איך הוכחתי לעצמי (PROOVING) שמחלה זה דבר בריא, אפילו תוך כדי תהליך של פרווינג (PROOVING). מסתבר שהכי חשוב זה מה קורה לך שם בפנים כדי שיצא טוב הPROOF של הפודינג (POODINGׂ).
פרק א: לא עושה פרווינג, אף פעם
אני לא משתתף בפרווינג. לא משתתף. מה פתאום? רק זה חסר לי. סיבוכים, כאבים. שינוי באישיות .שמעתי על מישהי שכל כך השתנתה שלפתע החלו כולם לאהוב אותה.. סתם סתם. אבל שהאחרים יסתבכו, לא אני. אז לא עושה פרווינג. אלא מה? אוה! הייתה שעת צהריים, בהפסקה בכנס המבולבל של רפואה משלימה בחיפה. אותנו ההומאופתים ייצגה מיכל יקיר הבלתי נלאית, בהרצאה תמציתית ויפה. אבל עכשיו כאמור הפסקת צהריים, והתור לחדר האוכל – שלא נדע. אני כבר בתור כרבע שעה, עומד ממש ממש להיכנס לאכול, והנה מי מופיעה בקצה התור, מיואשת כאילו היא פסורינום בהחמרה? מיכל, היא לא אחרת. מיד יצאתי מראש התור אליה, אחזתי בידה ואמרתי, את באה איתי. והופ – כבר אנחנו בראש התור, ו-הופ, כבר אנחנו בפנים, וכבר יושבים ואוכלים את מה שהיה להם להציע (לא רע בכלל). כך דיברנו שעות, איש לא יידע על מה. בעצם איש כן יידע: על הומאופתיה. אם כי לא בדיוק… בקיצור בעיקר אני דיברתי, והסברתי – אני חייב, אני חייב להסביר תמיד! – איך נוצרת מחלה לדעתי, ומה באמת מרפא, ואיך אף אחד לא מבין דבר כזה פשוט, ולו רק היו מקשיבים לי, אני לא אומר, אבל באמת שימי לב כמה זה נכון, פשוט נכון, וגם יפה, איך לא רואים את זה, אבל אני לא מתלונן, לא לא, הנה גם עכשיו אני לא… על מה דיברנו? מיכל הייתה סבלנית מאד וקשובה, כך שהיה ממש מוצלח, מה שאני קורא שיחה קונסטרוקטיבית. טוב.
לקראת סוף השיחה שואלת אותי מיכל, כאילו, ככה, בהיסח הדעת, האם אסכים להשתתף בפרווינג של רמדי חדשה. עד היום לא מבין איך ולמה ( מבין, מבין, היום כבר מבין) אמרתי הפעם: כן. איך אפשר לומר לא לבחורה שמוכנה גם לאכול איתי צהריים וגם להקשיב לי בו זמנית… אמרתי כן. וכך הגעתי לפרווינג.
פרק ב: כן עושה פרווינג. אבל הנה למה זה היה לי נכון הפעם
טוב. הפעם אני כן עושה פרווינג, לא רק כי מיכל חביבה כה ומבקשת כל כך יפה, אלא כי זה כנראה נכון לי בעומק. זה חלק ממה שקורה בין כה. ומה שקורה, בחיים, הוא שמוליך אותי שמה. לעשות . להסתבך.כמעט למות, חלילה. ולהתאושש, מתוקן וחכם (קצת) יותר…
ואכן כמה דברים משמעותיים קרו בחיי בחצי השנה שלפני אותו כנס. כרגיל אני עובד כרופא א.א. ג. בקופח מכבי, היינו טכנאי תרופות כמו שצריך, אבל ב10 השנים האחרונות משלב הומאופתיה בעבודתי, ובכך הופך אותה לרפואה, לרפואה… לרפואה, קיצור.
הסבר; אני מאמין שמחלה נוצרת כאשר אדם חווה חוויה שהיא קשה מדי לעיכול. להצלת נפשו משחיקה מיידית שולח לו האל– או הטבע – "הסדר מחלה", האומר לו: בסדר, אתה לא חייב להתמודד נפשית עם חוויה כ ז ו , זו באמת חוויה קשה מדי, ונפשך עלולה להיפגע אם תנסה להתמודד. שים אותה בינתיים בצד על אש קטנה, בתנאי, אבל, שתוציא חלק מהלחץ, מהכאב החוצה לגוף בצורת מ ח ל ה. בוא נסתכל בגנים שלך מה כתוב כאן.. אהה, אסטמה ופריחה בעור. קדימה! וזה מה שקורה. האדם חולה בגוף באסטמה ועור, אבל בינתיים לא פטור מלהתמודד עם אותה חוויה, אותו כאב הנפש ובכך שומר על נפשו. עד מתי? עד שיאגור מספיק כוח נפשי לשוב ולנגוע שמה, כדי אולי הפעם להצליח לעכל את החוויה המחכה לו, לעשות תיקון. שנאמר: גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי… על כן, אני מסביר לחולה, אין מה להתנפל על המחלה, מחלה זה דבר בריא, הנה הוציאה לך לחצים של קיטור. אלא בוא נחזק אותך ברוח, בנפש ואז יהיה לך כח לתקן תיקון… כן, יהדות, ממש יהדות. אגב החוק עליו מבוסס כל זה אומר, להבנתי: העולם שואף לכיוון של הרמוניה שלמה בין ניגודיו, תוך תהליך ספיראלי של מוות ולידה מחדש, סמליים… זו התורה כולה.
ובכן, אני ממשיך ואמר לחולה שלי, מה מחזק מבפנים, שאמא ואבא נותנים לתינוקי לחזקו? חום ואהבה, כמובן, במקום הראשון ועד החמישי. ובמקום העשירי בצניעות – הומאופתיה! ואז אני מסביר איך פועלת הומאופתיה… חבל על הזמן. כך אני רואה חולה כל 15 דקות ולא כל 5 דקות, מה שמותיר את חשבון הבנק שלי במצוקה אבל עושה אותי רופא שמח טוב לב, ובריא…. עד שחליתי
פרק ג
אני חולה, לכן אני חייב פרווינג. כדי להבריא…
למחלה שלי, הסתבר לי בהדרגה, קוראים: משיחיזם. זה תופס בני אדם בכל פעם שנדמה לו, לבנאדם, שגילה את החוק האלוהי, איך לרפא את העולם, ולא נותר אלא שיבואו וישיבו אותו על חמור לבן וייקחוהו לבית ראש הממשלה ויעשוהו יועץ מיוחד במשרה שלמה ומלגה לכל החיים כדי שיסביר שוב ושוב איך באמת נוצרת מחלה ומה נכון לעשות כדי להבריא ממנה ולהציל את האנושות. הנה אנחנו רושמים, אומרים כולם, אוי, אתה כל כך חכם… עכשיו אנחנו מבינים שריפוי יבוא על ידי חיזוק מבפנים, ולא דרך כל התרופות המשוקצות טפו טפו טפו, שאמנם מצילות חיים לא פעם, אנטיביוטיקה וגם ניתוחי חרום, מי אני שאכחיש, הרי אני בעצמי משלב, ריד מיי ליפס – מ ש ל ב בין שתי הרפואות, וזהו עיקרו של שלום והרמוניה, להביא למצב שלמות בין ההפכים, תישאלו אפילו את ר נחמן מברסלב. (מקור 1)
אבל בלב פנימה… בלב פנימה ריחמתי על אחי הרופאים, שנשארו ברובם טכנאי תרופות בלבד, וכמה עצוב אבל לא מפתיע שהם נתקעים לא פעם במצוקה אישית גדולה ביותר או נסגרים לכל חידוש, ממש כטכנאי גרידא.
בקיצור. בשנים האחרונות הסתובבתי יותר ויותר בהרגשה שחבל על הזמן: הגיע הרגע לגלות אותי. נו? מה קורה? אתם לא רואים. יחד עם זה, משום מה לא לימדתי בשום בי"ס להומאופתיה, לא בניתי לי קבוצת לימוד משלי, וגם ספרי הבלתי נישכח "בריאות מחלה וריפוי" עדיין לא ניכתב, ועל כן נישכח, כבר מלמפרע… לעומת זאת הקשר שלי עם אלוהים הלך ונעשה ישיר יותר ויותר, ושיחות התייעצות איתו, יתברך, נעשו עניין שבשגרה. יש לציין – וכאן אולי המפתח להבראה בסופו של דבר – שכל זה נעשה בהומור ומתוך ראיה מן הצד של הגיחוך שבעניין, גיחוך עצמי נרחב באמת. רגל אחת היתה לי תמיד על הקרקע, צוחקת ומגחכת, אפשר לומר. כולל הבדיחה הפרטית " אלוהים – נו, זה ששמנו בשמיים.. אבל הבאנו ממקום אמיתי". וגם: נצליח בעזרת השם . עד שהמצאנו, למה לא להשתמש? ". ובכלל. למדתי גם מיסטיקה יהודית.. החיים נעו להם בשמחה רבה , לכאורה.. אמנם התגרשתי, וגם אהבה גדולה נוספת שהייתה לי הסתיימה בעזיבה די פתאומית שלי.. אבל גרתי בכפר במקום יפה, ו…
אבל משהו החל להתערער. משהו הלך ונעשה פחות יציב, פחות קוהרנטי. סוג של התרחקות מזרימה נכונה. ואז הם מתרחקים זה מזה, אדם ומציאותו. . זה מה שקרה לי
כך הסתבר בחצי השנה האחרונה שאין לי אנרגיה להחזיק את כל מה שניסיתי לשאת. אין לי כסף לשלם את שכר הדירה, פחות אנשים באו להומאופתיה וההכנסות ירדו. ההוצאות נשארו גדולות ובסוף כל חודש ניצבתי בפני שוקת שבורה של 10 עד 15 אלף שח מינוס בכל חודש…. משהו היה לא נכון. משהו בחיי נהיה חולה. ואז בא הפרווינג. אבל עוד קודם לכן קיבלתי רמז מקדים משמיא רבא.
פרק ד
הכל בהיסח הדעת. כולל היסח הדעת…. ואתה אל תהיה לי משיח, בסדר? (בסדר)
כשבוע לפני הכנס ההוא, עשיתי יום בית בבייתי הכפרי הנאווה. עסוק הייתי בפרידה טלפונית ממישהי שהכרתי דרך האינטרנט.. מין מציאה שכזו, דווקא בחורה נחמדה, אבל הרגשתי שעד כאן, שאינני רוצה להמשיך בקשר, ושנהיה לי אפילו קצת דחוף לאבד אותה… אז היו כמה שיחות טלפון עצובות.
כדי להירגע פניתי קצת לעבוד בגינה, לעקור כמה עשבים שהיו שוטים מספיק לחשוב שיוכלו להישאר בגינה שלי. עקרתים והנפתים תנופת כהן מעבר לגבי… וכך בתחושה טובה נכנסתי לשתות משהו בבית. והנה, לפתע, אני מרגיש כאן, בקיבורת הזרוע, עקיצה. כמו דבורה, אני מסתכל – אבל אין עוקץ! אז אני חש עוד עקיצה, הפעם מאחורי הברך. מסתכל בבהלה ולחרדתי רואה עקרב שחור נופל על הרצפה! מיד השכמתי להורגו. מזל שכזה! העקיצות עצמן לא התפתחו, לא התנפחו, נישאר רק כאב עמום, כאילו רומז ומזכיר לי שעקרב, עקרב. אבל דבר שכזה.. באמת
וכך אכן חשבתי לי עד הערב, עקרב, עקרב? מציאה, אבידה? ואז נזכרתי: הלא על פי התלמוד (מקור) שלושה דברים בתלמוד באים לעולם בהיסח הדעת: מציאה (אבידה), עקרב, ומשיח!
והנה, אני קיבלתי עקיצה סמלית (שמעתם פעם על עקרב שעוקץ חלקית?) כאילו להזכיר לי את ההמשך, נו, אבידה, עקרב ו… ו…?, בסדר, הבנתי, משיח עכשיו… אכן כך אומרים לי – אתה מוכן לתקן את העניין או אולי זקוק לעקיצה מלאה? לא זקוק, אני מצהיר. שמחים לשמוע – כך הם – קדימה. לתקן!
ואז בא הפרווינג. זו הייתה הדרך לתקן
פרק ה
הפרווינג: רכבת דוהרת ללא מעצור, ללא מעצור, עד שעצרה…
הרדמי שקיבלתי בפרווינג היתה חוויה שלא יכולתי לשאת. חוויה שהייתה קשה מדי בשבילי לעכל, להכיל, להטמיע, להפוך לזיכרון שקט. גם עצם הרמדי היתה בשבילי חוויה שכזו. ולא בכדי, מסתבר אחר כך, עצם מהותה של הרמדי הזו. היא יכלה גם להיות לא משמעותית, אם הייתי למשל במקום אחר בחיים, בטוח וסגור בדרך ההתנהלות אחרת, בשלב אחר של חיי. אבל אז לא הייתי מסכים לפרווינג… לא, כאן הייתי ברגע תפנית בחיי, ביקשתי משהו שיעלה כאבים ישנים , חוויה שתטלטל אותי כך שאוציא החוצה צורת מחלה שתצביע על המקום הכואב אמת, העמוק והעתיק ביותר, שבגללו… שבגללו… דברים.
ואכן הרמדי עשתה את תפקידה היטב. היא עוררה מחלה הולכת וגוברת, עד כלות, כמעט.. מיד אספר. אבל הנקודה היא שאני הוא ביקשתי את המחלה לקרות כך, את הרמדי לעורר אותה. והיא רק שיתפה פעולה.
על פניו, באותו רגע של נטילת הרמדי לא ידעתי למה לצפות, אפילו חשבתי – בטח כמה סימפטומים לשבוע שבועיים ויעבור. אלא שלא כך קרה, ובדיעבד לא הופתעתי, אפילו ברכתי.
.אבל מהרגע בו נטלתי את התרופה, משהו החל לקרות בי. בימים הראשונים פשוט הרגשתי לא טוב. חסר אנרגיה הייתי,קצת חולה כזה. בתום 24 שעות ראשונות , בבוקר, לפתע התנגן לי השיר משני קוני למל: "אומרים שאני, אינננני אני, על כן אני נבהל. כי אם אני איננני אני, אז מי אני בכלל". אפשר אולי לראות כאן את המוטו של תרופה/מחלה בכלל: משהו משתלט, חזק בהרבה מהתנהלות הרגילה, עד כדי שינוי הרגשת האני..
באותו יום חשתי מחוץ לעצמי, ASTRAY, חסר 'שאר רוח' _(היא היא הרוח היצירתית הנשארת לך אחרי שהוצאת אנרגיה על כל מה שצריך וחובה לעשות, כביכול….) . בשעת טיפול הומאופאתי במישהו אני חש לא שם, לא במלוא כוחי. לפתע קר לי, מתעטש. רוצה אוכל אחר לצהריים. בקיצור – משהו משתנה בי.
בימים הבאים אני נע בין תחושה של הנה הנה אני חוזר לעצמי, לבין תחושה של אוי, לא, אני חולה, אני ממש חולה. מופיעים כאבי בטן בבוקר ואי שקט של המעיים ואחרי כמה ימים גם כאב ראש טורדני של בוקר שילווה אותי ימים רבים
אני הולך ונחלש, נהייה חסר סבלנות, חסר הומור, בקיצור חסר אנרגיה. מתעייף בקלות – פחות ופחות יכול להכיל את מה שבא. בהליכת הבוקר בה נהגתי תמיד ללכת כ- 45 דקות, אני מתעייף כבר אחרי 20 ואחכ 10 דקות, מתקשה לשאוף אויר עד הסוף. סימפטומים ישנים מחמירים, וחדשים נוספים, ועם זאת בצורה קצת פרדוקסאלית, הלב דווקא נפתח יותר מקודם. מוכן לתת לאנשים מעצמי, גם לאלו שאני לא אוהב בד"כ, וגם לקבל. אני חש נדיבות לב כלפי כל מי שבסביבה. מרגיש טוב ושמח עם הקרובים לי ונדיב עם הרחוקים. אבל בבקרים, בבקרים: חולשה, עייפות פסימיות, גם כלכלית – וחשבוני בבנק מוכיח שיש בסיס לתחושת הדאגה מפני עוני ובסיס כלכלי לא איתן.
אני נעשה שכחן בצורה מוזרה -שוכח ללכת לפגישת סוף שנה של חוג התנך שלי,. שוכח לקחת דברים, מסורבל נתקל, נופל הרבה.. מקדים קנה לוושט…
והנה, כשבועיים אחרי נטילת התרופה, כשמשקלי עולה לשיא חדש 76 וחצי קג (בדכ 73-4)\ אני קם בוקר אחד בתחושה חזקה וברורה שהשתניתי: משהו זר בתוכי נאבק להשתלט עלי ולא רק פיזית. לא טוב. אבל מיד עם זאת באה תחושה ואמונה שאצא מזה טוב יותר, שאוכל להכיל את כל המיותר בשקית אשפה גדולה, לסוגרה בסוף ולהבדילה ממני בשלום!
בשעות הפנאי אני שואף כעת לקרוא ספרות על השתלטות הנאצים על פולניה והישרדות היהודים שם,
אני בוכה בכי מר עם בקוראי את סיפורי אידה פינק על אותה תקופה, מעריץ את אומץ ליבם של בודדים שורדים ומבכה את אכזריותו של האדם…
אבל בבקרים, בבקרים… חסרה בי האופטימיות הטבעית. ההתפעמות כמו של ילד, שתמיד אפיינה אותי מול יום חדש. הסקרנות, . התקווה. כל אלו כמו נגוזו ואת מקומם תפסה כהות חושים שמנסה לשרוד. הפכתי פסימי, כבוי, זקן – אף כי עדיין נאבק.
בשלושה שבועות מהתרופה אני שם לב שבחצר המרפאה שלי בחיפה צומח צמח פרא דמוי דלעת, עם פרחים צהובים גדולים ועם עלי ענק בקוטר 30 סמ! הוא משתלט באגרסיביות על שיחים ועצים בסביבתו מטפס ונאחז בהם תוך שהוא שולח קנונקנות לכל עבר! גם לכיוון חלון מרפאתי….קשה שלא לקשר אותו עם הרמדי: אולי הקרנתי איזו אנרגיה מתוך התוקפנות שמשתלטת עלי ונתתי השראה להגשמת צמח דומה בתכונותיו? אולי בכלל זהו הצמח שקבלתי? אני ניזכר שבמספר מקרים שנתתי טרנטולה לילדים, סיפרו האימהות סיפורי עכבישים שהציפו את הבית או צעדו בסך לעבר המיטה בימים הראשונים.. יש דברים בגו, בהחלט יש…
פרק ו אני חולה ממש. אבל ממש!
3 שבועות מהתרופה מופיע חם של אחהצ והחולשה גוברת. אני חולה ממש. . מרגיש שהוטלה בי קללה. מארה. לרגע מצטער שהתחלתי עם כל זה. אבל רק לרגע: רב הזמן אני עדיין מקווה לטוב. מקווה להצלה. ניזכר בדברים של חזרזיר בפו הדב, כשהמים מציפים את ביתו, והוא שולח פתק בבקבוק לאמור: "הצילו! זה אני, חזרזיר. הצילו, הצילו!" (כל כך יפה המנגינה במשפט הזה: קודם הוא צועק הצילו כי הוא במצוקה. אז הוא ניזכר שלא הציג את עצמו. לא יפה. לכן – זה אני, חזרזיר. ואז מיד שוב גוברת המצוקה והוא טוען מחדש את טענתו העיקרית, היינו: הצילו, הצילו!!! ולחשוב שא.א. מילן כתב את הדבר הגאוני הזה בהיסח הדעת, כשכל מאודו נתון לכתיבת מחזות ורומנים למבוגרים , שם חשב שהוא חייב להראות כוחו… – רומנים שהיו , אגב, מתחת לכל ביקורת).
אני מכריז רשמית על מחלה, מבטל את כל שבוע העבודה שלי ונמצא בבית. אשריי, חולה אני, יש לי וירוס, … אבל אני הולך ונחלש כל יום. עכשיו כבר גם אין לי מנוחה . כאילו משהו מבפנים מצווה עלי לעשות עוד דבר ועוד דבר, ללא רגע של שקט. מתקשה לישון ולא מחליף כוחות. כוחי הולך ודל . אני חושש שאם אמשיך ככה אגיע לאפיסת כוחות, לקריסת מערכות. עולות הרבה מחשבות על מוות. מודיע לחברים שלי שאני בסכנת מוות. שאני לפני פרידה. שכנה שהיא גם חברה טובה עושה לי מרק עוף. אמחייה. טוב היא עושה. אבל אני חלש ומותש…
בדיון עם מנהלות המחקר אני מקבל רשות לצאת מן הפרווינג ולקחת כל מה שיעזור לי. הן מציעות CAMPHORA 30. אבל אני לא בעד. הרי קמפורה מוחקת הכל, עושה RESET. ואני, עם כל החולשה והסכנה, מעדיף לשמור את החוויה הזו, רק להצליח להכיל, לעכל ולתקן אותה, למשול בה, שלא תשלוט בי…. לא. אני מתייעץ עם רפי כהן, ההומאופאת שלי, ורפי מציע לי לחזור על הרמדי האחרונה שלקחתי ועזרה לי לפני חצי שנה: STRONTZIUM MURIATICUM 200C . אני לוקח 2 מנות. הסטורנציום בקושי עושה שריטה בדופן הרכבת הדוהרת. אולי חצי יום אני חש איזה מאבק שמתנהל בפנים, ואז מושלכת הסטורנציום הצידה אל צידי המסילה, והרכבת דוהרת הלאה לדרכה, עם נהג קטר עיוור חרש, ממשיכה אל סוף ידוע מראש…
אני חש שאיבדתי את עצמי, את מהות עצמי. כמו בחלום אני רואה את מרכז הבקרה, מרכז הניהול שלי בנפש: הוא נראה כמו מסך דיגיטאלי קטן עליו מצטיירת תנועה בין שני קטבים אשר בדרך כלל יש בה מרכיב ספיראלי. התפתחותי, ההולך לאיזו תכלית של התחדשות. ואילו כעת השתלט עליה משהו זר שעושה רק תנועה של TO AND FRO. ללא כל התפתחות. הכל תקוע וחוזר חלילה. משהו לא עוד מתפתח.. תחושה שאני מחוסל, אבוד. יש לי חום,כאב ראש עמום כל היום, עייפות אדירה. בשעה 5 בבוקר אני קם עייף מותש ועצוב. חוסלתי כאדם יוצר – אני כותב לי – לפחות בינתיים…האנרגיה שלי פחותה ב כ 30% =זו הרגשתי משך כל זמן המחלה.
באותו יום אני מנסה לעשות רפרטוריזציה לצורת ההתנהלות שלי. חזק מאד עולה PSORINUM, בעיקר עם כאב הראש בבוקר, השילשולים, העייפות בהליכה, אבל גם היאוש, מחשבות המוות , סוף חיים. אנרגיה חסרה. ועוד סימפטום מיוחד – M- VIVACIOUS – ALTERNATING WITH – SADNESS.
זה מדליק אצלי נורה ראשונה של הבנה: הרמדי כחוויה קשה עוררה בי צורך להתנהל במיטב יכולתי כדי לשרוד. ואני בחרתי בפסורינום. משמעותו העמוקה של פסורינום היא עוני, ואכן חסרה לי אנרגיה כעת, אבל אולי יש כאן גם משהו עתיק הרבה יותר, משהו שאני מוציא במאמץ אחרון כדי לנסות הכיל את הכואב מכל.. מתחיל לצלצל פעמון קטן מימי ילדותי, וזיק של הבנה חדשה עולה ומאיר את עיני: כתינוק בלינה משותפת בקיבוץ למדתי לשרוד דרך סיפוק אהבה לעצמי בכל דרך. כך שרדתי ובגיל 5 הייתי "מוגן מכאב ומאהבה".. אבל מתחת לפאסאדה ולהרגשה של נחמד ונותן ורגשן, היתה תמיד תחושה של זיוף פשע שעוד מעט ייגלו. שם שוכן לו, אני מבין עכשיו, חלל ענק של כלום. של אין אהבה. של אמא לא באה.. תהום פעורה של עוני, עד כדי חסר גדול ברזרבה של רגש. של אהבה. לא פלא, אני מבין פתאום, שמערכות היחסים שלי הסתיימו תמיד לפתע, בעיקר כאשר גובר היה הצורך במחויבות רגשית. לפתע הייתי קם ומסתלק מהחיים המשותפים, להוותן של בנות זוגי… אז – הנה, האם זה ההסבר? אולי. אבל בינתיים אני נאבק על חיי, לא פחות.
פרק ו אני ניצל בזכות מיכאל, ובעזרת השם, כמובן, שבלעדיו אנחנו לא זזים אפילו מטר.
ב 16 בחודש יולי. בדיוק חודש וחמישה ימים מנטילת הרמדי, אני מתעורר ב 4 בבוקר בידיעה שיש לי שפעת חזירים. היום יבדוק אותי רופא המשפחה. אולי אישפוז, אולי טיפול בכפייה…אני מקווה שלא., אבל חושש מאד. אני מיואש, אבל משהו בי גם אומר, ואני מצטט את מה שכתבתי בדף הדיווח: "קשה, אבל בואו ננסה לא למות.. קדימה, הו הומאופתיה, תראי להם מה זה…לפחות ניתן פייט לעניין" . תחושת סכנת מוות עם כמעט השלמה, אבל בלב מתנגן לפתע" THIS COULD BE THE START OF SOMETHING GOOD של אלה פיצטג'ראלד… כל הזמן השלוב הזה בין מוות ללידה מחדש…
אני מבין ומזהה את תחושת הכיבוש הזר עם כיבושי על ידי המחלה, על ידי הרוע האנושי העושה דברים איומים כי מתקשה כמו במקרה של הנאציזם להתמודד עם נקודות הכאב אשר בנפשו שלו, ולכן משליך את הכאב על האחר, על השונה, להשמידו מתחת הרקיע, ובכך לנסות להיפטר מהכאב עמוק שבלב התוקפן… אני יודע שאני חייב למצוא פתרון למצב, ומהר.עוד היום. ההואמופאת שלי מבטיח לדבר איתי הערב. אני חש שהוא לא מודע מספיק לדחיפות של מצבי.
ב 11 בצהריים אני מוצא עצמי מהלך ברחוב חניתה בחיפה, שם המרפאה שלי. נסעתי לעבודה כי כבר אין לי כוח לרבוץ בבית, ואני חייב פתרון… הולך לי כך ברחוב בחצי חלום, לבנק לבדוק את המינוס. תודה, הוא מרגיש טוב, המינוס, גם השמין גדל. והנה בדרך חזרה, בשמש הקופחת, כשאני פוסע לי כך ברחוב , ממש מול דוכן מפעל הפיס, (אין מזל לישראל), אני אומר לעצמי לפתע: באת להילחם או לא? כי אני ניזכר במה שאומר רוברט לה-שון בספרו "סרטן כנקודת מפנה" על התנאי העיקרי לריפוי: על החולה לשים עצמו במקום ראשון, לעשות מהפכה בחייו ולהתחיל לזרוק כל מה שמבזבז אנרגיה של למצוא חן, להיות בסדר. ועדיף להתחיל בקללה עסיסית – זו כבר תוספת שלי , אבל באותה הרוח, ואני אומר את צמד המילים בערבית המזכירים קשר עם אימו של המקולל… ומיכל שלא הסכימה לתת לי את שם הרמדי… בלי טובות. וההומאופאת שלי – שיחכה עד הערב. אני לא מחכה. אני ניכנס לקליניקה שלי, ובידיים רועדות פותח את המגירה באות P' . הנה הוא, הראשון הנופל לידי, PSORINU, 1M. אני לא מהסס אפילו רגע. לוקח 3 גרגירים ישר לפה. ו מ י ד, באמת . מ י ד , תוך שניות אני חש בשינוי אנרגטי: חזרתי לעצמי!!!! אני שוב נוהג בקטר!, עוד מקרטע, עוד לא יודע בדיוק מה הכיוון – אבל א נ י הוא המושל מעתה. ברגע האחרון העפתי את המה שמה השתלטנית ממושב נהג הקטר והתחלתי לנהוג בעצמי. א נ י שוב אני. רווח לי מאד. ניצלתי
פרק ז – אז מה אנחנו למדים מכל זה, חברים?
קודם כל שמחלה היא דבר בריא. היא מאפשרת זמן התאוששות ובדיקת ענינים עד ש… עד שנגיע לתובנה ברורה יותר של מקור הכאב ועד שנאגור מספיק אנרגיה לעשות שינוי, תיקון. זה יבוא לרב אחרי אותה תובנה עמוקה חדשה, שהיא הבסיס לתיקון אבל התיקון תלוי בכך שלחולה מספיק אנרגיה בכוח החיים שלו כדי לעשות את החשוב מכל – להצליח סוף סוף לעכל את אותה חוויה עתיקה שולטת המכתיבה לו דברים – ולהמשיל אותה, להסמיל אותה לזיכרון קטן, שישכון בפינת הנפש ולא יהי עוד מפלצת שולטת ומכתיבה דברים. כאן יש לי עדות אחת לפחות שאני בכיוון הנכון: מספר ימים אחרי הפסורינום – ואחרי שחטאתי בלקיחת קמפורה 30 בכל זאת, לייתר ביטחון, וקילקלתי בחזרה חלקית למחלה – ואז לקחתי שוב פסורינום 200 והחילותי להחלים.. – אחרי כל זה, כשאני בכנס סאנקראן ומתקשה מאד לעקוב אחריו (הוא מדבר אנגלית הודית בעוד השמיעה שלי ירדה מאד, ואני תשוש, ממש תשוש – , בלילה שאני מבלה בנווה שלום, אני חולם חלום גדול:
כל אדם הוא בעצם גרעין של כאב בגודל אפונה בערך, אשר ממנה מסתלסלת לה שלוחה של כמו תרמיל זרעים של גרגירי אפונה אבל שטוח, ובין קצה השלוחה לגרעין הכאב יש כל הזמן תהליך של מגע, קשר, הידהוד וניסיון לפייס…. וזה הדבר החשוב ביתר בחייו של כל אדם, קיום הקומפלקס הזה. אפשר לקרוא לו אולי מערכת הידהוד למוות ולידה מחדש של הכאב האנושי: היינו נגיעה בכאב, הכואב עד מוות, החוויה מתה – ומיד נולדת מחדש בצורת זיכרון הניתן כעת להכלה. זהו.
אנחנו גם למדים מהסיפור הזה קצת על רוחו של אדם, המבקשת לה כל הזמן נגיעה באותו כאב, כדי אולי אולי, אולי, להצליח הפעם לתקן… והיא תגייס אפילו פרווינג פשוט כדי להסתחרר מטה מטה עד לב הכאב, עד כמעט מוות, עד לידה מחדש.
אישית למדתי על המשך דרכי. הבנתי שכל נגיעה ברוחניות, כל הגשמה של יעד רוחני חייבת לבוא אצלי בהיסח הדעת. כולל תחושת משיחיות.לכן אני מצטמצם בימים אלו, מתענוו: עוזב את הבית היפה והיקר מדי בכפר ועובר לגור בדירתה הפנויה של הסבתא, ממש ברחוב בו נמצאת המרפאה שלי… אצמצם עוד מספר הוצאות. אחיה לפי יכולתי, לפי מידותי האמיתיות. ארפא ואהיה רופא פשוט וטוב. אחיה בצניעות, כמו בגולה מן הכפר, בינתיים…זה נכון עכשיו, לי. זה ראוי. זה טוב
ועוד אנו למדים ש – אם ליבך אומר לך ללכת על דבר מסוים, שממש ממש אף פעם לא, ובדרך כלל ממש לא מתאים לך, ואתה ממש לא – אז כן! לך על זה! ממש כמו בשיר שכתב אבא שלי המקסים, דר מאיר פרסיקו, רופא ומשורר זכרונו לברכה, שהיה רופא קיבוץ משך 35 שנים. איש בר לבב ותמים דרך. הנה הוא באחד משיריו היפים:
כשבא לך ללטף
כשבא לך ללטף
ראשו של עולם,
עשה את זה!
גם אם העולם כולו
הוא ילד
אשר לא ראית אותו
קודם
אף פעם.
אלה רגעים נדירים
כשבא לך
ללטף את העולם,
ועל כן עשה!
– עשה את התנועה הטובה
ללא היסוס.
ללא חרדה בלב
שמא לא תובן כראוי,
עשה, עשה את זה!
אין מקום לבושה
מזויפת
אין מקום לספק –
קרה לך דבר נפלא,
קרה כזאת
אשר אף פעם,
אף פעם אינו קורה
לרעים.
בריאות ושמחה לכל
מיכאל פרסיקו, רופא
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 