Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הרהורים על פרשת השבוע’ Category

פרק ו, ה – וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, רק רע כל היום.. וינחם כי עשה את האדם.. ויתעצב אל ליבו.. ויאמר: אמחה את האדם מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה רמש ועוף..  אבל – ונח מצא חן בעיני ה'…

רבה רעת האדם  =הנפרדות וחיזוק הנפרדות, הנטיה הזו להשרדות נעשתה רבה מדי.. ניחם – מתנחם?  = התחרט!  אומר נדב. אבל מה עם נחמו נחמו עמי ? מה עם הנחמה על הצער? איזו חרטה יש בנחמה? אם זה בלשון שגיא נהור?? מוזר… חרט = כתב בחריטה.  כלומר חוויה אשר נחרטת בעומק הנפש. על זה יש מה לנחם כי זו חוויה תקועה, אולי? זה המכנה המשותף  היחיד שאני יכול למצוא. ואכן הנחמה חשובה אז כי משהו נחרט שם לעד וצריך כוחות להתמודד ולעכל את החוויה, וכאן הנחמה עוזרת. .. בעת חוויית צער קשה.  

למה למחות את כל שאר יצירי החיים מעבר לאדם? כי הם מייצגים סמלית חלקים של האדם בנפשו..

נח מצא חן = מצא חניה בעיני הה' אומר נדב, שם אפשר לנוח סוף סוף, ונח הרימ מומחה במנוחה. . כלומר טעם החיים של נח  – וכל אדם מוזמן לשם –  זה למצוא חניה למנוחה נכונה  איפה שאפשר, ורצוי במקום הכי קדוש – בעיני ה', שם כסא וכל הנוחיות. אבל למצוא חן זו לא  רק  פעולה אקטיבית של המחפש, אלא המציאה תלויה  בתגובת המכיל בעיניו את החן.  זה לגמרי הדדי.. שניהם מצאו חניה אהדדי.. כנראה.. רק אז יש זרימה נכונה ביניהם..

יצר לב האדם רע עוד מנעוריו, כאשר התעורר (מינית ולא מינית)  לטפל בכאביו השכוחים, כאביו הישנים. ואז  פתאם רואים את הרוע של העוון של הכאב  על גבולותיו וזה הרע שנעשה מחוור לאדם, וזה מנעוריו – מרגע שהוא מתעורר , מהבר מצווה משם מתחיל לעשות את הדרך..

הכל קורה בשביל ולא בגלל. זה המפתח לחרות – הנה, כי בעיני מגדל בבל  – זה הדבר להתמודד איתו. אומר ה' למשה לך הוצא עמי, את הנפש, מעבדות לחירות, כך אמור לפרעה.  אבל משה כמוטבן אומר מי אני, מי אני שאומר?  מי שלחני? ואז אומר לו השם את הדבר הגדול הבא"    א ה י ה    שלחני !! וזהו סוד גדול –מה שיהיה הוא שמושך אותנו . אם אכן אלך על פי חוק ה' –  שמושך מהעתיד = חוק אלוה מלמעלה, השאיפה להרמוניה בין כל החלקים.

הצורה, צורת הדבר, צורת ההתנהלות של כל אחד בעניין  עוד תתגלה לכם, אבל דבר אחד הוא כמכנה המשותף לכולם: לראות רק את אחוריו של ה', לא את פניו, אף כי לא מעטים מתהלכים לפניו..  אנחנו רואים את ההבנות התוצאות אבל לא את המסובב  – הוא נחבא תמיד בעתיד .

אמור להם –אהיה שלחני אליכם! לא היה שלחני ולא הייתי שלחננ ולא היותי  שלחני..   אני אהיה! העתיד.  אל העתיד נמשכים הדברים כי הוא מכתיב את ההווה, התכלית היא אשר מושכת ומסובבת ומשם באים הדברים, משם הם מכוונים ולשם נמשכים ולכן הם קורים עקב העתיד אשר מושך להרמוניה בין הדברים.

ממה זה  משחרר אותנו, מודעות לדבר הזה ואמונה בו? ? מיאוש והרגשת אבדן? מהפרדה, מהשרדות נואשת. כי כעת ברור שיש תכלית ויש השגחה.  הכל נעשעה דרך משיכה ולא בדחיפה. הכל לא בגלל אלא בשביל, לא כדי לרצות שזו עבדות, אלא אנו בשביל ה', שהוא, ה(ב)שביל  חכם מאיתנו.. במשיכה כזו אין צורך להבין או להסביר למה אלא זה בא מן הלב.. זה כבר לא חייב להיות הגיוני, או מוצדק כי אנו לא יכולים לדעת  אם זה היה צודק אלא יש לסמוך ולהאמין שזה עובד תמיד בשירות החוק האלוהי  גדול וגבוה יותר ומשרת את החיים .  

זה משחרר מהגיון והוכחה ומקל מאד על החיים. הכל זורם אז בכייף, וכל מה שקורה מתקבל כבא כדי שנתפתח, וכל הדברים נהם שעורים בקיום.

אז המפתח ליציאה מהעבדות זה  א ה י ה שלחני אליכם, נא לקבל את זה! כמו לבנות תיבה. מה פתאם, אין כל הגיון בזה? אבל ההשגחה ציוותה. כך פועלים בקשר עם ה'. אהיה שלחני לפעול בעולם להוציא את עמי/נפשי מעבדות לחירות.

חיי שלי לא צריכים להיות הגיוניים או לקבל אישור מאף אחד ואין מה להיבהל למצוא עבודה כדי להרגיע את המשפחה.. אלא ללכת בדרך ה'. הגיע הזמן לשינוי וכו. הכל חיב להיות בקשב ל ה'. זו הדרך לצאת ממאבק לשמחת קיום. רק כך.

מבול  – מה נובל ומה צומח, כשרע יצר ליבו  = מאבק!  אבל ללכת בדרכו – זה מה שרוצים להיות יותר ויותר בחיזוק חיבורים וזרימה ולא מאבק. לכו . אז נח .איש צדיק תמים, את האלוהים התהלך נח = היה בחיבור ישיר עם ה',  בנוחיות, בכייף, יד ביד עם ה' ללא כל מאבק. נח  –  בלי מאבק. זה נח. זה  אפשרי ! לנוח תוך כדי עשייה כי בא מהתהלכות בדרך ה',. וילד את שם הבנת\יו אז – שם חם ויפת, ואז הארץ נשחתה – האם יתכן Aלידת בניו הולידה גם בלגן כי נח היה כזה שבעצם מדחיק חלק מהדברים וכעת הבנותיו משפריצות את זה החוצה? מחתרתי..

בואו נראה: אחד שם = שם, איש הסמלי, הרוחני.  חם = הריגשי יצרי נפשי, אנרגטי. ויפת = האסתטי, זה שבאמצע. לדעתי כמו יעקב תפארת בסוף חייו. אבל נדב חושב אחרת – כל אחד לחוד.. יש סדר אחד אחרי השני. רוח ורגש אינם ניגודים, טוען נדב, אבל הם יכולים להיות, כשהרגש מתעלם מידה המושטת של הרוח.. שני נגודים יוצרים שלישי ?.

ויאמר ה' לנח עשה לך תיבת עצי גופר , וכפרת אותה מבית ומחוץ. בעת הזאת שבה הכל נהיה רע מדי, כדי לשרוד ולהגיע לזמן טוב יותר, אדם מוזמן לעשות לעצמו תיבת הישרדות.  מעצי גופר – לדעתי ג זה גופני גשמי ופר עדו יותר,  ואת זה מכסים פר  בכפורת, בכפר כפרה רוחנית  (כמו פר). הזיווג הזה של גשמי רוחני הוא שמאפשר לתיבה לשרוד את המבול כי היא כולה ביטוי לחוק ה'!! על פני מי הרגש הסוערים כולל מבול היא שטה לה שאננות.

במילים אחרות –בעת סערה,  כמו זו סביב האוניה של יונה  = עשה לך תיבה בנוית ניגודים משלימים שיש בה הכל מכל בכל כל. עולם ומלואו בה..

30 אמה גבהה 300 ארכה, הכל מתחלק ב 3 כמובן. רק הרחב 50 אמה,  אבל 50X 30X.300  = 450000, שביחד נותן 9,  מספר מזל…

ויביא את המבול מים על הארץ לשחת כל דבר אשר בו רוח חיים.. כל אשר בשר יגווע, כי הבשורות הפכו רעילות לגמרי. אמנם הדגים נשארו, כי אלו חוויות המחכות לתיקון.. אבל  כל בשורה היא כעת נגועה ולא ראויה להתקיים עוד. גברו מדי בשורות האיוב…  על הארץ. הכל ינבול כדי לצמוח מחדש טוב יותר.בשורותיכם רעות מדי.

יש מחשבות  עומס מלאות חמס. איך לעבור מסבך המאבק אל שדה הנתינה לקיומך, זו השאלה כרגע. כי ברגע  שזה מתרחש  – הסבל עובר מיד!!!. איך לעבור משם לכאן? ובכן – חיב להיות בנו חלק  ע ר  אשר מאפשר את המעבר. חלק ער!! הוא שמעורר אותנו לפעול!! גם מחלה או תאונה או חוויה גדולה יכולה להיות חלק מעורר כזה.

פתאם נוכח אדם שמה שעשה עד עתה היה מאבק שאין להפיק ממנו אלא אבק  , בעוד הדרך הטובה היא ממש כמטחווי קשת ממנו, קוראת לו בוא, בוא.  צא לנתינה. חלק שלנו שאיננו  מעורבב הוא שמגלה לנו לאמור: מיכאל, הגיע הזמן,  היכן אתה? אייך?  

לפי אילת מחקר מראה שנשים שעברו טראומה של אונס , נפגעו יותר אלו שנאבקו בתוקף בעוד אלו שהניחו לדברים לקרות כי כך ניגזר מטעם ההשגחה – יצאו בפגיעה מופחתת. הן היו בכאב אבל בקבלה.. הטראומה פחתה אם פעלו בקיפאון ואולי היו בניתוק שאפשר לחוויה לא להיחרט עמוק מדי.  זה הולך טוב עם תאוריית החריטה נחמה – התחרטות, היינו שהן עברו מהר יותר לנחמה/חרטה ולא נתקעו בחריטה עמוקה מדי, וכלן טראומה מופחתת..

ברגע בו עוברים לנתינה– נפרדנו מהסבל,  אף כי יש כאב,  הסבל פוחת. איך עוברים?  להיות בהסכמה להיות בנתינה לקיומך ולא במאבק. החלק הער לא מתערבב במאבק ואולי זה מה שיש לנשים הנותנות לעצמן במתנה את החוויה של האונס כסיפור על מישהי שנאנסה,  כשלב של משל, וכך עוברות ממאבק בתוקף/בהשפלה וכו' – לנתינה. 

תיבה עם מידות =  הכל נהיה במידה,  חייבים מידה כדי לזרום בעולם. תיבה = אתה תהא בה עם י'. זה נח.. בנוחות יהא בה נח בנה לך כזו שמידתה כמידתך. ובאת עם כל המשפחה פנימה,  ומכל החי  תביא זכר ונקבה.. להחיות. וגם מכל מ א כ ל תיקח שישרוד האוכל!! הרי בעיכול עסקינן, עיוני!

אז מה היה לנו שם  –  מכל החיות ומכל האוכל אשר ייאכל! מכל החוויות תביא דוגמא  בתיבה לעיכול בעתיד. כי התיבה אומר נדב, מולקולת חיים היא.   מ ל א ה   כ ו ל ה ..  ככה.. כל הבריאה בתיבה היא.  כל עולמך הכנס להבנה , תן לה צורת תיבה.. גבול תן

כל היקום בתיבה, זכר ונקבה,  היה מיועד לשרוד על פני המים, מי הרגש, כמו רוח ה' אשר מרחפת שם. קח את ההבנה האלוהית וספר אותה בתוך תיבת המילה, הסיפור, כי  הסיפור מאפשר לה לצוף, שהרי זה רוח ה' אשר מרחפת..

 בא זוג, שרוצים להתחתן, כבר 7 חדשים יחד, ולפתע היה איזה ריב בו האשה הגיבה בהתפרצות כעס של כמעט שנאה, בזעם!! הוא נבהל: עם זו אתחתן?   הוא היה מבוהל… לא הבין שזו בדיוק אמורה להיות אשתו, ושזה בדיוק התהליך הזוגי – מקום של פגישה בין שני אנשים, שתי נפשות.. נידונים תהליך מתמשך של תיקון הדדי תוך הקשבה הדדית וכו וכו.

נדב מברך אותה שהראתה לו כבר בשלב הזה, שידע על מה מדובר.. וטוב שהיא מעיזה להביא את הדברים – זו עדות שיחסיכם מתעמקים,ף  בחור, כי הנה יא מעיזה יותר.. הרי באשה שבה התאהבת יש אש אמיתית וזו היא בת זוג ראויה. הוא עדיין רצה בשלב הזה שהיא תבטיח שזה לא יקרה יותר.. מקסים, הבחור, בתמימותו… תבין, היא כעת בודקת האם הדוגית שלכם יכולה לשאת את משקלה של המשפחה הצעירה. בודקים עוד לפני ההפלגה..הנה היא מראה את אפס קצהה שלה. זה קורה וזה עוד יקרה… 

רק אחי, אומר נדב,  רק אחי כל היום איתה רק 'האני, האני' שוגר שוגר, אפשר לקבל סכרת. רע מאד. אבל האח לא מדליק אש אף פעם, עד שזה יבוא. בסוף הבחור הבין וקיבל שזוגיות זה תהליך תיקון וחייבים להביא לשם את הכאב.

התיבה מכילה הכל, את הטוב ואת הרע. מיקרו קוסמוס שצף על פני הרגש ושורד מבול! כלומר הצפה ריגשית שעומדת לבוא.. כשתיבת העץ מעצימה הכל. גופר זה  הזה הפר שגופו מסמל גשמיות (לך פר, לך!) הוא הגשמיות לדעתי. הגשמי. ומכסים את זה בכפרה מבית ומחוץ כך שהכל מכוסה בכפר = כ- פר, כמו פר, פר סמלי פר רוחני.. כלומר – התיבה היא –איך לא – תשלובת של גשמי עם רוחני. נגודים משלי מים… וגמעכטאס גשאפט!

אמנם נדב מסביר שכפר זה כיסוי מפריד בין החוץ לפנים, וזה כמובן נכון, אבל בעיקר הוא מאפשר את הניגודים המשלימים להדהד נכון בין גשמי לרוחני . כך גם הכפורת מכסה על ארון הברית כדי שיהיה מרחק כשר בין הקודש לחול..

ובכן, עשה נח ככל אשר  ציווה אותו ה'.  כי נח בא על מקומו.

כל זה מזכיר לי קטע מספר מופלא ממש שקראתי לאחרונה –זוליכה פוקחת עיניים, על אשה קטנה אשר מובלת מכפרה הטאטארי בשבי הרוסים הקומוניסטים המנסים להגשים אוטופיה, כך שהמון  בני אדם נופלים קרבן ומתים בדרך לאושר הנכסף.. זלייכה בונה לעצמה תיבת נח השרדותית אשר מאפשרת לה לצוף על פני המאורעות ההרסניים, וזאת תודות לרוחה בת האלמוות ואמונתה ברחו זו רוח עז. שזה לא רחוק מחוק ה' בעצם.. .

 את האומץ הגדול מראה זוליכה שבמקום להיכנס לדיכאון או למות נוכח קשיי השבי והדרך, היא סופגת רשמים ומשתנה, ובמידה רבה נולדת מחדש… הנה היא בחדר אחד עם גברים רבים, ובקרון אין אפילו רוח – שד לעבוד אותו..  הנה היא חשה בושה רבה באבדן הפרטיות. אבל דווקא כאשר יש הבורחים מהקרון – היא לא מצטרפת, כאילו נשארת להתמודד עם חייה וגורלה כמו שהם ולנצח. מהתרבות  הטטארית שאין בה אמירת 'אני', היא הולכת ומגלה את האני שלה ונלחמת עליו בכל כוחה. בסופו של דבר היא מביאה בן לעולם, את יוסוף, כביטוי  לחיוניותה, לנשמה בת האלמות שלה, כי את רוחה עזה ובת חורין, ואת זה אי אפשר לקחת ממנה.  שיא חכמתה ועוז רוחה מתגלה בסיפור שהיא מספרת לבנה על סימרוד ציפור הפלאים. סיפור שבעיני מתמצת את רוח הספר הזה. עמ. 379. בסיפור יש מאבק  בין  הציפורים והן מחפשות מי שתמלוך ותעשה שלום עליהן, הן בוחרות בסימרוד, ציפור פלאים המתגוררת על צוק שהוא הגבוה והנישא מכל. הן מתחילות במסע אל הצוק, אל הציפור, לאורך הדרך הקשה הזו  ובעת הטיפוס על הצוק הגבוה – שעליו יש לטפס ברגל, אי אפשר לעוף – כל פעם נופלות ומוותרות חלק מהציפורים: "בבקעת החיפושים מתו הציפורים שמאמציהן להשיג את המטרה לא היו גדולים מספיק. אחר כך חצו את גבעת האהבה, שם נשארו לשכב ללא נשימה אלה שסבלו מאהבה נכזבת. בבקעת ההבנה נשארו לשכב אלה שמוחם לא היה תאב דעת מספיק, ולבם לא ידע להיפתח אל דעת חדשה. ובבקעת האדישות הזדונית נפלו הכי הרבה ציפורים , כל מי שלא יכול היה לאזן בתוך ליבו עצב ושמחה, אהבה ושנאה, אויבים ואוהבים, חיים ומתים. הנותרים הגיעו על עמק השווה, עמק ההשתוות, שם חש כל אחד את  עצמו  כאילו הוא כולם  , ואת כולם –כאילו  הם כל אחד.  .כאן צהלו הציפורים בשמחה כאשר טעמו את מתיקות האחדות. אך זה היה מוקדם מדי!  בבקעת המבוכה, שסערות טילטלוה, התבלבלו  והתערבבו היום והלילה, מה שהיה ומה שלא היה. כל מה שהציפורים למדו במשך מסען התעופף לו ברוח הסערה, ובנפשותיהן השתררו  רק ריקונות וחווסר תקווה.  הדרך המתמשכת נראתה חסרת תועלת, והחיים המתמשכים – אבודים. רבות מהן נפלו כאן, אכולות ייאוש. נשארו בחיים רק שלושים ציפורים, האיתנות ביותר, נוצותיהן מרוטות, דם ניגר מהן, עייפות עד מוות. הן זחלו עד לבקעה האחרונה, ושם, בבקעת ה ו י ת ו רי ם,  ה כ נ י ע ה , חיכה להן משטח מים חלק ואין סופי, שרוי בשתיקת נצחית. ממנו הלאה התחילה ארץ הנצח, שאליה אין כניסה ליצורים חיים.

הציפורים הבינו  שהגיעו למשכנה של סימרוג, והן הרגישו את קרבתה לפי השמחה בליבן. עיניהן נעצמו  מהאור הבהיר שמילא את העולם, , וכאשר פקחו אותן, ראו  רק זו את זו. באותה שניה הן השיגו את הדבר –  הן כולם הינן סימרוגד. גם כל אחת לעצמה וגם כולן יחד. 

הסיפור המופלא הזה  בעצם מונה את שלבי התהליך של כניסה פנימה עוד ועוד, תוך עמידה באתגרים ובפיתוי לוותר, עד לאיחוד מלא של האדם עם עצמו, עם האלוהי, עם הזולת, מקום בו כל אחד מאתנו הוא בעצם ציפור פלאים שלמה וחופשיה.  שימו נא לב שהסיפור הזה הוא בדיוק אנטיתזה לקומוניזם ולפאשיזם , ומבטא את רוח החופש והאהבה, שהיא רוחה של זוליכה שהיא גם רוחה של הסופרת השורה  על הספר הזה.

כשהיא מספרת ליוסוף את הסיפור שוב ושוב, זולייכה   כבר ניצחה.  היא כבר הוכיחה את גדלות רוחה. . את יכולתה להיוולד כל פעם מחדש כמו הציפורים בסיפור, כמו  ציפור הפניקס האגדית. וגם אם חייה נגמרים מעשית כשהבן עוזב אל חייו שלו, הם לא היו לשווא – את דרכה עשתה בעוז, והוא ממשיך אותה בכל מאודו. זולייכה היא סוג של נח עאשר עשתה מסע בתיבת הניצחון שלה, ניצחון רוח האדם ואלוהיו .

ויאמר ה' לנח – בוא אתה וכל ביתך אל התיבה צדיק שכמוך .. גם מהבהמה הלא טהורה תביא, כולם כולם.  כי  אנוכי ממטיר עוד מעט 40 יום ו 40 לילה = למטרה מיוחדת = ממטיר!                                                                                               שניים שניים מכל הבשר, והמבול 40 יום שטה התיבה מעל הארץ ותלך התיבה על פני המים.. היא בתהליך. כל ההרים הגבוהים כוסו ב 15 אמות מעל שיא ההרים.. 15 אמות?? כן!

אז ניזכר ה' ב נח האיש, התמים והצדיק, והעביר רוח על הארץ וישוכו המים, שככו.. וישכרו מעינות תהום והגשם כלה. ותנח התיבה ב17 בחודש על הרי אררט.  משם התחילה האנושות מחדש.

נח מצידו, מקץ 40 יום שלח את העורב = מחשבה מעורבבת, שכל מתרוצץ. למה לא שלח מיד את היונה? כי רק אדם הוא, רק אדם. לא מצא מנוח לרגלו לנוח, העורב. קראו לו עורב על פי התנהלותו המתרוצצת, כמו נפשו של נח באותו זמן.. עוד לא היה בפוקוס. כך כמה וכמה פעמים .. העורב לא חזר בסוף כי מטבעו הוא לא מחשבה שחוזרת למקומה (אבל כמה פעמים כן חזר, בן היונה הזה.) היונה כן חוזרת למקומה , חבל"ז. וישלח את היונה לראות הכלו המים מעל פני האדמה  כלו, כלו כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן, התבן. (בני ישאל כעבדים במצריים. יהודה שרת, יגור בפסח) …פעם ראשונה לא מצאה . אחרי עוד 7 ימים שוב יוסף שלח. והנה –  עלה זית טרף בפיה, טרי שנקטף. אכן קלו המים.. הקלה, הפעם,  חרבו המים.

צא מן התיבה, כולכם וכל החיה , ושירצו בארץ ופרו ורבו..

ויבן נח מזבח לה'.. שם הוא העושה את הצפוי ממנו, שליח ה' – התמרה הוא עושה, בשביל הרוחני כעת.. מעלה עולות. וירח ה' את ריח הניחוח והבין שנח עושה מעבר מהגשמי לרוחני כמו שלמד!  וזה מאד  ריחני  וטוב  ל ה'. אגב, ה' חווה חוויות דרך הריח שהוא החיבור האולטימטיבי בין גשמי –מולקולות זעירות של החומר – לבין הרוני – חוש הריח…

ןיאמר אל ליבו,  ה' –לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם – די לפגוע בעולמי רק כדי להוכיח  את האדם.. או גם – די להאשים את ההורים.. אני מבין עכשיו שהרוע האנושי, וכל החמס שמתמלאת בו הארץ,  נובע מכך שיצר לב האדם רע מנעוריו, שזה התליך הכרחי, וכל עוד הוא במידה  לא אכה עוד כל חי כאשר עשיתי. אבל אם יגיעו למצב של שנת 2018-19-20, אצטרך להפעיל קורונה. מן העתיד תימשך היא..הא הא…  הבין הבורא כי האדם חוטא כחלק מתהליך ההישרדות כשממנו יש התעוררות לתהליך הגדול.. ואין מה להכות בו,   כי זה כמו אנטיביוטיקה לדלקת אוזן, בסופו דבר זה לא מחזק רק מחליש.  לא עוד מבול  – בפעם הבאה : קורונה.

ויברך ה' את נח ובניו ב'פרו ורבו' ומלאו את הארץ, שימו  חיתכם על כל החי כולם לאוכלה וירק עשב. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ומיד האדם איש אחיו אדרוש את נפש האדם שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי   ב צ ל ם   ה '  ע ש ה את   ה א ד ם…

ואני הנני מקים את  בריתי איתכם. מקים? זה היה כנראה גל אבנים גדול  שערמו לאות ברית..  הקשת היא הסימן – כי יש בה את כל הצבעים כולל הקשיים של האדם ולא צריך עוד מבול. ט',  יב. קשתו נתן… כך תראה קשת בענן וזה אות כי הוא זוכר בריתו איתנו. טוב שיש קשת.

שם חם ויפת מהם נפצה כל הארץ..לא ניכנס כי סיפור מגדל בבל מחכה לנו:

יא – א.הנה פרו בני האדם ורבו,ושוב החלו לסטות מן הדרך, עד כדי כך שהגיעו למצב בו הם מנסים שהכל יהיה שווה, כמו בקומוניזם. הכל בכוונה טובה…;  ויהי כל הארץ שפה אחת  -בכך הם נגררו להישרדות קשה ונמלטת מתהליך, כי אם כולם שווים בשפתם ובדברם אין ניגודים, אין תהליך.. וכך הם נסחפו ממצב של לקטים ציידים לעיר אחת גדולה:<:.. מלבנים שעשו הם, הבה נבנה לנו מגדל  וראשו בשמיים, . מגדל – משהו שגדל ממני, מעצמי, מאני אני אני. – מלבנים הם בונים, לא מהבנות.. וראשו בשמיים.. ונעשה לנו שם. כלומר כולם יעריכו אותנו ויגידו כמה אנו גדולים..  שם שאנחנו נותנים לעצמנו, לא מה', נעשה לנו שם, מעשה  חומר, איזה אבסורד .  שם שיאחד אותנו בהישרדות ויחסוך לנו את טרחת הנדודים..

השם מתחלחל,  כי 'זה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות! כמו אחרי אכילה מעץ הדעת זהו מצב מוגזם בכיוון עשיה בלבד ללא רוח. . הוא מיד יורד  -כמו שהם אמורים לרדות בדגה – מנביל שפתם האחידה ומפיץ אותם ללכ עבר. זו בבל, משם הפיצם על פני כל הארץ. כך הפסיק את הניוון,  נבל שפתם. זהו בעצם עוד מבולצ'יק שהאל משרה, כאות אזהרה שה' לא יוותר גם אם הוא נרתע ממבול ממש.

אבל על מה ולמה התחלחל ה'?  כי הם הלכו ועשו נגד התהליך. הוא מפסיק את זה  כי זה כואב לעצם מהותו. כן, זהמה שעלול לקרות כאשר לקטים ציידים מתכנסים לעיר, מהר מדי עוזבים את דרך הטבע המתונה. קשה להם בצפיפות האנושית הזו. ואז הם, אניש העיר, הPOLICE, ממציאים את המשטרה POLICE, אצת הנימוס POLITNESS ואת הפוליטיקה, כמובן.. אומנות ההסתדרות בין בני אדם…

כדי לעמוד בלחצים הולכת ומסתמנת נטיה קצרת רוח של האדם לעשות כבר שהכל יהיה טוב, נו… בכח. מכאן באו דתות כמו הקומוניזם והפאשיזם = מהר מהר כולם שווים לגמרי, חברים,  והכל בסדר, או להפך – מהר מהר כולם לא שויים אלא רק אנחנו הטוביםAND ALLES IN ORDER  !!!…

אלאה שהצו האלוהי מדבר על  שונות בין בני האדם שכולם שומעים לכלל אחד אבל כל אחד בדרכו.. לעשות בהפרדה דקה כדי שיהיה בסוף כחול אשר על שפת הים, כל גרגר בפני עצמו שונה אבל במבט על יש הרמונייה בין כל הגרגירים דרך עבודת ה' שכל אחד מתנהל בשונה מאחיו אך כולם שונים שעובדים את האחד, כלל אחד: שאיפה מתמדת להרמוניה בין הניגודים, אפילו שהניגודים שונים אצל כל אחד מהם!.אך כאן במגדל בבל הם רצו שהכלה יהי שווה מבחוץ כמו חול כי כולם בדיוק אותו דבר. וזהו מעשה כפירה, זה לא הולך, זה הפוך מהתהליך האנושי אלוהי.  זה ההבדל בין בינה לאידיאולוגיה קומוניסטית ששם כולם שווים בכח, ומי שלא מסכים אנחנו נאלץ לחסלו כי הוא אויב המהפכה. וכל זה כמובן היא  בריחה מהתהליך . כך בורחים אל הדת מן התהליך, מאז ועד היום, ועיין ערך: חרדים.

הרעיון האלוהי הוא השתייכות בין שוני, לא בין שווים, כי בני אדם הם לא אבנים, כדברי המשורר אברהם חלפי.

ונעשה לנו שם!! הם אומרים. לא שם שיבוא מבפנים בהשראה אלוהית אלא אתה ממציא לך  ייעוד ואידיאל שלא מניצוץ ה'. נקצר דרך, זוק ציעא,  נעקוף את הכאב וההתמרה. ה' לא מסכים איתם  – בעצם אותו חלק שבא מתוכם ומפורר את מפעלם כדי שילך כל אחד בדרכו אלי אתברך, ולא כמסה שווה. ה' יתבטא דרכי ברצונו כמי שאני, ולא כמו שמהפלגה אומרת, זה ההבדל.. כמו זולייכה  שהקשיבה לליבה הקדוש.  

תמיד יהדהד הניגוד בין הקריאה לעבוד פנימה לחשש לעבוד פנימה. שם האדם . והשאלה היא איך מתנהלים כפרטים על הארץ, כי אם רוצים שהחיבור לא יהיה אותו דבר קומוניסטי, יש לפעול כולם לפי אותו הכלל, האלוהי, ולעשות כל אחד את דרכו בדרכו האישית, אל אותה מטרה, תתברך.  כל אחד נהיה חלק מכלל שעובד על פי כלל אחד כמכנה משותף, ועם זאת כל אחד בכלל עובד אחרת, זהו אוסף יחידים פרטיים לגמרי, אשר יותר אחדות ביחד כמו חול..

זה מחייב 'ואהבת לרעך כמוך', כי  בלי זרימה ביניכם לא תוכל לקיים את הכלל כי תעשה לחברך את השנוא עליו מרב לחץ. כולם קשורים. בחיים הכל איננו  מקרי אלא קורה דרך השגחה, מעצם החוק האלוהי המוקפד, כשכולם קשורים ומשפיעים אחד על השני . הצרוף של בני האדם ביניהם איננו מקרי כי יש כלל  אחד לכולם . כל מה שקרה הוא  גם הוא חלק מן הכלל ונמשך אל העתיד כי העתיד מנוהל דרך החוק  האלוהי. כל מקרה  הוא אם כן לא מקרי אלא הוא נובע מזרימה בהדהוד עם אותו הכלל.

כך פועלים גם התאים בגוף,   בסינכ מופלא ביניהם.   הגוף נברא וכך הבריאה פועלת כי בצלמו נבראה!! הכל חלק מכלל אלוהי ויש שיתוף פעולה מופלא בין מערכות הגוף!! ואמר כבר מישהו – אם לא נשאף להיות כגרגירי חול – נחלה! בדיוק!!! זה החול, הרחוק  מקודש.. אלו ימי החול.. וחולי.

אנו רוצים להתאחד מתוך קשב אל הכלל ולא להיות ביחד כי כולם שווים בתוכם –  חס וחלילה, יש למלא אחרי ואהבת לרעך כמוך. כי אין רע אין אויב יש כולם באותו כלל. אז למה כולנו כל כך מתקשים? בגלל אותו כאב עמוק שאנו פוחדים לקרב אליו.. כןכן, החרדה הבסיסית להיכנס פנימה היא שמסיטה העסק הצידה מהמסלול הטוב.

נסכם, אם כן:

הדברים לא קורים 'בגלל',  אלא 'בשביל', שהוא  תמיד חכם מההולך בו. הכל בכוונת מסובב.  וזה  ה ח י ל ם  לעשות = החילם = מתוך חיל ופחד  , או חומה סביבם חייל, או אולי בחולי, בדרך הנלוזה,   מתוך חול ולא מקודש.. מתוך חלום ולא במציאות . .כחייל גדול ולא כאחד  האדם..

זכרו כי פרשת נח עוסקת בהבנת הנוחות  על פי רצון ה', שהיא נבדלת מאד  מנוחות שורדנית באשליה אנושית. זוהי נוחות מתוך נחלה, נצחית.  התהלכו נא במנוחה על פי השם – כך חם שם ויפת או שם חם ויפת. קודם יש שם בכוונה אלוהית תמים כתינוק בן יומו, אז מתעורר הייצר, מזמן נעוריו של האדם,  זה המקום של חם, ובסוף, אם עושים דרך נכונה,  הכל יוצא יופי יופי .

 אהיה אשר אהיה, גם בשבת, הכל נמשך אל, מן העתיד, יש כלל ויש השגחה.  יהיה בסדר.

 שבת שלום!

Read Full Post »

פרק ב, כו – הגענו למקום בו ה' לוקח צלע מהאדם,  בחיפושיו אחרי עזר טוב שכנגד. לכן  ת ר ד מ ה = לתור אחרי משהו דומה.. מעניין שכמו בהומיאופתיה הוא מצא לו  ריפוי דרך דומה.. אבל גם מנוגד משלים. האם כך גם בהמפ?  ואז תוך שינה  -בה קורה משהו שונה, אבל שחוזר על עצמו.. הוא תר אחרי הדומה דרך מצב של שונה עד שיחזור אליו דומה…– ספיראללה.. סוג של. ובכן – לקח אז צלע ויצר חסר באדם. לחסר הזה סגר בשר תחתיה ולה יקרא אישה. כך היא בעצם היא הבשורה, ההבנה, שצורתו של החסר של האדם היא האשה . זו הבשורה שהנה, זו צורת החסר שלך, אדם. עכשיו שאתה רואה את החסר בעזרת האשה –קדימה למלא אותו להרמוניה שלמה.

כי מה הוא רצון – תמיד להשלמת החסר. והאשה, סמל החסר שנבשר, נותנת את הצורה לחסר..אלב איך נדע להשלים? תמיד דרך ה ח ו ו י ה ,היא חוה. כי החוויה מספרת לנו את צורתו של החסר. היא בעצם מוזמנת על ידי ההשגחה כדי שנפגוש את החסר ונפעל למילויו הנכון.  כשאדם הוא עם  חווה-חוויה, מתגלה לו צורת החסר שלו, חסר אחד מיני רבים – והוא משלימו. זו חווה וזה תפקידה – לעזור לנו לחוות את החסר, להבחין בצורתו  – שעד עכשיו הייתה היולית מודחקת פועלת בלא מודע – ולהשלימו בעזרתה הנדיבה.

כך מתאפשר גילוי צורתו של החסר, כדי שנוכל לפעול בעולם המעשה להשלמת החסר. רוצה לומר אם בוער בי ייצר, ולא אדע מהו שבוער בי וקולט בי ובגללו אני עושה מעשים לא מאוזנים רק כדי לכבות את אש הייצר – –החוויה המתאימה בעזרת חווה מגלה לי ומאפשרת לי את השלמת החסר עד לאיזון מחדש. כי המטרה, נא לזכור – היא תמיד להגיע לאיזון דינמי של החסר. חווה היא המהדהדת את האדם, ומעבירה אותו ואיתו חוויה אחר חוויה , שזה שמה וזה יעודה, כך הם נהיים לבשר אחד  -בשורת ההתמרה.  התהליך. .

החוויה מתארת את צורתו של החסר, כדי שאפשר יהיה לספר אותו כראוי, ובכך להסמילו לכדי זיכרון פשוט, למשול בו וכו. כאשר אתה חווה חוויה של צמא, למשל, הצמא כחוויה מראה את צורת המצוקה ומספר לך שחסרים לך נוזלים. ואז אתה יכול בעולם המעשה לשתות משהו, בכייף. כך אתה בנתינה לקיומך.  בחיבור בין אדם לאשתו מתאפשרת השלמת החסר – מתאפשרת  ה ב  נ ה .. יחד , רק יחד הם מבינים ומביאים לטוב את קיומם. כי מתאפשרת הבנת הרצון העד עכשיו נסתר תקוע לוחץ בתוך האדם , – כעת מקבל תשובתו. כך היא עזר כנגדו..

רק כך, רק בעזרת החוויה מתאפשרת עשייה נכונה מתוך הרצון הברור לו עכשיו. כמובן לא מדברים פה על גבר ואשה פרופר אלא על אנימה ואנימוס, על חלקי הזכרי ניקבי בכל אחד מאתנו, גבר כאשה.. הרצון – וצורתו של הרצון.. ראיית הצורה הכרחית כדי להשלים  את ביטוי הרצון. אם כך חוויות לא קורות במקרה, אלא הן מוזמנות על ידי ההשגחה כדי להזרים את התהליך? כן ולא. פיטורים מן הצבא לא מקדמים שום תהליך! כמובן שכן, צחקתי…בדמעות.

התורה היא כמו תיאור של מערכת היחסים בין החלקים אצל כל אחד מאיתנו. תורת ניסים.. איך נופל אדם לעבדות ואיך הוא יוצא מעבדות לחירות דרך האינטראקציה בין גברי ולנשי שבתוכו.

ויבן ה' אלוהים הצלע, לאשה בנה לו,  ויבא אותה אל האדם וזה: כן כן, זו הפעם הזו עצם מעצמי ובשר מבשרי כי מאיש לוקחה זו. אישה היא = צורת החסר. אחכ – חווה.  על כן יעזוב איש אביו אימו ודבק באשתו היו לבשר אחד = הרצון וצורת הרצון מתחברים יחד ומבשרים ביחד בשורה חדשה של הבנה חדשה שהבינו. יחד. רק ביחד הם יבינו.

אביו ואימו  = הם מי שילד את הצורך, הרצון, האדם, והוא עוזב את מי שיצר אותו ודבק בצורת רצונו כדי לבשר בשורה בעולם   – היא היא השלמת החסר לקיומו וקיומו של הזולת בנתינה הדדית – זו הבשורה הגדולה.. עשייה תמיד נותנת תשובה לאיזה רצון שהיה שם וחיפש תשובה..  ביטוי… הכל נעשה ברצונו.. שלו ושלי בבשורה משותפת,, גם. הרצון תמיד מדייק. אבל לא תמיד אנו מביאים לו את הבשורה המדוייקת לבריאה כולה. בדרך המימוש חייב להיות בנתינה לי ולאחר ,לא אלטרואיסטי או אגואיסטי אלא מימוש בינתי נכון לנו .

כך אתה צמא, כי שהית  בחם – לא הסיבה חשובה, אלא מענה לצורך, בלי קשר לסיבה. כך גם לא חשוב אם בגיל חצי שנה היה ניתוק  מאמא בלינה משותפת– אתה לא מטפל בניתוק אלא בתוצאתו, כפי שהיא מתבטאת  בדרך ההתנהלות של רצוני, בחוויה שאני עובר..  נגיד – התנשאות. בזה יש לטפל..

המענה להשלמת החסר הוא בדרך ההתנהלות של כעת, בדרך ההישרדות שהאורגניזם לקח.  כך מי שרץ הרבה מדי ועייף  -אין מה להעניש עצמו על ההגזמה על ידי עוד ריצה = אלא יש לתת מענה לעייפות, ולא חשובה סיבתה.. הנתינה ללא תנאי לקיומי מתבטאת רק דרך גילוי צורתו של החסר. צורתו כאן – התנשאות. על עצמי ועל אחרים.  רק אז מקום של חסימה יהיה נפתח ומשתחרר… דרך גילוי הצורה – כי אז אפשר כבר אותו   ל ס פ ר … ולהפכו למשל, לסמל, ולהכילו. להזרימו. ואז יש כח להיות בנתינה לקיומנו כי החסימה משתחררת.  

עצם ההשתדלות לחפש מים בעת צמא כבר שמה את קיומנו במקום טוב כי ההשתדלות היא לכיוון הנכון. השיפור לא תלוי בתוצאה של החיפוש אלא תלוי בכוונה, כי אז הסיפור כבר מתחיל להסתפר.. ההטבה מגיעה מעצם זרימת הרצון. כאשר אני שואל את עצמי  , את קיומי –מה חסר לך? ההצבעה על מה שחסר וראייתו בדימיון כבר מתחילה את השיפור כי יש סיפור… הקיום מרגיש שאת קשובה בהבנת לב והתחשבות בו, שיש בך כוונת נתינה לקיומך. ועצם הכוונה פועלת.. כאמור.

אם מישהו הרגיז אותך, ואת עסוקה בלהאשים אותו, זה לא כיוון נכון. אלא יש להתכוון להפגת הכעס. אדם צמא כי הוא רוצה מים = יש בו רצון למים. החוויה מראה לו את צורת רצונו  ואז הוא יכול לשתות את הגשמת הצורה, את המים. אז הצמא כאן הוא למען נחיה!  נרצה ונירווה!

גורם הכאב, מי שהרגיז הם האבא והאמא של תחושת הכעס והעלבון = חוויה . אדם מוזמן אז לעזוב את אביו ואימו אלו ולחפש ליצור בשורה חדשה עם העזר שכנגד שלו. מה חסר לי? כאב =חסר. הרצון למלא את החסר הכואב.

ילדיינו הם בשורה שהבאנו יחד! ההורים הם הסיבות הגשמיות כדי שהילדים יוולדו. ושירגיזו אותנו… והמעגל חוזר.

כך אם אני חולה והמחלה מחייבת אותי סוף סוף לנוח –  אז חליתי בגלל הוירוס  אבל אין בגלל – הוירוס הוזמן על ידי מהותי כדי ש אוכל לנוח. ה'כדי ש' הוא החשוב.. הוירוס הם ההורים שעשו לי מחלה, משהו גשמי, אבל צורת הרצון היא הצורך במנוחה. הכל בשביל, לא בגלל. הבה נתחבר תמיד בבשביל לא בבגלל.

ויהיו  שניהם ערומים ולא יתבוששו… בושה, יובש, בושש לבוא, מאחר.. אבל הם היו ערומים – צבורים בערימות קטנות, שתי ערימות קטנות, מלאים בדברים לעיבוד, חובבים בניחושיהם.. ואילו הנחש היה ערום מכל חיית השדה… ערימה של ממש היה הנחש. הוא ערום כי הוא יותר מלא בדברים של ניחוש . מלא מזימות. ערמומי.. גם מעל הערימה הגבוהה אפשר לראות למרחוק כי הוא הרי זוחל על גחון. ניחוש זה לנסות להבין יותר,  מה שאפשר לראות זה  ניחוש.. עלה על הערימה ומביט. זהו קוצר רוח! המאמץ לנחש זה סיפור לעצמי לא מבוסס לפי צורה ברורה אלא לפי ניחוש.  אל לנו לעסוק בניחושים – אלא לסמוך על התהליך

מצד שני יש מי שהוא נחוש בדרכו, – זו נחישות טובה. אם כי תמיד  יש פאנאטים כמו היטלר סטאלין  שנחישותם היתה הרסנית . נחש הנחושת שעשה  משה על פי ה', הביא  לנחישות במקום הטוב שבין גשמי ורוחני.. נראה שרמת הניחוש קובעת לאן תלך הנחישות. נחש הנחושת זה בשם ה' , באמצע בין לבין. שם פועל אדם נחוש ממקום של הרמוניה שלמה ורצון ה' שפועל דרכנו, מתוך חיבור אישי. שם יש הקשבה לה'  לא לנחש.

אנחנו רוצים היום לעסוק כאן, היום וכל  השנה בנושא של  בין נפרדות ואחדות, איך זה  משתלב נפרדות ואחדות. הרי ראשית היא שפת הראש, ההבנה. ננסה להבין זאת דרקך המושג של המילה ארור.

פרק ג א  -, הנחש אומר לאשה – דווקא אליה הוא פונה  כי היא המקבלת, היא הכלי , החסר המקבל  שיש לו גם נטיה לנחש איפה שחסר… שם גם הסקרנות.. אצל הנשים.. המכשפות. כי כשאין צורה ברורה מנסים לנחש , להערים מעל מעל עד שנראה את הצורה סוף סוף… בחוסר סבלנות.

הנה מגיע זוג, הוא הוזמן לטייל בסיני עם מטיילים כמבשל ארוחות הערב. יומיים חשב והחליט ש לא. כי פחד להסתבך עם אשתו,  אף כי לא שיתף אותה. הכל עם עצמו, עושה. ניחש שהיא לא תסכים… בבית כלכלה היא בעיה . כך הוא ניחש שהיא תגיד אין לנו כסף לוותר על יום עבודה.. ..בעצם מאד מאד רצה לצאת, אבל התנשא על עצמו כי בלי דיאלוג אמיתי פשוט וויתר. אנס עצמו בגסות ונשאר כועס עליה ועל עצמו. ולא מדבר איתה – אלם אלים.  שתדע.   זו הרי שתיקה של אלם –אתה אלים מאד על אשתך, כבר עדיף היה שתקפץ על גבעות ותהיה אוהב. לא עובד, כעת לא עושה  כלום, משותק. למה לא שיתפת אותה? רצה לסגור את זה בינו לבין עצמו. בלי זוגיות. גם בכעס אתה לבד.. אבל היא מנחשת שאתה כועס. אתה לא משתף בכלום, הזוגיות הופכת כך לבית כלא אחד גדול .

הנחש..אף כי אמר אלוהים לא תאכלו, .. מפרי עץ הגן נאכל אבל בתוך הגן לא לא, אמר ה', פן תמותון. ויאמר אליה לא לא, כי יודע ה' כי ביום אוכלכם וניפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע! אבל ברגע שאתה יודע מה טוב ומה רע בנפרד מהמערכת, כשאתה מתנשא מעליה –אין לך עוד קיום במערכת!! זה כאילו צמח ששורשיו נעקרו והוא רק עוד קצת ירקרק, נובל. זה צמח מת  שלא מתקיים  – גם אם הוא עדיין קיים זמנית . כך אם אני יודע יותר טוב מהבריאה אנחנו מתנתקים מהחייים. אבדנו אותה חיות .. לכן ההשגחה כל כך נואשת ללמדנו בכל רגע, דרך כל שעור…. ובחרת בחיים = בחיבורים!. הנחש מציע להיות מנחשים כמוהו , כך הוא מתקיים.  אבל זהו  ניחוש,  כמו פלח שחושב שהוא  התפוז עצמו.  אין לו קיום . אין לנו קיום בנפרד, כי אנו רק ח ל ק . הפרדות בעיקרון זה בסדר,  חשוב מאד להפריד כדי למצוא את הדרך, כדי לדקדק ולעדן הפרטים, הצורה.. כן גם  קוראים לדברים בשמות, לכן מחברים מילים, כדי  לתת צורה בת עיכול  לחוויה.

ביום אוכלכם ממנו והייתם כמנחשים טוב ורע.. זה הנחש.. זו אכן האמת שלו, של נחש והאם אתה האדם מאמץ זה? כך זה בהתנשאות שאתה כאלוהים בשבילך. והרי פלח אין לו יכולת לדעת כמו שלם, כמו התפוז. כל עוד החלק מחובר לשלם – תפעל בו דעת השלם. ברגע בו הוא מפריד עצמו מהשלם, משורשיו,  – אין לו קיום.

השמות שאנו אומרים הם  מילים, הם סמלים ,הם עומדים מול הדבר הגשמי עצמו ויש הדהוד. לכן ה' ואדם נותנים שמות ואז הכל שייך לכל.  השמות כאילו מפרידים את הדברים עצמם מהכלל, המאחידות הגדולה התוהו בבוהית, אבל למעשה הם נשארים מחוברים ורק שלמים יותר. שמות מתארים את צורת הרצון, זה מגדיר אותם. לכן ככל שאני יורד לרסולוציה יותר עדינה בדיבור, בהפרדות, זה מדייק את הרצון . השפה המדקדקת עושה הפרדה יותר ויותר גדולה כדי להגדיר את הדבר בגמישות מול הסיביבה.. בכלל, אין קיום בנפרד מסביבתי, אני מוגדר על ידי סביבתי ויחסי עימה.  

ואין כאן, מיכאל, הפרדה של הקטבים למרחק הנכון לא יותר ולא פחות  מדי, כדי שיהדהד בצורה מושלמת    – לא!!   לכן התנועה הזו של הרחקת ידיים למרחק הנכון , אלא זו תנועת האצמבעות החופרות מדקדקות מפרידות את הדבר לחלקיו העדינים … זהו הדבר. הבנתי. להפריד זה כדי לקיים את רצון ה' במדויק! כך לעבוד אותו בדיוק כי בדיבור נברא העולם  .  דיבור מדויק. איזה קפה להכין לך.. כך או כך או כך וכך.. כך מתאפשר שאנסה להכניס דבר לצורתו המדויקת.

זהו הברור של הרצון עד לדיוקו.. בתנועות חפירה עדינות עשויות ממילים, בדיבור.. לכן יהא זרעך       כ ח ו ל  אשר על שפת הים – זו ההפרדה הכי עדינה עד  שהביחד נהיה במרקם אחדות . זו הבינה. כך אני חלק מהכל אבל עלי לשמור על עצמי כחלק נפרד, וגם שייך . .הראיה הזו ניזונה מחיבור הלב, משם בא כל.

מפרי העץ אשר בתוך הגן,לא תאכל. פרי הוא מה שגלוי לך, מזה תאכל ותעכל בטוב.  קבל אלייך את החוויות בעלות הצורה המוגדרת, הגלויות. אבל את הנסתרות בתוך הגן השאר לה'. אל תחפור בנסתר ממך..

הנסתר  יתגלה לך בהמשך. באותה מידה אל תנסה להגיע לארועים בעבר מאד רחוק כדי 'לרפא' אותם  – הם כבר נסתרו על ידי שכבות הזמן. עזוב. טפל בצוןרת ההישרדות לחזקה עד נחישות. טפל בנגלה, במה שקורה עכשיו… הגלויות לך. 

הנה מישהי באה היום ואומרת הכל בסדר, אבל רע לי בפנים, מה זה? הילדות? אומר לה נדב  -אל תנחשי. עזבי! התחזקי ביש! עשי סקירת התגלות , סמכי, את מנחשת את העבר בדרך מה שסבירה לך,  – אמא נטשה, וכו –  לא,   תני לאמת להתגלות בזמן הנכון, ושימי דגש על ההתנהלות הנוכחית לחזקה!

איך יודעים שמחשבה היא בינתית?  היא באה עם ה א ו ר  שבה. לא בינתית היא ארורה, שאין בה אור כי יצא ממנה.. זהו אז שכל מתרוצץ  כמו אבוקדו בשל מדי.. כבר לא חלק מ. מנותק משורשיו החייוניים.

אני רוצה כל כך להיטיב, שלפעמים אני לא יודעת את הגבול – איך אדע מתי לעצור? כשאת משרתת את עצמך במאמץ להיות טובה – זה כבר שרות הדימוי.   אבל בכל מקום שעשיית הטוב שלך משרתת את המטרה שיהיה לך טוב באמת, ולא דרך התפעלות האחרים – זה טוב ומדויק.

כך הבחור לא נסע לסיני כדי שיהיה טוב לאשתו, לא כי זה עושה לו טוב.. כמו זונה. היא נותנת חסד בלי גבול כי ראוי ונכון – זונה!. הוא היה צריך לשאול מאיפה ביטלתי את הנסיעה, מעשיית טוב שלי או כדי להיות בסדר…

כי ביום אוכלכם ממנו והייתם כאלוהים  יודעי טוב ורע. ציזבאט לא רע.. היא ראתה את העץ כי טוב למאכל ותאווה לעינים ונחמד העץ להשכיל.. מפתה… ותיקח מפריו ותאכל. אמרה בליבה: עכשיו שאכלתי אבין לו, כי זה יסביר לי הכל ואדע טוב ורע.  משכילה אהיה. שכל ידע, להתרוצץ טוב יותר.. גם לאישה נתנה.

ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם. אז לבשו חגורות מעלי תאנה. וישמעו את קול ה' מהלך בגן .. ויתחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן =  כי חוב יש לו, זו הבושה וזה הלבוש , ולכן מיד שמים חגורות . עץ  היא העצמה, תמיד. כך בהתחבאו בעצי הגן ניסה להעצים עצמו דרך העצים. להתעצם מול ה'. לפתע הם מבנים שהם נפרדים וקטנים וחסרי אונים, כי התנתקו מהחיבור, ויתבוששו.. קטן וערום, כדי לשרוד עושה מעצמו ערימה. וחגור – חגיגת פחדים.. החגורה מפרידה תמיד, יוצרת הפרדה. הם מחזקים נפרדות . על כן ילדי כיתה ה בקיבוץ לפתע מבינים שהם ערומים במקלחת המשותפת, כי הם נפרדים ולא ביחד. כבר לא רוקדים ערומים על שולחנות , כך היה נדב רוקד..  גיל החביון.. כך מי שתמיד  שרה בכל לב כילדה, בכייף, ולפתע מגלה שתמיד זייפה… לפתע ניפקחו אוזניה ומגלה כמה היא מזייפת, כמה לא בהרמוניה.   

הבושה היא תוצאה של גילוי העירום, מצב ההישרדות . עינינו הן הרואות. הצחוק מתחבר עם הבושה כאשר מישהו נהיה ער לעצמו, מבחין בעצמו כפי שהוא. עד אז כולם היו ילדים מה זה משנה פיפי ככה או ככה. 

אייך אדם? שואל האל. תמיד…איך אתה, לעצמך האם מצאת את עצמך בתוכך. הלכת עם עצמך לאיבוד. את קולך שמעתי בגן וארא כי ערום אנוכי, לא ראוי,  ואחבא – נכנסתי לחוב. כך נדב בחוף נודיסטים  עוד נאבק בבושה, בסוף התבייש יותר ללבוש בגד ים. השקיט את החבר והיה שם… עד שהגיע בחור על ספארי בנו לתלפיות כמו אל יווני, האיבר – עד הברך. ויפהפיה יושבת על ברכיו.. כאומרת ף תראו מה אני מקבלת כל יום…נדב נדהם.  חטף מתחת לחגורה. לכן חייבים חגורות. לדעת מה מעל ומה מתחת..  אבל אחכ יצא לרחוב בתחושת שחרור גדולה מאד שלא חשוב הגודל, העיקר שהוא שמח טוב לב עם  הפיפון הנוכחי. מאז לא התבייש עוד . זה היה ריפוי מדהים בשוק , בחוויה מהממת, היא ריפאה אותו.

ויאמר  -מי הגיד לך כי עירום אתה, האם אכלת מהפרי.. האשה אשר נתת עימי היא היא  אשר נתנה לי היא אשמה.. לאשה: מה זאת עשית?  הנחש השיאני ואוכל = פיתה את החלק המתפתה בתוכי,  החלק הנתון להשאה… ה' לנחש – כי עשית זאת ארור תהיה מכל הבהמה וחיית השדה.

נתמקד רגע ב'ארור' תהיה – כאשר אין אור, זה מקור הסבל, הנפרדות, הירידה מטה שאולה. זהו הכח המזנב, כמו עמלק. אכן ארור אתה הוא אומר לנחש – שהוא פסגת הארורורות. על גחונך תלך ועפר תאכל.. ואל האשה אמר –הארבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך הוא ימשול בך.. כן, –  אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. רבים מפרשים מתו רשות של התורה לבעל שלשוט באשתו ללא מצרים, ולא היא! קודם כל זה מנוגד לחוק האלוהי של שאיפה להרמוניה בין הניגודים. אבל בכל מקרה יש הבדל תהומי בין לשלוט  = בכח גשמי חסר חמלה ותוך מתן רשות לאלימות כזו או אחרת – ראה כוחות צהל בשטחים – – לבין משילה, הנעשית בחמלה, בחכמה, ב בכח המשל, בכאילו, בסמלי…. חבל שאנשים טובים, ואני מדגיש – טובים מאד, כמו רחל אליאור פרופסור אמריטוס לחכמת ישראל, ונדב כהן = מורה גדול לשיטת ימימה ופרשן פרשות שבוע מופלא – לא מבדילים בין למשול ולשלוט. אפשר רק לשער שזו ההשגחה מנסה לבלום את כיבוש עץ הדעת…

ואל האדם אמר – אף כי אכלת מן העץ – למרוץ שיש לך כעת ידע מן העץ, זה לא יעזור לך כי ארורה האדמה עבורך.. בזעת אפך תאכל לחם   -תתאמץ בגשמי כל היום, כי הרוח חסרה – עד שובך אל האדמה כי מעפר באת ואל עפר תשוב.  הנחש ארור והאדמה ארורים כל אחד  בפני עצמו מסיבתו שלו.. בעבור האדם האדמה הופכת ארורה, כזו שאין בה כלל שמחה וכייף, כי בעצם האדמה הולידה את האדם אבל ממנו היא מקבלת השראה לשמחה, ובעיקר  א י ת ו  היא חייבת להדהד כדי לתת רוחה בשמחה, ואם הוא לא שם כי ארור הוא – הרי כבר ברור הוא, המצב.  

ויקרא שם אשתו  ח ו ו ה  – הנה הוא מתחיל להבין שהיא לו חווייה חשובה, היא חווייתו. כי היא נהייתה אם כל חי!.  ויעש כותנות עור וילבישם.. עכשיו שהגשמי שולט בסביבה, הוא מלבישם עור = מפרידם, נותן להם איבר ערנות גדול לסביבה והם נהיים בעצמם יותר אנדוודואליים .  כעת תלמדו כל אחד איך להתחבר לכל דבר ואיך לא להתנתק רחוק מדי, דרך העור.  

ויאמר אלוהים, בחושבו על האדם הוא חושש פן ישלח ידו וייקח גם מעץ החיים, אוי ואבוי. וחי לעולם.. רק זה חסר לנו. זה מבטל באחת את הניגוד בין חיים ומוות.. לא, לא.   וישלחהו ה' מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם,. ויגרש משם את האדם, ואת חוותו,  ובמקומם שם כרובים ולהט חרב מתהפכת..  כרובים הם הכרה רבה, דרכה חייבם לעבור בדרך חזרה לגן העדן, ולהט החרב המתהפכת – המחייב יכולת לחוות כאב  ועדיין להיות ערים להפך ממנו – מה ה' א רוצה מאיתנו למרות הכאב .איך להפוך כאב לעונג…בהתמרה. נכון, לפעמים כואב.. הרצון הוא שכואב לנו כי טרם בא על סיפוקו, והשאלה כתמיד היא איך נספקהו : בבהמיות או במשילה. כי אם רק מכבים את הכאב כל הזמן כדי להיפטר מהכאב, , אז זהו כיבוי רצון, שאיננו רצוי כלל.  אלא יש  להתמיר את הכאב ולהכנע אל תוכו, וכך   לגלות מהו הרצון המהותי שגרם לכאב , מה בורא עולם, מה קיומך רוצה ממך – את זה לחוש ולתת. זה מה שנקרא לעבור  דרך הלהט = ל ה' הטוב – החרב = החסר –  המתהפך לשפע….זו היא ההתמרה !  כי הרצון המשרת אותך הוא גם זה שהכי כואב בדרכו, מתחנן.

כיבוי הכאב הוא כיבוי הרצון וזהו גול עצמי.. אלא עלי לגלות איך להישאר על מקומי בנוכחות רצון סנה בוער, בערנות גדולה.. זה להיכנס חזרה בשערי גן עדן, אשר מאוחר יותר הופכים לשערי ארץ כנען.. כניעה אל תוך הכאב ולה'.

אין כאן עדיין שום יהדות, אגב,  אלא נגיעה בתהליך הכלל אנושי. רק מאוחר יותר קמה יהדות כי נולד יהודה שאימץ דרך התמודדות עם הסיפור האנושי הכתוב פה,   כי אכן היהדות אימצה את ההבנה הזו ויצרה אורח חיים  אשר מיועד להגשים את הדבר, בע"ה.

וכך, כמעט בלי משים, אבל באופן ממש טבעי, ידע האדם את חווה אשתו.. ומהי הההבנה הראושנה שהם יוצרים יחדיו? את קיין: קניתי – תודעת רכוש וקניין גשמי, וגם הקנאה תבוא..  זו התודעה הראשונה של האדם – שזה שלי, תודעת קניין.. כמובן כבר יש אני עצמי שמשהו יהיה  לו 'שלי', אבל קין –הבנת הקנין.

בכל מקום בו מגיע אור הבינה החושך בורח נעלם ומתפוגג. חושך הוא העדר אור. לכן הארורים מלאי חושך המה.

ותוססף ללדת = להבין – את אחיו את הבל, שנהח רןועהצאן – דשם גבןלות לרצוןף כי רועה גם רואה את הרצון ויודע איך לשין לו גבול. וקיין הי עובד אדמה ארורה.. ויה מקץ הימים, ימי האור, ויבא קיין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא מבכורות צאנו-רצונו – מה הבדל בין פרי לרצון? כמו בין פריון גשמי לרוחני, אולי? כי הבל עסק הבנת בהרצון, הוא הפילוסוף, יושב אוהלים קצת יחסית לקיין העשווי.. קיין מביא את הבנת העשייה, המעשית , עשיית החומר, אדמה. אבל האדמה ארורה היא, אין בה רוח..

ויישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קיין ואל מנחתו לא שעה. הוא בעצם מתעלם מקיין כלומר בתוך קיין חסר קשר של ממש אל הרוחני הגבוה והוא  –  שניהם- חשים את זה היטב. ועל כן  היטב חרה לו לקיין ויפלו פניו.. למה חרה לך ולמה נפלו פנייך? הלא אם תיטיב שאת את פנייך.. את צערך, את החוויהי הקשה שאתה עובר, זו של קנאה וחוסר ערך עצמי, יהיה טוב! על כן שא פנייך ברמה , קבל עצמך כמו שאתה, על נכותך וחסרונך,  ושמח! כי אם לא תיטיב לשאת את הכאב – לפתח חטאת רובץ  -אתה לשם הישרדות תצא ממקומך. אבל כל הזמן תימשך תשוקתו של מקום הכאב שתבוא להתפייס איתו. איך? ואתה תמשול בו  -0 דרך סיפור המשל, דרך התמרה, המשלה  הסמלה.  לפי נדב ההפך קורה – אם לא תיטיב שאת תצטרך לשלוט בכח במקום הזה ואוי ואבוי, תהיה שבוי בהישרדות ללא פתח ריפוי..

ואני אומר –לא!  החוויה,  הכאב, מושך אותך אליו בתשוקה שתבוא לרפא אותו, אבל לא בכח אלא רק   אם תמשול בו, כך יהיה. אז יש פתח לריפוי , תמיד!! . הברירה לך קיין כך או כך – יש אפשרות ריפוי ולא כמו בפירוש נדב שם האיום במצב הישרדות מתמדת אמור להמריץ את קיין להתמרה. .

ויאמר קיין, שם בשדה, לרגע עוד מנסה להיות כהבל..  אבל אין לו סיכוי להגיע לגובהו של הבל.. ויאמר קיין.. נקודה.  ויהי בהיותם בשדה הוא נורג את אחיו. ה' מיד מרגיש בכך ושואל מתוך קיין -אי הבל אחיך? השומר אחי, מפטיר קיין. כן!  שומר אחיך אתה!! ..מה עשית,  קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה. כך בעצם ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לספוג את דם אחיך.  כעת קיין מצטרף כארור מן האדמה אפילו, ללא אור כלל. כי תעבוד את האדמה לא תיתן כוחה לך.. אדם גמור, גמור!

אבל פה עולה חוק החיים החזק מכל פשע, חוק השאיפה לריפוי בכל עת , גם אם פשעת מאד.  –  קיין מתקומם כנגד גורלו – קשה עווני, כאבי,  מנשוא. ואז ה' שם לו אות קיין עלך מצחו שאסור להרוג אותו על אף חטאיו, כיהנה האדם שוב מבקש כפרה וזה כבר מקנה לו זכות קיום!!!. כלומר –אם אנחנו מוצאים חלקים חסרי אור בתוכנו, דמויי קיין,   -אסור לנו להרוג אותם!! יש לקבלם ותת להם מקום עד אשר האור יחזור להאיר דרכם!!  מאפשרים להם להביא אור מחדש. אלו הם לרב החלקים ההישרדותיים  או החוויות החק"מליות אשר נותרו מאחור ומחכים ומייחלים לקבל אור מחדש, להתמרה, לעיכול נכון. כי בזמנו היו הדברים קשים מדי לעיכול. .על כן בל נכה את טיפשותנו בהאשמה עצמית, , את התנשאותנו .. לא להרוג בכח אלא להתחזק מספיק בדרכנו עד שזה ייהפך מיותר.  לא להכות את חוסר הדיוק..

כך, אם אתה בעצם רוצה להיות מורה לשחיה לילדים, בעוד שכרגע עושה משהו אחר. אבל ליבך שם, בשחיית החמדה.  יבוא החלק הארצי גשמי ויגיד די, יש כבר עבודה, אתה מרוויח כסף, עזוב את החלומות.. אבל הרצון להיות מורה לשחיה, שאומרים לך שזה הבל ורעות רוח, אתה יודע שזה מה שאתה באמת רוצה, אתה עם ההבל בתוכך.. ! אם תדכא את זה זה יהיה כמו להרוג את ההבל אשר בתוכך!!! אל תהיה הורג את חלומותייך. בלי חלום בשביל מה כל זה? מה התכלית?? רק לשרוד? אין טעם, לא יהיה לך כח למשוך חיות מן האדמה אם אין שם תשובה לליבך! החיים אז נהיים חסרי טעם. החומר מן האדמה נמשך רק כל עוד החלק הרוחני מושך אותו, החלום, שמחת החיים. בלי זה האדמה הארורה  לא תיתן לך דבר. 

נע ונד הוא על הארץ כי היא לא יציבה תחתיו מאז ששניהם איבדו אור גדול…אתה חתכת את הקשר בין שמיים ארץ ואין עוד חיבור, ולכן לא תיתן עוד כוחה לך ..אינך יכול לשאוב ממנה. אלא אם כן תחזור חזרה. .אבל אם חיסלת תורה אז מה הטעם בקמח. תן תשובה לליבך קודם כל. . כפר..

כך הוא הסיפור על בחור שלא אהב מה שהוא עושה. עזב כי בעצם רצה לעבוד עם ילדים ומוזיקה. . אבל צריך גם להתפרנס.. הישרדות כאילו  חלק הישרדותי היא העבודה בדרך כלל.. אין פלא שהוא ניתקף חרדה. פוחד לחזור לעבודה הישנה שמא שוב ייסחף. אומר לו נדב  -קיומך משביע אותך שלא תוותר אלא תצליח להתפרנס בסוף ממה שאתה אוהב, אל תוותר!  אבל עלייך ללמוד לאהוב  את מה שאתה עושה כרגע כדי להגיע לשם אהוב גם בעבודתך הנוכחית, אבל חס וחלילה אל תוותר על החלום ההוא לא לא לא . זו נטישה עצמית ואז ייפסק שיתוף הפעולה עם ההשגחה…

היות והאדמה פסקה לתת כוחה לקיין, ניתק שם הקשר והבנותיו שנולדו היו כולם אמנים ואומנים אונשי מוזיקה… רוחניים.. הבליים.. זוהי נקמתו של הבל..

כך יוצא קיין מלפני ה' ויושב בארץ נוד –  קצת מסריח אבל חמים ונעים –  וידע את אשתו וילד את חנוך בונה עיר, ואז עירד, מכוייאל, מתושאל, ולמך  – שלו  2 נשים, עדה וצילה.. והיא ילדה את יבל יושב אוהל ומקנה = רצון קנוי. עוד הבל.. ואת אחיו יובל  – אבי כל תופס כינור ועוגב.. גם צילה עבדה עם תובל קיין, לוטש כל חורש  נחושת.

לימוד זה איך להגיע למידה הנכונה.. זו היא למידה.  ואחות תובל קין – נעמה..

כאן באה הכרזתו של למך 'איש הרגתי לפצעי  וילד לחבורתי  – כאן יש לי מדרש, על איך אט אט נעשית התמרה וכפרה לכאב הפשע הנורא ההוא של רצח הבל, כאטשר למך יורש את ההבנההזו הכאב הזה מקיין, שעובר מדור לדור, ואטאט הופך להרגשה סמלית , עד כי קיין יוקם פי 7 אבל  למך פי 77  שזו העלאה בחזקה עד להסמלה של ממש. יפה.

וידע אדם עוד את אשתו ויולד את  שת = שת לי ה' זרע אחר.. ולו בן שמו אנוש  – ואכן,  מאז היוולדה של אותה הבנה אנושית החלו לקרוא בשם ה' ואנחנו הפכנו כולנו בני אנוש = המכירים בחולשותינו.  מקבלים את נכותנו המובנית ושמחים עם מה שיש ולא מסתירים אותה לא מדחיקים לא מנסים להתעלם כי אז זה מתפרץ דווקא, .. כמו אצל קיין..  לכן מעתה נוצר התבסס ונהייה לגיטימי הניגוד הקלאסי:  קוראים בשם ה' כי מולו – בני אדם כאן, לא אבנים..  האנושיות הוא הבנתו של השת = האגן, הטוכעאס.. אם יושבים מכו שצריך על התחת ולומדים תורה מתגלה האנושיות לאמור –די!  אני רוצה  לרוץ באחו!! ולעשות אהבה, גם כן.

ואנוש הוא כמובן גם נכד של אדם, היינו הוא ממשיך בשושלת. שת מחבר בין קיין להבל – הוא החיבור של שניהם. הוא האגן, ספירת יסוד, המיניות, בו נוסדה וממנו נמשכת האנושות – זו ספירת יסוד!  שם האדם מבין שהוא חלק משלם.

ההחלטה לקרוא בשם ה', היא משמעותית , שכן כך מתייצבת מערכת יחסים הדדית בין ה' לאדם דרך השגחה ולימוד והבנה! היא היא מערכת היחסים בין החלקי לשלם שלו, לשלמותו.. בעצם החוויה הראשונה של אדם מול חווה היתה הבושה שהם ערומים. לפני זה הכל היה אחד ללא הפרדה וללא חלוקה..  אבל הפרדה זו תוליך למערכת היחסים עם ה'.

תהיה פנימי ותהיה נחסך מבחוץ, אמרה ימימה,  וזה כדי לחסוך בושה,  עלבון וכעס ותסכולים  – אל תשליך החוצה את כאבייך תוך הישרדות, חסוך בכוחות אל תבזבז שם – אלא היה בתהליך פנימי של תיקון ואז תחסוך הרבה בושות . מי שיודע להיות נחסך מבחוץ כבר לא משפריץ את כאביו החוצה תוך בושות, כמו הרגשה שאני לא מספיק טוב ונזיפה עצמית, וכו .

כך מישהי שהתקשתה לראות עצמה מבחוץ –  כן כן, כך נדב, הישארי שם איתי.. . כי אם את יכולה להישאר איתי תוך כדי עצב זה סימן שהחלק הכואב מושיט לך יד ואת יכולה לראותו כעת מן הצד = היא היא התחלת ריפוי. חשה שהיא כמו ערומה לפניו, לפני נדב. רגשית כן, חשופה אבל את ערה לרגשותייך את נוכחת והתיקון נהיה אפשרי.  לילדה אין ליווי היא כולה מעורבבת אין ערנות  אין עדות. עדות היא החלק הבוגר והערני המאפשר לנו להביט בדבר כעד ואז להכילו במבט, סמלית, בלי עומס.. וכו. גם לחוות וגם להיות עד בו זמנית!!!! זהו המצב  המוביל לריפוי.  חוויה מדהימה!! כך החלומות פועלים.

חייב אדם להתאמן על זה מול בן הזוג ובכלל גם להיות שם וגם לחוות כמו בחלום!! היא יכולה להתאמן בלהיות עייפה ולבחור להמשיך לשחק עם ילדיה בטוב למורת העייפות, והכחוחות נובעים אז מהטוביות הבלתי מותניית שלה.  . הרגשי נפשי רוצה לישון, אבל הוא לא שולט בנו – אנו מושלים בו…

זהו ספר תולדות אדם פרק ה א – מה ה אדם הביא לעולם , מה הוליד. בדמות ה' עשאו. אדם שמם. שת – אדם חי 930. שת את אנוש –  וכו בשושולת .

קינן –מהללאל –ירד-חנוך – שלקחו ה'. – ואז את מתושלח, – למך 2,  של שת לא של קיין – ולמך הוליד את נח. הוא מלך ההסמלה, הוא ראוי להביא אתנח לעולם.   

לילה טוב.. שבת שלום!

Read Full Post »

איך מתוך תוהו ובוהו בעולם – אשר נמצא כמובן  בתוכנו, בעיקרון, עולם הרגשות המהוהים, סוערים ומודחקים ללא צורה – משם יתחיל משהו להיברא. להיברא = לצאת. ברא, בערבית – יצא. כך יוצאים הדברים מאחדותם חסרת הפשר בעומק הנפש או מהות העולם – – אל מקום של נפרדות תהליכית על שדה ההכרה, או בעולם הגלוי. .  מתוך אחדות מעורבבת  כבליל רגשות – יוצאים הדברים אל תהליך של השגת נפרדות, שיש עימה קטבים ברורים ומה שביניהם. זוהי בריאה  =הוצאת המשהו שנמצא בתוהו ובוהו, . אל מרחב בו אפשרי להפרידו לקטביו ולהניעו לתהליך. כך נולד תהליך בינתי.

אם ניזכור ששמות ספרי החומש ניתנו להם על פי מהותם, הרי ספר 'דברים' מלא דברים גמורים בסוף תהליך, אבל בראשית מספר את סיפור הוצאת החומר הריגשי אל האור, וחשיפתו לרצון ה'.בראשית זו ההתחלה. נתינת שם למשהו, אמירת שמו של הדבר, מציבה ביקום רצון פעיל: אני רוצה שמן זיית. ברגע זה שמן הזיית מקבל קיום שלם. יש לו שם ורוצים אותו.. יש אז הגדרה, ומשהו מתחיל לנוע לכיוון כן או לא שמן זיית. מישהי תביא לך את זה מהמקום של שמן הזיית. היא הציעה כאן משהו אנחנו מכנים  שמן זיית. הדברים  הם דברים כי היה דיבור, אשר הגדיר אותם!! זה דבר רק אחרי דיבור!! האמירה בוראת את הדברים, הם מוגדרים דרך הדיבור כי הם יוצאים מאחדותם ההיולית  לנפרדותם התהליכית. בצורה  פאראדוקסאלית לכאורה, החלק הרוחני, השם, הוא שהופך אותם לגשמיים נוכחים, כי כעת הם נהיים שלמים מספיק להיולת נוכחים בעולם הגשמי עכשיו!! ככל שהם גשמיים אפשר גם להגשים איתם דברים. בלי השם הם היו נשארים פוטנציאל היולי תוהו ובוהו לא מוגשם" כמו חוויה מודחקת שכך הם היו, ןלכן דווקא הוספת החלק הרוחני, השם – מאפשרת להגשים אותם נכון , כעת מוכנים לתהליך של הפרדה לקטביהם. 

ללא הדבור, האמירה, מתן השם, התהליך היה נישאר בהמי יצרי בלבד , בעוד שכעת הוא אנושי עם מרכיב רוחני אשר משנה את כל התמונה!! מתן השם, הדיבור על הדבר, האמירה  – בוראים אותו כנפרד, המוכן לקיום אוטנטי בעולם, קיום שאפשר לראות ולגעת בו. ולהתהלך בו . התהליך של ב ר א ש י ת  הוא בשפת הראש כמו שהסברנו. לחיות חסר הדיבור הזה שמפריד לגשמי רוחני והולך אנושית. כך בראשית = נברא העולם במאמרות  = מתגלה בנבראותו על ידי הדיבור שאז דבר נהיה   ד ב ר   ד ב ו ר  ע ל  א ו פ נ י ו.. (על אופניים חייבים איזון הרמוני).  עם הוספת השם, האמירה, החלק הרוחני – המציאות הופכת להיות סיפור, ואפשר לקרוא לדבר בשמו, להפריד ולהגשים ואז מתאפשר דיאלוג בין הדברים והתהליך יוצא לדרך.

 זה מה שקורה ב(ספר)מדבר, וכך דברים נולדים מתוך (ספר)דברים ..עוד ועוד הבנות מולידות הבנות כי יש בין לבין קטבים  פעילים,  והתהליך פעיל..  הפרדה מביאה עוד הפרדות וכך כמו עץ שתפארתו הולכת ומתרחבת . יותר ויותר עצים שמעצימים.

הכל נהיה בדברו, כי הרי רצונו מתגלה בשפה שלנו בהבנות בשפת הראש,  בראשית. אבל גם הבנות הלב חייבות הגדרה. כי בעצם הדברים לא נפרדים כלל ללא דיבור . כך מיכאל שנדב פונה אליו,   האני מעורב  וזה מיד נעשה מיכאל  ביחס   לנדב.. יש מיד קשר גגם הלבבות מתקשרים ביניהם  ואי אפשר ללא ייחס אל האחר. ..

אנו עצמנו איננו נפרדים ממנו אלא אנו חלק מחלקיו של ה', כמו שאר חלקי הבריאה.. ובאמת אין שום הפרדה בין הדברים, הכל הוא יש אחד הנמצא בזרימה מתמדת בין חלקיו.  כדי להגשים את רצונו עלי אדמות, היינו, שהכל יזרום בין הקטבים כל הזמן, בין ניגודים, ולא יהיה רק מסה חסרת אבחנה – לשם כך אנו עוסקים בהפרדות , בניית הבנות בין לבין, ומרבים בכך ללא הרף, שזהו התהליך האנושי אלוהי. הדיבור הוא הכלי שלנו לעשות את ההפרדות, כי הגדרת הדברים, מתן השמות , מאפשר להגדיר את הקטבים כנפרדים. שמו של ה' השם , מאפיין תפקידו זה שלו..לתת שמות וכך להפעיל הכל.

זרימת החיים מתקיימת בחיבורים. זה קצת מבלבל כי אנו הרי מפרידים, מרחיקים, וכאילו מנתקים הקטבים.. אבל אם זה נעשה למרחק הנכון, במידה, ייווצר המתח הנכון ותיווצר זרימה. כלומר אומנות ההפרדה דרך הדיבור מאפשרת להפריד למרחק הנכון, למידה הנכונה, ואז זה יקרה..

כך המילה מזרק, למשל, שמופיעה בתורה כחלק מכלי הקודש, במשכן. מזרח = מזרק, אולי קשור ל לזרוק – זורקים. והנה הרפואה לקחה את המילה ומשתמשת בה בשביל להחדיר משהו מתחת לעור. מצד שני להחדיר בא מ'חדר', כך בהזרקה יוצרים חדר חדש….. אט אט זה מתפתח, הדיבור, מתפתח עם ההבנה וגם עם הטכנולוגיה וכל שם טכני בא על פי ההבנה שהוא חלק מאותו העץ מתפאר…

יש גם מחתות לגחלים, למשל, ויש יעה.. ויש מזרק = הן היו קערות זהב ככלי קודש, אולי כדי  להזות מהן מי קודש אל המשכן.. כך כל הזמן נוצרות עוד ועוד הפרדות כדי לייחד איך אני מרגיש ככה וככה. עוד מילה מדייקת ועוד מילה מדייקת יותר. כך ההפרדות נעשות דקות כחול אשר על שפת הים! רק אז תשרור הרמוניה שלמה, עם זרימה מושלמת בחיבורים.  מפרידים עוד ועוד על ידי מתן שמות ומקפידים שההפרדה תעזור לזרימה, ולא תפריע. כי השטן שם מקטרג ומפתה להפריד יותר מדי כדי להפסיק את התהליך המכאיב הזה, אשר נוגע ברגשות העמוקים הנחבאים.. . לכן יש לעבוד מתוך חיבור לב אל מול ההפרדה.. כי זהו חיבור דרך הפרדה… זה העניין. מה שמהדהד טוב הוא הנכון.

ההבנה היא תמיד שיתוף פעולה בין נפרדים, כביטוי של חוק ה'  היינו שאיפה מתמדת להרמוניה בין הפכים…. כדי שהשיתוף בין הקטבים יזרום הרמונית יש לחדד  הנפרדויות…  כדי שפעולת הקטבים הנוצרים זה מול זה תהיה מדויקת  ממש,  ושלמה. החיבורים אז נהיים שלמים יותר. ככל שאדם מכיר יותר בהיפרדותו, ומקבל עצמו כשונה ונפרד וזכאי להיות הוא עצמו בלי תנאי – יותר בשמחה ירשה לעצמו להשתייך לקהילה ולשאר בני האדם ולאדם אהוב, ולאהוב, כי יקבל עצמו כנפרד הרשאי ויכול ליצור קשר אמיתי וטוב עם מישהו נפרד כמוהו..  

כך ככל שאנחנו יותר נפרדים אנו יותר משתייכים! כי מתקרבים לנקודת ההרמוניה העצמית… כך פועלים ניגודים משלימים בצורה מושלמת, ומתייצב תהליך התקרבות אל עצמך ואל האחד כי אתה מדייק בהפרדות ומחדד את צורת הקוטב שימצא קוטב נגדי מדוייק להדהד מולו בדיוק, וזוהי האמונה וזה הוא אושר.. בהתקרבות שלמה. כך בני אדם נהייים שלמים בקבלת עצמו והזולת והאהבה  מתאפשרת. 

מי מגלה לנו את אותם חלקים בנו שעוד לא נגענו בהם ועוד לא התגלו לנו?  ה 'ר ע ך' , זה שמולך , הרע שבך… לכן ואהבת לרעך כמוך.. תמיד נשארים חלקים שהם עדיין מוחזקים אצל רעך, חבויים או היוליים, ואתה רוצה לברוא אותם מתוכו – להוציאם החוצה ולעשות להם הפרדה ולהפעילם כחלק ממך ולא כ מקום מודחק אשר מכביד.

מקרא:

 בראשית ברא ה' את השמיים ואת הארץ.. וכו. ויהי אור. קודם כל אור כדי לראות ולהבין לשם הבדלה ראשונית בין שמיים לארץ, ושניה בין אור לחושך.. אור הוא יום וחושך הוא לילה.  זה יום אחד. כך הוא נותן שמות כל הזמן.. ומקבע קטבים. והנה ביום הרביעי – יהי מאורות ברקיע השמיים להבדיל בין היום ובין הלילה. למה שוב? כבר הבדיל ביום הראשון! אלא שכעת הוא מעניק לנו זמנים, אותות, מועדים לימים ולשנים!   כשהוא משתמש במושגי יום ולילה כדי להזרים הכל בתהליך , בתנועה, בסנכרון . זמנים ותהליכים מחזוריים, פעימות קצובות, מועדים וזמנים לימים ושנים… כך וכך וכך.

 בעצם הכל אחד  ובו זמנית.. אדרבא, תהליך  ההפרדה מעצים את האחדות הדינמית.. 'זמן' היא  מילה בה אנו משתמשים כדי לתאר את התהליך. אבל זו מילה אנושית,  אשר עוזרת לנו לשרוד נוכח תהליכי הבו זמניות. חשוב לנו לשלוט בנעשה, וקציבת הזמן מאפשרת זאת. אך בעצם הזמן הוא המצאה אנושית, הישרדותית. לא כן ההתנהלות הספיראלית האלוהית שבה הכל בו זמני.. אין בעצם זמן באמת. תהליך ספיראלי של מוות ולידה מחדש סמליים קורה כל הזמן,  והלבשנו על זה זמן לשם תחושת שליטה. לכלב אין זמן, הוא חי ודי. האני והאגו שלנו יצרו את הזמן לייתר ביטחון. זה קשור לצורת הזיכרון שלנו הצילומי שאוהב מה שהיה לפני ואחרי, הנה זה השתנה..וזמן מסדר לי דברים בשליטה.

הזמן משרת רצון.. תבינו.. והיו למאורות… שני המאורות הגדולים גדול לממשלת היום וקטן ללילה. כך כדי לכבוש יצר בצורה חכמה – כך אפשר להגדירם היוליים,  ואז אפשר להפרידם זה מזה כי שיגבו  ממשל הדדית.. בטוב. אבל כעת הוא מבדיל בין האור והחושך על פי   ז מ נ י ם  מדויקים . עצם קיום המאורות מבדיל בין אור לחושך .עכשיו השמש והירח עושים את העבודה בשבילו ומבדילים זמנים. כך צומח עץ ההבדלות שכבר מבדיל את עצמו, מניע את גלגל התהליך ומכניס את זה לתנועה פרפטאולית.

ביום השני  – שם רקיע בתוך המים.. מים מתחת ומים מעל, תחתונים ועליונים..  רגש תחתון ורגש עליון – זה כל ההבדל בעיכול החוויה,  במימוש אפשרות ההתמרה. הרגש הארצי גשמי לעומת העליון הרוחני בינתי.  הרקיע חייב להיות רקוע בחוויות אשר עברו ריקוע כלומר החוויה הגיעה ל 'רק' שלה, למהותה הפנימית ללא תנאי.  כך המים והשמיים מקבלים משמעותם. השמיים אלו מים שהפכו רוחניים, רגש מעובד, מותמר, הרקוע עלץ גבי הרקיע. זו ההפרדה הכי חשובה… כעת התהליך ברור.

יום שני הוא יום מהותי לדיאלוג בין בהמי לבינתי. זה הדיאלוג הכי משמעותי!! ביום השני. כך גם בין העופות =מחשבות מעופפים באור לבין יצורי המים הם הרגשות השטות במי הרגש התחתון .

יום השלישי –  בוניקווים המים אל מקום אחד ותיראה היבשה. שימו לב – יבשה, ארץ, ואדמה, מילים נרדפות… אותו דבר? לא בדיוק. אלו צדדים וצדדים שונים, בתהליך. יבשה  – מקום העשייה המעשית, יבש ממי רגש. עושים!! ויקרא לה – ארץ. אחרי שעושיםן נוצרת ארץ   – היא עולם המעשים העשוי כבר.  היבשה – ארץ = עולם העשייה. אבל היתה ארץ עוד קודם, זו שברא ה' ביום הראשון. אבל ההיא היתה עדיין רטובה מרגשות, מעורבבת. כעת כשהיא יבשה, מעשית,  הוא קורא לה ארץ..  מדייק אותה = ללא מים זו ארץ. ארץ – ? ארץ היא אור – רץ = מקום התרוצצות אור ההבנה המתקדם בבינה.  המבין רוצה  לרוץ קדימה.. זהו עולם הרצון המגשים עצמו .

יבשה מול ימים. וירא כי טוב. ואז – תדשא הארץ   ד ש א   ע ש ב   מזריע זרע.. ועץ עושה פרי.. וירא כי טוב. יום ג.  חוקיות הצמיחה כאן:  רק כשיש יבשה דברים גשמיים יכולים לצמוח ולא טובעים בים הרגש . דשא דשן עושה א,  ועשב עושה ב. כל עשייה מעצימה ומצמיחה,  מצמיחה עוד הבנות עוד הפרדות ויוצרת מציאות חדשה המשתתפת בבריאת העולם .

לפני כל עשיה יש דיבור בהגדרות, הבנות במילים  – כשזה מוגשם המעשה  כבר נושא פרי וירק למיניהן.. לכן, אגב, חשוב היישום  =הבנה יישום תוצאה, ואז הבנות חדשות.. כך בדיבור אני מדביר דברים, היא ראשית מעשה במחשבה תחילה, כך נגדיר דברים, נדברם,  ואז מילותי יהפכו לכלי בריאה. כל רגשותי ורצונותי באים דרך דיבור, ואז הגשמה.

דשא עשב ירקרק, על כל תל. דשא – קודם כל לדשן, ואז עשב – העצים מעצימים . דשא =  ה 'ד' אלו מידות –שפועל באחדות ממידתו ,  ועשב – עשייה ב…טוב.

יום ה – כ, ויאמר – ישרצו המים שרץ נפש חי ועוף יעופף על הארץ ל על פני רקיע השמיים. בין שני הנגודים האלו מתרחשים דברים. המים המכילים רגשות עם כל מה ששורץ שם, ועולם המחשבה..  שמעופף לו שם.  שרץ – הרגשות מתרוצצים ושרים.  

ויברא את התנינים הגדולים…למה דווקא תנינים? כי הם נותנים משהו.. כנראה. נתינה וקבלה בו זמנית? אולי כי זה דו -חיים? זה במחוזות הנפש כל זה נוצר. אולי שם גם הלווייתן.  דג גדול  שבולע ומעבד ככלי המשך של עיבוד חוויות .

אז נקווים המים.  כדי לפנות מקום למעשה חייבים לפנות קצת רגשות הצידה.. אי אםשר לעשות כשהכל מוצף ברגש. דברים נרקעים  ברקיע,   שאז הדברים מוגשמים בפועל ונשארים לתמיד. מהרוחני לגשמי, זו התנועה הגדולה של הבריאה. תנועה על הציר לכיוון הגשמי, כדי לקבוע הפרדה מספקת לתהליך.

צמיחת הצמחים זו הכנה לעשייה. רצון לא תמיד נותן פרי , לפעמים הוא בא והלך לו כרצון חולף. כדי לתת פרי הוא חייב להתעצם! זה הצמיחה.  אבל חייב לדעת נפש שכך חוויה מעובדת מתגשמת. אדם חייב לדעת את  חווה כיש שיוולדו מעשים!! לא פשוט.

ויאמר ה = תוצא הארץ נפש חיה למיניה ויהי כן. המון חיות כעת בארץ נולדות. והבהמה,  ואת כל רמש האדמה למיניהן – וירא כי טוב. הנה מוזכרת א ד מ ה .כי האדם מתקרב.

ויאמר ה' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים וברמש, בכל החי. לרדות זה לחרדת לדרגת הנפש  הבהמית, ולהעלותה מעלה לרוחני, – כך לרדות את המתוק מן העז.. לרדות מהן את דבש המשמעות מתק החיים ההרמוניים!!!! והאנרגיה המתוקה שלהם… את זה לרדות אחרי הירידה .פרו ורבו ומילאו את הארץ.. אדם. רדו בדגת הים ..

הנה העשב והעץ הכל לכם לאוכלה ולכל חיית הארץ ולצומח כל ירק העשב לאוכלה . ירק עשב – מקביל לדשא עשב אבל שונה. ירק = לכל חי למאכל. זו חוקיות הצמיחה, זה ירק. מילה יפה ירק, גם היא ממקור הונגרי..  -הארץ יורקת פולטת דשא עשב ירקרק למה לירוק, זה לא יפה… אולי שיהיה רק. רק.  יום שישי  הוא זה.

פרו ורבו  -רוצה  שדמותו, עקרונו האלוהי יימלא את הארץ. לכן לרדות בכל , האדם מייצג את  דמותו בינתו עקרונו של האל, רוחו תמלא הארץ דרך עשייתו של האדם בתהליך. דשא=דייש = הפרדה.. ש..
כך למלא הארץ ברצונו ,בהתגשמות התנהלותו האלוהית . להפיץ אלוהיותו.

ויכולו השמיים וכל צבאם, ויכל ה' ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות מכל מלאכתו ויברך ויקדש את יום השבת,  כי בו שבת. היום הזה מאפשר לחוק האלוהי לפעול, בייצבו ניגוד לשבוע החול..

ויכולו = יש כאן ה כ ל ה!!   זהו יום של עיבוד והכלה של כל החוויות שקרו השבוע. כל מה שנברא באמרות, בהפרדות, עכשיו בשבת הופך ל כ ל י ם . כלי להמשך הבריאה . בשבת יש הכלה של החוויה החדשה בהתמרה.  כך כל מה שהופרד  = תהליך זיכרי, הפרדה –  חייב כעת לעבור תהליך ניקבי של הכלה ולהפוך לכלי, ולהיות מוכל בניקבי, היא השבת!!  השבת היא  החלק המנוגד משלים של ימי השבוע, ימי הבריאה, וכך כל שבוע, אשר מתעצם לקראת השבת ואז ניגש אליה כדי לקלב גושפנקא לשלמות דרך הניקבי המשלים, שבת.  זו השבת – זו ההפוכה ממלאכה – היא כלי ברצון אשר מקבל ברצון את כל מה שקרה… מעכלים.. וזה מאפשר  להכיר   את הדברים ולקבלם אל תוכנו כראויים לגמרי. לכן בשבת אין מעשה, יש עיכול ומנוחה עם מה שאכלנו, כמו אחרי סעודת שבת גדולה… .ומצווה לאהוב.

הנה כך מעוצבים כלים להמשך הצמיחה. מתי בכלל דבר הופך להיות כלי ? כשאתה מכיר בו, רואה אותו, מכיל אותו בתוכך כנוכחות נפשית מוצקה ונינוחה . רק אז הוא כלי שלך … אחרי השבת.

השבת היא  מקום ההתכלות , סיום המלאכה , מוקד ההפיכה לכלים. זהו שלב הכרתי נקבי, כשהאדם מבין ומקבל שהוא מיכל, שהוא כלי. אם בראשית ברא מסתיים ב 'א' , השבת מסתיימ ב 'ת'! סוף פרק.

השבת קדושה היא. הקדשה זה להתחבר עם דבר מסוים שנעשה קדוש, כי לו אנו מקדישים זמן ולב. הפרדה וחיבור שניים מחדש בהקדשה זו הפרדה והלחמה ביחד!! כך כל התהליך נמצא בהקדשה

עכשיו סיפור 2 –

אלה תולדות השמיים והארץ. כי עד עכשיו דיברנו על תולדות בורא האדם. עכשיו – מה קרה לשמיים ולארץ בהמשך, כאילו, כשהם כבר כלי עצמאי. . איך הם פעלו כהבנות שנולדו מהבנה קיימת. שהבורא כבר ברא.  עשיו ויעקב הם תולדותיו של יצחק, שייכים אליו,  אבל תמיד בקשר עם ה' דרך חוקיו.

מסתבר שיש 'ה' קטנה במילה 'בהיבראם'.. למה? ה' מקטין עצמו? כן, כי הוא ברא, אבל כעת שמיים וארץ מדברים.. מצטנע? בכל מקרה זה יום עשות ה' ארץ ושמיים. וכל שיח השדה טרם היה.  שיח = דיאלוג!  ההוא שהכרחי לפני העשייה… הדיאלוג הקונסטרוקטיבי..  טרם = אותיות מטר אבל טרם. ובלי גשם זה עוד לא צומח כי אין אדם לעבוד את האדמה.

אדמה היא כלי ממנו נולדים דברים, מצמיחה. ארץ היא אור-רץ, אבל זה משהו אחר ממחשבה.  ו א ד יעלה מן הארץ והשקה את האדמה. אד הוא החלק הרוחני שך האדמה, והוא כעת מקבל רשות לעלות ולהשקות את האדמה לפני הצמיחה. לא גשם, אד. עולה מן ה א ר ץ , מן העשייה, שחייבת להיות שם לפני הצמיחה… אד – זו מילה שיש בה חצי אד-מה, 'אד' הוא הרוחני ו'מה' זה הגשמי = אבל לא שלמה כי משהו חסר.. לכן עולה חלקה הרוחני של הארץ ומשקה  -מפרה את האדמה כדי שתהיה בה צמיחה מיוחדת. הארץ מזריעה אותה ברוח העשייה שלה, באד,  ואז האדמה מולידה הבנה חדשה. את ה א ד ם . האד הוא הזרע שעולה מן הארץ ומפרה את האדמה…

אז לוקח האל עפר מן האדמה, עפר מופרה, וממנו יוצר את האדם.. וייצר, את האדם ונפח בו נשמת חיים, נפש חיה כעת בו. ואז בגן העדן, שם  את  אדם. שם עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, ונהר יוצא מעדן…

נהר – = משהו שנוהר, שם אור זורם , שם משהו באחדותו שלם והיולי. אבל כשהוא יוצא = נברא – מעדן,  להשקות את הגן, הוא מיד  נפרד ל 4 איכויות, 4 הבנות שונות: וכמובן, הכל סביבי עיבוד החוויה, כי מה לנו מעבר לזה?…

פישון  = הוא סביב החוילה = סביב קליטת החוויה, עם הרצון להיטיב. נגיד שזהו נהר האהבה, הגדול. הבה נראה הי איך היא מתפצלת ל 4 ראשים: פישון – הרצון  להיטיב, עם מלא זהב להביא להרמוניה שלמה, הן זו  מתכת אצילה. גם בדולח ושוהם. זהו ה פ י ש ו ן . האמירה בפה עושה שיהיה 'יש'..  ראשון. הרצון להיטיב סובב ומקיף את החוויה הבאה וניקלטת. זו החווילה… הבנות לב לטובה. בא מהטוביות הבלתי מותניית..

גיחון – גח לקבל כל חוויה ללא  הבדל, ולהצמיחה . סובב את ארץ כוש, הצבע השחור הסופג כל – עם רטט כש-כש חם שבאהבה. הרמוניה של  זרימה מכשכשת. כך זה עובד. כוש = רטט הרמוניה בחם לב.

חידקל ההולך קדמת אשור– בחדות ובקלות מקבלים אז אישור לקליטת החוויה ועיכולה. חדק שלפני האדם מרחרח באהבה  הכל קל וחד..

פרת = פריון = זה כבר יצירת הפרי, צמיחה מתוך החוויה המעובדת.

כולם ביחד הם נהר האהבה הזורמת בין הניגודים, ביטוי לה' בזרימתו.  

לעבדה ולשומרה את האהבה. את הזרימה. מצד שני הוא מוזמן להכיר את החוויה שניקלטה, החוויות, כי רק דרך  ידיעת החוויה, ידיעת חווה אשתו יוולדו לו הבנות חדשות בפרו ורבו!

ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו,  כי אם כן אז מות תמות . ברור. כי אז תפריד עצמך מהתהליך, בחושבך על דרך עצמאית יודעת שלא זקוקה עוד לסמוך על אף אחד  רק על עצמך, אני אני אני.. . ברגע זה אתה נהיה מת מהלך. אין עוד חיבור  עם ה' בוראך. ביום אכלך. זו אז דרך עצמאית שלך. שאלה –האם אי אפשר לדעת בלי להגזים בהתנתקות? והאם אפשר לקחת חלק בתהליך הגדול ללא מאבק כלל?

האם אפשר בכלל לפרות ולרבות בלי למות באמצע?  מוות ולידה מחדש הן חלק מהחוק האלוהי, הרי..  כלומר  האם אפשרי התהליך ללא קטעים של מאבק, שפירושו מוות ויציאה זמנית מן התהליך?? זה הרי כל כך אנושי… אפשר, בתנאי שלא תהיה שם נפרדות רחוקה מדי, אלא כזו המאפשרת התקרבות מחדש למרחק הנכון להדהוד מחדש. אבל איך להבטיח שהאדם לא יברח לי לנפרדות מוגזמת? אולי… אולי.. אולי אעשה לו עזר כנגדו!!!

ויאמר ה' – לא טוב היות האדם לבדו. כי הרי הוא לבדו, הו הו. אעשה לו עזר כנגדו. זה הרי החוק שלי. אבל מי יכול להיות  ניגוד משלים מושלם? מחפשים (גם האדם בתוכו מחפש תמיד את ניגודו המושלם..) : ה' מביא לו את כל החיות לראות מה שם יתן להם האדם. כלומר – תהליך הבחירה מתבצע דרך מתן שמות. כי מתן השם עושה מידית את החיה כמו את כל דבר – לשלם, כינ רק  אז אפשר לראות אם הוא מתאים או לא… כך נעשה מתן השמות לנפש החיה. האדם, שנברא בצלם אכן יודע  לתת שמות.

אבל שם נכון אתה נותן רק כאשר אתה מבין את נפש העומד מולך.  מצד שני,  אם כבר הבנת אותו, אז הוא כבר לא יכול להיות עזר כנגדך, כי הוא כבר לא ניגוד משלים, כי הוא מובן, הוא כבר שלך בתוכך כחוויה מובנת.. כך גם באהבה עד היום –אם אתה מבין לגמרי את זו שמולך זה כבר לא מעניין, היא לא תוכל להיות כעזר נגדך. חייב להישאר משהו לא מובן בה כדי שתלכו לתהליך של הבנה ביחד.. הרי מתן שם בא אחרי שראייתך מקיפה את היצור הזה שמולך כדי שתוכל לתת לו שם הולם לכולו, אחרי שאתה כבר רואה אותו כולו בעיני רוחך..  השם היא מילה שתסמל את כולו… כי הקפתהו. עזר כנגד אין לו שם כולל כי הוא בחלקו עדיין בתהליך הבנה הדדי משותף, שסביבי זה הזוגיות לעד!.

כך אנו מתייחסים לבעלי החיים כשלנו, כמשהו שלנו,  ובלי לחשוב פעמיים שוחטים. בעלי חיים. הם שלנו כרכוש … את שמם נתנו.

האדם נותן שמות לכל נפש חיה, כלב פרה, עז..  אבל עזר שכנגד חייב להיות  ניגוד משלים שבא לעזור דינמית דרך הניגודיות. כך מתקיים תהליך. כמו חסר שמבין רצון . אף אחת מהחיות לא היתה בצלמו ודמותו של ה'.. אין רוחו בהן.  כי חייב להיות שם 'אני' = הבנת הנפרדות . כן לחיה, לכלב יש אינסטינקטים ונפש, אבל הוא אין לו אני, הוא לא יודע את עצמו מבחוץ.. הוא לא רואה עצמו. הוא מגיב. אין בו ידיעה שהוא לא רוצה. נכון שלפעמים הוא מתעקש ולא רוצה, אבל זה בא מאינסטינקט ולא מידיעה. ה 'אני' הוא שעושה את ההבדל. חיה לא יכולה לומר אני, לדעת עצמה .  נפרדת .  כלב לא יכול לצחוק על עצמו, לראות עצמו מבחוץ.. כלב לא מתבייש. כן, כאילו כן, אבל ללא מודעות . הרי גם בילד האני רק אט אט מתעורר. לכן גם אם יש רגש לבעלי חיים, זו לא מודעות . זו נפש בלי אני מפריד. אין דיבור בלי אני כי ההסמלה היא מהאני. מילה היא סמל, וחיה לא יכולה להסמיל, כי אין שם מישהו מול מישהו, אין הפרדה לתהליך.. אין שם סיכוי לנפש עילית . הנה נדב קורא ספר של ברנרד מלמוד, שכתב את 'העוזר' וכעת נדב קורא את 'חסד ה' ', עם שואה גרעינית בעוד חוקר היה בבטן הספינה נישאר שורד יחיד. והנה חבר לו עם שימפנזה,  קוף מחקר.. טוב שיש חבר.. אז מלמוד כולו יהדות ומצטט מהתורה. ולגיבור קוראים קלווין כהן .  והקופיקו – בוז. שם תנכי. על ההבדל הדק בין מדבר לחיה.  

כך אם כך אז מפיל ה' תרדמה  על האדם = שיתור אחרי משהו דומה באמת, זו תרדמה. כך צצים החלומות שהם דומים, סמליים כולם.  ויקח אחת מצלעותיו = ממגרעותיו, חסרונותיו, כי  שם יש צליעה בצלע… ו הוא מכסה אותה בבשר= בבשורה טובה,  חלק מנוגד לצל . לוקח חיסרון ומלביש עליו יתרון = בשורה. כך נוצר ייצור חי. האשה זה מה שחסר בגבר, זה ברור. לקח לו צלע ייצר לו חסר. יצר לה צורת חסר.. זו נקבה.  כך כדי להבין ולעשות ברצון, חייבים להבין ולהסכים לחוות את מה שחסר, ולתת צורה לחיסרון הזה!. זה התנאי לעשייה בינתית . צלע, צליעה, חוסר ומושלמות .

ויבן הצלע לאישה ויביאה אל האדם, שאומר מיד אוי, זו הפעם הבאת עצם מעצמי ובשר מבשרי! שני חלקיה לוקחו מהאיש ואכן היא מתאימה! ומכייון שהיא כל כך מדויקת כניגוד משלים,  על כן יעזוב איש אביו ואימו וידבק באשתו זו והיו לבשר אחד – יחד יביאו בשורה משותפת, הבנה משותפת..  כי אחרת יתחיל אדם להתבשל בחלב אימו, חס וחלילה..  

כאן מסיימים .

 שבת שלום ומבורכה! שבת עיכול חוויות נעימה לכולנו!

Read Full Post »

בואו ננסה להבין את ספר יונה כסיפור על תהליך המתחולל בנפשו  של אדם. האדם מול עצמו, מול אלוהיו.. כל שם, כל מושג בסיפור, שיהיה מובן דרך התייחסות אליו כמייצג אחד או יותר מחלקי הנפש בדרכן הסוערת,  והסיפור הוא על מה שקורה שם לאדם מול נפשו,מול רוחו,  בדרכו או בבריחתו מללכת בדרך ה'. 

הנחת המוצא היא שיונה הוא איש פשוט כמו כל אחד מאיתנו. נכון שהוא בן אמיתי – כלומר הוא נושא את הבנת האמת בתוכו,  וזה אולי מסביר את יכולתו לעשות את הדרך אל האמת שלו  למרות הכל, ולהיות נביא = אחד שמאפשר לאמת האלוהית לזרום דרכו.. ,.. אם כי תלוי איך ילך עם האמת שלו – האם כל מה שהוא אומר זו האמת ואינו מוכן להקשיב לאמת של  האחר, כי הוא מכיר את חוק את אלוה ממעל, או שמא יש בו ענווה מספקת להקשיב לאחר, גם לאמת אנושית אחרת… בואו נראה לאיזה כיוון הלך ולאן שב.

בינינו, בני האדם הרגילים, מי בעצם רוצה לנגוע באמת?. הרי היא כואבת, מה שבאמת קרה שם בילדות, או גם מה שאנחנו זוכרים כאמת.. .. עדיף אולי לכסות את כל זה בסיפורים שהם קצת שונים מן האמת, ואף לעשות כל מיני דברים שמפצים על המקום ההוא.. רק לא להתקרב אליו, חלילה,  לא אל המקום ההוא, ההוא.. הממית.

אפשר להניח, אם כן,  שיונה חי לו  כך כמו כל אחד, בהישרדות פשוטה, הרחק מאמיתות כואבות מסוכנות אשר מודחקות עמוק בבוץ הנפש. . הרי יונה שמו הפרטי, לא נץ או עייט… לא גיבור גדול.. אמנם 'יו' זה 'ה", ו 'נ' היא נצח.. כן, אולי בעתיד.. אבל כרגע הוא חי לו בשקט, בלי לחשוב יותר מדי על כל זה. 

והנה משהו מיוחד קורה ליונה. פתאם אלוהים  מדבר אליו.   אלוהי ההווה הנוכחי, אלוהי הקיום העכשווי, דבר יהוה אליו.   נראה שמשהו כמו מדבר אליו מתוכו, אולי בחלום, אולי בתקשור תוך כדי מקלחת.. לא ברור. אבל הדברים עצמם  ברורים מאד: קום, לך אל נינוה העיר הגדולה, וקרא עליה… משהו לא בסדר מאד מאד עם העיר הזאת, ותפקידך לקורא לה, שתתקן דרכיה!

קום לך מרבצך, משנתך אולי,  לך לך מארצך, מבית אביך ממקומך –אל העיר  הגדולה. בניגוד לאברהם – כאן העיר  כנראה מוכרת ליונה. היא נקראת 'הגדולה' כמקום ידוע.  אבל מה פתאם ללכת ולקרוא עליה? למה אני? מה לי ולה? אתה הוא האלוהים, לא אני, אומר אולי יונה.  אלא אם כן, הוא מבין מיד,שאותה עיר – שלו היא, בתוכו היא. ומה בה? על פי שמה המדובר אולי במקום שהוא כמו  נווה מדבר, ששם יש צמיחה, באמצע מדבר הנפש…  עיר היא מקום של ערנות , שם בא לך לעשות קצת אחרת, להתעורר לטוב יותר… .ואם מצאת נווה מדבר, שם  מים ומזון לנפש – זהו מקום לצמוח בו! , נווה מדבר. וה'ני' הקטן בתחילת השם? זה אני, הקטן,  שהולך סוף סוף לצמוח, בנווה ההוא. 

אבל לא כעת – כרגע יש שם רעה גדולה, וכנראה משהו מונע מהנווה להצמיח.  האם זה משהו תקוע אצל יונה  אשר מונע ממנו לצמוח בנווה מדברו? אולי. אבל רעתם כל כך גדולה שהיא עולה כעשן השמיימה עד לאפו הרגיש של ה'. בעצם  –  עד לערנות המהות הפנימית של יונה עצמו, שחש שאתר הצמיחה שבו סגור ומשותק  ולא עובד כרגע וזה רע, רע, כי הגיע הזמן לצמוח. דבר ה'. . 

נו, יונה, הולכים לסדר את העניין? מה פתאם. רק זה חסר לו, ליונה. מה רע בלחיות סתם ככה, תגידו לי, הוא אומר. . מי רוצה כעת ללכת אל מדבר הנפש ולנגוע דיאלוגית במקום הכאב שלו  בערנות גדולה.. לא יונה. הוא לא פראייר.   הוא יודע בדיוק למה הוא לא רוצה להתקרב אל הזיכרון הזה, ששם אמא שלו, הטובה, אשר מחומה ינק  מאז שנולד לפני חצי שנה,  איך האמא הטובה הזו לפתע דחפה אותו למקום של  לינה משותפת במעין קיבוץ איסיי במדבר, קיבוץ תנכי כזה,  והפסיקה להיות איתו בלילות. הוא ממש לא רוצה לחזור לאותם ימים. כמעט מת מצער ובדידות. הבין שעשה כנראה משהו נורא שהפסיק באחת את אהבתה אליו, אם עזבה ככה, ורק שעתיים ביום היא מראה פניה… ברור שהוא אשם. 

בתחילה חשב שבאמת ימות, למרות שהיו עוד ילדים לידו, אבל איפה אמא..  מה את כבר לא אוהבת אותי? אז מה אני שווה? ובטח גם אשם, כזה שלא שווה אהבת אם… תינוקי מסכן היה הוא, אין ספק.  אבל הוא שרד! באין אמא חיבק את עצמו  לפני השינה, חיבק וליטף את עצמו, עד שנירדם.. כך הרגיל עצמו שאולי הוא בכלל לא זקוק לאמא, יונה. שהוא מספיק לעצמו בכל. ותודה, אמא , לא, תודה. הוא כן שמח שהיא באה והם טיילו וכל זה, גם עם אבא – אבל לאהוב אותם שוב בביטחון מלא לא יכול היה עוד. בכלל נהיה זהיר מאד, חלילה לא להגיע שוב אל נקודת הכאב ההיא, בה כמעט מת.  אני יכול גם בלי אמא! ובלי אהבה עמוקה..  ומאז חש שהוא יודע הכל ולא זקוק שמישהו יגיד לו מה היא האמת.לא צריך! הוא התגבר על הכאב הנורא ההוא, ונשבע לא להתקרב אליו יותר. נכון ששילם ומשלם על כך בקושי לתת אמון עד הסוף ובעוד כמה דברים, אבל חש שלפחות הוא מוגן מכאב, ומאהבה..  ויודע הכל. 

אז ללכת עכשיו ולנגוע מחדש במקום הכאב ההוא? בגלל 'דבר ה'? לא אני, לא יונה..  אני עם הכאב ההוא גמרתי. הוא חש  מכוסה ומוגן היטב בפני הכאב הממית הזה היטב. כן, מגיל 5 ,מוגן מכאב ומאהבה.. 

הוא קם וללא שהיות בורח תרשישה..  אץ  תרשישה = לתור אחרי מה שיש, מה שיאפשר  להמשיך לשרוד דרכו . בורח מלפני ה'  ושוכח קצת שהוא בורח בעצם מלפני ה', אשר מביט בו ורואה אותו כל הזמן, כי הרי האלוהים בתוכו.. אוי, יונה שכח בכלל שה' בקרבו. לא ששכח, כמובן, אבל לברוח היה חייב, גם אם זה מעצמו.. מצד אחד הבריחה מראה כמה הוא עקשן לא לנגוע שמה ומצליח להיצמד למגננה שלו, , אך מצד שני הוא בעצם בורח ישר אל הים, אל מקום סערת הנפש לו, דווקא כדי להיבלע פנימה ולהתקרב אל מקום הכאב, לרפא אותו. … מצחיק ומוזר, התהליך האנושי.

סערת הנפש פורצת מהר מאד כשהם בלב ים, שערה שהולכת ומתגברת, והאוניה חושבת: להישבר או לא?.. מצד אחד משהו חייב להישבר כדי שהבחור יעשה את התיקון. מצד שני לא כדאי ממש לטבוע, זה לא רעיון טוב, צריך משהו יותר סמלי…

המלחים זועקים איש אל אלוהיו.. יפה. מהו ' מ ל ח ' ?  זה בא מהתבלין, ממלח. חומר שמסמל  מולות ברגש, לח… מולות במשיכה חזקה מאד, כמו הקשר הקוולנטי של NA-CL, הקשר הכי חזק בכימיה, שני אטומים, שני קטבים שם אחד מול השני ולכאורה דבר לא יפריד ביניהם, מלבד המוות . אלו הם המלחים = רצונות אחוזים כאלו על המפליגים פני הים המלוח, על פני מאגר של מלח, שם  מקומם של המלחים. ים המלח, הנפש, זהו בעצם מקומם של הזיכרונות, אותן חוויות שנשכחו, שהודחקו, ונשמרות בכל זאת תודות למלח העקשן ולעבודת המלחים המאפשרים הפלגה על פני הזיכרונות.. … 

כבני אדם הם מתפללים איש אל אלוהיו, אבל יונה?  הוא – נירדם.. כמו לאורך כל חייו, שהיו סוג של שינה.  'ודעת, השינה הזו תשבית מכאוב ואלף הפגעים'.המלט, וו שקספיר, שלונסקי… כך בורחים.  אבל החיים הם אז הישרדות אחת גדולה , חיי שינה בעצם.. 

ואילו רב החובל?  אחד שמתעסק הרבה בחבלים, יסורים, חבלי לידה?, מין  מיילד שכזה – יש חלק כזה בתוך יונה, כמו בכל אחד מאיתנו. הוא החלק שניגש ומעיר אותו  – קום קרא אל אלוהיך, אולי יתעשת לנו ה' ולא נאבד. . האם זהו יהוה או לא   – כבר לא חשוב. לא פעם בתנך, כמו בסיפור בלעם, הפניה אל ה' נעשית ספונטנית גם על ידי מי שלא מאמינים בו, כביכול.. כי אלוהים גדול, שומע לכל.. וזהו רמז חשוב של הספר, כי עצם הפניה אל האל היא אנושית כל כך. אבל יונה לא רוצה שום מגע עם אלוהיו –  הוא  בטח  שוב יצווה עלי ללכת לצמוח, לנגוע בכאב  ההוא, ..לא לא.. יונה ממשיך לנחור.

אבל על גבי הסיפון  מהומה, כי הסכנה אמיתית. אי אפשר להמשיך  עוד בדרך הרגילה, אומרת מהותו של יונה – הסערה כבר גדולה מדי. הבה נפיל גורל. אומרים המלחים. מה זה גורל ? 

אולי זה הוא גור אשר רוצה להיות, לצמוח לחיה בוגרת., . משהו מפחיד… אבל למה להפיל את הגורל? כנראה מדובר בטקס קדום ידוע, שבו עמוד או מטה נעזב ממקומו, ונופל בכיוון מסוים ומצביע על אדם זה או אחר.. בדרך אנרגטית כל שהיא הוא נופל בכיוון זה אשר מושך את המטה אליו, זה אשר אולי החסר בו הכי גדול, זה הפוחד יותר מכולם .. כך גור-אל.. קצת  כמו מטוטלת, או כמו הבקבוק של אמת או חובה. הגורל המופל מגשים במציאות את הכיוון  של מקור סערת הנפש, אשר גרמה לסערת הים…  זוהי תנועה קצת כישופית, אולי כמו חרטומי מצריים, אבל יעילה מאד..  

הגורל נופל על יונה. ברור שזה הוא, אבל שימו נא לב,  המלחים לא צועקים לו –זה בגללך, מנוול! הו לא, הם בפירוש מבינים שיש קשר גורלי בינם לבינו. הרי הם חלק מרצונותיו שלו, בינינו – לכן השאלה שלהם תהיה, בעצם –  למה זה קורה לנו כחלק מדרך ההתנהלות שלך, בוס? מי אתה, מה אתה , שואלים אותו חלקיו המלחיים, כדי להבין מאיפה באה הרעה הזו. כאילו – מהי דרך ההתנהלות המדויקת שלך, ומה  ראוי לחזק בך כדי שיבוא ריפוי. לכן אלו הן השאלות:   מה מלאכתך, מאין תבוא, מה ארצך ואי מזה עם אתה. היינו –   מה מקור חייך ומה דרכך? לגמרי תשאול הומיאופאתי כדי למצוא מרפא…

יונה כאן כבר נישבר ומודה, בפני עצמו ובפני רצונותיו, את מה שניסה להכחיש וממנו ברח – עברי אני… שייך אני לאלו העוברים בחייהם דרך התהליך, העושים מעברים, מזה ברחתי, אבל לא עוד… כי אותו אלוהים ממנו ברחתי הוא שעשה את הים והיבשה ואת כולי, והבנתי כעת שאין לאן לברוח.. המלחים נבהלים מעצם הבריחה שלו, בה הודה – מה זאת עשית.. אך כעת מתגייסים כל רצונותיו השפויים, המלחיים, לחזקו ולהלחימו לקראת ההמשך – כי הסערה רק גוברת.

הוא כבר יודע, שאין ברירה,  שעליו לקפוץ פנימה אל ים הרגש הסוער, להיכנע אל תוך הכאב, אל תוך הסערה, שכך עליו לצאת חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד וקץ לשים להם, כדברי וויליאם, ההוא. שאוני והטילוני אל תוך הים, ואז ישתוק הים מעליכם, לא כל כך מעלי, אמנם, אבל זה בסדר.. רגע,  מה זה מטילים? מי מטילות? צפרים! ביצים! ומי בוקע אז?  אפרוח טרי, חדש. פה  בא לידי ביטוי אותו החלק של החוק האלוהי אשר מתרחש דרך מוות ולידה מחדש. הוא הרי יונה, ועל כן הוא  חייב לבקוע כאפרוח יונה חדש כדי להיוולד מחדש..

אבל אותם אנשים מלחים,  הם עדיין מבטאים חלק בו אשר כמהה להישרדות.  עם כל יראתם את ה' ההולך ומתגלה להם, הם עדיין  מנסים בכל זאת לחתור ולשוב ליבשה,  לשרוד.. הם מנסים לשרוד אם אפשר  בלי להטיל את יונה הימה, כי זה בכל זאת מפחיד.  הרי אינם רוצים ללכת לאיבוד בתוך נבכי נפשו הסוערת של יונה.. 

אבל הים סוער מדי, והיבשה רחוקה מדי,  ונראה שאין ברירה.  אל תיתן עלינו דם נקיא, הם מתחננים לה'. זה לא הרגש שלנו ,שבא לתיקון, זה הוא, זה הוא.. ובכל זאת  הם מבינים שהם מאד שייכים לתהליך הזה, וכמעט מאליהם הם מצטרפים ביראה גדולה להיות עובדי ה',  זובחים זבח ונודרים נדרים לכבוד ה', כי כן אכן הים עומד מזעפו מיד אחרי הטלת יונה הימה.     

ויונה?  הוא מתחיל כאן מסע מדהים של שינוי, התמרה וריפוי –   בבטן הדג. אפשר לומר שהדג הוא התרנגולת אשר תטיל אחרי 3 ימים אל החוף את ביצת הזהב ממנה יבקע  יונה החדש, הבה נקווה… 

3 ימים ו –  3 לילות  -האם אין זה משך זמן שיא  פעולתו של וירוס בעת צינון?  זהו כנראה הזמן הדרוש כדי להתמיר חוויה קשה תקועה בסערה גדולה.. יונה קורא לה' מעומק השאול  בו הוא נצמא  עם חווייתו, ללא פחד אבל ביראה, כי כעת יש מי שישמע את כאבו, ה' איתו, הוא לא פוחד להביט בנורא מכל  . נהר יסובבני..בשירתו המתפרצת תוך כדי החוויה עמוקה הזו – תרתי משמע –  יש כאן תנועה  ס פ י ר א ל י ת   מובהקת של התהליך: נהר סובבו וכל גליו עוברים עליו, עוטפים וסובבים אותו כבמערבולת..  אומר גורשתי מנגד עיניך , כשהוא נזרק צנטריפוגאלית הרחק – אבל אוסיף להביט אל היכל קודשך, כי מבטו שומר קו ראיה אל המרכז הקדוש, מרכז הספיראללה. מי הרגש אופפים אותו אבל  ס ו ף  חבוש לראשו – אומרים שזוהי מצנפת ספיראלית אשר מסתיימת בשפיץ כזה בקודקודה… לקצבי קצוות הרים הוא יורד תהומה מטה מטה, והארץ סוגרת עליו בריחיה לעולם  – והנה מיד – ו ת ע ל  משחת חיי  – תנועה מתמדת של מעלה מטה סביב וסביב. 

כך נפשו מתעטפת עליו סביבו כשהיא כבר מזוככת, כי הוא זוכר את ה' , כלומר פעיל במגע עם האל, ולכן תפילתו באה ומתקבלת בהיכל ה', בעוד שאלו האוחזים בהישרדות, בהבלי שווא, לא עליינו,  – חסדם יעזוב, הם  יישארו ללא החסד האלוהי,  שבלעדיו אין קיום בעצם, כפי שנוכח יונה. 

וכך הוא מסיים בזבח לאל כאומר תודה, היינו  מודה ועוזב, מרוחם ומוכן לבקוע מחדש מתוך רחמו, ביצתו.  יונה נולד מחדש.

 כאשר באה, על כן, מחדש,  פניית האל מתוכו ללכת אל נינווה,  הוא לא בורח אלא לוקח על עצמו  את המשימה, קם והולך. בעצם הולך להתעוררות שלמה. גם מהלך ההליכה בעיר הוא 3 ימי כמו הזמן במעי הדג  – כנראה זהו הזמן הסטנדרטי לאירוע תיקון.. .

ואז הוא מכריז שם, בעיר, בעצם מודיע להם שתוך 40 יום העיר  מתהפכת. לא אומר  אם תחזרו בתשובה הכל יתסדר. לא לא, זה הסיגנון האלוהי שיונה לא אוהב כל כך.. הוא פשוט מכריז בשכנוע פנימי עמוק – נינוה נהפכת. אין ברירת מחדל.  

אנשי העיר מאד מתרשמים, ופותחים במסע כפרה עם צום ולבישת שקים, ובעידוד מפורש של מלכם מגיעים לכך שאפילו הבהמות שלהם  יהיו באבל וצום, אולי יתרצה האל.. והנה, אלוהים אכן מאד מתרשם  שהם  שבו מדרכם הרעה, ועל כן  אין צורך עוד להפוך את העיר.

וכאן מוזרה כל כך היא תגובת יונה:   במקום שישמח על המהפך הטוב הזה שקרה דרכו, הוא נכנס לכעס ואבל על שהעיר לא נהפכה בפועל, כפי שהוא הכריז. מוזר. אין להבין זאת אלא כחשיפה בעל כורחו של של מוקד הכאב של יונה, נקודת ההישרדות שלו, הלא היא נטייתו ל ה ת נ ש א ו ת ..  התחושה שלו, שמה  ש ה ו א   אומר חייב להתגשם כי  ה ו א  אמר זאת! במקום לשמוח שמשימתו  בשליחות ה' עלתה בידו,  הוא מצטברח ומתכנס בחרון.. ואף בא בטענות מפורשות אל ה' לאמור, לכן בכלל מלכתחילה לא רציתי את כל העניין הזה, כי חשתי שהתכונה הזו שלי תעלה לדיון. לכן ברחתי תרשישה. הרי ידעתי שזה יהיה הסוף, שמשהו שאעשה לא יקרה עד בפועל ממש כמו שאני החלטתי עליו… כלומר אתה… לכן לא רציתי בכלל להיכנס למשימה הזו כי אתה, האלוהים רחום וחנון מדי, רך לבב, משתפן ברגע האחרון, איכס… -הרי בגלל ההתנהגות הפחדנית שלך ה', שחוזר בך ממה שאמרת, אני מוצא עצמי באכזבה עמוקה שכזו…יונה מאבד כל פרופורציה.  

מסתהבר, שיונה לא יכול להתמודד עם האפשרות שמה שאמר לא יבוצע. הוא קצת אלוהימי קטן בעצמו.. זו היתה  דרך ההישרדות שלו עוד מקטנות, שהוא שולט בדברים ויודע כל ודברו חייב להתגשם.. והנה, תראו מה שקרה..

אלוהים פונה אליו בדחילו ורחימו – יונה,  כעת אתה כבר לא זקוק לזה, יונה… אולם כמה עקשנית יכולה להיות הנקודה הזו, חבל על הזמן. והרי כבר עבר התעטפות וסער נפש גדול בים, ובמעי הדג… כאילו כלום .  יונה עדיין לא מוכן לוותר  על מנגנון ההישרדות הותיק שלו,  קצת כמו כולנו… הוא מודיע  –  מוטב לי למות.

ואכן המוות כמושג, כאפשרות אמיתית  וסימבולית, משחק תפקיד ראשי בסוף הסיפור הזה. תן לי למות, כי אם אאבד את דרך ההישרדות שלי הזו אז אמות… כי באמת בגיל ינקות בלי דרך זו יונה היה מת, תרתי משמע. אבל די, יונה, אתה כבר ל תינוקי שנעזב וחייב לשרוד – אתה כעת כבר בן אדם בוגר! לך הפוך את זה לסמלי, לסיפור, למשל. התנשא לך בדמיונך, בדרך המשל,  והנח למציאות לזרום בדרך הרמונית יותר, לא על תנאי.. .. משול כבר בצורך שלך לשלוט בכל דבר…קשה.  עדיין קשה מנשוא, ליונה. עד  כדי כך חזק המקום הזה.

ה' יודע שרק דרך הפעלת מצב של כמעט מוות סמלי, משלי, אפשר יהיה לשכנע את יונה לשנות. אגב, המילה   מ ש ל , חשבתי :  משל הוא משהו שיש בו חלק   MISHEL  הדבר שאותו הוא מייצג,כן.  זה כבר לא הדבר ההוא הגשמי, כולו,  זה רק חלקו הרוחני, זה רק הסיפור עליו, סיפור משל על הדבר, חלקו הסמלי, המשלי, נמצא שם בסיפור, ואילו הגשמי כולו נישאר כזיכרון בלבד, וזה עושה את כל ההבדל…  

  יונה פה לפתע מתערב לי במאמר ומעלה שאלה נוקבת – למה בכלל לוותר על הנטיה הזו שלי להתנשאות, נגיד? מה זה מפריע? חייתי טוב מאד עם עצמי כמו שאני 40 שנה ולא היתה שום בעיה.  למה לנדנד? למה לזעזע? 

שאלה מצוינת, יונה.(תפסיק לתת לי ציונים ודבר לעניין!) בסדר:  נכון שחיית בנוחות מסוימת, ולא רע בכלל, אבל כאילו שכחת כמה אירועים בחייך. למשל איך התחתנת עם אשה שלא ממש אהבת רק מתוך ההתנשאות לחשוב שאתה כזה חכם שתוכל ליצור אהבה גם בלי אהבה… ואיך עזבת אותה כי זה לא הצליח ובטח תיכף תיצור זוגיות טובה יותר.. ואיך התנשאת על עצמך לאמור –לא אכתוב את הספר שלי על החיים, שאני כל כך רוצה לכתוב,  עד שהכל יהיה מושלם בכל מילה. ועוד דברים… וחוץ מזה  – אל מי היה דבר האלוהים, יונה, אלי? לא, אלייך. ומאיפה זה בא? מתוכך. זה אתה שמפריע את מנוחתך. כנראה המקום הזה בך גוזל אנרגיה ומשבית שמחה אמיתית, ומהותך הפנימית כבר לא מסכימה לשאת את זה כך.  . אז בבקשה, קצת ענווה, קצת צניעות. בסדר? תודה. 

האל לא מתרגש מתגובת יונה, ורק שואל אם כבר היטב חרה לו? לכאורה זה לבדוק האם הכאב כבר הגיע לדרגה הנכונה עד שייעשה בלתי נסבל והעם = נפשו של יונה – תזעק שרוצה היא  לצאת מהמצריים שלה.. אבל יש עוד פירוש מרתק, שהוא אפילו  רלוונטי יותר,  שהעלה אותו יחזקאל שלומי מרמות מנשה תוך כדי דיון בספר יונה ביום הכיפורים האחרון – לפיו, האל שואל את יונה האם זה שהוא היטיב עם נינוה, האם זה מה שחורה  כל כך ליונה?… כי המעשה פוגע בנטיית התנשאותו?  יפה, יחזקאל!! סליחה, התנשאתי: מברוך , יחזקאל, יישר כוח!!  

בשלב זה יונה יוצא ל TIME OUT, מחוץ לעיר. הוא נוטה מושבו ממזרח לה, מקדם,  משם תזרח השמש וגם האמת משם תבוא… הוא יושב שם בצל סוכה שבנה לו, מוכן לחוות אורות מקיפים שיבואו… .אלוהים, האוהב הגדול, תומך בו לחזקו ומצמיח עץ קיקיון  להוסיף עוד צל על צל, אולי צל אלוהי יחד עם צל טבעי… קיקיון? כמובן מקור השם בביטוי האידישאי  גאנעא א קוק = תן מבט..  –ראה, יונה, הקיקיון יראה לך את האמת..    הצל, מצידו, הוא כמובן צד הנפש הנסתר, שם זרוקה ומודחקת החוויה המקורית שבעטיה יונה מתנשא כך ללא הרף כדי להתגונן מכאביה..  די, לא ניכנס לשם עכשיו.   ואלוהים אפילו מגביר לו את הצל לייתר ביטחון,  וזהו צל שגם מציל את יונה מכאב גדול מדי.. שיתאושש לו… 

אבל כמובן שזהו פתרון זמני,  פתרון על תנאי, וזהו כל השיעור: בעלות השחר, כש אור השמש, אור  האמת מתחיל זורח, ממנה האל תולעת אשר  מייבשת את הקיקיון, ואיננו. במקומו בא חמסין ונורא עם רוח קדים, ויונה כמעט מת. האם ההיטב הזמני הזה והסרתו הפתאומית חוריית לך, יונה, הפעם,  עד מוות?  כן, כן. עד מוות. נו, ברוך השם.   

אז הנה המסקנה העיקרית ממה שלמדנו בסמטסר הנוכחי, יונה,תלמידי המובהק: 

אתה משקיע בהגנות זמניות לא יציבות שדי בתולעת להסירן – ובשביל זה אתה מוכן להקריב את מקור הצמיחה האמיתי היחיד שלך, את הנינוה שבתוכך, רק למען קיים את התנשאותך?? 

סיכום

הסיפור נגמר בסימן שאלה, ולא בכדי. כי על השאלה האם ישכיל יונה, האם יוכל כל אדם, לעשות את הדרך אל אלוהיו, ולאיזה עומק יגיע – השאלה הזו, שאלת השאלות שלחיינו,  נשארת תלויה ועומדת באויר, אקטואלית לעד. זהו התהליך. כל מה שרצה האל כאן, מסתבר בדיעבד, (האל שדיבר מתוכך, יונה, אני מזכיר!) זה לעורר אותך, יונה להתחיל ללכת בדרך אליו. לא חייבים להגיע עד אלי, אתברך, זוק ציעא! בכלל, אין צורך להצליח ביהדות, ברוך השם, מספיק להשתדל. מה גם שמי שגומר את התהליך נחשב מיד למת, פשוט. אבל כן  ראוי מאד להשתדל,  כן ראוי מאד להיות בדרך אליו, להשתייך לעם ישר-אל. אז בבקשה, יונה. מבטיח ש (מדי פעם?) תלך בדרך אלוהימה, דרך הריפוי הגדול? מה  אתה אומר, שתשתדל? תודה, אני נרגש. תודה לך יונה.                                                         

Read Full Post »

נעשה הפעם דילוגים בין כמה פרשות, כשאנו מתכוונים בסופו של דבר להתחבר לרוח החגים, חגי תשרי, שהם חגי חיבור וזרימה של נשמת ישראל, ושל נשמת העולם שאנחנו  חלק ממנו, כמובן. הכל שותף להכל, חי וצומח, ואנחנו  רוצים תמיד, בכל רגע, עם כל אחד מהחלקים אלו –  ל ר א ו ת  פ נ י ו  כ ר א ו ת   א ל ו ה י ם …. זהו ביטוי מפתח: כל חי, כל בן אנוש, כל צמח נמצא מאחורי הביטוי הזה ומבטא אותו. אלו  המילים שאומר יעקב לעשיו בבוא עשיו מן השדה רעב ועייף עד מוות מהתרוצצותו, ובשל למכור בכורתו זו…  אבל זה גם מה  שיעקב  אומר בדחילו ורחימו כשהוא  פוגש את עשיו בבואו מלבן ליישם בבינה את חכמתו… והרי כשבא עשיו מן השדה היה כה עייף ורעב שביקש נפשו למות, וכך יוכל להיוולד הבכור החדש  – יעקב. וכעת זה יעקב שקרוב למוות אם עשיו לא יקבלהו. כלומר יעקב היה עד ל 'תהליך' ומשמעותו העמוקה עוד מזמן נזיד העדשים, ולא במקרה אחז בעקבו של עשיו, עקב כי אני יעקב אאלץ לקנות בכרותך וברכתך ולבוא חכם ונבון אלייך, ניגודי המשלים האצילי… והכל בברכת התהליך המופלא.

והרי זו הדרך למימוש 'ואהבת לרעך כמוך' = להאמין ולסמוך על התהליך בכל  רגע ורגע, כי הוא שם, היה שם מלכתחילה, משגיח ומכוון מראש לכיוון של ריפוי, אם רק נחפוץ…כך, דווקא כשאנו בעומק במצוקה, בשיא הכאב, החסר, הריקות –  אנחנו מתפנים וחייבים לראות מצוקתו וחסרונו של הזולת ואת זה שלנו כראות פני ה', כעונים לחוק האלוהי. לכן האדם לא אמור לבוא בהתנשאות, כמרפא גדול אל החולה –כי לא אני מרפא, אני רק מאפשר ריפוי על ידיה' . כשמשה רואה את הסנה הבוער, משהו בו נהייה ער, הוא מבין שזוהי התגלמות חוק ה' לפניו, ובשיא הענווה הוא שואל אותו – למען עצמו, בהחלט – איך אני יכול לשרת אותך? איך אני יכול להתמסר, לדרכך?  לכבודך, ביראה וקדושה כראות קטן את הגדול, ולא להפך.. זהו סוג הענווה של משה, ולשם אנו רוצים להגיע בסופו של דבר.

לכן הנתינה שלך חשוב שתהיה מתוך התכללות, מתוך חיבור, מתוך הכרה עמוקה שאני חלק מהכל, חלק מהגדול האחד שהואבורא עולם . שזו הזרימה בחיבורים בין כל הניגודים אשר היא החיים היא ביטוי האל, ולא אני אני.

יעקב, המוצג לא פעם כרמאיותככן, בעצם ממלא שליחות אלוהית מהתחלה, וכך גם  עשיו, שהרי כל הסיפור הארכיטיפאלי הזה נובע מ,  ונועד להביא לנו את האמת על התהליך האנושי-אלוהי ..כבר כש'גנב' יעקב את הבכורה הוא מילא את חלקו כי הבכורה של הנהגת האדם התבוני אכן אמורה בסוף לעבור מהבכור המעשי לשני הבינתי  בתוכנו…. היכולת בכל שלב לראות את פני אלוהים,  בכל מה שקורה  – היא תמציתהאמונההעמוקה ב ה'. זה נותן כח ויכולת להמשיך גם במקומות קשים, לסמוך על התהליך ( ובשואה? הם סמכו עליו עד הסוף… אכן. אבל הם היו חלק מצעד אלוהי במובן  של 'עקב'. עקב אשר לא הייתם אור לגויים כראוי פרצה האנטישימיות , ולא בכדי נכשלתם כי קשה להיות יהודי, והנה התפרצות ייצר מטורפת שכזו היא חלק מהאיזון בגדול.. כןכן. מצטער כל כך.. ה')

לכן גם כשעשיו בא עייף ורעב מן השדה יעקב רואה את התממשות חוק האלוהים כפועל כאן, את העיקרון האלוהי. לכן בברכת הכהנים נאמר ויאר פניו אלייך –כשאתה כבר מוכן מאיר ה' פניו אלייך , ושם, על פניו אתה רואה אותו כראות ה', את העיקרון האלוהי,  העיקרון של אחדות הניגודים , וה' אז שם לך שלום.עשיו בא עייף עד מוות כי הגיעו לו מים עד נפש בבכורה המעשית גשמית בלבד המעייפת,והוא מוכן למוכרה. הרי גם בתוכנו מתחלף בשלב מסויםבע"ה הקרייריסט המעשי בבינתי הפעיל הכרתית, אנחנו מקווים. אז הנה עוד סיפור, כדי שנלמד, ופני ה' מלווים אותנו כל הזמן!

כך יעקב מלמד את עשיו בינה בקנותו את בכורתו ובהוליכו כעת את התהליך.  זה מהשיהיה טוב לאורגניזם כולו, ולשניתאומיו המנוגדים משלימים שבתוכו . קניית הבכורה היא מעשה הכרחי של השלמת ניגודים. הכרחי. זו עשיית רצונו יתברך, כי אנו נולדים עשוויים, עד לרגע בוא היעקב יכול לקחת הנהגה, בכיוון של להיות ישר –אל.

מיכאל: גם המילים'בראשית ברא' יש שם עשיה בשכל,בתחילה, עשיה גשמית?  זו שפת הראש שפת ההבנה אשר מחפשת להיות בינתית אבל מ תחילה מגשמי.. כמובן שלאגו קשה להסתגל למהפך התפקידים הפתאומי הזה והוא מתנגד וצועק רמאי, שקרן… לא קל הוא חילופה של הבכורה.. לכן לא לחינם אלו ביכורי  הפרי שמוקרבים לה', שכךגם הבכורים, ביכורי המשפחה, הם משרתיו של ה'עד שהלויים באים.. כי הבכורים חייבם השגחה מיוחדת עד שיתעברו ויתחברו נכון . מצד שני גם ליעקב מאד לא פשוט לבוא בבינה כשהחלק המעשי מאיים ומפתה ומפחיד אותו, כשהוא  חוזר וחובר  אל עולם המעשהמול עשיו הבא לקראתו ו 400 איש עימו.. היכולת לראות את כל מה שקורה כאן ובכלל כראות פני ה' = ראות שזה העיקרון המכונן עובד, התהליך המפעיל את הכל על פי החוק האלוהי  – היכולת הזו היא שעושה אדם למאמין אמיתי . אז הקיום שלנו, טוב וללא תנאי, הופך לבכור לעשייה גריידא, להישרדות. אז יש עשיה ממש ממקומנו, מקום שכעת איננו עוד מותנה בהישגים חומריים או קריירה. כך אדם מתקרב אל מקומו..  לא רק קריירה, לא רק השגים חומריים…  אלא לבוא ולפעול מנימי ליבנו, שלא כדי לשרוד בינתיים. כך, על מקומו תנוח לה הנפש בנחה-לתה, בארץ כנען – וזהו גן העדן!

תמיד להסתכל על המקום החלש שלנו, על חולשתנו היצרית, בחיבה, ולהבין שזהו מקום הכח הנקבי אשר ישאב ויביא לשפע הגדול ביותר כאשר ייחפץ.  זהו הכח המניע את העולם בתהליך הריפוי הגדול! הריק, היא האיכות הנקבית – אםאנו לומדים לנוח במקום הכי נמוך, ולא להיבהל מהדיכאון – אנחנו בנחלתנו. הבה נלמד איך לטפל במקומות האלו…

כא, י – כי תצא למלחמה על אויביך, ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר. והבאת לתוך ביתך…ירח ימים בכתה.  ואז תבוא אליה.

אשה היא צורה ברצון, רצונך. אשה זו שייכת לאויב שלך כי ביטוי הרצון השתבש מעט בעבר… כעת אתה יוצא למלחמה, במגמה להלחים הניגודים שבך לכלל הרמוניה, להתלחם עם צורת הרצון הזו. והנה הצלחת להביא בשבי את אותה צורת רצון , עומס ילדות שחיכה שם כבר זמן רב אבל כעת נפל בשבייך כי יש לך מספיק כח להתמודד איתו כעת.והנה,  אתה מזהה את אותה אשת יפת תואר = שלא במקרה היא 'אשת' בסמיכות שהרי אשתך היא בפוטנציה..  צורת התנהלות שהיית רוצה לאמץ, כשהיא כבר לא תהיה עוד בהגזמה, בדרך נלוזה של אויב. איך לאמצה  שתהיה שלך כניגוד משלים ? שהרי אתה חושק בה…  איתה אתה רוצה להבין הבנות חדשות וליצור משפחה = (משפחה = מה ש… בא ממצב שפחה אל אושר גדול… אולי) –

האויב הם תמיד דפוסי עומס הילדות, החוויות התקועות שלא יכולת לעכל בזמנו ואינן יכולות לזרום מרב עומס, שגרמו לך להיכנס למצב של הישרדות  מתמשכת, עם מחלות וכו. כעת אתה רוצה להתרפא,. להלחם בהם וליצור מצב הלחמה של הרמוניה בין ניגודיך כראוי . כי כל עוד המצב הנוכחי קיים,  הם מחזקים נפרדות ועומדים כחייץ בינך לבין מנוחה ונחלה..  כל עוד זה המצב העֹמס הוא האויב. ואת הרי רוצה שהוא ייהפך לך לאוהב –  רק להחליף אותיות , כי ה 'י' מכניס למיצר, בעוד ה 'ה' מזרימה הלאה הלאה. כך שרי של אברהם, כדי להוציאה מן המיצר של העקרות, כדי שתוכל להתחיל להבין ותהפוך לפוריה– אלוהים נותן לה 'ה' לשמה….גם לאברהם.. (וגם, אגב. ליוסף בתהילים פא: 'עדות ביהוסף שמו, בצאתו על ארץ מצריים..' אבל –זה כבר נכתב בדיעבד, מסביר הדב,  זה תהילים שכותב אחורה על דמותו של יוסף, כאילו…)

מאוחר יותר  נולד יצחק שהוא בצחוקו התחלת זרימה: האהאהאה..כך יש התקדמות.. כך צורת רצון,שנגיד נורא רוצה להבין, אבל היא באויבות איתי כי הכח המייצרי פועל בה והיא קצרת רוח, איך להאריך רוחה כך שתהיה לי לרצון..

הנה אבא העוזר לילד להכין שעורי בית, אבל אין לו סבלנות והוא לא שם –  זה שם אותו במצב בן ערובה ובקוצר רוח.  כי למרות יופיה של צורת הרצון = לעזור לילד, העומס מילדות של קוצר רוח מקלקל את השורהוהא מתעצבן כשהילד לא מבין.. . כך 1 ועוד 1 זה 2, הוא לא מבין והאבא מתחיל לכעוס כי הוא מותנה בתוצאה, כל מצב רוחו עומד על כך שהילד יבין כבר.. עלאק, 1 ועוד 1! הוא בן ערובה להבנתו של הילד. הכעס בא כי הילד מ ונע ממנו כביכול להיות על מקומו

ברגע בו אתה מוכן להתמסר לתהליך ללא תנאי, ולאלהיות עוד תלוי בתוצאה –זה הופך למעשה שישבו אהבה ושמחה . אז כבר לא איכפת לך אם ומתי הילד יבין, עצם הבילוי איתו שווה הכל כי אתה על נחלתך, – ואז הוא גם מבין הכי מהר… כי סיים את תפקידו כניגוד משלים שלך המכריח אותך לתקן.. .. אז כבר הכל כייף. 1 ועוד 1? 2, כמובן, זה ההבדל בין קוצר רוח לעודף רוח –  ההבדל האו ברוח העניין.
אשת יפת תואר היא אויבת בהתנהלותה, אבל כעת נכנסת לשביה. בביתך היא כבר רוצה לעשו תשובה כי שבת איתה לביתך והיא שבה איתך, אך עדיין בשבי.

כך מישהי בריב עם בעלה, עד כי הם  לא מדברים כבר. כי אני מדברת איתו בנעימות,היא אומרת,באהבה..  אבל הוא מגיב במאבק.  מאבק הוא תמיד על מקום.  חלק שלה ושלו שלא מקבל מקום עדיין.  מסתבר שהיא לא מסוגלת לסבול חולשה. ממש. גם את חולשותיה שלה היא שונאת .אני חזקה, אני צריכה גבר חזק, היא אומרת . לא , מסביר להנדב, את חזקה  – אז את צריכה גבר חלש,שיהיה לך אספקלריה כדי ללמוד את חולשותייך שלך, מהן תמיד ברחת..  כשאת קשובה רק לחוזקתך את  הורגת עצמך. לכן לא סתם בחרת גבר שיודע לבטא חולשה. ככה זה עובד!!  כשתדעי לפגוש את חולשתך שלך,  ולראות פני אלוהים' בה, היינו – איך היא עונה לעיקרון האלוהי –יהיה שלום לך ולו. כה פשוט..

אואז תראי את הגבר שלךכנושא עיקרון אלוהי בשבילך כניגוד משלים,והוא יראה פני ה' בך וילמד את עצמו ויפסיק להגזים בחולשתו.. אז תולחמו באמת בזרימה מרפאת לשניכם, במקום במאבק. חולשתו תלמד מידתה וחוזקתך תלמד מקומה.כרגע הוא נכנע לחולשתו אשר שולטת בו, ואת במאבק נגדה. בואו נלך לאמצע .. כימשני צידי המאבק  יוצא רק אבק.  יש ללמוד למשול בחולשה משני קטביה, ואז אדם עומד עלמקומו.. כך תרפאו אחד את השני, שזהו הרי ייעוד הזוגיות . . את תלמדי מהחסד שלו ותאמצי לך חלק, הוא ילמד מגבורתך וייאמץ לו חלק, וכך תגיעו לאמצע ההרמוני הנשאף. אחרת שולטים בשטח יהירות או רגש נחיתות .

זו הסיבה שיש לאפשר אשת יפת תואר לקבל מהותה הטובה ולוותר על המיותר שלה, ואז תהפוך מאוייב לאוהב. .

הנה פירוט התהליך:

קודם כל צא למלחמה – החלטה קריטית שלא פשוט להגיע אליה.

ואז תפגוש כצפוי את החוויות העומסיות המחכות לך, ושים אותן בשבי  – אמור לחוויה:  שבי, שבי רגע, תפסיקי להתרוצץ ככה כל הזמן..  ו.. הופ. תפסת אותה בשבי. כעת הביאה אל תוך ביתך. כי אתה בן ישראל וביתך אמונה ובינה. הבא אותה אל המבנה ההבנתי שלך, הבינתי. קודם כל.

בשלב הבא הבינה משפיעה עליה והיא מגלחת ראשה. מה זה אומר? גילוח זה לגלות-את-הלחות של המחשבה הזורמת.. או לגלות את הלוח עליו רשומים הדברים, על פני העור.. כך עולה על פני השטח המחשבה שיש עימה חיות . כך יוכל האדם להפריד בין מחשבת העומס לזו הבינתית. את הגילוחעושה האדם לעומס שלו כשהוא אצלו בבית סוף סוף… כך מתקנים את המחשבה. כמו כן יודעים שאזור העור בראש הוא אזור העצמיות , , לכן כשרוצים לחזק  עצמיות מקורית מגדלים שיער –כמו חיפשויות בזמנו, נזירים של נדר, שמשון הגיבור.. פראי אדם למיניהם,המורדים במוסכמות… לעומת זאת כאשר רוצים  ליצור עדר ממושמע – מגלחים. כמו בצבא… ובמנזרים מסויימים.. אזורי העור שם משמעותיים: כך כדי להיזכר בפרטים אני מגרד בפדחתי היא גולגלתי למעלה. אך כדי להתקשר להגיגים פנימיים אני מגרד בזקן.. זהו אזור הפנים, שנועד לשקף ולאפשר התחברות פנימה.. לחיבור פנימה – מגדלים זקן.

כי השיער הוא מלשוןשער, הוא השער למחשבות, לחוויות . לנשים יש את אותה רגישות גם בלי צורך בשיער על הפנים, הן משוכללות יותר, מסביר נדב הנדיב.

מקום הפאות היא נקודת האיזון בין חוץ לפנים, לכן להתאזן מסלסלסים שם.. בפאות.. קדימה,  לגדל פאות!!! וזקן . נדב לקראת גילוח הזקן כי חייב קצת חופש..

ועשתה את צפרניה שלא תהיה דוקרנית חסרת סבלנות וגם כדי הפוך לציפור-רון ששרה בשמחה.. עשתה – לא ברור לי איך מעשה גשמי כאן עוזר.. אלא אם כן הסרת הגנה הישרדותית היא בדרך המעשה.

אז הסירה שמלת שביה.. שמלת שבי  היא  דרכה לשלום על תנאי כרגע,  כמו כסא פרעה אשר תמיד גבוה מיוסף, ויוסף ינוח רק אם פרעה יהיה מרוצה. את זה היא מסירה כעת..

והנה אז כעת היא יושבת בביתך, לא ממהרת, רק יושבת בביתך מוקפת הבנות בינתיות, ובוכה  את אביה ואת אימה ההישרדותיים. לבכות  מישהו שזה לעשות תהליך של אבל, מודה ועוזב מרוחם ללידה מחדש.  לשם כך חייבת תקופת אבל של ירח ימים. י  ר ח = יהיה רוחני.. יראה חדש.. יראה חטא ואז יראה חדש… ירח.

י ש מישהו שכל חייו בלתי ניסבלים לתחושתו, ממש לא אוהב כלום,  חוץ מאשתו והילדים. נדב מסביר לו שזו בחירה שלו.ההוא אומר –  אין ברירה. לא מסביר נדב, זה רק אתה אונס את עצמך כך לשרוד בינתיים.. איך לצאת מהישרדות כזו לבריאות שלמה, לאושר ולא לדיכאון? לחזור למקומך, שהוא כעת על תנאי שלאשתך יהיה טוב, ואתה כבר תסתדר איך שהוא.. כך אם אתה עושה רק כי טוב לאשתך, בחר בזה בשמחה והיה מאושר בחלקך זה, אחרת שניכם סובלים . כך נדב, למשל, בחר לחיות פה במעגן מיכאל אפילו שהציע שינסו שנה גם ברביבים אבל שלומה לא הסכימה… לך לשנה לרביבים, אני פה מחכה… ויתר ושלם עם זה כי הוא אוהב עצמו מספיק לתת לעצמו טוב גם בתנאים שלה..לחיות פה. ולאח סובל! תמיד יש בחירה אבל בדיאלוג בין חלקינו .

לך תמיד לדיאלוג עם עצמך כשהלב לא מסכים על משהו.. בוא איתו לנקודת הבנה וקבלה , עם הלב, אל תאנוס את הלב, אאל בוא איתו להסכמה: כשהלב מסכים גם המחשבה שמחה. והכל באורך רוח.. כל עוד יש מאבק בין חלקי הלב, מלחמה, השכל יתרוצץ.ברגע שהלב מסכים –  המחשבה לא מתנגדת והכל טוב.

אביה ואימה הם אלו שהבינו אותה עד עכשיו, אותה אשת יפת.. !!!  חודש ימים = ירח, חודש התחדשות הצורה. ירח לוקח בלב  המעבר מגשמי לרוחני בעיכול שלם של חוויה קשה.מוות של אהוב, למשל… והרי שמן בין וירוס לוירוס  הוא 3 שבועות ..לכן זהו הזמן של מחלה ויראלית רוטינית  =הוצאת קיטור בעת עיכול חוויה מיוחדת..

לאן תצא ?למלחמה , שם מלחימים דברים לחיבורים של ממש .. כמו קמח ומים באש  – להביא לחם, שהיא העשייה הבינתית של האדם. ביתך זה המבנה הבינתי, התנור שם נעשיית ההתמרה באש הלב, שם קורה נס ההתמרה. חייב אדם לשהות בכאב זמן מ סויים, אחרת אין התמרה ונישאר קוצר רוח. חייבים לכן את המהלך המנימאלי, הויראלי, של 3-4 שבועות כדי שהעיכול ייגמר.

ולאיש המתלונן אמור – הכל אפשרי אבל לא ממאבק אלא קודם כל בהודיה. אי אפשר להיפרד מכל מקום של כעס אלא ב מוע"י  -מודה ועוזב ירוחם .  

נורא חשוב באבל, להודות לאדם שנפרדים ממנו. תיאודוראקיס. טומי.  תודה טומי היקר תודה תודה על אומץ ליבך . המת . שעורֳ זה מוקדש לעילוי נשמתו של אחיה של סוזי, משה.. ז"ל. אמן!!

אבל אם אוותר ע החולשה שלי, האם  אינני בוגד בנשמתי? להיפך, המאבק הוא בגידה בנפשך. מי אהיה? כל זהותי ככה – לא רק הדימוי יאבד לך וטוב שכך. עדן הגיעה.

אוייב הוא חיזוק הנפרדות והמאבק, קוצר הרוח בעוד האוהב הוא אהבת הנתינה ולהיות בהודיה. בזרימה.

כל המשך פרשת כי תצא עוסקת בפירוט איך פועלים לתקן ולרפא מקומות עומס על פי המתכון של אשת יפת תואר… כאמור  – מביאים את החוויה השבויה הביתה, היא עושה צפרניה מחליפה שמלת שביה, ובראש מגולח  עושה חודש של אבל ולידה מחדש… אז אתה איתה  ונולדות הנבנות חדשות שמקדמות את חייך בלי לשלם יותר מיסי הישרדות לאותם עומסי ילדות!!! יש להבין שהלקיחה  בשבי היא קריטית, הנה אתה מוכן לצאת למלחמה  ממקומך הטוב, ואז שבי העומסים הוא רק עניין של זמן..  כך הבאת אותה את החוויה אל ביתך הבינתי והתהליך יכול לצאת לדרך. היציאה למלחמה היא האקט הראשון שבעקבותיו , בע"ה , גם תשבה יפות תואר נוספות ותתמירן לאהבתך.

כאשר אינך על מקומך ונמנע מלצאת למלחמה מכל מיני סיבות, נושא חיצי גורל אכזר (לא אוהבים אותי באמת, אשתי רבה איתי, אני חלש) זו הישרדות ואתה תקוע.  אבל אם תסכים ותהיה ראוי לצאת למלחמה.. או .. אז, חמוש תצא מול ים העומסים, תמרוד ותשבה בהם מעשה מרים ומשה ואהרון וקץ לשים להם בהתמרה . – או אז האושר יציפך. כי אתה במקומך ובתהליך.

ירח זהו רגע קסום שאין לו זמן אמיתי בהכרח – הוא השחלוף, ההתמרה, ההמשלה, רגע הנס.. התהליך בו הגשמי הופך למספיק רוחני כדי שיוכל לזרום מחדש הלאה בכייף לסל הזכרונות וחסל, החטא בסל… כך צורת הרצון שהיתה שנים בהדחקה , כאוייב אשר דרש מאבק וגדר הישרדות שלא  ישתלט – כעת דרך המלחמה והשבי, שבה הביתה ותלך להיות  בינתית ואהובה. איזה נס! דגל! סמל! משל…

וכל זה קורה ברגע קסום בו את שוהה, אחרי המלחמה,  לרגע ברצון, בפתיחות מלאה על מקומך כאשר החוויה ההיא, החקמלית בשבי –ו.. הופ! הותמרה.  ישועת ה' כהרף עין. הזמן בכלל הוא גשמי, אנושי, המצאה השרדותית. הוא לא באמת נחוץ בתהליך העמוק… וואוו, אני אמרתי את זה? לא, זה היה רגע של תיקשור. OK.   

שני בני הזוג הם סיסמוגרפים מדהימים אחד של השני בתהליך הנכון. הם מזינים ומשפיעים ועושים דרך אההדדי.

ההחלטה לצאת למלחמה, המקום הנכון אליו הגעת הלום,  בשל למלחמה – זהו המסע הארוך מכולם, הקשה מכולם, המאפשר לך  סוף סוף להיות כשר למלחמה. , ההחלטה לשבות שבי את ההיא, החוויה שהתכוונה לטוב אבל התחרפנה, ההחלטה לקחתה הביתה – גם היא קריטית! אבל היאה כבר פועחל יוצא כמעט בלתי נמנע של המלחמה. עם זאת  היכולת לראות את יופיה ששל האשת, היא עדות למקומך הטוב, כי אתה לפתע רואה את מהותה היפה, אפילו שהיא עדיין אוייב, דווקא כי היא אויב ואתה רוצה במלחמה להלחים עצמך מחדש אליה, כדי לרפא. זה העניין, ולכן היא יפת תואר, ואשת  -בסמיכות– כי היא תמיד היתה שלך, אבל בהמתנה…

 ועכשיו היא תהיה אשתך, אם תחפץ. לפתע אתה חושק בה.. כן כן.  . כך אם הבעל בטלן והאשה עושה הכל מהר – כעת סוף סוף הוא מלמד אותה קצת בטלה, שתאזן את ההתרוצצות שלה, והוא ילמד קצת למשול  בבטלנותו, יקבל יותר מרץ ויחד יבנו שביל הרמוני של אהבה ביניהם.. כזכור.

כל רצון הוא חי, גם אם הוא מתקשה להתבטא נכון ומעורר הישרדות מולו –  לא תרצח! לא הורגים אדם = רצון, עד שמשתנה ההבנה ואתה מבין איך לממשו בנתית. כך אדם שרוצה לתרום לחברה, לעניין, אבל דרכו הרובין הודית היא לשדוד בנקים ולחלק שלל בין עניים – יבין ויסכים  שזו לא דרך הנאותה. את מחפשת את הדרך… הבינתית. הרי תמיד זה הרצון והכאב שמהווים את הרגש הבינתי. הרגש הבהמי הוא בושה אשמה ריצוי וכו. אבל כאב רצון לא נהרוג, רק נתמיר.

בזוגיות  מספיק שאחד מהשניים מפסיק להיאבק כדי שהמאבק יפסק. אבל שניהם מוזמנים להילחם על מקומם מול העומסים כדי שהאהבה הטובה  תשרור.

כראות פני אלוהים יש לראות את כאב האחר, שהתהליך אצלו מולך,  ואת העומס התקוע. לעשות עבודה הדדית עד שעיקרון ה' ישרור בו…

מה גורם לאדם ברגע מסוים בחייו להחליט לצאת למלחמה?

הסבל נהייה בלתי ניסבל.. כן.. אבל אולי עוד משהו..

מכל מקום זו שאלת השאלות!

כי תבוא: כו, א –

 כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה. קודם יצאת – עכשיו אתה  כבר בא – וישבת בה.. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר ה' נותן לך. והלכת אל המקום אשר  מורך ה' , שם הכהן הגדול יושב, ולקח הטנא..  וענית ואמרת ארמי אובד אבי.. כל הסיפור ההוא אשר מדגים ומתאר מחדש את מעשה הנףפש מול חקמ"ל, בה הנפש הולכת להישרדות, אשר הביטוי  האולטימטיבי שלה  היא הירידה מצריימה, שם הם עבדים כ 400 שנה, עד שמגיעים מים עד נפש. והנה ראשית פרי האדמה מנחלתי שנתת לי… אותם ביכורי הפרי  – לך הם ה'  = זהו חג הביכורים, חג שבועות!  ומה מקור השם שבועות – אלו  הם אותם  3-4 שבעות הדרושים לעיכול החוויה הקשה והתץמרתה או מ עבר להישרדות. . אין ספק שזה הזמן להתמרה, חברות וחברים . על כן זהו חג ההתמרה, חג השבועות .

כשאתה מתחיל ליישם בינה, היא מבשילה לידי עשייה ופרי הבינה נוצר, הבנות חדשות נולדות.. את הבכורות שבהן תביא לה'. מדוע? כדי לראות פניו וכך לנהוג נכון בבכורים…ואתה עושה כל זאת במנוחה!

אתמול היה אצלי זוג, שמחר היו אמורים לטוס לפורטוגל, והנה ידיעה מבאסת –פורטוגל סגרה גבולותיה לישראלים, כדי לא להפסיד במוקדמות גביע האומות… הזוג בשוק (הם לא משחקים כדורגל, בכלל) .. ונדב אומר כן, לא פשוט – אבל הבה נבחן כל זה מבפנים. הוא ניגש ועשה איתם לימוד איך לעשות עשייתם במנוחה, וכך נפל להם אסימון , כי עד היום ידעו רק מנוחה בלי כלום  – או להתרוצץ כמו משוגעים. והנה  אנו כעת לומדים לעשות מנוחה בעשייה ועשייה במנוחת הנפש… זו ארץ כנען..  נכנעים לזרימה האלוהית.. והנה יש מקום להווייתך. גם הוא חש טוב עם זה.. כעת לך ותוך הליכה שמור על ההרגשה הזו – כן, היא נשמרת! אתה כעת נהנה מקיומך ועדיין הולך וממשיך בהרפיה גם בעת שטיפת כלים, כן כן.. הוא מסכים.

המסקנה –  

כשיש מקום כואב ריגשית, נכנסים לתוכו בהתמקדות כמו לאמבטיה, כמות אל לועו של דב רודף. עכשיו זה הכל סביבך, לא מולך…כך פוזר הכאב בכל האורגניזם  ולא רק בנקודה רגשית אחת. בעצם יש  כאן הגשמה של הכאב הרגשי המכוון לנקודה אחת בגוף, המשך הגשמתו תוך פיזורו בגוף, פשרה שהאגו יוכל לקבל אולי…  ברגע ההתמרה אני פשוט קופץ ללועו של הדב, כמו שממליצה ברנדון בייס  ב'מסע' שלה.. את נחה בתוך ביטנו, וזה פשוט כייף, כי זה הדב נהיה מדומיין ברובו לכן איננו הורג. רק פחדת שתמות אבל באומץ מולו הוא הופך ל 'סיפור על דב', למשל על דב, ואתה מושל בפחד. . הנה הסמלת, המשלת את כל העניין  לסיפור משל, ואת מושלת בפחד מאותה חוויה משתקת, שכבר לא, כבר לא…

והיה כי תבוא אל הארץ אשר.. נחלה– הנה חג הביכורים ראשית הבשלת הבינה. ראשית הפרי מביאים לה'. למה? גם שתוכל להשתקף הבנה יישום תוצאה האם זהו פרי טוב בכלל, ה' יראה לך אולי שזו הבנה לא נכונה. חוץ מזה להיות בהודיה ונתינה ללא תנאי  – הנה כעת זה אצל אלוהים אז אני כולי בנתינה שלמה.

מיכאל חולק החוויה שהיתה לו בישיבה ההיא מול ביתו שם למד קטע אם איש מהישיבה. ההוא אמר ש 'ואהבת לרעך זה רק ליהודים, וש 'וירשת את הארץ' בא מהמילה וגרשת מן הארץ.. וזהו. מיכאל הבין לאן נושבת רוח הפאשיזם..  חבל.

טז– נדב – חשוב גם כלפי גזענים לא לפסול אותם כבני אדם אלא רק את גישתם…הם הרי בני אדם טובים שלא מתכוונים להזיק.. בעצם . .

אתה האמרת את דבר ה' להיות לך לחוק, ואז גם ה, כך ה'..נו, אז ברור עכשיו מאיפה הגזענות? מהבנה לקויה של הטקסט הזה. אבל חסרה כאן אזהרת הסופר המקראי לקרוא את זה נכון!! בטלן. והרי זהו עם קשה עורף…

אתה מאמיר אותו והוא אותך, מעל שאר העמים, בפנימיות, כן., רק בפנימיות.. לא גזענות..  = עליון על כל מי שלא הולך בדרך ה'.. הבינה היא עליונה על כל חלקייך הארציים גשמים. זה לא קשור ליהודים או לא. אבל נדב, יהודי שקורא את זה עלול בקלות, מתוך עומסי ילדותו, להיגרר לגזענות צרופה בימים אלו… זה חבל, שהסופר המיקראי = מצפון העם – לא הוסיף פה הערת הסתייגות חמורה… חבל. נדב מסכים, ברב נדיבותו . . כן,  חסרה הסתייגות!!!

הפרשה נמשכת עם מה שיקרה אם לא תשמע בקולו, אם תהיה גזעני מגדף ה' כמו שחלק גדול החברה הדתית מתנחלית היום… כך קורה לנו באמת. נדב אגב עבר את כל הקללות כולל טחורים ןומצא שכולן אנושיות. בעצמו סבל מטחורים. תהיה בריא, נדב!…

ניצבים

כט, ט= כח : מהממת הפרשה. זו פרשה שממש מתחברת לחגים, חגי תשרי, הלא הם חגי                    ה ה ת כ ל ל ו ת . הזרימה על פי 'ראות פני ה", חוק ה'… התכללות = להיות חלק מן הכלל בעיקרון, שותפים\, חלק מעם ישראל, מהקהילה. 

לוקחים את  הגרעין העירום של מהותנו, וסביבו הכל נבנה, בעזרת חוק ה'. זה סביב הגרעין הזה שאנו חוגגים בחגי תשרי, כי גרעין חדש, סף חדש חייב התחלה חדשה..  כמו שאנחנו אמורים לשמוט חובות = הסדרי הישרדות –  כל ערב לפני השינה, כדי לישון טוב, יש חבות וכבדויות שקשה לשמוט כמו דאגה ליקירים המתקשים, וכו… אבל כן לזכור לשמוט מה שלא הספקנו היום, או  לא הצלחנו… די. לישון.

ביום כיפור יוצאים נקיים מהכל כמעט ממש..  הבה נראה:

הנה אתם ניצבים ואנ י איתכם,  ולא איתכם לבדכם אלא גם עם כל מי שאיננו כאן עימנו היום כי עוד מאז מצריים ראיתם שיקוציהם והטהרתם, וגם הם בניכם. כי אם יש מישהו אשר לבבו פונה לעבוד את אלוהי הגויים, שראשו שורש פורה ראש ולענה, היינו  מחורפן הישרדות,  כזה שאומר שלום יהיה לי ממעשי שלי בלי קשר לבורא, בשרירות ליבי אלך למען ספות הרווה את הצמאה,  בהשגי המחומריים ובתהילתי כקרייריסט קשוח אמחוק חולשותי, כביכול,  כמו ששר אייל גולן בשיריו, לדרוך על חולשותי למענך -לא ולא, לא כך, זה רע מאד. – אלא רוצים להיות רגישים לחולתשותיינו, לחבקן  ולראותן כראות פני ה'.. שם העיקרון האלוהי כתוב. אותו להאיר כברכת הכהנים .

כאשר אני מתנהג בשרירות לב ויהירות, אני  מוציא עצמי מכלל ישראל! אני כבר לא ניצב אז פה עם כולם, וחבל.. שהרי בשביל הקב"ה המביט מלמעלה כולם שווים . לכל חלקינו יש מקום, היום,  וכולנו  רוצים להתכלל עם כל מי שסביבנו, חזק כחלש  -זוהי התנהלות  בינתית.

האדם נברא בצלם ה' = הצל היא מהות הבורא– העיקרון הכתוב על פניו, ואשר מתקיים בו באדם תמיד כגעגוע מתמיד, להגיע לקרבתו, לדמותו בה יש אחדות והרמוניה בין כל החלקים. זה  לשוות רצונו רצוננו. יש מי שמאדיר קיומו האישי בקיצוניות, בניסיון להימלט מהתהליך האנושי אלוהי, כמו היטלר וסטאלין עריצים חסרי גבולות – גם גינגיס חאן. חלק עריצי כזה קיים בכל אחד מאיתנו  –  הרצון להיאבק על מקום בכח, לשכוח שאנחנו רק פלח של התפוז ואף פעם אל התפוז כולו.  כשפלח חושב שהוא הוא  התפוז.. לא טוב. כך פרעה  אומר למשה הבא  בשם ה' – אני הוא האלוהים,  מי אתה בכלל . ככה, אומר משה בתןכמן לךחלק העריץ בתוכנו – אז נצטרך להסביר לך מי הוא האל האמיתי ומי הוא לא אלוהים, מיהוא  פרעה. הנה 10 מכות, שכולן עקב ולא עונש, עד שתגיד די.

והדרך השניה שאפשר למהות לבחור בה – =בינה והתכללות . גודלנו האמיתי הוא כגודל מעגלי ההשתייכות ואהבה לאחר, לעולם ולהזדהות עם הכל. לכל אחד בדרכו אומר הוא שלום… פתאם אדם מרגיש שהוא  עם ומתחיל ללכת, וכך עושה הוא שלום . =ואהבת לרעך כמוך, כמובן, זה זה. . לאהוב מה שמחוץ לגבולותייך מאפשר לך מקום טוב עימך.

ובכן – אלו הם חגי תשרי:  הזדמנות להתכללות בטוב, כאמור. חוג אותם, בן אדם, חוג!!כך תגדל ואז  מפסיקים לטרוח על מציאת מקום כי הוא כבר פה.. מתחברים.. הכל חלקים בתוכנו ומסביבנו.. גודלנו הוא כגודל מעגלי אהבתנו ואיכפתיותנו .   

והנה לפניכם מכתב הרב אשר כהן ,צדיק גדול , מעלות צדקה, לימוד… חבל"ז. זהו מכתב תשובה למישהו שכתב אליו. יש כל מיני אנשים עם כל מיני בעיות ודאגות, אך . מקור כל כאב –מן הנפש..  זהו מקור הסבל.. שורש מציאות האדם, מקור חיותו, מציאות האדם היא   א י ן.  מה נותן לו חיות? האמונה. האדם  מטיבו הוא עבד לייצר רב הזמן, עבד לרגשותיו. אכילה מעץ הדעת שמה כמו מסך בין אדם לבוראו, ונהיה יהיר.. החל חשוב: בעצם ידי.. וכל תפקיד האדם למצוא ולהכיר שלא הוא המרכז אלא ה' הוא הנותן לך כח.. כל אחד חייב בשורש נשמתו לעבור כאבים וסבך מהם ילמד מה מה.

דמיון המחשבה היא המכשלה הגדולה  – שים לב מיכאל.. – שהאדם חש מסכן וחסר אונים מול מה שקורה בעצם רק בדמיונו. והרי זה לא כך הוא הדבר באמת. אלפים סבלם גדול משלו ולא מצערים עצמם כי לא מגדילים הסבל דרך הדמיון.  עד שהוא מבין שהסבל לא מאת האל, אלא יש בתוכו שונא אשר  גורם לו סבל במחשבה עד מאד, הוא הוא הדמיון החולני. . אם ייחפץ  סוף סוף יתחיל ללמוד איך להתמודד. אולי יש מישהו שמחזיק אותו ולא נותן להתמודד. מולך נמצא השונא הגדול הזה ושמו יקרא פרעה =ההישרדות. לעומת זאת יש מי ששולח לי חיזוקים ונותן לי הזדמנויות ללכת קדימה בריפוי עצמי.

יש לזכור שתמיד יש לי אב טוב ורחום אשר ילווני גם בגיא צלמוות . כי תפקיד האנוש להגיע לדבקות האמונה כתינוק מול אימו כבן מול אביו והדרך, דרך הכאבים היא, שכולם שעורים מדהימים להגיע פנימה קרוב יותר ל ה'. על כן הדאגה ההדדית כאן היא עוד מהגלגול הקודם של ילדותך . עץ הדעת מפריע, זה המדמה… הוא הבעיה. אבל הוא גם הריפוי, כנחש זה, כך מפ. 

ודע שיש שלבים שונים בצמיחה  ורק בסוף הפרי. קודם עובד, רק אחכ א תנך… רק בסוף תהיה כעץ שתול על פלגי מים  . .לכן רק חזק עצמך באמונה ובשמחה, כולנו כאן ניצבים להלחם עימך וביחד נגשים רצונותינו הטובים בברכה רבה. אמן!!הוא מזין אותנו אל האמונה שסודה התכללות וראות פני ה' כל הזמן הכל במצוותו יתברך בזרימה בחיבורים . אין קיום בנפרד..

כעת ל יא –

כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום, לא בשמיים היא.. וכו. אלא בפיך ובלבבך לעשותה , מיד, כעת סביבך העניין כולו. ראה, נתתי לפנייך היום את החיים והטוב, ואת הרע והמוות . וחיית ורווית ונחת  בארץ אשר נתתי לך לרשתה. ואם לא – תאבדון!. הברכה  והקללה לפנייך ובחרת בחיים! . כך נתתי לאבותייך אמן .

וכעת לסיום שמח ומלא תקווה, הנה סיפור הברכה  של רחל נעמי רמן.. ברכות סבי. סבא נפטר כשהיתה בת 7 . אבל עד אז, בימי שישי היתה חונה אצל סבא בדרך הביתה. תה מונח לה, עם  קוביית סוכר בפה היה שותה, וגם היא ..

אחכ נרות מדליק ומשוחח בעברית עם ה'.. בלב. חיכיתי בסבלנות כי הנה החלק הטוב של השבוע מגיע.. – בואי נשומלה.. היה מניח ידו על ראשי מודה שעשהו סבא שלי. אז סיפר לאלוהים  משהו טוב שקרה לה השבוע .. אם הצליחה שיבח אותה  באוזניו, ואם נכשלה ציין  את מאמציה.  את אומץ ליבה האמיר כי חשף תמיד לטובה. וביקש מהאמהות לשמור עליה.. כך חשה בטוחה לגמרי. כי שאר בני המשפחה היו עסוקים מדי בהתרוצצות  בלי הרף כדי להספיק: ללמוד, להצליח, להרוויח… עם ציון 98 בבחינה אבא שאל למה רק 98? מה קרה ל 2 הנקודות הנותרות? לסבא לא היה איכפת כלל הציון,  הספקתי לו כמו שאני..

כשהיתה בת  7 מת סבא, ןהאבל והחסר היה קשה. כי הוא  אהב אותי, ראה אותי, נשומלה.. נשמה קטנה, וכעת לא נישאר מי שיקרא לה ככה.  חשבתי שאיעלם, שאובד בלעדיו, אבל למדתי אט אט לראות עצמי דרך עיניו של סבא כאילו, לחוש נשומהלה בתוכי..

 כשאימי היתה כבר  זקנה, היא והחלה לדבר עם האלוהים כמו סבא ממש, וסייעתי לה. אז סיפרתי לה איך סבא היה קורא לי וכמה חושב זה היה לי. היא נאנחה מאד ואז אמרה – גם אני קראתי לך כך, אבל בלב.  לא הייתי חכמה מספיק לומר זאת בקול רם…;

שבת שלום וחג שמח!!!

Read Full Post »

מי חוצה את ים סוף בטו בשבט? הטבע. אנחנו, בטקסט,  תמיד כמה חודשים אחרי הטבע. התהליך מתחיל מהפרי ולא מן הנביטה. מהתוצאה..  מהחוויה שיש. זה עונה לשאלת הביצה והתרנגולת ויש לזה משמעות… קודם כל הפרי קיים, זה מה שאלוהים ייצר וממנו זרעים והמשך. כלומר הביצה היא הראשונה וממנה, ממנה. התורה מתחילה מן הפרח אבל פריצת הנבט בטו בשבט, זו תחילת ההשגה… מתן תורה בתורה קורה  רק חודשיים אחרי. קודם כל הנבט יוצא לאור כך הכל מתחיל. והפרי? אוף… בתורה מתן תורה קוראים חודשיים אחרי פסח. כלומר קודם כל באים הדברים,נוצרים, בעוד  העיבוד והעיכול שלהם מתעכב עד שמוכנים להתמודד עם החוויה..

בעצם יש לנו כאן סיום של 3 פרשות שהן יחידה אחת: ואתחנן, עקב וראה. כעת באות 3 חדשות – שופטים,  כי תצא כי תבוא. זהו המשך מהלך הכוונון ודיוק המכשירים להליכה בדרך..

פרק טז, יח:

הפרשות הקודמות נתנו לנו כלים כמו מידת רוחק, חיזוק הקשב, כי זה האופן בו מתקיימת שותפות בין אני לעצמי.  אלו כלים שנועדו להגביר ההכרה להתעוררותה הפעילה בדיוק, וכעת ב 3 הפרשות הבאות – נקבל כלים מדויקם ספציפיים להבין איך עובדים ואיך מגיעים לכדי השגה,  לשימוש טוב. איך הבנות  הופכות לכלי עבודה, איך עובדים עם כלי שמשקף , ואיך אני יכול להפעיל כלי אבחנה ערה בהפרדה, ולהמעיט הנזק שנוצר בעת חוסר הדיוק ההישרדותי.  איך בעצם מצליחים להפעיל את ההבנות המדויקות דרך הע"פ אצלנו.

כי עליינו להבין שלא כמו במכשירים מעשה ידי אדם, כמו מכונית למשל, שם אנחנו מתקנים כל קילקול בצורה מכנית,   כאן אנחנו לא בשליטה, לא אנו  לא אנו מרפאים, אין לנו אפשרות להתערב באמת בחוקיות הצמיחה. אנחנו מכסימום  מאפשרים ריפוי..  אנו פועלים על הגרעין בחיצוניותו כמו גרעין חיטה שאני יכול לעודד את צמיחתו דרך השקיה וטיוב הקרקע,  אבל לא יכול להתערב בחוקיות הצמיחה. אין לי שליטה שם. רק חונך לצמח  על פי דרכו. כן, גם לנער – חונך לו, זה הכל.  

לכן כלי ההע"פ נועדו לחזק את התהליך בדרך, ללא שליטה בעומק התהליך עצמו . . אם נפגע צמח ונבל אני לא יכול לתת לו חיים. רק לנסות למנוע את מותו על ידי תמיכה נכונה, זה הכל. אמנם ביצוע חיגור = חיתוך בגזע עץ האפרסק יכניס אותו לתגובת  הישרדות בה הוא מגביר פריון, וכך אני מרמה אותו לטובתי.  אבל אם אגזים בדרך זו יותש כוחו וימות. אז אני משנה דברים מבחוץ בלבד. אגב, גם אדן שימריץ מדי את הקריירה שלו יותש.. ואם האדם מנסה לשנות גנטית את הפרי,  הוא משלם בטיב הפרי..

משם אפשר להבין שמה שיביא לטוב זה רק מה שמחזק ועוזר לי לצמוח על פי חוקיות התהליך. לחזק ולחנוך אדם על פי דרכו. אי אפשר תקן עצמי, לרפא. רק התהליך מתקן לא אני! כי אני ה' רופאך.. לא אתה. כך כשאני אוכל חתיכת לחם, אין לי שליטה על מערכת העכול שלי, אני סומך עליה ויכול רק לתת לה תנאים נכונים בבחירת האוכל ושרל האכילה שלי,  שתעבור היטב.

ככל שלומדים לחקות את הטבע אנו לפעמים מתערבים בגנטיקה ואז מסתכנים בפרי לא מדוייק… אלא עלינו להיות בענווה ולכבד חוקיות עמוקה גדולה ועקרונית הרבה יותר משלנו =

ה ח ו ק י ו ת   ה ס ו ד י ת    המתקיימת בנו. אנחנו יכולים להשפיע רק על החיצוניות של הפנימיות , אבל לא על הבפנוכו העמוק. זה לא בידינו להשפיע על חוקיות החיים. אנו לא יודעים ליצור חיים…

ולכן כבר עכשיו, עוד לפני שהשופטים והשוטרים נכנסים לתמונה כל אחד בדרכו, אני רוצה להסביר משהו חשוב: לא פעם יש לאדם מול כאביו הרגשה – אני אטפל אני חזק אני יודע.. לפעמים נתייחס אל מקומנו החלש ביהירות של נו, תתחזק כבר, במקום לחבקו ברגש. כך גם מול חולשת השני כשאנו באים מלמעלה כמראפים יודעי כל. זהו חוסר דיוק. בספר שמות ג, כשמשה פוגש בסנה הבוער, צתבהרת התמונה המדוייקת: הוא פוגש בדיוק את המקום הבוער הכואב החסר הזקוק שבו! והשאלה כתמיד היא איך הוא יתייחס אליו הפעם, והנה מה ש ה' מציע לו: זה קורה בחורבה, כשהוא סר לראות מדוע זה לא יעוכל הסנה הבוער, מדוע לא יבער באמת בגשמי הסנה… הרי  יש שם אש!!!, לפתע הוא חש שבעיית עיכול החוויה  היא היא הבעיה האמיתית וזה מסקרן אותו! מדוע זה לא יבער הסנה ממש עד כלות? מה נשאר ממנו שלא אוכל???? היום אנו יודעיים, נישאר ממנו הסמל של הבעירה, סיפור הבעירה אשר אינו ניתן להשמדה כי הוא סמל, רוח. וזה הציר שמתגלה למשה שם הציר בין גשמי לרוחני,לאורכו נע התהליך,  שהוא בסוד הקיום.

משה בא מתוך יהירות של מי שנדד הרבה במדבר וכבר ראה הרבה מאד.. כעת רק בא לראות מה זה פה. .. הוא הרי כבר פגש את הילד הפנימי והוא מטפל בו, אין בעיה… כל זה היא יהירות משה, האדם האינטלקטואלי. אלא שפה הוא לומד משהו אחר – הוא לומד איך לפגוש  את קיומו הבוער כראות ה' ( כך יעקב לעשיו ראה ראיתי פנייך כראות ה', כשהוא סוף סוף פוגש בו לטוב, ומסוגל לראות את עשיו בלי פחד כי ה' לצידו, הלא הוא מצב  'ייראה'..).  כלומר משה כאן בייראת ה' הפעם!!! כי במקום להדחיק או לברוח מנקודת הכאב שלו, הוא כעת ניצב ויכול לראות את קיומו העלוב המנודה המודחק… כך כמו יעקב שפגש וראה ונגע בפחד שלו עצמו מעשיו מעולם המעשה בו עליו לפעול בבינה מתוך חכמתו… – כעת הוא כבר מסוגל לכך ולא פוחד… זהנ: 'כראות ה". יראת ה' מאפשרת לראות פנימה אל החסר הכואב, זו אז פגישה עם הנשמה שלנו שהיא חלק  ה' ממעל – והסנה הבוער שם בלבת ה'  – זהו מלאך ה!!! כעת  הוא מתחבר עם החלק הכואב שלי כהתחבר עם מלאך ה, שליח ה' לריפוי הכאב'!!

ואז, השלמת החסר מתקיימת מתוך עצם החיבור של שני כואבים = אני הכואב והקיום שלי  הכואב.. או אני והזולת ששנינו כואבים ואז יש כלי לתיקון שיונק שפע בעוצמה כפולה…  לפעמים מעצם הזרימה בשיחה הטיפולית , ואז האני שלי לומד מקומו כעבד של הקיום הזקוק. משה, האני הרוחני של עם ישראל,  הופך עבד ה',   שהסנה הבוער בו מבשר הנה אני מוכן להתמסר לתהליך, מה אתה מצווה אותי. האני הוא תמיד שרת של המהות הפנימית. גשמי או רוחני לפי מצב המהות ודרישותיה באותו זמן..  . הוא עבד ה', ונהיר לו קיומי הזקוק כראות פני ה', רצונו יתברך. כי רצונו הוא אשר פועל פה. כאשר אני מבין ומקבל זאת זה כי האני מוצא מקומו בחיבור נכון ולא מתנשא ואז מוותר על מאמץ הישרדות ומבטא רצון לקיום מדויק. זה מה שקורה לא אחת  בשיח הטיפולי לטובה שככה מתרחש בה. כך אני עושה רצונו רצוני ואני שלם.

הנה נדב פוגש זוג, והיא אומרת לו הרבה אני אוהבת אותך, כל הזמן..אוהבת אוהבת.. הוא מצידו לא אומר כלל, כמעט.  מה זה הקמצנות הזו? היא שואלת. אני.. לא איש מילים הוא מנסה לטעון אבל נדב מזכיר לו שהוא בהחלט כן כזה כי מכיר אותו מקודם. לא זה העניין. כן… אבל בילדות חש שההורים מזייפים במילות  אהבה של כאילו ולא באמת, והחליט שהוא לא רוצה להיות כמותם. לא רוצה ככה.

נדב –הנה, לא לזייף,  זה טוב. אבל למה לא לומר אוהב נכון מדויק ואמיתי?. מסתבר שהוא נמצא במאמץ מתמיד של נתינה. וכך אי אפשר לקבל… לא יכול אדם להיות בקבלה כשהוא רק מתאמץ לתת בלי לקבל כי זה מזויף…הוא לא נהנה בעצם.. כי במילים 'אני אוהב אותך' , או אני, או הקיום שלי הוא זה שאוהב. אם זה האני –  אז זו הישרדות חיצונית. אבל אם זה בא מהאני המהותי קיומי  שלי, אז זה יתפוס ויעבוד.  זה ההבדל בין זיוף ללא זיוף. אז הוא לא מוכן לזייף,  אבל נתקע בלי ביטוי מילולי לאהבתו כי קיומו מפחד לומר את המילים.

כלומר, מצד אחד הקיום  שלו אומר איך טוב לי איתה, אני מקבל ממנה כל הזמן, איזה כייף, וכך ברגיל  אמור היה לצייץ ציוצי חדווה כציפור עליזה זו, מתוך קיומו, כמה הוא אוהב. . אבל דבר כזה מתאפשר רק כשאני בהסכמה להתקרב ולהנות, הוא לא – חושש מזיוף. אם אני לא בהסכמה כי עוד מעט זה יזדייף  =-הכל נעצר תקוע. אז מי אוהב –אני או הקיום?. זו השאלה וזה נע על הציר בין שניהם, תמיד. אם זה נוטה לכיוון האני, הוא  מרגיש שכאן אפשר לקבל אהבה אבל לא מרשה לעצמו לתת לקיום לאהוב באמת וזה לא עובד. .

כשנהנים לא קשה לאהוב כי אנחנו מתמלאים בשפע וזה שופע מאיתנו כמו ארץ זבת חלב ודבש. OVERFLOW/// …הכל נוטף החוצה.. אבל אם אני מתאמץ, בא מהאני ההישרדותי, אז אני מפזר מדי פעם 'אני אוהב אותך' אבל זה מן הפה ולחוץ ולא אמיתי מן הקיום… עדיף וטוב להיות  כמו ציפור –נדב עושה ציוץ שמח של ציפור – שמזמרת מתוך חדוות הקיום והתפעמות. כך לבטא עצמנו בשמחה… , באהבה…

כך פעם מישהו סיפר לי שביקר חבר בבית חולים מצוות אנשים מלומדה,  בלי כוונה אמיתית ועשה לו רע. חיבה יהי כבר כי דחה את הביקור 10 ימים… אבל האם באמת רצה? אז דחה את הביקור 10 ימים. אז השאלה מאיפה אתה בא לבקר מתוך אהבה קיומית או כדי להיות חבר טוב כי כך ראוי…מי רוצה לבקר, אתה או קיומך? של מי הוא חבר? האם אתה מתאמץ להיות חבר טוב מכלח מיני סיבות תועלתיות? כן…. ככה. התאמץ .

ציווי זה משהו שבא  מפנימיות הלב שם אני לא עבד לחשק אלא פועל בי הרצון הגדול והלב פועם את מפנימיותו . כל מה שעושים מחיצוניות איננו מדוייק, אם כי הוא הכי טוב שיכולנו כרגע, ואין בזה מתום. אבל הוא פתח להמשך חוסר דיוק העלול להביא רוע ואסון . כמו התנחלויות .

מהו שירות הדימוי ולא הקיום?  כשאני הולך  לשמח חתן וכלה זו מצווה, אבל היא תההי שלמה רק אם ליבי ייענה לה בשמחה גדולה. אז גם אם אין כל כך חשק, לא מכיר אותם, . זה בסדר וזה בא מתוך שלא לשמה זה נעשה לשמה… כי זהו ציווי הרוח , שנותן ללב זמן להסכים ולהירתם בשמחה לעניין גם אם לא באה מתוכו בהתחלה. כעת זה בא כבר מתווכו… מתוך שלא לשמה בא לשמה כי הפוטנציאל לשמח היה שם מוכן לפעול וכעת הופעל. להבדיל מ חייב מוכרח וצריך = ח מ ץ !!! לא רוצים ככה. אשמח חתן כלה  כי הם חלק מרכזי של התהליך ואליו אני תמיד מתחבר… המעבדה הגדולה . או לנחם אבלים בוא ממקום של עצב על מוות  עצב שתמיד קיים שם.  זו אהבת הקיים המתחברת אל האישי שלי. שום דבר לא צ ר י ך לעשות. אלא ממקום של הבנה שרוצה באמת . כשחשים שענין מסוים עומד להיעשות כי צריך – נא לעצור ולתת ללב להבין, האם אני באמת רוצה בזה או זה מעשה של האני ההישרדותי.  אם יש שם ויתור או מאבק זה לא דיוק. אלא את בוא אל הדבר ברצון שלם.  גם אם בחשש.. לכן  צריך שופטים ושוטרים (!!)  כדי לדייק בצדק את ההבנה הנידונה, ולהקפיד על העשייה הנאותה.  השופט עושה צדק במשפט  שאומר  הרצון כך שכל מילה תהיה במקומה , והשוטר מקפיד שזה יקרה באמת ולא יברחו משם ברגע האחרון .. .

צריך לעשות כי צריך? ימימה: נדב יעצור רגע, ישתהה, יקשיב לליבו , יעשה דיאלוג עם רצונו ומהותו, ואז יעשה רק מתוך רצונו האמיתי את אותו דבר, או לא. הכל מפנימיותו . של אדם. ותמיד מוכנים גם לשגות וזה בסדר.

והנה כלי נוסף בידינו – עיקרון הכבידה. בדיאלוג עם ליבי, רוצה אני להבין אם מה שאני הולכת לעשות   י כ ב י ד על ליבי או יקל עליו.  זהו חוק הכבידה. האם הלב מתרחב או מתכווץ..

כאשר אדם לא על מקומו הכל מכביד עליו ועל ליבו. על מקומונו אנו פשוט יודעים שזה נכון, יודעים שזו אהבה… זה לשמוע בקולו – לקלות .

אל מיכאל הכואב יש להתייחס כאל מלאך ה', כמו בסנה. כל כאב כזה הוא מלאך בפעולה אשר רוצה להביא אותך אל ריפוי הכאב בשלום!! מי כואב בתוכנו? אלוהים החסר של התהליך, הוא הכואב . . הרצון כואב, למלא את החסר..  כל חסר. כל ייצר המחפש סיפוק.  החסר לא כואב אלא  ה ר צ ו ן  להשלמה, יוצר מתח בין יש לאין = הכאב.  זהו רצונו של ה'!!!! בתוכנו.  של התהליך , של הקיום .נמצא שיש להתייחס אל מיכאל הכואב כאל מלאך לא ברחמים, אלא בעוצמה שיש שם במלאכיות כדי לנתב לטוב.

כך משה אל הסנה, אל בורא עולם  -אהובי, מה אתה מצווה עלי שיצווה מתוכי כעת בו זמנית? משה מבין ומקבל ומודה על כך שהוא עבד ה'. שקיומו הכואב גדול ממנו וחכם ממנו, הוא השביל בו הולך ההלך, זה הקיום, התהליך, ה'. הקשב לו.

הקיום הכואב תמיד גדול פי עשר מהאני שלנו, כי האני רק נועד לשרת את הקיום, בעוד הכאב הוא בלב הקיום, הוא הרצון הוא גרעין החיים . משה מדבר אל הקיום הכואב בענווה. גם אנחנו נוכל להיות כמשה אם נדע לפגוש את הקיום הכואב שלנו ולדבר איתו .  זה התיקון!!!

 להסתכל על הקיום הלא יודע שלי בייראה!! כראות ה'!  לא לזלזל בו, לא, בייאוש אלא בהתפעמות . יש שם ייראה והאני שלך יבין שהוא רוצה להתמסר להבנת החסר.. גם משה מנסה בהתחלה לומר לה' אני לא יכול אני כבד פה וכו… עד שהוא מבין שבחייו שלו מדובר, והגיע הזמן למלל את זה!! מי ימלל גבורות משה? מי יספרן? בכלל, משה, את בשליחותי, צא לדרך!! לפתע תדע לדבר, אל תדאג. תהיה דברן מדהים!! ספר שלם תדבר…זה רצוני אתברך.

לכן שופטים שוטרים שם, אשר מבינים ייראה והולכים איתה להבטיח שהיא תמשול בעולם הזה..  זה כל העניין. עלי לאמן את שופטי ושוטרי עם גלאי יהירות וגלאי זיוף וגלאי מורך לב, שיתריעו וייחזקו!  ונבין שאנחנו חלק ממערכת כבירה גדולה בה האני שלנו רוצה לשרת את דבר ה'  ולא ההפך. 

כאן אנחנו כעת לומדים לרשת את האמת הזו בתוכנו  – להתייחס למקום הכואב שלנו כגילוי אלו

הבה נקרא מעט – יז ח; שופטים ושוטרים תתן בכל שערייך . .הכי חשוב – אשר ה' נותן לך לשבטייך ושפטו העם משפט צדק! לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תיקח שוחד. אלא צדק צדק תרדוף. ושום על ישראל תביא.  לא אשרה ולא מצבה..

מזבח ומצבה של עובדי האלילים – שונא ה'. כי לא תהיה עבד של המצב ועבד להישרדות  אלא הפוך.. זה אנטי ה'. 

רק עבד של רצון ה' בתוכי אני רוצה להיות. איך אהיה שם? אם אחזור לנקודת החיבור , הנקודה הפנימית שבלב, הוא מקומי, שהוא גם, – מקומו. אז רצונו רצוני שווים.

 היתה דילמה לנדב האם לנסוע לקונצרט של אילן ורותי, חברים,  או לעשות את השעור.. התחבט קשות . לכן שאל באתר מי בא, שזה לא שיא הדיוק , קיווה אולי שאף אחד לא יבוא.. אבל כולם  =3 באים… אז.. באתי. ברגע בו התחלתי ללמד את הקבוצה של מחשבה הכרתית –  הבנתי שעלי להיות  במקומי, בדיוק: ואז  עושה שעור ללא תנאי או נוסע ללא תנאי וגם זה בסדר. אבל לא הייתי במקומי… כך החל מאבק, התלבטות: מצד אחד אני רוצה לנסוע ולכבד אותם. מצווה.  אבל – מצד שני שבוע הבא אין שעור… שבועיים ללא למוד זה כבר מוגזם, ביטול תורה.  אבל גם לי מגיע מדי פעם לבלות..  כך הגיע נדב לשעור הראשון ב 7 של חשיבה הכרתית, והנה שם הבחור,  עופר,  אמר לי נדב פנייך אינם כתמול שלשום, משהן מעייק עלייך? סיפר לו, דיברו, נגעו.. בדיאלוג, זה מול זה. תוך כדי הדיאלוג  הבין נדב  שהוא חייב לחזור למקומו כדי לדעת את רצונו האמיתי, שלא  על תנאי.. החל ללמד, ומיד הסתבר לו כי חזר  למקומו הטוב ורצונו ללמד ותו לא..   כך אמנם עשה, בלי כל תחושת החמצה! הכל בסדר גמור כעת, בכייף. כי הוא על מקומו. מיד הודיע לכולנו שיש שעור!!

גם וגם, כך אני  במקומי כשליבי נח על מקומו  וללא תנאי, בנוכחות הרצון הבוער שלי… כך לא עוד  יימשך מאבק בין החלקים , בין הרצונות.  כעת הוא מושל בשני רצונותיו,  לא מעט כי דרך הדיאלוג עם עופר סיפר את כל זה כסיפור משל, וחזר למקומו.

ברגעי שאני על מקומי ללא תנאי, מרחב הלב נפתח ואני מרגיש את הזרימה האלוהית בנהר ההרמוניה שבין הניגודים ואני מאושר… בדרכי, בכל מה שאעשה!    שוויון נפש מתאפשר כאן, שאיננו אדישות – אף כי יש קשר.. – אלא אני על מקומי ויש שוויון כחות  בין הניגודים בתנועה ספיראלית זורמת. שוויון נפש אדיש זה מצב של תקיעות ללא זרימה, בין כוחות שווים.

שופטים ושוטרים תיתן בכל שערייך – שערך  הוא שער  שם אתה קולט את  חוויותיך!! בכל חלק נפש שחווה וקולט שם חייב להיות שופט ושוטר, כדי שהחוויה  תיקלט נכון ולתו. כך אפשר ה לבחון למי לתת להיכנס ואיך תיכנס החוויה כראויה  לעיכול.

השוטר נוטר שומר – השופט שם פה טוב. טר שומר.. נוטר.. השוטרים נוטרים טינה למי שנכנס ללא רשות .

השופטים עושים צדק  = מאזניים על כפות ידייך, אומרת ימימה, זהו שיקול הדעת בדיאלוג עם הפנימיות, זה המשקל של המאזניים על כפות הידיים העושות –  איזה משקל לתת לכל רצון, לקטן ולגדול, באיזון ביניהם.. וכו..  איך לתחם הפחד,  מתחשבת אבל מושלת בו, בפחד.. כך דרך העברת משקלים נעשית הדרך. . . .ממה שולט ומה מושל.. העברת אנרגיה לסיפור על העניין ולא רק לגשמי המגיב מעשית.. .  זה למשול , למשל.

תפקידם של אלו גם אלו הוא אם כן לנטר ולכוון ולסדר כל תהליך הקליטה של החוויה בשער הכניסה, שיהיה לטובה! הם שופטים את העם, נפש הקיום שלנו .. הם אחראים על הדיוק של הקליטה  על פי רצון ה'. וכאן – גם לא תטה משפט לא תכיר פנים  כזה. השוחד, זה ידוע,  יעוור עיני חכמים. צדק צדק תרדוף , כמו את השלום, כי היינו הך המה. . לרשת את הארץ ש ה' נותן לך = זה אולי כמו לקבל  רשות להיות בטוב.  זה לרשת. זה נופל ברשתך. .

יש להבין שתיקון בנפש לא מתקנים כמו אוטו מקולקל שאפשר להחליף חלק ודי – אלא כמעט להפך – מחזקים את המקום המקולקל שיהיה מקולקליסימו,  ואז ייעשה נחוש ויחזור למקומו שבין גשמי לרוחני, וירפה מהצורך להיות מקולקל…  כך אם יש לי חולשת ייצר אני  לא מבטלה בכח, כי היא 'רעה',  אלא מחזק עצמי בדרכי זו כולל ההגזמה,  עד שאנ י  נעשה נחוש למצוא האמצע בין הדברים, ואז איני זקוק עוד לארובת הקיטור הזו, להגזמה, שעד עתה עזרה לי להתחזק מגורם המחליש…

פרק יז – ח: כי יפלא ממך דבר במשפט בין נפש לנפש, אתה מהסס וכבר לא בטוח בכלום נע ונד – קודם כל חזור למקומך! משם תן לרוח  = הכהנים ונביאים אשר בך, – תן להם לנהל אותך ולא לנפש.. דרוש מהשופט ויגיד לך את דבר המשפט אשר לך  , אשר למקומך – ה' יראה לך מיד איפה זה. ה' תמיד מראה לך את מקומך, רק הקשב לו והוא יורך דבר.

מלך – יז 14 – כי תבוא אלך הארץ.. ואמרת: אשימה עלי מלך –  בסדר גמור, אם זו צורת ההתנהלות שלך,  אבל הואר5 חייב להיות כזה שיבחר ה' מאחיך ולא נוכרי.  

 מלך =  ה ז ה ו ת.. שלנו, בפנימיות, זו היא הזהות . הזהות חייבת להישמע לכללים מסויימים כדי להיות בתהליך ולא לסטות ממנו. מלך זו זהות! היא מוליכה אותי. זהותי מנהלת אותי, זוהי צורת ההתנהלות שלי בעצם, המבטאת אותי בדרכי בעולם. שאול היה בזהות שאולה, ולא צלח. דויד כבר היה בזהות עצמית ברורה וחזקה, אבל חטא הרבה במעשי דודים, כדי לשרוד זאת, סטה מקו הישר.  ולבסוף  שלמה  – הוא  מלך בינתי לגמרי…

משיח בן דוד –  זהו שלמה בעצם… –הוא הבנתו הבינתית של דוד שלא סוטה עוד. לא בן של שאול כי הוא שאול. שלמה הוא המשיח, לכאורה, כי הוא בן דויד. דויד הוא  הזהות העצמית הראשונה  שלנו הנמצאת בקשר ישיר עם ה'. אבל הוא לא משיח כי הוא לא בבינה , הוא עדיין על תנאי של מעשי דודים.  אין ספק שדוד עושה דרך אל התחליך.

המלך אם כך חייב לבוא  מקרב אחיך בני ישראל. מהנפש העילית ולא הבהמית . לא גוי..  אני לא אומר זאת בגזענות, כי הכל זה בתוכנו.. נו, נו, נו.

לא ירבה סוסים,  כי סוסים הם  הכח הבהמי. פרעה היו לו הרבה סוסים..  וגם כל הפרשנויות רוכבות על סוסים… לא לשוב למצריים.  ולא ירבה נשים. שלמה קצת הגזים.. אבל לבינתי מותר כי זה 1000 צוורות רצון, אלף דרכי התנהלות  אפשריות.. כסף וזהב לא ירבה

כי תצא למלחמה על אוייבך כ א – מלחמה = לא מאבק, אלא  ניסיון להלחים ניגודים לשלום ביניהם בסוף. הלחמה וחיבורים. זו הכוונה. להביא האויב למידתו.. ללמדו…כשהאויב הוא על פי מידתו הוא כבר לא אויב. אם  ראית עומס גדול מולך שאין כל סיכוי להכילו – אל תירא כי ה' איתך, שהעלך מארץ מצריים, אין סיבה לחזור שמה. . .אתה בשליחות.  . גם מול חושך  גדול אל תירא כי אור הבינה מגרשם אף אם קטן הוא.  אל תתרשם מהגודל . אבל כדי שתביא אור = שמע ישראל והתחזקת כדברי הכהן הגדול. שמע ישראל אל יירך לבבכם היו אנשי חייל כי אני עמדכם.  חי הוא מי שציר הבינה פעיל בו, אותה הע"פ. אצל מי זה עדיין לא פעיל, ועל כן לא כשר למלחמה (שהיא עוד הגדרה להליכה בדרך התהליך)? הנה –

1.מי שמשנה בית, מבנה בינתי חדש  בנה, וטרם חנכו  – לך הביתה אחרת  לא תהיה יציב במלחמה הזו. לא תדע עדיין בביטחון מי האויב ומי ידיד. שמא יירך לבבך.   תהליך השגת הבינה  עוד לא עובד אצלו כראוי .

2. גם מי שנטע כרם ועדיין לא חיללו (לא קטף יבול וחילל בכך את הטבע… או גם – שעדיין לא כלל אותו בריקוד חייו..) ילך לביתו,  פן ימות ואיש אחר יחללנו = לך קטוף יבול ראשון של פרי הגפן, שתף עצמך בחוקיות הצמיחה. פרי הגפן מסמל את חוקיות הרוח ומי שעדיין לא טעם ממנו לא יבין הדרך. תן לו לחוות פרי מתוק וטוב פעם אחת – אז יסמוך על בורא עולם כי בירך על הגפן,  ויהא מתאים למלחמה,   מקום אליו אתה יוצא כמו לכל דבר של ערך מתוך בינה ורצון אמיתי, שלך. אוי ואבוי אם לא.. שאז אתה לא פה ולא פה. 3 שנים ראשונות, כזכור לא קוטפים – הפרי נושר לאדמה בדרך הטבע. ..  שנה 4 הוא קדש לכהנים. רק בשנה 5 מותר לך לאכול …

3. או מי שארס אישה היא צורת רצונו, ועדיין לא לקחה  – ידע אותה, או פשוט פיזית היא לא איתו – ילך ישוב ביתו פן מישהו אחר יקחננה..  

כל מי שצל בליבו ואיננו במקומו, יימס ויימס לבבות אחרים. לכן לא ייצא למלחמה. כי זוהי תמיד מלחמת קודש לקיום התהליך…סוג של ג'יהאד במקור חייב אדם להבשיל בבינתו לפני שיהא ראוי לצאת למלחמה. . אחרת איזה אור יביא?? לא יוכל לעודד את התהליך, להלחים דבר לדבר.. חייבים רתך מומחה.

מי האיש הירא ורך הלבב לא יצא גם הוא, שאיננו במקומו.

 כ, י.   –כי תקרב אל עיר להילחם בה ותקרא לה לשלום והם יענו לשלום, מיד הם עבדייך, אתה מושל בהם,  והכל ישקוט. אבל אם לא תיענה העיר להצעת השלום שלך (שבה הם נעשים עבדייך…)   ועשית מלחמה וצרת עליה ונתנה ה' בידיך והכית זכוריה לפי חרב, רק שללה תבוז לה. כך לכל הערים הרחוקות. אבל מעיר נחלה, עיר שבתוך נחלתך,  לא תחיה  כל נשמה כי הם זרע פרע. לא תשאיר אף אחד בתוך הנחלה.. אף כי שבט הקייני מצליח לעבוד עליהם ונישאר.. .

כל מקום שנשאר גרעין של עומס –  אל תשאיר כי אפילו עומס כחוט השערה יכול לקלקל הכל.. . הערים הרחוקות מנחלתך אינו מהוות עומס מיידי והן כמו הבנות שלא חייבים לחסל שלך אלא אפשר לחיות איתן ולמשול בהן ולהשתמש בהן.

עוד משפט – כי תצור על עיר ימים רבים לתופסה לא תשחית עציה עם גרזן לא תכרות סתם עצים כנקמה,  וכי האדם עץ השדה לבוא מפנייך במצור? עץ השדה אינו אדם, אל תילחם בו. ובכלל –אין מה להשמיד את הטבע התמים תוך כדי ניסיון לתהליך הבנתי, כי הטבע אינו אדם והבנותיו לא אנושיות הן ואין לחסלם כעיר בנחלתך.  

נתן זך הגזים, לקח את זה למקום אחר.  . כי האדם, כמו העץ הוא צמא למים .. אבל עצי האויב לא אויב הם.  הבנותיו הטבעיות צמחיות של האויב לא מסכנות אותך. התורכים עשו פה טבחו בעצים, כשכרתו אותם לפחם ולאדני רכבת ..

גם בפנימיות אם יש לך מקום שנותן פרי אל תתעמר בו. את כוחות הצמיחה שלך אל תשחית .רק אם אין להם פרי.. את מה שמעצים אותך אל תשחית מרב תנופה.  אלא רק מה שמעמיס על המערכת .

שבת שלום… על כל זה אחראים שופטים ושוטרים בתוכנו, שבלי הרף עובדים למצוא דרך אמת וצדק בתוכנו . עכשיו נתחיל ללכת עוד לעומק, וכל הזמן נפגוש עוד ההבנות עדינות דקות  פנימיות יותר.. בדרך פרשות השבוע.

להתראות!

Read Full Post »

פרק יא ,כו.

תחילה בואו נעשה תיקון מרענן למושגים ביהדות: המושג 'כרת' – אני מזכיר שיש להבדיל בין הגישה החרדית של חרם בעצם ואיום בזריקה מהקהילה כאילו נעשה פשע נורא – לבין ההכרה  שבעצם מדובר במצב של הישרדות בו אדם סטה מהשביל הישר, זמנית, כי היה קשה, ובכך ניתק עצמו זמנית משורשי התהליך, אבל שבהחלט אפשר לחזור ממנו חזרה לשביל הטוב לעת חפץ. לא חרם טוטאלי בשום אופן. החרדים מרב חרדה הגזימו  בו לצרכיהם. צמח כרות זה אמנם סופי, אבל בן אדם יכול להתחבר ולהצמיח שורשים מחדש. כי ברובד הרוחני אנחנו נישארים מחוברים, בשורש הקיום ליהדות, כך כל יהודי, ולכן אפשר לחבר מחדש. ולהיכרת מחדש.. ושוב.

הכין מתואר הכרת הראשון? בגו העדן! כשאדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת הם בכך ניכרתו מהדרך ההרמיונית השלמה של גן העדן. כי הידיעה, שכאילו הם יודעים מה נכון… עצם האכילה של חוויה חדשה קשה מדי לעיכול – אף כי טעימה – עושה את זה.  עץ הדעת חושף אותם למידע שהם עדיין לא יכולים לעכל: יש דבר כזה תפוח!  סתם.. אבל זו בחירה שלהם, ולא בכדי – כך ורק כך יקרה תהליך ההתפתחות של האדם. דרך כרתים, קפריסין ומלטה..  = כרת, משהו קפריזי והמלטות משלטון ההרמוניה…רק כך יגורש מגן העדן המשעמם. בכך יצאו למעגל ההישרדות החוזר חלילה, ומיד החלו שואפים לחזור מהעבדות הזו אל גן העדן.. ואלו הם חייהם מאז, בעצם: תהליך מתמשך של חזרה בלתי ניגמרת.

ומי מנצח על התהליך?   מי מנהל את הנסיון המשמעותי לתקן כרת, מי מתחיל בזה מעשית? משה. האבות  מציבים את הארכיטיפ הכללי דרכו נחזור,  אבל משה בהחלט מתגייס, מגוייס למשימה. משה עוזר לנו להעמיק מחדש את שורשינו, ובבינה  להתחבר מחדש לכל החיות,  הוא החיבור אל בורא  העולם . מענין הקשר בין כ ר ת   ל כ ת ר .. מספירת כתר צונחים לכרת?. .. תכיר מחדש.. אז תצא מכרת…

כאן האל מתחיל לסייע, ומצהיר – אם תשעו בקולי  – לא יהיה בכם אל זר ולא תשתחוו לאל ניכר – ויהיה קל…  זה קול דודי. בכל מקרה בחרתם ללכ בדרך הקשה , בתהליך, אז בואו נראה מה עושים כדי להצליח:  

עצה מרכזית –  כבד את אביך ואת אימך, למען יאריכון ימייך על פני האדמה הזו אשר אנ י נותן לך לרשתה. . יאריכון ימי אור הבינה, כמובן. זו הכווונה הנסתרת. שהרי כתוב – וירא אלוהים את האור, ויקרא לאור יום, ולחושך קרא לילה. ימייך ימי אור הבינה יאריכון רק אם תכבד את אבא אמא. מה הכוונה? בכל סופו של  יום יורד  הערב, הוא זמן העירבו,  משהו כבר מתערבב לך, חסרה החדות. כי יצאת מזמן האור הטוב. ואחכ חושך =לילה, היינו  ל ל א  אור בינה. שם בחושך קשה מאד להפריד בין ניגודי דברים, לראות צורה, לעשות דרך.

אבא ואמא מכילים אך שורשינו, את הסיבות להבנה שאנו..   לכבדם זה כזכור לתת לדברים הכבדים שהם מציגים בעוונותיהם  לשקוע, כמו חומרי הרעל בדם אצל הכבד שם הם שוקעים בלקונות שלו ומסולקים. אבל הדם הוא הנפש, ולכן אותו דבר בדיוק קורה לנפש העוברת בתוך הכבד הוירטואלי של המהות הפנימית, עם תהליך תיקון מקביל.  סינון החוויות הקשות מדי לעיכול דרך דרל חוקיות הכבידה. כך מנוקה הנפש ניקוי ראשוני. אמנם בנפש זה לא יוצא בדרכי העיכול אלא נאגר כחוויה מודחקת כרגע מיותרת, עד אם נוכל בעתיד להכילה בהתמרה המשלה הסמלה… מחכה. 

זהו בעצם התהליך הטוב והטבעי של  עיכול החוויות דרך הכבד הרוחני רגשי.. שלנו, המקביל לכבד הפיזי. אגב, התמכרות לשתיית  אלכוהול סותמת את שני הכבדים, וזהו כרת אמיתי מושלם

חושב להבין איך המערכת עובדת, כשאני מנתק  עצמי כיודע הכל, מתנשא, = כמו שותה לשכרה מהבנת ה חוק האלוהי – אני ניכנס למצב בו אני לא מקבל את מה שבא בהתפעלות מעכלת אלא דוחה כלא נחוץ לי עוד… אוי ואבוי לך, מיכאל. אלא יש לכבד כל חוויה,  כאילו ראשונית היא, וללמוד מכל מלמדי..   בן סורר ומורה לא מכבד את הוריו וץמוצא עצמו מהר מאד ממש מחוץ לתהליך עד כי אין ברירה אלא לרגום אותו באבני הבנות עד כי יבין… הוא בכרת גמור. כל עוד אני ביהירות אין תקווה לשנוי ויש רק דיכאון חוזר חלילה .. מן תחושה שאין טעם לנסות מהו חדש..

עלי להיות בהסכמה  לתת טוב לעצמי ללא תנאי! לא תבשל גדי בחלב אימו –  בשום אופן אל תבשלו את הרצונות הצעירים שלכם בתוך בליל הפחדים של ההורים, חלב אם מותנה. צא מהינקות!  די עם יניקה נוחה. לך בדרכך! .  להקשיב להורים בכבוד זה בדיוק  לא לחקות אותם ולא לרצות אותם אלא להיות מחובר בתסנין.

ההפרדה בין קל לכבד זה כדי לדייק עם עצמנו ולהישאר בתהליך העיכול הנפשי כל הזמן מנימי לבנו בדיוק ובבחירה טובה.  ולעבוד עם הרצון הגדול ולא עם הקטן .   כי החוק הוא  ה ה מ ת נ ה!!!

הכוונה: לשהות רגע לפני שעונים, לפני שמגיבים ומדברים ועושים – רגע אחד לשהות , נתן זך, . הנה כך:

  1. משה של נעלייך מעל רגליים  כי  אדמת קודש היא,  עשה הארקה והתחבר לקיומך המקורי העמוק. אל הזמנים והמקומות  לפני שברחת להישרדות.
  • אני משתהה –וזה = ראה.  ראה זה שזו היא ההשתהות לרגע . ועכשיו –ראה.  רגע. תקלוט. כך מול כל החלטה או דרישה של הילד שלך  או שבך – ענה לו אחרי השתהות.  שמעתי.. אחזור אליך מחר. ילד, אם אתה מבטיח לחזור אליו, – הוא יכול להמתין זמן רב.. . . תן לעצמך זמן – וכבר אפשרת מקום. מקום = חיבור וזרימה נכונה מעצמך הטוב. הכבד  פעל והטוב מנהל את הענינים .
  • ראה – היא יחידת הזמן הנכונה כדי להשתהות רגע ואז להתחבר. עכשיו בחר. 'ראה' נותן את השהות לצאת מן הישרדות ולהיות כבר נאמן לעצמך. כולנו  חייבים את מידת הרוחק שראה מאפשר.

הרוח מושיטה יד כדי שהנפש הסוערת לא תטרוק לנו הדלת. מידת הרוחק… = רוח – ק… עולם ההבנה הבינתי, בין לבין  . זה עולם הרוח.

כן, הפרשה הזו עוסקת במידת הרוחק, ברווח, בהשתהות לרגע, ביצירת המרווח, הבין לבין כדי שהתהליך יקרה. הרווח הזה הוא סוד הקיום, סוד התהליך. NISHT A CHOCHME\. .

על רקע זה באה הפרשה והבחירה בין לבין:

ראה – אנוכי נותן לפניכם היום ברכה –וקללה. עצור רגע והשתהה ביניהם. כדי לבחור יש לשהות רגע באמצע ביניהם…  ברכה אם כן וקללה אם לא תלכו בדרכי. ולדעת שרק הרווח בין הקטבים מאפשר קיום, לכן לקללה ערך לא פחות חשוב מלברכה… רק לבחור… כי בסוף בחירה בברכה זה בחירה ללכת באמצע בין הקטבים במובן הטוב. אז יש כאן בחירה כפולה… באמת קצת מוזר: ללכת בגיא בין שני ההרים, באמצע בין הניגודים,  לכאורה מילוי החוק האלוהי השואף להרמוניה בין הניגודים – זה לא ממש מה שהוא יתברך מבקש כאן,  אלא הוא היה רוצה שניבחר באחד ההרים, הר גריזים, הר הברכה. אבל אז זה לא אמצע…

אוף, מעצבן. מי יעזור לי לפתור החידה, הצגתי שאלה לאנשי הקבוצה. אין תגובה.

ללכת אחרי אלוהים אחרים זה כבד, עומס ורע. ללכת אחרי ה' קל ומשחרר, כי יש דיוק והכל זורם.  קללה  =ללא קלות!!  

על שמות:

יהוה  -זה ביטוי של מהות הבורא בעולם הגשמי . זה השם מדבר על – קשור בזמנים –היה הווה יהיה. בעצם תנועה על ציר הזמן, האופקי, גם על הציר הגשמי רוחני… בעוד אנוכי היא תנועה על הציר הירהנאוכי, ומה עם תנוהע על הגשמי רוחני?  כל המהות האלוהית היא בתנועה בין גשמי לרוחני, לדעתי… זו עצם מהותו של האל שהוא כולו השתקפות ההרמוניה בין שני הקטבים האלו, וכאן הוא מזמין אותנו לנוע אליו, להשתדל להיות אצלו קרוב אל ההרמוניה השלמה בין גשמי לרוחני שהוא.

כט– והיה כי הביאך ה' אל הארץ אשר אתה בא שם לרשתה, שים נא את  הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, שם שם אחרי הירדן, בערבה, מול הגילגל,… שם.

וישבת בארץ שה' נותן לך.  ואלו החוקים והמשפטים.. בעיקר זכור ש 'אבד תאבדון' את כל המקומות ואת כל השמות של הגויים.כנראה כמו בסיפור הכבד לתת להם לשקוע בתהום הנשיה. זו בעדטה בחלק הרוחני., ולגשמי – ולנפץ גשמית את המצבות.

הגויים הם דפוסי העומס שפיתחנו כדי לשרוד בזמנים קשים, אבל הם לא אנחנו, הם תמיד זמניים, עד שנתעשת. הנפש העילית ישראל איננה מעורבת בגויים. בכל מקרה כל זה קורה בתוכנו…

נולדנו ממקום של חיבור שלם. אחכ, בעיקבות חוויות קשות מדי לעיכול שפגשנו,  אט אט בונים בהכרח, לטובה נפרדות כדי לחוות דברים ולהבנות מהמתח בין הקטבים. תוך כדי עלולות, וטוב שבאות, חוויות חקמ"ליות ואז חייבים לפתח יכולת הישרדות, שאלו הגויים. בניית הפרדות גורמת לכרת זמני מהמקום השלם, כי כך זה חייב לקרות, היציאה מגן העדן., כדי לחוות חוויות אחרות חדשות, להתפתח פנימה והחוצה, ואז לחזור לכיוון גן העדן של הרמוניה שלמה חכמים ובינתיים יותר. תמיד יהיו דפוסי מאבק. אבל ברגע מסוים  את רוצה להתחיל להקשיב שוב למהותך ופחות ניזקקת עוד לגויים שבתוכך, שעזרו לך לשרוד עד כה. כי הגיעו מי העבדות לפרעה הגוי עד נפש, ורוצים כבר לצאת ממצריים… די לעבדות לחיווי, חיתתי, גרגשי – עבדי פרעה, הבה נהיהפך עבדי ה', שרק הם חופשיים.

נביא עצמנו האמיתי למשכן. והיכן מקום המשכן? איפה שהוא יראה לנו ,כי אותה נקודה פנימית של הלב משתנה מקומה ואף נוצר אל מול הרצון האמיתי לבנות משכן.. ברור מכל מקום שהוא על הציר הידוע… אבל הוא יראה מקום משכנו…שם חיבור הלב ללא תנאי!

אתה בא שם לרשתה, על הר גריזים = חיבורים. גרז הוא חיבור העץ לעץ, הוא השקע  הניקבי אליו מתחבר הזכרי. הבה נהיה כגרז פתוחים לקבל – זהו הר הנקביות הר ההסכמה לקבל!!. החיבור הוא דרך החלק הניקבי שלנו, לא לשכוח ..

בחיבור אתה הרי מתחבר אל משהו מחוץ  אבל שבו זמנית מהדהד עם משהו שגם בך הוא.. שקוע בתוכך הוא… גרז…

אז לשם כך אתה מתקרב להר הברכה. עיבל הוא הר הקללה.  עיי חורבות = עיבל ובלי.. בלי זרימה… בל = גם נבילה , חוסר חיות, נפרדות ונבילה זו הקללה. כך מרגישים בלי טומי הכלב שמת.   

על כן יש לעבוד ה' היכן שהוא יראה לכם בתוככם, לא ! תחת כל עץ רענן.  זו התניה. בנו נכל חלק מהתהליך.

כאן מיכאל מספר על טומי. השתתפות בצערי. העמוק. חלק ממני נלקח לפתע. שיחזור חוויית ההטלה ללינה המשותפת בקיבוץ בגיל 6 חודשים. נגיעה מחדש בה ותיקון… אמן.

וניצתם מזבחותם, יט ג –ושיברתם מצבותם = לא תהיו עבדים למצב, לא המצב ישלוט בכם אלא רצונכם הטוב! לא נתאים עצמנו למצב אלא נמשול בו ,  בלי תנאי נלך עם רצוננו . .הוא אל היהי מותנה בהצלחה או שבחים, רצוננו..

וכל אשריהם – האישורים, אישור לקייומך מהאחר –  לא צריכים שום אישור כדי להמשיך. שירפו באש. פסילים  -זה כשאני פוסל עצמי אלא אם אעשה מה שצריך. כך הגויים עובדים את הדימוי על חשבון הנטיה לקיום. אתם לא שם!!

איבדתם את  ש מ ם  – השם להם איננו השם שלכם. לכו בכיוונכם, לא לכיוונם. .שמם מסמך אותם ויש לו כח בזיכרון להנץ מחדש. כדי למנוע זאת  יש לאבד אותו – להשליכו לאבדון משם לא חוזרים…

כמובן לא תעשו כן לה' אלוהיכם, בבקשה לא לה'!  הוא יסקור את כל חלקי הנפש, = שבטיכם,  והוא יחליט על המקום בו יבנה המשכן . שם שימו את שמי ומשכני. משם לא ילך לאבדון כמו שמות אליליהם. בשבט יהודה, ביראו שלום היא ירושליים.. שם  רואים מרחוק את השלום ואליו מתכוונים ביום יום ההולך בדרך… היא נקודת הייראה השלמה.. רק שם. רק כך יהיה התהליך אפשרי, בייראה. המהות תכוונו.. שמה. קר חם הנה יופי הגעת. זוהי המהות שלנו המכוונת אותנו אל השלום הניכסף. לא בדור שלנו, כמובן, אבל בתאוריה…

ואכלתם שם – רק /שם תאכלו לפני ה'. עיכול… תמיד תעשה את מלאכת הקודש רק במקום בו ה' מראה לך כי רק שם קודש הוא. מקום אחר ייקח אותך הרחק מהמטרה.

כן – שי פעמים שאכן תאכל כמי שצד צבי או אייל = אוכל פרא מה שבא במקרה. זה בסדר, אבל זו לא  דרך העיכול הטובה… מה שבמקרה  פגשת  – תאכל שם ככה. אבל מה שאתה מגדל לעצמך שלך – זה רק לפני ה' תביא ותאכל . לא תאכל בשערייך כי אם לפני ה' אלוהייך… ושמחת לפני ה', הישמר פן תעזוב את הלוי שבך בכל ימייך. כי רק דרך הפעלת כל שרשת העיכול הקדושה תיטמע  בך נכון החוויה. חוויה שבאה בכל לב…

בכל מקרה, גם כשאתה אוכל בשר מקרי – עשה זאת  ב כ ל   ל ב . לא ברגש אשמה. בכייף. אחכ נראה מה מדוייק  ומה מיותר. .  בשר הוא בשורה – קבל אותה בכל לב.  שמח וקבל עצמך והחיים בכייף . אחכ תפריד ותתקן אם צריך.  לא להסס בטוב שבך.  שגה ככל אוות נפשך. אח"כ תתקן אם צריך ..

יג ז – כי ישגך, יגרום לך לשגות – אחיך או אימך או מישהו אחר קרוב מהמשפחה או חבר טוב ממש אומר להסיתך מן הדרך – לך ומנע עבודה של אלוהים אחרים אשר מסביבי יש כאלו מענינים, בא נראה רק נסטה טיפה,מעניין.. לא תאווה לו, לא תפנה איתו, תשמור תמיד מידת רוחק מכל אחד היה עצמך ולא על תנאי של האחר. אפילו מאבק או חוסר  דיוק על חוט השערה – מפר נפש שלמה. כך ימימה. הרוג תהרגנו להמיתו וסקלתו באבנים ומת, כי ביקש להדיחך המנוול, וכל בני-הבנות ישראל יראו וייראו.

היה ער לדבר, מנע את הנזק. עולה הצעה שנראית הגיונית לכאורה אבל עושה לך ככה בלב – כווץ –  אל תלך עימה.

 פרק יד ,א – בנים אתם לה'  -אתם הבנותיו…אם יש לכם לפתע הבנה עצמאית  – דחו אותה.. אתם הבנים שלו. לא תתגודדו, ולא תעשו קורחה לשים על מת, קרחת עושים כאות אבל זה קורח, זה לא מצמיח רק עוזר לשרוד.. לא תפגעו בעצמכם. לא קעקוע וכו. הגויים מתרכזים בכאבי הגוף כדי להקל על הנפש בהסדר הירשדות. נסו לא להיות שם. אתם עם סגולה.. לא תאכל כל תועייבה.. . וכאן באה כל רשימת הכשרות שעיקרה הוא שגם במזון יתקיים חוק אלוה של מרווח בין הקטבים. רק אז זהו אוכל בתהליך… שקל לעיכול. כך ודרך רווח או  שסע , או חיה שמעלה גירה וכו.. לא סתם זבה..או משהו שמנתר כמו חרגול חגב… או בעל סנפיר לאפשר בחירת כיוון ולא סתם להיסחף כמו מדוזה. קשקשת קובעת מידת רוחק ביננו למים, לרגש.  קח פנימה מזון  שיאפשר לך עליה מהמקום הזה, צמיחה. שתתווסף לך אנרגיה מן האוכל ולא הפוך, כשזהו אוכל רע ואתה צריך להשקיע אנרגיה לסלקו מן הגוף…
לכן לא אוכלים בשורות אימפולסיביות אלא רק כאלו עם בינה בשורתית . או בשורה בינתית .  ולא לאכול נבלות כי קדוש אתה מבעוד הנבלה גמורה אנרגטית. ההכשרה שומרת את הבשר חי ומטעין עד לאכילה… .

ובכל מקרה-  לא תבשל גדי בחלב אימו כי ה' הוא הורייך. אתה עומד לאכול גדי שהוא היגד חדש מצמיח. בישולו בחלב אמא  משמעותו שכל מה שהוא יאמר, החווייה החדשה שהוא מביא –  תיבחן לאור או קיי מאמא.. כלומר לא תלמד שום דבר חדש. אמא צריגכה לתת אישור מן העבר…

עוצמת הרצון שלך מושפעת מאד  מעוצמת הפחד שלך.  בישול פחדייך יקדיח את התצבשיל, את הרצון שלך: אתה רוצה להתחיל עם בחורה ואתה בן 16. אם תתחיל לבשל את תשוקתך לפי פחדייך מיד תאמר – אין סיכוי, היא לא תרצה אותי.. הנה אתה ממיס את הרצון, מבשלו דרך הנטיה להיות צודק על עצמך .

התזונה לנפש היא בינה.  לא ענין של חלב ובשר שאסור לכאורה לערבב – זה פשוט מטומטם ולא שייך למציאות. אולי מסה הכךלל חלב =ששומן של האמא.. לאחושב. העיקר זה הפנימיות  . להבין זה. סיימנו .

המפטיר =   חג הסווכת תעשה לך שבעת ימים. ושמחת בחגך, שהוא חג וחוזר , יש ביטחון.. והביחד של המפשחה ובכלל. היה אך שמח.

.3 פעמים בשנה יראה אותך ה' : ואתה אותו: פסח שבועות וסוכות. אלא איש כמתנת ידו ייתן. העליה לרגל היא נתינה ככולך

פסח =כוונה. שבועת =יישום. סוכות  =תוצאה. 3 פעמים .כך לא תיכרת .

שבת שלום!

Read Full Post »

 שחר מספר אל אירוע מפחתי של ויתור על נסיעה לחול בגלל בריאותה  של סבתא, וכדי להתמודד מול תסכולי הילדים והוא עצמו, שחר חווה 'נשימה מתחת למים' – היינו ללא צורך בחמצן הישרדות כי יש לו חמצן אוטונומי של מהות פנימית.. הוא על מקומו. כך נושמים מתחת למי הרגש… ויש פה בחירה לאהוב ללא תנאי, כמובן..

עקב – פרק ז, יב –

הקדמה: המצב בפנים העם הוא שמשה, הוא האני הרוחני שלנו, עושה בספר דברים  ניסיון נואש אחרון להטמיע את הבינה בעם. זאת הוא עושה בתחנונים, בהסבר , כשהוא פונה לכל החושים שלנו ולפחדים שלנו ולכל חלק בנו כדי לנטוע בקיום את הבינה, את צלם הבורא, שלא יאבד. משתדל מאד להעיר את  ההכרה כדי שנוכל להיכנס לארץ כנען ביד רמה ונשב לנוח לבטח כל אחד בנחלתו.

אני מוזמן לאפשר לקיום לרכוש את הבינה מהמהות הרוחנית, כשיש לרשום את הדברים על שדה ההכרה. הרישום הזה נורא נורא חשוב כי רק כשהדברים כתובים ההכרה יכולה לקרוא בצורה שהאדם יכול להזדהות איתם…  אז זה מה שהוא עושה פה, משה, כפי שבעצם טרח כמעט מרגע יציאת  בני ישראל ממצריים למדבר.

איך נולד אותו אני רוחני בינתי המחובר למהות, שגדל, אגב,  אצל פרעה…   –  כלומר גדל בתוך החלק העבדותי וצמח מתוכו בניגוד גמור לדרך העבדות כי באדם יש את הניגוד המשלים הזה אשר מבקש לפרוץ,  לצמוח,  משה. ה' מעביר למשה את הבינה, לאני הרוחני אשר מתעבר בה ומעבירה אלינו בתהליך הריון מטאמורפוזי מיוחד. משה הוא אשר יעביר את זה בתוכנו מהבנה –  להשגה!! רק א ז יניח הקץ לדפוסי המאבק ונלך לדפוסי חיבור בהשתייכות והתחזקות מהגורם המחזק ולא מן המחליש…

כך נעבור מהנהגת לב שמאל ללב ימין הבנתי , ויתאפשר שיתוף פעולה בין רוח לנפש, כשהרוח מנהלת.  ספר דברים מסכם את התהליך הזה. שהרי הבנה מושגת כאשר מתגלה צורה. 'השגה' נהיית אמיתית כאשר אותה הבנה מובנת ונרכשת ומתלבשת בקיום, דרך תהליך של הטמעה בקיום. והרי זו בדיוק הדרך שעשה יעקב בבואו מלבן כנענה בדרכו עישווה,  הוא עולם המעשה. זה רגע המאבק עם המלאך ותוצאותיו  אשר מאפשר ליעקב להיות בהשגה, כי רצונו נעשה רצונו…

יעקב, שימו נא לב, מכיל את השורש עקב, עקב אשר הלך בדרך הישר נקרא בסוף ישראל ולא עוד יעקב בלבד… כאשר אוחז יעקב בלידתו את עקבו של עשיו זה מראה את כיוון התהליך שבו קודם עשיו, חכמת המעשה,  ואחר כך לבן החכמה הבינתית, ואחר כך יעקב שנעשה בינתי. יש ללכת בעיקבות ה'… עקב שמע יעקב בקול ה' והלך איתו לקראתו אליו – הגיע ישר-אל. עקב בצד אגודל הלך יעקב אחר משמעותם העמוקה של הדברים.

אסור ללכת על תנאי, תמיד ללא  כל תנאי, ללכת אחר ה' . המילה עקב איננה תנאי!!!  היא תיאור מצב ומה הוא הפועל היוצא ממצב הדברים… כוונה – יישום -תוצאה.. זה פשוט קובע עובדה שעקב אשר תלכו כך  –  כך יקרה. זה לא תנאי של אם אז, אלא זו הבנת הכוונה,  יישום שלה ואז, בהכרח, התוצאה. תוצאה של הדרך. זו החוקיות של הדבר. לא כתנאי. הנה החוקיות, הנה המשמעות ששמעתם בקולי, וכעת הנה לכו בדרכי. כי אם תלכו בדרך אחרת אני  ממש מצטער. משם נובעת גם פרשת 'ראה'. זה מקורה  -אמת מארץ תצמח  -הנה האמת של הקיום. תורת אמת היא. לא תנאי של פרס מובטח, אלא תאור האמת. אני בא לנצח באולימפיאדה, אבל ניצחון שלי הוא לא תנאי לבואי…לא בא בתנאי שאנצח… הנה זו שנפלה ב1500 מוקדמות נפלה באשמת הזו שלפניה. היא קמה ורצה קדימה. הגיעה ראשונה במקצה שלה ללא תנאי ולא לחסוך כוחות .

והיה עקב תשמעון = אחרי שתקבלו את משמעות הדברים =  עקב תשמעון את המשפטים האלו ושמרתם ועשיתם אותם כל הימים, ואז ישמור לך ה' את אשר נשבע  לך.. הנה כל צורת רצון שלך – פרי בטנך ופרי אדמתך, כולם יפעלו היטב,  כי אתה פועל יחד עם המערכת הגדולה ולא נגדה ולא הצידה. לשמוע  זה להבין את משמעות המשפטים  בעומק. ולא תעבוד את אלוהי הגויים . הסינכרון שלך עם זרימת העולם הטובה זה כשאתה מנהל מערכת יחסים תקינה עם כל חלקייך ומחזק חיים ולא פונה להישרדות . אל תירא הגויים האלו, זכור את המסות הגדולות שעשה לך ה'.. = הניסים , הנסויים, מעשי ההסמלה?. גדולה שvw עשה. מסות – מלשון ניסוי  מעשי נס של הסמלה.

אבל, את כל מעשי התיקון האלו תעשה לאט בהדרגה, לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עלייך חיית השדה וגמרה עלייך… מה הכוונה? הרי כל האלילים שלמדת לעבוד באו כדרך הישרדות מול יצרים עזים שאיימו להתפרץ ולשבש חייך. התחליף לכאוס היה  האמונה באלילים כדי לשרוד מה שכמובן היא התחזקות המגורם המחליש. כי שואב לך אנרגיה. .אבל  אם תוריד עכשיו את האלילים בבת אחת, , יתפרץ הייצר מיד ויחסלך. זה כמו ילד עם הפרעת קשה וריכוז שמקבל ריטאלין, אליל שמחזיק אותו מרוכז בכח. אי אפשר בבת אחת להפסיק ריטאלין כי יתחרפן  מיד על ידי ההפרעה שלו.  אלא קודם יש להגביר בו הבנת לב דרך הומאופתיה וכדומה,  ורק אעז, לאט לאט לייצבו.

הגויים (קרי: אלילים) נחוצים לנו עד שמגיע אור הבינה, אבל תהליך ההחלפה ביניהם  הוא תהליך עדין שחייב לקרות בו זמנית, אט אט. הזהר מהפרעת קשה וריכוז  -זו חיית השדה שתתפרץ לך אם אל תיזהר. להיפרד מעומס אפשר רק  דרך צמיחה. אי אפשר זבנג וגמרנו, בבת אחת להפסיק. כך גם   דייטה רצחנית לא תגמור השמנה בלי בינה מבפנים. גם קנאה, אשמה, ריצוי  – כל אלו הם האלילים  אשר עוזרים זמנית.  

כאשר אתה מסכים לעבוד מתוך החיבורים ולא מנפרדות הכל יהיה טוב.  – אלו הם חיבורי הלב, אומר נדב.. הכל עם הכל דרך הלב – בהרמוניה בין הניגודים , ללא מאמץ.

הנה אליעזר בן יהודה הוא דמות מופת שפעל מתוך המקום השלם  – 'אהבותיו של אב"י – זה שם הספר. עם כל קושי התמודד ועבר הלאה, לא חשוב מה אמרו עליו ואליו . הוא חולל את תחיית השפה העברית שזהו נס מרכזי, כי זו היתה שליחותו!

כך תינוק שרוצה ללמוד ללכת ונופל 10 פעמים  – האם יחליט שלא הולכים כי ניסה ואין סיכוי? אזחל ודי? לא כך. אחרי על זה המהות וה'. רצון ה' בתוכנו .

משתמשים בו, בפחד,  כדי לדייק את האיך אבל לא כדי לקבוע את המה. הפחדים שלנו נועדו לעזור לנו לדעת שאנו לא  במקומנו ולדייק חזרה לשם. הפחד יושב במושב הנוסע ומשרה אוירה מסויימת שנדע, שנדייק יותר. ולא נסטה מן הכביש..

עבודה עם כח הזרימה בחיבור להתמלאות בכוחות . חיבור עם ה' זה לפעול על פי חוקיו. זה  = והיה אם שמעתם בקולי  = אם תהיו במשמעות על פי קלות הקיום שאני מציע לכם  -אז סבאבא. .

כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרו לעשות למען תחיו! . וזכרת דרך 40 שנה במדבר למען דעת את אשר בליבך.. ומן אכלת, כי לא על הלחם לבדו אלא על מוצא פי ה' = יחיה האדם. – המן!! שלא ידעת ולא ידעון אבותייך בא ליידעך כי לא על הלחם לבדו = אלא עושים הסמלה ללחם לכיוון מן!!! כל מאן דהוא ידמיין לו מה הלחם שלו = המן הוא תרגיל בהתמרה והדמיה וריפוי!!! כדי שלא תחזרו למצריים, הסמילו, הסמיילו, אל ראש מאווייכם, הסמילו! ! הנה יש לכם הרחבה של הלחם.

ושמרת  את מצוות ה' כי הוא מביאך לארץ טובה שדבר בה לא רוצה להזיק. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. ארץ אשר הרריה נחושת ואגמיה ברזל . רק אל תשכח את ה',  ואז רצונך על כל תורות ההתנהלות שלו יתחזק בדרך ה'.

אך תשכח את הדבר המדהים הזה, השילוש של נחש שרף ועקרב… זה האלמנט של בהיסח הדעת – בהיסח הדעת כולו שלך. כי לא בעוצם ידך אלא באמונה מלאה ואז קורה הטוב ממש בהיסח דעתכל הטוב הזה. .  רק כך תתאחד  באינטראקציה עם כל העולם. זה לא או או , אין הפרדה מהעולם כל אחד  מחובר בין כה וכה כי כך הוא מעצם ברייתו . אין ניתוק מהמערכת, כי  כמו תאי הגוף הפועלים בתאום עם  חוקי הטבע כך גם האדם מול אלוהיו חוק אלוהיו .

כך חמניה בשדה מחוברת לשורש קיומה דרך השורשים  באדמה. כך היא מתקיימת. חיתוך עם מזמרה יעשה שתיבול. היא אז קיימת אבל כבר לא מתקיימת. זהו   כ  ר  ת !!! כשאדם מנותק מה'..

האדם הרי מחובר בשורש קיומו דרך הנקודה הפנימית שלו בעזרת הבינה אשר מדברת בשפת המערכת הגדולה  האלוהית…שורש הקיום נעוץ בקרקע ה'. מתקיים בחיבורים . אין אני לי בלי ה' לי . ליקום יש מהות, מסתבר , כמו לאדם. המהות אחראית על החיבור המסונכרן . המהות הגדולה היא ה'. פועל בה רצון להיטיב . לא להזיק!!!  כמו טומי המתוק. ז"ל.

ככל שמתבגרים לאדם יש יותר אחריות אישית ובחירה בדרך המוצעת לו על ידי ה'. אחריות אישית שלי ולא שליטה בכח על זה. זה להבין את קיומי הנפרד בתוך המערכת הגדולה. זה חלק מהתנועה הגדולה פנימה, שתומר פרסיקו מדבר עליה בספר שלו  –  הכח ניכנס פנימה, האחריות האלוהית המערכת כולה  –הכל בתוכנו ולא בחוץ. הכל נעשה יותר ויותר מתוך קשב פנימה.  כי הרי לכל אחד מאיתנו חיבור  אישי עם ה' והחיבור הזה נהיה מרכזי וטבעי ובתוכנו.. זה הופך אחריות אישית שלי להתחבר ולא שאני מטיל אותה על  הרבי או הכהן הגדול או הקטן  – זה הופך לעסק אישי שלי . לכל אחד תקע איש והוא מוזמן לחפש  בתוכו את השקע כדי להתחבר לאלוהי ולאפשר זרימה…

לא דרך אנשי אמצע אלא בחיבור אישי שלי איתו יתברך.  פעם חשבו שזה בחוץ מה שמחליט , ששם יש כוחות שיש לעבוד. היום ברור שהכל בתוכנו, מהדהד עם הבחוץ. לכן הוא אומר –אל תעבדו אלוהים אחרים בחוץ – עיבדו אותי ששוכן בקרבכם!!! גם עשרת הדיברות הם חינוך לקשב פנימי , הן בעצם פירוש מרחב ל'אהבת לרעך כמוך'!!  לא תרצח – רצון של אחר, לא תגנוב; לא תחמוד; רצון אחר אלא רק את שלך שלך שלך.. כבד את אביך ואת אימך כלומר המקורות מהם ינקת תן להם כבוד ומקום כי מהם יוושע לך אתה אמיתי .

והיה אם שכוח תשכח את ה' אלוהייך, והלכת אחרי  ה' אחרים , ועבדת והשתחווית להם – זה מקלקל. אבד תאבדון = זה יהיה כרת. ואני לא מאיים!!! כרת זה לא כזה גדול אלא זו פשוט נבילה. כי התנתקת, נכרתת מהשורש,  ואתה כרגע לא מחובר אתה בכרת, הולך ונובל… זה לא עונש. זה מצב פועל יוצא  ממקומך שבחרת. עקרת עצמך מהשורש – והנה אתה כרת. גר בכרתים כעת. כשתרצה לשוב ה' ייקחך ויחזירך ללא בעיה אבל כרגע אתה בכרת, בדוק אם מתאים לך . כרת איננו איום כמו שפעם עשו אלאל רק מצב נוכחי זמני = בעצם עוד דרך הישרדות. אתה  על תנאי.

אתה ניכרת משורש הקיום שלך. כל מאבק זה זמן כרת. כל מצב חיבור זרימה זה מחזק חיים והפוך מכרת.  אבל ברור שלא פעם הכרת מביא בעקבותיו להבנה איך לזרום נכון. יש שעור ולקחו ותיקון.

יש לזכור שמקומנו קיים תמיד. ואהבת ה' אשר לכן מייסרנו עד שנאהב את התהליך? . לקדם ההבנה של אהבת התהליך ולסמוך עליו לגמרי בכל מה שקורה.  בלי לאחוז בתוצאה. .. לא פשוט.

והיה אם שכוח תשכח..  אוי ואבוי.  שמע ישראל,   פרק ב , א. אתה עובר היום את הירדן לפגוש עממים וענקים וכו מי יתייצב לי מול פועלי אוון? ה' עובר לפנייך לא אתה  אש אוכלה הוא הוא ישמידם!! לא בצדקתך ירשת הארץ אלא רק דרך זרימה עם ה'.. לא בצדקתך טיפש כי ברשעת ה' בהורישם מפניך.  כי עם קשה עורף אתה כולנו יודעים, עם גזענים מחורבן. תמיד מרדתם, וגם  ועשיתם  עגל זהב, ואני משה הייתי חייב לנפץ  הלוחות : קום, רד מהר מן ההר  כי שיחת עמך , זז מהר מן הדרך, עשו להם פסל מסכה.   די בוא  ואעשה אותך לגוי עצם ורב ודי, לא צריך אותם…

את העגל שרף –כאן, ורק אז טחן עד אשר דק והשליכו לנחל היורד מן ההר לבני ישראל לשתות ולהתחסן. זה חיסון, שמעתם, קרונציקים?

המרתם פי, מריתם נגד ה'. אני מנסה ללמד אתכם לזרה לחבורים אבל אתם חוזרים לנפרדות, למאבק, להשרדות . . ה תחברו אלי ללא תנאי. אתן לכם דוגמה:

הנה  דוגמה  לחיבור ללא תנאי =  WAYS!!! בכל ארוע סטיה מיד מחשב מסלול  מחדש  ולא כועס לא רוטן זו דיוק זו בינה אין חם לב, אמנם,  אבל… יש התחלה מחדש ללא בעיה. אפשר להטעותו בכוונה אבל הוא לא עושה  חשבון, לא נעלב מתחיל מסלול מחדש. לא כועס אלא כאילו אומר  – עקב אשר לא שמעת בקולי  נתווספו לך 20 דקות נסיעה… זה לא עונש זה פשוט עקב, עקב!!  עליינו ללמוד מן הוויייסז וכך לנהוג נכון . המציאות משתנה ותמיד בוחרת את הטוב היחסי העיקרי בשבילך  -קצת כמו האגו, במצוות המהות אשר עושה תמיד את זה בדיוק – מוציאה  מחלה או התנהגות הכי פחות מזיקה כדי להמשיך, להמשיך, עד שנחזור למסלול הריפוי ונגיע לבריאות שלמה. משרת ללא תנאי . כך בחיים, כך זה עובד. גם תמיד צודק וגם עניו. משה כזה.

פרק י יב – ועתה ישראל, מה אני כבר מבקש  – את אהבת התהליך ותמיד להמשיך קדימה כמיטב יכולתנו. תמיד להיות בכיוון הריפוי. ולא חייבם  לפתור כל קושי. ללכת הלאה. לא להיאבק במחסום, אלא המשך קדימה בכל דרך. משם כבר יתרפא המקום ההוא שהשארת. כן! יש מקומות קשים מדי שההישרדות בהם עזה מדי –לא לנגוע, לא להיאבק, אלא  להתחזק –והמקום יתפוגג מעצמו!  כמו נוזל אוזן אצל ילדים כאשר סוף סוף חודר אויר לאוזן התיכונה…כי נוספים לנו כלים חדשים כל הזמן ודברים ייראו אחרת.

כך עץ אגוז ליד בית ג'אן לפני 20 שנה היה כמעט כרות, אבל השלים עצמו וצמח מחדש נהיה ענק, ענק!! גם העץ בפארק הזורע שם ליד נחל שופט. כך לא גולשים לכרת אלא נשארים בתהליך. יש חיבור מחדש , זו תשובה, וכעת ממשיכים לצמוח בדרכנו.

כאשר החיים כבר לא יכולים להתקיים בגוף, הוא מת, טומי,  אבל המהות נשארת וממשיכה בחפשה כלי אחר, התהליך לא פוסק אף פעם. נולדים מחדש האו האו, בכלי חדש.. לא קל. טומי כעת בכלי חדש.. כלב נאמן מקסים מיוחד… איך היינו שמחים תמיד  להיפגש אחרי 12-13 שעות  של ירושליים .

לומד אצל נדב  בחור שבצבא נפל מהטנק  על יתד שפוצצה לו כליה. אמרו לו  כורתים  כי כבר  נמק – הכליה השניה  גדלה פי 2 תוך חצי שנה.. יש לך מזל. גם למזל יש… נדב התפעל על רצון החיים והתחדשות ולידה מחשד והמשך הדרך.

ועתה ישראל, מה בסך הכל אני מבקש ממך?  כי אם ליראה את ה' אלוהייך  = לראוות את כוונתו העמוקה וללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו.. לא להתנשא לא להתנתק לא ללכת לבד אלא כל הזמן איתו.  שמעו בקולי = אז הכל יהיה בקלות.  עבוד אותו בכל נפשך מיכאל. הן לו השמיים והארץ. ןהכל.  רק באבותייך חשק ה' -= אלו הארכיטיפים עם התמימות ללא תנאי שמציגים את עומקי היסוד של הילדות שהם יסוד של כל אחד. כשהיית עדיין תמים כתינוק בן יומו . עד גיל 5-6.

'שמיים' מול 'שמי שמיים'  – הווי אומר –אלו הרגש והרוח … איפה שיש מים ז ה הרגש, הנפש הבהמית, והשמי השמיים הם כאילו המשלים שלהם, זו הרוח . הבינה היא מה שגדל מרישומי ילדות שטיפחנו לטוב. שם נקלטת ההבטחה לטוב ולאהבה ומשם גדלים, אם זה נזרע כראוי מחדש בשדה ההכרה. אם נזרע רוע ומצוקה – זה מה שיגדל.

שיהיה לבבכם רך אוהב ולא קשה עורף, מתגונן כרגיל. לא תקשו עורלת לבבכם. כי ה' נושא לך פנים, שם לך שלום אם תחפץ.  עושה משפט  צדק לאלמנה וגר. כי גרים הייתם בארץ מצריים, ועד היום גרים בכם גרים, חלק מכם…

גרים הם החוויות החדשות שמקרוב באו ועדיין לא עוכלו,  או עתיקים שמחכים מילדות כחוויות שלא עוכלו עדיין . נדב ניסה לשכנע במזכירות הקיבוץ משך 7  שנים  שהיה שם, לאהוב את הגר שגר בגיסר אזרקע. לשווא. אנשים מבלים חייהם בכרת, בניתוק מן הדרך, כך רובם ככולם. כמה חבל..

כי אם שמור תשמרון את כל מצוותי, כמה פעמים אומר לכם .

כא –הוא התהליך, הוא אלוהייך אשר עשה לך . הרי ב 70 נפש ירדו מצריימה וכעת, כעת.. על כן שמור חוקותי וידעתם היום כי איתך עשה כל זאת, את כל המעשים הגדולים האלו של תקומה,  דיכא את פרעה, וכל ה מ ס ו ת   אשר עשה… הכל למען ארץ זבת חלב ודבש כי זו ארץ הפוכה ממצריים: שם השקיית במי רגליים את הצומח – כאן אלו מים חיים. ארץ הרים ובקעות למטר השמיים תשתה מים אשר ה' נותן לך.  ,… איזו שירה.. המסות, כאמור –צרור התנסויות בהתמרה, להנסיה, להפיכה לנס, להסמלה את החקמ"לים = תהליך ההתמרה בגדולתו.

והי אם שמוע תשמעו אל מצוותי לעבדי בכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעיתו וכל היבול חבל"ז יהיה ממש נהדר. וכלו –עקב. עקב אשר תעבודני –תתברכו. פשוט פועל יוצא…

 אבל השמרו לכם פן יסטה לבבכם מדרכי. כי ההישרדות מפתה, כי הכאב גדול ורוצים להמנע מנגיעה בכאב. צריך להבין את זה. שימו כל זאת על לבבכן וקשרתם על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם  בשוכבך ובקומך ועל מזוזות ביתך…  קשה מאד הוא המעבר מגשמי ארצי אל הרוחני, אין ספק,  ועל זה הוא מדבר כאן ובכל מקום. כי הפיתוי להמשיך בהישרדות בלבד הוא עצום ורב ומשכר..

וכתבתם על מזוזות  ביתך ושערייך למען ירבו ימיך על הארץ. הימים שה' נישבע לתת לכם הם כימי השמיים על הארץ! כל עוד הרוח מנהל כאשר השמיים הם מעל הארץ, בניגוד למצב בו הארץ היא מעל השמיים…  והכל באהבה, לא בנוקשות .. למרוח בדבש את האותיות  כדי שיימתקו.

אם שמור תשמרו כל זאת  , והוריש  ה' את כל הגויים ההם מפניכן. הם יתפוגגו כמו נוזל האוזן התיכונה בדלקת כרונית, כאשר סוף סוף האויר מגיע.. כך בדיוק כי אויר חיים אלוהי מגיע והגויים = העומס, מתפוגג. כאשר דיבר לכם.

איזו פרשה מדהימה. שבת שלום מבורכת. טומי ימות בה, אבל גם זה חלק מהקיום אל האי קיום, מהגשמי אל הזיכרונות… …ואהבת את התהליך בכל דרך, גם אם טומי מת פתאם ,ללכת הלאה, באהבה.

Read Full Post »

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור, אדוני, ה', הואלת להראות את חוזק ידך המדהים, אעברה נא ואראה גם אי …  רק לראות… ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי. רב לך דבר בזאת, לא תיכנס. מוטב תעלה אל ראש הפסגה, ומשם אכן תראה,בעינייך… אבל רק מרחוק. כי לא תעבור את הירדן הזה. יהושוע הוא יעבור והוא ינחילם את הארץ.. מה נשאר? ונשב בגיא אל מול בית פעור.כך, אל מול ניגודנו המשלים, מוכנים להמשך התהליך.

העם זה הקיום שלנו, הנפש העילי,. עצמנו בשרנו ונפשנו. בני ישראל, הבנות ישראל הם הם הנפש העילית שרוצה לדייק. הנפש התחתית לא רוצה בכלל לדייק. העילית דווקא כן שואפת שמה ומשתדלת…

הקיום הזה טרם  התעוררות יורד מצריימה, חייב את שלב הבעדות כ ד י  שהרוח תעורר בו נכונה. הירידה מצרימה נועדה לחזק בעם את יכולת ההישרדות והפרדות, הפרדה שכרגע היא הדבר הנכון,  עד שיתגלו היטב הקטבים שבין לבין והידהוד יתחיל… ביציאה מהסבך יתעורר בו ה 'משה' ובעזרת ה' יוציאם.

הירידה הזו לעבדות היא ירידה צורך עליה, אבל היא ירידה ללא ספק, כאשר האני הארצי גשמי המותנה מנהל את העניינים. האני הגשמי, או לדברי מיכאל – האני לובש ת]קיד גשמי כרגע כדי לעזור. ןלכן  הקיום הוא דרך האני הארצי גשמי עד להודעה חדשה. האדם נאבק, ועובד בפרך, וזוכה לעריצות, וחייב לרצות, ומתעללים  בו -כך הוא מתחזק מהגודם המחליש, ומקבל ביטחון מסוים של קיום וגם הבטחה לא לנגוע במקומות הכאב עמוק בנפש, אשר מחכים בסבלנות…

כאשר  הקיום מגיע להבשלה, בחיזוק נפרדות שלו,בה  הפך קוטב הרע חבלתי ניסבל כי קוטב הטוב של חיי מ משמעות  התהווה מולו בפנים ומאותת –  עם ישראל זועק למהות העולמית, ל ה',  הושיעה נא, , בורא עולם נענע ומתגשם מולם, בעצם מול כל אחד מהם,  מיילד ומצמיח לנפש (העם) את משה, האני הרוחני. כי משה מייצג את האני הרוחני שלנו, שבו יתעבר ה' אחכ , במשה, כדי שמשה יעביר ויזריע ויטמיע את הבינה בעם ,בקיום  הנפש העילית. זהו המהלך. המשה נולד להתנעת התהליך כאשר הסבל של חוזר חלילה נהיה בלתי נסבל רוחנית ורגשית, כי משהו רוצה להשתנות…

הקיום לא מכיר עדיין את עולם הרוח. האני הרוחני, משה, קולט את עולם הרוח מ ה' , מתלבשת בו הרוח הבינה, והוא מוכן לדרך. הקיום שלי הוא עדיין רק בגשמי, בהישרדותי, אבל הגיעו כבר מים עד נפש.  זה כך שכדי לנשום חייב לעבוד את הבוס, כשהוא  כבול, עבד, מותנה. אז ניכנס לפעולה האני הרוחני שיסביר ויושיט יד ויאפשר לנשום לא רק במצריים. עד אז קיומי עבדותי. בדיאלוג של 40 שנה והפרדות בין מה-ש ל מה-ש יסביר ויילמד מ-שה את העם מה מה. בעזרת המשה שבהם מצליחים העם אט אט, משך 40 שנה במדבר הדיאלוגי –  להפנים את הרוחני. זהו המסע במדבר בו מולבשת הבינה בקיום.

מיכאל  – האין זה אותו אני שהוא גשמי כשצריך והופך רוחני בשעת הצורך? נדב: לא. אלא הם נפרדים. בכל אחד מאיתנו יש  שני אני, רוחני וגשמי, אלו צורות שונות של האני ולא הפיכה שלו עצמו. הרי פרעה רודף אחרי משה … הם שונים. מיכאל : טבעי שהפרעה שלנו רודף, ואז הא י נתהפך למשה, ושוב…. אני שמתחדש כל הזמן.

אבל על פי נדב זו צורת אני אחרת, הרוחנית. הרוחני צורתו נתינה וחמלה , בעוד פרעה שולט בכל. אמנם משה גדל  אצל פרעה בבית… כי חד המה,.  רוצים הישרדות? אעזור לכם לעשותה הכי טוב ובחיסכון אנרגטי. מוכנים כעת לתהליך –אעמוד לרשותכם בכל כוחי… התעייפתם, חייבים9 קצת לשרטד שטב  – הנה אני משנה פני..

 נדב מודה שלא פעם האני שלנו נופל לפתע לזמן של 'כמו ילד' = הוא נהיה ילדותי כמו פרעה..  אבל זהו האני הגשמי שחיכה בפינה וישן קצצת, אומר נדב… בסדר. בכל מקרה האני הרוחני הוא התעוררות צלם הבורא שבאדם .   

מבינים כעת למה  משה לא ניכנס לכנען?  כי הוא המדריך. כמו מורה לנהיגה אשר מדריך אותך אבל את המבחן את עושה בעצמך. את הרגלי הנהיגה הוא כך  מטמיע  בתוכך עד שזה בא טבעית מבפנים  וכבר לא מותנה בהוראות המורה.. אז כבר  לא ה'אני' נוהג, אלא המהות הפנימית . . תפקיד מורה הנהיגה הוא לעזור לאני שלך להטמיע הנהיגה  מתוכך שלא בעזרת האני התומך.. ואז נסוג המורה ונשאר להשקיף על המבחן עצמו מעל הר נבו.  

כלומר האני לסוגיו, בכל פניו, הוא המתווך בינינו למציאות במגמה לעזור. כמו נמצא בספירת מלכות  שם מזרים את הקשר בין פנים וחוץ… הטסטר בוחן האם זה האני שנוהג בך או כבר הקיום ממש. כך ההליכה בתהליך זה אותו דבר זו הכניסה לארץ כנען, ארץ הבינה.. כאן מקלבים רשיון לישיבה בנחלה והליכה בדרך האמת . בארץ כנען זה כבר בלי עזרת  האני שלנו, רוחני או גשמי,  בכלל לא צריכים אותו והוא נח בצד.נרדם. זהו הדיוק המתמשך בזרימה פעילה טבעית לגמרי. ללא התערבות האני. לשם מובילה אותנו המהות עד שכבר אין צורך באני הרוחני כי הוא כבר העביר את הבינה בהעברה  אל מהותנו .

משה מכה בסלע כי הקיום עדיין לא מיומן רוחנית. לכן הוא ניזקק עדיין לגשמי, אשר משתלט עליו לרגע, כי הוא עייף… ויש גם סיפור הילדות מול מרים… ובכלל… לא מצליח להישאר על מקומו שבין גשמי לרוחני.. לכן באותו רגע מתקשה לדמיין, להסמיל… כי רק אדם הוא, גם, רק אדם…

אגב, אני צופה מדי פעם בשידורי האולימפיאדה, וחושב לי:  איזה תרגיל מדהים  בהסמלה הוא   הספורט: נלחמים, הורגים ונהרגים, מנצחים ומפסידים  – ואף אחד  (כמעט) לא מת!!  זו תופעה מדהימה שבאה ונוצרה מן המהות אנושית הטובה, הטובה שרצתה ללמד שכך נכון, לא באמת הכל……זה קרה בסיוע האני הרוחני, אין ספק.

אז הכל קורה תוך תנועה על הציר הגשמי רוחני בעזרת האני על גווניו, בדרך אל ההרמוניה. משה בא  להפריד את הערבוביה הגדולה של הקיום ההישרדותי, לפתוח את הפלונטר כדי שתתאפשר תנועה על הציר הפקוק הזה. הפרדות שיאפשרו היווצרות קטבים ואז מתח בין לבין, ותנועה לכיוון הרמוניה. אל כנען. דרך הכהן והלווים ויהושוע.. משה הוא הוא האני הרוחני אשר כמו מורה לנהיגה הציב לפניהם את הדרך ולימד ודחף ועזר להפנים אותה. כשזה כבר מוכן לפעולה הוא נעלם ונשאר על הר נבו . כך הם השלבים שלנו במסע על ההכרה הבינתית. הכל מתחיל מסבל מספיק גדול כדי שיתעורר וייווצר בנו משה, ואז התהליך מוצג לנו, ואנו מוזמנים להפנים. משה זורע בינה על שדה ההכרה מגדל את נבטיה שם ומאפשר לה להתגלות ללב הבנתי ואז למחשבה הבינתית ומשם למחשבה העושה בינה בפועל.

כל ספר דברים הוא תדריך מסכם של משה על הדרך, מה קרה ומה יקרה.בערבות מואב הוא מתחנן לעם  שימשיכו את הדרך!!! זוהי בעצם תחינתו. וגם להיכנס, כאדם…  תמיד התחנן להיכנס אבל כבר בספר במדבר הוא מודע למצב ולכן ביקש אם לא להיכנס., ה', אנא שים מישהו במקומי כדי שהעם לא יאבד את המומנטום של הבינה, וה' אומר לו טוב, קח את יהושוע ותכין אותו, וכל זה אז כבר באמצע הדיאלוג, העניין מתברר.

יש כאן, במעשה נבו,  גם את היסוד היהודי של להיות בדרך ולא להגיע, כי אין צורך להגיע, המסע, המסע ייתן לך הכל… לא עלייך לסיים המלאכה אבל נסה נסה להגיע תמיד בכל מאודך. ברור שאי אפשר לשוות צורה לחלוטין עם ה',  אלא הכל ביחסי בהשתדלות .

40 שנה במדבר הולכים כדי להיות יהודי שלם!! משה מעביר את בינת ה' שהצטברה התעברה  בו אלהים, כשהוא מעבר  את הקיום בזרע הבינה ומכניס להריון את העם , עד שנולדת בינה והקיום נהיה מדייק = זו השגה. השגת הבנה  מולבשת בקיום . זה חשיבה הכרתית .  כך נבניית הבנה בתוך הבנה בתוך הבנה כמו בבושקות… כל הבנה מדייקת עוד, מרחיבה מעמיקה את קודמתה, לא  פוסלת אותה ולא מכחישה אותה רק מרחיבה גזרתה לבבושקה גדולה יותר ומכילה יותר.

לשחר שרוצה להיות פנוי באמת לילדתו, או שלם עם הסירוב לה  – איך להיות פנוי בלב ונפש מבפנים ולא כזה שעושה לה טובה… זו השאלה. אתה יכול לבחור להיות כזה ולא בתלוי באנרגיה שלך באותו רגע, אם תבוא ממקומך השלם… כן, חכמה גדולה.. מתי כבר אהיה על מקומי השלם??

כעת נדב מספר על ההופעה של אביתר בנאי, בה הוא נידרש מאד להיות על מקומו השלם כי החוויה היתה נוראה…  הם, הזוג, בחרו בה במקום דויד ברוזה בשוני…  כל הזוועות היו שם:  תל אביב –פקקים, שעתיים נדב בתור להוכיח שאין לו קורונה, רק כדי להיווכח שעמד לחינם – זה  לא דרוש.. . אבל בעיקר מערכת ההגברה הנוראה של המופע.. נדב לא הבינו אף מילה, וכל הזמן אומפה אומפה אומפה.. רעש, נורא, נורא…

לדעתי יש שם איזה שהוא שעור, נדב…  שעור  כלשהוא חייב להיות פה, כי הסבל היה גדול, כמו במצריים, והא ראיה שאתה זועק אותו כאן איתנו כבר חצי שעה… הדבר היחיד שהיה טוב, סיכם נדב  -זו היציאה שלי ובילוי זמן עם שלומה…  

ועתה ישראל שמע אל החוקים והמשפטים שאני מלמדכם, לכו להופעה של דוד ברוזה ולא,,,… סליחה.. למען תחיו. עיניכם הרואות אשר עשה ה' לנוהים אחרי בעל פעור שהשמידם ה' –  נתן להם שם ומידה ותיחמם  במיותר.

אבל אתם, הדבקים בה', חיים כולכם היום!!! זו חכמתכם זה טעם חייכם התורה רק כך תוכלו באמת לחיות . הנה כל הקרוב לה' איזה כייף לכן אתכם בחרתי מכל העמים . איך נדע שה' הוא הקרוב הנכון לנו? הנה איך: הרי מאיפה הוא עונה לנו? מ ק ר ב נ ו !!! מן הלב המתרחב.  ככל שתתקרבו אל עצמכם תהיה  זו התקרבות אליו יתברך. אתם הבנתם את זה, ברוכים?.

בעצם מה ההבדל בין תחושת בטן להבנת הלב? היתה לו לנדב שכנה בבית בטורונטו כשגר שם, גרמניה שממש סלד ממנה בתחושת בטן עמוקה. אבל יום אחד בא לשאול משהו אולי היא מסכימה שיעבוד בבניית הקפה שלה ששיפצה, כי השתעמם – והיתגלתה כחברה, היא ובן זוגה, נהיו חבריו הטובים ביותר של נדב שם!!! הנה לכם תחושת בטן… הרי לא פעם היא מתבססת על חוויות עבר שאנחנו סולדים מהן וזה מושלך על האדם האחר …

כי הבינה שקועה בתרדמה עמוקה, לא פעם, כמו מרחפת סביבנו בענן ולא נוגעת. צריך לעוררה שתחפץ, כמו את האהבה. רק אז הופכת החכמה לבינה. יעקב  שמקבל חכמה מלבן מוזמן ליישמה כבינה, ועל זה הוא חרד כל הדרך לכנען. יש לו את רחל ולאה, אימהות הבינה,  אבל הן לא יהיו בתוקף עד שהוא לא יעשה תהליך של יישום החכמה בבינה. רק כך  זה יקבל תוקף.

זה קורה לבו ברגע בו אנו זועקים לה' שנמאס כבר מההישרדות הבטוחה הזו, כי היא לא טובה לי לאורך זמן, ואז משה מתעורר ומתעברת בו-בנו הבינה, שהוא מעבירה אלינו,  אטאט, רק 40 שנה.  וכבר אור הבינה זורח בך. זהו תהליך הצמיחה החדשה.

הבינה בונה… ממקום שכולל הכל, הכל, את תחושת השייכות עם הכל, בזרימה. .ידע זה לא בינה זו רק חכמה. בינה היא בינת הלב. זה חייב להיות בו זמנית פנימי וחיצוני.  כשהכל מסביב זורם בהרמוניה לשמה, בין הכל להכל. בטוביות לא מותנית, בהרמוניה שלמה והבנת לב שאינם מותנים בדבר. החכמה היא תמיד מותניית, בהפיכתה לבינה… קשירתה של החכמה להבנת הלב ברובד הלא מותנה של האדם רק אז הוא בבינה. כל עוד האדם מותנה במשהו  -הוא לא בבינה.   רגש יכול להיות גשמי, כמו ייצר, בעוד חמלה היא רגש בינתי  -ואהבת לרעך כמוך – זה בינתי לגמרי, אני ה'.  .כשאני מבין ש ה' הוא שם מעל שנינו ובתוכנו, אז אני חלק ממך ואתה חלק ממני, וזה הביחד, כך אני אוהב לרעי כמוני . אהבת האחדות והנפרדות יחדיו – זו בינה. זה מה שיש בי כשאני בינתי = אחדות הניגודים . אין לי קיום נפרד. אפשר לחוות את הקיום רק במערכת של ממש.

אדם יחזור על אותה תגובה הישרדותית שלו שוב ושוב,  עד שהחוויה שלו תפגוש חמלה, רגש בינתי מכיל,  ורק אז הוא יוכל למשול בה, בחוויה, במקום שהיא תשלוט בו. אז יוכל להפסיק בפבלוביות .  כי ימשול.

כך עם ישראל, ללא משה לא היתה צומחת בו בינה, והיו חוזרים למצריים… אבל הם יצאו ביד חזקה ובזרוע נטויה כי משה כבר נולד והתעבר בהם בבינה. בלי משה אי אפשר לצאת ממצריים. זה לא  שחוויות מתאספות עד ללחץ מסויים, אלא חייב לבוא  שלב נוסף, אחר בהבשלה, כדי שיתחיל להתעורר מנגנון בינתי בתוכם.  זהו שינוי פרדיגמתי,  קפיצה קוואנטית ממש. חתול הולך וגדל.. הולך וגדל.. כלב.

זה מדהים. זו מטמורפוזה.  כמו זחל לפרפר בבת אחת עקב שינוי בכיוון. הכנסת הבינה.  לא לינארי, התהליך,  אלא סןג של דאוס אקס מכינה. אבל האם משה נולד אצל כל אחד? כל אחד בזמנו.

 כל עוד יש מאבק בתוכנו, בלב מכווץ, אתה לא שם.  אי אפשר לך להתאמץ להיות בתהליך בינתי, כמו  שאי אפשר להתאמץ להרפות… או לאהוב.. זה  כיוון הפוך.. אי אפשר לכפות אהבה אלא עד שתחפץ. לכן משה   מ ת ח נ ן , בדיוק  כי אי אפשר לכפות כל זאת!!!! וזה כל העניין . .. זה משהו שצריך להיטמע בנו, הבינה, היכולת. כשזה ישנו הקיום הוא שמדייק, לא אני. אני לא צריך להתאמץ לדייק – קיומי עושה זאת עכשיו בין כה!!!! רק להגיע לבינה דרך אמונה והכל יסתדר…

זהו תהליך הנרכשות הזה עליו אנו מדברים פה, שמשה עושה להם דרך האני הרוחני שהוא, משה  מלביש את זה עליהם.

פרק ד, ט – רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח כל זאת,  ושיסור לבבך חלילה -אלא הורשתם לבניך ובני בניך, את הסצנה,  איך עמדת בחורב.. אכתוב לכם את זה באותיות, בספר, ואז תוכלו תמיד לראות את המילים לפניכם   – כאן הוא שם את היסוד והרמז למפעל פרשות השבוע, לדעתי..  כי הרי זה מה שמאפשר לנו לעשות קצת מן התהליך בצניעות.  אם תראה את המחשבה הבינתית, את הרגש הבנתי, תראה את הקולות –  האלו.. זהו איחוד ניגודים ראוי… כך שילוב של חושי הקליטה בהדהוד הדדי..

תחם כמיותר כל מה שלא שייך  – עשה הפרדות, הפעל את המשה שבך, והבדל בין מה-ש, ל מה-ש..   משה  היה סלקטור להפריד..  זה כן, וזה לא.. ותמיד בנימה בינתית:

כך אבא לביתו כשהיא רוצה אותו כעת לשחק והוא עסוק: באהבה גדולה יאמר לה אני לא פנוי אלייך כרגע בת שלי, אבל את מוזמנת להכין לאבא כוס קפה ובואי חיבוק…יש חיבור לב, וזה העיקר –  הרי זה מה שרצתה הבת  מלכתחילה – חיבור לב. לכן אין מה להצטער שלא  שיחקת איתה כרגע, אלא לשמוח שהבאת חיבור לב בין שניכם . זה חוסך ריצוי מחורבן…!!!!  על כן אל תאמר לה טוב, אבוא איתך   יא נודניקית.. . ככה לא.  אלא בנימה  נכונה ,נימה מנימי הלב!!!

אין צורך להיאבק על מהמקום  – המקום שם ורק מחכה… אותו מקום של הבנה בנתית אוהבת   -המקום שקיים תמיד, כמו אלוהים שהיה שם תמיד, רק חזור אליו ואל תלך לאלוהים אחר, אלוהי הישרדות, כדי לקבל אישור והקלה.

שימו לב!!! – אם אתה לא במקומך ורוצה לחזור למקומך  – התמקד בנוכחי בעכשווי,  במה שקורה עכשיו, בלי לברוח, וכבר אתה במקומך!! לכן זה כן ענין הכרתי תלוי בך להחליט לפנות ולהתמקד  פנימה בחמלה, מעשה פנחס –זה כל אחד יכול!! כך תתחיל את החזרה למקומך! בחמלה. ככל שההכרה שלך תהיה ערה למה שקורה לך תוך אותה פניה פנימה – כן תראה ותבין ותחוש שאתה על מקומך. הכרה ערה!! זה מה שדרוש.  ואתה יכול לעזור להכרה שלך להתעורר!! פונה וחס ומתמקד ומאפשר..

מיכאל מוסיף – כל זה מאפשר לך להיות  נ ח ו ש  בדרכך, שאז אתה חוזר למקומך באמצע בין הניגודים, בין גשמי לרגשי רוחני, כי הרי על הציר הזה נע הכל…במצב נחישות את/ה חוזר/ת לאמצע בין הניגודים, ואז אתה כעת יכול לבחור לעשות דברים ברגשי רוחני ולאו דווקא להגשים כל ייצר, כמו שהיית קודם עבד לייצר, והנה המחלה-הגזמה-אחיזה נהיות מיותרות, אפשר להרפות מהן כעת = ונרפאת..

אתה בונה יכולת התנגדות ומידת רוחק שמאפשרות לך לחזור לאמצע בין הקטבים. זהו המקום האלוהי, זהו מקומך, ואין בלתו… דרך נחישות או דרך התמקדות או דרך אהבה ואמונה… גם הומאופתיה עוזרת… ביו אנרגיה…

דע כי  הרבה סימנים מתקבלים כל הזמן אצלנו בהביטנו בחיים, אשר רומזים לנו להתחיל את התהליך או לחזור אליו. חלומות, מחלות, אירועים סמליים אשר מדברים בשפת המציאות, שפת החיים… כל אירוע בחיים הוא שעור אשר אפשר להפנים ולהימנע אחכ מאותה טעות..

לכן רושמים רישומים על שדה ההכרה – זה האקט האמיתי שמקדם אותנו, לא יידע פסיכולוגי, לא מודעות. אלא רישום אמיתי על שדה ההכרה.  דרך חשיבה הכרתית אתה רושם את זה על שדה ההכרה, את ההבנה הזו והיא נהיית כך בינתית! .. אלו הכלים החקלאיים  שיש לנו… לאפשר צמיחה. כך דרך האני הבינתי אני זורע זרעים של בינה על שדה ההכרה ואז מנביט אותם, ואט אט הם צומחים ומתגלים למחשבה הבינתית, ואז למחשבה היישומית המעשית, וזה כבר נעשה כמעשה בינתי בשטח.. אלו השלבים .

מצב כזה הוא  מצב של       ה ש ג ה    ,   כאשר כל זה בא לידי ביטוי בדיבור או במעשה בינתי. אז זו ה ש ג ה  שלמה.  רק אז יש הבנה-יישום-תוצאה. רק אז זה שלם. ערכך, הטוביות שלך – אינם מותנים בתוצאה, אבל הדיוק חייב להיות מוכר בתוך התוצאה, אחרת משהו חסר… כך מי שמגלה  ריבוי טעויות הדפוס בהקלדה במסר ווטסאפ  – משהו אצלו  עדיין לא מדייק..  זה לא עשייה או אי עשייה אלא שמה שיקרה ייעשה ממקום מדויק.

הוא מזכיר להם את מעמד הר סיני, שם רואים את הקולות בלי תמונה.. זהו המקוןם היותר מדוייק לזרום בו כי תמונה מקבעת מדי… ואז שני הלוחות.. הוא, ה', ניסה ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשות בארץ ואותי ציווה להנביט בכם את זרעי הבינה שיצמחו בארץ כנען. לעשותכם מסוגלים. ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

שמש ירח וכוכבים יש לכל העמים,  אבל אתכם הוציא מכור הברזל במצריים להיות לו לעם, בעוד שבי התאנף.. נשאתי עלי משא הדרך…   – כך זכיתם בבינה.  בינה רק לכם יש בינה ולא לשום עם אחר, ואני ממש לא גזען מלוכלך.. כמובן שמשה הוא ראשית בינה. כור הברזל  -= מקום בר נזילה, שם אתם נוזלי ניסחפים  בגרוויטציה.  אבל ברזל – הוא גם בעל רז , סוד ההסמלה. גם כך אפשר.. אתם עם עם רז..

אין עם ששמע ה' מדבר מתוך האש, חוץ מכם.  אתם במקום מיוחד מאד בתולדות האנושות. יש לכם הזדמנות להיות עם נבחר, עם עושה שלום!.. אוי אוי, אני כבר רואה איך בעתיד תעשו הפוך… כל כך חבל… והרי זה מיוחד. אולי תשתדלו?!!

אתה ראית לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו. האמינו בו למען תאריכו ימים על האדמה בנחלה טובה, שם נחה הנפש. אבל רק אם תדייקו עם ה' אלוהיכם . .  אל תיתן  לנפש לחזור למקומה הלא טוב של התרוצצות מרצה!!!  היה בדיוק ובטוב! 

פרק ה, א, ויאמר משה אל כל ישראל ויאמר אליהם:   שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד. כאן אנו מוצאים סיכום תמציתי כמו שירה של כל שאר נאמר עד פה. החוקים שאני נותן לכם פה היום לא רק לאבותיכם אלא גם לכם כאילו הייתם שם כי אתם שם ברוחכם..   עשרת הדיברות הן דיברות  הנפרדות  והאחדות בו זמנית!!! הן ביטוי מולשם לחוק האלוהי:

 הכל נאמר מול הרצונות האחרים:  לא תתאווה לרצון של אחר לא תרצח רצון אחר לו לא תחמוד רצון אחר כי אתה מדויק ברצונך שלך בדרכך, אין לך צורך ברצון אחר!!!   הדיוק הפנימי מתאפשר בעיקבות העבודה שעושים בחיצוניות של הפנימיות.  הדיוק מתאפשר, אין  להתאמץ אליו, רק בורא עולם יכול באמת לדייק , אתה  רק עוזר לו, מאפשר . . יוצר את התנאים  בחיצוניות שיעזרו לפנימיות. משתמשים באבני בנין של בינה לחיצוניות כדי שם בפנים תתקיים הצמיחה המדוייקת. 10 הדיברות מבטאות את ההפרדות והפעלת חוק בתוכך בצורה המיוחדת לך. כך ה' יוכל לעבוד דרכך אם תשמור על 10 הדיברות. לא מישהו אחר. הן מפנות אותך פנימה , אל עצמך, כי רק משם, רק  משם תישלם!! בינך לבין אלוהייך, קורה הדבר.

בשבת  – וינפש. השבת היא ביטוי העליון לחוק האלוהי של ניגודים משלימים.  זה הזמן לשמוע את הצוו הבא מבפנים. מנימי ליבך המתרחב.

שמע ישראל  –  שמע דיוק! ואהבת את ה' אלוהייך בכל נפשך ובכל מאודייך באהבת התהליך תהיה אהבתך זורמת..

שמע ישראל  – זו העדות שמתקיימת, שמאפשרת את משמעות הבינה, השמע ישראל הזה.. איך? ככה. זה החוק, זה הביטוי לחוק האלוהי … שמע.. זו המשמעות .  והדברים יהיו על לבבך.. 

 בארץ כנען הכל נמצא  ואינך חייב לבנות דבר, אתה יורש את הדברים .כי המדובר כמובן בנשמתך שלך, מהותך ששבת אליה. מצד שני  –  ונטעת… זו הצמיחה מחדש. בינה של עם שלם זה משהו מיוחד בניגוד לבינת היחידים .. אברהם קונה את מערת המכפלה וזו כבר הרחבה גדולה של הבינה. אבל האבות הם ארכיטיפים בןדדים,  רגעי ילדות כסמנים אציליים שרוצים לחזור אליהם תמיד..אבל הם לא הבינה כולה.  ..

פרק ז, ו – כי עם קדוש אתה ל ה' אלוהיכם, בך בחר ה'. מכל העמים  לא כי אתם הרבה, אתם דווקא  מעט, או מקסימים כאלו – לא, אלא כי אתם קשי עורף בלתי נסבלים כמוכם שעוד לא ראיתי… אתם אתגר בשבילי! חתום: ה'. כמוכם לא מצאתי ולא אמצע, ומיד נמשכתי אליכם, דבר ה'. זכור כי  ה' הוא אלוהיך, לך  הוא שומר חסד ללכם, אוהביו. ואשר לשונאיו –  שלא תדעו.

אז עשו את מצוותיו ותדעון רק אושר! אמן. הללויה. תודה רבה. ביי. 

Read Full Post »

פרק כ יא…

נדב: קודם כל שחר כתב משהו באתר הקבוצה.. על זה אני רוצה לדבר. כתבת יפה על האדם כבורא, שחר, וכאן אתה מתפרץ לדלת פתוחה. האדם אכן בורא אבל רק  כ ש ו ת ף  לבריאת העולם. זו תכלית הספר  – ספר האדם המשתתף עם צלם הבורא בתוכו,  משם הוא לומד לפעול בשיתוף פעולה עם ה'. איך מחברים??  התנך מלמד איך לעשות סינכרוניזציה בין מהות האדם האלוהי עם זה הארצי ולתת לאלוהי למשול דרך מוות ולידת האדם מחדש…

לפעמים, בטעות, אנחנו קופצים ולוקחים את משה ואהרון כבני אדם בשר טדם ותו לא.  ולא היא – הם דמויות סמליות אשר מסמנים שלב במסלול התפתחותו הרוחנית הפנימית של האדם, שניהם חלקים פנימיים כשלבים הכרחיים שלנו בדרך.. כך למשה יש ממשיך משוכלל ממנו – יהושוע,0 וכנל לאהרון – אלעזר.   

אמרת שאנו מוזמנים ללכת מעבר למשה ואהרון.. נכון ולא נכון. אכן יש ללכת הלאה אבל לא תוך עקיפה של השניים   אלא יש להטמיע אותם בנו . הספר הזה מתאר את תהליך ההתפתחות שלנו כבני אדם השואפים אל ה', עם משה ואהרון כשלב ביניים מדהים. אם כן את משה ימשיך יהושוע ואת אהרון אלעזר. אנחנו מדברים על מעבר שלב מדרגת הכרה אחת לגבוהה ממנה, שלב  התפתחותי רצוי וטבעי אשר  עובר דרך הדמויות הסמליות האלו. עד שבסוף מגיעים לדרגה בה האדם מגיע לזרמיה מושלמת עם רצון ה'. את זה מסמל פנחס, הזורם שאננות בצורה חלקה וללא מתום עם ה'. דרך מעשה הרג הכרחי של , של… ובכן, קנאי הוא לה'.

יהושוע מסמל את ההכרה הערה הפעילה בזרימתה הטובה ללא מעצורים.  זה מה שלמשה לא מתאפשר כי תפקידו בכלל  להסיר ולהפריד את סבך ההישרדות  שבני ישראל עטופים בו בעבדותם, ולההבהיר והדגיש את הקטבים ביניהם יזרום התהליך. כלומר לפתוח מרחק בין הקטבים שלהם אשר כרגע, במצריים, אחוזים זה בזה בקצר מתמשך  ממש כמו זוג מתאבקים אשר חבוקים זה בזרועות אחיו באפיסת כוחות, אמנם ללא מאבק, אך גם ללא הכרעה וללא חופש פעולה אמיתי. . 

משה מנהל את הדיאלוג במדבר כמיטב יכולתו, עד שיהושוע יחליפו.  אהרון מתחלף עם אלעזר, שיש בו גם הכרה ערה פעילה כבר , זהו החילוף.אבל את אליזר מחליף בסוף פנחס –  הוא זה שזוכה בכל הקופה.כי הוא מקבל כהונת עולם,  הוא פסגת התהליך ,.הוא זה שפונה וחס.  הפניה – תעשה מתוך נתינה לקיומנו, ובחסד… אותה יכולת לחוס היא כל כך חשובה כי היא המפתח לעיכול החוויות, להכלתן,להתמרה… פנחס מביא נתינה מושלמת של בו זמנית לשני הניגודים –אני וזולתי, ובכך מקיים אידיאלית את שליחותו של הכהן – להביא לשלמות את הדיאלוג הזה ביני לבין סביבתי האנושית. זוהי קנאה מושלמת לה' וחיסול כל גילוי  של גידוף ה' כמו של זימרי וכוזבי, וכך ביחד מצליחים לקיים את ההכרה הערה הפעילה בשלמותה. פנחס הוא זה שמלווה את יהושוע אשר מנהיג את העם אחרי משה, ליווי רוחני נכון. הם יחד מצליחים לקיים את ההע"פ בשלמותה.

מעשה השיפוד של שני האוהבים הסוטים  נחשב לו למעשה גדול כל כך, ואני עדיין תוהה אם אין כאן הגזמה בדרך… כי אחכ כך יש גם התקדמות של ההנהגה המעשית – באים השופטים, ואחר כך המלך – כל אלו מתארים תהליך התפתחות פנימית אשר קורה בהשגחת הכהן הגדול. כך אנו מגיעים למקום הטוב שאתה מתאר, שחר –הוא הדיוק הגדול. ועד לשם – הכל שלבי התפתחות שאין לפסוח עליהם… בטעות קיבלת את משה ואהרון כבני אדם שכבר קצת חוסמים את הדרך… ולא היא.

כל אדם בחוקרו את הדרך ובלומדו את התהליך משתתף בתהליך הבריאה של עצמו ושל העולם גרך שלבי מוות ולידה מחדש של הכל. זו הבריאה האנושית היחידה האפשרית, והיא תקרה רק ברצונו – רק כאשר אני משווה רצונו רצוני , היינו הולך על פי חוקיו. כי שותפים בבריאה המון חלקים  כך ימימה אומרת, שבמעשיינו האנושיים אנחנו מעצבים דרך מילים  את  הצורה של החיצוניות של הפנימיות!!! אלו המילים… את הפנימי ממש אי אפשר לנו לנגוע,  כמו שקשה להסביר במילים כניעה אל תוך הכאב…לנגוע למשש אפשר מבחוץ, אבל כך אתה רק יוצר את הצורה של הכלי אשר מכיל את ההתרחשות הפנימית.

כך ה' אומר למשה דבר אל הסלע, מצא נתיב אל המים אשר בסלע ואםשר לבני ישאל לנגוע  בפנימי, במים, אבל משה לא יכול..זה כל כך קשה. כי ניסתרת מאיתנו המהות הפנימיתצ. כך לזרוע, לחרוש, להשקות  – זה כן. אבל לא אני מצמיח, רק ה'.  בריאה זה ה'. אנו שותפים נאמנים בצלם ה' , אט אט משתדלים להקנות לעצמנו השפעה תומכת.  זו תכלית הספר הזה.

משה בונה מידת רוחק,  וזה כל כך חשוב. אבל יהושוע מזרים הכל טבעית דרך הכרה ערה פעילה.  כל אחד בחלקו. משה הוא המיילד של האדם מתוך הישרדותו הנואשת, מעבדותו. יהושוע ממשיך אל שלב ההע"פ בארץ כנען עם שיווי מלא של רצון לרצון .

מיכאל : האם משה פשוט מפריד את סבך הפטל של הישרדותם? לא ולא אומר נדב . משה לא מתעסק בסבך ההישרדות כלל, אלא מפריד ביון סבך שורדני לשלב של נתינה. שם מולם קוטב אחר להדהד איתו…נתינה. מפריד בין ההפוך מטוב  – לטוב.  מפריד בין הטוב להפוך ממנו.  משה יוצר הבנות של הסתכלות פנימה, והתחלה של שיווי רצונות מתאפשר אז לבני ישראל. אחר כך יהושוע יזרים את זה באון.

משה יוצר את שלב הדיאלוג הפנימי  בדרך אל הדיוק, ועושה את המאמץ, בעוד יהושוע  אצלו זה כבר טבעי בלי מאמץ, בלי הישרדות כלל.. עם יהושוע  זו הכרה פעילה טבעית . האני כבר פחות פועל במדבר על הישרדות נואשת,  אין צורך, והאנרגיה הולכת להתפתחות. הרגשי נפשי כבר בטוב,  וכעת התהליך רוחני בעיקרו ולא צריך לבזבז זמן על הרגשי נפשי. יש אמון מלא ב ה', לא עוד מאבק.  אור הבינה זורם, ונאי משתתף בבריאה  מתוך הכרת הטוב וממקומי – אני שותף. כל חלק מסונכרן עם חבריו ויש זרימה הרמונית שלמה כראוי בין האחד לניפרדיו ..

בהמשך, משה שסירב לדבר  עם הסלע  הקשוח..  והרביץ לו במקום, והבין ששגה –  בפסקה הבאה מיד אחרי זה הוא מדבר יותר מדי היכן שבכלל לא נתבקש על מייד ה', כמו רוצה לפצות ונמצא מגזים לצד השני: וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום לאמור – תן לנו לעבור אצלך, דחיל רבקם. הרי ידעת כל מה שעברנו כמה היה לנו קשה, אדום וכו', נעברה נא.. לא בשדה לא בכרם לא נדרוך, רק בדרך המלך נלך …  

אבל כל דיבטור חייב להיוצת ברצונו של ה' אחרת אל יצלח. אי אפשר להגשים מה שמשה רוצה כי חסר כאן קשר עם ה' –זה לא במצוותו. אי אפשר לברוא בדיבור כל מה שאתה רוצה  אם ה' לא שותף.. משה פה מנסה לפצות על שתיקתו נוכח הסלע ומגזים לכיוון השני… ה' לא רוצה שנעבור דרך אדום כי אנחנו עוד לא מוכנים להתמיר את האדום ורק נזדהם שם באדמומיות שלו לכן זה עוד לא הזמן .

עולה שאלה מעניינת מתי תדע שה' הוא המצווה עלייך ומתי זה רק נדמה לך? אני רוצה לשאול את נדב אבל זה לא מסתייע… מעניין מה מרגישם כשה' נמצא שם מאחורי הדברים . .הלב מתרחב?…צריך ללמוד קשב לדבר ה'.. לדעת מתי  ה' איתך . כי משה כאן לא במידתו . לכן אדום מגיב בלא תעבור פן בחרב אצא לקראתך. עם ישראל עוד לא בשל להתמודד עם חרב.  כמו שיעקב אומר ליוסף,  כל אשר לקחתי בחרבי ובקשתי… קושי וחרבה חייבים לחבור כדי שזה יקרה… עם ישראל עדיין לא יודע לעמוד מול חרב, חוסר . בסנה משה דיבר עם ה' בחרבה שם זה היה טוב,  אבל העם עדיין לא בשל לכך. וה' לא אומר למשה דבר  לאדום אלא אל הסלע קודם, להתאמן… כך אדום ממש יוצא לקראתו ביד חזקה וימאן אדום נתון ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו. מכאן שלא כל דיבור הוא דיבור בדיוקו לפעמים ה' לא שם.

כך זוג שהיא רוצה מאד כבר ללדת, להיות אמא עכשיו,. והאבא עוד פוחד לא בשל.. ברור שהיא נחושה. היא בחרה בסדר עדיפויות ללא תנאי. כך חשים שזה צו ה' , כשהכל ברור ויש קביעה נחושה… זהו, זה איתך או בלעדייך. צו ה'. כשאת בקביעה כזו  ה' איתך כי רצונך נחוש ורצונו ממך נובע..

הוא מדבר ובוכה, שם תנאים, מובס, צודק – אבל כאן יש רצון ה'. מעל הצדק שלו.. הוא חייב לקבל.. אחרי הסבר ועבודה הבחור נולד מחדש להיוולד מתוך שליית הדימוי שלו אל תוך ההסכמה לקבל את עצמו. נדב חש שהבריאה מכוונת אותו להתעקש כאן, כאילו רוח ה' גם עליו…  החזון שלו היה בעמם איתה ועם ילדים. אז קדימה, קבל עכשיו.. היא לא יכולה לחכות..   בסוף הוא כעס, ואמר די אעשה הכל כבר לא איכפת לי.. היא התבאסה מה זה, אבל נדב הרגיע אותה,  סבלנות – תקבלי ותמכי בו כי הוא חש מושפל מובס כרגע. תני זמן לרגשי נפשי לעשות תהליך..  .  מחר בבוקר יצא כמו חדש..וכך היה!  התעורר מאושר. הרגשי נפשי חייב את הזמן שלו. כך היה.

כל זה כדי להבין שישנו רצונו של ה' על פי חוקו. לפעמים אפשר להמנע מרצונו כמו משה מול הסלע, אבל אז מקבלים  תגובת נגד חזקה של החסרה מקיומנו במציאות. או דגם אם מפריזים מעבר לרצונו – גם שם תגובת נגד . כך לומדים לדייק.. כמי בשריון פגז ראשון, אחר כתך  הורד 200..

יש אנשים שהרבה זמן מסרבים ללכת בדרך ה', ומתעקשים על הישרדות. קודם כל יש לכבד את זה, כי שם תץמיד גם סיכוי לריפוי. . לאט לאט מקבלים רמזים לאורך הזמן. כך לומדים את סוד הדיאלוג שלי עם עצמי ועם ה'. קל מאד ליפול להיבריס…מיכאל יודע.. מתכחשים לרצוי באמת כי אני עדיין בהישרדות מול הכאב העמוק שלי  שבגללו התנשאתי..

ברגע בו אתה מקבל צו לדבר אל הסלע  -דבר אליו!  אבל איך אדע שזהו צו אמיתי ולא צב מים מתמוסס? הלב, הלב מתרחב ויש תחושה של קביעה נחושה!!!..

משה רוצה לקצר לו את הדרך,  אבל זה לא רצונו יתברך. כי לא כל מה שהגיוני נכון ולפעמים הלא  הגיוני תופס.  לחוש שרוח ה' נחה עלייך – ואז זה נכון .

כדי שנוכל לעמוד מול חרב, הכהן שבתוכנו חייב להתחלף, להשתדרג כך שנוכל לעמוד מול אדום עם חרב. משה לא יכול לדבר עם הסלע – גם הוא חייב להתחלף, הטוביות הבלתי מותניית. בכל גדילה הכהן מתחלף!! ההכרה  מתחלפת כדי שנוכל ללכת קדימה. הבנת הלב בעצם  צריכה שינוי.  רק כך נוכל להכיל את החוויה הסוררת, את החוויות החדשות. עם הבנת לב רחבה ומלאה יותר..  כמו  בסיפור המעיל של קדיה מולדובסקי, רק גדל גדליהו קוטן, והמעיל לוחץ במותן..  קם יריד בבית מה פה, איזו מן צרה צרורה פה? רק גדל.. והמעיל לוחץ במותן. אז החליטה החבריה שבמעיל תרוץ כבר חיה.. חיה רצה בו שנתיים – המעיל זהב פרוויים. עוד שנה המעיל אפילו עוד יותר יפה אפילו. פעם באה חיה בדמעות על הריסים: היא איבדה את הכיסים!  קם יריד…  האם מחליפים מעיל? לא! מחליפים את הילד הלובש… וזו היא בעצם ההחלפה הנכונה כי האדם מתחדש בהבנת לב חדשה שאותה עוד לא לבש , והנה ראה זה כלל, לפתע הוא לא לוחץ בכלל… המעיל.  

קח את אהרון ואלעזר והעלה אותם אל הור ההר, אל המקום הכי רוחני שיש. שם תתבצע ההחלפה של כהן בכהן חדש, של אהרון באלעזר… על ידי  החלפת הבגדים. הכהן החדש ילבש את כותרת התפקיד ששל זה הישן, אבל ימלא  את בגדיו במישהו חדש,שלא יבגוד… אמור מעתה  -הבגד שמבחוץ תמיד יבגוד בסוף, ינטה לגרום ל-בושה, על כן מלא אותו מבפנים במישהו חדש! היינו מבחוץ זהו אוץתו האדם, אין שינוי בהתנהלותו – אבל מבפנים הוא נולד מחדש מדי פעם דרך כהן גדול חדש ומשה חדש – ועובר לדרגה חדשה של קיום.

על כן הפשט שם את אהרון מבגדיו והלבש את אל-עזר = שהוא כרב מפעיל הכרה פעילה בראשיתה. עכשיו כבר יוכל הכהן לשלוף חרב, כי מתמודד עם חוסר. האדם יוכל כעת לבחור להיות  מ ש פ י ע  זו החרב, זהו אלעזר. האדם עוזר כעת כשותף פעיל לה'.

כך קורה, וימות אהרון שם בראש ההר. ויראו כל העדה כי גווע אהרון ו 30 יום ביכוהו. אבל זהו, תם פרק. ומיד  מיד מתחיל פרק חדש,בהתנהלות שונה:

והנה כבר המבחן הבא, עם אלעזר כמנהיג רוחני: מול המלך הכנעני מלך ערד – ערות בירידה שם  -ויילחם בישראל ושבה שבי. וינדור ישראל נדר לה' תן העם הזה בידי והחרמתי את עריהם – ומבטיח להתעלם מהערנות שלהם האלילית. וכך היה, ה' נתנם ביד ישראל שניצחו והחרימו ועריהם ויקרא ששם המקון חרמה. מכאן הביטו עד חרמה – עד לביטול מלא  של פיתוי הצד הבהמי כנעני. חרמה!! כאן כבר ישראל כולם מדברים לא רק משה מול ה'.

מיד ארח כך יש את נס נחש הנחושת : תוך כדי סיבוב לעקיפת  אדום קצרה נפש העם, כי אין לחם אין מים, והיצר לוחץ אדום אדום, וכמו מארגנת שיירה לשוב מצריימה.. ה' שולח בהם את הנחשים שרפים ורבים מתים, והעם צועקים אל משה, משה! והרי כל זה קרה כי  ד ב ר ו  באלוהים  ובמשה..  שזה בבחינת גידוף ה'.. כמו מרים, בדיוק..  אז דיבור עלול להיות מפליל.

אבל כאן נעתר ה' לחרטת העם ומדריך את משה ליצור נחש שרף מנחושת. המילים שרף ונחש מתחלפות, ואולי יש פה שלוב של תכונת האפר השרוף עם הנחישות שמביא הנחש… כי מי שמביט בנחש שרף מנחושת נהיה  נ ח ו ש , בדרכו,  וחוזר למקומו הטוב שבין גשמי לרוחני, וכעת כאשר פוחז עליו יצרו לשוב מצריימה או לגדף ה'  – הוא יכול לבחור לעושת זאת ברוחני ולא בגשמי – וכך הוא עושה זאת בדמיונו ולא מנסה  להגשים במציאות, וכך בעצם מתרפא העם מחוליו, הרוחני ואז גם הפיזי.    

בנוסף הם עוברים ליד הבאר שהאל אמר שם למשה תנה להם מים, והעם כולו שר עלי באר ענו לה…באר חפרוה שרים.. יש שם מקור חיים איתן, ממש מתנה. כך, מצויידים בנחישות ובמי באר חיים בתוכם,  הם מגיעים אל ראש הפסגה, אל הפרק הבא בדרכם:

והוא –  דיבור ומלחמה עם האמורי.  פרק כא, כא: וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי – היא הסחת הדעת דרך דיבורים, דבורים…לאמרו – תן לי לעבור.. כרגיל, לא אגע לך בזה ובזה… סיחון מסרב, יוצא לקראתם וניגף היטב היטב! כל ממלכתו נופלת בידי ישראל. וכך גם מולך עוג מלך הבשן – סוף סוף מנצחים ישראל במאבק הפנימי אל מול עומסי ילדותם ואליליהם… בראוו ישראל!  ואיך קרה כך? כי נעשו נחושיןם ומלאי מי חיים. כך צריך לגשת לתהליך הפנימי!!  

סיחוןהיא הסחת הדעת, כאן ישראל מאד אוהבים את הסחת הדעת הטובה, שכך הם ניגשים דרך היהדות לנגוע בעדינות  פנימה. אבל הסחת דעת יכולה גם להיות אלילית ממכרת שדרכה לא עושים שום דרך רק מוסחים לדעת… על כן אש אכלה את ממלכת מואב סיחון ..

האם האמורי עוד קיים אחרי התבוסה שלו? כן, כזיכרון פשוט אבל כבר לא כגורם משפיע על המחשבה הבינתית.   אמן!

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: