Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הרהורים על פרשת השבוע’ Category

חברים יקרים של 'מקבלים שבת', תודה לכם, ובעיקר לך, דב יקירי, מורי ורבי!

הפעם הגדלת עשות כשהבאת את הגברת מיכל ארבל, חוקרת הספרות. איך ידעת באינסטינקט מופלא לראות את המיוחד בה, שהיא עצמה שרויה תחת קללה מאז הוכנסה פנימה, שולשלה אל פיר מערת המכפלה ונגעה בקודש כשהיא עדיין לא מוכנה כלל… אכן הכל משתלב.

 

המדובר הוא כאן, כרגיל, בגדול, בתהליך הכניסה פנימה של אדם אל נפשו, של האדם. עוד שעור באיך להגיע פנימה בשלום כדי לעשות את ההתקרבות של אדם אל מקומו. כי אין דבר אחר בתורה ובכלל. עגנון, הגאון הבין את זה כשהוא מביא לנו את סיפור בלק הכלב שעליו נכתבה הקללה כלב משוגע ומיד חזרה אל הכותב והרסה את חייו. כי אם כלב, כלומר החיה שבנו הוא משוגע, אז האדם מתרחק מחייתו הפנימית וממקומו וחבל. בכך נחתם גורלו של יצחק כדברי החוקרת. אבל כדי שגורלם של בני ישראל לא ייחתם כך  – אגב, מהי חתימת גורל אם לא קללה? קללה היא הסכם כישוף שעושה לנו מכשף כדי להגן על הנפש מפני חוויה קשה מדי באותו רגע. כן, כמו מחלה, כן מאותו רגע כבר לא מהלך אלא מחלך כדי לשרוד . כישוף/קללה  היא דרך לשרוד בינתיים עד שיהיה כוח לחזור ולעשות שלום במקום ההוא בנפש. זה מה שעושה קוסם,צ לעומת מכשף, הוא הוא ההבדל בין חרטומי מצריים למשה ואהרון. במאמרי (הבלתי מפורסם עדיין..) 'מכשף או קוסם, ואולי שניהם' אני עומד על כך…

בכל אופן, המכשף הגדול שלנו הוא האגו: אותו מכשף, סליחה, מחשב על, אשר אמון להבחין בסכנת חוויית ייתר ולהפעיל כישוף/קללה כדי להתגונן בינתיים. יוצר שיריון של נחושת קלל על פני הכאב ההוא בנפש כך שלא ניגע בו, כך שיש חסינות בפני דיכאון ועצבות בינתיים, במחיר של כישוף.

השעור הפעם עוסק גם בחיה שבתוכנו, לכן כל כך הרבה חיות. כל המנעות מהכרה ונגיעה בחיה באהבה תביא מצב של קללה. זו מגינה בפני כאב הנגיעה הזו, אבל במחיר גבוה. חשוב לנגוע בחיה בשלום כי חיה היא החיוניות, היא הייצר היא הפיריון. תשאלו את עגנון, הוא יודע מצויין את זה, אף כי אם אשאל אותו יכחיש מיד – הוא הרי סופר, הוא לא חוקר…

הכניסה אל ארץ כנען, – המקום בו נכנעים פנימה אל הכאב עד כדי הוויה שלמה –  כרוכה בפגישה עם זרים אשר כבר יושבים שמה ככלל מזמן, נכון אמרת מיכל. אבל כדי להבין חשוב לדבר גם בשפה השנייה, שפת הדרש סוד, להבין שאלו הן חוויות זרות אויבות מסוכנות אשר מחכות לי שם שאעשה איתן שלום או לא. בלעם=הוא האגו אשר בנפש, הוא המכשף הגדול אשר מסדר הגנות ומארגן את תהליך הכניסה. דרך קללות, כמובן דרך קללות כי אין דרך אחרת, בינתיים. אבל גם לו לא פשוט, לאגו.  החיה מדברת אליו, אלוהים מדבר אליו, הבלק מדבר אליו – מכל הכיוונים ישנם לחצים והאגו מנסה לבוא לשלום מול כולם. כועסים על האגו כי הוא יוצר קללות, אבל הוא עושה ומתכוון לטוב! גם הוא רק משרת את האל בדרכו

השם 'בלעם' אולי מרמז לתהליך העזרה לבליעה של חוויה – כן לבלוע את החוויה, אבל עם… תוספת. של הגנה. הוא בן בעור כי משתדל להוציא דברי נפש עמוקים החוצה אל העור כדי שלא יפגעו בנפש.

קללה של ממש קוללה, חלילה, המיכל, כאשר שולשלה מטה מטה. לא המכתב הפתוח הוא החטא אלא ירידה אל נבכי בטן קודש  -גם של עצמה –  בלי הכנה מוקדמת. אופייני לשני אנשי צבא מניאקים לעשות דבר כזה, כשכוונתם טובה חבל על הזמן, אבל הבנתם העמוקה רדודה  היא, וחבל.

אכן כיוסף שולשלה אל הבור, ותמימותה נפגעה כמו שלו, של יוסף. האם עשתה ועושה היא מאז דרך של תיקון?הבה נקווה שאכן כך. נאחל לך מכל לב.. הרי זה הכל בהשגחה גמורה , מיכל! הלכי  נא בדרך שמתווה לך האל. בהצלחה!

כמו גם ב'גילגול' של קפקא החיה אשר מתבטאת דרכנו החוצה היא חלק אינטגראלי שלנו. סמסא הוציא אותה כי לא יכל עוד להדחיקה. אבל מסביבו ומולון במשפחה יש כל כך מעט אהבה שהוא מת, וחבל. בפרשה שלנו יש, ברוך השם,  מספיק אהבה של האל לעמו ועל כן הופכת הקללה לברכה, כאשר במטה קסם אהבתו הכל מסתדר. מסתדר – רק כדי להתקלקל ולהתקלל מיד מחדש בעזרת בנות מואב. אפשר רק לאחל לעצמנו ללכת  הלאה בדרך המופלאה הזו של החיים, בעזרת מורינו ורבותינו, אמן.

                                                                                                                             תודה, מיכאל פרסיקו, רופא

 

Read Full Post »

כל העניין עלה בדעתי בעקבות חזרתה הספיראלית, הברוכה של פרשת קורח אל חיינו. אותו רגע בו קורח אומר: רגע, למה לא אני? אני במקומך, משה?  מי שמך, משה? גם אני יכול להיות,  משה. במקום לצחוק לו בפניו או לנזוף בו קשות, משה נופל על פניו. כי הוא יודע: הרי על פניו  – קורח צודק. אלוהים אכן נמצא בלב כולנו  – שם עשה לו משכן עוד מאז 'ושכנתי בתוככם' –  אז למה לא דווקא הוא, קורח?

התשובה נעוצה בהבדל בין מכשף לקוסם.

הציר הרוחני גשמי – כאן מתרחש  הכל

הבה נניח שהכל, הכל  קורה לאורכו של הציר הגשמי – רוחני. בתנועה דו כוונית, הלוך או חזור, בתנועה ספיראלית מעלה מטה –   רק שם קורה התהליך האנושי-אלוהי: זה לאורכו (ורוחבו)  שחוויה שבאה מהעולם הגשמי, נהפכת לזיכרון פשוט. בתהליך מסתורי שקורה כולו לאורך הציר הזה היא הופכת מגשמית – לרוחנית. החלק הנקבי הוא שעושה את העיבוד של החוויה לזיכרון פשוט, אגב: תפקיד זכרי מובהק.. ואילו תפקידו של הזכר הוא להכיל את הזיכרון – אגב: תפקיד נקבי לגמרי. כיוון ההליכה הוא אחד, הוא ברור לגמרי: אל הרוח,אל ההסמלה של כאב לכואב פחות , לכאב בר הכלה, הרבה פחות גשמי, שנישאר כסיפור משל, משהו שאפשר למשול בו… לשם הולכים הדברים, אל מקום של הרמוניה, אהבה, שלום, מקום – כולם שמות של האלוהים.

זהו הציר לאורכו מתרחשים גם הכשפים והקסמים כולם. קודם קורה הכישוף, כתהליך טבעי של הישרדות נוכח חוויה גדולה מדי לעיכול, ואם יש עזרת השם,  קורה אחר כך גם הקסם, המתיר את הכישוף.

כשוף וקסם – שלבים עוקבים בתהליך הריפוי האנושי

כאשר  יש חוויות שהן קשות מדי לעיכול, מפחידות, מחרידות, עצובות מדי לנגוע, יש סכנה שהתמודדות בכח תביא את הנפש למצב אבדן אנרגיה והתנתקות עד כדי דיכאון, פסיכוזה,  מוות רוחני או אפילו פיזי. לשם כך נברא הכישוף, כדי להגן ממוות.  

ב'סיפור פשוט' של עגנון, כשהירשל לא מסוגל להתמודד עם החוויה של אובדן אהבתו, הוא  נכנס למצב המבורך של כישוף הנקרא 'שיגעון', אשר מאפשר לנפשו לשרוד בינתיים, במחיר של מוזרות כלפי חוץ, עד שיוכל לקבל עזרה מרופא אמיתי. זה מתגלה כדר לנגזאם, אשר לאט לאט מספר לו את סיפור חייו שלו, של הרופא, תומך בו אוהב אותו  והופך את הסיפור המסובך של הירשל –  לסיפור פשוט, לזיכרון פשוט… זהו ריפוי אמיתי: לעזור להפוך חוויה תקועה כואבת ששולטת בנו לכזו שאנחנו מושלים בה, כזו שהפכה ממפלצת ענקית מפחידה לסיפור פשוט על מפלצת, לסיפור משל… כבמטה קסם הוא עוזר לו, להסיר את הכישוף. הכישוף = מחלה נהייה מיותר והא נעלם כי כבר אין בו צורך…

כישוף הוא אם  כן יצירת מחלה כדי לשרוד בינתיים מול חוויה קשה מדי לעיכול. הוא עוזר להימנע מניסיון  עיכול של חוויה קשה מדי,   ומאפשר עצירה על הציר הזה עד יעבור זעם. זו הישרדות, אכן, סוג של בינתיים, עד שיבוא קוסם לעזור..

כך  קורה למשל באגדה על היפהפיה הנרדמת: המכשפה ה13 לא הוזמנה למסיבת ההולדת, ומרב כעס הטילה כישוף על הילדה לאמור: בגיל 13 תידקר הקטנה באצבעה ותירדם. הוציאו ההורים כל מחט מן הארמון ושמרו עליה בשבע עיניים, אבל ביומולדת 13, בקומה ה 13 של הארמון היא פגשה אורגת נול בשם טרדיצ'ה, אשר אפשרה לה להידקר, ו… הופ! הילדה נרדמת.  איתה קופא גם כל עולמה. עד מתי? עד שנסיך אוהב במיוחד יחדור את סבך היער שמסביב וכבמטה קסם יעיר אותה בנשיקת אוהבים על פיה. אז מה היה לנו פה? חרדה מהתבגרות, ולכן דקירת כישוף  מתנה מהמכשפה ההיא, כישוף המאפשר תרדמה של בינתיים, עד לקסם של אהבת אמת אשר מרשה לה להתמודד סוף סוף עם החוויה. מסך.

 

משה מול חרטומי מצריים: כאילו אין הבדל? הבדל בכל זאת יש!

 שמות פרק ו' 9-14:   

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה–יְהִי לְתַנִּין.  י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו–וַיְהִי לְתַנִּין.  יא וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם–כֵּן.  יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.  יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם:  כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה.  {ס}  יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם. 

כמו בסיפור קורח – בעצם עוד הרבה לפניו, באים משה ואהרון אל פרעה ועושים קסם/כישוף (מחק את המיותר): הופכים מטה לתנין, ככה, אומר פרעה, גם כן עניין. הנ גם החרטומים שלי יכולים. ואכן גם הם, המכשפים המקומיים (אואולי קוסמים? זה לא ברורו בשלב זה) עושים אותו דבר. אז כאילו אין הבדל? – הבדל בכל זאת יש: גם כי מטה אהרון  בולע את מטות/תניני החרטומים. הוא כאילו חזק מהם במשהו, ומסוגל אף להכילם בתוכו. אבל איפה השוני?  האם זה גודלו הפיזי קובע?   הנה גם  קרח חזק ממשה וגם עשיר ממנו, עשיר כקרח, כלומר חזק יותר גם במובן הפיננסי. ויש לו עדת נאמנים  אשר נקהלים על משה ואהרון,  חבל לך על הזמן. ובכל זאת,  מה יש במשה שמאפשר לו לגבור על קורח? בתחילה גם משה עצמו איננו בטוח.  בוא נעשה מבחן, הוא אומר,  ונראה למי ישעה אלוהים . הנה הפרק האמור:, במדבר טז:

א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן.  ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם.  ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה.  ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו.  ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו.  ו זֹאת, עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ.  ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי.  ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי.  ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם.  י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה.  יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ–הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו.  יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה.  יג הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר.  יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה.  טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם.  טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה:  אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר.  יז וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ.  יח וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת; וַיַּעַמְדוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד–וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.  יט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעֵדָה.  {ס}  כ וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  כא הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע.  כב וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם,  

משה מעיר  תחילה לקרח, שהוא  מבני הלוויים, האם לא מספיק לכם בני לוי שהובדלתם מן העם לתפקיד החשוב של מלווי קדושה? אתה חייב להיות גם כהן ממש? הגזמת…  כך משה. אבל שוב, תיאורטית כל אחד יכול להיות כהן, אולי הוא באמת ראוי?משה מתלבט:  בוא נראה. וזאת להבדיל את קרח מהעקשנים להכעיס, האנרכיסטים, דתן ואבירם שהם סתם כפויי טובה, ואילו קרח ועדתו זה עניין קצת אחר…  ולכן מקיים משה מבחן: לשים קטורת על מחתה ולהקריב לפני ה', היינו להדליק את הקטורת באש ולראות מה.. מה… מה באמת לראות? שום דבר ברור לא נאמר כאן בפירוש, אבל הרעיון הוא כנראה שעשן וריח הקטורת ימצאו או לא ימצאו חן בעיני ה'. הוא ישעה או לא ישעה אליהם ואז נדע. המבחן קורה ברגע בו כבוד ה' נראה עליהם, ואז נהיה ברור למשה מה התוצאה, ומיד הוא מבדיל את אלו מאלו לקראת העונש הצפוי. הפור נפל.

אבל מה קרה כאן, מה הוא אותו מבחן?  המבחן  להבנתי הוא האם אתה מסוגל לבחור לנוע על הציר הגשמי רוחני דווקא בכיוון הרוחני יותר. אם אתה 'רק' מכשף, ששורד בינתיים, או יודע להיות גם קוסם שהולך בדרך הטובה: העלאת הקטורת באש יש בה משום התמרתו של החומר, הפיכתו לריח, לרוח… האם העשן עולה למעלה? האם הריח אצל אהובי האל חזק במיוחד? האם משה פשוט יודע? לא ברור. ברור גם שמשה נהייה משוכנע לגמרי שקרח ועדתו פשוט לא שם. לא שם. מבחן הקטורת מאפשר למשה לומר בביטחון שקרח ועדתו אינם נבחרי האל , ובמבחן הסופי שהוא גם עונש נבדק המוות על צורתו ועיתויו. הוא,המוות , מצב  גשמיותו המלאה של האדם: קרח ועדתו נוטים אכן לגשמי, ועל כן אותה בריה מיוחדת שבורא השם לשם כך, אדמה בולענית, אכן בולעת אותם אל קרבה:

כח וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה:  כִּי-לֹא, מִלִּבִּי.  כט אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא יְהוָה, שְׁלָחָנִי.  ל וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה.  לא וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.  לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ.  לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.  לד וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ.  לה וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת.  {ס}

בסיכום:  

אם יכולת תנועה על הציר הזה, הגשמי רוחני היא מבחן לחיוניותו, לאנושיותו של אדם, הרי המבחן לקיום ניצוץ אלוה בו  הוא באבחנת כיוון התנועה שהוא מתכוון בה: האם הוא הולך ומתקרב אליו, יתברך, אם לאו.

חרטומי מצריים ידעו לכשף – להזיז דברים על הציר הזה, מדומם לחי, וכו'. אבל הם,  כמו  קורח, עשו או התכוונו לעשות זאת כדי לברוח מהכאב, כדי להרוויח כבוד ועמדה, כדי לרצות, כדי לעקוב אחרי רצון האחר (פרעה), בעוד משה ואהרון עושים הכל בכיוונו שלו יתברך, כדי להביא חירות והרמוניה לעם שלם. לשם כך הם מוכנים לנגוע בכאב כדי להתמירו וכך לצאת מן המיצר, מצריים, שם צרורות החוויות הכואבות. זהו כיוון היציאה ממצריים שבנפש, בדרכם אל מקומו של האל, מקום של הרמוניה, שלום אהבה מקום.. אליו הם הולכים, אל אלוהים.

סוד הדברים מתגלה לנו יפה במילה כהן:  'כ' היא אות ההסמלה, כמו, דומה לדבר אבל בדרגתו הרוחנית, לא גשמי. 'ה' היא אות אלוה, ולכן בצרוף 'כה' יש הסמלה בדרגה אלוהית, הכי הכי. ו 'נ' היא של נצח. כהן יכול להיות רק מי שמגיע לדרגה העליונה ביותר  בתהליך האנושי אלוהי. חרטומים או קורח – לא. משה, יקירנו הנעלה – כן.

כל אדם הוא אם כך בעצם בו זמנית גם מכשף גם קוסם. כל הזמן הוא מוזמן לבחור האם להיות זה או זה ובינתיים,  להיות בחמלה גדולה כלפי  עצמו כאשר מסתבר לו שהוא מכושף שנהיה המכשף של עצמו.  יידע כל אדם תמיד כי בכל רגע ורגע שמורה לו הזכות להיהפך לקוסם של עצמו, ולצאת לחירות אמיתית .

Read Full Post »

דב יקירי, מורי ורבי
ברכות על התכנית עם חיים רוזנטל. הנה משהו מיסטי ניסי כמו שצריך… יפה, תודה. חיים אמר הרבה דברים של טעם והביא את האמת הגדולה של המים, שהם אכן ה'מדלל הגדול', הרחם הגדולה אשר מכילה את מה שעובר אדם בדרכו מחכמה אל בינה אל מלכות, ואז בזיכרון פשוט הוא מוכל במים.
 
אבל ראוי בהזדמנות זו לקפוץ קצת קדימה בדברים ולומר בגלוי: הקנאה  היא ייצר חשוב מאין כמוהו שהעניק לנו השם כאמצעי בדוק לעורר מחדש ולשמור על המשך התהליך האנושי אלוהי. כאשר בני הזוג, שנועדו לעשות דרך ולקדש את מה שביניהם כמשפחה, כניגודים משלימים להרמוניה מלאה, כשהם לא עושים זאת מספיק – נותן הוא בליבם קנאה, ומעורר את הספק באהבה, (ובצדק – כי שכלא עושים דרך מספיק טוב זה בא מספק באהבה ומעבודת אלילים נוחה מדי. או אז..). המטרה היא אכן שלום בית בסופו של דבר, אבל לא לפני שנלמד לשאת את הכאב כראוי, הוא הוא נשא, שם הפרשה.
אין פלא שקנאה –זיכרון ועוון מוזכרים שם יחד – שהרי תהליך של קנאה נוגע ומעלה הכאב על פני השטח ומניע את עיבוד הזיכרון, כדי שעוון יהפך לחוויה שאפשר בסופו של דבר לשאת..
המים הקדושים + אפר ביה"מ הם מים הרמוניים מכילי מיידע רלוונטי. הם סוחבים לכיוון של הרמוניה כל מי שנתקל בהם. ואם הוא לא, בהרמוניה –תצא מחלה ממנו כי הרי כך נוצרת מחלה. המים ההרמוניים הם חוויה בלתי ניסבלת לאישה הסוטה כי הם מביאים לה את אשמתה מול פניה, בעיקר אשמת אי עשיית הדרך מול בעלה…או אז יוצאת המחלה החוצה, כדי שהנפש תשמר במחיר של גוף.
דומה בדומה ירפא, הפירוש שדר רוזנטל לא השכיל להביא, הוא שהדומה מחזק את ה אדם בדרכו – 'חנוך לנער  על פי דרכו' שהאדם  מתחזק בתכונותיו הוא שקיבל מתנה מן הטבע בתרופה ההומאופתית עד כדי כך שהוא יכול לעכל סוף סוף את אותה חוויה שחיכתה שם כל הזמן להפיכתה לזיכרון פשוט. לכן הנחש כל כך חשוב כי בפרשת נחש הנחושת כל מי שמביט בנחש  הנחושת  מפנים נחישות ואז מסוגל לעכל אפילו חוויה כמו נכישת נחש בלי להזדקק להוצאת סימני מחלה גופניים, שכן הוא יכול כעת להכיל את הכאב הזה של הנכישה  במי נפשו הקדושים  ואין לו צורך להוציא סימני מחלה גופניים שכן הכל מעובד כבר פנימה ברמת נפשית…התרופה הביאה אותו למקומו:  ממש כמו שעושה ההבטה בנחש כך גם עושה התרופה ההומאופתית  שחונכת לו עלפי דרכו.
 
פרשת נשא מלמדת אותנו איך לשאת כאב נכון ומה קורה כשבורחים מהכאב.
 
                                                                                                                                         ברכות וכאלו, מיכאל

Read Full Post »

 

אוי דב, יקירי,

איזה שטויות דיברה הפרופסור המכובדת.. ואתה לא ידעת להעמיד אותה על מקומה, לצערי. חבל

 

מה זה שכר ועונש? אתה באמת מאמין שהתורה הקדושה הייתה נוקטת בדרך אווילית כזו? מה פתאום. הקשב למה שמאחורי הדברים. עזוב קצת ת'פשט – לך לסוד, לסמל, לחור שבסמך – העשה בן חורין. הכתוב אומר בפשטות: יש כאן עיקרון אלוהי שיש ללכת לפיו. אם בדרכי תלכו, כלומר על פי העיקרון הזה – יהיה טוב כי תלכו אל מהותכם, אל מקומכם, אלי, אתברך,  אל הרמוניה שלמה, שלא צריך ממש להגשים  הגעה אליה, אבל כן צריך להתכוון אליה כל הזמן.  שכן יהודי בוחר ללכת:לשם, בניסיון עיקבי לוותר על אלילים,  אל אלוהיו ילך אליו, אל…

אבל אם לא תלכו לפי עיקרון זה –אז אני מאד מצטער, זה לא עונש זה פשוט פועל יוצא של סטיה מדרך הישר, ירידה מהכביש במהירות גדולה =  התרסקות זה הכל.

 

קח לדוגמה את המשפט הראשון "אם.. וגו – ונתתי גשמיכם בעיתם…נו אז מה, הגשם ירד בזמן? נחמד, אבל מה הביג דיל? לא!  אלא גשמיכם במובן הגשמת מאווייכם, כל הגשמי שאתם רוצים להשיג, במסגרת המגע ההכרחי בין בינה למלכות, בין בינתכם לעולם המעשה – כל זה יבוא בעיתו, בזמן הנכון ובדרך הנכונה, לא מהר מדי ולא לאט מדי, אלא בדיוק . זה הכל

ואז היא מפטפטת עצמה לדעת, הפרופסורה,  על עולם הרגש של התינוק ושצריך אהבה. נו, אז מה? כמובן צריך, אלא זו לא הנקודה.. מי שמדייק כאן  הוא ידידנו שי זרחי בדרשתו היום בניגון הלב בנהלל – ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם – יש כאן פאראדוקס של ניגודים, כי אני שוכן בתוככם אבל אתם כנראה שוכנים גם בתוכי ולכן אני צריך להתאמץ לא להיכנס לבחילה ממה שאתם עושים וכך הלאה – והתהלכתי בתוככם והייתי לכן האלוהים  – אני בתוככם אבל אני גם בחוץ אלוהיכם. נגודים וניגודים ניגידים משלימים. .

הזמן פעם את נדב כהן איש ימימה שלנו, איש פרשת השבוע שלנו ממעגן מיכאל. תראה איזה אוונגרד של 50 שנה קדימה.. חבל על הזמן. ובנתיים – יישר כוח להמשיך במפעל המבורך הזה. לרב זה מקסים, כמו בפעמים האחרונות. תודה וברכה, ממיכאל

 

Read Full Post »

מיכאל פרסיקו, רופא
.
זהו סיפור הכאב והשלכתו, סיפור תיקונו של כאב הרוע בדרך ההסמלה. זוהי השתלשלות פעילה של אירועים ודורות אשר לאורך הציר הגשמי רוחני מאפשרת לכאב העצום של מעשה ההרג הזה להתגלגל, להשתעשע, להתרכך ולהפוך אט אט למשהו בר התמרה, בר הכלה, בר מחילה בר סליחה, בר סיפור בר קבלה.. בר חיבוקה של פיוסה. או אז יהיה האדם לבן אדם, לאנוש, ואפשר יהיה להתחיל לקרוא בשם ה'.
.
1. מהפכת ה'
קיין הורג את הבל. מכעס, מהתפרצות של קנאה רגעית, אך גם מקנאה רבת שנים. זהו כאב שהוא אינו יכול עוד להכיל, ועל כן משליכו על אחיו עד מוות. העונש בימים ההם היה חד וברור: נקמת דם. מוות, מותו של הפוגע. השנוי שמנהיג אלוהי העברים הוא לא פחות ממהפכה אמיתית . זהו שינוי פרדיגמה: לא הקלת העונש לפוגע, אלא חיזוק כל המעורבים ברוחם, מבפנים, עד שהם מסוגלים לעכל לקבל ולהכיל את החוויה הזו ללא צורך להגשים עוד כאב נוסף.
שמו של קין מבטא קניין, כולו גשמיות בוטה. הנ'י'צוץ האלוהי שבו כלוא בין ק –קללה לבין נ – נצח… ברגע שהוא מגשים את מעשה ההרג, כשהוא קם על אחיו בשדה, מוגשם הכאב האדיר אשר קיין נשא בתוכו כמוות, שהוא שיא ההגשמה האפשרי. אבל האדמה, אשר פצתה את פיה לבלוע את כאב המעשה, נתקעת בעצמה עם חוויה קשה מדי לעיכול, ועל כן היא משליכה את כאבה החוצה חזרה אל קיין ומאררת אותו. עליו לשאת כאב זה עד שיוכל לפייסו. עד שיוכל לעשות תיקון לכאב. עד אז לא תוכל האדמה להיות לו ניגודו המשלים. שהרי האדמה היא העזר כנגד של האיכר בתיתה לו את פריה. ניסיונו של קיין להעביר את כאבו לכיוון של מוות מוגשם באדמה לא צולח והוא סופג חזרה את כאב ההרג הזה ונושא אותו. לבדו. האדמה לא עוד נותנת לו מכוחה. כך, כעת שנפגע מצב ההרמוניה שבין שניהם, הוא נישאר תלוש ומתנדנד איכה ואיכה ללא ציר קבוע לייצבו. הוא שורד, אבל חייו בסכנה. לא עוד הולך, עכשיו הוא ח ו ל ך… האם יצליח לעשות דבר מה עם הכאב כדי להתמירו, וכך להיברא מחדש, להבריא?
.
2. התיקון: כאב הולך ומסתפר
קין נע ונד ואף מתיישב בארץ נוד. זהו עונשו. כך הוא שורד, וזכותו לשרוד כל עוד הוא עושה תהליך של תיקון.
כבר בעצם תלונתו באוזני האל על חומרת מצבו מיד אחרי חטא מתחיל קין בתהליך התיקון, שלו קדימות על פני כל דבר אחר. לכן גם אין קין מומת, שאז לא יהא תיקון אלא רק יגרם עוד כאב. אם להרוג את קין, מסביר האל לשואפי הנקם, אז רק בדרך של 'שבעתיים': שבעה דורות לאורכם ילך ויוקם הכאב ממקומו הגשמי כל כך בתוך ועל פני האדמה – אל עבר הרוחני. כך יותמר כגובה התמר לעבר השמיים. זו המהפכה הגדולה של אלוהי העברים: עוברים מכאב מוות תמורת כאב תמורת כאב מוות הולך וגובר, דור אחרי דור – אל התמרת הכאב אל המחילה והתיקון.
עד אז על קין ללכת בדרך נדודיו, והוא נע ונד… כמו בנדנדה, הוא שומר על הדרך הספיראלית בקו החיים, אבל הוא נודד הרחק מקו האמצע, הרחק ממקומו, הרחק מהרמוניה שלמה, הרחק מקו הבריאות (1מאמר שלי). בכך הוא עונה יפה להגדרה הקלאסית של מחלה, הלא הוא 'איזון על תנאי'.
אות שם האל על מצחו, אות קין לאמור: האיש בשלבי תיקון. נא לא להרוג פיזית. תנו לו להתנדנד עד יבוא תיקון. מי שרוצה להרוג אותו – רק בדרך שבעתיים. רק כך יוקם הכאב.
.
3. הכאב מתגלגל מדור לדור
אלא שקין איננו מסוגל להתגבר על אותו כאב. עוונו גדול מנשוא. או אז מפעיל האל את עיקרון ה'תולדות', שנאמר: "נוצר חסד לאלפים, נשא עוון ופשע וחטאה, ונקה, אל ינקה פוקד עוון אבות על בנים ואל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים. (שמות לד, פסוק 7…) . לא מקסים? מקסים. הכל כתוב פה.
היות וקין לא מסוגל להביא את הכאב לכלל פיוס, והכאב הרי חייב תיקון, מועבר הכאב הלאה לילדיו. כך קורה תמיד. אלו הם התולדות: כאב נולד אל כאב. מה שלא מצליח האב לכפר – עובר לבנו, ומבנו לבנו, על שילשים ועל ריבעים. לא כדי להעניש – אלא כדי לאפשר כיפור, עד יתוקן דבר, כי בזה, רק בזה מעוניין האל יתברך. שיהיה תיקון. עד כי גם אם יתמהמה – בוא יבוא.
שבעה דורות, יחד עם קין. כך מתקנים כאב. כל דור מספר לנו בעזרת שמו את תרומתו המיוחדת לתיקון. דרך התיקון היא האחת שהאל יודע: לומר את שמו, את מהותו. וכך הולך ומוקם ומתממש העיקרון האלוהי בתהליך מדורג שבו שכל דור בו מגשים אחד מחלקי החוק האלוהי. ברגע בו מושלם החוק – מושלם התיקון
.
4. חנוך – עיקרון החינוך מחדש…
ראשון לתולדותיו של קין הוא חנוך. הוא מביא את עיקרון 'חנוך לנער על פי דרכו': לחנוך זה לעזור לחוטא, לחזקו ברוחו ברגעי החולשה, כשהוא עומד להשליך כאבו על עצמו, כמחלה, או באלימות על האחר, כך שיוכל להמשיך ללכת בדרכו האישית. בשמו של חנוך קין גם בונה עיר ששמה חנוך המבטאת את העיקרון הזה… (הרי הכל פוליטיקה. מקור המילה פוליטיקה היא במילה POLICE, עיר ביוונית: כל עוד היו לקטים – ציידים, לא הייתה כל בעיה להסתדר ביניהם שמרוחקים היו קילומטרים אחד מהשני, ואם נפגשים ביער מכסימום היו אומרים: "אהום!" והולכים הלאה לדרכם. אבל כאשר התכנסו לגור בעיר נהיה צפוף, ונוצר צורך לדעת להסתדר אחד עם השני. היא אומנות החיים ביחד זה לצד זה -היא היא הפוליטיקה…). אז עיר.
וירא חנוך כי טובה העיר, שחינוך בה, ויולד את עירד: שעשה את העיר לעיר- עד, דרך נצחית, סדנת נצח של יחסי אנוש. רק כך תלמדו, אומר האל, תוך ניסיון בלתי פוסק לקיים את מצוותיו, יתברך. או אז אפשר להביא את העיקרון הבא.
.
5. המשך תולדותיו של קין עוסק בחיים ומוות ולידה מחדש: עירד מוליד את מחויאל, ומחייאל את מתושאל, הלא הם התגשמות העיקרון של מוות ולידה מחדש.
אם נרצה לנסח את החוק האלוהי כפי שהוגשם עד כאן, נקבל: שאיפה מתמדת להרמוניה בין ניגודים משלימים (חינוך תוך כדי יחד צפוף) , בדרך נעה ונדה (ספיראלית) של מוות ולידה מחדש.
כעת כשהחוק כבר קם ומתנוסס במלוא עוזו, יכול וחייב למך להיוולד. למך מבטא את השלב בו אפשר להתייחס ישירות לכאב ההרג שעבר מדור לדור, והסמלתו הפעילה. הוא יכול להוולד רק כאשר חוק האל שריר וקיים ועומד.
.
6. למך – כאן סוף סוף הגענו בדרכנו אל ה 'מך', השפל, עניו, נידכא – אחד שקיבל מכה. למך הוא זה שעושה דרך אל המכה ויכול להתחיל לנגוע בכאב של אותה מכה שנתן קיין להבל. הנה עכשיו אפשר להתחיל להתקרב לתיקון העניין.
הוא עושה את זה קודם כל על ידי המשך הגשמת העיקרון האלוהי: שתי נשים לו, המבטאות את הניגודים המשלימים ביתר שאת. עדיין הוא זקוק לשתיים, כי חסר הוא את היכולת לצרפן באשה אחת , כראוי. עדה היא עדי – יופי גשמי נישא על צוואר. וצילה היא בתחום הצל הרוחני, כבצלאל זה… גם הן, כל אחת מהן מולידה שניים : אחד גשמי – יבל אבי מקנה, קניין, ותובל = חרש נחושת. לעומתם שני הרוחניים = יובל הנגן המופלא ונעמה אשת נעימים ומנגינות. בהשראת העיקרון האלוהי המוגשם הזה אומר למך את דבריו
.
7. התיקון בפועל: לספר מחדש את הסיפור כדבר שירה…
למך מבטא זאת כדבר שירה, במשקל שירה כי אין כשירה לביטוי הרמוני מושלם, עיקרון אלוהי מובנה.. הוא שר בדרך שמוצאים הרבה בשירה התנכית – דרך של כפילויות משלימות וניגודים משלימים… עדה מול צלה. שמען קולי לעומת האזנה אמרתי. איש בניגוד לילד. הריגה ממש מול מכה, חבורה. ואז, כשהחוק האלוהי מבוטא בפועל ממש, מתבצע התיקון. באמרות. באמרי שיר.
את סיפורו של קיין מספר למך, מפיו ועבר עיבוד בא ומשתלשל הסיפור שהלך משך הדורות כחלוק של נחל שהשתייף והתעדן, עד שכעת הוא כבר לא כאב גולמי גרידא אלא ס י פ ו ר על כאב. כשאפשר לספר את זה כסיפור, ברגשות פחות טעונים, נעשה סיפור המקרה למשהו סימלי, כמעט משל. רמת הכאב פוחתת: איש הרגתי לפצעי – אני, קיין, בפי שלי, למך, הרגתי את הבל כי היה לי פצע קנאה בנפש שלא יכולתי להכילו, לשאתו. כאב שחייב הייתי להוציאו, כי הוא היה שם , הבל, מרגיז כל כך… והנה אני למך מוליד מחדש את ילד הכאב הזה והורגו, כי עוד מילדות הייתה בי קנאה קשה מנשוא. כבר מאז הלך הכאב והצטבר כחבורה, נפוח ודואב. כחבורה כחולה היה הוא לי משך השנים, חבורה מודחקת מתחת לעור הנפש, נפיחות של רגש נורא שחייב היה לקום ולצאת יום אחד… אגב, כמה דורות אחר כך יעשה אברהם אותו דבר עצמו במעשה העקידה, כשהוא מקריב סמלית את הילד אברהם מלא האלילים, ומתמיר את כאבי ילדותו כולם. כך הורגים ילד, סימלית, לכפרה.
אכן, שבעתיים יוקם קיין: שבעה דורות לקח לדלל ולהפחית את הכאב, עד שאפשר יהיה לגעת בו בכלל. . כעת לוקח אותו למך ועושה בו דבר מופלא: אם עד כאן אלו 7 דורות, אבל כשלמך מכוון היטב אל המכה, אל הכאב הוא מצליח בדרך שירה להעלות את הכאב בחזקה של 77. לאורכו של הציר הגשמי רוחני נילקח כאב חטאו של קיין ומדולל עוד פי 10 – דילול הומיאופאתי של ממש! נקמת הדם הפכה לסיפור עצוב – אבל אפשרי.
.
8. הנה כך קם מחדש סיפורו של קיין. נולד מחדש. נברא מחדש. הבריא…זה לקח כמה דורות, שבעה לייתר דיוק. אבל רק כעת, כשמותו של הבל קומם כסמל יציב, הועלה והותמר, מסוגל אדם להוליד מחדש. שהרי זה מה שקורה כאן – מוות ולידה מחדש. הנולד החדש הוא שת, אשר לעומת הבל הנע ונד, לו כבר תשתית קבועה יותר. גשמי בהרבה מהבל אבל מלא רוח ולא גשמי בלבד כמו קין – הוא התולדה של שניהם, הוא כמו הרמוניה שנוצרת בחלל הפנוי שבין שניהם…כך "שת לו אלוהים זרע אחר – תחת הבל". הניגוד של הבל מול קיין כבר לא מנקר עיניים. קין של פעם יכול היה כעת להכילו.
המעשה הגדול הזה של הבאת הרמוניה בין הניגודים, מעשה אשר תשתיתו התייצבה, הוא אשר מאפשר להוליד סוף סוף בן אדם כמו שאנחנו מכירים היום ,בן לשת – אנוש. האנושיות חזרה. או אז אפשר שניתן שם גם לשם. מתן שם הוא אשר משלים כל מעשה אלוהי. רק כעת מרשה האל לבני האדם לקרוא לו בשם ה'. רק עתה כשבני האדם עשו תיקון, מוקם האל כישות מאזנת, הוא שעוזר לא להרוג סתם. זוהי התרחשות אהדדי, בו זמנית, סינכרונית, שבה אל בורא מבריא ומתקיים בעצמו גם לבני האדם. הם זכו לקרוא לו בשם בזכות התיקון שהיא מהותו, יתברך.

Read Full Post »


דב יקירי, מורי ורבי,

תודה על השיחה עם מאיר שליו. הוא באמת מאיר תובנות ומביא שלווה לנפש… אבל לא בכל. הנה דברים שנפשי התעוררה לאומרם באוזנייך, וסלח לי אם אני חוזר על משהו מוכר, אשתדל שלא. אגב, אני מקצר, כרגיל.

תובנה ראשונה היא זו של בריאת העולם בדרכו כי טוב, כל הסט הזה שהוא מכין בדרכו, דרך אחדות הניגודים כאשר לכל נברא ניתן שם, המשלים הסימלי של גשמיותו. אז, כשהכל מוכן מגיע הפורע הגדול, המתלבט הגדול, ההולך הגדול, האדם. שכן כוונת השם היא תמיד לתהליך. בעצמו סיפר לי: שיהיה תהליך. זה כל המ שהוא רוצה. תיקון שכזה… לכן הכל מקולקל, כדי שיהיה תיקון.מה שעונה לשאלת איוב: סתם התערבות ליצנית? אכן היתה כאן מעין התערבות בין האל לבין חלקו השטני, אבל לא סתם לשם משחק לצון, אלא ממהותו של דבר היתה היא, לאמור: יפה, איוב, כל הכבוד שאתה כזה מבסוט כשהכל בסדר. אבל בוא נראה איך אתה מתמודד עם קילקול נדברים, איך אתה מתקן! בכך ניבחן גבר, אומר השטן, ואלוהים נאלץ להסכים, הן כך ברא את העולם, ובגלל זה סובלים כולם…( דן אלמגור, אם אני לא טועה).

אז העולם  שמכין האל הוא כזה שכולו הרמוניה שלמה, אליו הוא מביא אז את האדם כדי שישלים את העולם בחוסר ההרמוניה שבו, באדם, שכך עוצב עם הגירוש מגן העדן.  האדם עם זאת אמור להיות כולו  תהליך-שואף-אל-הרמוניה… אם יבחר. עצם ההתלבטות שלו, של האדם, היא תמצית אנושיותו המושלמת… כן

עד היום, לכן, אין שלום עכשיו: יש תהליך ארוך וכואב בו אדם אט-אט מצליח או לא לעשות שלום בתוכו ולחזור להרמוניה שלמה. לרב לא מצליח, אבל התהליך, התהליך… עצם ההליכה מספיקה, על כן זו היהדות, הליכה, הלכה.  איוב מושלם לאורך זמן הוא איוב מת. רק איוב המנסה לתקן הוא איוב חי הבועט ביהודית. ולכן אין זו התערבות גרידא בין השניים, כמובן, אלא נגיעה במהותו של דבר. כך גם העקידה, דב, אבל לא נציק יותר מדי  כרגע

בסיפור הבריאה השני האדם כבר באמצע תהליך, ולכן הוא רחוק מלהיות טוב מאד, הוא רחוק ממושלם. אלא שהתהליך שואף ההרמוניה הזה מנסה לעשות את זה בדרך מאד מסויימת: בשאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים. לכן הוא בורא את האשה. עזר כנגדו – הנה לך ביטוי לשוני מושלם בין  שני ניגודים! אותו, את הניגודה המשלימה הוא יברא מתוכו, מתוך האדם כי מבשרו הגשמי היא חייבת להיות, ורק ברוחה מנוגדת

אבל נכון שאלוהים נכנס כאן לקונפליקט לא פשוט: איך יברא לאדם עזר כנגדו כאשר הוא עצמו, אלוהים, כבר משמש  כעזר שכנגד לאדם במובן הספיריטואלי… הוא חושש שהאשה תתפוס את מקומו, או, נכון יותר, הוא מבין מעצם מהותו שעל השניים האלו לצאת מגן העדן לדרכם,המובילה בעצם חזרה לגן העדן… אליו לעולם לא יגיעו, אבל אותו הם חיים בהרבה רגעים של חיי ההליכה אליו. וזה הרי עיקרון גדול ביהדות: עצם ההליכה אל הדבר היא הדבר עצמו. גם באהבה. בבריאות. גם באושר.. ההליכה השלמה אל –  היא הדבר עצמו.

כאן כמובן נכנסת לה עבודת האלילים, שהיא כלי השרדות מס. אחד, מייצב מצב של בינתיים, עד ש…   עצוב שדווקא צרור חוקי העזר הניקראים מצוות  הדת גורמים לא פעם לעבודת אלילים צרופה, כי הם הרי רק הפיגומים, הם לא הבניין עצמו, ואילו בתוך הבניין מפחיד, שם קודש הקודשים, בית המקדש, ולכן בוחרים כל כך הרבה אנשים לחיות בפיגומים… 

 קיין לא הצליח להיות עובד אלילים מושלם. אם היה עובד אלילים קלאסי היה מבטא את כאב קנאתו דרך מחלה או התנהגות נאורוטית. אלא שכאבו היה גדול כל כך שהוא זרק אותו על האחר, על אחיו. הוא רצח. ועדיין אלוהים באמת לא מעניש אותו ממש, כי זה הרי כל העניין שכאן שוב מבחנו של גבר   – איך ייתקן, אפילו את זה, את הרצח! ויש מדרש האומר שבעצם טענתו של קיין אל אלוהים "גדול עונשי מנשוא" וגו, היא היא הסיבה להשארתו בחיים, כי הנה הנה הוא  כבר עושה ג'סטה של תשובה, בעצם התרעמותו על כובד העונש הוא מתחיל תהליך של תיקון… ולכן הוא זכאי לחיות. כי אין בילתו, אין בלי התהליך הזה

תודה על סבלנותך. היה נא לי בריא וחזק

                                    שלך, מיכאל   

Read Full Post »

הפרשה עוסקת בדבר עמוק ועקרוני וחשוב מאין כמוהו, במרכזיותו של האל אליו תמיד נשאף, והמתמצת במילה צור.

הצור תמים פועלו. וכל דרכיו משפט.  זה כל העניין

צור – מכל הפרושים, ביניהם מקום מבוצר\ . תקיף,  סלע –   בעיני יפה ונכון צור במובן נ ו ת ן            צ ו ר ה,  יוצר. ממקום רוחני לגמרי שהיא הנפש האלוהית, הוא  מוליך אנרגיה בכיוון הגשמה ויוצר צורה גשמית, שנאמר "ויצר אותה בחרט" שמות לב., והרי  גם כל מה שהוא סלע ומוצק ולא זז הוא בכיוון גשמי שנוצר כבר ולא השתנה.

אבל צור הוא לא מה שנוצר אלא המילה מבטאת את הניצוץ האלוהי ממנו הכל נובע.  המקום\, המרכז,    ה מ ק ו ר  לשפע האלוהי שמתוכו הכל נוצר. דגם מוקטן יש לכל אדם בתוכו,  אשר מתוכו הוא יוצר את חייו, את עצמו, את גופו, וגם, כשהוא זקוק להן, את מחלותיו.

הצור הזה פועל  ב ת מ י מ ו ת, ופועלו תמים. כל דבר שנוצר ממקום הצור הזה נוצר עד תום =  נעשה בקפידה עד לתום התהליך , עד להרמוניה שלמה, אלוהית. כי הוא בהרמוניה שלמה פועל. יכול מה שהוא להיות בלתי שלם, כי הוא  נמצא עדיין בתהליך, אבל העיקרון עצמו הוא עיקרון מ ו ש ל ם,  אשר מוליך דרך בכיוון של שלמות.

כך גם הפרשן שמעון רפאל הירש: העשייה האנושית היא  מכלול של מעשים  מחוסרי שלמות, המצטרפים זה אל זה,  משלימים ומתקנים זה את זה  בקושי, אבל כל הזמן שואפים להגיע לכלל שלמות!!! וכל עוד הם שואפים בכל לב אל השלמות  –  תמים פועלם.

ואליו עשייתו של הקבה, = =העיקרון ממנו יונק האדם את כוונת פעולתו שגם אם עדיין  לא שלמה – היא באה מעיקרון שלם לגמרי..  תמים…

כל דרכיו משפט  -כאן מתוארת דרכו התמימה: בכל רגע ורגע מתקיים כמו משפט בחלל הפנוי שבין ניגודים – זו דרכו של ה'  ליצור כל דבר לקיים כל דבר. בשאיפה להרמוניה בין אותם הניגודים. כמו מתקיים שם משפט בלתי פוסק… כך גם פירוש משפט בשפה – רק מצב של הרמוניה בין המילים לכלל משפט יתלכד.

מכאן  עובר הכתוב כמיטב המסורת, לצד השני של הדברים, למצב המתנדנד בתהליך האנושי שבו אנשים, העם, סוטה מדרך הישר, וזוכה לתואר  עם  נבל ולא חכם,  – בינו בוערים בעם, הרי הוא יצר הכל למה לסטות?

 אבל הנה הבדל גדול בין ישראל לעמים:

בעוד עמים אחרים מחזיקים נחלה גשמית גדולה שחילק להם האל = "בהנחל עליון גויים , בהפרידו בני אדם (לב 8), יצב גבולות עמים, נתן ארץ לכל עם, אבל לא ישראל ככל העמים:  "חלק ה' עימו, יעקב חבל נחלתו" – לא שטח גשמי אלא אוצר רוח , בזה בטחונם של ישראל, כי לא נחלה גשמית ודי אלא קודם כל נתן להם את חלקת אלוהים הקטנה שלהם, קודם כל ברוח. יעקב הנודד חסר כל רכוש הוא חבל נחלתו  הראשון. הוא יעקב שלא היה לו דבר משלו והיה חייב לנדוד לעשות מסע גדול כדי לגלות את עצמו. רק אחכ יזכה לרכוש ונחלה, אבל אלו ובואו לאדם ש ש ל ם   בא לשכם..

ופה בדיוק הנקודה – רק מתוך מסע אישי פנימי רוחני, כמו בני ישראל במדבר אחרי יציאת מצריים –  כאשר בתוהו נשמתו משתולל הישימון ומשם, רק מגיא הצלמוות, מתוך ההוריקן הזה של רוחו, כאשר בעזרת השם איננו ירא רע  –  רק אז  מתחילה תנועה ספיראלית  מסובבת ומשהו הולך ונבנה כלפי מעלה, משהו מיוחד ,  הולך ומתגבש,  וכמתוך אישון עינו, מתוך עין הסערה =- משם נוצרת נחלת העם  היהודי. רק מתוך תהליך הבריאה שמקורו ברוח האנושית, התנועה הספיראלית הזו, כמו נשר העולה בטרמיקה מעלה מעלה…

מעלה מעלה הוא מתרומם, העם, כשכל אחד בעם נשאר נאמן לצור ישעו.  ורק אז ינק את דבש  החיים, כמו שמן מחלמיש צור – זהו השמן היוצא מהחלמיש הצור הזה , הקשה מאד והרך מאד – שני ניגודים משלימים המתארים את הצור המופלא הזה…  גם דבש מסלע זה בסדר גמור  כזוג ניגודים  נוסף משלים…

ושוב מופיע הצור, הפעם בקטע אכזבה מהעם,  כאשר טוב להם מדי ותהליך התיקון נפסק, אז ישמן ישורון ויבעט, וייטוש אלוהיו עשהו, וינבל צור ישועתו. כאן הצור הוא מוקד הריפוי – מכאן יכול היה לבוא ריפוי למקום הכואב אבל העם מרשה לצור שלו ליבול כצמח צמא, ו "יזבחו לשדים  לא אלוה" . המילה שד.. באה משדוד אומר הירש,  שהיא בזיזה מכנית פיזית בעוד "שוד"  – הוא הרס שניגרם על ידי כח הסמוי מן העין, אלו הם השדים – כוחות סמויים מן העין  המזיקים לפריחה ולשיגשוג". עד כאן הירש. ומי הם אלו הסמויים מן העין אם לא כוחות בנפש, ארכיטיפים שהתמצקו להם לכלל מוקש. כי אין מרפא.  כי שכחת את אלוהיך. ולא עוד אלא ש  לב 18  "צור ילדך תשי, ותשכח אל מחולליך"  כאילו נתת שי , ויתרת בקלות על המרכז המהווה שלך, כדי למצוא חן בעיני כוחות  אלילים אחרים. והנה אתה שוב שוכח את מי שבכלל מחולל אותו, גורם לך בכלל לרקוד את ריקוד החיים…

מעניינת השכחה הזו, ויש מיד בליבנו תרעומת על העם?  האם אשמים הם שככה נוהגים. סליחה, מי יצרם כך?. מי כונן הכל, לא הוא, יתברך? האם אין כאן קריצה ערמומית לאמור – מנוולים אבל בלב לחוש: יופי, עכשיו  יש מה לתקן.. התהליך נמשך! יש חיים!!!!!

בפעם הבאה שצור מוזכר זה בפסוק  31 בפרק לב, כאשר האל מתאר את ההבדל בין יכולת ישראל ללחום כשהוא טהור, לעומת אויביו הנלוזים – כי אצלם צורם מכרם – הצור, לב היוצר שלהן מוכר אותם כי אינם עובדים שם כבני ישראל, לכן ליבם שלהם מוכר אותם.

אבל לא כצורנו צורם = שלהם מוכר אותם ואילו שלנו מתי גם הוא  יעשה כן???  כשבני ישראל  מתנהגים כך כגויים האל כועס ומעבירם ליד אויביהם. אבל אם היו נאמנים לצורם היה הכל הולך אחרת, כי צור ישראל ביסודו אחר הוא, מצור העמים – כל עוד ישראל אחרים משאר העמים. אבל כשבני ישראל מתנהגים  כמו האחרים יתנהג ככה גם צורם. הם משביתים יתרונותיו…

לא מבינים שרק דרך האל תרפא – .. "אני אמית ואחיה, מחצתי שונאי ארפא, ואין מידי מציל" לב 39

ולבסוף – האל נוקם באויבים "וכיפר אדמתו עמו" לב 43.

וזה הקשר שלנו ליום כיפור… הבא עלינו לטובה…

Read Full Post »

     דברי חכמה ששמעתי בדיון בין שניהם על פרשת 'כי תבוא'

        (בתכנית 'מקבלים שבת', 16.9.11, שידור חוזר מלפני…)

 

הוא כינה את הפרשה פרשת התוכחה. היא אמרה לו  -זו פרשה חינוכית. חינוכית? הוא תמה. כן כן חינוכית. הרי משה הוא ראשון המחנכים המתחנכים, העוברים שינוי תוך היותם מורים. בעוד שבמעמד הר סיני הוא מביט על הכל מגבוה ,רק הוא על ההר ואמר להם דברים מה לעשות ואיך לנהוג, כאן הוא רק היועץ. כאן כבר כולם משתתפים, כולם עולים על ההר ביחד, ששה שבטים על כל הר, והוא בכלל בצד עסוק בלאפשר להם  -הוא המחנך הגדול רואה כעת את חניכיו עושים בעצמם…

ולא סתם עושי – הם מגשימים את חוק האלוהים שהוא לימדם,  מגשימים אותו בגדול. החוק של 'שאיפה מתמדת להרמוניה בין  ניגודים קוטביים משלימים, בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש'. משה מציג כאן תרגיל מסכם גדול, שבו ששה שבטים עולים על הר הברכה וששה על הר הקללה כדי שבגיא אשר באמצע שבין הניגודים תשרור אותה הרמוניה מקווה. . זו המסכת  שהם מציגים, תלמידיו הבוגרים, מסכת גדולה כשכל ההורים המלאכים, והמנהל  –  אלוהים צופים  ורואים עד כמה המורה משה הצליח להביא אותם לביצועים טובים מאד, להגשמת חוק האלוהים במלואו. ומכאן גם ברכת המנהל הגדול לתלמידיו של משה, שהם גם תלמידיו הוא: אם בדרכי תלכו, כלומר על פי החוק שנתתי לכם שכרגע  כאן הצגתם –  יהיה ממש טוב. ואם לא  – אני כל כך מצטער… על עצמכם תביאו את האסון.

הטקס, עצם הצגת הדברים היא הגשמתם, המצגת עצמה  עוזרת להם להפנים את הדבר. ומסביב עומדים עמי כנען, הילדים מבתי הספר האחרים, והם רואים איך תלמידי בית ישראל עוסקים בחיזוק הרוח, ולא בהצטיידות בכלי נשק המקובלים לחיים, כמו אלימות וכל דאלים גבר.

שכן חינוך, אומרת מיריק המופלאה, הוא מלשון 'חנוך לנער על פי דרכו': יש ללמוד מכל ילד איך ללמד אותו!. הרי ילד לומד לדבר לבד, כל אחד על פי דרכו.  מדוע לא ללמד כך את   כ ל הדברים, בדרכם של הנער ונערה, ולא בכפיית מורה קשה. כי, וכאן מצטטת מיריק את רבי נחמן מברסלב, שאמר לכל ילד ש 'היום בו נולדת הוא היום בו החליט בורא העולם שהעולם לא יכול להתקיים אפילו יום נוסף בלעדייך"… מקסים.

כך הוא נולד, התינוק, 'תמים כתינוק בן יומו', אבל 'ייצר לב האדם רע מנעוריו'… מה קורה אצלו בדרך, לתינוקי המתוק שלנו, איך הוא  נעשה רע? מכאב, כמובן –  רוע הוא תמיד פועל יוצא החוצה מנפש כואבת. ועל מה תכאב נפשו של ילד? על כך, למשל,  שבגיל חצי שנה כשנגמרת חופשת הלידה של האם (אם לא כבר בגיל 3 חודשים) בו זמנית מפסיקים לו הנקה ושולחים אותו לגן. והנה בבוקר הוא בגן!  מה זה פה? מי האנשים האלו? איפה אמא? אני רוצה לינוק!!! ואין. לא יתעצב אל ליבו זה, לא יתעצב? יתעצב מאד. יתעצב כל כך שהוא עלול למות נפשית, אם לא ימצא דרך לשרוד. בדיוק כדי לשרוד הוא נעשה רע: דרך  המנגנון המופלא של יצירת 'מחלה',  מוותר הילד על  תמימותו, בה היה מתנהל עד עתה,         ב מ ה ל ך, ועובר ל מ ח ל ה. ,כדי לא למות הוא מוציא חלק מכאב הנפש החוצה אל הגוף בצורת כאב גשמי, כמו דלקות אוזניים חוזרות, וכך מאפשר הורדת לחץ הקיטור בנפש.  כעת הוא הפל ל'שורד', וזה רע, אבל זה טוב, כי זו ברירת המחדל שלו, זה הרע במיעוטו!  אם איננו מצליח להוציא מחלה, כי הכאב גדול מדי או כוחו קטן מדי,( אין בו מספיק אהבה)  – הוא מוציא התנהגות נלוזה. כך במשך ילדותו הוא אוגר עוד ועוד הסדרי מחלה, הרבה הסדרים 'רעים במיעוטם', עד שבבואו אל נעוריו  לקראת בר המצווה הוא מלא כולו רוע שכזה…  אבל הוא חי, לכל הרוחות!  הכל צפוי והרשות נתונה לו  להתחזק בתוכו ואז יוכל אולי לוותר על חלק מהאלילים שרכש… אם ישכיל לבוא אל נפשו בשלום.

בפרשת כי תבוא מוזמן האדם, בכל גיל, לבוא אל הארץ אשר הבטיח לו האל, היא היא קודם כל נפשו,  ולעשות איתה אהבה, שהרי מעשה האהבה  נרמז כאן,  כשבין שני שדי הרים נמצא גיא התענוגות,  מעשה האהבה שמשמעותו העמוקה היא התקרבות של שני ניגודים, איש ואישה, אשר מנסים להביא להרמוניה ביניהם…

זהו הזיווג המפורסם של ישראל עם הקב"ה, אשר אם וכאשר הוא עולה יפה יש ממנו גם פרי  – פרי הביכורים שנולד להם, תינוק אהבתם המושלמת.. אותו יש להביא לפני השם, כי הוא אבא לא פחות, שיראה מה נולד….

כך תבוא אל ארץ זבת חלב ודבש, בו החלב הוא מזון התינוקות הנולדים כל הזמן,והדבש מסמל איך מעז יוצא מתוק, מכאב צומח פרי הילולים…

ואכן כל הפרשה אינה אלא קריאה כמעט נואשת לבוא אל הנפש כדי לעשות את התיקון לכאב אשר נצבר בה, אבל גם ידיעה עמוקה שברגע מסוים של החיים תבוא   המהות האנושית לעשות כפרה לכאב.

אם תלך בדרך הטובה יתוקן הכאב ויתרפא. אבל אם ברעה  -האסון יביא עצמו כפועל יוצא של הכאב, שאי אפשר להכילו לאורך זמן לא כל פעולה. יצא כמחלה או הגשמת מציאות כואבת, ככאב גופני או כמשהו כואב שיקרה בחוץ  – הכל תמיד כדי לאזן כאב פנימי שנהיה כבד מנשוא. כך עוד בימי קיין שלא הצליח להוציא מחלה ואלא השליך כאבו על הבל אחיו כמלחמה. ,אומר לו האל – שמע חבל, אם כל כך קשה לך בנפשך עדיף כבר שתוציא את זה במחלה, כי הרי  קרוב לפתח רובץ החטאת של מקום  הכאב שלך, ואלייך תשוקתו שתבוא להתפייס עימו, אבל האם  בכוח תשלוט? לא , ואתה תמשול בו – היינו  אם תהפכו לסיפור משל,   יהפוך הכאב הגשמי לרוחני סמלי ואפשר יהיה להכיל אותו…

כך עגנון  ב 'סיפור פשוט', שם מאפשר דר לנגזאם לגזאם להירשל להבריא מכאב אהבתו הנכזבת  על ידי כך שמלמדו לספר את סיפור חייו מחדש,תומך בו קצת,  והופך את הסיפור המסובך של הירשל – לסיפור פשוט….

כך גם מיריק שניר כאן בשיר הנפלא (ששכחה להביא איתה, אבל שעיקרו עובר גם עובר בדבריה), שיר שנכתב בעקבות כאב גדול שחוותה כשבנה נפצע בתאונה, ואיך התמודדו הם עם כאב ההחלמה לאורך זמן,  ותוך כדי תהליך הבראתו של הילד היא בוראת שיר מופלא, בו מסופר איך כאשר חווים כאב נישתל שתיל העצב בנפשו של אדם,  וכשהוא משקה אותו בדמעותיו צומח העץ עוד ועוד כמעט בהיסח הדעת, עד שיום אחד לפתע ציפור מצייצת בין ענפיו, ופרי מתוק הוא נותן… אבל אם לא נקלט עץ העצב, אנחנו נובלים איתו.. יש לדעת לצמוח עם מה שקרה, להכיל אותו ברחמים. כן כן, רחמים…  לא פעם יש בנו רחמים גדולים כל כך על עצים, על  הטבע, וזה טוב, החברה להגנת הטבע, אבל, שואלת מיריק,  מה עם החברה להגנת טבע הילד???  כאשר בגסות ובכוח – שבא כמובן מהכאב הלא פתור שלנו – אנו גוזרים אלם על הילד, משתיקים את קולו האישי , לא חונכים לו על פי דרכו אלא על פי דרכנו, כי כך קל לנו יותר, אונסים את הילד להיות רגיל וממושמע, ובסדר, ו –  POLITICALLY CIRRECT' / אנו מרבים רוע וכאב בעולם.

 כמו שהוא לומד לדבר בעצמו, בואו נרשה לילידם ללמד עצמם הכל, הכל! הבה נהיה להם רק חונכים, שילכו בדרכם. כך ילמדו את מקומם בעולם ואנחנו להם חונכים בלבד.

הנה כך גם למדו בני ישראל את מקומם, כי משה, המחנך הגדול קודם כל ובו זמנית חינך גם את עצמו במדבר, ואט אט איפשר להם את מקומם לבני ישראל. ואלוהים, האם הוא עצמו לא עובר תהליך חינוכי?  עובר גם עובר! הנה מיד אחרי המבול – שם ניסה חינוך בכוח  – אומר האל אל ליבו "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי ייצר לב האדם רע מנעוריו,  ולא אוסיף עוד הכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח 21).

פרשת כי תבוא היא סיכום שנות החינוך של בני ישראל בחטיבת הביניים.  כעת הם עולים לחטיבה הבאה, לכיתה הבאה, עם מחנך חדש, שמו יהושע. אם אני לא טועה הוא ילמד אתכם בשנה הבאה. שנה טובה!!!    

 

Read Full Post »

אלוהים למשה – דבר ככל אשר ציווה ה'. כי במדבר למדנו איך לדייק בדיבור – טוהר המילה.

בדברים – איך אנחנו רואים את הדברים, את החוויה, את מה שקרה לנו איך לעכל…  ראיית הדברים כפי שהם, הכרתם.

ימימה: "כל מסע ההתקרבות הוא ראיית הדברים כפי שהם " (ולא כפי שמוקדי הכאב מפרשים לנו אותם לייתר ביטחון).

כך, כשנמצאים בארץ זבת חלב ודבש אפשר לראות ממש דרך שדה הכרה פעיל שמוכן להכיר…  אחרת מתערבבים רגש נפש ויש בעיקר התגוננות והישרדות נוכח מה שבא, במקום התיידדות.

כך ניצבות הישרדות מול הכרה ואנחנו מוזמנים לבחור. כי אם לא נבחר בהכרה ההתקרבות תחסם והמטען ילך למחשבה בלבד ומשם לנפשי ריגשי, אשר רגיש מדי  = עירבוב. חוויות הילדות אז קובעות מה יקרה עם החוויה על פי עוצמת כאבן. אז אין הדברים אינם כפי שהם נראים ביראה, אלא כפי שהם ניכרים על ידי לב ומחשבה.

ספר דברים סוקר את רצף הדברים  כהוויתם ממצריים ועד היום, מתינוקות ועד החיים הנוכחיים.

רצף פירושו דיוק בדרך החיים על פי התהליך האנושי אלוהי.

"הואיל משה".. עשהוא אלוהי הואל בטובך = עשה דבר האל ממקומך הטוב.  היה צינור   שמביא אור = מבאר….  מאיר באור חדש, אלוהי.

בואו רשו את הארץ – קבלו רשות לקחתה, ואני אומר – הביאו לה ראשית חדשה.. איפה ה א' אומר נדב. טוב.

רדפו צדק בין איש לבין אחי ולבין גרו – שוב החשיבות העצומה של הגר, זה שגר בתוכנו והוא בין זר למוכר… ה ר' המתגלגלת  מבטאת הידהוד הרמוני של תכלית.

ואתחנן –

פרשה חשובה מאד כמו פרשת מים על הר. למה? כי היא עוסקת במקומנו כמתחננים, בעלי תחינה ותפילה. זה נעשה כשאין אני שולט במצב אלא מביא עצמי כולי לקבלה שלמה. או אז אני מנסה למצוא חן בעיני!!!! להכיר את עצמי לעצמי, את גרי לעצמי, את זרי…

משה אומר אעברה נא – הוא מתחנן להגיע לארץ היעודה. אבל אלוהים מתעבר בו: לא תעבור!… המעבר כאן הוא כמובן מעבר אל הרמונה וכו, אבל דרך התעברות שהיא תהליך יצירת עובר ולידה מחדש. משה עושה את זה דרך התחננות. כלומר יש בהתחננות משום בריאה מחדש דרך קבלה טוטאלית של עצמי, קצת כמו מעישה העקידה של אברהם.

אבל אלוהים אומר לו לא: אתה לא עובר מחדש – אתה הרחם של עם ישראל, אתה יולד אותם הום עוברים את הירדן לארץ חדשה. יש לך תפקיד גדול ומשה האיש סיים כאן, לא יוכל עוד…תפקידו של משה הוא להיות מה ש מועיל, מה ש עוזר לעם. ותו לא.  רב לך! אל תתחנן עוד , אל תתפלל כי אז לא תהיה לי ברירה אלא להיענות, חושש האל. כאן עולה חולשתו, מוגבלותו של האל שאם עושה אדם דרך עקשנית של תפילה הוא יכול בסוף להסמיל עד כדי כך שיתקרב להרמוניה שלמה בעניין המדובר ולאל, מעצם חוקו לא תהיה ברירה אלא לקבלו. אבל אלוהים מתעבר בו למען העם ומצליח ל לשמוע לו. אלוהים יוצר בו עובר שכנגד, עובר שמהווה ניגוד משלים לעובר משה ואשר מביא למצב של הכרה הרמונית שהגשמתה היא משה לא עובר. כי שער הרחמים נפתח מזמן למען משה, גם שער הדמעות אבל שער עם ישראל ועתידו, שער התהליך האנושי חייב להיסגר לפניו בגלל העיקרון המקודש של מוות ולידה מחדש, שאין לעוברו, אורפיאוס.

משה הרי נולד עקב זעקת העם אל אלוהיו, וזה קרה כאשר הגיע הכאב אל ההכרה והם הכירו בו בכאבם, ולא רק הבינו אותו ואז יכול היה משה להיוולד ולהוציא ואתם ממצריים בהנחיית האל. הוא היה משה והוא הפריד בין מה-ש טוב למה-ש רע ולימד את העם לעשות כך.   השגת יכול כזו היא הישג מדהים של האדם אשר חוסכת לו הרבה הרבה שכל מתרוצץ. אז יוכל להתמקד בנוכחות הכאב ולא לבכות ולחשוש מאש הסנה

אבל תפקידו של משה הסתיים. הוא הביא ואתם ולימד אותם את הדרך עכשיו הם צריכים לבד, לבד. לבד זה יהושוע וכו

ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים  ש א נ ו כ י  מלמד אתכם…

אנוכי – עבודה על הציר האנכי שמיים ארץ, הניגוד לציר האופקי גשמי-רוחני שעליו עבדו חרטומי פרעה, למשל, ציר של כן או לא עבודת אלילים. רוצה לומר (אז תאמר כבר) במציאות היומיומית עובדים על הציר האופקי; זה משהו שקורה בתוך בן האדם בתהליך חייו.  משתדל להגיע להכרה והרמוניה. אבל הציר האנוכי הוא בין אדם לאלוהיו..

ראה

יראה וראיה  יחד חוברות כאשר הראיה היא מתוך נקודת האחד של שדה הכרה פעיל מאד. ראיה – ולא הבנה. יש להקריב הבנותינו כדי  לראות את הדברים כמו שהם. התורה היא כולה ייראה ואהבה, בעוד שהבנה בלבד חוסמת.

דאגה היא רגש הבא מהבנה, הבנה שיש בעיה. אבל דאגה היא מיותרת מסביר נדב, אלא אפשר ערנות למאמץ. כך אטלס סוחב על כתפיו את כדור הארץ וכל הזמן דואג לא להרפות, חלילה.. אבל אם יפתח ערנות של הכרה, יתיידד עם החוויה – אז תתאפשר הרפיה הוא יחזור לעצמו הרפוא. אז לא יזדקק לדאגה (בחוץ) כדי לאזן כאב ופחד תמט, (בפנים).

שכל מתרוצץ ומבין בונה ל ב נ י ם מהן נבנה בניין בבל ענק. אבל הכרה אלוהית משתמשת ב א ב נ י ם , כמו אלו המסויידות מיד עם מעבר הירדן

אברהם מקרבי את כל הבנותיו – אבניו- בניו – בנו -בעקידה לקראת קבלת חוק אלוהי של ארץ מובטחת, כדי לשהות בהכרת העליון והכרת חייו. לשם כך עליו לעקוד את הבנותיו שלא תתפרענה, ואז הוא יכול להסמילן בטקס של יראה גדולה

Read Full Post »

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל…" (דברים א,1)

בפרשה זו, הפותחת את ספר דברים, מספר משה לעם מחדש את סיפורם שלהם, את כל אשר ארע אותם מרגע יציאת מצריים. בשביל מה לספר מחדש, אנחנו שואלים – מה, הם לא זוכרים? אלא ש"בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור:" (שם, א 5)  – בסיפור מחדש יש משום ביאור התורה. ואכן במילה   ב א ר   יש גם  ב ר א;  חבוי כאן סוד הבריאה מחדש. דרך הסיפור המתחדש בורא משה לעם  – ולעצמו – חוויה קצת אחרת ממה שבאמת קרה, בצורה שאפשר יהיה לעכל ולקבל אותה ביתר קלות. בכך הוא גם מ ב ר יא  אותם – ואת עצמו – מטראומות שנשארו חוויות, חבויות שם בתוכם…

והא ראיה – העניין הראשון שמביא משה היא גרסה מחודשת ומשופרת לסיפור הקושי האישי שלו עצמו "ואמר אליכם בעת ההיא  לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם…" "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (שם א 9, 12)  והוא מספר להם איך עלה בדעתו, הוא לבדו הבין את זה, שיש לחלק את העומס דרך אנשים חכמים ונבונים.. שרי אלפים…, הסיפור הידוע. את מי הוא שוכח תוך כדי? את יתרו, כמובן, כהן מדין, גוי גמור, אשר הוא שנתן לו את העצה הטובה הזו. הנה לכם דוגמה לסיפור מתחדש אשר מתקן את חווייתו האישית של משה לכזו שמשאירה אותו מנהיג חריף, מקורי ועצמאי..  הנה כך נעלמה לה התחושה המטרידה שלא בדעתו שלו עלה הרעיון הגאוני ההוא…

הכונו, אם כן, לסדנת סיפור מחדש מתקן, מבית מדרשו של משה. מדריך רוחני: הקב"ה. מורה ראשי: משה רבנו. תלמידים נאמנים בעל כורחם: העם. אנחנו.  בהצלחה

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: