  הם מפעילים את העולם על פי העיקרון האלוהי.

ושתי בהמית בעוד אסתר רוחנית ..היא  ירחנית היא

והיי בימי אחרשוורוש, הוא זה המולך על 7 ו 20 ו 100 מדינות . כןכןכן. שושן = שישו ושמחו.. הרבה שמחה שם.

ובכן,  ושתי מסרבת לבוא לפני כולם . אין בעיה מחליפים אותה. מי יחליף? אסת',   המלכה החדשה. כי ושתי לא רוצה לעזוב את משתה, המלכות שהיא הכינה…  ממאנת. לא מוכנה להתגלות. היא סוג הסתר…ויקצוף המלך . ויצוו את סריסיו. סריס – כזה שאין לו יכולת להבין עם  אחרות. .. לתת לידה להבנה החדשה זה לא זה לא.. לא יכולים לגלות הסתר. 

ממרקים את המועמדות בתמרוקים, שתהיינה ריחניות ורוחניות . . כל לילה אחוושרוש מרחרח צורת רצון אחרת עד שיגלה את זו שמתאימה לו. כך עולה ניחוח אישה לאחשוורושש . בתולות  הנה. גם אסתר. כך.

מחפשים את צורת הרצון שתתאים לאחשוורוש. הבתולה מספקת משהו ראשוני שיתאים עצמו בקלות כי לא ידעה אחר.  

מרדכי, המורד בדכי, בספק, בעמלקיות . בן קיש הוא, ממשפחת שאול המלך!  זה שזייף מול עמלק ולא הרג את צאצאצאיו… ומולו, למענו, מרדכי מסיים הפעם בטוב.. בתליית המן על צאצאיו כולם.  כך יאה!

צמח ההדס, ממנו באה הדסה, הוא ירוק עד, לא נובל, רוחני וריחני . וזו הדסה  היא אסתר.  מבדילים בו בין קודש לחולך..  אסתר עדיין בהסתר. היא תטחן חול עם המלך, אבל עם ישראל יוושע בהסתר..

כי כשהיא מהססת, מרדכי אומר לה-  אל תחשבי שאם תברחי מצפרני אחשוורוש ותפקירי את עמך יהיה לך טוב –  לא  ולא, עלייך להקריב עצמך למען העם. כך כתוב במגילה.. אין ברירה. 

בעת משבר הספק מאיים על כולם, לאמור – האם נוכל להתגבר על כאב, או נבחר במוות  = ירידה לדרגת בהמה מלאת ספקות, שורדת . זה מה שגרם לנו בזמנו עמלק, בזנבו ביוצאי מצריים, והעם  עייף ולא ירא ה'.  לא מסוגל ליראת ה', עיוור רוחני, בעצם .

אסתר בארמון לא נותנת לספק, למן,  להשתלט עליה. היא מכנסת גם משתה שני ול ושוב מזמינה את המן, את הספק, כאילו לחזקו  לפני הנפילה. שייסחף… ודווקא המלך מתייעץ עם הספק. . כי באשר זדו.. מה שרצה להציע רע למרדכי קורה  ההפך, למן. דווקא הספק מוליך את התקווה והצדק ברחובות העיר. הספק כבר מיותר כעת. . עומס משתף בדיוק ומחזק את הדיוק כששני הניגודים מביאים לטוב!!!

המן ומרדכי חייבם להשתקף זה מול זה כמו שני ניגודים משלימים. ואם פעם  הפחד גנב כוח מן הרצון, כעת זה מוחזר.

אסתר מבקשת, במסגרת ' עד חצי המלכות', להציל את עמה בבקשה. והמלך נעתר. המן עוד נופל על המיטה שך אסתר, אבל היא לא נעתרת לו.. 

וכל מה שרצו לעשות ליהודים התהפך והיהודים הרגו ברעים המון .  בית המן עבר לאסתר.  היהודים נוקמים באויביהם . . ומרדכי יצא מלפני המלך בבלוש מלכות , והעיר שושן צהלה ושמחה.  אור ושמחה וששון  וייקר . .

כעת כולם כבר פוחדים מהיהודים, האיש מרדכי הולך וגדל.  ובביזה לא שלחו ידם, החסודים. רק הרגו ודי. ח ב י ב י ם !!!

אמונה יכולה להביא רווח והצלה. כי זה מאפשר להרפות מהגנות ולהגיע פנימה בזכות כאב, גם כשהכאב גדל כי האמונה זה להסכים להשתייך עם עצמי ואז אני על מקומי ומסוגל לעמוד מול העוול מאד לא  צודק שמתרחש לי או לאחרים . רק באמונה עמוקה מתאפשר לי להרפות מהתגובה האינסטינקטיבית שלי נוכח רוע או כאב, להרפות מבניית הגנות מיותרות אשר אופפות הכל ומסירות את הכאב זמנית.

רק כשאני על מקומי אני אעשה דברים נכון. אם אני מרצה או או עובד אלילים אחרים –אעשה בהטיה ולא אדייק ואביא עוד כאב. זה לא פאטאליזם שהכל בידי שמיים. לא! אעשה דברים טובים וחשובים לשנות את המצב – אבל ממקומי! רק שם אני כנוע כולי אל תוך הווייתי הטהורה ולא מקדיש כמעט כלום לבריחה מן הכאב, להישרדות .

האמונה היא של ואני מנהל את הדברים , אבל אין עלי לשאת את העולם על כתפי – עלי רק לשאת עצמי על כתפי במדויק ולהישאר על מקומי בכל מצב. וידום אהרון  .

מיכאל שואל על האחר, על הגוי.. איך פעם גוי היה –עם. עוד אעשך לגוי גדול… היום גוי הוא לא יהודי ארור שיש להרחיקו מעליינו שלא יטמא אותנו, חלילה. עצוב מאד איך הגזענות זחלה מעלה ממש יחד עם גדול החלק של עבודת אלילים בדת. כך החטאנו והשכחנו את המסר העיקרי של קבלת האחר…

זה הפחד, אומר נדב, מתוך פחד אתה שוכח את הדיוק. אבל הפחד הוא הרי כלי של הכאב , של הרצון, אשר מוסר כוחו לפחד לכאב ומגייס מיד הגנות הישרדות. כן, זה מה שקרה.  האמונה לא היתה חזקה מספיק.

מיכאל מזכיר את דברי חיים יוסף ברנר על שואה אפשרית , הכרחית, לאור מה שראה איך היהודים מקיימים את דתם. כך הסקתי מדיון בין דב אלבוים לשי זרחי בסדרה שערך דב במכון הארטמן על 'רצונו של אלוהים'. ונשאלת השאלה הנוראה, הכואבת, האם השואה איננה אלא פועל יוצא של החוטא שחטאו משך אלפי שנים בני ישראל והתעצם במאה ה20.. ההשגחה הרשתה את השואה, כך, לכאורה, כי היהודים לא עבדו את האל נכון, לא  ממקומם ונשארו עם קשה עורף, היינו בהמי ברובו. 

 נדב מיד מגיב ומבקש להימנע מלהאשים חלילה את העם היהודי בשואה,  כי א,  זה מוקדם מדי בכלל לדון בדבר כשדור שני חי בועט.. אולי  רק בעוד 1000 שנים  במבט הסטורי אחורה, אפשר יהיה להסתכל ככה על העניין. אבל לא היום, ממש ממש זה אחל הזמן… כולנו מבינים ומקבלים. תודה, נדב.  

האמונה מאפשרת לנו לנוח, לשוט במנוחה על מי החיים.. ללא מאמץ. האמונה מאפשרת להרפות להניח ולהכנע למה שבא,  ממקומי, להילחם על מקומי בכל עוז, אך לא על הגנותי ההישרדותיות . אז, כשאני באמונה,  אעשה מעשי  בהרפיה ללא מאבק על מקום אלא בעצם  מתוך השבת. 

מיכאל  -קשה ליהודים להיות עומדים ופועלים דרך  מה שהם מסמלים לעולם… הבה נראה בשמיני איך המעשה אמור להיהפך לבינתי, ובבינה לעשות כל מעשה. אמן!    

Read Full Post »

קודם כל רוצה נדב לומר מילה לגבי מלחמת רוסיה אוקראינה: הרי ברור שכשמשהו מתפרץ , אם זה מגיפה או מלחמה, זו תוצאה של חוסר איזון של המערכת כולה, לחץ נפש העולם אשר חייב כבר לצאת,  אשר מדרדר בהדרגה את העולם לכאוס שלם. והכל כי בני אדם לא מצליחים להיות על מקומם. פוטין רק שם לנו את זה מול העיניים, הוא רק מגשים חוסר איזון שממילא מתקיים בעולם. הוא בעצם עושה את מה שאהרון הכהן עשה כשיצר את העגל, כשהמחיש בצורה ברורה את עבודת האלילים שהייתה שם בין כה. הוא לקח  את עגילי האוזניים ממקום שאי אפשר לראותם, וייצר בחרט עגל שאי אפשר שלא לראות – הנה אתם! זה העגל אלוהיכם. בכך פוטין הוא בעצם כמו רופא, שבעצם האבחנה וההמחשה שלה עושה את הצעד הראשון לכיוון של ריפוי.

זהו, המחלה/מלחמה,  הוא אכן הצד הנקבי שלא מקבל מקום אצלנו  באחרונה. אלו הם  החלקים החלשים הריקים החרבים שלא מקבלים מקום במאה ה 22 . הוא שם את כל זה מול עינינו, וכך   במקום  להשתין במים בהסתר – הוא משתין מהמקפצה, וכבר אי אפשר שנסתיר כל זאת מעצמנו באשליה שהכל בסדר. הכל  ל א  בסדר! הגיע הזמן שניקח עצמנו בידיים ונסדיר את התנהלות החברה העולמית, מה שניסתה לעשות הקורונה אך ללא הועיל, בני  האדם הם עקשנים.  אז מה יהיה הצעד הבא? האם נעלה בעשן המלחמה האטומית, חס וחלילה, או סתם נתפוגג באויר, FADE OUT…?

מיכאל: אני בעד תיקון עולמי. יפה, מיכאל!  

רוסיה שמה לנו מול העיניים את  האופן בו העולם מתנהל בחוסר איזון בוטה, הוא מראה מה עושים כולנו בדהרה להישרדות פשוט כי אנחנו יכולים – אז גם הוא הולך וכובש  מדינה אחות רק כי הוא יכול! זהו מצבנו בימים אלו. , חוסר אמת מידה מוסרית.  נחוצה עקידה!

למה גברים רבי כח מתייחסים בגסות רוח חסרת חמלה לאשה, לחלק הרך?  כי זה אפשרי ואין מי שיעצור.  זה מה שנקרא 'ספות הרווה את הצמאה'.. כל דאלים גבר. התחזקות מהגורם המחליש,  הישרדות, בקיצור. הרס החלק הצמא לחיים, להרמוניה, להתחדשות –  שזו אוקראינה של היום.  שאיננה טלית שכולה תכלת בהסטוריה שלה, אבל היא בדרך להיוולד מחדש, היא מנסה לפחות, המ שקשה לומר על רוסיה שלך פוטין המסתגרת. . זה המצב כרגע בעולם

וכאן יש להדגיש את ההתנהלות המבישה של הממשלה שלנו,  אשר ממשיכה באמוק את הבריחה מיהדות. כי אם ביסוד כל דבר פועלים שלושת היסודות של: כוונה-יישום-תוצאה,  יש כאן תוצאה רעה.  כי אם הממשלה פועלת מהבנה של פחד מפני הרוסים,  שלא נחשוב שלא יבוא פחד הרבה יותר גדול מזה, בסוף.

הרי גם מרדכי אומר לאסתר רגע לפנ הפגישה עם אחשוורוש, והיא בת אחיו:  שלא תחשבי שאם תשתקי במורך לב תוכלי להציל את עצמך מיד פרעה/אחשוורוש זה.  אלא פעלי להצלת עמך/נפשך,  רק כך תצילי את עצמך באמת.. יש  לך פה תפקיד, אל תנסי לברוח ולמרוח, אלא זה הרגע לפעול ניכון,  אחרת יה יה לא טוב.  לא לרצות את רצונם של האחרים, אלא לפעול על פי  רצונך את! כן, בנט לפיד מנסים למרוח. וזה רק המשך לבריחה שלנו כחברה מיהדותנו זה מעל 50 שנה, ועוד קודם לכן…   כאשר יש עוול מוסרי ענק מולנו, אבסולוטית –   אסור לברוח למריחה, או להתחבא מאחורי דיפלומטיה. אדם חייב לעמוד נכון מול טוב ורע ולא להיות פוליטיקאי כמו שאם תראה אדם מכה אדם אחר עד מוות ברחוב, לא תתחיל בדוק מי כאן אשם. אלא תציל את נפשו!

הבנה יישום תוצאה:  איפה שאתה פועל מתוך פחד ומורך לב –התוצאה תהיה בהתאם! הנסיון לא להירטב כשאתה עובר בין הטיפות יביא רק להרטבות ייתר, וכך מוסרית נפשית תהיה במקום רע מאד. אי אפשר לרצות את כולם, זה רק יביא יותר  רוע לעולם .  כך כשהשמידו את עמנו במשרפות השואה היו כאלו באמריקה שאמרו לא להתערב כי זה לא  רצוי פוליטית.. ואנחנו הרי מחלקים אותות לחסידי אומות העולם, שעשו אז בדיוק הפוך ממה שאנחנו עושים כרגע. המון חסידי אומות באו דווקא מבין האוקראינים, כמו באו מהם גם הני אדם אכזריים במיוחד. כמה עצוב שאנחנו בוגדים ביהדות ובאלוהים ועושים הפוך ממצוותיו. אני מתבייש, אומר נדב. ואני גם. 

וכעת לפרשת פקודי! אלו הפקודים, מה איתם, מה קורה, איך הם מקבלים את הפקודה. אלו הם פקודי המשכן. ומהי הפקודה? ללכת בדרך ה'…

שמות לח, כא –

עברנו את פרשות תרומה ותצווה, ובהן   הוראות לבניית המשכן הפנימי. אח"כ באה פרשת כי תישא, יש אומרים שהיא לב התורה –  והיא מסבירה  לנו איך להניח לנגד עינינו את חויות העומס הגרומות לנו לבשל את רצוננו, הגדנו, את הגדי –  בחלב אימו. זהו נ ושא מרכזי בפרשה  אף כי הוא אל מוזכר משפורשות. אבל נלמד כאן  שהפחד, הכעס, האשמה, הבושה –  כל אלו שהם חלקי העומס, הם כולם רק צל, אין להם קיום אמיתי בפני עצמם, ואפשר להיפטר מהם באחת!  כמו שהחושך הוא העדר אור, אין לו קיום אמיתי.  לאור יש קיום ממשי, כן, וזה ההבדל הגדול.   חוקי העומס הערטילאיים, האשלייתיים, , מתקיימים על אנרגיה, על כוח שהם גונבים מהרצון המקורי!!! הדבר היחיד שיש לו קיום ממשי ממש – זה  ה ר צ ו ן, עובדה,   הוא כואב , וזה ממשי מאד. הכאב הוא ממשי…

פרשת כי תישא היא קו פרשת המים, שממנו אני יכול לנוע אל הישרדות גריידא כדרך קיום, ולשאת את מכות הגורל כי 'ככה זה אין בריירה' – להיות בבריחה מן הכאב, אגב –  מובנת ואנושית – או אם חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד וקץ לשים להם…

בהישרדות מתקיים חיזוק הדימוי.. במקום להתקרב לקיומי, אני מנסה להתחזק באשליה שמשהו ימלא את מקומי במקומי… אכן אשפה הישרדותית ממלאת אז את החסר הגדול שממנו נבע רצוני המקורי, שכוחו כעת משועבד לפחדים..

אבל אז הכאב יתממש בצורה של פחד שנאה בושה ריצוי וכל אלו = דרכי הישרדות. זו הצורה  שילבש אז הכאב פשוט כי כך ברחתי ממנו אליהם מרב פחד!  זוהי התחזקות של בינתיים, הפוכה מנתינה לקיום שלנו.  זהו החלק שצריך להוכיח שהוא צודק. חסרה שם נתינה לקיום  שהוא הביטוי העיקרי של הרצון, אלא רק בריחה מכאב דרך למשל כעס,  שאיננו אלא הדרך להרגיש צודק, אני צודק ואתה לא. כך אני שורד ומתחבא מהאמת, שהיא תמיד באמצע בין לבין..

אלא שהכאב גוב בסופו של דבר.. ואז כדי לא למות ממחלה או אפיסת כוחות אין לך בריירה אלא  לקבל עצמך ככועס, כמתוסכל, להתקרב אלייך הכואב, באומץ ובנחישות  –ואז לקחת בחזרה את האנרגיה שלך שהלכה בזמנו מרב הפחד והופנתה כולה  להישרדות. כעת היא שלך מחדש, אותה אנרגיה, ואתה זכאי להפנותה הפעם לכיוון התקרבות אל עצמך.

זה כל ההבדל – לאן הולכת האנרגיה. האם היא נשארת כרוכה בעבדות לעבודת האלילים שבנית כדי לשרוד בינתיים, אולי  עד סוף חייך – או אם אימצת אותה לעצמך מחדש,  את מה שגנב פחד  המוות,  ואז היא שלך לשימוש בונה בינתי . ברור שכל זה  נבע מכאב, היינו רצון לעכל את החוויה, ולשבצה במבנה המהות שלנו, אבל היא היתה  חוויה קשה מדי לעיכול, וכך הכל נתקע והרצון הפונה להישרדות.   אז  מה  אני בעצם רוצה? לגייס את רצוני מחדש, עם האנרגיה ששבה אלי מן הגנבה, ואז לשוב שמה ולעכל אותה, את החוויה שנתקעה בדופן נהר החיים, ולא זורמת מאז –   לרפא אותה, לנייד אותה כמו בעזרת מי-נידה, ולהזרימה אל סל הזיכרונות וחסל!

התהליך הריפוי אתה מחסיר את האנרגיה שנגנבה  חזרה אלייך מן הפחד והתסכול, ונותן לה שוב מקום להתבטא  דרך רצון משלך, האמיתי, המקורי. זה מה נקרא לגעת בכאב בטוב,  וזה כל ההבדל בין דרך ה'  לדרך פרעה. כאשר לצידך האנרגיה מחדש, יש לך כח לראות בצורה ברורה את החוויה ההיא שהודחקה,  ומופעל כעת ללא חת הרצון המהותי שלך לתת טוב לעצמך ולשלב את אותה חוויה בדרך חייך, במבנה הבינתי שלך, מה שאז היה קשה מנשוא לביצוע. זה מה שנקרא להתרפא  -כי אתה מרפה סוף סוף מהצורך להוציא החוצה אל הגוף או כהנהגות נלוזה, לחץ וכאב עצומים שנבעו מעוצמת אותה חוויה קשה מדי לעיכול, שכעת אתה מעכל ללא בעיה כי ה' שוב לצידך. זה היה כשהפחד גנב את הכח, בזמנו, בילדות,  שנטשת את עצמך.

בדרך לגן העדן נמצא תמיד להט החרב המתהפכת . אם אתה יודע  – כעת –  לעבור דרך הכאב ולהתחבר לרצונך המהותי  – זה יהיה המעבר דרך להט החרב המתהפכת בדרך אל גן העדן, היא הדרך אליו, יתברך. אבל חייבים לעבור בדרך דרך הכאב, שכעת זה אפשרי כי  אימצת אלייך מחדש את כח הרצון שבזמנו הפחד גנבו. . להט החרב זהו מוקד הכאב ממנו ברחת כשגורשת מגן העדן עקב בחירה בהישרדות גריידא, בחירה  שמשמעותה  היא בהכרח גירוש מגן העדן.

החרב די רודפת אחרי השורדים. אבל אפשר להפוך את כיוון החרב המתהפכת, שתתהפך לכיוון הלא מזיק,  אם אתה בא בחסד לקיום הפוחד שלך. הפריצה חזרה לנתיב קיומך, רק דרך חסד תבוא!!  לא במאבק אלא רק בחסד. דרך קבלה בלבד. יכולים להפוך ההפוך מטוב חזרה לטוב רק דרך טוב!! קוצר רווח יהפוך שוב לאורך רוח, רק בעזרת אורך רוח!  חנוך לנער על פי דרכו!! כי דרכו תמיד טובה היא, רק שהיה לו קשה ללכת בדרכו נוכח חוויות קשות מ די, לכן סטה.. ..הא הא.  אם  נחזקו ללכת מספיק נחוש בדרכו, הוא ישוב לקו האמצע ההרמוני בדרכו, ומשם יש כעת גם אפשרות שלא היתה קודם,  כשהיה עבד,  אפשרות לבחור ברוחני ולא רק בגשמי…

או אז  יכול הוא לבחור לעשות אחרת מבריחה לגשמי, על ידי שישתמש ברוחני, בדמיון ורק ידמה שהוא מגשים הגשמה כזו או אחרת ולא יעשה אותה בפועל. כך ירגיש שולט, למשל, אבל בעצם לא יגשים שליטה בפועל א™ רק בדמיונו וכך ימשול בצורך שלו לשלוט… כך יווצר איזון הרמוני בין נטייתו הטבעית, היא דרכו, לבין הגשמתה בצורה מוגזמת עקב עומס ייתר, אבל שכעת כבר אין בה צורך כי השלים ונכנע אל כאבו, אל חווייתו והעומס נעלם..

כך  האדם קצר הרוח יהיה באורך רוח פשוט כי הוא נחוש להיות כזה גם מול נטייתו לקוצר רוח.. הוא מקבל עצמו כקצר  רוח ואין לו צורך לבטא תכונה זו בהגזמה עוד.  כשהוא כעת באורך רוח לקוצר רוחו,  הוא מפסיק להיות קצר רוח ושמר על אורכה הטוב של רוחו…

הריפוי מתאפשר רק דרך חסד, זה לא יכול להיות דרך מאבק: על כן לא נכהה בעדו, בעד הילד,  כי הוא חייב שליטה בכל מקום, אלא בחסד וברחמים נחזקהו להיות נחוש בדרכו השולטת, באהבה ובחמלה,  עד שיילך ברכו שלו כשהוא מוותר על ההגזמות  .

הרי הפחד מאותה חווייה (של חוסר שליטה בגורלו?)  גנב בזמנו, בעת הילדות המוקדמת כשניתקל בחוויה הזו, 'גנב' את כוחו של הרצון לחיות ולהתמודד, ונצלו טז לשם הישרדות. וטוב עשה , כי לא הייתה ברירה.  כעת הוא מבין את זה ומקבל את זה ולא כועס על זה,  ובחסד ה'  מתחזק מספיק כדי לוותר על דרך ההישרדות שנקט בה, ולהחזיר את הכח לתהליך.

פריצת הדרך הזו לכיוון השבת הכח להגשמת הרצון המהותי,  שיחזור לכיוון של נתינה לקיומך, יכול לקרות אך ורק דרך חסד ! רק כך ההפוך מטוב יתהפך חזרה לטוב  – רק דרך טוב! זוהי החרב המתהפכת בפתח גן העדן. כעת אפשר לשוב שמה..

לכן אדם לא יכול ולא צריך להשתנות במהותו,  אלא להיפך – לקבל רשות ברב חסד ועידוד להיות עוד יותר הוא עצמו עד שיפעל בנחישות גדולה. כך יחזור למקומו וריפוי יהיה אפשרי.

נדב מספר על מישהי שהגיעה אליו , מנהלת משאבי אנוש, שרוצה לחולל שינוי בה,  אבל היא עושה זאת  דרך מאבק בקיים ה'רע'..  נדב מסביר לה שמאבק בקיים משמעותו שאתה אוחז בו ומטלטלו מצד אל צד, שיפסיק כבר, אולי גם מכה בפטיש 5 קילו, באנטיביוטיקה.. … לא לא, כך זה לא ילך.  אלא תן מקום של קבלה לקיום גם כשהוא כואב. הכר בו, מתוך חסד .. רק כך ילמד את מידתו ובעזרת הרוחני יצליח להיות הוא עצמו בלי צורך להתאמץ ולהגשים עצמו בהגזמה כמו שקודם עשה  כשברח מן הכאב..

כך יחזור אדם לנתינתו המידתית בינתית שהיה בה לפני שכל זה קרה… אבל יש לזכור שאף אחד לא עושה בעצמו שינוי משמעותי – שינוי  מ ת א פ ש ר   כאשר אתה לא לחוץ בפחד לברוח…

לכן גם  בעניין התנהגותה המבישה של מממשלתנו עליינו קודם כל לקבל אותה כקיים, כדרך הכי טובה שהיא יכולה לנקוט כרגע כדי לשרוד, הממשלה. עכשיו בואו נחזקה כדי שתוותר על ההגזמות..  נא לקבל את ממשלת השפנים הנוכחית כי זה אנחנו, גם, אפשרנו..

הלוואי שלפיד ובנט היו מגיעים פה ללמוד איתנו, אומר נדב. אבל בעצם לא רק הם – החברה כולה  חייבת ללמוד זאת –או,  לקבל מספיק חסד אהבה ורחמים כדי לשנות דרכה. אבל THERE IS NOT ENOUGH LOVE TO GO ROUND HAAAAAA

חשוב לשקף לשוגה את חוסר הדיוק שהוא נמצא בו, אבל לא נשנה את זה בכח. אומר לה נדב – אני רואה שאת רוצה כל כך שיהיה טוב, אבל בקוצר רוח זה לא יקרה. רק מתוך קבלתה העכשווי במלואו כמו שהוא בהבנה ובחמלה, אפשר יהיה לנוע הלאה ולאפשר שינוי שהוא ביטוי של התפתחות והתקרבות לבינה!! לא אני משנה. ככלל, אני יכול לשנות רק מה  שאני יצרתי,  – תכנות, רכיבים, חיזוק חלקים… אבל במה שבורא עולם ייצר – שם איני יכול לשנות דבר, רק  להקל ולאפשר לחוק האלוהי לפעול דרך חוקיות הצמיחה אשר באה מטוביות ללא תנאי והבנת מקומי הבלתי מותנה.

אי אפשר לבעוט בעץ לימון כדי להמריצו לתת יותר פרי, זה בניגוד לחוק! עולם ישן עדי יסוד נחריבה  -לא ולא, זה נורא ואיום! זו שגיאה הכי גסה שאפשר לעשות. לא מחריבים את הישן אלא מוצאים דרך ביניים לכיוון בניית החדש. מה, עץ יכעס על עצמו ויגדע גזעו כדי לקפוץ למקום טוב יותר כאילו, מושלם יותר? לא, הוא מחובר בשורשיו לאדמתו ויכול רק להחזיק בדרכו זו ולא במשהו אחר! מהפכה זה דבר נורא! היא כן הכרחית בנוסח הזעקה שבני ישראל וזועקים בתום עבדות מצריים, אבל רק כזו שה' נענה לה.. רק כזו! שנעשית במספיק אהבת נ', ואז זו לא מהפכה אלא שינוי מבורך…

כמה פעמים יכול היה  דוד לעשות צעד מהפכני ולהרוג את שאול,  המרגיז הזה , המטומטם, הדגנרט? ודויד לא!  כי ידע לזרום עם הדברים שהרי שני האישים מייצגים  חלקים התפתחותיים בתוכנו: שאול הוא הזהות השאולה שלנו. זה שרוצה לרצות את כולם,  טוב לימי הישרדות כשאנו רוצים להוכיח שאנו7 הכי טובים וכך הולכים  מדחי אל דחי, בעוד דויד הוא זהותנו האוטנטית הראשונה, שהיא לרב הזהות המינית!  אנו לא פעם נהיים עבדים לה, כמו דויד… איך להחזירה לדרכה הטובה? בחסד..

כאשר נמאס להיות בהישרדות בלבד, קם מלך חדש על עצצמנו –דוד. . אבל דוד מבין שזה חלק מתהליך ואי אפשר הכל במכה אחת, זבנג וגמרנו. אלא אט אט. שאול זה הגזע ממנו צמח הוא בעצמו..  איפה הוא כן נופל בחוסר דיוק, כי רק אדם הוא, רק אדם? עם בת שבע. שם הוא נוםל בקוצר רוח. כי הרי ברור ונכון הוא שעליו לשאת  בת-שבע כל שהיא  כעזר שכנגדו. הלא היא הבנת  7 הספירות הראשונות, התחתונות..  מולו, שביחד יבינו ויביאו לעולם את שלמה. על קוצר רוחו זה, בעניין אוריה החיתי, הוא משלם במות הבן הראשון שלהם, כי לא היתה ביניהם הבנה מספיק טובה!!!

הוא ידע שהוא חייב את  בת שבע, ושהיא 'מגיעה' לו, כאילו – אבל היה קצר רוח וניסה לשנות בכח הזרוע, במאבק, את גורלו, וחטא בכך ששלח את בעלה אל מותו .כך אבד הבן הראשון כמו שאובדים הריונות לא פעם, על בסיס הבנה לא שלמה של ההורים .

לא פעם ולא פעמיים אנחנו קצרי רוח עם התהליך, ומרב התלהבות או סבל לוחחצים חזק מדי מהר מדי, , ואז הבנות הראשונות עקרות הן, לא מתגשמות בעולם..

אחרי מות בנו הראשון מגלה דוד ארוך רוח ובגרות. הוא צם ומתפלל על בנו כאשר זה שוכב על ערש דווי. אבל עם מותו הוא קם והולך לאכול… יואב שואל מה זה? הרי צמים על המת. אומר דויד –כל עוד היה ניסיתי להשיג תיקון וחמלה. אבל כעת מה נותר? מקבל עלי את הדין והולך הלאה. אחרי זה ועוד כמה דברים התאפשר שלמה  כי הוא אקט של בינה. כאן נעשה תיקון.

הרצון צורב, אש כואבת… רק הרצון כואב לנו. ואני שהייתי מוגן מכאב ומאהבה, פשוט למדתי להימנע  מלרצות.. כי זה יכאב.. כך נהייתי לא רציין מומחה, שלא  עושה דברים גדולים כי צריך לרצות אותם מאד… אבל טוב לי בגילגולי הנוכחי ואין תלונה כלל! בר מזל אני ששרדתי ככה ונפתח לי פתח לבינה.

איך אתה פוגש את הרצון הכואב שלך  –  זוהי כל הדילמה האנושית: להיות או לא להיות. אם בחרת לא להיות בעולם,  בעמק בכא זה, זה בסדר. בחסד וברחמים המשך דרכך והתחזק בה עד.. עד אשר משהו בינתי יצוץ. ויש סיכוי!

לכן כאשר נולד גדי – צאן צעיר, רצון צעיר אשר רוצה להגיד דברו, למ מש משהו בינתי שיבנה את האדם – להגיד את הדבר, לאמרו במילים וכך להסמילו ולהגשימו – ביחד איתו  מי מיד נולד גם? הכאב!   הרצון שאמא תבוא אלי ותהיה שוב איתי כואב לי. נורא, בגלל החסר הלא מתמלא. . מול הכאב, וכתוצאה ממנו בא כעת הפחד שהיא אכן לא תבוא והחוויה תהיה קשה מדי לעיכול!! היינו סכנה לאפיסת כוחות נפשית, מוות.  זהו הרגע הנורא בו גונב הפחד את כוחו של הרצון  -בהשגחת האגו, כמובן וביזמתו – ומטה מעוות אותו לדגרך הישרדות שהכי מתאימה כאן. 

שהרי  היכן חל הרצון? בלב! זהו החלב. שם נעשה כעת החטא הגדול, שבו, עקב הפחד מעומס החוויה, הפחד שחל בלב, הפחד והכאב-     אני מחליט ומעדיף להזין את הגדחי, הרצון הצעיר הזה שעלה בי נוכח החוויה, כלומר הכוונה הטבעית לעכל אותה ולהפנימה כחלק ממני –  כל האנרגיה הזו עוברת לרשות הפחד שהוא כעת שמזין את הרצון  הזה, הפחד שחל בלב = החלב של אמא, של הגנה, התגוננות, הישרדות, ולא של יוזמה חדשה.  הפחד כאן 'גונב' את כוחו של הרצון הזה, ומפנה אותו להישרדות.  ל- ב –ש – ל  –   בשל הכאב והפחד  אני מוותר. כך אני בורח מן הכאב.

כך החסר הזה, הכאב, הרצוןו שלא מומש –  מתמלא באשפה הישרדותית . כי החוויה  שהביאה את החסר הזה, שביקש למלאו בהתמרתה של החוויה ועיכולה, הוא שהוליד את הפחד  = זה קשה מדי,  אני עומד למות מאפיסת כוחות. רגשית. חסר וחלל למלא,   זה החלק הנקבי. הוא פעיל מאד שם. זהנו הרחם בעצם, זה שמוליד בכלל, טכעת הפך לסיר בישול של הרצון בפחד..

אדם חייב אז להחליט, האם הוא מגדל את הרצון שלו באורך רו, עוד מעט קט זה יסתדר, אמא תבוא… או – שאין לי כח ואשרות להכיל את החסר ואני ממלא ואתו בתחליף זמני של בינתיים = הישרדות. לשם כך אני מבשלו במה שחל בלב, בחלב האמא המגוננת.  מתוך הספק בכוחו אדם פונה לבשל את הרצון הזה, ואז  אוכל אותו במנות קטנות כל יום במקום לתת לו לצמוח!!!

 זה מה שנקרא 'לשבור שבר במצריים'.. לשרוד דרך פרעה מובהק! אכן, בני אדם כדי לא לחוש כאב נמנעים מהרצון שעלה בהם, נמנעים לרצות! אבל כן מנסים לפצות  עצמם על החסר הזה בכל דרך הישרדותית אפשרית. אלא שאין כאן תשובה אמיתית ללב של האהבה, אלא רק דרך של בינתיים שבסוף לא תספיק, היא לא תספיק, מיכאל..

למלא את החסר בג'אנק הישרדותי לא יכלכל את אש הרצון באמת, לאורך זמן, והאש תיכבה לך בסוף. כי אין כאו עומק בטוח של תהליך צמיחה אמיתי . הרצון, במקום להגשים עצמו כמעשה בינתי הנובע מאהבה בטוחה – הוא מתבשל לתבשיל שנאכל ותו לא. לא נגדל מזה.   חסרה כאן הבשלת פרי במועדו.

קוצר הרוח והחששות לא מאפשרים לאהבה להתפתח כמכילה ומגדלת.   כך עץ אפרסק, אם, בקוצר רוח ארצה שייתן כבר פרי, יהיו  רק פרחים.. אין סיכוי..  אבל אם יש לי סבלנות, ואתפעל ואשמח  איזה יופי, פרחים! אזין את העץ באהבה מכילה אימהית, חלב רוחני לבן אתן לו, אט אט יהפכו לפרי.  מזין בחלב האם של הרצון.

הפחד הוא טפיל שנולד עם הולדת הרצון. כמו שהחושך נולד כניגוד משלים הכרחי לאור, אין לו לחושך קיום משל עצמו, רק לאור יש. רק לרצון האמיתי יש..  הפחד יבוא לא פעם כאשר יש חלק שאני לא נותן לו מקום כי הוא מפחיד מדי, כי הוא כמעט המית אותי בעוצמת האנרגיה שלו כשפגשתיו כילד, אנחי מאד חושש.. בפיקוד האגו שמודיע לי שזה קשה מדי.

כך אם אני בפתח לקיחת אחריות לפרויקט גדול, גדול מדי, ואני מתעלם מקול בתוכי שאומר: אין לך זמן באמת לעשות את זה.. ואני לא מקשיב לקול זה – אז האגו, בכוונת הישרדות טהורה,  מפעיל מולי פחד, כדי שאקשיב. או כאב.. עם בוא הפחד אני חייב לבדוק אולי הוא מבשר של איזה חלק בי שלא נתתי עליו את דעתי מספיק. האגו מפעיל שליח של הנפש, הפחד,  כדי שלא אכנס למשהו שיוביל אותי לאפיסת כוחות נפשית .

מובן שעלי ללכת עם הרצון שלי, אפס  אני חייב גם להחחשב במקום הזה הכואב, המפחיד, לפחות להקשיב לו. עלי להתחשב על כן במה שהתנך מכנה גר, יתום ואלמנה  – כולם חלקי נפש שהזנחתי מרב קוצר רוח להגשים רצוני החדש. התעלמות מהם תעלה לי ביוקר! עלי לתת ליבי עליהם  באהבה, חסד וחמלה.  הם יפעלו בהפחדתי דרך האגו אם אפסח עליהם. 

הפחד דורש הבטחה לפיצוי אנרגטי אם הולכים על זה – משהו כמו ביטוח לתת למקום הזה… מה צריך לקרות כדי שהרצון יגיב על הפחד? למשל –שאכן אפתח עסק אבל אבטיח לעצמי  שלא אגזים באמביציה לעשות דווקא ככה.. שלא אתעלל בסוסים… לא להידרדר למשהו  שלא טוב.

 בכל פחד שעולה לקראת משהו, אי נינוחות או מה  – יש לבדוק פנימה מהו המרכיב הנסתר אשר לא לקחנו בחשבון שצועק פה רגע רגע,  תתחשבו גם בי!  

בכל מקרה לא מבטלים רצון בגלל פחד, לא מכבים אש. בודקים. ממשילים . כי אם רצון ממש מת, נכנסים לצער גדול. אז אצים לערי המקלט, המצער… מקום לתהליך של אבל ולידה מחדש. שכל ההורג נפש = רצון, נכנס שמה!  עיר מצער, ערי מקלט. זהו משהו שמקל = מ ק ל ט .. שם נחוש צער וכאב אבל בלי אשמה,  לא דיכאון אלא צער שבונה חיים מחדש. אדם יוכל לצאת מעיר כזו רק כאשר יתחלף בתוכו הכהן הגדל.. כשתבוא תובנה חדשה… עש אז  הבינה עדיין מחכה להיות מובנת. רק אז יוכל לצאת מעיר המקלט.  עד ש.. כשמגיעה הבנה חדשה , הבנת לב חדשה, מתאפשר לצאת מתוך השער, לא פעם זה בהתחלף הכהן הגדול.. והבינה באה כי מתגלה לך בשביל מה זה קרה, המה שעור… הרי כלום לא קורה סתם – זה קרה כדי לתת לרוצח שעור גדול גדול בדרכו שלו..

אז איו יאוש בעולם כלל!

הבה נחזור לפיקודי: עבודת המשכן, בעבודת מטה של איתמר בן אהרון…המבצעים – בצלאל ואהליהב..  – מי מנהלים את העבודה בחכמת לב? אורי בן חור למטה יהודה זה הקשב ללב יהודה. אורי מביא אור, בינה,  ולב  יחד זה אורי בן חור , מחירות, מטה יהודה – עוד כשמה מול עמלק  שם.

ומי איתו? אהליהב בן אחיסמך למטה דן. היה לי אב =סמכות יחיד, ממטה דן = מביא דין חוק, אהל אב. לשמור שתהיה נתינה מדודה במידה של בצלאל,  שלא יגזים בנתינה..            

הכל במידתו ייעשה. כל הזהב וכל הכסף והנחושת וכו. כל הפרטים, כאן כבר  עם תו מחיר ב שקלים לכל פרט..

האפוד – אבני שהם..  שמות בני ישראל חקוקים עליהן אל החושן. האבנים הטובות אלו הבנות בינתיות  טובות,  תכונות הנפש ליצירה.

בפרשת כי תישא עוסקים באיך לשאת נכון בלי לאפשר לפחד להשתלט, כך בונים משכן, –  מקבלים את היש העכשווי בדרך של מה שכן = המשכן, רק עיסוק במשכן מאפשר להרפות מכל דבר אחר ולהתמיד  בבניית המשכן!!  כך תתמלא הפקודה נכון. לא פשוט, כאן לומדים  צעד צעד איך עושים את זה. לדוגמא – אבני החושן  = על שם שבטי ישראל, חלקי הנפש –   6 שבטים על כל כתף. כך לשאת אותם והם נושאים אותנו בחזרה..   האבנים כהבנות, חזק יושבים שם, שלא יזוחו מעל כתפיו ומעל ליבו של הכהן האחראי להם, נושא שבטי ישראל. כי מי כאן נושא את מי?? בעצם הם נושאים אותו, במהותם. האחריות להם נושאת אותו בחייו בכל רגע! נותנת לו טעם. והן הוא עצמו, הכהן הגדול, חלק הנפש הזה,  נישא על כתפי העם!@ זו נשיאה משותפת, אהדדי,  בהרמוניה  בין שני הניגודים !!!  כך זה עובד, גם כאן.    הנפש נושאת את הרוח, והפוך בו.

כך, לפי אותו חוק אלוהי,  ראש מהממשלה נושא באחריות את העם, שבוחר ונושא אותו  אותו,  הוא כעת העם – גם וגם וגם בו זמנית!! רק כך!!!כל בגד עלייך בוגד בך אך גם עושה אותך והן אתה לבשתיו! כובע הקוסם על ראשו של הקוסם, עושה אותו קוסם,  אבל הקוסם בוחר לחבוש אותו. זוהי נשיאה במשולב. כאשר נדמה לנו לפעמים שהעולם כולו מונח על כתפינו, נזכור שהבריאה היא שנושאת אותנו . אפשר לזרום בנחת..

כך גם מי בורא,   האל אותנו בחסדו או אנחנו אותו יתברך בתפילותינו? גם וגם זה בו זמנית אהדדי! האם האדם בורא את שמו או שהשם בורא את הדבר. האם השולחן מביא אליו את שמו או שהמילה שולחן בוראת את הרהיט הזה? זה בו זמנית!! אבל רק בתוך הבו-זמניות הזו הדינמית, הבלתי פוסקת, יש תוקף לדברים.

האל נותן תוקף לדברים בספקו את שמם המאזן מאת חגשמיות הפורצת שלהם. אבל לעולם לא  היתה פורצת שום גשמיות אם לא היה קודם לכן שמו של הדבר, ממתין לה בסבלנות, שתתגשם כבר… כי באמרות נברא העולם!!

השם הוא סוג של 'נתנה תוקף' לדבר עצמו.  אכן. הבגד בוגד אבל גם עושה את האדם, והאדם יחליט מה יקרה בסוף, לאן זה יוביל, על פי דרכו. גם בגידה גם אגדה..

כשאנחנו מבינים שהבריאה היא  שנושאת אותנו, יורד עול עצום מעל כתפינו, וכי גם כתפי הכהן הנושאות אך 12 השבטים הן רק כתפי אדם בשר ודם, ולכן חייבת להיות נ בו זמנית להתרחש גם נשיאה  מטעם הבריאה , האל.

לכן יש לנוע ולחוש חופשיים בתוך המציאות וחלילה לא להיות אחראיים לעולם כולו, כי זה תמיד הדדי ויש מקום לשלווה  ומנוחה וזחיחות הדעת.. גם.

העבודה באהל מועד היא העבודה הכוהנית אשר מאפשרת את הסנכרון  בינינו לבין הדברים שלא בשליטתנו.  איך אני עובד  עם הרצון שכל דבר יהיה במועדו , אבל מתוך קשב פנימה ללב, כך אתה משתתף בתהליך הגדול  של העולם ומשתדל להסתנכרן אליו  דרך אוהל מועד שבך, הקובע את המועדים..  בלי מאבק.

הנה מישהי שמנסה להיכנס להריון , שכבר כשלה פעם…  סבלנות . את עושה את שלך בלב שלם וכל השאר – זיל . משאית צ'כית נטושה.  הדברים יבשילו במועדם..

כל רצון בצורתו המהותית מסוגל להתממש.. רצון מהותי הוא היסוד של הרצון המתבטא  בצורת ההתנהלות שלו. הרצון לילד חייב להביא ילד, כי  עצם הרצון הזה  יש לו גם משמעות סמלית של להוליד משהו חדש,  וזו יכולה להיות צורת התממשותו הנוכחית, ולאו דווקא ילד בשר ודם . זה הרצון המהותי שהוא הגרעין העמוק של הדבר…

אם נדב רוצה לנסוע לארהב עם שלומה לעזור  לה,   אבל לא יכול כי אין לו חיסון  – הוא יממש רצונו מרחוק דרך תמיכה ועזרה באהבה וכו.  הגרעין המהותי הוא בעיקרו משהו אשר מאפשר לי חיבור וזרימה ומונע ממני להיתקע.  .דווקא התעקשות על הגשמת מציאות מסוימת לפעמים תוקעת,  בעוד הגשמה סמלית של הרצון מספיקה לי לתחושה הטובה,  ומאפשרת לי עדיין לזרום עם המציאות, ביודעי שיש לי חלק בקושי ההגשמה, וזה בסדר, אני עובד על זה, ותודה על השיעור..

כך צורת הרצון המהותית היא תמיד אפשרית להגשמה, או קונקרטית כמו שתכננתי, או סמלית -שאז  הרצון מתממש אנרגטית . אם משהו נהיה לא אפשרי סימן שזו לא צורתו המהותית של הרצון להגשמה כרגע, נא לחפש צורת הגשמה אחרת! נדב  יטוס לארהב לצד שלומה – לא אפשרי. אבל נדב תומך אוהב עוזר מאפשר מפה –אפשר גם אפשר, ובכך מוגשמת מהותו  העיקרית של הרצון הזה לטוס!! זה התאפשר, רק בצורה אחרת שהיא כרגע יותר מדויקת.  אין לא. תמיד כן!

כך מישהי שעברה תהליך של גירושין. כעת נאבקת  לצאת עם הסכם שייתן לה מספיק שפע לממש  עצמה גם בעתיד, בחופש, לדבריה, אבל אולי צורת נקמה גם כן יש פה… מה שייך חופש אישי לכסף, שואל נדב. 'כי אוכל לממש רצונותי ואהיה חופשיה כלכלית..  נדמה לה בטעות שחופש תלוי במספיק כסף לעצמה, בעוד שזה תהליך פנימי בכלל.. בלתי תלוי . לכן ההשגחה תסדר לה הסכם פחות טוב כלכלית  כ ד י   שהיא תלמד שהחופש שלה לא תלוי בכסף. ואם לא תלמד  – יבואו עוד שיעורים..

החופש  לא יכול להיות מותנה במימוש כל רצונותינו הגשמיים.  כי הרצון האמיתי שלנו הוא באמת להיות מחובר ושלם עם המערכת הגדולה!!  להיות ב נתינה וקבלה ולהיטיב לנו ולעולם שמסביבנו. לא פעם ממשיכים לאחוז  בצורת התנהלות מסוימת משהתרגלנו אליה, וזו טעות .   חופש אמיתי זה להיות עדים , להישאר על מקומנו גם שכשלא מתממש לנו כל מה שרצינו . רק אז אני על מקומי, בבחירה בין גשמי לרוחני . . בין לנסות לשלוט לבין למשול . וגם זו שרוצה ילד,  אולי  רצונה המהותי הוא להיוולד מחדש, וזה יכול להתממש גם לא דרך ילד.. אמון ואמונה.  לסמוך.. אולי לא מקרה  הוא שכעת היא בכאב גדול כי כך זה משרת טוביות גדולה, גדולה ממנה אפילו.

. הכל קורה במועדו וזה יתבהר לנו אטאט כי הכל קורה  ב ש ב י ל  ולא בגלל . לא עלייך המלאכה לגמור ואבל אל לך להבטל ממנה..

כך לא פעם נדמה לנו שאנו רעבים, אבל בעצם אלו נוזלים שחסרים לנו. כך  עשיו נדמה לו שהוא רעב אבל בעצם הוא חסר אנרגיה,עייף מהתנהלותו העשייתית המוגזמת.  הוא צודק בתחושה שהוא צריך אנרגיה, אבל  מנוחה ושינוי דרך התנהלות רק היא תיטיב עמו באמת ולא נזיד עדשים…. .

לא להיות מכבי אש בלבד! שמחת הגילוי שאפשר גם לא לכבות את  האש אלא להתמירה, מביאה כח לעשות את זה כי היא שמחת הבינה  = כיוון העיקרון האלוהי!  מהי צורתו המסתתרת של החסר? יש לגלות זאת, ואז יש שמחה.  מה שהוסתר מסתתר תחת כסות ההישרדות, ומחכה לגילוי. זהו מקום הכאב העתיק אשר מוסתר כדי שלא יכאב.. אבל כאשר יש אומץ לגלות צורתו  ולהכילו במבט – מקום תקוע משתחרר וזורם ונרפא!!!

כך אותו חלק שלא קיבל מקום  -כי כאב מדי לתת לו מקום –  ונמצא מאז בצרותו, מחייב השקעת אנרגיה בהישרדות לכבודו. אבל אם נגלה את צורתו, אם נאזור אומץ להביט בו ביראת ה',  זה כבר סימן שיש לו מקום כי הנה הוא, על מקומו…ואז הכל מסתדר כי אין בכר צורך לברוח להישרדות. חייבת לעלות ולהתחזק היכולת שלנו לממש את הפקודה, זה מש שאומרים לנו בפרשת פקודי.  כי אני אחראי ומופקד על חלקי המשפיע לטובה במערכת הגדולה, בערבות הדדית כרקמה אנושית חיה.. זו שליחותי. כך אני מזהה  תפקידי ולוקח אותו ליישום.

כל זה קשור לפקד – פה-קד. פה אשר מתמקד בתהליך דרך המילים, דרך הדיבור, בהסמלה. ובוודאי שנמצאת כאן גם העקדה = מתן מיד 'ד' ה  לעקה  התקועה שלי המסתתרת.  כך אני קד לבורא עולם ועושה את רצונו לרפא דרך ביצוע העקידה בעומסי הילדות שלי!!!

אז גם הלב מבין את תפקידנו והפה אומר זאת כמו בפקודה . 

כך בחור שהתגעגע לראות את הילדיו מהם נמנע בגלל עבודתו התרגז מאד שאשתו לא חיכתה לו עם הילדים אחר הצהריים. אומר לו נדב היא לא רואה אותך? א ת ה  לא רואה אותך.. כך 3 ימים  הרשית לעצמך להתעלם.. הפצע שלך העמוק יותר זה שאתה לא מכבד את עצמך, אתה לא במקומך הנכון.  אם היית באיזון מלכתחילה ההתמהמהות  שלה לא היתה מזיזה לך כי אתה על מקומך. אבל אתה לא, וכולך  תלוי בדרכה שלה   וכך זה נובע ונוגע בכאב עתיק שלך. לשם אתה מוזמן להתכוון ולנגוע… אז אולי תוכל ותרצה קצת לשנות את דרך העבודה, למתן..  ותזרום נכון יותר עם המשפחה והעולם בו אתה חי . .

פרשת פיקודי  דנה  ב א ו פ ן   ב ו   א נ ו   ר ו ק ד י ם  את ריקוד המציאות שלנו… במערכות היחסים בין היותנו נפרדים לבין היותנו חלק מן העולם והחברה שלנו . .זה המקום  של פקודי.

אז מי פה נושא את מי? הפוקד או הנפקד? אתה נושא את הפקודה, מבצע,  או הפקודה נושאת אותך..? אתה נושא את התפקיד  או הוא נושא אותך? או בו-זמנית… גם וגם, זה היפה. : האופן שבו האדם קם, גם קם לפני רצונו שלך ה' , ועושה עשייתו רצונו רצונך,  = זה פקודי.

לכן רבי נחמן המליץ להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים שהיא עצם קיום הפקודה, השלום הדינמי הזה , לכן שמו שלום.

לא אנחנו עושים שלום. הוא עושה שלום במרומיו… אנחנו רק מאפשרים אותו או  לא.  אין שלום עכשיו, אבל יש עכשיו מיד כל הזמן השתדלות למענו יתברך, השלום . .אבל לאפשר… זה כן!  להשתדל.. כל אחד מוסיף עוד טיפטיפה.. עד שיקוו מי התקווה מחדש.

רק אם אני במצב של בחירה, על מקומי – רק אז נקלטת הפקודה הזו מפקודי. אחרת אני הודף אותה, מתעלם  והולך לי הלאה בהישרדות.!! אליעזר בן יהודה על מקומו קיבל פקודה להחיות את השפה העברית ללא תנאי, בלי תגמול, בלי  מומחיות בעברית..  אבל  מי שם לאדם פה ולשון -? אני הבורא איתך, אז סמוך, סמוך, לך דבר עם פרעה, גמגמן! גם אתה גם פרעה ממני אתם באים . .

כך יונה הנביא לר רצה לקבל את הפקודה. גם לא היה על מקומו,  מתנשא שכמוהו..  אז הוא ברח,  כן הוא ברל תרשישיה.. לפתע נעצר: באוניה, מנסה להירדם, להימלט לשינה.. אבל בן אמיתי הוא, הבנת האמת ממנה לא יוכל לברוח…    לך אל ננווה וקרא עליה קריאה… ה' לא מאפשר לו לברוח. כי לקרוא קריאה על העיר זה מה שיעיר גם אותו!! עושה לו 'ויקרא'..  הוא פוחד שמה שהוא יקרא על העיר לא יקרה בסוף כי ה' רחמן הוא, אך בעומק הוא פוחד שהוא לא ראוי להמ שהוא קורא על עצמו , ולא שווה …ותיכף יגלו את זה..  לכן יונה חייב להיות צודק ושולט תמיד… אז בבקשה קבל בעיטה בישבן יונה!

ה' ממנה דג שיבלע את יונה ואז הוא יחוש איך זה להדחיק דברים בבטן,  וגם – משם יוולד מחדש אחרי קתרזיס גדול.  הדג מקיא אותו בסוף  =היפוך מהיגד זה דג .ה' ממנה הכל .

ותחל  עבודת משכן אוהל מועד.. כי עשו כל אשר ציווה. האל את משה, הביאו הכל.  הכל הביאו  למקום הנכון  ככל שאר ציווה ה' את שמה. ואכן משה מאשר ומברך אותם משה.

כאשר אני בקבלה של המציאות בשלמות  – זו קבלת פקודתו של ה', הציווי ואז אני איתו יתברך רצונו רצוני – התוצאה היא חוויה של ברכה ברכות זה קורה וזורם מעצמו. זה סימן טוב, אז אני בקבלה ומאפשר לעולם לזרום דרכי ונוטף ממני ואני זב דבש וחלב..

דיצה ועליצות הם ביטויי שמחה והודיה. ימימה –עד שמחת יה. זה  הביטוי המלא של שמחה מלאה. נענים לפקודת ה'. כי המשכן בתוכנו אשר מאפשר לי לשאת את קיומי בפקודת ה'!!

כך נבניית עשיה מדודה וזה מהמם.  זה בפרטי פרטים במלאכת הרכבת המשכן . הכל כאן במנח פראקטאלי כל הצורה בכל מילה. אפשר לבטא את התורה בכל פרק, אחרי כל מילה כי העיקרון האלוהי שם..  אבל כדאי קצת לפרט בכל זאת. 

אז.  סבלנות, עלינו רק להסכים לתת לבריאה לשאת אותנו בדרכה, דרכנו.

אני חלק מהכל  והכל מתבטא דרכי. פתאם קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת . וכל הנקרא בדרכו אומר שהוא: שלום.. שלום.

Read Full Post »

בפרשות תרומה ומשפטים,   משה מקבל הוראות מדייקות בענין בניית המשכן שיאפשר לה' לשכון בתוכנו. כלומר – בעצם בונים כאן מבנה בינתי שיאפשר לשאת את ה' בתוכנו, לא פחות. ושכנתי בתוכם. בזה משה עסוק שם. בבינה. סוזי מצביעה על כך שכרגיל קורה משהו ואז סביבו בונים מבנה להכיל אותו. כאן הפוך – קודם לבנות משכן ואז  ה' ישכון שם.. יפה@!אומר נדב  – הבנת הלב והזירה הבינתית חייבים כלי ממנו יפעלו. .

הנה החומרים למשכן: זהב  וכסף נחושת – מכל אלו ייבנה המשכן. בלי אלו המבנה לא יעמוד. תכלית..  -מכל אלו בנוי הכלי המאפשר לה' להתבטא באמת. אחרת העומס ישתלט בקלות ויסגרו עליינו, הנפש מתעסקת  במאבקיה,  בצרות שלה, ואז אין מקום לבורא עולם לשכון. לכן מול הנפש, שטבעי לה במרותה ומאבקיה – יש להקים מבנה בינתי  טוביי זהבי ונכסף בטוב, אשר רק הוא יהווה עזר שכנגד ליצר בנפש ויאפשר את הזרימה הרמונית ביניהם הנקראת אלוהים. צורת רצונו של ה' תוכל אז לשכון לבטח ברווח בין הניגודים, בבינה אשר  תיווצר.. בלי זה יפעל רק צד אחד, בהמי שורד ותו לא, וחבל!

אדם רוצה כל זאת, להיות בכיוון הזה,  אבל גם פוחד מאד, כי פירוש הדבר להתקרב אל כאבי ילדותו ועומסיו… ..  לא פשוט. כל חיי אנוש הוא חיפשו דרך איך לעשות את זה, מול צעקת פחד פנימית לא לעשות את זה… . דת, אמונה, כל מיני. החומרים האלו נאספו כאן כתרומה, כי רק כך, כאשר  ידבנו ליבו, זה סימן  שמשהו התעורר בו ורוצה באמת ללכת בדרך.. איך זה קורה שאדם מתחיל להתעורר לקראת התהליך? למרגלות הר סיני זה קורה, במדבר. לשם הוא חייב לצאת  מהמצריים שלו, ללכת ולהגיע להר סיני,  ואז ביחד עם קהילתו להשפיע רוח טובה. אם זה לא יתעורר,  הוא נידון למצריים לעולם ועד ודי. זהו סבל גדול שמעיר אותו, או – תורה. משכן – זה מה שכן. בעזרת החחלק הנקרא 'כהן',  חלק שיודע להסמיל ה' ב 'כה "שלו..

משה על הר סיני, פרק ל –יא. האני הרוחני שם, וה'  אומר לו: כי  תשא את ראש בני ישראל לפקוד אותם. פקוד עליהם כופר נפש ולא יהיה בהם נגף ככה.   . כולם נותנים את זה ונכספים לתהליך מול ה'.  מתחילים ב נתינה ללא תנאי  = כי ידבנו.

כופר נפש  – כי הנפש רוצה לברוח מכל זה לקבל לעצמה בלבד. לכן יש לתת כופר נפש. עצם נתינה עושה את הנפש לחיובית, נותנת, ולא רק שורדת/מקבלת. כופרים בנפש.. כך משיגים כבר כאן אפשרות של היפתחות הנפש לשינוי.

ועשית כיור נחושת… מים.. לכהנים לרחוץ..  – זהו ציווי  על הרוח להיות בנחישות כי בלעדיה  הרוח תתערבב עם הנפש = מוות. לכן הרחיצה במים = נפש,  בכיור נחושת = נותנת לה נחישות מול הנפש.

וכל הזמן הזה איננו רק סוג שחל הישרדות בינתיים,  עד שיהיה משכן,  אלא אלו הם כבר אמצעים תמידיים נצחיים לתמיד, אימך להתמודד.    זהו חוק עולם לדורותיהם!  לא רק בינתיים.

ואתה קח לך בשמים.. = ריח. כי בחרי אף של הישרדות יש יובש של האף, חרבה,  כמו בזמן וירוס  = יובש. הרי לא אומרים חרי אוזן או מה. אלא יש כאן קושי רוחני לנשום, וזהו החרי אף. 

בשמן משחת הקודש תמשח כל כלי הקודש. להפריד נפש מרוח. וגם  – קח לך  סמים לבונה ועשה קטורת. כך לפני אוהל מועד. רק לטקס הדתי.

ראה, קראתי שם בצלאל בן אורי למטה יהודה…ואהליהב בן אחי סמך למטה דן  –  כך יוצרים איזון בין האישיות  המתפרצת למטה יהודה שיודע ליצור לביון החוק דן השגחה וגבול, דרך המשגיח משבט דן  . כי כל עשיה חייבת להיות במידתה.

והשבת.. שוב הוא מזכיר  את השבת. שוב ושוב ושוב. ששת ימים תעשה מלאכה, והיום השביעי קודש הוא  לה',  ברית עולם. ביני לבין, בני ישראל.. שבת וינפש.  לדעתי –מיכאל – כי השבת היא הדוגמא האולטימטיבית לעיקרון אחדות הניגודים.. נדב טוען  שהשביתה איננה ניגוד לעשיה אלא היא המשכה הטבעי. כן, היא הנותנת שהניגוד יהיה מעצם ההמשך הטבעי והמנוגד של הקוטב האחר… 

הדגש על השבת מכל המצוות איננו מקרי, אלא זה מה שעומד ביסוד בנייתה משכן =   היכולת לשאת את הניגודים בשלום.. היינו – את בורא עולם בתוכנו. לכם באה השבת, כהמחשת בורא עולם במהותו. . הרי בשבת הנפש מקבלת מקום להיות סוף סוף במנוחה! והנפש – אי אפשר בלעדיה, שנאמר – אם אין  קמח אין תורה. אם אין נפש לא תהיה רוח.  הרוח יושבת על כתפי הנפש! השבת מאפשרת מנוחת נפש!!!

זה כך, כמו שכל אדם בוגר יושב בעצם על הכתפיים של ילד רגשי נפשי אהוב.. מספיק. אחרת  לא יהיה בוגר שלם.  בעצם גם הדור הנוכחי יושב על כתפי כל הדורות שקדמו. אבל כאן נדב מתכוון  שהרוח היא בקשר מחוייב עם הנפש ונובעת ממנה ומצמיחה אותה, גם וגם .

שני  -לב –א, לוחות אבן כתובים  מקבל משה למעלה, אבל למטה משה חסר, 'לא ידענו מה היה לו', לרועה הרוחני, והם מתפזרים כעדר ללא רועה. אהרון נענה למצוקתם, מבין לליבם . 40 יום זה יותר מדי, כביכול. אבל זה מה שהחלק הרוחני זקוק לו לפעמים.. מבוהלים נפחדים, מלאי מורך לב, הנפש הבהמית שוב משתלטת, חסרה יראת ה'.  משה ב ו ש ש. אין שמחה להם כי כולה בו…  השמחה אצל משה ולא כאן… רק בו שש… אנחנו נטושים,  לא יודעים נפשנו בלי חלקנו הרוחני המספק טוביות ללא תנאי . נשארנו עם הסבל ללא נחמה..

על כן קום עשה לנו אלוהים כי חסרה  הרוח. היא עלתה להר, היא בתוך הערפל –  זהו שלב אמיתי בחיי אדם כשחלק שלנו עסוק בלימוד גבוה.

אז עושה אהרון מעשה גדול! פרקו הזהב מאזניכם, את עגיליכם תנו לי. הוא מבין מקומם, את דרכם,  והולך-חונך להם על פי דרכם!! בואו תראו מהי דרככם: הנה אחרוט לכם  משהו שאפשר לראות. אהרון מדהים בלכתו עימם, בחבקו אותם במקום להיאבק איתם.  זהו שלב א בריפוי, כי העבדות יוצאת מן הנסתר אל הגלוי. בכך הוא בכר מראה להם את צורת עבודתם: עגל!  זוהי דרככם, הנ היא בצורה גשמית לפני עינ יכם, ואל רק מחוברת כשמועה לאוזניכם.  כך הוא חונך להם על פי דרכם!!!  הוא מוציא את המחלה אל מול עיניהם!

אהרון לוקח העגילים והנזמים  ומראה להם את הדרך בה הם הולכים, תלויים בכל אלו. בכך הוא  חונך להם. הוא מתחיל את התהליך שמשה ימשיך אחר כך בחיסון ההומאופאתי שלהם. אהרון כאן מתנהל תוך הקבלתם ללא תנאי כמו שהם. בכך הוא מפעיל ומביא את החלק הנקבי של הריפוי = לקלב את החולה כמו שהוא ולוןמנר לו כל הכבוד שחלית , רק אדם בריא יודע לחלות, חולה באמת היה שוקע בדיכאון. לא אתם, לא!  אתם יוצרים עגל ושורדים, בינתיים! מחלה זה דבר בריא! יחסית… משה ישלים אחר כך בחלק הזכרי אשר יתן להם כח לחזור לבריאות שלמה!!!  יחסן אותם . . וואוו.

אהרון מייצג את ספירת  ה ו ד ,   ספירה נקבית של הבנת הלב, קבלת המציאות באהבה.  החמלה, היא  נקבית!  משה זה ספירת נ צ ח  זכרית היא, לנצח בגדול, לפעול, ואכן הן ספירות ניגודיות משלימות, ממש כמו   משה ואהרון.  מדהים!! 

הוא יוצר להם עגל בחרט, בחרטה. עגל מסכה אלו הם אלוהייך. בונה להם  מזבח ויקומו לצחק..  שם הקריבו עולות לעגל, עשו את עבודת העגל, כך הם מתחזקים בדרכם כדי בסוף להגיע למקום נחוש מספיק בו יוכלו לבחור שלא לעבוד את העגל..!!  

לך, רד, כי שיחת עמך.. היא היא הנפש, שחייבת מזבח ועבודת אלילים . אהרון גרם לכך שהעם רואים את צורת הנפש הבהמית, את העגל בכל הדרו! עצם האפשרות לראות את החלק הבהמי  זה כבר חלק מיכולת העיכול ההכלה והחיסון שלהם מפניו.  אז מה שנחרט גורם לחרטה בסוף.  ראו הכל כעת גלוי,  צחקו וחגגו, כי רק משם תוכלו ללכת גם בלי זה. והסוד – כאשר מישהו נחוש ומאד חזק בדרכו , ולא חשוב מהי הדרך, הוא נהייה נחוש מספיק לבחור להגשים חלק ממנה כעת בהסמלה, בדמיון, במשל, ואז הוא מושל  בצורך להגזים דרכו, אשר נבעה  מקושי להתמודד  עם חוויות שהיו קשות לו מדי בדרכו  – כעת יכול לכת  בדרכו בלי להזדקק לפרעה, לקביים, להישרדות.  

עם קשה עורף הוא אומר אהרון למשה . בדיוק מה שאמר קודם משה לה'.. .כך מנסה הרוח לחזק עצמה מול המשימות הקשות שיש לה, היינו להושיט יד לנפש..  ה', למשל, נוטה להתייאש בכלל. הוא מתחרפן ומציע למשה לעשותו לעם טהור וחזק ואמיץ, ממש 1984,  במקום  העם הנקלה והתבוסתני הזה. ליצור עם  בלי נפש כלל, רק רוח!!  אלוהים כמוןב מדבר כאן שטויות,  סותר את עצם מהותו! משה, קצת כמו יאנוש קורצ'אק בשעתו, שאמר לנאצים –אז קחו גם אותי איתם, עם הילדים, למוות..  מחה אותי, אורמ לו משה לה',  כי בלי נפש, בלי העם, איך נעשה בכלל תהליך?  איך תהא הרוח,  על איזה כתפיים היא תשב בכלל?

זו לא פעם ראשונה שהתנ"ך מביא גם צד אנושי כביכול של אלוהים. זה במסגרת פעולת הניגודים המשלימים, שהם גם מתהפכים במקומם לפעמים, משה וה'… אז כאן יש ביטוי אנושי לרוח אלוהים! אבל זו הרוח במצב של קוצר רוח,  שגם זה קורה..  משה, ש הוא הכרת הטוב הבלתי מותנה, יש בו חמלה  שחסרה באותו רגע לאל החנון והרחום.

עתה הניחה לי –  כך ה' מבקש רשות ממשה.. בעצם, הרי ברור ש ה' פה בוחן את משה לראות האם הוא יתפתה להיות גוי גדול,  או יעמוד איתן על מקומו… .אבל לטעמי יש כאן רמז  למקורו האנושי של הקב"ה..  והרי כתוב:  וינפש . גם הוא מתעייף.  . זהו שנאמר – הכל בעזרתו יתברך, זה שהמצאנו אותו – והוא המציא אותנו בחזרה… (זה מיכאל, לא נדב)  אלא זה  בו זמנית, אומר נדב . אבל השלם היה שם קודם,  ומשם באו החלקים. עלה ברצונו של השלם  להגשים מתוכו אתץ הניגודים ההמרונייםן שלו בפליפ-פלאפ.  פליפ פלאפ.  כך החל העולם לפעום..

כמוןב שאין כל הגיון תהליכי בדברי ה' אלו אל משה, אלא זהו מבחן למשה הנדרש לא לוותר על העם ולעשות משהו מתוך הכרת הטוב של העם,  ולא להרפות, ולא להרשות ל ה' להגזים בביקורת ושיפוט. אני לא מרשה להכות את הקיום, כך משה ל ה', הבה נתנהל בדרך אחרת . כך משה וה' מגיעים לקרבה הכי גדולה..

ועדייו משה משתמש בנימוקים אנושיים ילדותיים לגמרי – למה זה יחרה אפך בעם שהעלית, מה יגידו הגויים – שהעלית אותם כדי לאבדם? .. שוב מחרון מאפך.. זכור את אברהם יצחק ויעקב..   –  זכרון הטוב המהותי שאיננו מותנה בדבר,  הלו הם הם האבות ומשה. זהו הבסיס לכל, לעם ולתהליך, כי יש אל מה לשאוף!!! יש לאן ללכת!  האבות הם הטוב הבסיסי המתקיים בצורה ארכיטיפאלית בלב כל אחד מאתנו. בשם הטוב הזה הבה נסלח להם ונתניע את התהליך של הליכה אל-ליו יתברך מחדש!! ..  בשם אהובייך והטוביות.  הרי אתה לימדת אותנו ש 1. טוביות בלתי מותניית, 2. שמקומנו תמיד מובטח, ו-3.  אפשר להבין את חוקיות הצמיחה  -שאלו הם התנאים לתהליך, לקיומנו, לקיומך. אז בבקשה…

וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות

מה שעושה פה משה אל מול האלוהים זה מה שהאני הרוחני שלנו חייב ללמוד לעשות מול הנפש בכל שקיעה ונפילה.

קורה כאן, אם כן, הדבר המופלא ביותר האפשרי, בו משה  ו ה' מתלכדים לאחד כאשר החכמה האלוהית מכירה בטוביות הבלתי  מותניית כהכרחית לתהליך. מכירה בחמלה, בחסד שמעל הכל.  כאשר מפשלים, כואבים, מתביישים, פוחדים בני האנוש – חבק אותם בחמלה ובוא אליהם בטוב.    משה כאן עומד מול ה' בעוז  פעם ראשונה. .הוא ממחיש שהתיקון רק מחסד יבוא!!! רק מחסד!! האהבה חייבת לעטוף הכל.   משה מלמד אותנו בסיפור הזה איך לנהוג בעצמנו בזהב. . משה משפיע על ה'  שמשנה את המהלך לטובה   – זו היכולת להשפיע, מסמכות זכרית .

משה לא מקבל את הדין של ה' – כאן מתערבת האהבה שיש למשה אל העם המאפשרת לו זכות בחירה והוא מביא חסד.  ממקומו הוא מדבר… בהר.

וירד משה מן ההר ושני הלוחות בידיו, מעשה ה' המה,  לוחות בינה מושלמת, לא אנושית,  כזו שבני ישראל עדיין לא מסוגלים לקבל. בהתקרבם יהושוע שומע קולות… אבל לא  קול מלחמה הוא זה, שבה  שני מחנות מתקרבים כדי להלחים עצמם אחד לשני – אלא מאבק יש שם. אין כאן כיוון שלום אלא סתם מאבק על מקום ..

והיה כאשר קרב אל המחלה והנה עגל ומחולות חוזרים חלילה. עבודת מצריים טהורה. וייחר אפו  – התייבש לו האף מכעס  – וישלך הלוחות וישברם. . אין עוד ארך אפיים  – יש קוצר רוח. ברגע זה…

 ואת העגל שרף וטחן עד אשר דק, הנה כח זכרי פועל – ויפזר במי מעיין היורד מן ההר,  וישק את בני ישראל במי המעיין היורד מן ההר. ולאברון שלאל אילך זה קרה? כי העם ברע הוא –משה הוא כמו אלוהים, כועס על אהרון ועל העם,  ואהרון מסנגר על העם כמו שמשה עשה מול האל.. חילופים ביניהם, כי כולם כוחות נפש אשר עובדים בצוות בתוכנו..

אהרון מסביר למשה מה קרה –  תנו את הזהב  ואשליכנו באש. זהב זו הטוביות, הרצון להיטיב שעבר אצלם להישרדות  – הבו לי אותו ואעשה איתו משהו טוב.  הנה כעת אתם ממש רואים, לפחות רואים, אל רק שומעים . אסור לשכוח כי גם במעבר הישרדות, הכל נבע מהרצון להיטיב!!! אמנם בינתיים, במחיר – אבל לטובה,  כי הכל זהב!!

את כל זה הוא משליך לאש הצורפת,  ויוצא לו עגל שכזה, ההיינו  -עיגול, כי זו הצורה הטמונה בעבודת האלילים שלהם, מעגל של חוזר חלילה. עד עתה זה היה רק כשמועה באוזניהם עטויות העגילים, אבל כעת זה קיל מורה בורורה  ממש אל מול עיניהם לראות ולחוות עד הסוף!! כך הוא מחזקם, עושה אותם נחושים בדרכם עובדת האלילים,  כך הוא חונך להם על  פי דרכם הנוכחית.  וזה  בעצם בדרך לריפוי!!  כי אהרון המחיש לךהם את מראה  דרכם, את צורת המקום התקוע שלהם. וזה, קבלת הצורה של האליל,  כזכור היא התנאי למקום כזה כדי להשתחרר ולזרום.

הכל זהב.. כשהוא מראה להם את סמל העבדות, את העגל של המעגל החוזר חלילה, הוא עושי זהב כי הכוונה טובה תמיד. אז תוכלו לסלוח לעצמכם ויתחיל תהליך של הבראה. זהו חלק מאד חשוב בתהליך הריפוי, ההמחשה של המקום ההוא וקבלת עצמם כמו שהם כרגע. הנה איך אתם, הנה, הנה!!

התרופה ההמואפאתית מאפשרת להם למשול בצורך שלהם לעבוד אלילים ויש להם אפשרות אז לבחור אחרת, לבטא את יצרם כרוחני ולא גשמי .

משה בא ארח כך להוסיף את החלק השני של הריפוי, כאשר הוא משקה אותם תרופה הומואפאתית של עגל מדולל במים. אז הם נהיים ממש נחושים בדרכם זו ומתאפשר להם לחזור לאמצע שבין הגשמי האלילי לרוחני. כעת יוכלו לבחור האם לחזור לאלילות הגשמית או לבחור ברוחני, היינו לספר חלק מיצריהם, מכאבם כמשל, וכך למשול בייצר, במקום שהוא ישלוט בהם .. כך ניתן מקום לרגשי נפשי כסיפור ולאו דווקא בהגשמת הייצר בשטח.  

עם ישראל פועל בסיפור העגל מהנפשי רגשי,  מפחד. זהו הבסיס לרב פעולותינו כשורדים . פחד שנוצר כאשר חוויה מסויימת  פעם היתה קשה  מדי לעיכול, להתמרה,  ואז היה איום באפיסת כוחות, מוות. כי החוויה כבר ניקלטה, ואם נתאמץ מדי לעכלה יהיה לא טוב..  פונים אז להשרדות דרך מחלה או התנהגות מוגזמת.  הפחד יש לו קיום רק כאשר הוא גונב את כוחו של הרצון 0המקורי, הטוב לעכל וללכת קדימה) . הכל התחיל מרצון בעל עוצמה. אבל אז קרה משהו שהיה קשה מדי , כאמור, ונוצר פחד מוות מאפיסת כוחות, וכל כח הרצון הופנה אז להישרדות דרך הסדר המחלה, הכולל עבודת אלילים כזו או אחרת , היא היא  המחלה, שכבר איננה מ ה ל ך אבל בכל זאת עוד צולעת והולכת, בקושי…השרדות של בינתיים . אבל הפחד אוחז אז את כל הכח שהיה אמור ללכת לבניה, לחיים. זהו העומס מילדות המפורסם שאחר כך שנים אוחז בנו ולא מרפה ומכוון את חיינו וגונב את כח החיים שלנו בחלקו הגדול. כוחו האשלייתי של הפחד נובע מזה שגנב לנו חלק מכח החיים, אם כי כך שרדנו, אבל הוא משתמש בו עכשיו. תודה מחלה תודה פחד תודה שעזרתם לנו לשרוד במחיר גדול זה,, אבל כעת הגיע הזמן ל  'מודה ועוזב ירוחם'!!!

לכן מידת כוחו של הפחד היא בדיוק ככוחו של הרצון שנגנב. כך אם אני רוצה להצליח במשהו, למשל לכתוב סוף סוף את הספר שלי, כוחו של הפחד שזה לא יצליח הוא בדיוק ככוחו של הרצון לכתוב אותו, שאבד….

איך נרפא כל זאת? אנחנו רוצים קודם כל לא רק להגניב שמועה על הדבר, באוזניים, אלא ממש לראות אותו, בעיניים, לראות את צורת הפחד, להכיל את המראה  כך שהיה משהו בר התמודדות, ולא רק פחד ערטילאי, מפלצתי.. משהו שיש לו צורה, אפשר להכיל ולעכל.  אהרון המחיש לבני ישראל את פחדם דרך חריטת עגל הזהב, כך ראו ממש  את צורת עבודת האלילים שלהם. ואם רואים את הדבר, מופעל תהליך העיכול, נתינת המקום כי שי צורה ויש מידה ויש איפה לשים את זה..  כך אז הם נותנים לזה  מקום! ונפסק המאבק הממושך של שנים על המקום לחוויה הזו…

אחר כך, מתוך סמכות זכרית פעילה, לוקחים את הפחד ונוטלים ממנו חזרה את הכח שהושאל לו, כי מסתבר שזה רק פסל של עגל, ועוד מזהב, ולא מפלצת ענקית..  הפחד נהיה אז מיותר, אומרים לו -זוז! אינך נחוץ עוד. אני רואה עכשיו מה קרה וברור לי שזה היה זמן ילדות,  והייתי חלש תלותי וכו כו'.. עיקר כוחו של הפחד מתבטא דרך כאב.  בוותרי על הפחד אני מוותר על הכאב כביטוי של הפחד, הכאב, או האשמה  או הריצוי – די! זהו כאב שהיה שייך לפחד אבל הוא לא נחוץ לי עוד הוא כאב של הקיום, שכעת ניתן לנשיאה הרבה יותר בקלות ללא סבל כה גדול!!

אני אז מתקרב לקיומי הכואב ושואל אותו, מהו רצונך, קיום שלי, מהו הרצון אשר ניגנב אז בזמנו? בוא נחזור אליו, הנה הכח שנגנב ממך, קח לך,  – אתה מקבל אותו בחזרה, אמור מה רצונך  – וייעשה!! כך הרי היה משה מול הסנה הבוער, כי זוהי הסצנה, לא עוד לכבות את אש הרצון מרב פחד, ולא בורחים, אלא מתמקדים ומתחברים מחדש לרצון האמיתי שלי ללא פחד עוד! מה רצונך ממני, בורא עולם שלי, מה רצוני הטוב?

כך מזהים את הרצון המוסתר שממנו הפחד גנב כוחו, וחוזרים לעכל את הדבר ברצון.  החזרתי את המושכות לידי כך, החזרתי לי את יכולת העשייה, לא עוד נשלט על ידי הפחדים , פחדי הילדות ששלטו בי שנים  -כעת אני מושל בהם! … חזרה לי יכולת נתינת הטוב לקיומי, טוב שאיננו מופנה עוד להישרדות בלבד אלא לחיים!

כך הופך האדם מחדש לכזה שמוכן לתת טוב לעצמו ולא חייב לעבוד את פרעה בכל רגע. כעת הוא העובד את ה', הוא עבד ה' ולא עבד פרעה!!!הוא חונך לעצמו על פי דרכו ולא על פי דרך פרעה ההישרדותית .

רד כי שיחת עמך. את מה שיחת עמך? את רצונו המקורי, את רצונם האמיתי מהותי לעבוד את ה'  שיחתו מרב פחד… שיחת –מה שחת  = מה שמפחיד – משחית!

פחד = פה-יש-משהו-חד שחייבים להימנע ממנו בכל מחיר. בוא נברח!! זה הפחד. ואז בדרך ניגנב כל כח הרצון לכיוון בריחה והישרדות או מאבק אחר. אבל כאשר האני מבין ומתחם את הפחד ורואה את צורתו, הוא  מבין שהגזים בזמנו מרב חולשה – באשליה, מבין שאז נטשתי את קיומי ואני חוזר אליו עכשיו, קיום חביב, לאמור:   שלך אני!!

כך אני מקיים בתוכי את מעמד הסנה הבוער ואיננו אוכל כי הכל יתקיים ברצון אמיתי מהותי. כעת אני יכול לעמוד מול הכאב בלי לברוח להשרדות ולעכל החוויה  בטוב.  כי הסנה הבוער הוא הרצון להיטיב ולכן לא אוכל כי מעכל החוויה ללא הרף ותמיד הוא שם. ללא פחד.

זה בדיוק כמו שעם ישראל ניצל את מצריים, שלקחו כלי זהב שלהם כי הכח שם בעבדות ויש להשתמש בו כעת להגשמת רצוני המקורי. כך מנצלים את הכח שנגנב ופועלים ממקום של נתינה לקיום וממלאים חיינו בטוב.  

שתיית העגל הטחון מחזירה את הכח אלינו, כי זה חונך לנו על פי דרכנו  – האלילית כעת – עד כדי כך שאנו נהיים נחושים בדרך זו, וחוזרים אל מקומנו שבין גשמי לרוחני, הוא מקומו יתברך, שם יש בחירה אפשרית בחלק הרוחני, היינו לספר את הכאב כסיפור משל, לבנות סיפור, לשמחתו של ה', העומד על לבנ(ו)ת הספיר…

כך הופך הכאב ההוא לסיפור משל על כאב, והחוויה זורמת הלאה אל סל הזיכרונות כזיכרון פשוט. .

בשתיית ממי הנחל אנחנו בעצם נוטלים רק את צורתו הסמלית של העגל, של הפחד וזה מחזק אותנו בדרכנו העגלית/אלילית  להיות כה נחושים – כאילו הבטנו בנחש הנחושת – עד כדי כך שנעים לאורך הציר הגשמי רוחני חזרה מעודף הגשמי לאמצע בין גשמי לרוחני ואז מעתה אפשר לבחור זה או זה, ובוחרים ברוחני, בסיפור על, במשל על,  כדי למשול בייצר.. אני כאילו שולט בכל –אבל רק בדמיון, לא חייב להגשים מול האחרים, ולכן לא ניכנס לשלשלת עומס הייתר שנטל אתת כוחי בזמנו.

 נשתה את כוחו כשהוא טחון, ומדולל, כלומר משוך לכיוון הסמלי,  עגל סמלי, ולכן בר הכלה כסיפור.

בעזרת מעשהו משה מאפשר לנצל את כוחו של החטא ולהפנות את האנרגיה המשתחררת כאן לחיים, לטוב. בנחישות, לטובת הנתינה לקיומנו.. כך לוקחים את הגשמי המשעבד ומוציאים ממנו את התמצית הרוחנית לכיוון מיטבי של מהות קיומית . זהו הכח שהופנה בזמנו ממחוסר בריריה לעבדות הישרדותית,  כעת משרת את החיים. זהו פירושה של  נתינה לקיומנו. מדהים

כאשר חונכים לנער על פי דרכו הוא יכול לגייס את כוחות השחור לכיון הטוב של חיים.  רק לחזק תא האדם!. אז יש לו כח לנוע על הציר הגשמי רוחני אל כיוון הרוחני ולעצור באמצע בין גשמי לרוחני, שזה  מקום ה', שזה מקומו של האדם בדרכו.  עד אז זוהי הליכה על תנאי, אש זרה, רצון זר. זר = זה רק.. זוהי רק הישרדות של בינתיים, עד שנכיר ונחבר ונפנה הכח לטוב…כי הכל זהב אבל מזהב אלילי עגול אנו פונים לספיראללה של תהליך מתקדם לטוב אמיתי ולא על תנאי.  מחוזר חלילה של עגל עגול עוברים להליכה בדרך הספיראלית של התהליך. כמו עליה באוקטבה…

משה פה ממש מגלה סמכות זכרית פעילה. שאח"כ הוא ילך איתה הלאה.  וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם – אהרוןן הלך וחיזק את הפרעות של בני ישראל, עשה אותה ממש נחושה בדרך לריפוי, כאמור… לשמצה = לשם הוא מצא את הדבר… כאילו. נו נו. בעצם שמץ זה כמו מוץ  -רק הקליפה המכושפת ללא תוכן של ממש – זו שמצה. ככל שאתה מחזק את צד פרעה  יותר אתה עסוק בקליפת הישרדות  ולא בתוכן אמיתי. כל זה מול קמיהם –מה שקם ומתקומם בתוכם בסופו של דבר – , הלא הם  עומסי הילדות שקמו עליהם לכלותם.

 ויעמוד בשער ה מחנה ויקרא: מי לה' אלי! בני לוי באים נאספים, אינטואיטיבית, הקריאה מבפנים יוצרת אותם, בנפש, כמו כך  זעקתם של בני ישראל במצריים עת הגיעו מים עד נפש, שיוצרת מולם את ה'.. .

בני לוי הם המדייקים.. איש חרבו.. הירגו איש אחיו, קרובו. כל מי שרק קרוב לדיוק אבל לא מדייק ממש..  כך עשו. 3000 איש נפלו. משה נותן עליהם ברכה, על הלויים. כי הם נאמנים להבנת הדיוק,  זה מקצועם, זהו חלק הנפש האחראי לביצוע הדברים בדיוקם, במידתם.

דרכם עושה האדם התמרה מדויקת, לכן יש לחסל את המתחפשים לרצון, להמית כל פחד שדומה לרצון.. כי הוא מבלבל, הפחד, יש לדייק היטב, אחרת הוא מתגנב מחדש בלי חכמות! למה לא אמרת? כי ידעתי שלא יקבלו את דברי.. הנה פחד שהתגנב לו במסווה של צניעות. . זה יפה, זה הגיוני – אבל מצביע אל פחד מסירוב. לכן כל קרוב אח ודומה אבל שהוא לא ממש זה – להשמיד! לתת לו שם ומידה… להסמילו..

כך ננקה המחנה מכל סממני עדות המתחפשים לרצון..  אגב, זהו תהליך קבוע ותמידי כי הפחד מדי פעם מתגנב לו. לכן נוכחות בני לוי בשטח חשובה תתמיד.

כך לומדים איך לשאת רצון אמיתי מול הפחדים ואיך להתמודד מול הלא כלום כל הזמן . כדי לבנות משכן לא מספיק החומרים, צריך  לנקות את סממני העבדות:  לראות אותם  בצורתם, להשמידם = לתת להם שם ומידה וכך לקחת מהם את הכח בחזרה, כדי  שישרת את יקומי המהותי. מזה נבנה משכן. כך המהפך הגדול קורה. 

כך אם אני רוצה זוגיות, למשל,  אבל מתחבא שם פחד פעיל שהיא תסרב, זה עלול להרוס את העניין כי הפחד גורם לי  לנטוש את קיומי ואז בסוף אני נוטש גם אותה  מפחד,..  אשאר עם הכלב שלי, כי  לממש  זוגיות מחייב לראות את הפחד מהחוויה ההיא של הילדות, לאבחן צורתו כי הוא  שגונב ממני את רצוני, ואז אוכל להכות את  הפחד שוק על ירך ולגייס כוחו אלי לאהבה. או אז  ייבנה בי המשכן..

כל זוג וגם כל יחיד חייבים לעבור סדנה של בניית המשכן ..

והנה ה' אומר למשה אני לא אבוא פנימה לעם, אני פוחד.. כך ה'.. . משה לא מסכים כי כל העניין הוא משכן לה' ה תוכנו. ממה אתה פוחד? לא לא, לא אני – זה בני ישראל משליכים פחדם עלי כי ממני הם פוחדים שאדרוש ריפוי מלא!!  כל פחד של בני האדם הוא בעצם לפחד להכיל את ה' בתוכם, שידרוש תמיד עבודה..

משה עולה לכפר עליהם מחדש  על הר סיני, לכפר על העם.  הוא מסביר לה' מה קרה אבל מבקש: תסלח, תישא את  לחטאתם . כמו בסיפור קיין והבל  שם קיין מוזמן להיטב שאת את כאב הקנאה, לנסות למשול בו . ומשה מבהיר – אם אל תסלח ולא תסכים להיות בתוך העם הלא מושלם הזה – מחני נא מספרך ודי. 

ה' מתרשם. יימחה רק מי שחטא אבל לגבי המשכן  – מלאכי ילך לפנייך, לא אני אשכון בתוככם עדיין לא מוכן. בעצם זה הם שלא מוכנים – הם פוחדים. כי העגל עוד שם = עם קשה עורף אתה, בהמי, ואין לי מקום לשכון בך כי אתה בהמה. רק כאשר יתרכך עורפך יהיה לי מקום… מכאן ברור שרק כאשר עורפנו רפוי, ואנו  בעמידה בינתית והלב נח על מקומו – רק אז יש מקום לה' בתוכנו… ככה זה.

העם מתאבל על המצב הזה. לא שתו עדיים על עצמם?  לא יכלו הבט על עצמם. כי הם עובדי אלילים בהמיים. ויתנצלו את עדיים מעליהם – העבירו הכח לטוב. אבל זה לא פשוט לוותר על אלילים.

משה מקים את אהל מועד מחוץ למחנה.. שם הוא נועד עם ה' בינתיים, רק הוא והוא. וזוהי בדיוק הישרדותה של הרוח – פתרון ביניים, סוג של בינתיים כי אי אפשר עדיין משכן פנימי, לכן  מחוץ למחנה..  . כמובן שזה מאפשר לא לפחד מדי מ ה' כי הוא שם בחוץ, מרחוק הם רואים את משה ניפגש.. נועד. .בענן… הכל ערטילאי כזה. .

הם ניצבים פתח האוהל – גם אברהם ניצב פתח אוהל..  ככה הם מתאמנים מרחוק, בנוכחותם פתח האוהל..  מרגש.. מתקרבים לאט לאט. כי זו ההתקרבות הקשה בחיים.. ליבם יוצא אל ה' אך עדיין פוחדים . .

שם יורד עמוד הענן ומדבר עם משה  במוקם להשתחוות לעגל הזהב כעת הם משתחווים לה',  ומשה דיבר עם ה' פנים אל פנים – זה אפשרי!

ויהושוע הנער לא ימיש מפתח האוהל- הוא התקווה לשינוי, זהו היהושוע אשר בתוכם, הנער שמתעורר בהם. פתח האוהל זה המקום הקריטי ממנו ואליו יבוא השינוי.

העלה את העם אבל לא הודעת איך תשלח? מי תשלח לי לעזור. ביד מי תשלח? .. אם נא מצאתי חן בעינייך  הודיעני דרכייך   –  משה מדי פעם זקוק להכוונה ולחיזוק בעצמו, לכן הוא שואל מה בדיוק הדרך עכשיו?.. איך עוד להתקרב? אני שמצאתי חן בעינייך?

הקרבה של פנים אל פנים מזכירה את ברכת הכהנים כי על פני ה' מונח עקרונו, דרך פעולתו. ומשה מתקרב שמה. שם לוז המעשה .

פני ילכו והניחותי לך.  כן כן, פניו ילכו איתם  – עקרונו, החוק האלוהי,  ולא הוא עצמו. לא מספיק פנייך, אומר לו משה-  אלא א ת ה  עצמך בוא עמנו, מדגיש משה.  אני ועמך רוצים ללכת איתך, לחוש את כוחך, רוחך… הלא בלכתך עימנו  ו נ פ י ל י נ ו  אני ועמך.. נהיה מיוחדים ראויים לך. אל תעזבנו.. אני ועמך כל הזמן אני ועמך.. אנחנו נפלאים וניפלים כאשר אתה בתוכנו!  ולא – נהיה ככל העמים, ואז,  מה עשינו? אנא היה בנו! זו היא בדיוק ברכת הכהנים,  בה ה'  נושא פניו אליו ושם לו שלום..

ה'  נעתר בסוף – גם את הדבר הזה אעשה כי מצאת חן בעיני.. חונך את העם. . אז מעביר ה' את כל טובו על פני משה .תכירני בשם אומר ה' . וקראתי בשם ה' לפנייך! אתה תדע אותי בשם כי אקרא בשמי לפנייך, מדהים!! נהיה ממש זוג שווה!!  אבוא בחסד! כאשר קורא  מישהו בשמו לאחר, בכך  הוא מצרף לו את חלקו הסמלי,  ואז יש תוקף שלם לקרבתם!!!

זה משה. לא תוכל לראות פני כי לא יראני ה' וחי. שכגן ראיית נ' היא עיכול חוויית ה' וזה סוף הדרך לכל יצור אנוש. אל תגיע שמה, היה בדרך בלבד. לא להגיע, אין צורך ומסוכן…וניצבת על הצור. ושכותי כפי עלייך עד עוברי. רק אחורי תראה, רק את היעד לאן ללכת, בעיקבותי! ! פני לא יראו.

אז מזמין האל את משה מחדש אל ההר, לנסיון מס 2,  משוכלל: רק אתה תבוא ואף אחד מהעם לא יראה. בואי רוח, בואי רוהוהח.. ואכתיב מנגד את הדברים על לוחות חדשים. . וכך עושה משה. וירד ה' בענן ומתייצב עם משה. ויקרא בשם ה'. מי קורא אל מי, בפני מי?  ה' עצמו קורא בשמו לפנ י משה!! מעניק למשה, כאמור,  את החלק הסמלי שלו כדי לתת תוקף לאלהיותו!

 הנה מי  אני, הנה שמי המפורט: נוצר חסד, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים  על שילשים ועל ריבעים . זוהי המהות האלוהית, ולא במפתיע כלל,  היא כעוסקת בדבר המרכזי שסביבו האל קיים: תהליך הריפוי בשלמותו ההיסטורית והמתמשכת.

משה מזמין את האל ללכת בקרבנו דווקא מפני שזה עם קשה עורף, לכן בוא פנימה. ה' כורת אז ברית מחודשת עם העם ומתגייס להליכה משותפת.. לתהליך כפוי הטובה הזה, ועוד אחרי כל מה שקרה.  כל הכבוד ה'! 

אבל – הנה תנאיו: אל קנא הוא. הדורש ש 'אלוהי מסכה לא תעשה. שתשמור את מועדי החגים כי בחודש האביב יצאת ממצרים. כל פטר רחם לי הוא..  כי זכר הוא.. אותו תפדה. כל בכור.  ששת ימים תעבוד ובשבת קודש מנוחה  להינפש.  כל מהותו של האל נפרשת מחדש.. כל מה שמאפשר ומעודד זרימה הרמונית. העשייה הזכרית צריכה לראות פני ה' 3 פעמים בשנה כדי להיטען מחדש מול הגשמי הסוחף. שלש – כי הרי מדובר תמיד בכוונה יישום תוצאה… חשוב לראות את פני כי עליהן מונח העיקרון האלוהי שלי שיש להיזכר בו מחדש ולתת לו תוקף לפחות  3 פעמים בשנה  . ואז אף גורם זר לא  יפריע לך, היינו אף חוויה  לא תהיה קשה מדי לעיכול  .

והוא ממשיך ברשימת הדברים הכל כך חשובים כדי לא לאבד את ה'. לא ילין לבוקר זבח… ראשית ביכורי אדמתך תביא בית אלוהייך…  את הבכור. כך ניתן לדייק את הבכור  אשר נוטה להגזים באחריות עד כדי עבדות . . וחשוב מאד – 

לא  תבשל   גדי   בחלב אמו –

היינו –  לא תיתן לפחדים ולכאבים של ההורים, לאותו כאב המתגלגל המשפחה – לא תתבשל בו גם אתה!!! ראה סיפור עמוס עוז, עד כמה זה מסוכן להתבשל בכאב ההורים. הכאב הזה  מפעיל פחד שגונב את כוחו של הרצון אצל בני המשפחה מדור לדור, על שילשים וריבעים…  נסה לא להתבשל באותו הפחד ללא רצון משלך…אאל הפעל רצונך בעוז (!) כדי להתמיר את הכאב שירשת מהורייך  -אל תרשה לו לשלוט בך. משול בו!!  עמוס ניסה, כל כך ניסה…

זוהי דוגמה קלאסית  איך פחד מהכאב גונב לצאצאצים את כח הרצון והם נהיים עבדים להישרדות מולו דרך הוצאת הכאב על האחר, על גליה,  או השתעבדות אחרת.

חלב אם נועד להזין את הרצון אבל לבשל את הרצון בתוך הפחד נכאב ההורים  – זה פסול!! חטא העגל, חטא  ההישרדות בחוזר חלילה נובע בדיוק  מכך שבני ישראל נתנו לפחד שלהם לבשל אותם בחלב אימם.   כאשר מבשלים גדי בחלב אימו ההיגד שלו נחסם ורק היגד כאב ההורים מדבר שוב בחוזר חלילה ללא מרפא. זהו עגל הזהב!   חזרה לעבדות מצריים. די! 

לתת לפחד את הכח  -זו היא הישרדות. חלב – שחל בו משהו בלב. אם זה  פחד, אז חבל. אם זו גדילה – אז חלב…

כתוב לך את הדברים האלו,  כי מחר, מי יודע.. 40 יום היה  שם משה, ויכתוב על הלוחות  את הדברים.  לא הזדקק לאוכל, כי היה בהתעלות רוחנית . וכשירד מהר סיני,  לא ידע כי קרן עור פניו מרב קרבה  לה'..  אבל בני ישראל מיד רואים שהוא כבר התאחד עם ה'.. לכן הם פוחדים לגשת אליו, שמא ידבקו באלוהות דורשת… קרן אור פ]ניו  -רמו העגל רק הפוך.. קרני זהב של טוביות בלתי מותניית, מחוזקת באור הבינה האלוהי.  זה משה. 

הוא שם אז מסווה על פניו כדי שהחוויה לראות את פניו , שהם קצת כפני ה', לא תהיה קשה מדי.  זה תמיד כל העניין,  לחנוך להם, לבני ישראל,  על פי דרכם . . לפני ה' הסיר המסווה, שם אין צורך. אבל מול בני ישראל חייב ההי במסווה, שלא יתחרפנו. את משה הם  ראו כמו אלוהים קטן…

מהו מסווה?   מסווה – משווה . משה משווה מחדש כל פעם את עצמו לאחרים בבחינת כזה ראו ועשו.  – אבל הוא חייב להיות בנתינה מדודה.  אי אפשר לתת חזק מדי כי העם עוד חלש מלהכיל את החוויה.

הוא קורא אז  בשם ה' .. מי? האל בפני משה!  מתאר את עמו. זה שמו הארוך: אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים אך נושא עוון  -שמות לד ,ו – . ופשע וחטאה ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים ע  שילשיםן ועל ריבעים. זהו שמו של ה', וזו מהותו –  להקפיד על להיך ריפוי כל כאב אשר  נגרם, ואם לא בדור הזה – יקפיד להעבירו לדור הבא… אתה הבנת את זה, עמוס?

ועדיין עושה כל זאת בחמלה. המסווה  הוא עדות לחמלה,  הוא שיווי הצורה המתבקש, אבל בהדרגה, כי בני אדם לפנייך, לא אבנים…, האדםפ מנסה כל הזמן להיות בשיווי צורה עם ה'.  משה קורן את ה' לכיוון בני ישאל וכך עוזר להם אטאט להתקרב. קורן הוא גם שמו של בנה של סוזי!  אח, אח…  כך מתעבר ה' במשה ונוליד את עם ישראל בארץ כנען.. מדהים לגמרי .

זוהי  פרשה כל כך משמעותית לחיים שלנו כעם. כעת אפשר סוף סוף לפנות לבניית המשכן. כי אנחנו איתנים בדרך לה'.  לא כי יש מנצח על המהקהלה שאורמ המ לעטשת  – אלאל אנחנו קהילה – ה 'ק' מחוץ למילה..

שבת שלום נהדרת נדב.  ויקהל בשבוע הבא, אי"ה. ונברך  שנדע למשול בפחדים שגנבו לנו את הכח, ושניקח מהם את כוחנו בחזרה, ונגייסו לרצוננו המהותי@!!! . סבלנות!  הכל אטאט יסתדר. .  אט אט ובסבלנות .

שנתחזק ולא עוד נבשל גדי בחלב  אימו! . תודה נדב על חוויה מדהימה הפעם. לילה טוב!! לא נרדמנו!  כי בלי חומוס החומס את כח רצוננו.

המשימה היא להשיב הכח אלינו בטוב!   ביופי.

שבת שלום.

Read Full Post »

רצף הפרשות האחרונות עוסק בתכנון הקמת המשכן.  אחרי פרשות יתרו ומשפטים יש לנו כבר דברות, כלומר  מה חיי  להיעשות,  מה יש כעת  ממש ליישם, והשאלה היא רק איך לעשות זאת בצורה בינתית,  ממש אותה שאלה נצחית  ששואל עצמו כבר יעקב בחוזרו מלא חכמה בדרך כנענה, ועוד רבים אחרים חכמים כמוהו עוד יבואו..

בסוף משפטים נאמר – כד א – ואל משה אמר – עלה אל ה', אתה ואהרון ו70 מזקני ישראל והשתחוויתם – עשיתם עיבוד לדוגמה לחוויה .. בעצם שם הם נפתחים לחוות את החיבור עם ה'. וניגש משה  ל ב ד ו  אל ה' והעם  לא יעלו עימו.  רק הוא  ייגש… והעם מאשרים –  כל מה שה' אמר – נעשה. משה בונה מזבח להתמיר את ההבטחה הזו כראוי,  וגם  12 מצבות בנה  ל12 שבטי ישראל, הלא הם חלקי הנפש הישראלית, ממש כך, לייצב את זה  שיעמוד בתלאות הזמן. גם קרבנות הקריב, ודם זרק על מזבח ועל העם, . וקרא באוזני העם מספר הברית והם אמרו נעשה  ונשמע!!  כך למעשה כרת ברית דמים  ביו רוח לנפש.

ויעלו ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר…וכעצם השמיים לטוהר.  ולא שלח ידו אל אצילי ישראל.

ותחת  רגליו..  ספיר זה מה שניתן לספר,  וזה חושב מאד לה'. אבלך המעשה הנחוץ פה הוא לבנות את הסיפור בצורה בינתית! אז גם לבנה בינתית תחשבה  כי איש בינה יצקה.. .תכלת כספיר הוא צבע שמיים. לבנצ הספיר זו בעצם חתיכת שמיים עם צורה. עולם רוחני שמקבל צורה, חתיכת שמיים שמקבלת צורה.ואז, מקום של חסר יוצא לחופשי ומשתחרר.  .

תחת רגליו זו הקרקע,  הוא עומד על היכולת לבנות סיפורים.  השמיים הם בטוהר מעצם קיומם,  אבל על הקרקע חייבים סיפור טוב  כדי להכיל את המציאות הגשמית.

איזה לבנה נוצרת פה,  איזה סיפור? כוונת האדם היא ליצור לבנת סיפור בנתית. כי האדם מנסה  להיות בהתאמה ל ה'…  הסיפור נהיה בינתי כשהוא נמצא תחת רגליו של ה', עם המשפטים, עם 10 הדיברות, וזה כל העניין איך אני בונה את הסיפור שלי כמרפא  – או שורד בלבד.

זהו נעשה ונשמע – נעשה מה שאתה אומר לנו ואז נוכל לשמוע ולהבין את המשמעות של זה כי הלכנו בדרכך, ה'. סומך על הקשב ללב, שומע לליבך.  גם הרבה פעמים שלא שומע טוב חייב להתקרב כדי לשמוע טוב יותר..  זו ההשתדלות המתבקשת . מיכאל החרש מזדהה.  זו ההשתדלות כדי לשמוע,  זה חלק ממה שאתה נותן – ההשתדלות .

כל אצילי ישראל הזקנים, 70 כמו בסנהדרין,  רואים את אלוהי ישראל.. . עצם השמיים לטוהר זו האחדות העליונה. וזה שלא שלח ידיו אליהם זה כי הסכים  שיראו אותו. הם בחזון ושליחות כאן ה 70 הם שליחים לחבר בין ה' לעם, לכן הסכמתו נובעת מעצם מקומם הרוחני.  

משם מתגלה הבינה  היא לבנת הספיר  = חלקי בינה  לבנה ןאבן בשניהם שי ב,נ  – אותיוןת בינה. הבנה גדולה ויש צוןרה לכן זו לבנה שיש צורה. וזה בא עם הבנת לב הלבנה הזו כי היא באה ממצב תרומה. מהבנת ליבנו אנו מספרים ולא את השכל המתרוצץ  שזו תהיה ברכה לבטלה,   הישרדות גריידא.  מיכאל מזכיר את הפעמונים בלבוש הכהן הגדול.  

אלוהים שם מוזמן להנמיך את האנרגיה שלו כדי שישרוד הכהן הגדול הבא מולו לקודש הקודשים.  זהו עיקר התהליך  – לנסות להתקרב לה'  בלי למות מרב עוצמתו!!! זוהי עצם מהות התהליך!!

משה מזה את הדם הבהמי על המזבח ועל הקהל, כך מסייע למעבר מנפש בהמית לעילית.  

ויאמר ה' אל משה – עלה אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן.. משה עולה עם יהושוע למעלה. ולזקנים אמר שבו חכו פה עד אשר נשוב אני והנער..  ממש כמו אברהם רגע לפני העקידה. כך הנפש, העם, נשאר לחכות עד שהחלק הבנתי יעשה את הצעד.

משה שם בתוך הענן שבוע,  ובשביעי ה' קורא לו. היה שם אז  40 יום  ו 40 לילה האני הרוחני שלנו, על פסגת הר סיני = במצב הרוחני העילי של הרצון להיטיב, במצב הכי הכי שלו  =  זה סיני , הרצון להטיב. צלם ה' באדם זה סיני. כךעושים ניסים של ריפוי בעזרת ה'. בתוך האש, משה שם . משה בשיווי צורה עם הרצון להשפיע טוב וכך קורית שם התעברות בין משה לה'. במשה מתעברת הבינה, ותרד עימו אחר כך כשהיא כתובה על  הלוחות.   

משה בחיבור עם רצון ה', עם אש ה', וברצון להשפיע עם צורת הרצון ה'  = הר סיני. הרצון להשפיע בטוב, החלק הזיכרי בצורת ה'. הטוביות  המרפאה.

במצב זה, בחיבור עם ה' ברצון  בהשפעה,  בתוך כל זה  משה שם = בהשראה אלוהית  -כך מגיע אדם למצב אמיתי של תרומה.

תרומה

כה א –  וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה כל איש אשר ידבנו ליבו. וזו התרומה..  זהב, כסף נחושת וכו. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. . כך האני הרוחני מאפשר את התרומה. זו מהותו כעת – האני הרוחני מקבל הוראות איך לבנות משכן כדי שה' יוכל לשכון בתוכנו.  התרומה מייצגת תהליך שויוני דו כיווני בו כל אחד מהצדדים נותן  ומקבל..

זהו מצב של התרוממות הרוח, של שמחה, הוא, תחושת חיוניות , תחושת שליחות  והשתייכות למשהו גדול מאתנו, התרומה מאפשרת לי להיותך חי, חיוני, חי! כאן השמחה העילאית כי לכך נבראנו, זו היא שליחותנו, זה מה שה' רוצה מאתנו!! זה מה שאני חש בהגשת דרך הריפוי שלי. כך אני נהיה שייך   למערכת הגדולה ממני שאני חלק ממנה  – זה מאפשר שמחה הכי גדול ובריאות הכי גדולה.  זהו התנאי לשמחה  אמיתית! לחיים מלאים ולחיים ארוכים .כך אדם מרגיש שהוא משלים חלקו ומבטא עצמו כנברא  עלי אדמות. זה חלק מתוך השלם וכך הוא עצמו נהיה שלם .  בתרומה.

אשר ידבנו ליבו כך כמו דבש שנוזל ממך כי מלאת טוב זהב. כמו דיביוני יונים קקי שיצא להם טבעית. הנה  נדב נודב את אשר ידבנו לבו לשיחות. נדב ואביהו עשו מתוך אש זרה אשר לא ציווה אותם, וחבל.

זהב  -זה-הב, הטוביות האלמותית, הרצון להיטיב עם הנותנים לה'. . הרצון לזרום בכיף זה זב  עם ה' באמצע, אומר שחר.. כסף –כיסופים לתהליך. נחושת – נחישות.  כך בונים את המשכן הוירטואלי של ה'. בתכלת וארגמן  -חיבור  באריגה מארג שלם שתי וערב.. ארגמן. תולעת שני  היא צורת התנועה המתקדמת הספיראלית אחורה קדימה… = יכולת ההתמ

הפחדים – לא פעם אנו חושבים  שאנו בבינה אבל בעצם אני בשכל מתרוצץ ומחסיר מקיומי. כל החסרה מקיומי מסיטה אותי מהדרך. זה קלאסי דרך ההתעסקות בפחדים.. למשל.

כך מי שהיא בזגויות קשה לה כי היא פוחדת    מ נ ט י ש ה ,  ואז כך היא פועלת כדי לרצות את בן הזוג שלה שלא יעזוב .  אבל בכך היא מוחקת עצמה!!! מאיינת עצמה.  היא טוענת שהוא לא אוהב לשתף פעולה כראוי על הדרך אבל נדב אומר לא לא – כשאת חשה חרדת נטישה את מצדיקה את הנטישה העצמית שלך, את עוסקת אז בשני:  הוא יעזוב, הוא ינטוש.. מה הוא יעשה לי. זה בילבול ברצון. בפחד הנטישה נטשנו עצמנו ואז מחסירים מקיומנו ו מ א י י נ י ם  עצמנו . מגבירים נטישה.. עצמית והדדי. עליינו לדבר עם עצמנו על  כל זה. את חייבת להיות עם עצמך ולא להתעסק בו .הוא לא חשוב כאן, לצורך התיקון, רק את.  אם כך תפעלי  לא ינטשו אותך, ואם תהיה נטישה זה לא יפריע לך .

זה תמיד אשלייתי הפחד – עלי להפנות הרצון אלי, ואז הפחד ייעלם. כי אז אבחין בצורת הפחד שלי, במהותו, בחוויה שגרמה אותו –  וכאשר מתגלה צורת החסר  מקום תקוע זורם ומשתחרר.

כמובן שבעומק היתה שם חויית נטישה, אבל כדי לא לנגוע בכאב ההוא, הממית,  את משליכה אותו על האחר, בן הזוג, וכך  נוטשת עצמך..

כל פחד אפשר לתרגם לרצון – זהו תהליך התיקון כמובן, שאז אתה בכבר בתרומה ליקום עבד לרצונך ולא לפחדייך.. הו תהליך הקדשה – להתמיר פחד לרצון, זהון תהליך שעוביו כעובי התנך  – זוהי התורה!

לבוא אל פרעה זה לבוא אל הפחד, אל ההירשדות, ולומצר לו  -אני כאן ברצוןני, שלחאת עמי/נפשי! הוא תהליך היציאה ממצריים!!.

כשאדם במיצרו, עבד לפחדיו, הוא מלבן לבנים לפרעה רעמסס חומר חומר. אבל אתה אם עלית על נתיב התיקון  -הלבנה שלך תהיה בחלקה סיפור בינתי ספיר למהדרין! לכן ישאף אדם לבנות סיפור של ריפוי. על זה  מונחות רגלי ה'! כי הוא עומד על כך שכך נעשה. זהו הרגלו של ה' להיות בלבנת הספיר.. .

נדב מספר שבשעת המחלה חש כמו מוקף כוחות מרפאים מכל הכיוונים, כאשר על הכל מנצחת השגוחס הטובה, לבושת סינר כחול ושביס לבן, כמו אמא של דובי לא לא בסיפור הילדים הידוע… (כל החלק של השגוחס זו המצאה שלי, לא של נדב..)

  1. חש  סביבו כמו בכוורת דבורים, כשכל הכוחות  מנסים לעזור. לרפא.. זרימה ותמורה היתה שם. כך מחוללים ריפוי, כאשר מצאת חן בעיניו, יתברך..(מפ) . הכל רקמה אנושית אחת חיה,  חווה נדב.  כך המחלה  כבריאה, כמבריאה.

התרומה היא בטוי של בינה לכן גם השמחה היא בינתית. ועשו לי מקדש שם, בהקדשה אלי ושכנתי בתוכם – המבנה בו הבינה בתוכנו היא הבינה  הוא מבנה שנעשה בהקדשה הוא מחייב מאמץ ובחירה, זה לא אוטומטי .

המבנה הזה  מתמקד  במה ש כ ן  , ולא בלא. בענייניך שלך, ולא של האחרים , ואז אתה בחזקת לבנת ספיר פעילה!

 זהו חלק נוסף בתהליך  בו החוקים והמשפטים הבאים מפיו של  ה' נעשים ברי ביצוע  לבני אדם. מנכסים את צלם הבורא להיות כלי אפשרי בתוכנו.. כל זה קורה בטול באנכי , כמו בתולה שעדיין היא ללא מתום על הציר שמיים ארץ, ביושר לא עשו לה שום תזוזה מן הציר.    אם אתה בטול אתה מדייק, נוטל קורה מבין עינייך..

גבר איש צריך לאשה בתולה, למה? כי זו צורת רצון שהיא על הציר האלוהי,  שלא פעלו עליה מניעים אופקיים זרים גשמיים ארציים אלא עדיין חיבור ישר שמיים ארץ ללא הפרעה. לשתי זהזה יבוא הערב של בן הזוג הנכון ויעשה עימה אריג חיים. יחד יכתבו את הטקסט – טקסטורה הזוגי של חייהם.

ויעשו   א ר ו ן .. יש בו אור ורון, בינה ושמחה!! זהו ארון שיש בו מידות = תיקון המידות, איך  להיות עם חוש מידה!!  הארון וכל דבר במשכן יש לו מידה של אורך ורוחב כדי שיהיה שתי וערב נכון. אורך = אור-רך, רוחב  = רוך שחייב.. זהו אופן ההשפעה של הרהיט דרך מידותיו, הארון מצופה זהב טהור. .. ועליו זר זהב סביב . וארבע טבעות זהב.  וכו.. כך ארון הברית בתוכנו הוא המרחב של אהבה, ברית עם בורא עולם .  אור ושמחה!!  עליו תונח הכפורת כמובן .. ומכשיר הכרובים, היא הנקודה הפנימית שלנו. ואהבת לרעך כמוך.  אור ורון.. זהו כלי המכיל את לוחות הברית . ונתת אל הארון את העדות אשר אתן לך. העדות שלך על עצמך ועל וזלתך מיד מתוך אור הלב ושמחה ומצופה בזהב של טוביות בלתי מותניית . העדות היא גם זיכרון ארכיטיפאלי  -איך אתה מביט על קיומך? היכולת להתחדש  דרך הזיכרון הישן  וממנו השפעה זכרית.

הזיכרון של העד הוא גורם משפיע, הוא זכרי, הוא ארכיטיפאלי. מבוסס על יסודות הבינה אשר בתוכי! כמובן רוצים כל הזמן שהאני ילמד את מקומו הנכון, כלומר שתתקיים זרימה טבוה וזא האני ינוח על מקומו בשלום.  כך ארגיש שאני בריה  של בורא עולם, בריה ללא תנאי כלל!! אפשר לוותר על התנאים. בהכרת קדושה אני פוגש אז את קיומי, כבריה מופלאה ואהובה ללא תנאי,  כמ ו תינוקי תמים.

ועשית כפורת זהב טהור.. כך מידותיה אמה וחצי מול שתיים וחצי,  והכל מונח על יסודות ברית של אהבה ובינה  בכלי של אור ושמחה.  ושניים  כרובים זהב…  מקשה, יציקה  שמסמלת את הקושי שבדרך אל ההרמוניה ביניהם .האדם תורם את השתדלותו, רצונו העז ללכת בדרך אל בין הכרובים. בלי זה זה לא יילך!! גם הזהב עובר צירוף . הזהב והקושי מחוברים. הנה אחדות הניגודים, אומר נדב .הזהב מבטא את היכולת לאחד ניגודים, בני זוג למשל  בהרמוניה  בין שני הכרובים, שם  חמלה. והיו הכרובים פורשים כנפים למעלה ופניהם איש אל אחיו  , ואל הכפורת בו זמנית..   ונועדתי לך שם, כך ה', ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים. כך נ מעשה מושלם

כל זה ייעשה מחומרי התרומה שליבו של האדם נודב. רק כך זה יכול להיעשות, בהקדשה ובהסכמה.                                                     

ועשית שולחן  ( של חניה, של חן .. חניה לחן.. אולי שולי החן, שעליו.  זה השולחן). כולו מצופה זהב.   יש טבעות זהב לשאת את השולחן, ועליו    ל ח ם   ה פ נ י ם   = מעשה ההלחמה  הבינתית, מעשה אנושי  אשר נעשה על פי העיקרון האלוהי אשר על פני ה' כמו בברכת הכהנים שם הוא מאיר פניו, את עקרונו המוצג על פניו,  ומשם  נושא אותו אל המבורך. . . לחם הפנים הוא ביטוי לשלום המושלם שעושה אדם בתוכו ועם סביבתו, וכך מקיים בשלמות את העיקרון האלוהי. 

לחם פנים, ההלחמה של הניגודים קמח ומים, מסמל את מעשה ההלחמה הבינתית שעושה האדם בחיבור בין הניגודים שבתוכו וסביבו.  הלחם הוא תוצר העשיה הבינתית בין הניגודים. הוא מותקן בין הכרובים ונח  על השולחן שם יש חניה מספקת. השולחן מאפשר חניה  כדי לקבל מספיק כוחות לתהליך הזה. הלחמה של רגש =מים, עם חומר = קמח, יוצר משהו שלישי גדול משניהם.    

האל מברך על לחם הפנים העשוי בעקרונו של ה'. זו מתנה הדדית בין  האדם לה', זה משמח את לב שניהם ובשמיים מבסוטים .

כל זה חייב לבוא ממקום של תרומה, כי קשה להלחים כל זאת ללא השתתפות פעילה של האדם מעומק ליבו . רק כך…

זה השולחן, שתמיד שם. תמיד  =תם ומיד שב לחדש. אבל נדב מרחיב על 'תמיד'-  תם= תמימות, והשורש הוא  = ת מ ד = מידה. תמים במידה. המידה השלמה זה תמיד ומה שבמידתו מתמיד בלי להתעייף!  ובלי להחסיר כי הוא במידתו, במקומו תמים תמיד. ונישאר תמים כתינוק בן יומו, נשאר במידתו…  ת מ ד .

התהלך לפני והיה תמים, במידה.

שם גם המנורה על שבעת נרותיה והיא מקשת זהב טהור הכל בכל.

כל זה  הוא מכשיר ברוח התורה אשר  אנו תורמים בעצם לעצמנו, ככך מגבירים  את היכולת לשים לב מתי אנו מחסירים מקיומנו ומתי מדייקים. כל זה בונה משכן לבינה בתוכנו, בכיוון  'מה שכן',  במשכן , כך עובדים את ה' בתהליך משמח. בעוד שכאשר מתפזרים ובורחים מדרכנו אל מצריים,  להישרדות, זוהי עבודת פרעה ולא עבודת ה'. זה מה שקורה כעת פה בארץ..

איך להיות בקבלה אין סופית ללא תנאי, זו השאלה.. מי שלא בקבלה כזו ושם תנאי להיותו – חבל. הוא בלחץ והתרוצצות,   ריצה מתרוצצת להגיע לאיזו סוף סוףלאיזו  מנוחה. לא כייף. כל פעם המנוחה האמיתית  נדחית, כי אתה לא בדרך הטובה.  הכאב הוא תמיד מנגיעה בפצע של מערכת היחסים שלנו עם ע צ מ נ ו. כשהיא לא בתרומה ולא במשכן, מקומי הוא על תנאי, של מחלה או כאב.. שנאמר: או דרך תורה, או דרך יסורים!  העם היהודי בחר ביסורים כרגע. הבה נתפלל לשינוי המבורך!

 שבת שלום!  

Read Full Post »

לפני דיון בפ. משפטים, חזרה לדיברות, לעוד דיון חשוב:

הדיבר השלישי: זכור את יום השבת לקדשו . שישה ימים תעבד.. ובשביעי – שבת לה'. לא תעשה כל מלאכה, ומשרת.. ..וגרך אשר בשערייך.  כי שישה ימים  עשה מלאכה וינח ביום השביעי.. על כן קידש את יום השבת.

 ממה נ חה ה נפש? אני אומר מהתהליך . זהו יום קדוש ללא תנאי, יום מנוחה קבוע, שהנפש יודעת שיש לה זמן קבוע ללא תנאי לנוח בו. זה הכרחי לתהליך. זה ללא תנאי –זה מרגיע את הנפש שהיא קדושה ומתייחסים אליה .

שאלה עלתה   -אבל מדוע לנוח דווקא בשבת? מיכאל מציע שזה כמשקל נגד, כניגוד משלים  לשאר השבוע. כן ולא.. יש פה משהו חשוב יותר –  הקהילתיות,  שכל העם עושה את זה ביחד, תוך זרימה הדדית בין כולם. רקמה אנושית חיה וכו, ןכך עבודה בשבת נותנת הרגשה כאילו עשית עוול לעצמך, בניתוק מכל העם, כמו עזבת מקור חיים.

כולנו חלק מעם וכל דבר חייב להיעשות כחלק מתהליך מורכב בו זמני, כהבנה של השתייכות, כל אחד הוא איבר  בעל שורש בגוף משותף!  זה מאד חשוב!!!! זה לא כפיה של מנהג, אלא קיים כדי שנזרום כולנו יחד בערבות הדדית כחלקים של אותו שלם. זמן ומקום קבועים  –  כך שומרים על העם, והעם שומר על חיינו.

אבל האם יש בשבת עצמה משהו אינהרנטי המקנה לה אישיות מיוחדת המזכה דווקא את היום הזה להיות כך? או רק מה שאנחנו נותנים בכוונתנו.. ..?  כשנדב עבד בשבת בארהב חש רע עם זה… משהו היה  לא נקי כאילו .  חש מסכן לעבוד בשבת. אפילו באי בודד אבחר בשבת כי היא נושאת קדושה מעצם קיומה.  כמובן  שעיני המתבונן  קובעות דברים, כאן גם כאן, ברור, ועדיין… זה  משהו שמשייך אותנו עם החרדים למרות ההבדלים .

החיבור לבורא הוא החיבור למערכת הגדולה שבראה אותי, שבראה את העם והביאתו לעולם, כך שהחיבור לעם הוא החיבור לבורא.

הרי ישראל הוא בנו בכורו של ה',  אותו פדה ממצריים, העם הוא חלק  מ ה' ולכן שומעים לאל ועושים פדיון בן הביא ההבנה הבכורה שלנו הנפדיית מן המיצר בשבת. כמו שלא מותנה בכלום  השחרור הזה, כך גם  שבת היא ללא תנאי.  קיום יום השבת מבטיח את הזרימה הנכונה.

ביום משבת אתה מפסיק את מאמץ ההתרוצצות. בשבת לא עושים.  השבת מן השבת באה ללא כל מעשה. הפסקת התהליך כאילו…

עוד  נעיין בגדי הכהנים – שלא תגלה ערוותך על המזבח – אם אתה לא במקומך ערוותך –  המקום בו אתה מזייף ולא אמיתי עם עצמך –  מתגלית וזה ומחסל את מעשה הכהן, הקרבן לא יוקרב ככה. לא תעלה במעלות ה מזבח – לא בזכות מעלותייך תתקבל ככהן מקריב אלא אם תעשה ממקומך הטוב.

פ. משפטים

כא, א –

אחרי שקיבלנו את עשר הדברות, הן עמודי היסוד של המעבר מדימוי לעבודת ה', לתהליך, כלומר – וצורתן דיבור, אמירה, כך בוראים עולם חדש… דרכם מונחים חיי העם. כי זכותנו לקיום איננה מותניית, אבל  א י ך  נתקיים זו השאלה. איך נתקיים שצלם הבורא מתקיים בנו .

 המשפטים בפרשת משפטים באים להתאים את דיברות, את הציוויים האלו –   לחיי אנוש. שהרי בבני אדם מדובר, לא באבנים. ולהם כל מיני התנהלויות.. איך לגרום שהדיברות ייושמו בהרמוניה, בבינה טובה. כך ה' יתקיים בנו.  במשפטים מורידים קרקע המציאות את הצו העליון הזורם בנו מפיו של ה' דרך משה.

הברית הכתובה על לוחות הברית, היא ברית שכרתנו עם ה', שעושה אותנו שותפים לבריאה. כאן   דרך משפטים השותפות לובשת צורה מעשית אפשרית מפורטת, תוך הורדה לקרקע  האנושיות. משפט דיבור בו כל מילה זוכה למקומה במשפט דרך משפט צדק שעושהב מי שאומר אותו.   המילים מסודרות בתוך המשפט בבינה, תוך שותפות עם ה'. כך עם סגולה בונה דרך משותפת עם אלוהיו, קשוב לחוקי הבריאה .

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לבחירה, אם יתאים להם..  להחילם על חייהם. זה תמיד לבחירה , כן…   המשפטים הם משפטי חיים, שנועדו  כדי שנחיה בהם. יש בהם מידת האיזון הנכונה בכל הרבדים. הם בהרמוניה בתוכם כבמשפט צדק, הם במידה. יש בהם  זרימה בהסכמת לב והם מחזקים חיים. . כך הם תורמים ומייצבים את עולם המעשה שבין אדם לחברו, שהיא לרב זירת המאבק  הידועה.  הקשבה להם והתנהלות על פיהם מחזקת את כוחות החיות שבנו .

העבדות – פנימית או חיצונית, או כלכלית או רגשית  מבקשת שמיטה, מבקשת מעבר מעבדות לחירות, מהישרדות – לריפוי – לבריאות .

כך מי שאומר שהוא עבד  לחייו הרעים , מקלל בבוקר עם ההשכמה.. נאבק איך בכל זאת לקום.. מה שמזכיר לנדב את הכלב שלו  בן ה 15 שלפעמים לא בא לו ללכת לטיול של 6, אבל אין ברירה.  

תן מקום לנפש הסובלת, בחמלה. היא עבדותית, וטוב לה לא לקום. .  אז הרוח מושיטה לה יד,  שתתעשת ולא תטרוק הדלת,  רק כי הצטננה,  המסכנה.  טלללה –  אפצ'י.

כי תקנה עבד עברי..  6 שנים  יעבד ובשביעית יצא  לחופשי. העבדות היא לא פעם קטע הכרחי  בחיים, אבל אצל העברי היא תמיד זמנית,  כי עבד עברי יודע לעבור אל השלב הבא בחייו… זהו סוג העבדות בעלת כיוון וסיכוי. אם תרצה. אבל אם טוב לך הישרדות, אפילו אתה עברי, מעדיף עבדות כעת או לתמיד  – גם זה בסדר.  אז מרצעים את אוזנו  למשקוף הדלת, מצמידים לתמיד ראיה ושמיעה,  ללא תהליך ביניהן עוד.. אין יותר הדהוד ביניהם.  אם זה  מה שרצית בגלגול הנוכחי, בבקשה. לרצוע  – רצון  תקוע. כך גם עגילים ונזם זה סימני עבדות,  עבודת אלילים . זה תמיד בצדדים של הראש, רחקו מקו הראיה, כי זה לא בבחירתך  לכן עדיף ללא לראות את זה..  אבל זה כובל אותך  כי אתה לר רואה.  זה חזק ממני . אני מצהיר.

הרציעה למשקוף גם כדי שלא תהיה ראיית העבדותששכן  אין מולות אין תהליך.  ויתרת.  רצוע – גם כמו קשור ברצועה של כלב, זה.

העב דות היא מרכיב הכרחי בחיינו, אבל הכרחית גם נקודת התחלת יציאה ממנה. תהליך היציאה הוא משהו מתמשך כל חיינו. אבל מי שמוותר מראש על עצם ההליכה בדרך – בעצם מוציא עצמו מכלל ישראל . 

וכי ימכרו איש את ביתו לאמה.. את הבנתו מכר, .. לעבדות  -אמה  -שהיא חלק מהמשפחה אבל כמו  פילגש משרתת, בעוד שפחה היא חלק אינטגראלי יותר .

התהליך הוא להוציא כמה שיותר חלקים בתוכנו מעבדות לחירות, ולא חייבים לסיים אבל כן להשתדל להיות בדרך.  אל לנו להיבטל ממנו..

אשר לבת – מי שמוכר הבנתו לעבדות  זה כי אין לו אנרגיה.. הוא  ברעב.. עושה זאת כדי לשבור שבר.. כך  משעבדים הבנה שלנו לרצונו של מישהו אחר, כהסדר השרדות  – כך מוכרים. יש שם אחיזה , זה על תנאי. כי אני משרת אדון שהוא לא ה'.

כך, למשל,  הבנה שכל הגברים הם חארות (לא מדויק! אני מכיר גבר אחד ב…) מאפשרת לי להיות צודקת תמיד, והלאה.  זו הבנה עבדותית. הכל במסגרת התחזקות מהמחליש  בנפרדות כדי לשרוד. כל הבנה שאוחזים בה =היא כבר עבדותית. הבנה חייבת לפעול בעצמה בלי אחיזה על תנאי כזה. 

כך פונדמנטאליזם – יהודי. כל סטגנציה כל קיפאון אידיאליזם הוא כבר עדות שמשהו אחוז. קיבוץ הוא אחוז והאפשאות לא להיות אחוז בקיבוץ הית  קשה מדי כי כבר באו אחוזים כי השואה, כי.. ואז גם לינה משותפת היא משהו סביר כביכול.

מעשן אחוז זו הבנת קבלה כי אני מקבל סיפוק מהעישון.  הצורך לקבל יהיה שם תמיד. אפשר רק להפעיל את  החלק הזכרי לבחור אחרת, לא לעשן, אבל הצורך יהיה שם  תמיד. כלומר הצורך בסיפוק. אנו משרתי מאווינו.  ובכל זאת אחרי התמרה היצר מוצא מקומו.

עיר מקלט אליה נס הרוצח… לנוס  – זה שבא לו נס .. רוצח בטעות, זה שהגיע לכאב בחלתי נסבל הוציאו בלא מודע על האחר –  הולך לעיר מקלט עד שמתחלפת ההבנה הרוחנית של כהן הגדול אשר בתוכו – זה הוא נס, יש לו נס…  מסמיל המעשה ככל יכולתו .   

מכה אביו ואמו מות יומת, ,כי פגע עצמו, בשורשי  תזונתו, ניתק שורשיו, ומת. לכן כבד.. הרי  אבא ואימא הם חלקים  ניקבי וזכרי בתוכו!  הם מקור התהליך שבו, אהבתם, על כן הפנה האנרגיה  לחמול ולרפא עצמך!  אסור לך להכותם.

כל הזמן יש רצון ושאיפה  להשיג  איזון אנרגטי בינתי הרמוני כלל האפשר .  כך הכל יישאר במשפחה. זהו צדק = השאיפה לצדק!!!   זוהי אמונת אמת – לשאוף אליו יתברך!

כב ,ד  – ושילח בעירו  = הצאן שלו , אוכל שדה של מישהו אחר – . מבעיר = צאן, רצון=  אש  = בערה..

שבת שלום

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: