Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הרהורים על פרשת השבוע’ Category

פרק כ יא…

נדב: קודם כל שחר כתב משהו באתר הקבוצה.. על זה אני רוצה לדבר. כתבת יפה על האדם כבורא, שחר, וכאן אתה מתפרץ לדלת פתוחה. האדם אכן בורא אבל רק  כ ש ו ת ף  לבריאת העולם. זו תכלית הספר  – ספר האדם המשתתף עם צלם הבורא בתוכו,  משם הוא לומד לפעול בשיתוף פעולה עם ה'. איך מחברים??  התנך מלמד איך לעשות סינכרוניזציה בין מהות האדם האלוהי עם זה הארצי ולתת לאלוהי למשול דרך מוות ולידת האדם מחדש…

לפעמים, בטעות, אנחנו קופצים ולוקחים את משה ואהרון כבני אדם בשר טדם ותו לא.  ולא היא – הם דמויות סמליות אשר מסמנים שלב במסלול התפתחותו הרוחנית הפנימית של האדם, שניהם חלקים פנימיים כשלבים הכרחיים שלנו בדרך.. כך למשה יש ממשיך משוכלל ממנו – יהושוע,0 וכנל לאהרון – אלעזר.   

אמרת שאנו מוזמנים ללכת מעבר למשה ואהרון.. נכון ולא נכון. אכן יש ללכת הלאה אבל לא תוך עקיפה של השניים   אלא יש להטמיע אותם בנו . הספר הזה מתאר את תהליך ההתפתחות שלנו כבני אדם השואפים אל ה', עם משה ואהרון כשלב ביניים מדהים. אם כן את משה ימשיך יהושוע ואת אהרון אלעזר. אנחנו מדברים על מעבר שלב מדרגת הכרה אחת לגבוהה ממנה, שלב  התפתחותי רצוי וטבעי אשר  עובר דרך הדמויות הסמליות האלו. עד שבסוף מגיעים לדרגה בה האדם מגיע לזרמיה מושלמת עם רצון ה'. את זה מסמל פנחס, הזורם שאננות בצורה חלקה וללא מתום עם ה'. דרך מעשה הרג הכרחי של , של… ובכן, קנאי הוא לה'.

יהושוע מסמל את ההכרה הערה הפעילה בזרימתה הטובה ללא מעצורים.  זה מה שלמשה לא מתאפשר כי תפקידו בכלל  להסיר ולהפריד את סבך ההישרדות  שבני ישראל עטופים בו בעבדותם, ולההבהיר והדגיש את הקטבים ביניהם יזרום התהליך. כלומר לפתוח מרחק בין הקטבים שלהם אשר כרגע, במצריים, אחוזים זה בזה בקצר מתמשך  ממש כמו זוג מתאבקים אשר חבוקים זה בזרועות אחיו באפיסת כוחות, אמנם ללא מאבק, אך גם ללא הכרעה וללא חופש פעולה אמיתי. . 

משה מנהל את הדיאלוג במדבר כמיטב יכולתו, עד שיהושוע יחליפו.  אהרון מתחלף עם אלעזר, שיש בו גם הכרה ערה פעילה כבר , זהו החילוף.אבל את אליזר מחליף בסוף פנחס –  הוא זה שזוכה בכל הקופה.כי הוא מקבל כהונת עולם,  הוא פסגת התהליך ,.הוא זה שפונה וחס.  הפניה – תעשה מתוך נתינה לקיומנו, ובחסד… אותה יכולת לחוס היא כל כך חשובה כי היא המפתח לעיכול החוויות, להכלתן,להתמרה… פנחס מביא נתינה מושלמת של בו זמנית לשני הניגודים –אני וזולתי, ובכך מקיים אידיאלית את שליחותו של הכהן – להביא לשלמות את הדיאלוג הזה ביני לבין סביבתי האנושית. זוהי קנאה מושלמת לה' וחיסול כל גילוי  של גידוף ה' כמו של זימרי וכוזבי, וכך ביחד מצליחים לקיים את ההכרה הערה הפעילה בשלמותה. פנחס הוא זה שמלווה את יהושוע אשר מנהיג את העם אחרי משה, ליווי רוחני נכון. הם יחד מצליחים לקיים את ההע"פ בשלמותה.

מעשה השיפוד של שני האוהבים הסוטים  נחשב לו למעשה גדול כל כך, ואני עדיין תוהה אם אין כאן הגזמה בדרך… כי אחכ כך יש גם התקדמות של ההנהגה המעשית – באים השופטים, ואחר כך המלך – כל אלו מתארים תהליך התפתחות פנימית אשר קורה בהשגחת הכהן הגדול. כך אנו מגיעים למקום הטוב שאתה מתאר, שחר –הוא הדיוק הגדול. ועד לשם – הכל שלבי התפתחות שאין לפסוח עליהם… בטעות קיבלת את משה ואהרון כבני אדם שכבר קצת חוסמים את הדרך… ולא היא.

כל אדם בחוקרו את הדרך ובלומדו את התהליך משתתף בתהליך הבריאה של עצמו ושל העולם גרך שלבי מוות ולידה מחדש של הכל. זו הבריאה האנושית היחידה האפשרית, והיא תקרה רק ברצונו – רק כאשר אני משווה רצונו רצוני , היינו הולך על פי חוקיו. כי שותפים בבריאה המון חלקים  כך ימימה אומרת, שבמעשיינו האנושיים אנחנו מעצבים דרך מילים  את  הצורה של החיצוניות של הפנימיות!!! אלו המילים… את הפנימי ממש אי אפשר לנו לנגוע,  כמו שקשה להסביר במילים כניעה אל תוך הכאב…לנגוע למשש אפשר מבחוץ, אבל כך אתה רק יוצר את הצורה של הכלי אשר מכיל את ההתרחשות הפנימית.

כך ה' אומר למשה דבר אל הסלע, מצא נתיב אל המים אשר בסלע ואםשר לבני ישאל לנגוע  בפנימי, במים, אבל משה לא יכול..זה כל כך קשה. כי ניסתרת מאיתנו המהות הפנימיתצ. כך לזרוע, לחרוש, להשקות  – זה כן. אבל לא אני מצמיח, רק ה'.  בריאה זה ה'. אנו שותפים נאמנים בצלם ה' , אט אט משתדלים להקנות לעצמנו השפעה תומכת.  זו תכלית הספר הזה.

משה בונה מידת רוחק,  וזה כל כך חשוב. אבל יהושוע מזרים הכל טבעית דרך הכרה ערה פעילה.  כל אחד בחלקו. משה הוא המיילד של האדם מתוך הישרדותו הנואשת, מעבדותו. יהושוע ממשיך אל שלב ההע"פ בארץ כנען עם שיווי מלא של רצון לרצון .

מיכאל : האם משה פשוט מפריד את סבך הפטל של הישרדותם? לא ולא אומר נדב . משה לא מתעסק בסבך ההישרדות כלל, אלא מפריד ביון סבך שורדני לשלב של נתינה. שם מולם קוטב אחר להדהד איתו…נתינה. מפריד בין ההפוך מטוב  – לטוב.  מפריד בין הטוב להפוך ממנו.  משה יוצר הבנות של הסתכלות פנימה, והתחלה של שיווי רצונות מתאפשר אז לבני ישראל. אחר כך יהושוע יזרים את זה באון.

משה יוצר את שלב הדיאלוג הפנימי  בדרך אל הדיוק, ועושה את המאמץ, בעוד יהושוע  אצלו זה כבר טבעי בלי מאמץ, בלי הישרדות כלל.. עם יהושוע  זו הכרה פעילה טבעית . האני כבר פחות פועל במדבר על הישרדות נואשת,  אין צורך, והאנרגיה הולכת להתפתחות. הרגשי נפשי כבר בטוב,  וכעת התהליך רוחני בעיקרו ולא צריך לבזבז זמן על הרגשי נפשי. יש אמון מלא ב ה', לא עוד מאבק.  אור הבינה זורם, ונאי משתתף בבריאה  מתוך הכרת הטוב וממקומי – אני שותף. כל חלק מסונכרן עם חבריו ויש זרימה הרמונית שלמה כראוי בין האחד לניפרדיו ..

בהמשך, משה שסירב לדבר  עם הסלע  הקשוח..  והרביץ לו במקום, והבין ששגה –  בפסקה הבאה מיד אחרי זה הוא מדבר יותר מדי היכן שבכלל לא נתבקש על מייד ה', כמו רוצה לפצות ונמצא מגזים לצד השני: וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום לאמור – תן לנו לעבור אצלך, דחיל רבקם. הרי ידעת כל מה שעברנו כמה היה לנו קשה, אדום וכו', נעברה נא.. לא בשדה לא בכרם לא נדרוך, רק בדרך המלך נלך …  

אבל כל דיבטור חייב להיוצת ברצונו של ה' אחרת אל יצלח. אי אפשר להגשים מה שמשה רוצה כי חסר כאן קשר עם ה' –זה לא במצוותו. אי אפשר לברוא בדיבור כל מה שאתה רוצה  אם ה' לא שותף.. משה פה מנסה לפצות על שתיקתו נוכח הסלע ומגזים לכיוון השני… ה' לא רוצה שנעבור דרך אדום כי אנחנו עוד לא מוכנים להתמיר את האדום ורק נזדהם שם באדמומיות שלו לכן זה עוד לא הזמן .

עולה שאלה מעניינת מתי תדע שה' הוא המצווה עלייך ומתי זה רק נדמה לך? אני רוצה לשאול את נדב אבל זה לא מסתייע… מעניין מה מרגישם כשה' נמצא שם מאחורי הדברים . .הלב מתרחב?…צריך ללמוד קשב לדבר ה'.. לדעת מתי  ה' איתך . כי משה כאן לא במידתו . לכן אדום מגיב בלא תעבור פן בחרב אצא לקראתך. עם ישראל עוד לא בשל להתמודד עם חרב.  כמו שיעקב אומר ליוסף,  כל אשר לקחתי בחרבי ובקשתי… קושי וחרבה חייבים לחבור כדי שזה יקרה… עם ישראל עדיין לא יודע לעמוד מול חרב, חוסר . בסנה משה דיבר עם ה' בחרבה שם זה היה טוב,  אבל העם עדיין לא בשל לכך. וה' לא אומר למשה דבר  לאדום אלא אל הסלע קודם, להתאמן… כך אדום ממש יוצא לקראתו ביד חזקה וימאן אדום נתון ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו. מכאן שלא כל דיבור הוא דיבור בדיוקו לפעמים ה' לא שם.

כך זוג שהיא רוצה מאד כבר ללדת, להיות אמא עכשיו,. והאבא עוד פוחד לא בשל.. ברור שהיא נחושה. היא בחרה בסדר עדיפויות ללא תנאי. כך חשים שזה צו ה' , כשהכל ברור ויש קביעה נחושה… זהו, זה איתך או בלעדייך. צו ה'. כשאת בקביעה כזו  ה' איתך כי רצונך נחוש ורצונו ממך נובע..

הוא מדבר ובוכה, שם תנאים, מובס, צודק – אבל כאן יש רצון ה'. מעל הצדק שלו.. הוא חייב לקבל.. אחרי הסבר ועבודה הבחור נולד מחדש להיוולד מתוך שליית הדימוי שלו אל תוך ההסכמה לקבל את עצמו. נדב חש שהבריאה מכוונת אותו להתעקש כאן, כאילו רוח ה' גם עליו…  החזון שלו היה בעמם איתה ועם ילדים. אז קדימה, קבל עכשיו.. היא לא יכולה לחכות..   בסוף הוא כעס, ואמר די אעשה הכל כבר לא איכפת לי.. היא התבאסה מה זה, אבל נדב הרגיע אותה,  סבלנות – תקבלי ותמכי בו כי הוא חש מושפל מובס כרגע. תני זמן לרגשי נפשי לעשות תהליך..  .  מחר בבוקר יצא כמו חדש..וכך היה!  התעורר מאושר. הרגשי נפשי חייב את הזמן שלו. כך היה.

כל זה כדי להבין שישנו רצונו של ה' על פי חוקו. לפעמים אפשר להמנע מרצונו כמו משה מול הסלע, אבל אז מקבלים  תגובת נגד חזקה של החסרה מקיומנו במציאות. או דגם אם מפריזים מעבר לרצונו – גם שם תגובת נגד . כך לומדים לדייק.. כמי בשריון פגז ראשון, אחר כתך  הורד 200..

יש אנשים שהרבה זמן מסרבים ללכת בדרך ה', ומתעקשים על הישרדות. קודם כל יש לכבד את זה, כי שם תץמיד גם סיכוי לריפוי. . לאט לאט מקבלים רמזים לאורך הזמן. כך לומדים את סוד הדיאלוג שלי עם עצמי ועם ה'. קל מאד ליפול להיבריס…מיכאל יודע.. מתכחשים לרצוי באמת כי אני עדיין בהישרדות מול הכאב העמוק שלי  שבגללו התנשאתי..

ברגע בו אתה מקבל צו לדבר אל הסלע  -דבר אליו!  אבל איך אדע שזהו צו אמיתי ולא צב מים מתמוסס? הלב, הלב מתרחב ויש תחושה של קביעה נחושה!!!..

משה רוצה לקצר לו את הדרך,  אבל זה לא רצונו יתברך. כי לא כל מה שהגיוני נכון ולפעמים הלא  הגיוני תופס.  לחוש שרוח ה' נחה עלייך – ואז זה נכון .

כדי שנוכל לעמוד מול חרב, הכהן שבתוכנו חייב להתחלף, להשתדרג כך שנוכל לעמוד מול אדום עם חרב. משה לא יכול לדבר עם הסלע – גם הוא חייב להתחלף, הטוביות הבלתי מותניית. בכל גדילה הכהן מתחלף!! ההכרה  מתחלפת כדי שנוכל ללכת קדימה. הבנת הלב בעצם  צריכה שינוי.  רק כך נוכל להכיל את החוויה הסוררת, את החוויות החדשות. עם הבנת לב רחבה ומלאה יותר..  כמו  בסיפור המעיל של קדיה מולדובסקי, רק גדל גדליהו קוטן, והמעיל לוחץ במותן..  קם יריד בבית מה פה, איזו מן צרה צרורה פה? רק גדל.. והמעיל לוחץ במותן. אז החליטה החבריה שבמעיל תרוץ כבר חיה.. חיה רצה בו שנתיים – המעיל זהב פרוויים. עוד שנה המעיל אפילו עוד יותר יפה אפילו. פעם באה חיה בדמעות על הריסים: היא איבדה את הכיסים!  קם יריד…  האם מחליפים מעיל? לא! מחליפים את הילד הלובש… וזו היא בעצם ההחלפה הנכונה כי האדם מתחדש בהבנת לב חדשה שאותה עוד לא לבש , והנה ראה זה כלל, לפתע הוא לא לוחץ בכלל… המעיל.  

קח את אהרון ואלעזר והעלה אותם אל הור ההר, אל המקום הכי רוחני שיש. שם תתבצע ההחלפה של כהן בכהן חדש, של אהרון באלעזר… על ידי  החלפת הבגדים. הכהן החדש ילבש את כותרת התפקיד ששל זה הישן, אבל ימלא  את בגדיו במישהו חדש,שלא יבגוד… אמור מעתה  -הבגד שמבחוץ תמיד יבגוד בסוף, ינטה לגרום ל-בושה, על כן מלא אותו מבפנים במישהו חדש! היינו מבחוץ זהו אוץתו האדם, אין שינוי בהתנהלותו – אבל מבפנים הוא נולד מחדש מדי פעם דרך כהן גדול חדש ומשה חדש – ועובר לדרגה חדשה של קיום.

על כן הפשט שם את אהרון מבגדיו והלבש את אל-עזר = שהוא כרב מפעיל הכרה פעילה בראשיתה. עכשיו כבר יוכל הכהן לשלוף חרב, כי מתמודד עם חוסר. האדם יוכל כעת לבחור להיות  מ ש פ י ע  זו החרב, זהו אלעזר. האדם עוזר כעת כשותף פעיל לה'.

כך קורה, וימות אהרון שם בראש ההר. ויראו כל העדה כי גווע אהרון ו 30 יום ביכוהו. אבל זהו, תם פרק. ומיד  מיד מתחיל פרק חדש,בהתנהלות שונה:

והנה כבר המבחן הבא, עם אלעזר כמנהיג רוחני: מול המלך הכנעני מלך ערד – ערות בירידה שם  -ויילחם בישראל ושבה שבי. וינדור ישראל נדר לה' תן העם הזה בידי והחרמתי את עריהם – ומבטיח להתעלם מהערנות שלהם האלילית. וכך היה, ה' נתנם ביד ישראל שניצחו והחרימו ועריהם ויקרא ששם המקון חרמה. מכאן הביטו עד חרמה – עד לביטול מלא  של פיתוי הצד הבהמי כנעני. חרמה!! כאן כבר ישראל כולם מדברים לא רק משה מול ה'.

מיד ארח כך יש את נס נחש הנחושת : תוך כדי סיבוב לעקיפת  אדום קצרה נפש העם, כי אין לחם אין מים, והיצר לוחץ אדום אדום, וכמו מארגנת שיירה לשוב מצריימה.. ה' שולח בהם את הנחשים שרפים ורבים מתים, והעם צועקים אל משה, משה! והרי כל זה קרה כי  ד ב ר ו  באלוהים  ובמשה..  שזה בבחינת גידוף ה'.. כמו מרים, בדיוק..  אז דיבור עלול להיות מפליל.

אבל כאן נעתר ה' לחרטת העם ומדריך את משה ליצור נחש שרף מנחושת. המילים שרף ונחש מתחלפות, ואולי יש פה שלוב של תכונת האפר השרוף עם הנחישות שמביא הנחש… כי מי שמביט בנחש שרף מנחושת נהיה  נ ח ו ש , בדרכו,  וחוזר למקומו הטוב שבין גשמי לרוחני, וכעת כאשר פוחז עליו יצרו לשוב מצריימה או לגדף ה'  – הוא יכול לבחור לעושת זאת ברוחני ולא בגשמי – וכך הוא עושה זאת בדמיונו ולא מנסה  להגשים במציאות, וכך בעצם מתרפא העם מחוליו, הרוחני ואז גם הפיזי.    

בנוסף הם עוברים ליד הבאר שהאל אמר שם למשה תנה להם מים, והעם כולו שר עלי באר ענו לה…באר חפרוה שרים.. יש שם מקור חיים איתן, ממש מתנה. כך, מצויידים בנחישות ובמי באר חיים בתוכם,  הם מגיעים אל ראש הפסגה, אל הפרק הבא בדרכם:

והוא –  דיבור ומלחמה עם האמורי.  פרק כא, כא: וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי – היא הסחת הדעת דרך דיבורים, דבורים…לאמרו – תן לי לעבור.. כרגיל, לא אגע לך בזה ובזה… סיחון מסרב, יוצא לקראתם וניגף היטב היטב! כל ממלכתו נופלת בידי ישראל. וכך גם מולך עוג מלך הבשן – סוף סוף מנצחים ישראל במאבק הפנימי אל מול עומסי ילדותם ואליליהם… בראוו ישראל!  ואיך קרה כך? כי נעשו נחושיןם ומלאי מי חיים. כך צריך לגשת לתהליך הפנימי!!  

סיחוןהיא הסחת הדעת, כאן ישראל מאד אוהבים את הסחת הדעת הטובה, שכך הם ניגשים דרך היהדות לנגוע בעדינות  פנימה. אבל הסחת דעת יכולה גם להיות אלילית ממכרת שדרכה לא עושים שום דרך רק מוסחים לדעת… על כן אש אכלה את ממלכת מואב סיחון ..

האם האמורי עוד קיים אחרי התבוסה שלו? כן, כזיכרון פשוט אבל כבר לא כגורם משפיע על המחשבה הבינתית.   אמן!

Read Full Post »

לעניין ההבנה מלפני שבוע – 'סר צילם מעליהם'  – זה שצל זה מה שאנו מקנים לאוייב, לצר, ופוחדים ממנו. ואם סר צילם אז סר המשהו שהשלכנו על האויב ממקום של פחדינו אנו…אור הבינה הגיע ואז הצל סר, כי האור לקח את מקום הצל, והנה הדברים הם כמו שהם ואין מה לפחד. כי לפני כן הדברים היו מעורבבים עם הכח המדמה אשר האדיר והגזים את הדברים וקשר אותם עם שורשי פחדינו הקמאיים… לא עוד. אור הבינה הגיע… יש התבהרות ואין עוד פחד  -= סר צילם מעליהם… כל עוד היה שם צל הם שייכים למקום המפחיד שלנו כי לכל אחד הרי יש צל שבו נחבאים מקומות הכאב המודחקים,  מקומות שטרם עוכלו, וחלקם מאד מפחידים, ונותנים הרגשה כמו להיות תינוק לבד ביער וכאלו. משם באים הפחדים מן הלא ידוע, מן האויב. שר הצל הסיר את הצל בכח הבינה וכעת הבנה. הכרה מתעוררת ונהיית פעילה. בנוסף – אלו שסר צילם הם בעצם נכים, כי כל יצור תבוני חייב צל מול עצמו… אז הם חלשים.. קדימה!

חקת  -פרק יט, א. וידבר ה' אל משה ואל אהרון- כל אחד לחוד הפעם – לאמר- זו חקת התורה אשר ציוה ה' לאמר – הנה כאן תמצית הכל בדוגמה מוחשית. , דבר אל בני ישראל ויקחו לי..

כל זה אחרי קרח,ושלח. שלח עסקה, כזכור,  במה שקורה כאשר דמיון מעצים את הקשיים, כי אנו באים להתמודד עם העומסים כשאנחנו עדיין בעבדות בתוכנו..   אין עדיין בחירה דרך הרצון המהותי, עדיין עבדים למצבנו הראשוני השורדני. איך נבחר  מרצוננו המהותי?.בואו נתקרב אליו… 38 שנה וכרב אנחנו שם . האם מסע המרגלים שליחים הוא סיור בעומסי הילדות כדי  לדעת האם אפשר כבר להתנחל? לא, אומר נדב, מה שחסר זה לא הרצון אלא האמון, היכולת לסמוך… לכן לעומסים עדיין תוקף , הם שרירים וקיימים ואין עדיין יכולת לבחור חופשי לצאת מההישרדות, זה עדיין מפחיד מדי לוותר על מנגנוניה…

מי שמתבלבל  שם זו הנפש.. כך בשלח עם השליחים.. אבל אחר כך באה פרשת קרח מראה שלא רק הנפש אלא גם  ה ר ו ח   יכולה להתבלבל ולסטות. קרח הרי שייך ללוויים, אנשי הרוח. אבל זהו סדר קבוע ב מקרא שקדום מראים לנו את חוקיות הנפש בהתלבטותה, ורק אחר כך את חוקיות הרוח. ובשני התחומים יש  שעורים ללמוד. קורח מראה את בילבול הרוח עם חפזונו להיות כהן כאשר מקומו הטוב הוא  להיות לוי. יש כאן חציית גבולות. כל חלק חייב להיות במקומו, ולא לערבב!! אחרת אין מספיק מרחק=מתח  בין הקטבים הנפרדים, ואין תהליך!!!

כך היה גם עם קבלת התורה, כאשר הנפש התבלבה והעם עלה בהר ונשרפו, ואחר כך בילבול ברוח כאשר  נדב  ואביהו נשרפים בהתבלבלותם להיות משרתי על מושלמים של אלוהים, לא בדרך בה צוו. הכל שעורים. שמתם לב? בכל דבר זה כך: הנה בתזריע-מצורע על הנפש להקפיד ללכת על פי חוקי הזריעה  – כוונה ישום תוצאה. מה שאתה זורע  – זה מה שיוצא לעור, לאור.  אבל גם בית יכול שיהיו בו אבנים מצורעות = בין כל ההבנות במבנה הבינתי יש שהבנה תהיה מצורעת = הבנה שלא במקומה!

המבנה הבינתי הרי עשוי הבנות. אם חלקן מזייפות, כמו 'אני יודע הכל'  ומתנשא. אם שבצתי הבנה כזו במבנה הרוח היא מביאה מחלה ואז יש לרפאה. רוח יכולה ליפול באנרגיה שלה, ואז אדם נופל ברוחו. נדב ואביהו היו בני כהן שבאמת רצו להיטיב, אבל היתה בהם הבנה חולה של חפזון לא קשוב לצו הפנימי, ואז נשרפו. עשו  זו היתה הבנה בהפרדתה או היחסרותה ואז היא חולה, זו הבנה צרורה,  ויש צרעת. כך מרים בקנאתה, נביאה חשובה היא, שמביאה את המרי נגד ההישרדות ברצות העם לחיות באמת, אבל כאן היא מורדת בדבר הלא נכון , כשהיא מדברת אודות האשה הכושית.. . כאן היא בצרות עין מתמקדת בחסר,  וזו הבנה בינתית  שחלתה בחשבה עצמה ללא גבולות כאילו היא משה. איבדה גבולותיה, מידותיה…

הכרה ערה פעילה היא ששומרת על ראיית הדברים במידה, היא  ששומרת על הגבולות בשווי צורה, . וכשמתקלקלת המידה יש מחלה כמו צרעת. עולם ההבנה הוא בצלם הבורא,  אבל מה המצווה לדבר אל הסלע? כי הכל נעשה תוך דיאלוג. גם לסלע, המקום שתקשה והתמצק ולא זז יש מהות משלו, ואם מדברים נכון אפשר לרכך. בני ישראל קשי העורף עורפם כסלע, אבל אם מדברים… משה איש הרוח מאכזב ומבאס כשהוא ניסחף אחרי המורים ועושה דווקא מול מצוות ה', בעצם מגדף אתה' חס וחיללה..!!!לא שומר גבולותיו וחושב שעליו להיות כוחני. דיאלוג הוא סימן לביטחון בתהליך. תפילה היא בעצם דיאולוג עם מהות העולם, עם ה'..  אם אתה לא סומך על ה' ולא מרפה אז בלגן. חייבים וחייבים להרפות מהגשמי לכיוון הרוחני. לא רק רוחני – אל תהיו לי רק רוחניקים כאלו, כך ה' – אלא היו קצת יותר רוחניים מאשר כרגע, שנסחפתם לגשמיות ייתר, ובואו לאמצע בין הניגודים, לאמצע בין לבין. למקום. שם תהיו נחושים – לשם מגיעים דרך מבט בנחש הנחושת –  ואז הריפוי אפשרי. כדי להתרפא יש קודם כל לשאת העוון, דרך:  עצירה – הרפיה – התקרבות  – נשיאת העוון – התמקדות – התמרה. ממקומנו. אז תהיה זו עשיית טוב מתוך היכולת לסמוך על התהליך.

עד כאן זהו כולו התדר  ה נ ק ב י  של קבלה והכלה. כך נעשית התמרה ברוח:  אלו הכהנים העושים את החלק הנקבי הזה… אלו שאומרים כן, ל 'כה'… להסמלה, להתמרה וכך הם יכולים להכיל דבר גשמי ענק בצורת סיפור קצר, משל… מכילאים המושלים בנפילים!!!

 רק אחר כך, בדיעבד, יוצא משם תדר זכרי כדי לבצע במדויק את המשמעות המעשית בעולם הגשמי של מה שהובן בינתית כך.  – אלו הם הלווים שבתוכנו.

נשיאת עוון – זהו תיקון המידות של הדבר הננשא, המביא כאב מעצם מהותו העומסית, וכך הוא הופך להיות במידתו, גם וגם, גשמי ורוחני, מאוזן הרמונית, והא בגבול הנכון כאשר כל חלק במקומו מונח, שמקומו ברור לו עם גבולות חדים ונהירים,  ורק אז נהיה התהליך הגדול אפשרי, כי אז יש זרימה נכונה בין חלקי הנפש/רוח  במתח הנכון כי המרחק הנכון ביניהם מתקיים.

כשזה לא כך עדיין, באות  המחלות כי  אין הפרדה בינתית ואז נוצר לחץ בנפש שלא זורמת, כי  משהו ניתקע. לא יהיה שקקט זורם לפני שכל חלק יקבל את מידתו אותה הוא לומד בשקדנות בוקר וערב. ובשאר היום, מה הוא עושה בשאר היום? משחק אשקוקי, שזה לשחק באש עם קוקי.

בפרשת שלח אין עדיין אמון מלא, כל מה שתיארנו כאן עדיין הוא בבחינת נשאף. אין עדיין יכולת לסמוך במלאות, ולכן מול בני ישראל השועטים במה שנראה להם כדרך התהליך  אל הארץ המובטחת , יורדים מן  ההר העמלקים, בני הספק המחלחל בעם, והכנענים המביאים כניעה לייצר,  ומכים  את בני ישראל   עד חרמה! שחרמה הם נעצרים לשאוף אויר, ומה מסתבר? אין יותר בני ישראל.נעלמו. אלו שנשארו עושים דרכם הרחק המדברה. ואגב – הם לא ממהרים,  יש להם 38 שנים להתנהל שמה…

 זהו סוף הדרך שלך פרשת שלח, עם המסקנה המתבקשת  שאין עדיין על מי לסמוך, כלומר הם עדיין לא נמצאים לעצמם כברי הסתמכות על, ולכן צריך המשך הדרך במדבר. קרח, אגב, גם הוא  הוא התבלבל בדרך דומה, כשהיה נדמה לו שהוא יכול להיות כהן בדיוק כמו משה ואהרון, אבל לבוא מבחוץ, בלי שעשה דרך בתוכו. כמו בני ישראל המסתערים על כנען. לכן הוא מקריח עד חרמה..  במקום לנטוע ולהצמיח. זהו קרח. חלק אמנם רוחני לגמרי, לוי, אבל שמתבלבל בגבולותיו. כך  הוא לא מאמאיר אלא מקריח!  

כך אם שלומית אומרת לי 'נדב, אין לך סיכוי דבדבר הזה'.. אני שואל בעצבות  – למה אמרת את זה? במה הועלת לי? . מה זה משרת? שם קראו לי רבי, ופה קוראים לי רבי, (מדרש רבי יוחנן ו ר' לקיש…) כך ר' לקיש מול יוחנן מאוכזב עד עמקי   נשמתו כי חולשות אנוש ממשיכות לנהל את חיי יוחנן, בעצם את חיי שני החברים האלו שהולכים לאבדון…  כך נדב, להבדיל,  מול שלומית זה לא מחזק, זה לא מחבק, לא אוהב  – למה את מתכוונת? שאני אפס?  . חזקיני!  אמרי: אני אוהבת אותך נדב, במה אפשר לעזור לך?

דוגמה נוספת קרתה כשדברו על לינה משותפת בקיבוץ, ונדב אמר כרגיל שזה היה ניסוי אכזרי בבני אדם.  שלומית אז אומרת לא פחות מ– 'אתה לא היית אבא טוב יותר מאבא שלך בזמנו, חזרת הביתה בעשר בערב אחרי העבודה, בעוד הוא כן היה איתכם בין 6 ל 8……. איזו השוואה. לאיזו לינה הוא חזר ולמה אני חוזר כשהילדים במקום אחר לגמרי,… שלומית, איך יכולת… .. היא בעצם מדברת ממקום העומס שלה שנישאר מאז הזמנים שהיתה הצריכה להתנהל עם הילדים כל הערב כי נדב בא רק בעשר. אבל הם לא לבד, שלומית,  הם בבית, דחיל ראבאק!! יותר גרוע מההורים שאפשרו לינה משותפת?.. אוי, שלומית… איך עולה בנו כאב.. נדב, אתה מוזמן כמובן לחזק אותה באותו רגע ולהבין מאיפה זה בא לה, לחזקה לחבקה ולמר לה כן כן אהובה.. נדב טוען שכך באמת הוא עושה תמיד.. מחזק.. חזק ואמץ נדב שלנו! דבר איתה על אותם זמנים…

ימימה אומרת  שיש ארבעה שלבי עומס:

  1. הלב המסרב לתת טוב לעצמו.
  2. 2.       הלב שלא נותן טוב לעצמו, מסרב לתת לאחר
  3. כעת הוא גם משליך על האחר את כאבו.
  4. ולנפשו הצמאה במקום מי אהבה חיים הוא נותן נפט אשמה לשתות.

ככה זה קורה כי המהות לא תיתן מנוחה ללב שמסרב לתת טוב לעצמו. היא לא תאפשר לו הישרדות שקטה,  אלא תביא תמיד קושי גובר כדי שמשהו יקרה שיכריח את השרדן הקטן לחטוף נזלת ולעושת את הדרך.

רק כשמגיעים מים עד נפש ונמאס מהסבל שנהיה בלתי נסבל עוד  – רק אז יקום האדם ויגיד  מה פה קורה פה? כך בחור שהיו לו כמה ימים בלי עבודה ולא ידע מה לעשות עם עצמו, כי חש שליבו ריק. מה אני עושה היום והחל לדרוש מעצמו אבל בערב מצא  עצמו שלא עשה כלום בעצם.. היה משותק  מרב צורך לעשות משהו חשוב.  נדב כרגיל, תמיד שואל שאלה אחת: איזה חלק לא מקבל מקום או פרץ את גבולתיו ואין לו מקום ברור במידתו? שלכן מסרב הבחור לתת טוב לעצמו, לא נותן מקום לנפש שרוצה את מקומה בשקט אלא תמורת אישור שעשה נשהו חשוב. הוא על תנאי . אני לא שווה שקט בעצמי.

הנפש זקוקה לסדר, לגבולות. אבל לא דרך שליטה בהכל. אצלו חלק השליטה פרץ את גבולותיו ולא מצא מקומו עדיין.  הנפש זקוקה ליד רכה שתלטף אותה ותרגיע מדי פעם שהכל בסדר, ולא חשוב לרצות את כל העולם ובת דודתו לפני שיש שקט.. כך לנדב הבן השני חייב שישימו לו גבולות  אחרת הולך לאיבוד..

 קורח החליש וקירח.עשה מה שעושה רוח-קרה לקרחת… מ חסלת כל צמיחה. קרחת זה רוח קרה. על הראש אין אז צמיחה של שערות .

פרשת חקת –

בעצם מסכמת לנו על סמך מה שלמדנו עד כאן, ונותנת את  לב  התורה כקו פרשת המים. התורה דרך פרשת חוקת מצטיירת כמאפשרת  פעילות  מדוייקת בנוכחות כאב – שזה בעצם לוז התהליך כולו.  כאב יש תמיד, וחייבת להיות בריחה מממנו בהתחלה, זה טבעי ונורמלי.  אבל מי שבוחר להיות בתהליך משתדל לדייק מול הכאב וקץ לשים לו בדרך אוהבת טובה נכונה, במקום לשאת מה שנראה כמו חיצי גורל אכזר, ותו לא. על זה יפול ויקום דבר, על הבחירה ללכת בדרך תהליך הריפוי .. להיוךת שם בנוכחות האש הבוערת..

על פרשת חקת יושב כל המבנה , של חוקת התורה. איך לצאת מעבדות לחירות?  הנה החוקה של תיקון הרצון .

וידבר ה' אל משה ואהרון לאמרו – זו חוקת התורה אשר ציווה ה'.. הנה איך זה קורה בפועל:  קחו לי פרה אדומה תמימה.. פרה היא בהמה אשר נמצאת בשיא  תשוקתה , שיא היצר הבהמי הטהור.  = תמימה – שלא נכנסה עדיין לכלל הישרדות שלא ספגה מפלה או אכזבה או כמעט מיתה.. אלא צועדת בתום בתהליך הטבעי להגשים בעוצמה  את היצר הגועש שלם וטהור.  לוקח פרה כזו, ושוחט אותה לפניו הכהן אלעזר.הוא ושרף את כל חלקיה, חוץ ופנים, כל חלק נבטא התנהלות בהמית מסויימת: עורה היא ערנות בהמית , פרשה הן פרשנויות בהמיות.. וכו.

לתוך המדורה הזו הוא זורק גם ארז גם אזוב – שני ניגודים קלאסיים, הארז ארוז וצומח מעלה מעלה לשחקים,  לעומת האזוב שזב ונוטף מטה מטה. ולזה הוא מוסיף גם שני תולעת  -היא צחורת ההתנהלות של תולעת בספיראללה.. נססןג כאילו, אבל בעצם מתקדם. בין הארז לאזוב התנודה האדומה תתנועע  בספיראללה נגד, ספיראלללללה…

והשליך אל תוך השריפה וה\נתן לזה לבעור עד כלות והוא עצמו נהיה טמא עד הערב. למה טומאה? כי כל הפרדה היא טומאה כי זה מרחקי את הקטבים,  גם אם זו הפרדה הכרחית כדי שיהיה מרחק נכון ומתח יזרום כראוי בין הניגודים. ועדיין זה טמא.. אבל בר טהרה בקלות יחסית לעומת כל הנוגע במת שיטמא 7 ימים.. ורק דרך מי נידה הוא מתחיל לנוד  מחדש.. הכהן עושה את הדבר הטמא הזה של  להפריד כי זהו לב התהליך: מפרידים את סבך קורי ההישרדות  של היצור, של החלק  הבהמי,  ומרחיקים המרכיבים זה מזה, כדי למצוא את המידה הנכונה להדהוד שיהיה בצורה הרמונית . זהו הלב של אותו תהליך מרכזי של התמרה, של נשיאת העוון, של המתקת העומס עד לריפוי – כל זה מחייב הפרדה. אז הטומאה כאן היא ירידה צורך עליה… כי במצב ההישרדות הכל מישמש של בלגן" של-רק-לא-לנגוע בעומק הכאב. הכהן פותח את הפלונטר ההגנתי הישרדותי וחושף את הכאב לתהליך של תיקון ואיזון הרמוני. אבל עצם הפרדת הקצוות המתגוננים נגועה בטומאה כי יש הפרדה. כאמור – הפרדה הכרחית לתהליך התיקון, כי רק כך נוצר המרחק הנכון במידה הנכונה כדי להבטיח זרימה נכונה.

כעת הכהן מיטהר עד הערב ומיד למחרת ממשיך להפריד, וככה, ככה, טמא-טהור –טמא –טהור .  אם לא יהיו הפרדות יישארו הערבובים של רגש-רוח. כדי לדייק ולאפשר טהרה חייבים להבין את ההבדל בין רגש לרוח , אבל עצם ההבנה הזו היא בעצמה טומאה כי פירושה כאילו הפרדה ששל ממש בין  הדיסציפלינות,  לרגע.. זו טומאה, יצירת מידת הרוחק הזו, אבל שהכרחית כדי ליצור מצב מדויק שיאפשר את 'ואהבת לרעך כמוך'. אתה לא יכול להמשיך להיות מעורבב עם רעך ביחסי אבהב שנאה הישרדותיים, אתה צריך להפריד, להרחיק קטבים,  ואז תוכל לאהוב באמת. שום אהבה לא תזרום אם אין מרחב זרימה בין האוהבים, בין הניגודים המשלימים העומדים על שני גדות נהר אהאהבה. .. שני האוהבים…

טמא = מופרד, חתוך, כרת , לא בתהליך.  'ט'  של טומאה – לעומת ט של טוהרה = זה כיוון הנטיה בהתנהלות –  לא זרימה בהרבה רוח, ט – ו ה – ר ה ,  אלא משהו אטום, סגור. עצור.. תקוע. טומאה.  .

בדרך שעושה הכהן בהתמרה, חייבים קודם לצאת כביכול מן התהליך ההישרדותי, לצאת ממצב הטומאה של ההישרדות התוקעת.  ותוך כדי התקרבות אל מוקד הכאב,  להפריד ולהרחיק את כל הכיסויים, ההגנות, מעטה הקלל שלא נתן לכאב להתקרב.זהו סבך הקוצים סביב ארמון הנסיכה הנרדמת, יש לפנותו. הוא הוא סבך הפטל בו נתקע איש המחלקה של נדב במסע הניווט המפורסם.. –   רק אז יווצר מרחב פעולה מתאים. ההתקרבות הזו טמאה כי היא נוגעת בטמא, בתהליך המת..  פתיחת החסימה מתאפשרת רק עם ההתקרבות אל המוקד התקוע והפרדת הגנותיו הטמאות, וכך ליצור את  המרחק הנכון לזרימה, שזו כבר טוהרה. אבל המפריד חייב לטהר עצמו שלא תדבק בו חלילה הטומאה,  כי זה מדבק כמו קרונה…

ככה מוות מול חיים מהדהדים. הנה לנו התגשמות העיקרון  של מוות ולידה מחדש, שהוא חלק מההגדרה שך התהליך האנושי אלוהי. וזהו גם בדיוק המקום בו נכשלו משה ואהרון  בהכותם בסלע במקום לדבר אליו.. סימן שמשה לא היה במקומו, כי המקום האנושי אלוהי הוא בדיוק באמצע בין גשמי לרוחני, שאז ישנה אפשרות בחירה בדיבור רוחני במקום במכה גשמית.  ודיברתם אל הסלע לעיניהם – דיבור היה בורא מחדש את נקודת הכאב המוצקה כסלע, הפעם אל כגשמי אל כסיפור משל. הוא היה משנה צורה ב ע י נ י ה ם –  משה היה סוחף אותם לראות אחרת את הקושי הסלעי, וממוצק אטום יבש הוא היה הופך לשופע מים חיים, ומעצם מתן הצורה החדשה מקוןם תקוע בנפש היה נפתח ומשתחרר. זהו המעשה הגדול שמשה ואהרון נקרא(ו) לעשות  – ונכשלו. כי רק בני אדם הם, רק בני אדם. במקום לסחוף איתו את המורים – ניסחף משה אחריהם ואיבד את הזכות להיכנס לארץ המובטחת. אולי עוד 38 שנים במדבר, משה… אבל הוא כבר זקן, בא בימים.  אין דבר, איש יקר, את שלך עשית! האדם העברי ימשיך להשתדל לדבר אל הסלע, עד אם יימס ויזרום… 

כך כל תהליך ההתמרה שלנו בנוי מהפרדות.. כך מתעצבת  השתייכות שני הקטבים זה אל זה בהדהוד הדדי,  כאשר ביניהם נוצר זרם החילופין תן קח, חש-מל, של החיים –  כיהכך בגנרטור אשר יוצר זרם חשמל בין  קטבי המגנטים …

משה מתערבב עם הסלע, מכה אותו, במקום לדבר ולתת לו צורה אשר בעיניהם של בני ישראל תהייה בת הכלה, ואז מי חיים יזרמו להם בנפשם המותמרת… אם היתה מידת רוחק נכונה בינו לבין הסלע לא היה משה מכה אלא מדבר אל הסלע… אבל זה לא היה היום שלו. הוא לא היה במקומו.

חקת – מה החוקה?  חוק ההתמקדות וההתמרה. אדם לומד כאן להתמקד במקום להתפזר. להתרפא ולהבריא במקום לשרוד בעבדות גריידא.

זאת חוקת התורה. היא חוקת הצורה = מה צורת ההתנהלות שלך, לפי יכולתך ללכת בה על פי דרכך  ייקבע גורלך. אפר הפרה האדומה  מכיל סמלית את תכונות הפרה היצריות, אבל סמלית…+ סמלי התוספות.

אפר כזה, יודע לנוח בתוך האש כי חווה שריפה ונישאר הוא עצמו .  הוא לא תלוי עוד בהגשמת הייצר. הוא לא בהמי, הוא רוחני.. סמל.  האפר מייצג את החירות להיות ללא תנאי בתוך היצר המיני, למשול בו במקום שהוא ישלוט בנו…. האפר הוא פיסת אינפורמציה אשר,  בהינתן סביבו מים חיים יוצר תרופה הומיאופאתית רבת עוצמה לטפל בתקיעות החוויה.   באפר ישנו היצר בצורתו הרוחנית, וזה עובר  כעת דרך המים החיים אל המטופל.  החוטא.  התקוע, שמקבל לרשותו יכולת לבטא את האנרגיה האדירה שביצר ליצירה ולחיים, כאשר הוא מושל באנרגיה הזו במקום שזו תשלוט בו כמיניות חסרת מעצורים כפי שנוהגת פרה אדומה…אלו הם מי הנידה!  הם מסוגלים להחזיר נפש תקועה לתנודתה הטובה, בין הקטבים . .

 מי נידה  וכל התהליך היוצר אותם מבטאים את חוקת העולם הזו, חקת התורה,  להפריד בין החיים למוות . .כי מים חיים זה רגש חי שלם והרמוני.  רגש שהפך בינתי,  הרגש לקיום, מה שקורה לו לרגש בנוכחות הכרה ערה פעילה במחשבה הכרתית למקומו ומחשבת חיבור וזרימה בנתינה והתקרבות חבל"ז…

ולקח הכהן מים חיים אל כלי וקלח אזוב, וטבל במים ובעזרת האזוב הוא מזה , מה זה מזה, על החוטא, על התקוע. למה אזוב  – כי זה צריך לזוב ברכות כאילו מעצמו להתאפשר לא בכח. 

אז הוא מזה על כל מה שיש שם, כשהטהור מזה על הטמא. איש שמסרב להטהר נכרתה נפשו, טמא הוא. כך לחוקת עולם. והנפש הנוגעת תטמא עד הערב…

אין ספק, אלו מים אשר מעבירים אדם ממוות לחיים.  לוקחים מעפר שריפת הפרה  – לא רק האפר עובד אלא גם העפר של השריפה. הנה שוב  שני ניגודים משלימים, עפר ואפר . מקום של תהליך במוות מקבל צורה על ידי מי הנידה, כי לא פוחדים עוד להסתכל למקום של פחד המווות בעיניים – ואז מקום מת תקוע ניפתח ומשתחרר. התנודה מתחדשת וכעת היא לא אדומה מפחידה אלא סגולה לחיים טובים. וזה טוב לכל אדם שדבק בו רישום של מוות .  (מי) החיים תמיד ינצחו כי המוות הוא העדר חיים והנה יש חיים!!מדהים!

דוגמה בבני אדם,  למשל: אני נעלבתי. עכשיו פועלת בי צורת ההתנהלות הבהמית בנוכחות כאב – אני בורח, או אני פרה אדומה והכאב בוער בי, הרצון להגיב בכעס או להאבק. רצון הישרדותי כמו פרה . אבל מי נידה בפיקוח הכהן הגדול שבי, יאפשרו לי לשאת את העוון, את העלבון בלי להתפרץ, כי אחזור נחוש אל מקומי שבאמצע שבין לבין, בין הגשמי לרוחני, ואז בנוכחותה אב אוכל לתת לו ביטוי ברוחני, כסיפור משל, ולא חייב ביטוי גשמי של כעס בחוץ – אני מושל בכעסי…כל זה מביא לנו את היכולת לסמוך!!

הנה סיפור על של שחר היכולת לסמוך כמביאה מרפא: כ בנו עידן נחבל בעין ונוצר הבדל במפתח האישונים. הרופאה נבהלה נחפזה, חיל אחזה, כמעט כיולדה..  מהר לבית החולים? היא חשדה בארוע מוחי…   שחר  ביקש תמיכה מאנשי הקבוצה שלו באוניברסיטה הקוסמית, ואכן קיבל תמיכה כזו מהחברים, וממש הרגיש ביטחון ושלווה יחסיים.  תחושה שהכלה יהי בסדר, המ שיהיה.  בבית החולים מצאו הרופאים עיניים תקינות אישונים לגמרי, וכך גם אישר רופא נוסף מבחוץ – איזה מזל. לא מזל!  זה היה תהליך ריפוי כהרף עין , של העין.. תרתי. הסתבר שאשתו של שחר, קרן,  מחפשת עזרה במחקר ודרך הרופא שבדק מצאו את הקשר,  אז שום דבר לא במקרה…

לשחר  קבוצת תמיכה וזה שמר עליו כי היה לו על מי לסמוך נפשית רוחנית ויכל להרפות. ומה לעשות כדי שהיקום כולו  יהיה קבוצת תמיכה? תפילה ואמונה בכל לב זה כמו לשלוח ווטסאפ ליקום –  זו התפילה.  המתפלל באמונה כמו סומך על היקום שיתמוך. עצם זה שהאדם מסכים לפנות ולקבל עזרה, כבר יוצר התחזקות בדרכו של האדם וחיבור עם המערכת בה הוא שרוי ומיד יש איזון פנימי בו הכל בזרימה טובה יותר, דרך היכולת לסמוך. עצם ההסכמה לפנות לעזרה מפעילה את התמיכה!! ההסכמה לסמוך. זו כבר נתינה וקבלה בו זמנית שאני מסכים לתת טוב לעצמי למרות הקושי!  כל אחד פונה לקבוצת התמיכה שלו..ועצם הפניה… היא הפותחת. החכמה להיות יציב בזמן אי ודאות ולחוש שכל מה שיקרה לטובה יקרה.  בעצם, ההחלטה של ה "גורל' האם זו תהיה התכווצות שרירים זמנית של האישון או התחלת  אירוע מוחי קשה ומסוכן – ההכרעה נופלת אולי מעצם דרך תגובת שחר ויכולתו לסמוך.

כמובן יש להבדיל  בין לבין כך שלא פעם אנחנו מכריזים 'הכל לטובה' בעצם כדרך בריחה מן הכאב ובפנים ממשיכים לרעוד..  זה לא עובד ממש טוב..אלא האמונה בתהליך אמת. כי אלו של 'הכל לטובה'  גם לא ישרפו פרה כי חבל, לכי חזרי לך לאחו, פרה חביבה,אנחנו ניסתדר..

מערכת האורטו סימפתי לוקחת פיקוד במצבי חירום , כאילו ה' אומר רגע, לוקח פיקוד לנהל את העניין בלי התערבות האדם עצמו… זה חיבור למשהו מחוץ לאדם. מישהו פועל דרכי, כך כמו שבחלום  מישהו פועל בי בלי אני, בלי אני! זהו נס! כי משהו מחוץ לנו לקח פיקוד. לכן לפעמים קורה נס. כך גם כשמחליטים בפציעה לא יהיה סיבוך. זו ידיעה שבאה ממקום אלוהי ושהיא גם החלטה שמשפיעה מאד. זה מה ששחר עבר לכן כך לטובה, לטובה.

כך גם בטיפולי פוריות האמונה חשובה להצלחה, והרצון שזה באמת יקרה מתוך זרימה אוהבת של שני השותפים חייבת להיות שם, מוסיפה סוזי .

אלו חוויות מדהימות אבל שלא ניתן לשחזר אותן. הן ניסיות. בעוד כאן בפרה אדומה זה משהו שכן אפשר ללמוד ולשחזר. בונים מידת רוחק נכונה סביב הכאב, בהכרה פעילה ערה, ועושים פה שלבים בהתפתחותה והתעוררותה של הבינה! אני שם במקום של בחירה להתמקד ולעשות ריפוי במקום להסתפק בהישרדות רגילה . בנוכחות שלמה של הכאב להתמקד, להסכים להישרף עם הכאב ודרך האפר שנוצר מעורב ברגש חי (מים חיים) מי נידה, להחזיר את הניידות והזרימה.   כעת אני משפיע  ממקומי בצורת התנהלות של רצון בינתי. ריח ניחוח אישה לה' – זו ההגדרה לצורת הרצון השלמה המרפאה הבינתית.

כאשר על שדה ההכרה, בעיקבות לימוד 'חקת', יהיה רשום התמקדות והתמרה, יתרחש משהו בינתי מיידי , ויהיה מעבר ממוות לחיים!העדות והבחירה לשרותנו. החלק ההכרתי יודע כעת איך לא להתערבב, איך לעבור לשדה ההכרה ההתמרתי. תן לפרה להישרף ואסוף את האפר..  עבור מיד לשדה הנתינה ופעל ממקומך. כך תהיה בהבנת לב: במקום להתכווץ בהתגוננות  –  לקבל עצמי בנחמה ותמיכה.

כל זה היא יכולת נרכשת (!!!)  דרך לימוד החוקה והצמדות לכללי הנאמר כאן במקרא. העדות היא שעוזרת ברגע זה כי העדות כתובה אצלנו ומיד מוכנה להפעלה כדי להתמודד נכון עם הטראומה.  וכאשר יש מידת רוחק אפשר להתבונן בלי להתערבב ואז העדות נכונה להיות מופעלת, מושיטה לך יד לעבור מסבך המאבק לשדה הנתינה.

כל זה היא חוקת התורה, ואין בלתה דבר! זו התורה כולה על רגל אחת, כי מי שנמצא שם אוהב את רעהו כמוהו בנתינה מיידית, ואת השנוא עליו לא עושה לאחר כי אין לו כבר צורך  להשליך דבר.

מי נידה.. אשה בנידתה נהיית תקועה בהתחלה בקוטב אחד גשמי עצור, זה  המחזור הפיזי, אבל ארח כך מקבלת התחלה של תנודה חדשה דרך המחזור , זה הקשר..היא לזמן מה נדה לאוהב מיוחד, ה',  ואסורה לבעלה בועלה, שיחכה בסבלנות . עוד מעט תחזור המטוטלת חזרה מחורבן לחיים.

קיבלנו את מי הנידה – ועכשיו אפשר להיפרד מהמים המרים, ממרים, ואכן בפסקה הבאה היא מתה. מותה של מרים  במדבר צין הוא משמעותי כי כעת על העם לשאוב ממימיו הוא, מי הרגש שלו…והעם בקדש שם מרים תיקבר,בקדושה,  אטבל הם באבל אין מספיק מי רגש לחיות בהם.  מיד הם פוצחים ב – ולו גווענו במצריים, למה הבאתם את קהל השם למות בצמא..  משה ואהרון נופלים על פניהם, כמו בכל פעם ששלב בתהליך מגיע  לפרקו..  מאיפה יביאו כח חיים לעם? ..אבל נפילה על הפנים מזעזעת את הניגוד המשלים של משה אשר איתו פנים אל מול פנים, הלא הוא ה' צבאות. .. כי העם  בתלונתם הם במצב של מוות, אין תהליך. צמא, רעב זה תמיד כשניגמר הכל ללכת בדרך.. עיין אברהם בלך לך.  

ה' מיד אומר למשה מה לעשות –  ודיברתם אל הסלע לעיניהם, והוצאת להם מים מן הסלע. ככלומק – בכח הדיבור רכך את האנשים ואז יתרכך סלע ההישרדות שבליבם ויסכימו להזרים מעט את הכאב.. וייקח משה את המטה מלפני ה' והקהל את העדה אל מול  פני הסלע ויאמר: שמעו נא המורים = תשמעו, אל תראו. המורים  – הם הקהל במצב של המורדים מול  מרים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?ספק.. האם אתם ראויים? האם אני יכול בכלל? ספק גדול יש בו .  ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו ממנו מים,  מים..  משה עושה כאן התחזקות מן הגורם המחליש. במקום למשוך אותם אליו אל המים, הוא ניסחף אחריהם ומוציא מים בכח.. הוא לא מצליח לדבר לעיניהם, למצוא חן בעיניהם,  כי הרי מה שהם יראו בתוכם זה מה שיקרה בחוץ, ובכלל ההזרמה היא של רגש חי…הוא לא מצליח לדבר אל הסלע לעיניהם ולהביא לשם אמונה..   לכן לא יכנסו מששה ואהרון כנענה כי הנה, עובדה, לא  ניכנסו שמה, מעצם מעשם.

כדי שיצאו מים מן הסלע על ידי דיבור, צריכים המורים השורדים להצליח לראות את זה בעיניהם וזה לא קורה. משה ניכשל בהשתלמות המורים הזו… הם עדיין לא כשרים ללמוד, והוא לא ללמד. הנה משה עצמו פעל כאן מתוך עיוורון מוות ולא חיים , לא בענווה אלא ניסחף לראותם כמורים. הוא ראה לא נכון בעיניו ולכן הם לא ראו בעיניהם …

במעשה זה יש עדות להשפעה אפשרית של דיבור על העולם הפיזי. הרי הכל מתנהל על הציר הגשמי רוחני, מילים –מעשים. שחר דיבר אל קבוצתו בנוכחות הכאב וכך הוציא מים מן הסלע, הניע אצת המ שהיה תקוע,  המחלה הקשה נהייתה מיותרת, וזה עבר בטוב! בכך ששיגע חסמוך וליצחור מעשה סמלי רוחני במקום גשמי –   שינה את תוצאות המעשה ממחלה בפוטנציאל חמור למשהו קל וחולף, משהו כמו כיווץ שרירי האישון בתגובה לטראומה..  בררו שהיה ששם כאב גדול בנפש מישהו מהמשפחה, שהיה חייב לקבל מוצא בכל מה שקרה,  משהו נוקשה, תקוע במוצקיות ומתנהל תוך  הישרדות. שחר בחר בנתינה של רגש לקיום במקום שבו הרגש קפא כי היה כואב מדי או מפחיד מדי. המהות הגדולה נתנה הזדמנות בדמות הסימפטום, ועכשיו בואו נראה מה יעשו עם זה במשפחה,. שחר הכניס רגש חי ואמונה סומכת למקום ומיד הפכו למקום שזורם בו רגש. .נהיה דיאלוג, והתקוע ניזרם…

 כל דיבור דיאלוג היא אספקה של מים = רגש זורם אשר ממיס את סלע הקיום על תנאי עקב חוויה קשה מדי לעיכול שנתקעה שם – ומאפשר זרימה מחדש. ברור שהסלע הוא מקום החסימה, סלע מחלוקת וכו'.. מקום של מאבק. כשמתמקדים ומתחברים, הלב, שעד עתה סירב לתת טוב לעצמו מרב פחד או כאב,  מתהפך , נפתח ומשתחרר לתת טוב לו ולאחרים.  כך עוברים מסבך (הפטל) של המאבק – לשדה הפתוח של נתינה.  זאת בינה עם הכרה ערה פעילה, אשר יוצרות עדות, שאני לא עוד מתערבב עם עצמי הכואב בהגנה שורדת, אלא אני בעדות וצפיה על קיומי הכואב, מכיל את הכאב במבטי הרוחני וכך יכול גם להעבירו לסל הזיכרונות  כזיכרון פשוט ולא עוד כחקמ"ל..  כי אני בחם לב המאפשר התקרבות ונתינה, המאפשרות לי נתינה בו זמנית גם לזולת. אז אני בדרגת מדבר בבינה. מקדש את ה' ולא עוד מגדף אותו בהישרדות גריידא.

למעשה כל דיאלוג אמיתי הוא כזה כי מתקיימת בו זרימה בין שני קטבים.. אתה אז סומך על האל, על התהליך, וקידוש התהליך הוא בדיאלוג. רק אז תיתכן הפריה בין שני רצונות שהם ניגודים משלימים, ונולדת הבנה חדשה בין שניהם, שיש בה ממהות שניהם, כמו ילדים במשפחה. אם השני לא נענה לדיאלוג זה סימן ששני הצדדים עדיין לא במקומם ולא בסמיכה שלמה ולא משוחררי הישרדות . כי ברגע  בו את בחם לב –אוטומטית ובלי כל אפשרות אחרת,  גם השני יהיה בחם לב אלייך.. זה מובן מאליו,, החיבור הוא תמיד דו צדדי. כך בכל תקשורת.

ונתת להם מים מן הסלע, כך, מסלע המחלוקת החלו לזרום מי חיים. וגם זו לטובה. כאשר אין דיבור כמו בסיפור משה ואהרון מתחזקת נפרדות כי עדיין ההישרדות נחוצה ושולטת.  ב סדר,  אלו הם עדיין מי מריבה, אבל מים הם מים.. לרוויה!

Read Full Post »

תמצית הפרשה כבר בסוף בלק, כה א – ויחל העם לזנות את בנות מואב, ויצמד ישראל לבעל פער. ה' למשה – קח את כל שופטי העם והוקע אותם.משה נותן הוראה לכך אבל אף אחד לא עושה דבר, רק בוכים פתח אוהל מועד. ייאוש גמור, כניעה.  וכך איש לא מוחה כאשר איש עברי לוקח אשה מדיינית לעיני המנהיגים ומזדיין איתה לעיניהם בקובעתה. רק אחד, פניחס בן אלעזר בן אהרון הכהן –קם,  לוקח רומח ומשפד את שני בני הזוג אל קובעתה. מה זה, מיעודה ככה בלי משדפט.. הסוד מתגלה דרך דברי ה' : פניחס בן אלעזר הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קינאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום.והיתה לו ולזרעו אחריו  ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל . לכאורה זה ברור:  בני ישראל הגיעו לעומק חטא כזה שהקב"ה עמד לכלותם  בקנאתו לדרכו – בעצם הם מתפוררים מעצם החטא,כמו כאן עכשיו בארצנו.. אך להם קם פנחס, שפונה פניה אל נפש העם, אל מקום הכאב ממנוה כל בא, ותוך שהוא חס על ההמון שייפגע, על נפש העם כולה – הוא מקריב רק את שני אלו המייצגים את החטא עצמו,  בכך כיפר על בני ישראל. לכפר זה לכסות את הגשמי בכיסוי סמלי אשר מאפשר לגשמי לוותר על שלטונו המובן, המציאותי, לטובת אמצע בין גשמי לרוחני, ואז חלק מהחטא הופך לרוחני, לסיפור משל אשר אינו מזיק עוד.. ..הרי הוספת ה  'כ' לפר גשמי לכיוון כ-פר, מסמילה את הגשמי את הפר היצרי, ואז הוא כבר לא שולט אלא אנו מושלים בו ביצר, דרך המשל שמסופר.. ואז גם אין צורך להעניש…  גישת מיכאל. 

הכל מתחיל בביטוי המעשי של הייצר המתרחש כאשר בני ישראל זונים אחרי בנות מואב,. שוב מופעל כאן בעל פעור = הפער בין הרצון = הייצר, לבין  היכולת האמיתית, והתנשאות לחשוב שאני\ יכול בלי גבול וזו היא בעצם התעללות עצמית. בנות מואב אלו הבנות המקבלות הכל מן מהאב שהבנתן היא חובה לחקות את האב ולשחזר רצונותיו. אחיזה בלרצות, היא שיא העבדות, ללא כל תהליך אמיתי, הכל חוזר חלילה מאבא לבן בדפוס הורי חוזר, שני הדורות.. לא מתרחש כל תהליך ואז יש אכזבה וכעס בצדק. ואז אנו יורדים על עצמנו וכל המעגל הזה התוקע אותנו מתיש לגמרי –   זה בעל פעור. התעללות בחלק החסר שלנו, למה אתה חסר, בטלן – מה שתוקע אותנו שם לעוד הרבה זמן.  זהו בעל פעור…

ובכן ישראל נצמד לבעל פעור שם..בכניסה לארץ.. התחזקות מהגורם המחליש ביהירות.. ומרגיע עצמו שעוד מעט יגלו אותו ואת יכולתו ואקבל מהאחרים . אין נתינה לקיומי והרי ישראל זה כן לתת לקיומי הרבה מול הפער הטבעי בין הרצוי למצוי. איך לבקש טוב לעצמי וכן גם לאחרים… כל זה חסר מול בעל פעור. זו הישרדות גרידא.

משה, כך ה' בהחלטיות – קח את כל שופטי העם שייגשו  ויוקיעו את האנשים האלו כי זו מגפה וזה יתפשט מהר! אנו ניגפים כאן!.. משה אומר על כן לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו אשר נצמדים לב"פ,  – בתוך הנפש שימו במיותר את החלק הזה. כל מי שנאבק בקיום.. תחמוהו במיותר.. כדי שנוכל להיות מתחזקים ולא מתחלשים. הם כנראה לא  מצליחים לעשות דבר, ויש הידרדרות.

זה המקוןם בו בא איש, ראש שבט בירושת השמעוני = מבטא את  המשמעות  של הדברים, ולכן  שם זו הידרדרות משמעותית עקב אותה התנשאות והכאה עצמית כביכטול זו כעת המשמעות, חלילה.

המאבק וכל זה, בא מהרצון הטוב לשנות:  ל ש נ ו ת את עצמי, כלור ללכת קדימה עם ההתפתחות. אבל הדרך היא דרך נלוזה, דרך קלה שאין בה קושי או פגישה עם הכאב, דרך קללה…כמו שהאני הרבה פעמים בוחר כי אין מספיק אנרגיה לעשות את הדבר הנכון. אשליה שאני בשליטה ואני אסתדר, כי בהחלט רוצה להיות אחר,כי אני מתבייש בעצמי או נוזף בעצמי  או נעלב –  כל אלו ממריצים אותי לנסות להיות אחר. אבל במקום לפנות פנימה  בחיבוק חס, כמעשה פנחס – אני מנסה למצוא דרך עוקפת שמתחזקת מגורם שהוא על חשבוני כמו קפה, מין פרוע וכיוצא בזה. ומכאן אי קבלת המציאות הפנימית וניסיון לשנותה מבחוץ בכח… בעיקר אי קבלת עצמי והאחר ואשליה וכזב שאני מספר לעצמי שאפשר לשנות משהו ככה. והרי אי אפשר לשנות כלום!!!אי  אפשר לרפא מחלה מבחוץ, אלא רק במפנים… אפשר רק להתחזק בדרכי המקורית בבחינת חנוך לנער על פי דרכו, אז מתאפשרת דרך שהיתה חסומה וכך נעשה שינוי מחסימה לזרימה. זה השינוי היחידי האפשרי בעולם  הפנימי.. אין דאוס אקס מכינה.

ימימה: 'מי שרצתה להיות אחרת, בהתפתחותה צריכה להלך'…  יפה, מימוש! אין מה לרצות להיות אחרת ולנסות להגשים זאת בכח דרך כוכבות במדיה או השענות על מישהו אחר חזק שייאשר אותך, – אלא התחזקות פנימית חניכה על פי דרכנו והליכה בדרך הלאה.! רק להתחבר לקיום המקורי שלי כפי שהוא ב ע כ ש ו ו י ,  ומתוך החיבור  מיד מתאפשרת זרימה. רק תהליך גדילה והתפתחות מתוך החיבור שלי עם עצמי בחם לב ונתינה לקיומי, רק אז תתאפשר התפתחות. זה יהיה  שינוי                 ש מ ת א פ ש ר  . אבל מבפנים, לא במחוץ.. כל נסיון לשנות בכח מבחוץ הופך אותי לזמרי בן סלוא – מישהו שמנסה לטפס מעלה בנותנו ערך למה שאין לו ערך, החיצוניות, הייצר –  והחמצת מה שלא יסולא בפז…

כך אם אני עצוב ושואל עצמי למה אני לא שמח –הנה אני כבר דורש מעצמי להיות שמח.. לא טוב. היה בתוך העצב, יש לו תפקיד, זהו שעור! היה עם עצמך בטוב, בקבלה עצמית חסה, ,והעצב יתחלף אט אט בשמחה כאשר אני מושיט יד בתוכי ומתחבר עם העצוב שזכותו להיות עצוב, אבל באהבה. אתה לא לבד וכו'.  מתחבר עם העצב ולוקח אותו איתי לחיבורים שונים מול אנשים שונים, והזרימה  המתאפשרת ביני לבין העולם – פותחת את החסימות והעצב מתחלף בשמחה, כי מה הוא עצב? עצב הוא הפסקת זרימה, . מהי חרדה? החשש שלא אוכל להיות  מי שאני אומר שאני, מי דורשת מעצמי להיות, מושלמת. זהו בעל פעור, עבודת הפער הזה.. אלא היי נחושה בדרכך במפנים.

אין צורך ל ה ח ל י ף  את דרך ההתנהלות שלי ל 'יותר מוצלחת' , אלא ללכת טוב יותר בדרכי המקורית, ללכת בהתחזקות , זה הכל!!! אין צורך להיות מישהו אחר –אני מושלם, עם נפילות, אבל א ני ממש מדהים: עכשיו בוא  נמלא את הרווחים שנוצרו בילדות עקב פגישה עם חקמלים = חוויות קשות מדי לעיכול…..שנותרו כעומסי ילדות.  כל ניסיון למחוק אותם בכח זו יהירות.

הנה  בחור שחונך כמטפל בילד,  בן 8 שסובל מהזנחה הורית. אני צריך לדבר עם האבא ולשנות את המצב, הוא מכריז… נדב מסביר לו אתה נמצא ב'רצון בהפרזה'. אתה רוצה לשנות את האבא ולהציל את הילד בכח וזו דרישה מוגזמת, וכבר אתה במאבק וצפיה גם לא מודעת שהאבא  יבין כבר את שגיאתו… מיד תבוא התנגדות, כך זה לא יצליח..  הוא ירגיש את הביקורת שלך ויסרב. הניח ליהירות  שכאילו אתה יודע וצודק, – והתמסר לעבודה עם הילד בחיבור שלם, ובעיקר   ל ה נ ו ת  מהעבודה עם הילד…  להנות לפגוש גם את האבא! אל תבוא בשום אופן מהמקום בו את יודע ואתה תשנה את המצב… אתה לא משנה כלום!  רק חונך למצב על פי דרכו!!

אם יש לי חלום להגשים, זה בסדר גמור  – רק הקפד על הדרך…יש להתחבר למציאות כמו שהיא מתוך הכרת תודה שזה הטוב היחסי האפשרי. איפה שנשים תנאי – התנאי יתקיים ויעקב הכל. והרי כל העניין הוא להיות בזרימה ללא תאני.אם התנאי שלי הוא שיאהבו אותי בכל מחיר, בכל דבר שאני עושה  – זה לא יצלח.. חובתי להיות בעזרי, בעזרו, מתוך הציווי הפנימי.לא רק או או, אלא יש לי יכולת גם לעזור בתהליך ולבחור  – והשאר בידיו יתברך . יש להתחבר לטוב שבי, הטוב היחסי שיש – לשם להתחבר, אל הטבוע בבוץ הנפש, הלא שווה הזה עם כל מה שלא עשיתי.  אבל כעת בעכשווי אני מקבל עצמי  כ ו ל י  בטוב. אסור לזמור עצמי מהמציאות כי החלטתי שאני חייב לכתוב ספר. ברגע זה של תנאי להמשך קיומי,  אני כבר לא פה אלא פה  ע ל   ת נ א י ,  שאכתוב את הספר, וזה רע. בעוד שכמו שאני כרגע זה טוב מאד!!  גם בלי ספר!  ומתוך קבלת עצמי השלמה – אולי יצמח ספר ואולי לא, אבלאני אהיה אני . זמרי זומר עצמו מהמציאות ובהחלטה שכזו  מעלה ערכו הסלוא.  הוא כורת ברית עם כזב של הבנה מדייני  שם מחרחר מדנים במאבק עם עצמי ביהירות… הוא יראה למשה והזקנים מאיפה משפריץ הקטן.. זה הכי הפוך מתהליך ה'. מחלה צריך לרפא מבפנים  ולא מבחוץ.. רק כך.. לשם בא פנחס מבחוץ ודוקר משפד את השניים ומפסיק את המגפה. האם זו הדרך?  נראה.

יש להבין: צפרדע לא תהפוך לנסיך עד שלא ינשק אותה.רק אז זה יקרה כי זה יהיה סימן שהוא מקבלה – וגם מקבל עצמו –כמו שהם/ן. כן,, גם את עצמי עלי לקבל בשמחה ואהבה, קודם כל,  כמו שאני. כך הברווזון המכוער שלפתע רואה שאיננו מכוער שחייב להשתנות בחוץ , שאיננו צריך להיות אחר,  אלא הכרתו מתעוררת ומקבלת אותו כמו שהוא והנה הוא יפהפה, וברבור אמיתי. כך אקבל גם את חלקי שאינם במקומם, חלקי אשר בחושך  – ואז הם מקלבים מקומם והאדם נפתח מצרתו אל צורתו =  מרפה  מ א ח י ז ת ו   וחוזר אל  א ח ו ז ת ו   בזרימה טובה. זה כל כך מהותי ויומיומי. כל אחיזה בבעל פעור היא עבודה אשלייתית, ברית  עם כזבי בת צור שכביכול אני יכול ליצור את המיוחדות  שלי בעצמי בלי ה'. בלי התהליך.

הרצון לשנות בא מהאני הגשמי השורדני שלנו, אשר מבטא בגשמיות את הרצון הרוחני, מנסה לשרוד את המצב בלי השקעת אנרגיה ..  בהתיימרות וביהירות . זה טבעי. האני הגשמי סוחב לשם. ואין להתפתות כי זה מביא לעבודת אלילים  מאבקית . עשי הכל מתוך חיבור עם העצמי ולא תוך מעקף שלו כי אני לא מספיק שווה כאילו… אלא להושיט יד לכועסת הכואבת בלי ביקורת. וכעס = למיותר. כל שעור זה חוזר כי בסדר, אין מה לעשות, אנחנו רק בני אדם…

גם כל ישיבה על הגדר זה  מהמקום שרוצה לשנות, אבל בקפיצה לכיוון הנכוןו ברגע הנכון… לא יללך. וזה גם זה דוקר בישבן..ובכל זאת יושבים ומחכים לנס, לאמא שתחזור ותעשה את זה אחרת… די.היא לא תחזור, כל זה כבר איננו. רק זיכרונות.. וגם האחרים לא יגלו פנייך אם לא תגלה אותם בעצמך בפנים כאהבה. ישיבה על הגדר בצפיה שמשהו ישתנה מבחוץ לא מאפשרת בחירה הכל זה תקוע ולא זורם. רק מאבק וסבל באים. זה הספק,  הוא ישיבה על הגדר.אני לא מספיק שווה, וכו'. אלא אני שווה בדיוק כמו שאני, וזה בסדר,  ב ס ד ר . כך משה מול הסנה הבוער לא מנסה לשנות את הבערה שבו כשמשהו מתעורר ובוער בו, , אלא  מקבלו כמו שהוא  -הסנה בו-ער, ער בו הכאב של החוסר העצום הזה,  החורבה שהופכת בהנמשך להר חורב –  הוא החיבור למקום הרוחני ,ההר. בהתחלה זה בור של חסר ומשם יוצאים . אבל אם אעשה דיאלוג עם הרצון המהותי שלי שבוער בי, אז אוכל להתחזק ולהקדיש לבורא עולם .

זהו הדיוק, מיכאל – להתחבר אל המקום החסר, המקום הכואב, הכועס – להתחבר שמה, לקבל באהבה את הקיום החסר ולשאול אותו מה חסר לו לקיום מלא. אם אני בהסכמה להתמסר בתוך המוסר ולהקדיש ללא תנאי – אז  כבר אין צורך בתנאים והכל נפתח לפני ומתאפשר שינוי וצמיחה וכתיבה יוצרת וכל זה. המחלה אז נהיית מיורת ואפשר להרפות ממנה = ריפוי.. זהו המהפך שראוי  הולך לעשות.

אינך צריך להיות חכם, יודע יותר מאחרים , עם ידע כתנאי לאהבה –קבל מה שקורה כחכמה משותפת לך ולזולת. . לא אתה יודע ולא הוא אלא ביניכם זורמת חכמה. לכל אחד זמן ותפקיד ודרך שלו ולא של האחר… לכן זה בכלל לא עונש שמשה לא ניכנס לארץ. הוא סיים את תפקידו המדהים. כי משה הוא המוליד, בהיותו  הרחם של נפש ישראל.. זה תפקידו. הכרת הטוב הלא מותנה אשר מזינה את הנפש. האני הרוחני הראשון ויהושוע ממשיכו עם אני סומך שמשה לא היה יכול להיות. משה עדיין בשלב הדיאלוג, בדיבור במדבר. מלווה אותנו בשלושת שלבי ההתעוררות הראודנים של ההכרה: 1פמתעוררת – בהתפתחותה כרעה, – אכחי הכרה ערה מתחילה. ערה פעילה דשלמה זה בכר יהושוע. יהושוע היי מדבר אל הסלע ולא מכהו, אגב. 

כך כדמ יהשו רוצה לשנות משהו ממקום של צוטדק יור, מתנשא, שי בלי הרף סוג של כעס כמו שיצא על עליזה בהערה שלי לקאפמןץ מאבק. משנה מקוןם משנה מזל אבל באוהת דרך התנהלות רק ממקוןם אחר…כשנקודת בחיבור היא תמיד –בעכשווי.

להיות בעכשוויות –זה הדיוק!!!

לרקוד את ריקוד המציאות העכשווית עם בורא עולם… זה העניין.. אין לי שליטה על מה שקורה אבל יש לי השפעה ויש לי בחירה. תמיד יש לנו בחירה בטוב היחסי אשר קבלנו.  איוב היה פטאטליסט בתחילת משא יסוריו,  אבל אחכ הוא עוזב זה ומחדש הריקוד עם ה' ואז גורלו שפר. איוב הגיע לפאטאליזם כי בחיים הרגילים היה פעיל על תנאי, לאמרו –  הכל הוא גמול על מסירותו ל ה', וזה היהי ההסדר על תנאי שלו, שה' ממש לא סבל. ברגע שתכפו האסונות, איוב הגיב בכך  שנכנס לפטאטאליזם מסוים כשהוא פסיבי. מזה הוא  מתעורר ברגע מסוים על ידי הסבל בלהיות פאטאליסט, ויורדת לו הבינה  מה' – אל תריב איתי אל תתלונן, תמשיך קדימה ככל יכולתך לשאת חלקך בעולם זה.

הניסיון של זמרי לתת משמעות לכזב ולמשוך את העם אחריו, יוצר  מ ג פ ה –כי כמובן אצל כל אחד יש מקום שרוצה להיסחף ללקיום כוזב 'קל',   זה מקום חלש בלב כל אדם וההיסחפות מובנת וקורית שוב ושוב, ממש כמו הנאציזם והקומוניזם, להבדיל (?) – נסיונות   ל ש נ ו ת  בכח מבחוץ את האדם, לעולם מושלם. זה מנתק את ישראל משורש חייהם, זו הקרחה עקירה ושתילה מחדש  – לא יילך. לכן  קם פנחס ועושה מעשה בדרך אחרת: הוא לא מנסה לשנות מבחוץ – חוץ מאת מצב חייהם של הזוג.. – , אלא פונה וחס פנימה אל נפש העם, אל העכשווי הוא מתייחס, פונה וחס על קיומו העכשווי של העם!! מתחבר  בפניה זו פנימה ואומר עד כאן!  כולם עומדים ובוכים ביאוש פתח אוהל מועד. מול הכזבים.

פנחס מקנא לה',  לתהליך, כאומר –אני רוצה להתחבר. מה זה המילה לקנא כאן? ליצור קן  שבו ציפור הנפש יכולה להטיל ביצים ולהיוולד מחדש… זוהי קנאה קדושה. בניגוד לקנאה ייצרית שבה אני בכח  יוצר קן אחר מזה של המתחרה בו אני מקנא.. פנחס מוליד את התהליך מחדש על ידי מעשהו!!

 רומח הוא רום-מח,  מחשבה בינתית,  לוקח, ומתחם את הנזק שיוצרים בני הזוג,  מתוך יכולתו להתחבר ולחוס ולעשות את התהליך, הם הופכים מיותרים ונעלמים גשמית ורוחנית, הופכים לסיפור משל… כך הוא יוצר יכולת למשול בייצר הכזבי, על ידי שמפחית את הגשמי בבת אחת ואז גובר מאטד החלק הרװחוני שלהם, הסיפורי משלי, וזה אפשר לשאתל בלי שיעורר עדו מגפה במציאות.

עצם ההתחברות שלו אלךיהם מייתרת אותם מהגשמי, מסיטה מאת האיזון אל הרוחני משלי וגמאכטס נגעשעאפט. , כך, כשהוא נועץ רומח בהם, מעצם לכתו העוצמתית בתהליך זה מתחיל לנוד מחדש. במעשהו הוא כמו מי נידה לעם, לתהליך…

 כך הוא מבטל את הפער של בעל פעור. כי ההבנה שאומרת עדן, הפסיקי את עבודת בעל פעור את רק מחלישה עצמך. זו ההבנה ששמה פנחס. זו מגפה. תתחמי.. תהרגי את המחשבות האלו , סמלית. חוסי על עצמך וזו תהיה נתינה לקיומך, פני וחוסי.. בחסלו אתל הגשמי מסיט פנחס את האיזון אל הרוחני בר  ההכלה.  כך עושים במקרה של מגפה – פונים וחסים  על הרוחני דרך חיסון הגשמי… זו הפעולה הבינתית של פנחס.. הבנה שמסרבת את הנזק ועומדת כחומה בצורה האומרת  -זה לא!!

  מותר אבנים או דקירה אן שיפוד –אל קבתה, אל ניקביותה  החוטאת, די כהנים להפסיק להזיל ריר..   פנחס מכניס בינה  אל קבתה מרב שחס על קיום בני ישראל.. אבל עדן עדיין בפשט..  כי הפשט הורג ולא זו הכוונה אלא המשלה, הסמלה, זה מה שביסוד הקושי להבין- הסמלה. כתוב בפרשתה .

ברגע בו הוא משפד את זוג האוהבים למוות, הוא בבת אחת מפחית את עוצמת הביטוי הגשמי של חטא כוזבי, חטא בעל פעור, כי כשהם מתים מיד גדל ביחס הפוך חלקו הרוחני של החטא הזה, חלק הניתן לסיפור במילים, היינו לעיכול כחוויה רוחנית, להספרה כמשל – וזה מאפשר למשול בייצר הזה… כך מקבלת נפש עם ישראל יכולת לכפר על חטאה דרך מעשה פנחס.., הוא עצמו מקבל כוהנת עולם כי הביא שלום על ישראל במעשהו, וזו ההגדרה האולטימטיבית לעשות זאת , לרפא.

כך עוצרים את המגפה דרך חיבור כפול: מצד אחד לעכשווי המציאותי בהקדשה לתת טוב ללא תנאי.., ומצד שני תוך העצמת החלק הרוחני של החטא הזה.. וכבר אני בשדה הבינה. במעשהו פנחס בעצם מסמיל את שני אלו ועושה כפרה  -מוסיף כ' לפר ועושה משהו גשמי יצרי כמו בעל פעור למשל –  ל ס י פ ו ר  על בעל פעור… שאותו קל להכיל ולמשול בו..

יגאל עמיר רצח רבין מעשה בלבד שרק העצים את השנאה בין המחנות, כי רבין לא חטא, זא אין מה להכיל שם, אלא להפך, להגשים את השלוןם.. גשמית בלבד זו לא דרך. רצח בשם הצלת העם.. זה –לא!! כך במשפט טוביאנסקי שנחשד במסירת פרטים לבריטים על תחנות חשמל בישראל , וזה לא היה נכון אבל עשו לו משפט שדה ורצחו אותו כבדם קר כי היו בטוחים. אחכ זוכה בבירור אבל ככה 'הצילו' את העם מהבוגד. שהיה איש מדהים, טוביאנסקי. לינץ עשו לו . כך כשמגישימים דברים ומתרחקים מהרוחני. הספר ילדה רעה של נעמי לוי אבא של רביצקי שהיה עורך דין ששירת גם את ההגנה והאצל והוא גרם לזיכוי טוביאנסקי . בואו לא נתיימר לתת הסכמה בפשט בלבד,  זה ממש לא נכון .  

חסר אצל רבים  שלב הבנה של הסמלה, מה זה סמל.  מצד אחד התמקדות אל האדמה קרקע המציאןת של נעלייך, כי האדמה אדמת קודש היא, תתחבר ותתייחס ותאפשר למידה לקיום שלך  דרך הרצון הבוער שבו אין  צורך לממש בגשמי עוד. אז  מתרחש נס אשר מתאפשר על ידי ה'.

איך אומר יוסף לפרעה  בענייני החלומות?  ב ל ע ד י  – אלוהים יענה שלום פרעה. לא אני זה בלעדי. רק צינור אני מה'. ככה זה פועל. .

ואז, אחרי המגיפה סביב סיפור פנחס, אלוהים עושה מפקד מחדש כדי לראות מי איתו מי נשאר מי ישנו לו . מבן 20 שנה ומעלה. ששוב מפקד לכבטוד ההמשך.. מפקד אופייני אחרי כל סיום פרק והתחלת פרק חדש בתולדות ישראל .

כז – א ותקרבנה בנות צלופחד. ה מדובר בנחלה: מתי מגיעה הנפש לנחלתה?. כאשר אדם זורם בנחת  ובקבלה, כאשר הוא בטוב. אז. וזהו מקום הכי משפיע…השאלה היא האם גם במקום ניקבי עם כוונה ניקבית מתאפשר לנוח באמת?.. בתוך חסר, אפשר לנוח?  בנות צלופחד הם משבט  מנשה = אנושי, נישה, חסר, חלל. מאד משמעותי הסיפור הזה. בנות  צלופחד = צל ופחד, הבנות עומס הנה.  ולא סתם אחרי סיפור פנחס, כי הוא שם סוף להבנות צל פחד ומאבק. והנה  הן כאן בכל זאת,  דורשות נחלתן!!.

ובכן, מסתבר שגם להן יש מקום במציאות, גם לצל ולפחד כל עוד אני מושל בזה והמקום מוצא מידותיו  להן נחלה –כי לא מכחידים שום חוויה. מוצאים גם להן מקום בנחת וזה  לא שולט בי…אז  יש מנוחה ונחלה לנפש גם בנוכחותם כי לא מכחידים רק מושלים.

5 הבנות צל ופחד הן כולן שמות של תנועה =  מוכנות להמלט בכל רגע… FIGHT OR FLIGHT… מנשה והבן מכיר אשר מתמכר לתחושת הפחד… העומס אוהב לחפור –זה חפר.. באשמה ובבושה בכל אלו . . .ואז באים צל ופחד למלא אותי . ומשם גם באות הבנות, 5 הבנות התנועה אלו .נחלה = מחול הישרדות חוזר חלילה.. ללא התפתחות .. נועה – תנועה, גז בניוטראל.. חגלה חגה חה בחוזר  חלילה שלה…… מילכה – הליכה במעגל כזה… ותרצה  -רצון לרצות בריצה כל הזמן.. כל אלו מציירות מעגל של חוזר  חלילה, אבל עם רצון להיטיב.. כי לשם מתייחסת הכרת הטוב שלנו לכוונה, שהיא טובה, לכן נחלה להן.

גם חרדה היא   'רצון גדול להיטיב  – ללא נתיב'… ללא דרך באמת לעשות את זה אז זה מצטבר כחרדה… רצון להיטיב שמחפש נתיב… נדיב… פאניקה.

עצם הפניה שלהן לקבל נחלה זה כבר הטוב היחסי האפשרי, ויש להעריך זה. באומץ הן עומדות .. .פתח  אוהל מועד… למה יגרע שם אבינו מתוך חלקו כי אין לו בן .. משה?

ואמר ה' אליו הן הן דוברות, כמו –  'צדקה ממני'….. זה עולה ממש.. כן דוברות אמת, יש להן מקום כנמשלות – תן להן נחלה .. ולבני ישראל תסביר שאם מישהו מת אחיו אם אין זכר – אז נקבה, מילא.  העיקר שהנחלה תעבור הלאה בשושלת. כל חלק ראוי כי זו הדרך והחטא עובר אליהם לעבודה..

ואז אומר אלוהים למשה – עלה אל הר העברים הזה ונאספת אל עמיך. מהו הר העברים . כמו מעברים..  ראה הארץ לכל עבר ותהיה עברי שעובר מגשמי לרוחני כך תכיל את הארץ בזיכרונך כחוויית ראיה.. משה מבקש המלצה לממשיך וה' נותן לו את יהושוע בן נון איש אשר רוח בו.. ונתת  מהודך עליו… הוד = הידהוד רוחני אשר מאציל תדר  עובד מאחד לשני . .

זו התחלת ההכרה ערה פעילה שלמה  .  

Read Full Post »

עדיין בספר במדבר, עדיין עוסקים בדיאלוג הפנימי עם החוויות אשר בתוכנו. לאיזה חלקים נותנים מקום ואיזה שמים במיותר,  איך מתוך הכרת הטוב והבנתנה מתייחסים לעולם   ה כ ו ו נ ה , ולא לתוצאה, איך מחזקים את הכרת הטוב בלי אחיזה בתוצאה כי יהיה אז על תנאי תמיד, עניין התוצאה.

אגב, המילה על תנאי, חשבתי עליה – כאילו יש איזה תנא אשר מתנא  צרותינו בקול רם ולומד אותן, וזה התנאי להמשך הדרך כרגע, אם התנא פעיל כעת… כלומר, OK, קדימה אבל עם לימוד העניין, רק כך!

כשלא תלויים בתוצאה מתמקדים בעולם הכוונה, באים מהכוונה, שהיא תמיד תמיד טובה…  אם אני רוצה להתקרב ולחזק את הכרת הטוב שלי, אזכור כי היא תמיד באה מהכוונה, כלומר –מטוב. תמיד! מעולם הכוונה הטובה.. משם לבוא, מהבנת הכוונה! כי הכוונה היא תמיד להיטיב, גם אם לפעמים הוא מתחזק מהגורם המחליש. כך ילד שמרביץ, וזה לא יפה… הוא מתכוון לטוב, הוא לא מתכוון להזיק… אבל חייב היה להוציא לחץ,להיטיב עם נפשו הדוויה. אני יכול לראות את ליבו הטוב, את קיומו המהותי הטוב מנסה לשרוד חוויות קשות מדי לעיכול… לכן זו כוונתה הטובה של ימימה באומרה לנו להיות קלילים ולהרבות לשגות – כך נוציא לחופשי לחצים מן הנפש, כך נשרוד עד – עדשייחפץ ריפוי אמיתי..

מותר לשגות, זה לא מוריד מערכנו וממקומנו, אלא להפך. גם לשגות בחלומות, אגב,  זה  בסדר… שגיאה הכרחית כדי לתת מוצא משלי לנפש. ולא להתאמץ לדייק!  דיוק יתאפשר כאשר ייחפץ = יהי מוכן להתגשם, כמו חפץ, מחוז החפץ… להתאמץ לדייק זה רצון בהפרזה! בעצם כל המקומות הטובים שאנחנו שואפים אליהם אפשר רק להתחזק ולאפשר להם לקרות, כי… הם מתרחשים באמצע שבין הניגודים , ושם אין מאמץ אף פעם, יש רק זרימה הרמונית… רק בהגעה למצב כזה  יתאפשר שינוי וריפוי .  עד עכשיו החטאתי, אני הילד, את רצוני בהרבצה. כאשר  אתחזק אמצא דרך לבטאו בלי צורך להרביץ  לסלע. מים יזרמו לי בנחת בכח הדיבור….

במקום מאבק הצלחת לרשום על שדה ההכרה את ניגודו המשלים: דיאלוג… רכות…  . כעת ההכרה מסוגלת לשמוע את הדפוס החדש שרשמנו בעת ההתחזקות,  ולאמץ את הדפוס הבינתי אותו בתווך.

כך בילדים – אני דורש מילד ללמוד   ל כ ב ו ש  את יצרו. לשלוט בו, כן, בכח המשמעת, כי כך צריך, כך אבא אמר… זה בשלב התחלתי.  אבל אם רוצים   ל ד  י י ק   את  העניין = לרפא את החוויה המקורית המנביעה את כל העסק –  אפשר רק כבוגר ולא עוד ילד. רק אם  היום את כבר לא ילדה שבוכה שנטשו אותה, זה כל פעם  שולט בך ואת מתמוטטת, כי לא מוכנה עדיין לפגוש בחם לב את הילדה הנטושה שבתוכך, וכל פעם שבא משהו שמזכיר לך את זה דרך  חוויה דומה – את בורחת להישרדות נואשת של האשמה וכו. . לכן נא ברגע הנגיעה בכאב, נא לרשום לעצמך על שדה ההכרה שאת  כ ן  מוכנה לפגוש אותה בחם לב,  ולא מיד להגיב בבריחה. את מתמקדת בחוויה ופוגשת את הילדה הנטושה,  ושם מתרחש הנס, היינו העלאה לסמלי, למשלי .. ואת מרפה מצורך לברוח להישרדות, את מושלת בו  = נרפאת.

ככל שהכאב הספציפי של העבר, עומס הילדות הזה , החוויה הקשה מדי לעיכול הזו שנתקעה שם – מקבלת  צ ו ר ה  מדויקת יותר בהסתכלות, במבט הרוחי הזה – יותר מתקרב האדם ליכולת להשלים עימו ולהיות בחוויה שלמה בה הואה מושל ולא הפוך,  למשול בה במקום שהמקום הזה ישלוט בו… ההתמקדות במקום נותנת צורה מדוייקת יותר לכאב, וזה המפתח להכלת החוויה והפיכתה לזיכרון פשוט חביב…אז המאמץ שלך יותר אפקטיבי… כלומר להזיז מעט בכיוון הגשמי של קבלת צורה…תנועה מאד עדינה אבל הכרחית… כדי להכיל. וראי/ה גם פרשה קודמת בעניין זה..!!!!

כך מתחברים למקום הזה, כשצורתו נהיית ברורה.  כי ברור שהחוויה מעוררת הכאב הזו  הזה לא יכלה לקבל מקום סביר בזמנו וגם אחכ, להיות מוכלת. לכן היא מתפרעת, בחפשה מקום… אבל מגיל מסוים     כ ל   נ ט י ש ה    ה ו פ כ ת   ל נ ט י ש ה   ע צ מ י ת    כי הגיע הזמן להכיל את המקום הזה, כשאי הכלתו ואי ריפויו הם נטישה של המקום על ידי עצמי…ההסכמה שלי כבוגר כעת לפגוש את המקום בו  תמיד נטשתי, תעלה את התינוק שננטש כמובן, לעשיית שלום שם…

גם תינוק או יחד יכולים לדעתי (מיכאל) לעשות ריפוי אמיתי אם בכח האהבה והשמחה הם מקבלים לרגע מעמד 'בוגר' שעושה את זה.  

ברגע בו את חזקה מספיק להחליט לא לנטוש עוד בבהלה את המקום הזה של הילדה הנטושה – את פוגשת  את נשמתך הזכה.. היא מחכה לך שם, הכואבת הזו, מוסתרת.. אז יש להיכנע לכאב, למקום הזה, ולהבין שנקודה זו היא אדמת הקודש של התהליך, תמצית הדרך מול ה', זה כאן בדיוק, תכלית התהליך. מול הסנה את, ומולו מנהלת דיאלוג עם הקיום שלך. להבטיח לו שלא עוד אברח בבהלה לסיפוק יצרי ההשרדותי, הזה או האחר, ואז גם לשאול אותו למה הוא זקוק עתה ממני? זו אדמת הקודש כי שם יוקדת במלוא עוצמתה אש הכאב ההוא, הכי גדול… נשארים ניצבים מול הכאב הגדול הטהור, בלי פירושים, ורק שואלים מה הוא רוצה ממני כעת… ההתקרבות אל עצמי חייבת להיות ללא רגש מלווה אופייני להישרדות, כמו כעס או אכזבה או ייאוש מאהבה…

כל נסיון להבין מה קרה וחיטוט בעומס העתיק לא יעזור כלל. אלא לפגוש הקיום הכואב העכשווי ולשאול מה הוא מביע בכאב ומה חסר לכן? לפנות למוקם של נתינה לקיום הכואב, ולא שאלה מביכה או חיפוש סיבות.  פניה בחסד בלי נסיון הבנה אלא לראות את הכאב הנקי, ולתהות מה מביע קיומי בכאב ומה הוא מבקש ממני האדם  (אהבה).  בעכשווי, מה אתה מבקש, קיום?

מיכאל  שואל: האם לדייק זה כמו  ל מ ש ו ל  בייצר? נדב – ההוראה היא לכבוש,  לא למשול. אצל ילד אתה כובש בכח, ילד לא יודע למשול . אבל אם הילד הוא ילד רוחני כי הוא נחוש במקומו?? לא לא, הוא חייב לכבוש את יצרו, איזה הוא גיבור קרב, זה הכובש… .נאבק בייצר ולא נותן לו להתבטא, מדחיק  בכח!!!  כך נדב.  לא נשמע כל כך טוב, בכח, אבל ילד הוא בהישרדות שלמה, אין רוחני אצל ילד עדיין –  יש רק רגשי!  אין לילד יכולת כזו, כך נדב. אין לו רוחני! רק בגיל 12-13 מתחיל הגוף הרוחני להתעורר בילד…דמיון יש לו, אבל זה לא רוחני, זה ריגשי נפשי!

בסדר, אני חושב, אז רגשי: אם הוא מסוגל לדמיין חלק מביטוי הייצר ולא להגשימו כולו – כבר חסך הרבה צרות… לא? אני משוכנע שתינוקי בגן שעושה דלקות אוזניים כי רע לו, יתרפא אם ייקבל מספיק אהבה או יתחזק בתרופה הומאופאתית עד כדי לחזור למקומו של לפני שהלך לגן, להיעשות נחוש בין גשמי לריגשי ואז למשול בכח הדימיון… נדב? נדב??….

הנה שחר יספר סיפור מהיום… אבל אני לא יכול לשמוע אותך שחר, לצערי…  

להיכנע לכאב זה להתנתק ממערכות ההגנה, מן המאבק במציאות ולהתחבר למציאות העכשווית כמו שהיא, במקום להפליג למחוזות בריחה דימיוניים של הישרדות. די לברוח!! לקבל את המציאות הכואבת, ולקבל שיש שם כאב תמיד! כאשר אנו בוחרים להיות על קרקע המציאות כמו שהיא במקום לברוח, מתחילים לזרום בנו כוחות מדהימים… הם באים מתוך ההסכמה סוף סוף לתת טוב לעצמנו במקום לנזוף כל הזמן,  כי אנו ראויים מאד.  

כך בסיפור של בנות צלופחד הן קיבלו נחלה בשבט המנשה, המכיר בכל דבר  אנושי , שם תמיד תהיה להם גם להם נחלה, לכאבים, לפחדים. ברגע שיש להן נחלה, שהפחדים קיבלו מקום, מצאו מידתם – עולים כוחות גדולים!! כי אנחנו כעת לא בבריחה אלא על קרקע המציאות, מעצם ההסכמה לתת טוב לעצמנו, ואין ביזבוז אנרגיה על הישרדות נואשת… . כך עושים ריפוי של מקומות כאב  בנפש.  8 שנים חיכו הכוחות דרך מאבק  ועוד מאבק. וזה בדיוק הסיפור:  כל עכשווי הוא שער של חיבור אל החוויתי הפנימי. שער אל השקע, החסר, החרבה של כח היקום, ומשם יזרום הכח.

ההתחברות  עם בורא עולם – זו הארקה!!!  שהיא כל כך חשובה לזרימה טובה. כך נאמר לאחרונה. כי עודף לחץ מתח לא מאפשרים זרימה. כאן ההארקה חשובה כל כך. מזל עשתה עבודה על חורבן בית המקדש ומשם, ממקום החורבן בגדול כבר מיד בצבץ אור הגאולה, כי היתה הבנה שמתוך החיבור לחורבן לקבלה ולכניעה  כבר נזרעים זרעי הגאולה!! זוהי התחברות אל הכואב במידה של שמירה עצמית . תמיד לחפש את האיזון הנכון בין הקטבים, בין כל שני קטבים… אסור להתערבב עם הכואב  – וגם לא עם האהוב – מתוך רחמים וביטול עצמי, חלילה, אלא ממקום של הדהוד נחוש.  יש להתחבר עם הכואב באהבה,  לא בערבוב! רק אז תתקיים זרימה ויציאה לנתינה.  מכך  שהחלק הרוחני שלנו יש לו ענין להושיט יד לקיום הכואב סובל שלי. תמיד חלק מחוץ לריגשי עושה את זה. כל ערבוב רוח  עם רגש זה ערבוב חוטא. תדעי שזה נעשה נכון כשמרחב הלב יפתח בחם לב. מצד אחד כניעה  אל תוך הכאב תוך הפסקת המאבק ההשרדותי, ומצד שני  ניהול בו זמני של דיאלוג עם הכואב, בהבנת לב.

נקודת החיבור עם הכאב יכולה להיות בהחלט גם מקום של פחד,מורך לב חרדה, לכן מורה ה' למשה לתת נחלה בנות צלופחד   -נתון תיתן להן נחלה בתוך אחי  אביהן. ואיש כי ימות ואין לו בן  – אין הבנה של עשיה -והמרתן נחלתו לבת שלו, לניקבי, ואם אין לו בת –לאחיו! ואם אין אחים – אז לאחי אביו, או לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה. זה יהיה לחוקת משפט. כלומר – הכאב או ההבנה המשפחתית או צורת ההתנהלות הזו חייבת לעבור הלאה לדור הבא כדי שיימשך התהליך של הריפוי בתוך המשפחה  אצל מישהו, שלא יאבד התהליך גם מול כאב ומוות. כל צורת רצון שעולה היא שער לחיבוֳר אל הנחלה דרך התהליך. חיבור עם ה'. כך משאירים את התהליך פעיל ולא תקוע . כך יוותר  קצה חוט לגשת פנימה בסופו של דבר ולעשות ריפוי.

זה  מהדהד לי – מיכאל – עם 'על שילשים ועל ריבעים ' שלאל הכי איכפת שמישהו יעשה המשך לתהליך בדרך אל ריפוי אפשרי…כל המשפחה ומדור אל דור….אז כאן זו הזכות לנחלה שעוטברת.זה הכל קשור והא בהא תליא. זהו מקום ונקודת הצמיחה המקודשת, כי צמיחה יכולה להתרחש רק בקרקע המציאות מול חקמ"ל עם כאב גדול אשר נירפא והאנרגיה שלו מופניית לצמיחה. זה לא יקרה בבריחה מן המציאות או בניתוק של חוזר חלילה שם אין צמיחה..  רק באדמת הקודש היא, היא האדמה אשר בה יוקדת אש  הכאב,  אש הייצר… שם תצמח הבינה מחדש. וזה הילד הנטוש, למשל.  

חייבים קשר לשורשי הכאב, למהותו האמיתית, לא לדרכי ההישרדות של האורגניזם אשר צמחו כתוצאה מן הכאב…. כי אם אנחנו רק בהישרדות אנו מכים עצמנו בכח כדי לשרוד  עד.. עד שהאתון פותחת פיה ומבקשת די להרביץ בי, בסלע, דבר אתי בדיאלוג.. דבר אליה.. כמו בסרט של… אתון – אתן במדבר נטע ארז… האם אי פעם בשם הנפש עשיתי משהו נגדך? כך האתון הנותנת. זה החלק הבהמי המתכוון לטוב, כמו כולם ..  אבל אם אני חושד  בטוב שבי הוא נגדי, אז אני בורח ובלגן .

לפעמים יש עומס ,נקודת כאב שהאדם בשום פנים וגם לא אופן לא מוכן לנגוע בו אפילו בעדינות..ממש מתעקש כאילו חייו תלויים בזה.. וזו האמת –היא עמדה למות כילדה וכך ניצלה דרך בריחה להישרדות, מה היא צרחכה לחזור כעת לגיא צלמוות? לא רוצה…..

כך זו עם זיהום מעיים עקשני כל כך והיא לא מסוגלת לחברו אל נפשה. והדלקת מתמשכת  כי אני שפחה  למחלה אם לא עושים ריפוי לסיבה הנפשית. מה עושים?  הכל עניין של דיוק במדדים. לכל דבר הזמן שלו, ואולי זה עוד לא הזמן  בשבילה לנגוע..  יתכן.  אז מה ירפא אותה? אולי ךלא תתרפא. נדב  לא ידע שהוא עולה שם על מוקש כזה.. אבל עלה. ונסוג.  כי אין ברירה. יש לכבד את הקושי.   את מוכנה לתת צאנס שהפירוש שלך לא באמת נכון ,.?? מהותך היא שאחראית על פתיחת המקום הזה. לתת אוקיי לפתיחה.. אי אפשר בכח.. ההגנה חזקה מדי..

שימו לב שכל צורת רצון בדרכה היא פתח להתחברות עם המציאות ,עם העכשווי, ומשם יבוא תיקון. לכן כל צורת התנהלות של האדם הן כבר שביל לכיוון תיקון  אם ייחפץ. בתנאי ש נסכים להתחבר ואז זרימה וריפוי, והתפילה פותחת תפילה וחיבור בכל.

פרשת מטות  – נדרים יש פה, בהפרדה בין צורות רצון זכריות לנקביות. כי אחרי שבנות צלפחד מקבלות נחלה אז בודקים פה הצעות  לדיאלוג בין זכרי לנקבי ואיך הם משתפים פעולה בתוכנו. לא ניכנס…

פרק לא א, במדבר. וידבר ה' אל משה לאמור, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים. משימה אחרונה של משה, אחרי שכבאר הקם כמה נקמות ממאת כמה עממים. .אבל מה זה למ[נקום מאת? הנקום מקים לנו נקמה ומעניק אותה לנו?  או ש ה' נותן נקמתו במניין? מי נותן מה למי? מה זה הסחר חליפין הזה??

שאלה טובה (תודה, מיכאל). נראה  שנוקם מקבל גמול של נחמה מאת זה בו הוא נוקם, ויש בכך משום נחמה  חלקית על מה שקרה. בל נשכח שפורשיה (ארמית: פורתיא) היתה אשתו של ברוטוס עליו השלום (במחזה יוליוס, קיסר,  מאת שקספיר, וויליאם), והיא נחמה אותו אחרי שהתנהג כפי שהתנהג עם קיסר, שנהג גם הוא כמו ברוטוס. היא ליטפה את גבו, ואמרה –  די, די… די מתוק שלי. זו היתה נחמה מאת פורשיה. אני מקווה בהסבר זה להתנחם מאת הספרות העולמית על כל מה שקרה .  לה. ולי. ובכלל.

 משה עומד לקבל מאת המדיינים נחמה לבקשת ה'. רק המדיינים כעת –  ודי. תוכל למות. מדיינים הם החלק המודד ברע, שדן, עושה מדנים, החלק  המאבקי שלנו נגד  עצמנו.   קבלת נקמה מהם תאפשר למשול ביכולתם  ל ק ו ם ולהפריע בתהליך. . זוהי נקמה. כך בני ישראל לא יקחו איתם את המדייניות הזו. ..כך מקטינים את יכולתו של נגע אפשרי בתוכנו לקום ולעשות מעשה. . שלא יחרחר ריב ביני לבין עצמי. זה בעצם כמו להשמיד = לתת לו שם ומידה בפינה שלא יפריע… להכחיד = לתת לו כח להיות במידתו המיוחדת ולשתוק שם. …

כך מתחמים, מייחדים  את המדיינים כמיותרים ,  כאילו הפכו למסה אחידה חסרת השפעה = הם אצלנו, אבל חסרי השפעה. המדיינים כאן כדפוס חשיבה שרוצים להיפרד ממנו.

אבל מסתבר למשה שלא הרגו את הקטנים ולא את האימהות שהן בהריון ולכן הם עלולים לחזור! והרי כל העניין הוא גם להיפטר גם מהמדיינים הקטנצ’יקים, לא רק הגרעין המאבקי. גם כל זרעיו. בעצם למה לא לתת להם נחלה כייצר שמצא מידתו? לא ברור. מה גם  שלכאורה יש כאן סתירה כי יתרו היה חותן מדיין וציפורה היא מדיינית!  מה זה? נדב: הכל טוב כי כל מה שקרה למשה חייב היה לקרות בשביל ההתחזקות שלו, שעורי משה… לכן יתרו וציפורה, אבל כעת –להשמיד כל זכר!!!

משה פונה לעם –  החלצו מאיתכם אנשים לצבא לתת נקמת ה' במדיין. מידת הדין .. בהפרזה.. מידת דין מאבקית. אלף למטה… 12000 באו. לצבא ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא ולו חצוצרות קודש. אז התקיפו והרגו כל זכר ואת מלכי מדיין, שלא לדבר על בלעם בן בעור.

כל זה הכרחי כי עובדים כאן לפי הזריעה:  מה שנזרע עלול לצמוח.. הרוג הקומקום לפני שיהיה קטר גדול. אוי. חשוב לחזק הזרע של הרצון להיטיב. כי גם מאבק על חוט השערה מקלקל מערכת שלמה. אסור שיהיה שום  מאבק כי זה מקלקל הכל.. כי המאבק מפר ההרמוניה. כך במגילת אסתר – זרע עמלק התפתח להיות המן הרשע!! גם נגע קטן עלול להפוך לך לסדאם אם מזניחים אותו … א. קישהונט. פיתחו לי פתחה של מחט, ואפתח לכם עולם ומלואו!כן כולנו אור קטן אך ביחד אור איתן. .. לכן עוסקים גם בקטנים. לא בטוח שהבנתי. למה אי אפשר להכיל המדיינות במקום שתמצא מידותיה?<

זו חוקת התורה לעשות ככה.. אומר להם פנחס.   

לב, א = מטות. בני גד וחצי  מנשה ראובן וגד,ת באים עם בקשה מיוחדת שיש עימה שעור חשוב:   אלו הם חלקי נפש עם המון מקנה, כי מטיבם הם קונים רצונם מבחוץ דרך  ה ר א י ה (ראובן) ,         ה ג ד ה  (גד) ויחסי  א נ ו ש (חצי המנשה) . לכן זהו מקום מקנה =רצון קנוי. מה שמייחד רצון קנוי  זה שהוא בא מבחוץ וסגולותיו עימו… אז הם פונים למשה ומסבירים, שכל האזורים האלו )שהחושים קולטים) ארץ מקנה היא, לעבדייך מקנה – מחוץ לנפש מחוץ לנו הם באים. כלומר צורת התנהלותם מושפעת מגורמים אחרים מהרגיל אצל שבטי ישראל האחרים.    הבעיה שפורש לפניהם משה היא שבכך הם עלולים התנתק ממש מהזרימה הישראלית המיוחדת.. היינו  – איך אדע שמה  שניקנה בחוץ יהיה בחיבור עם רצון ה'? איך להכשיר המקנה לקדושה? איך אני דואג שהתנהלות מבחוץ בחוץ תיעשה בדבר ה', ולא משהו אחר? ההוכחה והקשר יתאמתו על ידי זה שכל אלו ישתתפו במלחמת הקדש על הארץ ויצורפו באש דם בדם עם כל העם…כך..

הם מחוייבים להילחם שכם בשכם עם עם ישראל . משה אומר –  אתם חייבים לעבור את הירדן, להיכנס ולהתחבר פנימה ורק אחכ תצאו כשאתם נושאים עימכם את המחויבות היהודית של הברית האלוהית . זו הראיה שהכל יהיה מחובר לניצוץ ה'.  אל תהיו תרבות אנשים חטאים, מזהיר משה.. .  תרבות זו התרבות  צאצאים של אותם אנשים חטאים.. זו מנטאליות שעוברת בירושה… משה מזהיר שם שלא ישאבו ממקום לא נכון. הוא חייב להיות בטוח כי כל כך קל ללכת ASTRAY….

הם מבטיחים לבנות גדרות לצאן = לתחם רצונם ולהפריד בין רצונם למהותם ולשמור את ניצוץ ה' בתוכם. הרצון יישאר מגודר ולא ישלוט בנו אל תדאג, מויישה. עם הרצון המהותי ניכנס פנימה . נהייה חלוצים לפני כולם – נחושים נהיה =נהיה החושים של העם להביא רק טוב…  אל תדאג מויישה… נעזור להתנחלות .. אלו חלקי הנפש אחים והם מבטיחים לעור בכל לב. נעזור מאד.

משה מאשר להם בתנאי שאכן יכנסו פנימה כאמור ויחלצו לפני ה' למלחמה. .  אבל ממליץ לבנות בתים לטף לפני הבתים לצאן..  כי טפכם הוא מה שטוף בכם…כך קמח הטף האטיופי קטן בגודלו פי 100 מגרגר חיטה אבל הקטן הזה יגדל להיות גידול חשוב!! קמח נהדר ללא גלוטן… כך הטף שאפשר לעצבם מחדש..

האחוזה היא הנחלה היא המקום האישי אליו אנו שואפים לחזור. אין הבדל מהותי בין אחוזה ונחלה, רק במהות המנוחה…  בקיצור הם מבטיחים שהכל יהיה בסדר עד שייתן להם אחוזה בעבר הירדן. וכך הווה.

מסעי

  לג א – כל המסע מונח פה.. 42 תחנות כדי להדגיש את ההגעה למציאות העכשווית של המקום הטבעי לעם.  הן  42 תחנות… 42 = אור בא,  נובע ו2 מלאכים.

לג נ – משה מדגיש את הצורך להוריש את כל יושבי הארץ מפניכם – לא לחקות שום דבר להיות עבדי ה'. לעושת מהפך בנפש . כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה.. כי אם לא תורישום והיו לצנינים בצידכן  וצררו אתכם..

שימו נא לב שארץ כנען נחלתנו היא נחלת החיבור בין  שם  חם  ויפת! אפריקה חם, יפת היא אירופה, והמזרח זה שם . היא יושבת בחיבור בדיוק בין השלוש..  כנען. לכן חייבם להיות מול העולם בטוב. כיח בעוד חושיכם קובעים לכם היכן יתנחלו החושים – שאר השבטים יתנחלו לפי גורל. למה ההבדל?

 על כך בפעם אחרת, עוד ידובר ויסופר… להתראות!!!

Read Full Post »

מעתה תוכלו למצוא אותן כאן , פעם בשבוע אשלח את סיכום+פירושי משנה שלי ללימוד עם נדב.

תהנו!

Read Full Post »

חברים יקרים של 'מקבלים שבת', תודה לכם, ובעיקר לך, דב יקירי, מורי ורבי!

הפעם הגדלת עשות כשהבאת את הגברת מיכל ארבל, חוקרת הספרות. איך ידעת באינסטינקט מופלא לראות את המיוחד בה, שהיא עצמה שרויה תחת קללה מאז הוכנסה פנימה, שולשלה אל פיר מערת המכפלה ונגעה בקודש כשהיא עדיין לא מוכנה כלל… אכן הכל משתלב.

 

המדובר הוא כאן, כרגיל, בגדול, בתהליך הכניסה פנימה של אדם אל נפשו, של האדם. עוד שעור באיך להגיע פנימה בשלום כדי לעשות את ההתקרבות של אדם אל מקומו. כי אין דבר אחר בתורה ובכלל. עגנון, הגאון הבין את זה כשהוא מביא לנו את סיפור בלק הכלב שעליו נכתבה הקללה כלב משוגע ומיד חזרה אל הכותב והרסה את חייו. כי אם כלב, כלומר החיה שבנו הוא משוגע, אז האדם מתרחק מחייתו הפנימית וממקומו וחבל. בכך נחתם גורלו של יצחק כדברי החוקרת. אבל כדי שגורלם של בני ישראל לא ייחתם כך  – אגב, מהי חתימת גורל אם לא קללה? קללה היא הסכם כישוף שעושה לנו מכשף כדי להגן על הנפש מפני חוויה קשה מדי באותו רגע. כן, כמו מחלה, כן מאותו רגע כבר לא מהלך אלא מחלך כדי לשרוד . כישוף/קללה  היא דרך לשרוד בינתיים עד שיהיה כוח לחזור ולעשות שלום במקום ההוא בנפש. זה מה שעושה קוסם,צ לעומת מכשף, הוא הוא ההבדל בין חרטומי מצריים למשה ואהרון. במאמרי (הבלתי מפורסם עדיין..) 'מכשף או קוסם, ואולי שניהם' אני עומד על כך…

בכל אופן, המכשף הגדול שלנו הוא האגו: אותו מכשף, סליחה, מחשב על, אשר אמון להבחין בסכנת חוויית ייתר ולהפעיל כישוף/קללה כדי להתגונן בינתיים. יוצר שיריון של נחושת קלל על פני הכאב ההוא בנפש כך שלא ניגע בו, כך שיש חסינות בפני דיכאון ועצבות בינתיים, במחיר של כישוף.

השעור הפעם עוסק גם בחיה שבתוכנו, לכן כל כך הרבה חיות. כל המנעות מהכרה ונגיעה בחיה באהבה תביא מצב של קללה. זו מגינה בפני כאב הנגיעה הזו, אבל במחיר גבוה. חשוב לנגוע בחיה בשלום כי חיה היא החיוניות, היא הייצר היא הפיריון. תשאלו את עגנון, הוא יודע מצויין את זה, אף כי אם אשאל אותו יכחיש מיד – הוא הרי סופר, הוא לא חוקר…

הכניסה אל ארץ כנען, – המקום בו נכנעים פנימה אל הכאב עד כדי הוויה שלמה –  כרוכה בפגישה עם זרים אשר כבר יושבים שמה ככלל מזמן, נכון אמרת מיכל. אבל כדי להבין חשוב לדבר גם בשפה השנייה, שפת הדרש סוד, להבין שאלו הן חוויות זרות אויבות מסוכנות אשר מחכות לי שם שאעשה איתן שלום או לא. בלעם=הוא האגו אשר בנפש, הוא המכשף הגדול אשר מסדר הגנות ומארגן את תהליך הכניסה. דרך קללות, כמובן דרך קללות כי אין דרך אחרת, בינתיים. אבל גם לו לא פשוט, לאגו.  החיה מדברת אליו, אלוהים מדבר אליו, הבלק מדבר אליו – מכל הכיוונים ישנם לחצים והאגו מנסה לבוא לשלום מול כולם. כועסים על האגו כי הוא יוצר קללות, אבל הוא עושה ומתכוון לטוב! גם הוא רק משרת את האל בדרכו

השם 'בלעם' אולי מרמז לתהליך העזרה לבליעה של חוויה – כן לבלוע את החוויה, אבל עם… תוספת. של הגנה. הוא בן בעור כי משתדל להוציא דברי נפש עמוקים החוצה אל העור כדי שלא יפגעו בנפש.

קללה של ממש קוללה, חלילה, המיכל, כאשר שולשלה מטה מטה. לא המכתב הפתוח הוא החטא אלא ירידה אל נבכי בטן קודש  -גם של עצמה –  בלי הכנה מוקדמת. אופייני לשני אנשי צבא מניאקים לעשות דבר כזה, כשכוונתם טובה חבל על הזמן, אבל הבנתם העמוקה רדודה  היא, וחבל.

אכן כיוסף שולשלה אל הבור, ותמימותה נפגעה כמו שלו, של יוסף. האם עשתה ועושה היא מאז דרך של תיקון?הבה נקווה שאכן כך. נאחל לך מכל לב.. הרי זה הכל בהשגחה גמורה , מיכל! הלכי  נא בדרך שמתווה לך האל. בהצלחה!

כמו גם ב'גילגול' של קפקא החיה אשר מתבטאת דרכנו החוצה היא חלק אינטגראלי שלנו. סמסא הוציא אותה כי לא יכל עוד להדחיקה. אבל מסביבו ומולון במשפחה יש כל כך מעט אהבה שהוא מת, וחבל. בפרשה שלנו יש, ברוך השם,  מספיק אהבה של האל לעמו ועל כן הופכת הקללה לברכה, כאשר במטה קסם אהבתו הכל מסתדר. מסתדר – רק כדי להתקלקל ולהתקלל מיד מחדש בעזרת בנות מואב. אפשר רק לאחל לעצמנו ללכת  הלאה בדרך המופלאה הזו של החיים, בעזרת מורינו ורבותינו, אמן.

                                                                                                                             תודה, מיכאל פרסיקו, רופא

 

Read Full Post »

כל העניין עלה בדעתי בעקבות חזרתה הספיראלית, הברוכה של פרשת קורח אל חיינו. אותו רגע בו קורח אומר: רגע, למה לא אני? אני במקומך, משה?  מי שמך, משה? גם אני יכול להיות,  משה. במקום לצחוק לו בפניו או לנזוף בו קשות, משה נופל על פניו. כי הוא יודע: הרי על פניו  – קורח צודק. אלוהים אכן נמצא בלב כולנו  – שם עשה לו משכן עוד מאז 'ושכנתי בתוככם' –  אז למה לא דווקא הוא, קורח?

התשובה נעוצה בהבדל בין מכשף לקוסם.

הציר הרוחני גשמי – כאן מתרחש  הכל

הבה נניח שהכל, הכל  קורה לאורכו של הציר הגשמי – רוחני. בתנועה דו כוונית, הלוך או חזור, בתנועה ספיראלית מעלה מטה –   רק שם קורה התהליך האנושי-אלוהי: זה לאורכו (ורוחבו)  שחוויה שבאה מהעולם הגשמי, נהפכת לזיכרון פשוט. בתהליך מסתורי שקורה כולו לאורך הציר הזה היא הופכת מגשמית – לרוחנית. החלק הנקבי הוא שעושה את העיבוד של החוויה לזיכרון פשוט, אגב: תפקיד זכרי מובהק.. ואילו תפקידו של הזכר הוא להכיל את הזיכרון – אגב: תפקיד נקבי לגמרי. כיוון ההליכה הוא אחד, הוא ברור לגמרי: אל הרוח,אל ההסמלה של כאב לכואב פחות , לכאב בר הכלה, הרבה פחות גשמי, שנישאר כסיפור משל, משהו שאפשר למשול בו… לשם הולכים הדברים, אל מקום של הרמוניה, אהבה, שלום, מקום – כולם שמות של האלוהים.

זהו הציר לאורכו מתרחשים גם הכשפים והקסמים כולם. קודם קורה הכישוף, כתהליך טבעי של הישרדות נוכח חוויה גדולה מדי לעיכול, ואם יש עזרת השם,  קורה אחר כך גם הקסם, המתיר את הכישוף.

כשוף וקסם – שלבים עוקבים בתהליך הריפוי האנושי

כאשר  יש חוויות שהן קשות מדי לעיכול, מפחידות, מחרידות, עצובות מדי לנגוע, יש סכנה שהתמודדות בכח תביא את הנפש למצב אבדן אנרגיה והתנתקות עד כדי דיכאון, פסיכוזה,  מוות רוחני או אפילו פיזי. לשם כך נברא הכישוף, כדי להגן ממוות.  

ב'סיפור פשוט' של עגנון, כשהירשל לא מסוגל להתמודד עם החוויה של אובדן אהבתו, הוא  נכנס למצב המבורך של כישוף הנקרא 'שיגעון', אשר מאפשר לנפשו לשרוד בינתיים, במחיר של מוזרות כלפי חוץ, עד שיוכל לקבל עזרה מרופא אמיתי. זה מתגלה כדר לנגזאם, אשר לאט לאט מספר לו את סיפור חייו שלו, של הרופא, תומך בו אוהב אותו  והופך את הסיפור המסובך של הירשל –  לסיפור פשוט, לזיכרון פשוט… זהו ריפוי אמיתי: לעזור להפוך חוויה תקועה כואבת ששולטת בנו לכזו שאנחנו מושלים בה, כזו שהפכה ממפלצת ענקית מפחידה לסיפור פשוט על מפלצת, לסיפור משל… כבמטה קסם הוא עוזר לו, להסיר את הכישוף. הכישוף = מחלה נהייה מיותר והא נעלם כי כבר אין בו צורך…

כישוף הוא אם  כן יצירת מחלה כדי לשרוד בינתיים מול חוויה קשה מדי לעיכול. הוא עוזר להימנע מניסיון  עיכול של חוויה קשה מדי,   ומאפשר עצירה על הציר הזה עד יעבור זעם. זו הישרדות, אכן, סוג של בינתיים, עד שיבוא קוסם לעזור..

כך  קורה למשל באגדה על היפהפיה הנרדמת: המכשפה ה13 לא הוזמנה למסיבת ההולדת, ומרב כעס הטילה כישוף על הילדה לאמור: בגיל 13 תידקר הקטנה באצבעה ותירדם. הוציאו ההורים כל מחט מן הארמון ושמרו עליה בשבע עיניים, אבל ביומולדת 13, בקומה ה 13 של הארמון היא פגשה אורגת נול בשם טרדיצ'ה, אשר אפשרה לה להידקר, ו… הופ! הילדה נרדמת.  איתה קופא גם כל עולמה. עד מתי? עד שנסיך אוהב במיוחד יחדור את סבך היער שמסביב וכבמטה קסם יעיר אותה בנשיקת אוהבים על פיה. אז מה היה לנו פה? חרדה מהתבגרות, ולכן דקירת כישוף  מתנה מהמכשפה ההיא, כישוף המאפשר תרדמה של בינתיים, עד לקסם של אהבת אמת אשר מרשה לה להתמודד סוף סוף עם החוויה. מסך.

 

משה מול חרטומי מצריים: כאילו אין הבדל? הבדל בכל זאת יש!

 שמות פרק ו' 9-14:   

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה–יְהִי לְתַנִּין.  י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו–וַיְהִי לְתַנִּין.  יא וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם–כֵּן.  יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.  יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם:  כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה.  {ס}  יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם. 

כמו בסיפור קורח – בעצם עוד הרבה לפניו, באים משה ואהרון אל פרעה ועושים קסם/כישוף (מחק את המיותר): הופכים מטה לתנין, ככה, אומר פרעה, גם כן עניין. הנ גם החרטומים שלי יכולים. ואכן גם הם, המכשפים המקומיים (אואולי קוסמים? זה לא ברורו בשלב זה) עושים אותו דבר. אז כאילו אין הבדל? – הבדל בכל זאת יש: גם כי מטה אהרון  בולע את מטות/תניני החרטומים. הוא כאילו חזק מהם במשהו, ומסוגל אף להכילם בתוכו. אבל איפה השוני?  האם זה גודלו הפיזי קובע?   הנה גם  קרח חזק ממשה וגם עשיר ממנו, עשיר כקרח, כלומר חזק יותר גם במובן הפיננסי. ויש לו עדת נאמנים  אשר נקהלים על משה ואהרון,  חבל לך על הזמן. ובכל זאת,  מה יש במשה שמאפשר לו לגבור על קורח? בתחילה גם משה עצמו איננו בטוח.  בוא נעשה מבחן, הוא אומר,  ונראה למי ישעה אלוהים . הנה הפרק האמור:, במדבר טז:

א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן.  ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם.  ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה.  ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו.  ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו.  ו זֹאת, עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ.  ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי.  ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי.  ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם.  י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה.  יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ–הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו.  יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה.  יג הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר.  יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה.  טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם.  טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה:  אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר.  יז וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ.  יח וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת; וַיַּעַמְדוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד–וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.  יט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעֵדָה.  {ס}  כ וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  כא הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע.  כב וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם,  

משה מעיר  תחילה לקרח, שהוא  מבני הלוויים, האם לא מספיק לכם בני לוי שהובדלתם מן העם לתפקיד החשוב של מלווי קדושה? אתה חייב להיות גם כהן ממש? הגזמת…  כך משה. אבל שוב, תיאורטית כל אחד יכול להיות כהן, אולי הוא באמת ראוי?משה מתלבט:  בוא נראה. וזאת להבדיל את קרח מהעקשנים להכעיס, האנרכיסטים, דתן ואבירם שהם סתם כפויי טובה, ואילו קרח ועדתו זה עניין קצת אחר…  ולכן מקיים משה מבחן: לשים קטורת על מחתה ולהקריב לפני ה', היינו להדליק את הקטורת באש ולראות מה.. מה… מה באמת לראות? שום דבר ברור לא נאמר כאן בפירוש, אבל הרעיון הוא כנראה שעשן וריח הקטורת ימצאו או לא ימצאו חן בעיני ה'. הוא ישעה או לא ישעה אליהם ואז נדע. המבחן קורה ברגע בו כבוד ה' נראה עליהם, ואז נהיה ברור למשה מה התוצאה, ומיד הוא מבדיל את אלו מאלו לקראת העונש הצפוי. הפור נפל.

אבל מה קרה כאן, מה הוא אותו מבחן?  המבחן  להבנתי הוא האם אתה מסוגל לבחור לנוע על הציר הגשמי רוחני דווקא בכיוון הרוחני יותר. אם אתה 'רק' מכשף, ששורד בינתיים, או יודע להיות גם קוסם שהולך בדרך הטובה: העלאת הקטורת באש יש בה משום התמרתו של החומר, הפיכתו לריח, לרוח… האם העשן עולה למעלה? האם הריח אצל אהובי האל חזק במיוחד? האם משה פשוט יודע? לא ברור. ברור גם שמשה נהייה משוכנע לגמרי שקרח ועדתו פשוט לא שם. לא שם. מבחן הקטורת מאפשר למשה לומר בביטחון שקרח ועדתו אינם נבחרי האל , ובמבחן הסופי שהוא גם עונש נבדק המוות על צורתו ועיתויו. הוא,המוות , מצב  גשמיותו המלאה של האדם: קרח ועדתו נוטים אכן לגשמי, ועל כן אותה בריה מיוחדת שבורא השם לשם כך, אדמה בולענית, אכן בולעת אותם אל קרבה:

כח וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה:  כִּי-לֹא, מִלִּבִּי.  כט אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא יְהוָה, שְׁלָחָנִי.  ל וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה.  לא וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.  לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ.  לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.  לד וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ.  לה וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת.  {ס}

בסיכום:  

אם יכולת תנועה על הציר הזה, הגשמי רוחני היא מבחן לחיוניותו, לאנושיותו של אדם, הרי המבחן לקיום ניצוץ אלוה בו  הוא באבחנת כיוון התנועה שהוא מתכוון בה: האם הוא הולך ומתקרב אליו, יתברך, אם לאו.

חרטומי מצריים ידעו לכשף – להזיז דברים על הציר הזה, מדומם לחי, וכו'. אבל הם,  כמו  קורח, עשו או התכוונו לעשות זאת כדי לברוח מהכאב, כדי להרוויח כבוד ועמדה, כדי לרצות, כדי לעקוב אחרי רצון האחר (פרעה), בעוד משה ואהרון עושים הכל בכיוונו שלו יתברך, כדי להביא חירות והרמוניה לעם שלם. לשם כך הם מוכנים לנגוע בכאב כדי להתמירו וכך לצאת מן המיצר, מצריים, שם צרורות החוויות הכואבות. זהו כיוון היציאה ממצריים שבנפש, בדרכם אל מקומו של האל, מקום של הרמוניה, שלום אהבה מקום.. אליו הם הולכים, אל אלוהים.

סוד הדברים מתגלה לנו יפה במילה כהן:  'כ' היא אות ההסמלה, כמו, דומה לדבר אבל בדרגתו הרוחנית, לא גשמי. 'ה' היא אות אלוה, ולכן בצרוף 'כה' יש הסמלה בדרגה אלוהית, הכי הכי. ו 'נ' היא של נצח. כהן יכול להיות רק מי שמגיע לדרגה העליונה ביותר  בתהליך האנושי אלוהי. חרטומים או קורח – לא. משה, יקירנו הנעלה – כן.

כל אדם הוא אם כך בעצם בו זמנית גם מכשף גם קוסם. כל הזמן הוא מוזמן לבחור האם להיות זה או זה ובינתיים,  להיות בחמלה גדולה כלפי  עצמו כאשר מסתבר לו שהוא מכושף שנהיה המכשף של עצמו.  יידע כל אדם תמיד כי בכל רגע ורגע שמורה לו הזכות להיהפך לקוסם של עצמו, ולצאת לחירות אמיתית .

Read Full Post »

דב יקירי, מורי ורבי
ברכות על התכנית עם חיים רוזנטל. הנה משהו מיסטי ניסי כמו שצריך… יפה, תודה. חיים אמר הרבה דברים של טעם והביא את האמת הגדולה של המים, שהם אכן ה'מדלל הגדול', הרחם הגדולה אשר מכילה את מה שעובר אדם בדרכו מחכמה אל בינה אל מלכות, ואז בזיכרון פשוט הוא מוכל במים.
 
אבל ראוי בהזדמנות זו לקפוץ קצת קדימה בדברים ולומר בגלוי: הקנאה  היא ייצר חשוב מאין כמוהו שהעניק לנו השם כאמצעי בדוק לעורר מחדש ולשמור על המשך התהליך האנושי אלוהי. כאשר בני הזוג, שנועדו לעשות דרך ולקדש את מה שביניהם כמשפחה, כניגודים משלימים להרמוניה מלאה, כשהם לא עושים זאת מספיק – נותן הוא בליבם קנאה, ומעורר את הספק באהבה, (ובצדק – כי שכלא עושים דרך מספיק טוב זה בא מספק באהבה ומעבודת אלילים נוחה מדי. או אז..). המטרה היא אכן שלום בית בסופו של דבר, אבל לא לפני שנלמד לשאת את הכאב כראוי, הוא הוא נשא, שם הפרשה.
אין פלא שקנאה –זיכרון ועוון מוזכרים שם יחד – שהרי תהליך של קנאה נוגע ומעלה הכאב על פני השטח ומניע את עיבוד הזיכרון, כדי שעוון יהפך לחוויה שאפשר בסופו של דבר לשאת..
המים הקדושים + אפר ביה"מ הם מים הרמוניים מכילי מיידע רלוונטי. הם סוחבים לכיוון של הרמוניה כל מי שנתקל בהם. ואם הוא לא, בהרמוניה –תצא מחלה ממנו כי הרי כך נוצרת מחלה. המים ההרמוניים הם חוויה בלתי ניסבלת לאישה הסוטה כי הם מביאים לה את אשמתה מול פניה, בעיקר אשמת אי עשיית הדרך מול בעלה…או אז יוצאת המחלה החוצה, כדי שהנפש תשמר במחיר של גוף.
דומה בדומה ירפא, הפירוש שדר רוזנטל לא השכיל להביא, הוא שהדומה מחזק את ה אדם בדרכו – 'חנוך לנער  על פי דרכו' שהאדם  מתחזק בתכונותיו הוא שקיבל מתנה מן הטבע בתרופה ההומאופתית עד כדי כך שהוא יכול לעכל סוף סוף את אותה חוויה שחיכתה שם כל הזמן להפיכתה לזיכרון פשוט. לכן הנחש כל כך חשוב כי בפרשת נחש הנחושת כל מי שמביט בנחש  הנחושת  מפנים נחישות ואז מסוגל לעכל אפילו חוויה כמו נכישת נחש בלי להזדקק להוצאת סימני מחלה גופניים, שכן הוא יכול כעת להכיל את הכאב הזה של הנכישה  במי נפשו הקדושים  ואין לו צורך להוציא סימני מחלה גופניים שכן הכל מעובד כבר פנימה ברמת נפשית…התרופה הביאה אותו למקומו:  ממש כמו שעושה ההבטה בנחש כך גם עושה התרופה ההומאופתית  שחונכת לו עלפי דרכו.
 
פרשת נשא מלמדת אותנו איך לשאת כאב נכון ומה קורה כשבורחים מהכאב.
 
                                                                                                                                         ברכות וכאלו, מיכאל

Read Full Post »

 

אוי דב, יקירי,

איזה שטויות דיברה הפרופסור המכובדת.. ואתה לא ידעת להעמיד אותה על מקומה, לצערי. חבל

 

מה זה שכר ועונש? אתה באמת מאמין שהתורה הקדושה הייתה נוקטת בדרך אווילית כזו? מה פתאום. הקשב למה שמאחורי הדברים. עזוב קצת ת'פשט – לך לסוד, לסמל, לחור שבסמך – העשה בן חורין. הכתוב אומר בפשטות: יש כאן עיקרון אלוהי שיש ללכת לפיו. אם בדרכי תלכו, כלומר על פי העיקרון הזה – יהיה טוב כי תלכו אל מהותכם, אל מקומכם, אלי, אתברך,  אל הרמוניה שלמה, שלא צריך ממש להגשים  הגעה אליה, אבל כן צריך להתכוון אליה כל הזמן.  שכן יהודי בוחר ללכת:לשם, בניסיון עיקבי לוותר על אלילים,  אל אלוהיו ילך אליו, אל…

אבל אם לא תלכו לפי עיקרון זה –אז אני מאד מצטער, זה לא עונש זה פשוט פועל יוצא של סטיה מדרך הישר, ירידה מהכביש במהירות גדולה =  התרסקות זה הכל.

 

קח לדוגמה את המשפט הראשון "אם.. וגו – ונתתי גשמיכם בעיתם…נו אז מה, הגשם ירד בזמן? נחמד, אבל מה הביג דיל? לא!  אלא גשמיכם במובן הגשמת מאווייכם, כל הגשמי שאתם רוצים להשיג, במסגרת המגע ההכרחי בין בינה למלכות, בין בינתכם לעולם המעשה – כל זה יבוא בעיתו, בזמן הנכון ובדרך הנכונה, לא מהר מדי ולא לאט מדי, אלא בדיוק . זה הכל

ואז היא מפטפטת עצמה לדעת, הפרופסורה,  על עולם הרגש של התינוק ושצריך אהבה. נו, אז מה? כמובן צריך, אלא זו לא הנקודה.. מי שמדייק כאן  הוא ידידנו שי זרחי בדרשתו היום בניגון הלב בנהלל – ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם – יש כאן פאראדוקס של ניגודים, כי אני שוכן בתוככם אבל אתם כנראה שוכנים גם בתוכי ולכן אני צריך להתאמץ לא להיכנס לבחילה ממה שאתם עושים וכך הלאה – והתהלכתי בתוככם והייתי לכן האלוהים  – אני בתוככם אבל אני גם בחוץ אלוהיכם. נגודים וניגודים ניגידים משלימים. .

הזמן פעם את נדב כהן איש ימימה שלנו, איש פרשת השבוע שלנו ממעגן מיכאל. תראה איזה אוונגרד של 50 שנה קדימה.. חבל על הזמן. ובנתיים – יישר כוח להמשיך במפעל המבורך הזה. לרב זה מקסים, כמו בפעמים האחרונות. תודה וברכה, ממיכאל

 

Read Full Post »

מיכאל פרסיקו, רופא
.
זהו סיפור הכאב והשלכתו, סיפור תיקונו של כאב הרוע בדרך ההסמלה. זוהי השתלשלות פעילה של אירועים ודורות אשר לאורך הציר הגשמי רוחני מאפשרת לכאב העצום של מעשה ההרג הזה להתגלגל, להשתעשע, להתרכך ולהפוך אט אט למשהו בר התמרה, בר הכלה, בר מחילה בר סליחה, בר סיפור בר קבלה.. בר חיבוקה של פיוסה. או אז יהיה האדם לבן אדם, לאנוש, ואפשר יהיה להתחיל לקרוא בשם ה'.
.
1. מהפכת ה'
קיין הורג את הבל. מכעס, מהתפרצות של קנאה רגעית, אך גם מקנאה רבת שנים. זהו כאב שהוא אינו יכול עוד להכיל, ועל כן משליכו על אחיו עד מוות. העונש בימים ההם היה חד וברור: נקמת דם. מוות, מותו של הפוגע. השנוי שמנהיג אלוהי העברים הוא לא פחות ממהפכה אמיתית . זהו שינוי פרדיגמה: לא הקלת העונש לפוגע, אלא חיזוק כל המעורבים ברוחם, מבפנים, עד שהם מסוגלים לעכל לקבל ולהכיל את החוויה הזו ללא צורך להגשים עוד כאב נוסף.
שמו של קין מבטא קניין, כולו גשמיות בוטה. הנ'י'צוץ האלוהי שבו כלוא בין ק –קללה לבין נ – נצח… ברגע שהוא מגשים את מעשה ההרג, כשהוא קם על אחיו בשדה, מוגשם הכאב האדיר אשר קיין נשא בתוכו כמוות, שהוא שיא ההגשמה האפשרי. אבל האדמה, אשר פצתה את פיה לבלוע את כאב המעשה, נתקעת בעצמה עם חוויה קשה מדי לעיכול, ועל כן היא משליכה את כאבה החוצה חזרה אל קיין ומאררת אותו. עליו לשאת כאב זה עד שיוכל לפייסו. עד שיוכל לעשות תיקון לכאב. עד אז לא תוכל האדמה להיות לו ניגודו המשלים. שהרי האדמה היא העזר כנגד של האיכר בתיתה לו את פריה. ניסיונו של קיין להעביר את כאבו לכיוון של מוות מוגשם באדמה לא צולח והוא סופג חזרה את כאב ההרג הזה ונושא אותו. לבדו. האדמה לא עוד נותנת לו מכוחה. כך, כעת שנפגע מצב ההרמוניה שבין שניהם, הוא נישאר תלוש ומתנדנד איכה ואיכה ללא ציר קבוע לייצבו. הוא שורד, אבל חייו בסכנה. לא עוד הולך, עכשיו הוא ח ו ל ך… האם יצליח לעשות דבר מה עם הכאב כדי להתמירו, וכך להיברא מחדש, להבריא?
.
2. התיקון: כאב הולך ומסתפר
קין נע ונד ואף מתיישב בארץ נוד. זהו עונשו. כך הוא שורד, וזכותו לשרוד כל עוד הוא עושה תהליך של תיקון.
כבר בעצם תלונתו באוזני האל על חומרת מצבו מיד אחרי חטא מתחיל קין בתהליך התיקון, שלו קדימות על פני כל דבר אחר. לכן גם אין קין מומת, שאז לא יהא תיקון אלא רק יגרם עוד כאב. אם להרוג את קין, מסביר האל לשואפי הנקם, אז רק בדרך של 'שבעתיים': שבעה דורות לאורכם ילך ויוקם הכאב ממקומו הגשמי כל כך בתוך ועל פני האדמה – אל עבר הרוחני. כך יותמר כגובה התמר לעבר השמיים. זו המהפכה הגדולה של אלוהי העברים: עוברים מכאב מוות תמורת כאב תמורת כאב מוות הולך וגובר, דור אחרי דור – אל התמרת הכאב אל המחילה והתיקון.
עד אז על קין ללכת בדרך נדודיו, והוא נע ונד… כמו בנדנדה, הוא שומר על הדרך הספיראלית בקו החיים, אבל הוא נודד הרחק מקו האמצע, הרחק ממקומו, הרחק מהרמוניה שלמה, הרחק מקו הבריאות (1מאמר שלי). בכך הוא עונה יפה להגדרה הקלאסית של מחלה, הלא הוא 'איזון על תנאי'.
אות שם האל על מצחו, אות קין לאמור: האיש בשלבי תיקון. נא לא להרוג פיזית. תנו לו להתנדנד עד יבוא תיקון. מי שרוצה להרוג אותו – רק בדרך שבעתיים. רק כך יוקם הכאב.
.
3. הכאב מתגלגל מדור לדור
אלא שקין איננו מסוגל להתגבר על אותו כאב. עוונו גדול מנשוא. או אז מפעיל האל את עיקרון ה'תולדות', שנאמר: "נוצר חסד לאלפים, נשא עוון ופשע וחטאה, ונקה, אל ינקה פוקד עוון אבות על בנים ואל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים. (שמות לד, פסוק 7…) . לא מקסים? מקסים. הכל כתוב פה.
היות וקין לא מסוגל להביא את הכאב לכלל פיוס, והכאב הרי חייב תיקון, מועבר הכאב הלאה לילדיו. כך קורה תמיד. אלו הם התולדות: כאב נולד אל כאב. מה שלא מצליח האב לכפר – עובר לבנו, ומבנו לבנו, על שילשים ועל ריבעים. לא כדי להעניש – אלא כדי לאפשר כיפור, עד יתוקן דבר, כי בזה, רק בזה מעוניין האל יתברך. שיהיה תיקון. עד כי גם אם יתמהמה – בוא יבוא.
שבעה דורות, יחד עם קין. כך מתקנים כאב. כל דור מספר לנו בעזרת שמו את תרומתו המיוחדת לתיקון. דרך התיקון היא האחת שהאל יודע: לומר את שמו, את מהותו. וכך הולך ומוקם ומתממש העיקרון האלוהי בתהליך מדורג שבו שכל דור בו מגשים אחד מחלקי החוק האלוהי. ברגע בו מושלם החוק – מושלם התיקון
.
4. חנוך – עיקרון החינוך מחדש…
ראשון לתולדותיו של קין הוא חנוך. הוא מביא את עיקרון 'חנוך לנער על פי דרכו': לחנוך זה לעזור לחוטא, לחזקו ברוחו ברגעי החולשה, כשהוא עומד להשליך כאבו על עצמו, כמחלה, או באלימות על האחר, כך שיוכל להמשיך ללכת בדרכו האישית. בשמו של חנוך קין גם בונה עיר ששמה חנוך המבטאת את העיקרון הזה… (הרי הכל פוליטיקה. מקור המילה פוליטיקה היא במילה POLICE, עיר ביוונית: כל עוד היו לקטים – ציידים, לא הייתה כל בעיה להסתדר ביניהם שמרוחקים היו קילומטרים אחד מהשני, ואם נפגשים ביער מכסימום היו אומרים: "אהום!" והולכים הלאה לדרכם. אבל כאשר התכנסו לגור בעיר נהיה צפוף, ונוצר צורך לדעת להסתדר אחד עם השני. היא אומנות החיים ביחד זה לצד זה -היא היא הפוליטיקה…). אז עיר.
וירא חנוך כי טובה העיר, שחינוך בה, ויולד את עירד: שעשה את העיר לעיר- עד, דרך נצחית, סדנת נצח של יחסי אנוש. רק כך תלמדו, אומר האל, תוך ניסיון בלתי פוסק לקיים את מצוותיו, יתברך. או אז אפשר להביא את העיקרון הבא.
.
5. המשך תולדותיו של קין עוסק בחיים ומוות ולידה מחדש: עירד מוליד את מחויאל, ומחייאל את מתושאל, הלא הם התגשמות העיקרון של מוות ולידה מחדש.
אם נרצה לנסח את החוק האלוהי כפי שהוגשם עד כאן, נקבל: שאיפה מתמדת להרמוניה בין ניגודים משלימים (חינוך תוך כדי יחד צפוף) , בדרך נעה ונדה (ספיראלית) של מוות ולידה מחדש.
כעת כשהחוק כבר קם ומתנוסס במלוא עוזו, יכול וחייב למך להיוולד. למך מבטא את השלב בו אפשר להתייחס ישירות לכאב ההרג שעבר מדור לדור, והסמלתו הפעילה. הוא יכול להוולד רק כאשר חוק האל שריר וקיים ועומד.
.
6. למך – כאן סוף סוף הגענו בדרכנו אל ה 'מך', השפל, עניו, נידכא – אחד שקיבל מכה. למך הוא זה שעושה דרך אל המכה ויכול להתחיל לנגוע בכאב של אותה מכה שנתן קיין להבל. הנה עכשיו אפשר להתחיל להתקרב לתיקון העניין.
הוא עושה את זה קודם כל על ידי המשך הגשמת העיקרון האלוהי: שתי נשים לו, המבטאות את הניגודים המשלימים ביתר שאת. עדיין הוא זקוק לשתיים, כי חסר הוא את היכולת לצרפן באשה אחת , כראוי. עדה היא עדי – יופי גשמי נישא על צוואר. וצילה היא בתחום הצל הרוחני, כבצלאל זה… גם הן, כל אחת מהן מולידה שניים : אחד גשמי – יבל אבי מקנה, קניין, ותובל = חרש נחושת. לעומתם שני הרוחניים = יובל הנגן המופלא ונעמה אשת נעימים ומנגינות. בהשראת העיקרון האלוהי המוגשם הזה אומר למך את דבריו
.
7. התיקון בפועל: לספר מחדש את הסיפור כדבר שירה…
למך מבטא זאת כדבר שירה, במשקל שירה כי אין כשירה לביטוי הרמוני מושלם, עיקרון אלוהי מובנה.. הוא שר בדרך שמוצאים הרבה בשירה התנכית – דרך של כפילויות משלימות וניגודים משלימים… עדה מול צלה. שמען קולי לעומת האזנה אמרתי. איש בניגוד לילד. הריגה ממש מול מכה, חבורה. ואז, כשהחוק האלוהי מבוטא בפועל ממש, מתבצע התיקון. באמרות. באמרי שיר.
את סיפורו של קיין מספר למך, מפיו ועבר עיבוד בא ומשתלשל הסיפור שהלך משך הדורות כחלוק של נחל שהשתייף והתעדן, עד שכעת הוא כבר לא כאב גולמי גרידא אלא ס י פ ו ר על כאב. כשאפשר לספר את זה כסיפור, ברגשות פחות טעונים, נעשה סיפור המקרה למשהו סימלי, כמעט משל. רמת הכאב פוחתת: איש הרגתי לפצעי – אני, קיין, בפי שלי, למך, הרגתי את הבל כי היה לי פצע קנאה בנפש שלא יכולתי להכילו, לשאתו. כאב שחייב הייתי להוציאו, כי הוא היה שם , הבל, מרגיז כל כך… והנה אני למך מוליד מחדש את ילד הכאב הזה והורגו, כי עוד מילדות הייתה בי קנאה קשה מנשוא. כבר מאז הלך הכאב והצטבר כחבורה, נפוח ודואב. כחבורה כחולה היה הוא לי משך השנים, חבורה מודחקת מתחת לעור הנפש, נפיחות של רגש נורא שחייב היה לקום ולצאת יום אחד… אגב, כמה דורות אחר כך יעשה אברהם אותו דבר עצמו במעשה העקידה, כשהוא מקריב סמלית את הילד אברהם מלא האלילים, ומתמיר את כאבי ילדותו כולם. כך הורגים ילד, סימלית, לכפרה.
אכן, שבעתיים יוקם קיין: שבעה דורות לקח לדלל ולהפחית את הכאב, עד שאפשר יהיה לגעת בו בכלל. . כעת לוקח אותו למך ועושה בו דבר מופלא: אם עד כאן אלו 7 דורות, אבל כשלמך מכוון היטב אל המכה, אל הכאב הוא מצליח בדרך שירה להעלות את הכאב בחזקה של 77. לאורכו של הציר הגשמי רוחני נילקח כאב חטאו של קיין ומדולל עוד פי 10 – דילול הומיאופאתי של ממש! נקמת הדם הפכה לסיפור עצוב – אבל אפשרי.
.
8. הנה כך קם מחדש סיפורו של קיין. נולד מחדש. נברא מחדש. הבריא…זה לקח כמה דורות, שבעה לייתר דיוק. אבל רק כעת, כשמותו של הבל קומם כסמל יציב, הועלה והותמר, מסוגל אדם להוליד מחדש. שהרי זה מה שקורה כאן – מוות ולידה מחדש. הנולד החדש הוא שת, אשר לעומת הבל הנע ונד, לו כבר תשתית קבועה יותר. גשמי בהרבה מהבל אבל מלא רוח ולא גשמי בלבד כמו קין – הוא התולדה של שניהם, הוא כמו הרמוניה שנוצרת בחלל הפנוי שבין שניהם…כך "שת לו אלוהים זרע אחר – תחת הבל". הניגוד של הבל מול קיין כבר לא מנקר עיניים. קין של פעם יכול היה כעת להכילו.
המעשה הגדול הזה של הבאת הרמוניה בין הניגודים, מעשה אשר תשתיתו התייצבה, הוא אשר מאפשר להוליד סוף סוף בן אדם כמו שאנחנו מכירים היום ,בן לשת – אנוש. האנושיות חזרה. או אז אפשר שניתן שם גם לשם. מתן שם הוא אשר משלים כל מעשה אלוהי. רק כעת מרשה האל לבני האדם לקרוא לו בשם ה'. רק עתה כשבני האדם עשו תיקון, מוקם האל כישות מאזנת, הוא שעוזר לא להרוג סתם. זוהי התרחשות אהדדי, בו זמנית, סינכרונית, שבה אל בורא מבריא ומתקיים בעצמו גם לבני האדם. הם זכו לקרוא לו בשם בזכות התיקון שהיא מהותו, יתברך.

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: