Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הומאופטיה’ Category

 

1. כמו סביבון, אנחנו.

 הסביבון, כל עוד יש בו תנופה גדולה, אנרגיה טובה בציר המרכזי שבו, הוא אץ רץ יציב וזקוף, שקט ובוטח, תאווה לעיניים. אבל כאשר נחלשת תנופתו ומצוקת הזמן עולה, הוא מתחיל להתנודד, זורק תנועות משונות לצדדין, מתאמץ בכל כוחו להמשיך בתנועה, אך אבוי, אין כוח, זה קשה מדי – הנה הנה הוא נופל שדוד, ועל צידו ינוח.

והאדם, כל עוד צעיר וחזק הוא קדימה ירוץ בתנופה גדולה, והכל, נראה בסדר. אבל כשהוא ממשיך להתמודד עם חוויות חיים שקשות לו, והכאב נהיה קשה מנשוא, חשוב לו מכל לשמור על נפשו, ולע כן ינסה לזרוק את הכאב הזה החוצה בצורת מחלות, ומצבי רוח, שרק לא יחלש מבפנים. ולבסוף? הוא נופל שדוד, ועל צידו בשלום ינוח.

 

1.5 . והומאופתיה, מה לה ולזה?

הכל, זה פשוט מאד, כמו שאמא שלי תמיד אמרה: ההומאופתיה מנסה לחזק את האדם באותו ציר מרכזי שנחלש, בנפשו. לתת לו מן הטבע תמצית תכונות של צמח או מינרל או חי בעל תכונות התנהלות דומות לשלו, ובכך לחזקו בדרך הספיראלית של החיים. שישוב, וירוץ, בשמחה וגיל, אם זה עמק או גליל, בין הרים ועמקים, בשדות הירוקים. שיתרפא. שיבריא

 

2. על הרופאים. עלינו, הרופאים.

אנחנו, הרופאים, ממש במצב טרגי. למדנו רפואה שלא תמיד מרפאה ממש, והחולה בא שוב ושוב עם אותו כאב או גרוע ממנו. הרופא באמת רוצה לרפא, לא רק כי אמא אמרה לו ללמוד רפואה. וכשאיננו יכול לעזור זה כואב לו, כאב חוזר ומתמשך.

כדי שלא יכאב יותר מדי, הוא מתחיל לשים חומות של הגנה סביב ליבו. עוד ועוד חומות הגנה הוא שם במהלך חייו, וכאשר בא הזמן ש ל ו לעשות דרך של תיקון פנימה – הכל חסום. ומי מתאבד יותר מכל קבוצת המקצועות? הרופאים. ומהרופאים, מי הכי הרבה? המרדימים, פסיכיאטרים ורופאי שיניים. מילא הראשונים, תישאלו, אבל למה רופאי שיניים, הרי לא חסר להם כסף…. כן, נכון. אבל יש דבר מהותי שמשותף לכל אלו: שלושתם מרדימים את הכאב. והוא החטא הגדול מכולם. הם אינם יכולים לשאת חטא כזה, ועל כן הם הם מוקפצים לגלגול הבא…. שיהיו בריאים. שנהיה כולנו בריאים, לחיים טובים ושמחים.

 

Read Full Post »

 

 

 

"על מה ולמה יורדת הנשמה

מאגרא רמה לבירא עמיקתא?

ירידה צורך עליה היא

ירידה צורך עליה…" (1)

 

הקדמה

 

 זהו סיפור מחלתה של לאה, מחלה בה ירדה נשמתה  שאולה ביסורים, ואשר הביאה בסופו של דבר למותה. אבל זהו גם סיפור של בריאות מופלאה, של דבקות בחיים אשר נישמרת כל עוד מרשים לה לבטא את כאבה דרך דמותו הקולית של חנן, אהובה. כאשר ,מרפאים" אותה מהדיבוק     כאשר  נילקחת ממנה מחלתה בכוח – מתה לאה. אוי לריפוי,  אוי למרפאים ואוי ללאה…

סיפור הדיבוק כפי שמספר אותו אנ סקי  הוא טרגדיה קלאסית. אלא שהטרגדיה האמיתית נעוצה כאן דווקא בדרך ה"ריפוי" שנוקטים הרבנים, בראשם ר' עזיראל, ובכלל בעוורונם של בני האדם.

בדברים שאביא אטען שהוא נוקט בדרך שהיא הפוכה לריפוי, דרך אלילית אופיינית, אשר מביאה למוות ולא לריפוי.

 

הסיפור:

 

שני חברים לומדים יחד בישיבה של ימי המאה  ה 19  אולי תחילת ה 20, בעיירה יהודית הקלאסית. שני החברים כל כך אוהבים ללמוד בחבורתה שלהם, כל כך טוב להם ביחד, כל כך זורמים הם בטוב עד שהם מסכימים בתקיעת כף שאם וכאשר יוולדו להם בת ובן – יתחתנו הילדים ביניהם במזל טוב ובא לציון גואל.

הזמן כרגיל לא שוקט, אלא אץ רץ, השנים חולפות והחברים התפזרו להם איש איש לדרכו, איש  לסיבלותיו ולעבודת אליליו. בן ובת אכן נולדו אבל בינתיים מת אביו של  הנער חנן והשאירו בחוסר כל, ואילו הבת לאה היא נערה שהגיעה לפירקה , ואביה העשיר מחפש לה חתן. חנן העני מחפש לו גביר לסעוד על שולחנו וכך מגיע הוא לעיירה ולביתו של סנדר, אביה של לאה. כאן נפגשים שני הילדים ואף מתאהבים בעוונותינו,  האב מצידו אינו זוכר את ההסכם וגם אינו מבחין בהתאהבות הזו – כולו שקוע בחיפוש של  חתן תלמיד חכם ועשיר .. ואילו חנן המאוהב עושה הכל כדי למנוע את הצלחת  החיפוש. לשם כך הוא מתבודד בבית הכנסת ומתעמק לו בספרי קבלה ומיסטיקה, כשהוא מנסה לגייס לעזרתו כוחות שכשרותם מוטלת יותר ויותר בספק. אפילו כסף דינרים הוא מנסה לגייס  – ובאין ברירה הוא נוטה אפילו לקשר עם חוגו של סמאל, או ה'ס' 'מ' כפי שהוא מכונה על ידי בטלני בית הכנסת. חברו הטוב ה נ ך  מנסה להניאו מכך אבל דבר לא יעצור את חנן המאוהב. דבר – מלבד מוות חטוף הלוכד אותו ביום בו נודע לו שהאב חתם הסכם ארושין של לאה עם בנו של גביר מעיירה סמוכה: נראה שהחויה של כישלון מאמציו ומר גורלו קשה לו מדי.

יום החתונה מתקרב, אבל בלאה כאילו ניכנס דיבוק: היא איננה רוצה בשום אופן להתחתן או אף לפגוש את ארושה המיועד. בכל רגע שמעלים את הענין יוצא קול גברי מפיה לאמור: "לא רוצה, לא אצא"… והקול קולו של חנן. אין ברירה, קוראים לרב העיירה הגדול בתורה, ר' עזיראל, שיבוא ויציל. הרב מתגייס וכמו רופא טוב הוא   קורא גם לזוג עמיתים יועצים רבנים שותפים שיסייעו בידו להוציא את הדיבוק העקשן הזה. כי חנן בקולו מגרונה של לאה אהובתו חוזר שוב ושוב על סרובו לצאת!! המאבק עז וממושך, הדיבוק מתעקש לא לצאת כאילו חיי לאה תלויים בו, אבל אז מגייס נגדו הרב את הכוחות התחתונים, אח"כ את הבינוניים, ולבסוף גם  את העליונים, ורק אז, רק אז נחלש אט אט הדיבוק, ובקול ענות חולשה הוא מודיע כי כוחותיו אזלו, והוא ניכנע ומודיע שיצא ולא יחזור. אבל השמחה קצרה, כי זהו גם האות לצאת נישמתה של לאה המתאחדת עם אהובה בשמיים. סוף.

אין ספק שהוצאת הדיבוק בכוח מבחוץ לא ריפאה את לאה. אמנם הסימפטום העיקרי של המחלה נעלם, בהשקעה של  כוח ותחבולות, אבל ריפוי? לא. התוצאה היתה מוות מיידי. הניתוח הצליח, אולי,  אבל החולה מתה. האם נאמר שהרבנים עשו ככל יכולתם אבל אכזריות המחלה הקשה הכריעה?  לא אנחנו. להיפך. אנחנו ננסה לראות את הסיפור כולו מהזווית האחרת, ההפוכה, ההומאופתית.

 

 

המפגש עם החוויה – סוד הקיום האנושי

איך מתמודד אדם עם חוויה, ובעיקר עם חוויה קשה מהכיל  – היא שאלת יסוד בפילוסופיה של מחלה ובריאות..  זהו גם המבחן במקרה של גיבורינו.  

אצל חנן החוויה מתרחשת אשר הוא עוסק במה שנקרא "חומר מסוכן": באהבתו הוא תר אחרי כל מה שיכול אולי לשנות את גורלו. הוא נמשך לעיסוק בקבלה, כי בניגוד לגמרה שהיא "קרה ויבשה ללא רקיע שמיים. השמש לא תזרח שם", הרי   הקבלה… "עולמי עולמות אשר אין חקר להם… ואת נשמתך תישא למרומי אין סוף, דרך הכיל החכמה הנעלמה, עד בואך אל ה"פרדס" פנימה להציץ מאחורי הפרגוד…"  (שם, עמ 17). כשחברו  ה נ ך  מזכיר לו את גורלם של 3 מתוך 4 שניכנסו לפרדס עונה לו חנן שאולי "ניכשלו בדרכם לפי שניכנסו כדי להציץ בלבד, ולא על מנת לתקן. … והרי לא להילחם עם החטא אנחנו צריכים אלא לתקן אותו, כמו שצורפים זהב מסיגים ופסולת, כן יש לצרף את החטא מטומאתו, כדי שלא יישאר בו  אלא ניצוץ הקדושה בלבד" ( שם עמ 18).

…אז "כל הטומאה מתמרקת ונהפכת מיד לקדושה עליונה, ל"שיר השירים"… (שם עמ 19).

 חנן רוצה לזקק ולנקות את המציאות מסיגיה, ולהביא לאיחוד עם אהובתו במציאות.  הוא פונה להיפגש עם כוחות שביכולתם אולי לשנות גורלות, גם אם הם כוחות השחור.  אבל הפגישה איתם היא מבחן קשה מדי לכוחו,  וברגע בו נודע לו שלאה תינתן לאחר קורס בו ניצוץ החיים. מוות כזה, של חוויה הקשה מדי להכיל,  אנחנו זוכרים משני בניו של אהרון הכהן הגדול, אשר ב"קירבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא טז, 1 ). גם הם ניגשו לנגוע בדרך לא נכונה במה שאסור למי שלא מורשה, מי שלא מסוגל להכיל. בצומת הדרכים שבה ניצב חנן הוא בוחר לגשת ראש בראש אל החוויה, מתעקש לשנות מה שאי אפשר לשנות  – ומת. האם יש דרך אחרת להתמודד?  האם אפשר היה אחרת? 

לאה מתמודדת אחרת. היא אמנם איננה מודעת למה שקורה לה – בוודאי פחות מחנן –   היא  רק אומרת: "כשעוזבים כלה ביום חופתה לבדה – רוחות באות ונשאות אותה למרחקים" (שם עמ. 34). אבל חוסר המודעות הזה אולי דווקא הוא המאפשר לה ללכת בדרך אחרת מדרכו של חנן , דרך ביניים  שהיא  בריאה יותר: מול החוויה של אבדן חנן אהובה, חוויה שהיא לא פחות נוראה מאכזבתו של חנן, היא איננה מתרסקת, מתנתקת או מתה, אלא  ש ו ר ד ת , לפחות בינתיים . במה שונה דרכה מדרכו, מהי דרך ההתמודדות שלה עם החוויה. מה מאפשר לה לשרוד?

 

לא להתמודד, בינתיים

אין ספק שחוויית האובדן ששני האוהבים חווים היא קשה מהכיל.  אפשר לומר ששם, "בפנים" נוצר לחץ גדול, וללאה, ממש כמו לחנן זו חויה שהיא לא יכולה להטמיעה כפי שהיא, ולעבור הלאה.   

משהו בתוכה, שאפשר לקרוא לו "כח החיים", מנסה למצוא מוצא בדרך אחרת: במקום להתמודד ראש בראש עם הכאב הזה היא מעדיפה לשחרר לחץ  ה ח ו צ ה .  זאת היא עושה – שלא במודע כמובן – בדרך יצירת ה מ ח ל ה , יצירת הדיבוק. ברגע שמצאה ביטוי חיצוני למצוקה הפנימית – רווח מעט לאה. על ידי שיחרור הלחץ נוצר מצב בו אלה חולה, אמנם, בחוץ אבלך נישארת מסוגלת להכיל את החוויה  – בפנים. מתהווה כאן  א י ז ו ן  ב י נ י י ם על ידי המחלה. זה רחוק כמובן מהרמוניה שלמה, מבריאות,  אבל  ב י נ תי י ם   זה הטוב ביותר האפשרי. בכל פעם שהלחץ עליה גובר מדבר הדיבוק מתוכה ומביע את דעתו/תה על כל הענין בנחרצות של ממש, ואז עוזבים אותה. משוגעת? כן, אבל חיה. היא שורדת, היא ממשיכה איך שהוא לחיות. בינתיים. עד שירווח, עד שתוכל להבריא. 

ה מ ח ל ה  (במקרה זה מחלה נפשית, אבל הדבר תופס לגבי כל מחלה)     מאפשרת לה לשרוד תוך יצירה של מצב שהוא סוג של "בריאות על תנאי", בריאות בתשלום: היא בריאה – יחסית לחנן – בפנים, בתנאי שהיא חולה – מאד – בחוץ.  כל עוד מאפשרים לה לבטא את כאבה דרך קולו של חנן – היא כאן, היא נמצאת,  ויתרה מזו – היא יכולה אפילו להבריא, אם תקבל את הטיפול הנכון. 

השאלה היא כמובן מי יטפל בה ?  הרב? הרופא?  ההומאופאת?

 

תרגיל במחשבה

הבה נדמה – לשם התרגיל בלבד, כמובן – שאנחנו ב מאה ה 20, וששני הוריה המודאגים של לאה מביאים את הבת החולה לא אל הרבי אלא אל הרופא. הקולות האלו היוצאים מפי לאה מדאיגים אותם מאד, ומישהו אמר שכדאי גם בדיקת רופא אף אוזן וגרון, אולי יראה מה ניתקע שם בין מיתרי הקול…. אולי.

והנה אני, רופא א.א.ג. ביום מרפאה שיגרתי, זה עתה סיימתי לשטוף אוזניים של מישהו, ואני חושב כמה טוב להקל כל כך בפשטות על אנשים,  והנה דפיקה בדלת: הם ניכנסים, יושבים במרפאתי, מולי.

שני ההורים מודאגים מאד, אין ספק, האב פוכר אצבעותיו, האם מוחה דמעה.. לאה יושבת ועיניה נעוצות אי שם.. מחשבותיה משוטטות,היא לא כאן. הם לא יודעים איך להתחיל, אבל אט אט, הם מספרים הכל. "דוקטור, תבדוק, אולי אפשר פשוט להציא את זה משם?…"   אני בודק את הנערה: הפלא ופלא. מיתרי קול תקינים מאלו מזמן כבר לא ראיתי. גם שאר בדיקת אאג תקינה. "תיראו", אני פונה אליהם, "הכל תקין, אין בעיה במיתרי הקול."

אז מה נעשה? הם אובדי עיצות.

כרופא א.א.ג. יכולתי הרגע זה לומר להם: רבותי, אני מצטער אבל אין לזה שום קשר עם א.א.ג. אולי זו בעיה פסיכיאטרית, אולי הכאב הוציא אותה מדעתה, מי יודע… לכו לדרככם. ואולי אפילו:  חכו רגע – הנה אני נותן לכם מכתב הפניה לפסיכיאטר. והם היו הולכים באנחה כבדה, גוררים איתם את ביתם העצובה, המרחפת בעולם אחר, אולי רואים פסיכיאטר, אולי לא…

אבל היום אני פועל אחרת, כרופא במובן רחב יותר. יש לי דרך  שונה. לכן אני מצביע על הציור שאצלי על הקיר ומסביר להם כך:

 

  איך נוצרת מחלה?

הנה, אני אומר, ומצביע על קו הקשת הגדולה בציור שעל הקיר (ציור 1): אם זה מהלך החיים מלידה עד הזיקנה, בריאות זה ללכת על קו האמצע  בצורת ספיראלה עולה, באיזו שהיא הרמוניה בין הקטבים, בין הקיצונויות שבחיים:  האדם חווה חוויה, מעכל אותה , מפנים – והולך הלאה. אבל אם בחיים באות חוויות שקצת יותר קשה לעכל, כמו  ילד בימים הראשונים בגן, או שנולדה לו אחות קטנה, , או אדם שמת לו מישהו קרוב או שפוטר ממשרתו – הוא ילך במעקה גדולה בספיראלה הפנימית (ציור 1) כשהוא חש מועקה  גוברת.

 

בנקודה זו של פגישה עם חוויה קשה מנשוא, יכול אדם ללכת באחד מתוך שלושה כיוונים:

  1. לנסות להמשיך ולהתמודד בכוח עם מה שעל פניו נראה קשה מדי לעיכול, ואז להתרסק או  להסתגר  פ נ י מ ה   עד כדי התנתקות מהמציאות, קיר          פ ס י כ ו ז ה, סוג של מוות רוחני .
  2. לחלופין עלול הוא לנסות להיפטר מהעומס הנורא הזה על ידי השלכתו         ה ח ו צ ה , על (אל) מישהו אחר: לאמור   מ ל ח מ ה    סיכוי של ממש למוות גופני ו/או רוחני.
  3. בין שתי האפשרויות הקיצוניות, המטורפות האלו יכול האדם – בתנאי שהוא ב ר י א   מספיק לכך – לבחור באופציה של "ה ס ד ר   ה מ ח לה ": בו הוא מקבל רשות   ש ל א  להתמודד  ב י נ תי י ם  עם המטען הריגשי הקשה מדי, , כשהוא מכפר, מגפר, מבודד את הכאב הזה בקופסה, במעין תיבת פנדורה כזו, אבל  יש  ת נ א י    שבו זמנית ישלח החוצה, אל פני הגוף, חלק מלחץ הקיטור הזה בצורת כ א ב    גופני או  מ ח ל ה , או התנהגות   נ א ו ר וט י ת   (עישון, אכילת ייתר וכו'). הוא הולך אז בספיראלה החיצונית (ציור 1).

 

 היתרון במצב המחלה הוא שב"איזון על תנאי"  הזה שנוצר כאן האדם נמצא  עדיין   ב ת ה לי ך,   ב מ ה ל ך: אמנם    מ ה ל ך  שהפך  ל מ ח ל ך, אבל אם יחליף את הח' החוטאת ב ה' הברוכה, יחזור בע"ה לבריאות שלמה…     שכן כל עוד יש מהלך ישנה אפשרות של ריפוי, מה שאין כן בשתי האפשרויות הקודמות. הגשמת הכאב בחוץ מאפשרת לשמור על איזון ביניים  ב י נ ת י י ם , כאשר בין הכאב ה ג ל ו י  לזה       ה ח ב ו י  בחוויה  הוא עדיין על קו האמצע (ספיראלה גדולה, ציור 1), הוא מתפקד, הוא שורד, הוא חי. אמנם זהו איזון על תנאי, זו בריאות בתשלום. ובכל זאת זהו מקום טוב יחסית, בתהליך שיש בו אפשרות של  ריפוי, בניגוד לשתי האופציות הקיצוניות. רק אדם עם מספיק אנרגיה יכול להפוך רגש – עצב וכו' – למשהו גשמי כמו מחלה גופנית: רק אדם  ב ר י א  יכול  ל ח ל ו ת …   

 

משל למה דומה הדבר? למי שעומד על גג משופע (ציור 2) ומחזיק ידיים שלא ליפול. אני אומר לו "בוא  רד, מה פתאום עלית על הגג?" והוא אומר לי "לא, דווקא טוב לי כאן, יש נוף, רואים את החרמון.. וחוץ מזה למטה יש מפלצת. אני לא יורד".

"מפלצת?"  אני אומר, "מפלצת? הא לך חרב קסמים לך תוריד את הראש למפלצת." והוא הולך ומוריד! אבל מה עושה מפלצת כשמורידים לה את הראש, אני שואל. האבא חושב רגע ואומר: מצמיחה ראש חדש? נכון! אני אומר. וזה בדיוק מה שאנחנו הרופאים עושים לפעמים כשאנו נותנים אנטיביוטיקה או סטרואידים או אפילו ניתוח: באותו רגע באמת מפסיקים את הסימפטום, את מה שהתבטא החוצה, אבל בעצם לא מרפאים את הכאב האמיתי, הפנימי, הריגשי… ועד שלא נרפא בפנים זה לא יתרפא ממש, והמחלה תפרוץ שוב ושוב.

ההורים קצת המומים… אז איך לרפא אותה, הם שואלים. החתונה בעוד שבוע..

אני מסביר להם על התהליך הארוך של טיפול הומאופתי.. על חיזוק מבפנים לא דרך דרך מה שתוקף בכוח את מערכות ההגנה של החולה דרך חיזוק בתרופה תגביר את כוחה של לאנ לעכל את מה שקרה. עליה ועליכם הוריה  לכבד את המחלה, לקבל את הדיבוק, הקול הזה שהיא מוציאה כדבר חיובי, טוב, המעיד על יכולתה להתמודד עם הדברים בדרך היחידה המונעת את התפרקותה , שמונעת את מותה. אני מספר להם את סיפור הדיבוק של אנ-סקי כדי הלראות מהי דרך שלא מביאה לריפוי…  אט אט הם קולטים, מבינים, משלימים. החתונה תידחה. הנערה צריכה ריפוי. חיבוק גדול של שלושתם ובכי עצוב עצוב… יש סיכוי. האפיאנד HAPPY END

 

דיון

במקרה זה בו הדיבוק ניכנס בלאה, יש למחלה איכות של  יצירה ממש: זהו קולו של אהובה חנן המדבר מפיה. כדי להתמודד עם הכאב שהיא חשה, וכנראה מתוך הצורך  ליצור תחליף כלשהו לאהובה המת, יוצרת לאה את  דמותו הקולית.  לקול  איכות "מחלתית " מיוחדת – יש כאן  ה ג ש מ ה  חלקית של הכאב. אין כאן גידול או פריחה או כאב פיזי באיבר כלשהו, אלא במקרה זה האנרגיה של הכאב הפכה לאנרגיה של קול…  כך הוא כמעט נוכח, חנן, בבחינת "ישראל רואים את הקולות".

במקרא יש לקול הבא מאוב (שמואל א, כח 5) איכות קדושה כמעט, או לפחות כזו הקשורה בכאב  האמיתי החבוי בנפש. כך גם אתונו של בלעם אומרת את האמת כש –  "ויפתח ה' את פי האתון"..(במדבר כב 28)  ובלעם עצמו מודע לקול היוצא מפיו – "את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. (במדבר כג  12) .

  לאה מתעקשת מאד להישאר היא עצמה, לשמור על העצמי במחיר של מחלה.

ר' עזריאל עושה הכל כדי  "לרפא" אותה מהמחלה, להוריד בכוח את ראשה של המפלצת, להוציא את הדיבוק ה"רע". הוא מצליח, אבל, אבוי, המחלה היתה כל מה שהיה לה, למסכנה זו, וכאשר גם את כבשת הרש הזו לקח הרבי, מה נותר לה? מתה לה. וכך ניפטרה מסיבלה ועוד זכתה להתאחד עם אהובה…

 

מה יכול היה להיות ריפוי אמיתי של לאה וגם של חנן? האם יתכן בכלל ריפוי למצב נורא כל כך? האם אפשר הייה למנוע את הטרגדיה הזו?

לכאורה אפשר גם אפשר היה. לא בכוח מבחוץ, אמנם, אבל  באהבה מבפנים. אם היה בא מי ומחזק את רוחה של לאה, את רוחו של חנן. זה יכול היה להיות באמצעות משל אבל של אובדן,  או מישהו היושב איתה ומזדהה עימה, או דרך תרופה הומאופתית המכילה את האינפורמציה של המשל ומחזקת את הרוח מבפנים.

לא במקרה אומר הבעש"ט – במשל שמביא דווקא ר עזיראל עצמו, איך פעם באה לעיירה "כת של ליצנים, מיני בריות הללו שמראים מעשי ניפלאות ברבים. מתחו חבל על פני הנהר, ואחד מהם יצא לרקד על גבי החבל. רצו בני אדם מכל פינות העיר  אל הנהר לראות את הפלא, בעוונותינו הרבים. ויצא גם "בעל שם טוב" אל הנהר, ועמד בתוך הקהל, עומד ומציץ באותו ברנש שמרקד על החבל. היו הכל תמהים: "הבעל שם, יצא לראות דברים כאלו! – חברו עליו תלמידיו ושאלו אותו, מה פירוש הדבר? ענה "בעל שם" הקדוש ואמר: יצאתי להתבונן ולראות, היאך בן אדם עובר על פני תהום עמוקה. ראיתי והרהרתי: "אילו היה האדם עמל ומתיגע בתיקון נשמתו כשם שהוא עמל וטורח בגופו – על פני כמה תהומות עמוקות הייתה הנשמה עוברת דרך החבל הדק של החיים". (שם עמ. 46)

אכן   – לא לטפל במה שבחוץ, בגוף או תוצריו, אלא בנשמה. כשם שהמחלה מצבטאת מבפנים החוצה כך גם הריפועי צריך להיות מן הנשמה אל הנפש ומשם אל הגוף… להוציא את הדיבוק בכוח, ר עזריאל יקר, זה טיפול  מ ב ח ו ץ  בגוף ולא בנשמה. והן אתה עצמך ציטטת את הבעש"ט, מדוע אתה עושה הפוך? לא רבנים ולא רופאים  שכוונתם טובה אבל ליבם ערל, לא יצליחו להביא ריפוי בשיטת הזבנג וגמרנו. רק בחיזוק מבפנים, רק בהומאופתיה,  רק באהבה מרפא. והנשמה שירדה מטה

הרי לתקן ירדה, כי שם מקור המחלה ורק אחרי תיקון מבפנים יכולה היא לעלות מבירא עמיקתא חזרה לאיגרא רמה…

 

סיכום

הטרגדיה הזו איננה אפיזודה בודדת. לרוע המזל היא כמעט הסטנדרט בעולמנו זה  (מישהו שאל כבר מזמן: איך לא יורד לאבדון עולם הפוך ומזוייף כזה? בזכות הצדיקים, אומרים, בזכות 10 צדיקים…). אז מה לעשות?  אולי שני דברים, בעיקר: לזכור שיש זווית אחרת לדברים, ואלו הסמויים מן העין הם, הם הם החשובים באמת, והדבר  השני – לאהוב. לרעך כמוך. וזו כל התורה כולה.  

 

 

 

רשימה ביבליוגראפית

 

1.  ש. אנ- סקי, הדיבוק (בין שני עולמות), תירגום ח.נ. ביאליק, הוצאת אור עם 1983

Read Full Post »

(הסבר סמלי בלבד, לא להיבהל)

דומה בדומה ירפא, כך אנו מסבירים את פעולת התרופה בדרך ההומאופאתית.  יש ברמדי משהו העושה פלאים לפעמים, עושה ניסים, מביא ישועה כהרף עין…  ועדיין אין בה אפילו מולקולה אחת של החומר המקורי ממנו הוכנה התרופה. אין שם כלום, לא כלום, אבל…. בכל זאת יש בה משהו. מהו המשהו הזה? אומרים: דומה בדומה ירפא. מה דומה למה?. ולמה  זה מרפא? על כך ברצוני להרהר בכתב, הפעם

אז אין שם כלום? או אולי יש שם כלום? מה זו המילה הזו  כ ל ו ם ?  כ – לום = הרי זה כמו לום.  ומה הוא  ל ו ם ?  זה לא  לומיק, היינו "מוט ברזל עבה להבקעת סלעים עקשניים", וגם לא מומיק  –  גיבור הספר "עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן – לא, זהו לום בחורוק.  מקור המילה, מסתבר, הוא  ארמי ופירושו: לומה = מקצת הפרי (ששימש כמטבע עוברת לסוחר) –הוא גלעין הפרי, ויש אומרים: דווקא ה ח ר צ  ן  של   ה ז י ת .

אם כן כ ז י י ת  יש שם, כזיית של החומר – ק צ ת   ק צ ת !!!  ובכן מהו הכי  מעט, הכי "קצת קצת" של החומר שעדיין שומר את אופיו של החומר, את מהותו, אפילו  שאין בו חומר כלל?.  אם נניח על הציר של רוח מול חומר, בקוטב אחד  את החומר כולו: גשמי, סמיך משיש – מה יהיה בקוטב השני?  אותו  משהו שאין בו עוד כלל חומר ועדיין הוא הדבר עצמו?

אומרים, שהעולם נברא בדיבור, כאשר מן הרוחני העליון השתלשלו וירדו להן המילים מטה מטה אל העולם, וככל שירדו מאותה חכמה העליונה שהיא כולה רוח אל כיוון ספירת מלכות, בדרך אל העולם הגשמי – הלכו והתגשמו להן המילים, כך שהמילה  א ב ן, למשל,  הלכה והתמצקה לה, הלכה והפכה לאבן אמיתית, קשה ודוממת. אבל גם בהיותה בשיא החומריות, בקוטב ההפוך למילה, לרוח, בהיותה  כעת הניגוד המשלים של רוח מכילה היא, על אף גשמיותה המובהקת, קורטוב ר ו ח נ י ות , קצת קצת, ממש סמלית…  קצת כמו הסמל יין – יאנג כזה?? בדיוק. היא אבן לכל דבר, אבל עם מזער מזער רוחניות ובכך היא מהווה ניגוד מושלם ומשלים למילה אבן.  במילה אבן נשארת  מזער גשמיות, שהרי עצם הביטוי בשפתיים של המילה "אבן" כבר מרעיד את האוויר בויברציה גשמית שהיא מיוחדת למילה זו… משהו מתגשם באוויר.

בתהליך הדילול (המשולב בניעור) שבו מכינים את התרופה ההומאופאתית  אנחנו בעצם  כמו דוחפים  את החומר חזרה לאורך הציר בכיוון הרוחני,  בכיוון פיו של אלוהים.  הדילול מגדיל מחדש את החלק הרוחני שבחומר על חשבון הגשמי, עד שהוא מגיע לדרגת אי החומריות המכסימאלית האפשרית… איך נקרא כעת למה שיש שם במים, כלומר מה שאין בהם, ובכל זאת ישנו??… איזו מילה ספרותית, רוחנית, מתארת מצב כזה? בואו נחשוב על משהו מטפורי, על התיאור הסמלי.של החומר. על     ה   ס   מ    ל   שלו.  בתמיסה ההומאופתית   אין עוד חומר, אבל  הסמל שלו חי וקיים ומועצם ואותו אנחנו מגישים לחולה.    התמצית, האנרגיה, המשהוהיות שלו, של החומר, סמלו….

סמל, מילת מפתח בתהליך ההוויה האנושית

קליטת החוויה על ידי האדם היא תהליך מיוחד במינו המאפשר הטמעה, עיכול, אססימילציה  בתווך הנפשי רוחני– תהליך קצת מיסטי המאפשר לנפש לקבל, לעכל, להכיל את החוויה. אולי כמו בעיכול מזון פיזי – לקחת ממנה את הראוי לשמירה ולוותר על המיותר…  אלא שבניגוד למערכת העיכול הפיזית, בנפש לא קיים מנגנון ישיר לסילוק הפסולת, ואף לא מנגנון חרום למצב דחוף (כמו הקאה או שילשול.) הנפש חייבת להסתדר עם מה שיש. הכורח הזה להכיל את מה שהתקבל ריגשית  מחייב מנגנון אשר ינטרל עודפי לחץ בנפש כאשר החוויה קשה מהכיל, וישמור עליה שלא תיפגע.  והרי כתוב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם´ וגם – " שמור נפשך מאד" (דברים ד 9 ו – 14), כלומר קודם כל יש לשמור על הנפש. היא לא רק פגיעה יותר, אלא אולי גם חשיבותה ראושנית יותר, כי ממנה צומחים החיים. על כן עליה יש לשמור מאד מאד. ומהו מנגנון השמירה הנבחר? ה מ ח ל ה.

 ה מ ח ל ה  ו " ה ס ד ר  ה מ ח ל ה"  – מתנת הטבע האלוהי כדי שנשרוד, בינתיים.

תינוק בן יומו, שהוא, כידוע תמים כמו תינוק בן יומו, חווה לכאורה רק חוויות שאפשר לעכל בקלות, עוד מאז שהיה מוגן ורחום ברחם אימו. אבל היום יודעים שזו איננה הגנה מושלמת:  כבר ברחם אימו חווה העובר בעצם כל חוויה שחווה אימו, וזו לפעמים קשה לה ולכן קשה גם לו, ובנפשו היא…
אבל נניח שעד לרגע זה זרם  הכל  ב מ ה ל ך  סביר וסדיר, פחות או יותר: חוויה באה,  ניקלטה ועוכלה לה יחדיו. תינוקי נישאר תמים, כלומר שלם וזורם בהרמוניה בין כל חלקיו. אבל כעת, מפסיקים לו יניקה; או אמא נסעה ליומיים; או בכלל הוא תינוקי בלינה משותפת בקיבוץ ואמא לא באה  לילה אחרי לילה… היא לא באה, היא לא באה!!!. זוהי חוויה קשה מהכיל, מהלך הדברים הרגיל משתבש, ויש איום של ממש על יכולת ההשרדות של הרך הנולד מול עחוצמת החוויה. משהו מתחיל להתרחש, משהו שאפשר לראות לו ביטוי  פונטי בעזרת האות ח', החוטאת, המחליפה כעת את ה ה' האלוהית: לא עוד מהלך אלא מ ח ל ך, מחלה, כאילו השתבש משהו בדרך, ובמקום זרימה למינארית עוברים לזרימה  טורבולנטית: האוויר זורם עדיין, כן, התינוקי חי וממשיך לחיות, אבל כעת זה זורם מול מכשול, מול הפרעה בזרימה, יש כעת חסימה חלקית: לא עוד איזון מושלם – כעת זה יותר איזון על תנאי, סוג  של בינתיים. זהו  ה ס ד ר   ה מ ח ל ה

דוגמה קלאסית היא כאשר אדם לוקה בצינון קשה ובליה כאשר הוא בשכיבה, אפו ניסתם מנפיחות והפרשות. המח/נפש אומרת: אה… רגע, מה נעשה? אה… אלך צעזרו ליא ני יודעת.. כן: מחד לפץוצ אץ הפה! והאדם מתחיל לשאוף אוויר דרך פיו. רויר יבש יחסית וקר, אשר יוצר עומס על מערכת הנשימה כי חסר החימום והליחלוח שהיה מוןסיף המעבר דרך האף – אבך הוא נושם! הוא מקבל חמצן! הוא חי! בינתיים… עד? עד שיתרפא.
המחלה היא כמו מתת אלוה. זוהי רשות וזכות לא להתמודד כרגע עם אותה חוויה קשה מדי,  אפשרות לשים אותה בצד בינתיים, בתנאי –  שהנפש תוציא, תשלח, תעביר  ה ח ו צ ה אל הגוף חלק מהלחץ הנפשי הזה,  ת ג ש י ם חלק ממנו בצורת מחלה פיזית. הלחץ בפנים יפחת כי חלק יצא החוצה, כמו דרך שסתום ביטחון הנותן לעודף הקיטור לצאת. מין גייזר שכזה – ווווווווווווף, וווווווווווווף…. ובין הכאב הגלוי הזה בחוץ, קרי: סימפטום של מ ח ל ה – לבין  הכאב  החבוי עדיין  בחוויה  – זו שלא עוכלה – נוצר מעין איזון, כמו בין ניגודים משלימים, שאינם מבטלים זה את זה אבל גם אינם יכולים אחד בלי השני.

זהו איזון הדורש אמנם אנרגיה נוספת כדי לקיים אותו, אבל הוא מאפשר  ב י נ ת י י ם  אתנחתא בה יש לנפש זמן להתעשת, לאגור כוחות,  עד… עד לרגע בו תגיע לרמת אנרגיה מספקת כדי לעכל את החוויה ההיא, הרדומה לה בפנים.

מבחינה זו של הישרדות מחלה זה מצב  ט ו  ב,  מצב  ב ר י א ,  בוודאי בריא יותר מאשר התמוטטות הנפש, עד דיכאון או פסיכוזה חס וחלילה.
בסדר, אז מחלה זה דבר בריא. יחסית, בינתיים.   אבל איך חוזרים לבריאות שלמה?

התשובה היא שלשם כך חייבים לקבל עוד אנרגיה – ממקור חיצוני.  אבל לפני שנדון בכך יש להבין טוב יותר מהו סוד עיכול חוויה.

מה קורה בהטמעה, באססימילציה, של  החוויה?  על פי המילון , assimilation, (שמתם לב כמה זה דומה ל similar, , דומה באנגלית?) הטמעה = "ספיגה פנימה, הבלעות של משהו בתוך משהו אחר,/ התבוללות…/ השינויים החלים במזון לאחר ספיגתו בגוף../ הפנמה, קליטה וספיגה בתודעה"..(מילון אריאל המקיף, ערך הטמעה, עמ. 244\ קוראים הוצאת ספרים, 2007) .

אם  נחזור רגע שוב אל הציר האהוב עלינו, זה הרוחני  – גשמי שלאורכו הכל קורה:  החוויה היא אירוע בעולם ה ג ש מ י,  הפיזי. כשהיא  נספגת פנימה היא במובן רב עדיין, יחסית,   ג ש מ י ת. כשהיא נקלטת פנימה היא נעה לאורך הציר בכיוון מהגשמי אל הרוחני. משהו חייב לקרות  כאן שיעביר אותה עוד ועוד לכיוון זה , הרוחני.. אם נזכור מה ניצב לו שם בקוטב המנוגד לחומר, נבין שהחוויה נעה בכיוון  השם שלה, אל הסמל שלה, שיוצרת לה הנפש. זהו תהליך  ההסמלה. תהליך בו היא מאבדת מגשמיותה עוד ועוד ונעשיית קטנה, small , סמלית…

אפשר לדמיין את הנפש למעין מיכל גדול,  שבו מסודרים קלפים על מדפים, ועליהם סיפורים שונים, סיפור לכל חוויה שהוקטנה.  חוויה טרייה ממלאת, בהתחלה את המיכל כולו במהותה הגשמית המרגשת, אבל אח"כ עוברת תהליך בו היא מוקטנת לסיפור על קלף. זה קורה אולי  בדרך נאראטיבית ,  כ ס י פ ו ר  מ  ח ד  ש   של החוויה, דרך מעין הקרנה מחדש של סרט החוויה על שולחן העריכה של הנפש, כשהסיפור עובר עיבוד ותמצות במתקן ההסמלה הזה, תוך שינויים המעדנים ומשנים פרטים בסיפור עד למצב שבו  שהנפש הספציפית הזו תוכל לקבל ולהטמיע את מה שקרה בלי להיפגע.  לא פלא, אגב,  שאנחנו נצמדים לסרטים ולטלוויזיה בנואשות כזו – הם כנראה דומים מאד (מסמלים…?)  את התהליך הפנימי העתיק בעולם, המתרחש שוב  ושוב  עוד מקדמת דנא.. הסרט/חוויה המעובד מושם על קלף ומונח לו על מדף הזיכרון כחוויה המעשירה  (או אולי מזהירה?) את נפשנו. ובוודאי נמצאים שם הקלפים כולם בקשר הידהוד אהדדי אחד עם השני… והנפש הומה.

ומה אם החוויה גדולה מהכיל?

באמת, מה אז? כמו בכל אורגניזם חי, נוצרת אז  סכנה של ממש, כי אם ננסה לעכל את החוויה למרות גודלה הרב, עלול להיווצר אובדן אנרגיה גדול מדי, ואז סכנת כיליון ל אורגניזם (חי). כדי למנוע את זה נוצר  (עוד מאותה קדמת דנא) אותו מנגנון המגן ומאפשר הישרדות הנפש,  היא ה מ חל ה .

אם לתת דוגמה מעולם המיקרו חיים, הרי זה כאותה אמבה, אשר נוהגת לספוג מזון בדרך של פינוציטוזה: – היא שולחת את הממברנה של גופה ומקיפה את "פרור" המזון הנועד לקבלה פנימה ואז מכניסה אותו להכילו ולעכלו בתוכה . האמבה בסיפור שלנו נטלה פנימה  פרור  ג ד ו ל  מ ד י , ונתקעה. היא קלטה הכל  פנימה אמנם, אבל חלק מהפירורנישאר גשמי, לא מעוכל . אין לה מספיק כוח/נפח/יכולת לעכל את הכל.  כך גם החוויה, כשחלק ממנה לא ניתן לעיכול הוא נשאר במצב גשמי בתוך הנפש ומאיים על שלמות הנפש…

"הסדר המחלה"  מאפשר למצב הבלתי ניסבל הזה להיעשות  נ ס ב ל ,  על ידי יצירת משהו גשמי כואב   ב ח ו ץ,  בגוף, מחוץ לנפש, בעל דרגת כאב דומה ומשלימה לכאב הפנימי, ובכך לאזן  את אותו כאב פנימי, בינתיים.

אפשר לראות את זה יפה בדימוי הגרפי (ציור 1) כאשר אם נתאר את מהלך החיים כספיראלה הנעה לאורך העקומה מלידה עד זקנה, הרי מצב של בריאות (היינו: אושר, הרמוניה, אהבה, שלום, אלוהים…) יתרחש צמוד יחסית לציר המרכזי כאילו מעצמו: קולטים חוויה, מעכלים אותה והולכים הלאה מעלה במהלך  הספיראלי של החיים. כאשר ניקלטת חוויה שהיא קשה מהכיל, היא גורמת למועקה והתהליך נוטה פנימה אל תוך הנפש בכיוון של  הסתגרות מהעולם החיצוני המאיים (ספיראלה פנימית). כדי למנוע התנתקות שלמה של הנפש מהמציאות, קרי: פסיכוזה, מופעל הסדר המחלה המפורסם, כאשר הכאב/ נגע/ התנהגות חיצוניים (ספיראלה חיצונית) מאזנים את הכאב הפנימי כשהם מהווים לו ניגוד משלים, המאפשר בינתיים לשרוד דרך מהלך ספיראלי בעל משרעת רחבה יותר (ספיראלה רחבה מקשרת)..

ציור אחד

ציור 1

המחלה כאן נובעת והיא כך ביטוי נוסף ל ח ו ק הנמצא בבסיס כל הדברים , לכאורה, היינו "שאיפה מתמדת להרמוניה בין ניגודים משלימים,  דרך תהליך ספיראלי של מוות ולידה מחדש". ("הומאופתיה – ריפוי בדרך המשל")

אדם בחייו מוזמן תמיד ללכת בתהליך הזה, בכיוון, בדרך אל ההרמוניה השלמה. הוא לעולם לא יגיע ממש שמה,  אבל אין צורך. מספיק רק להיות  ב ד ר ך, ואם אפשר עוד בגלגול הזה. זו הדרך אל בריאות, שלום, אהבה, אלוהים, כל מה שבקו האמצע. מי שנמצא בדרך  – כאילו נמצא כבר שם, בבריאות השלמה. כי מה היא בריאת שלמה אם לא "הליכה בלב שלם לקראת  בריאות שלמה". הכל תהליך  והכל מהותו תהליכית. שכן  הכל צפוי, והרשות נתונה: להיות בדרך לשם  – ואז הוא כבר זכאי בעיני שמיים – או – וזה אנושי מאד ובהחלט סביר לגמרי –  לבחור בכיוון ההפוך, בעבודת אלילים. ארבעה הבנים בהגדת פסח:  שלושה מנסים לעשות דרך, לשאול שאלה, לנגוע בכאב , והם כבר בדרך אליו, יתברך, כשכל אחד בדרך עושה זאת בדרך ההתנהלות המיוחדת שלו. אבל הרביעי הוא רשע: לא כי הוא לא מצליח להגיע למטרה – אלא כי הוא  אפילו ל א   מ נ ס ה.  לכן הוא רשע, וכופר בעיקר, וכשכולם יגאלו באחרית הימים – הוא לא יגאל. רק – כי הוא לא מנסה. זה אנושי לבחור בדרך בחירה זו – כמו שאנושי לרצוח, אבל אז אות קיין על מצחך….

מחלה מקילה מאד את צומת הבחירה הזו, כי היא מאפשרת לאדם להמשיך ללכת בדרך, בינתיים!  הוא עדיין ה ו ל ך  ב ד ר ך ,  וגם אם עליו להשקיע עכשיו אנרגיה נוספת כדי להמשיך  – הוא שורד, בינתיים, ויש סיכוי שפעם, פעם יאסוף מספיק כוחות כדי לעשות את התיקון המיוחל ולרפא לפייס לעכל את אותה חוויה קשה, המחכה לו בסבלנות כמו על גחלים לוחשות…מתי? במהרה בימינו, אנחנו מקווים, עדיין בגלגול הזה, אם אפשר… אמן.

אז מחלה זה דבר בריא?!

חבל על הזמן: מחלה היא  הדבר הבריא ביותר שיכול אדם לעשות ברגע שבו חוויה גדולה מדי מאיימת לעכל אותו במקום ההפך.  הוא משיג בכך  ס ו ג   ש ל   ב י נ ת י י ם, איזון על תנאי מתמשך המאפשר לו לשרוד, בינתיים.  כולנו ישנים, אומר ר, נחמן מברסלב; כולנו עיוורים אומר הסופר הפורטוגזי סארארמגו; כולנו חולים, אומר הרופא; כולנו עובדי אלילים אומר המקרא: שכן מה אומר לך האליל? בסדר, אני פוטר אותך מלהתמודד עם החוויה הזו. אבל מה אתה משלם לי? פסוריאזיס? אסטמה?. אפשר גם קצת כאב ראש, בבקשה?  תחתום כאן וכאן, וכאן….  ההסדר הזה הוא ברכה גדולה.

סוג המחלה נקבע אולי על פי הרשום בגנים, לאמור – אם כבר תצטרך להוציא קצת קיטור החוצה – אצלך זה ייצא כפסוריאזיס, ואצלו כאסטמה, ואצל אחר כאיסכמיה של הלב. ועוד אצל אחר כהתנהגות של הגזמה או התמכרות כמו עישון, אכילת ייתר, חרדות , ועוד נאורוזות שונות ומשונות… כולן מחלות מובהקות,  ברוך השם, שהשם – יתברך שמו, מעניק לנו בחסדו  כדי שנחזיק מעמד, בינתיים.

קיין, אגב, לא ידע להגשים מחלה: הוא מעדיף (כמה אנושי ונפוץ) לזרוק את הכאב החוצה, על מישהו    א ח ר, על אחיו. הוא מוציא  מ ל ח מ ה. אלוהים אומר לו מיד: מה אתה עושה??  אתה תהרוג אותו! הלא " אם תיטיב שאת" (דברים ד 7) , אם תצליח לשאת ולעכל את קנאתך, לפייסה  ולהביאה לטוב (הרמוניה) – מה טוב. אבל "אם לא תיטיב", וכמו שקורה לא פעם יגבר עלייך כעסך – הרי לפני שתהרוג מישהו ואי אפשר יהיה לתקן, מוטב שתיזכר בהסדר המחלה המבורך שהענקתי לכם בני האדם, שהרי במחלה מתקיים מצב בו "קרוב לפתח חטאת רובץ"  –  אותו כאב קנאה שלך נמצא אז קרוב לפני השטח, נפשית,  "ואלייך תשוקתו"  – משתוקק לפיוס ונחמה. אבל האם בכוח החרב תעשה שם שלום? חס וחלילה! אלא  – "ואתה תמשול בו"! בדרך ה מ ש ל  תעשה שלום בקרבך.היינו – אם תדע להמשיל, להסמיל את החוויה, רק אז תרגיע/תפייס/תקטין/ את הכאב למימדים שאפשר להכיל, ותוכל להימנע מהוצאת כעס בצורה רצחנית שכזו.

אז איך קורה הריפוי, בסופו של דבר?

נראה לי שכמו פעמים רבות סוד תיקונו  של דבר טמון בו עצמו (כניגוד משלים, בסדר). כך גם את סוד הריפוי נמצא אולי בבחינת עיקרון המחלה עצמה שהרי מה מייחד את מצב ההישרדות  שמאפשרת המחלה? זהו המצב האנושי שהייתי מגדיר כ "ח ו ז ר   ח ל י ל ה ". יש כאן הגנה, מושג כאן ביטחון, אבל הוא תלוי בכך שהכל יתנהל כשהוא חוזר על עצמו ללא שינוי. בני אדם אוהבים שגרה בטוחה, ששום דבר רע לא יקרה,     ח ס  ו ח ל י ל ה… מעדיפים אנחנו לרקוד,  ל ח ו ל ל  את המחול הבטוח של חיי החולין שלנו, עוד ועוד ושוב ושוב, גם אם משעמם –  לפחות זה בטוח….שום דבר לא קורה….   וגם לא יקרה… אז מה אם קצת משעמם…

כן שום דבר רע לא קורה, אבל גם שום דבר טוב לא ממש קורה. שהרי מצב של "טוב" הוא זה של הרמוניה שלמה. החוזר חלילה הוא מצב  בטוח משינוי אבל גם מנוע משינוי שיכול היה להזניקו קדימה בתהליך האנושי שלו, לוותר על אלילים ולהתקדם אל הרמוניה של ממש. ואילו הוא  חוזר לו חלילה  עד עולם,   אלא אם כן… אלא אם כן?  אלא אם כן יתרחש נ ס!!!

נס, אומרים הוא התערבות של כוחות מחוץ לדרך הטבע כדי לשנות דברים מהותיים . תומר פרסיקו במאמר(" הקפיצה הגדולה", מאת תומר פרסיקו, מדור NEW AGE  ב NRG  של מעריב מ 20.4.08) מכניס את הנס לגבולות הטבעי  כשהוא אומר  "… גם אצלנו בנפש נס הוא מאורע "על טבעי", אלא שכאן, כמובן, טבע הוא במובן אופי, כלומר על טבעי הוא  מ ע ב ר  ל ט ב ע נ ו   ה נ ו ר מ ל י ,(הדגשה שלי, מפ) הרגיל, החוזר על עצמו, משהו מעבר לדפוסי ההתנהגות הרגילים שלנו"..

נס קורה כשאדם מרשה לכוחות מחוץ לטבעו שלו לבוא לעזרתו ולאפשר לו חיזוק  בדרך התהליך האנושי שלו.

הסופר אייאן מקויאן פותח רבים מספריו באירוע טרואמתי המטלטל את הגיבורים ומוציא אותם משגרת  החוזר חלילה שלהם.  הוא ומאפשר להם  ה ז ד מ נ ו ת – לפעמים ממש מכריח אותם – לעשות דרך. הטילטול הזה הוא לא פעם בבחינת נס, כמו שמתבטאים לפעמים חולים שפריצת מחלה אצלם הייתה בגדר נס כזה.

ממש בתחילת  דרכו כמנהיג הרוחני מקבל משה הדגמה של מהות הנס האלוהי כאשר הוא רואה את הסנה שאיננו עוכל " וירא מלאך ה' אליו בלבת האש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל (שמות  ג 2)

משה מוזמן להשיל נעליו כי אדמת קודש היא זו, זירת הבערה של הסנה. ואכן כאן מדגים האל למשה את אחד מעקרונותיו הגדולים ביותר: מי שיכול למנוע איכול/עיכול של סנה, יכול בעזרת 'ה 'נס' שנותן האל   (היפוך אותיות סנה)   ל א פ ש ר  עיכול במקום שקשה הוא!

זהו, אם כן, תהליך ההבראה: אנרגיה שבאה מבחוץ מעצימה את יכולת עיכול החוויה של האדם.

מה עושה דבר כזה בחיי היום יום שלנו,  מהו הדבר, איזה רגש נותנים ההורים לתינוקי יום יום ושעה שעה כדי לחזקו בהתמודדוית הראשונות שבחייו הצעירים?  ח ו ם    ו א ה ב ה. חם ואהבה הם תרופה מס. 1,2,3,4,5.לכל מחלה, בכל גיל, וכולנו מקבלים אהבה כמיטב יכולתנו. אבל אם אנו בכל זאת חולים,  אז כנראה צריך ע ו ד  מ ש ה ו להתחזק בו. והנה, במקום העשירי, בצניעות , נמצאת ההומאופאתיה.

לסיכום, אפשר למנות שלוש דרכים בהן אפשר לעזור בתהליך קבלת החוויה, לרפא:

1.להגדיל את מיכל הנפש – את זו עושה ה א  ה ב ה, שעל הכל תכסה, ואת הכל תאפשר להכיל. כיסוי כמו זה הנעשה ביום כיפור, כלומר כפרה. כיפור (כמו גיפור) משמעותו המילולית היא לסלוח למחול על חטא עברה וכדומה (מילון… עמ 497) אבל באותו איות משתמשים גם לכפר – מרח בזפת או בחומר אוטם אחר. כלומר לכסות בצורה אוטמת. אם נעביר את יריעת הכיסוי גם מתחת למכוסה נוכל להכיל אותו לגמרי – היא היא מטרת פעולת העיכול הנפשית, להכיל בנחת משהו. ככל שגדול מיכל הנפש  – או גדולה גמישותו – כן יכול הוא להכיל יותר.

2.להקטין את האש – זו שמרתיחה את הקיטור היוצא כמחלה… את הקטנת האש  עושה סיפור טוב, סיפור עם או משל, כמו בסיפור כבשת הרש שמספר נתן הנביא לדויד המלך השרוי (בצדק ) בתחושה שהוא הפושע הנורא בעולם. עם שמיעת הסיפור מבין דויד שהיו עוד רבים כמוהו  חוטאים, כה רבים עד שנוצר מזה סיפור משל, ולכן אין הוא אלא חוטא רגיל, אחד מרבים, ולא הפושע הגדול העולם, וכך מוקל לו, החוויה נעשיית ברת הכלה. צרת הרבים, חצי נחמה…

3.להקטין את החוויה – זאת עושה הומאופתיה כשהיא עוזרת להסמיל את החוויה, להקטין אותה, לעשות אותה SMALL. קלה להכלה בנפש. ואז יבוא ריפוי, בע"ה.

מחלה זה דבר בריא, וריפוי בא מבפנים. הבה נתרפא באמת

Read Full Post »

"להיות או לא להיות, וזו השאלה: מה נעלה יותר, לשאת חצי גורל אכזר אבני מרגמותיו, או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים, למרוד וקץ לשים להם. אולי לישון? ודעת – השינה הזו תשים הקץ לכל מכאוב ואלף הפגעים. לישון. אולי לחלום? הא, כאן המכשלה…"

עם תחילתו של האלף הבא מתחדד מחדש הוויכוח שבין שתי שיטות הריפוי העיקריות: זו המקובלת, מערבית-מדעית-קונקרטית, המנסה לגרום להיעלמות התסמינים החיצוניים, ואשר דורשת הוכחה מדעית לכל תרופה, לבין זו המזרחית-משלימה-מיסטית, המנסה להתחקות על סיבתה הפנימית של המחלה, ומרפאת בכך שמאפשרת פעולה של ניגודים משלימים. מהי הרפואה הנכונה משתיהן? אין ספק שלמערבית יתרון במצבי חירום, בעיקר אלו הדורשים התערבות ניתוחית מהירה להצלת חיים, ואילו המשלימה טובה בעיקר למניעת המחלה. אפשר לומר, אולי, שהמערבית מטפלת לא רע בכלל בסיבוכים החריפים הנובעים מכך שלא נקטנו את הרפואה המשלימה מבעוד מועד…

אבל האם ניתן לומר בפה מלא שאחת טובה והאחרת רעה? הרי בשתי השיטות עלולים אנו לטפל בסימן החיצוני, בתסמין, במקום בסיבה האמיתית למחלה; לרפא את ביטוי החיצוני, אך לא את הנטייה למחלה, וזו תחזור בצורה זו או אחרת. דומה הדבר לקיצוץ נופו של צמח היבלית, בלי לטפל בשורשיו. תוך זמן קצר ישוב ויצמח. הרפואה הטובה היא זו המטפלת בשורש המחלה, ולא רק בהופעתה החיצונית.

אבל מהו השורש? מהי מחלה? מהי בריאות? איזה סוג של הרפיה יש בבסיס הריפוי האמיתי?

בריאות
ללכת בדרך בנחת

הבה נדמה את מצב הבריאות להליכה בדרך רחבה (ציור 1), כאשר ההלך  נמצא רוב הזמן קרוב לקו אמצע הדרך, שומר על קצב וכיוון קבועים ללא מאמץ מיוחד. והנה מתחילה לנשב מולו רוח חזקה המאיימת לעצרו או להסיטו מן הדרך. מי מאיתנו לא התנסה במצב כזה. מעתה ישקיע ההלך מאמץ גדול כדי להמשיך לשמור על עצם ההליכה. הוא ינסה ללכת בפיתולים הולכים וגדלים, כנחש המתפתל בחוזקה סביב ציר האמצע של הדרך, כשהוא מנסה בכל כוחו להתקדם בכיוון המקורי למרות התנודות. אותו מצב יכול להתרחש גם כאשר ההלך חש שלא בטוב, עקב סחרחורת או כאב בטן או כל כאב פנימי אחר.

זהו מצב של מחלה. עם כל הקושי הכרוך בה מאפשרת המחלה לשמור על שני ערכים חשובים ביותר: (1) ההליכה עדיין מתקיימת. (2) נשמר הכיוון הכללי של ההליכה כך מוסיף ומתקיים העיקרון של תהליך, וכל עוד יש תהליך, גם אם הוא לקוי, יש סיכוי לתיקון, לריפוי.

ריפוי  יהיה כל תהליך אשר יעזור להלך להרפות מעט מהמאמץ הקיצוני של תנודות לכאן ולכאן, ולחזור להליכה סביב קו האמצע של הדרך. רפואה טובה תאפשר לו לעזוב קיצוניות,  לחפש את הפשרה, השלום, ללכת לאזור הביניים, אזור ההרמוניה, מקום האמצע שבין הניגודים, מקום של קול דממה דקה. ומהי רפואה שאיננה טובה? אמור מעתה, כל רפואה שלא תוליך חזרה למקום הזה, או שתוליך אליו רק לכאורה.

בריאות ומחלה
היציאה מגן העדן

גן העדן הוא מקום מוגן. אין בו רוח פתאומית, אין סחרחורת ואין כאבי בטן. הכול שקט, יציב, ידוע מראש, לא קורה בו משהו מיוחד. בעצם לא קורה בו שום תהליך… אם נחזור לדוגמת ההלך והדרך (ציור 1), שהות בגן העדן היא כמו ללכת ממש ממש על קו האמצע ללא כל תנודה ולו הקטנה ביותר. זהו קול הדממה הדקה… איזון כל כך מושלם שאין בו תנועה כלל, אלא רק פוטנציאל של תנועה. בעצם גם זה הוא מקום קיצוני, ממש כמו שולי הדרך…

במעשה האכילה מעץ הדעת טוב ורע בוחרים בעצם להיוולד מגן עדן זה של בריאות מושלמת מדי, אל מחוץ לחומה, אל מקום שבו רוח פתאומית וכאב הופכים אפשריים, אבל האתגר לנסות ולהתגבר עליהם נותן איזו משמעות לחיים. יוצאים אל תחום החיפוש של האיזון הדק בין טוב לרע – תחום הבחירה בין מחלה לבריאות.

למרות הבטחתו ("כי ביום אכלך ממנו מות תמות" בראשית ב' י"ז) אין האל ממית את הזוג החוטא. כבר אז הוא מתייחס אל אזהרתו כאל משהו סמלי: כן, משהו מת בך היום, אדם, הנה אתה יוצא לדרך חדשה, הנה אתה נולד מחדש. כך שולח אותם האל הרחק ממכורתם, למסע חיפושים בניכר.
בריאות אמיתית, לומד האדם, איננה מצב קיצוני – כמו גן העדן – שרק טוב בו, אלא מצב שיש בו גם טוב גם רע, תחום דינמי של חיפוש. עצם החיפוש יכול להוליך אותם מתחום האיזון הלקוי, מחלה, אל תחום של איזון מושלם יותר – בריאות. הבחירה היא שלהם. פרשת הגירוש מגן העדן היא הכרזה על כניסת האדם אל תהליך החיים, אל תהליך החיפוש אחר מצב של איזון הרמוני, כלומר בריאות, כאשר הוא נע בין שני הקטבים: בין זה של גן העדן שממנו גורש (קיפאון של פוטנציאל בלתי מנוצל) לזה של הגיהנום (אש המלחכת ומאלצת אותו לרוץ בתנודות גדולות בין שני צדי הדרך).

פרשת קין והבל מדגימה סיפור מחלה קשה, שסופה מוות ועצב, אבל גם תקווה לריפוי.   זהו תיאור המקרה הראשון בעולם של מחלה. אולי נתעכב עליו מעט.

פרשת קין והבל
האם אפשר להיטיב שאת?

רגע אחרי שהאל מקבל את מנחתו של הבל ואילו אל מנחתו של קין איננו שועה, כבר ברור שיהיו צרות. חורה לו מאד, לקין, ופניו נופלות ממש ממש נמוך. זה הרגע שבו פונה אליו אלוהים ואומר לו: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו."

לא ברור איזה רושם עושים הדברים על קין, אבל כבר בפסוק הבא שני האחים בשדה, והדבר הנורא מכול קורה: "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו." אחרי כן, אתם יודעים, אלוהים עורך לקין משפט בזק, שבסופו אין הוא הורג אותו, כמו שאפשר היה לצפות אולי בימים קדומים כאלו, אלא ממש בדומה למה שעשה עם אדם וחווה שולח אותו למסע גלות ממושך: "נע ונד תהיה בארץ." ולא עוד אלא ש"כל הורג קין שבעתיים יוקם, וישם ה' לקין אות לבלתי הכותו כל מוצאו". כך יוצא קין מלפני האל ויושב בארץ נוד קדמת עדן.

בפסוק הזה ובפרשה כולה טמונים לדעתי סוד המחלה וסוד הריפוי כאחד. כי קין הוא החולה הראשון, אבי החולים כולם, ומשום שהוא חולה קורה כל מה שקורה. אל מול מצב המחלה הזה מציג האל את הדרך לריפוי, כולה לבחירתו של האדם.

קין
החולה הראשון במקרא

את מקור הצרות אפשר למצוא כבר סביב הלידה. לא במפתיע אמא אשמה: "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'." הירש (ר' שמעון רפאל הירש, פרשן מופלא של המקרא שחי במאה שעברה, מודרני בצורה מדהימה) טוען שחוה פיתחה הרגשה אגוצנטרית של קניין בעניין בנה בכורה, מעין גאוות לב – התגאתה  שבכוחה היא עשתה אותו, על כן קניינה הוא.

כך נולד קין להיות איש קניין, רכוש, חומר, להיות ילד טוב, למלא את ציפיות ההורים. הרי לא פעם כך קורה – הבכור נוטל על שכמו את עומס ההשלכות של ההורים יותר מכל ילד אחר במשפחה. ואילו הבל נולד שני. וילד שני כמו ילד שני – פחות ירדו עליו, אולי יותר נתנו לו להיות הוא עצמו, יותר חופש. הוא הופך לרועה צאן.

קין גדל להיות איש אדמה, בעל הכרה עצמית וגאוות הקניין. הוא הבכור, האחראי, עושה כמצוות אמו, הולך בדרך הסלולה לו. שמו מכיל את שורש הקניין; בעל אדמות הוא ואת האדמה הוא עובד. מהי סכנת ההקצנה, ההליכה אל שולי הדרך, מהי המחלה האורבת לאיש האדמה? שיגזים בערך הקניין, בערכו של הגשמי, שישתעבד לאדמה ויעבוד אותה,  עד כי תיעשה לו ערך עליון, ורוחו תהיה כפופה לחומר. שיהפוך את עבודתו לאליל וימעיט בערך החלק הרוחני. לא פלא, אומר הירש, שאצל עמים חקלאיים התפתחו לראשונה עבדות ואלילות.

הבל הוא ילד שני – קליל, רחפן, לא לוקח ללב. אין לו קניין קבוע, הוא רחוק מסכנת הפרזה בערך החומר. עיקר עיסוקו ביצורים חיים, שהטיפול בהם מעורר רגשות של חיבה ורוך. קניינו נייד הוא, ויש לו זמן וכוח לעסוק בערכים אלוהיים ואנושיים. אלא שגם הרועה חשוף לסכנת הגזמה וחולי: הוא עלול לרחף גבוה מדי, להינתק מקרקע המציאות, להיות יותר   מדי רוחני… בכך עלול הוא לבוא לידי חטא לא פחות מעובד האדמה.

ובכן, חיים להם שני האחים זה לצד זה, האחד במחרשה והשני בצאן, וכאילו הכול בסדר… אבל: "ויהי מקץ הימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'."  מנחה, מספר לנו הירש, היא קרבן מתנה, אות של קבלת מרות, מילה הבאה משורש "נחה"  – הנחיה שמנחה אותי האל בדרכי – ובהבאת הקרבן אני מודה לו ומאשר את מצב ההנחיה הזה, את מרותו.

והנה, קרבנו של קין איננו מתקבל.

הקרבן שלא התקבל
איך ידע קין?

שניים מקריבים קרבן בו זמנית. איש איש מביא מתוצרתו ומניח על המזבח. "ויישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל  קין ואל מנחתו לא שעה." האלוהים לא מתייחס למנחתו של קין. עקב כך נכנס קין מיד למצב רוח של ממש: חורה לו בפנים, בנפשו, ובחוץ אפשר לראות מיד איך נפלו פניו…

והנה השאלה הקלאסית:  איך ידע קין שמנחתו לא התקבלה? איך הוא ידע? האם דרך עשן הקרבן שלא עלה למעלה? לא. העשן בוודאי עלה, כמו כל עשן… אז איך נודע לו? הוא פשוט ידע: קין בא לטקס הזה לא מוכן, לא הרמוני, לא בריא. עוד הרבה לפני הקרבת הקרבן דחה האל את מנחתו של קין. בתוכו, פנימה הוא לא קיבל אותו. רוח של הרמוניה ואיזון ושלוות נפש ואורך רוח – כל המרכיבים האלו של הרוח האלוהית –  לא היו בו כאשר בא להקריב.

אפשר להרחיק לכת ולומר שקין הוא עבד לקניינו, שאפתן, וורקוהוליק, קצר רוח וכעסן, אשר שואף לעוד ועוד קניין מעל לכול, ולכן לא יכול היה האל להיעתר לו, שהרי עצם הקשר עם האלוהים והיעתרותו הם משהו שקורה פנימה וחוצה בו זמנית. כלומר קין בא להתקרב ולקבל אישור לקיום רוח האל בתוכו, כאשר למעשה ברוחו הוא באותו רגע רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.

יש הבדל בעצם כוונת הקרבן, כאשר הוא בא מאדם בריא כמו הבל, שכולו כוונה מבפנים, מול קין שנפשו מסוכסכת עליו, שיש בו כאב לא מעובד, שחולה הוא. משהו רובץ שם, מפלצת כאב בודדה המשוועת למגע, לפגישה, לסליחה. ועד שלא ייפגשו, עד שלא יעשו שלום בפנים, קין והמפלצת, יצא קצף הפחד והמתח החוצה.

"אתה שואל למה נפלו פני? למה חרה לי כל כך? אני כבר אומר לך: האם עלה בדעתך שלהבל הרשו להיות הוא עצמו, בעוד אני, קין, חייב להיות קודם כול מה שההורים רוצים ממני; או זה שנהייתי עבד לאדמה זו שאני עובד בזעת אפי ואין לי רגע להסתלבט סתם כך בשדה, כמו המנוול הזה, אוכל לחם חסד הזה, הבל שלא יודע עבודה קשה מהי ורק מתמזמז לו עם העדר המסריח שלו, ומדי פעם פורץ לי את גדר השדה, שכרגע גמרתי לחרוש, או אם עוד לא פרץ אז בוודאי יפרוץ, המנוול, אני מכיר אותו… פרחח, שאני לא יודע למה אמא תמיד מעדיפה אותו על פני. לא מסתפק בזה שאני, הבכור, מקריב קרבן בשם המשפחה, הוא צריך להידחף ולהביא מהכבשים העלובות שלו, ועוד קורא לזה "בכורות צאנו וחלביהן". בכורות MY FOOT!!! אני הוא הבכור! אני מנהיג המשפחה! מי הוא חושב שהוא?! אני… אני…"

והנה ברגע זה, ממש לפני הפיצוץ, כאשר קין נישא על גלי הכאב מתוכו ועומד להשליך את כל כעסו על האחר, על אחיו, דווקא אז הוא שומע את בשורתו-תחינתו של האל לעצור רגע, לראות את האמת, להבין מהיכן נובע הכעס הזה ולעשות משהו לתיקון פנימה, במקום להוציא את הכעס החוצה, על האחר.

הלוא אם תיטיב שאת
תחינתו של האלוהים לריפוי

אילו היה קין מוכן להקשיב לנפשו שלו, לניצוץ האלוהי שבתוכו, היה שומע את האל אומר בערך כך: "כן. אני יודע. יש בך כאב עתיק המבקש מוצא, המבקש פורקן, המבקש חיבוק ונחמה. אני יודע, שאמא לא היתה שם מספיק בשבילך, שראתה בך קניין והתגאתה בך, ורצתה שתהיה בדיוק מה שהיא רוצה, ואבא שהרביץ לך מכות רצח כל פעם שרצית קצת לשחק בחוץ במקום לעבוד בבית, אני יודע. אני יודע שהכאב הזה שנגרם לך בתוכך הוא זה המפעיל אותך, הוא זה שבגללו אתה עומד לעשות את הנורא מכול, לקחת את נפש אחיך עצמך ובשרך, בגלל הכאב שכלל אינך אשם בו קין, אני יודע…

"אבל הקשב לי קין, אתה חייב לדעת, הבחירה בידך, עדיין: אם תיטיב לשאת את הכאב הזה, אם תיטיב להתמודד איתו, או אז יש לך סיכוי להרפא. אם תאזור אומץ להיפגש עם המפלצת הזו שבתוכך, לעמוד מולה, מול ראשיה המתחדשים באחת כל פעם שאתה כורת אותם, מול מבטה המקפיא, המצמית, אם תדע לחבק את הנורא שברגשותיך, את פחדיך הראשוניים ביותר, הכמוסים ביותר, אלו שנכוו בך כשהיית בן חודשים או שנים ספורות בלבד, אלו שבגללם אתה פועל, מופעל  כמו מתוך נדר עתיק, כמו אחוז בקללה שאין לה מרפא"

הלוא אם תיטיב שאת – ל"טוב" יש כאן מובן מיוחד במינו: "וירא אלוהים כי טוב," אומר האל על מעשה ידיו, פעם ראשונה כשהוא בורא את האור מול חושך התוהו, ופעם שנייה כשהוא בורא את המינים השונים של הצמחים, זה מול זה, ופעם שלישית כשהוא בורא את המאורות הגדולים זה מול זה וכך הלאה; טוב הוא תמיד מצב שבו  האל מציב ניגודים   משלימים זה מול זה. לכן להיטיב לשאת את הכאב, משמעותו להצליח לשים מולו משהו שיהווה לו משקל נגד, שיאפשר להביא אותו למצב של "טוב" – מצב של איזון והרמוניה.

ואם לא תיטיב, מה אז?
אז אתה חולה

מוטב, על כן קין, שתנסה להביא את הכוחות אשר גועשים בתוכך סביב הכאב ההוא לשלום ביניהם, למצב טוב של הכלה בתוכך . אבל אם לא תיטיב – וזוהי אפשרות סבירה,  זה כל כך אנושי, כל כך נפוץ, כל כך מובן מאליו כמעט, כי הכאב כה גדול ועתיק – אם תבחר להיות במצב האנושי הנפוץ הזה של  מחלה, הנה מה שזה אומר: זהו מצב של בריאות, אבל פחות מוצלח יחסית לבריאות שלמה: אתה מתפקד לא רע, אבל צריך להשקיע מאמץ כדי להמשיך בדרך זו. זהו מצב המחלה.

"ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו": נוצר כאן הסכם שאפשר לקרוא לו הסדר המחלה: הכאב שוכן לו פנימה, במעמקי הנפש, רובץ לו שם כמו פר גדול רב כוח, בשקט ובעצם לא מפריע לאף אחד, בתנאי שאתה מפרנס אותו ומרגיע אותו ומשקיט אותו יום יום שעה שעה. שאחרת עלול הוא להתרגז…

ה"חטאת" הוא סוג של קרבן המוקרב עבור חטא עברה על מצוות לא תעשה. זהן סוג החטע של קין – הוא הרי עומד לעבור על "לא תרצח". חטאת, על פי הירש, הוא החטאה,  מצב שבו האדם מחטיא, סוטה מן הדרך הנכונה. והרי הקרבת הקרבן איננה אלא מעשה סמלי שנועד להחזיר את החוטא, זה שהחטיא, אל דרך הישר. מצב המחלה הוא לא פעם מצב מתמשך, לפעמים לאורך החיים כולם, ויימשך כל עוד הוא נח לחולה יותר מאשר לפגוש את הכאב.

המחלה – מרבץ נינוח
כי הרי נוח יותר להיות חולה…

"לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו." קיימת התשוקה… וגם הפחד והכאב. איך לגשר ביניהם? התשובה ניתנת ממש בגוף הטקסט. כל כך פשוט, והסוד הוא כרגיל במילה: תמשול. ואין הכוונה לשלוט בכוח הכוח, אלא להדריך ולהנהיג בכוח המשל.

המשל מפרק את הדבר הקונקרטי לשניים, לשני ניגודים, לחומר ואנרגיה: לדבר עצמו ולערכו הסמלי. אם רוצים לשלוט במשהו, ביצר למשל, בדרך של הרמוניה ואיזון, יש להפיק את הערך הסמלי שלו.

לעשות את מה שהיצר מורה – כן, אבל כחוויה רוחנית, לאו דווקא להגשימו ממש. לגעת בכאב – כן, אבל לחוש את משמעותו הסמלית, לא לעשות את הדבר הקונקרטי עצמו! להביא את יצחק אל הר המוריה כדי להקריבו – כן, כי צריך אמנם לעבור חווייה מתקנת של הקרבת מרכיב-דמוי-ילד עובד אלילים שיש בכל אחד מאיתנו. אבל להקריב את יצחק עצמו? חס וחלילה!! רק כמעט להקריבו, רק כאילו להקריבו, כך שהכאב יהיה אמנם ניתן לתחושה אמיתית מאוד, כך שנעבור את הקטרזיס הרגשי-הרוחני, אבל ללא המעשה עצמו. שכן גם הכאב, היצר, החטא הרובץ שם איננו חומרי, אלא רוחני רגשי. על כן רק במעשה של רוח-אנרגיה יכופר.

ומכאן (אגב) גם העיקרון ההומיאופתי האומר, שאם אתה רוצה לרפא מחלה גופנית, קונרטית, מוחשית, הדרך הנכונה לרפאה תהיה דרך תרופה סמלית, אנרגטית. את כאבו יכול קין לרפא רק דרך נגיעה רגשית רוחנית שלו עצמו בו. האם ישמע קין לעצתו תחינתו של האל? האם יבחר בדרך הסמלית?

קין חולה מדי, עדיין, מלהקשיב. לרגע בלתי נתפס, בלתי ניתן למדידה, ממש שנייה לפני שהוא עומד לעשות את הדבר הנורא ההוא, הוא שומע את קולו של האל שואל בתוכו, מציב לו מחדש את הבחירה. הייעתר קין? אבל אוזניו אטומות. הוא חולה מדי. הכאב ממלא אותו, אין בו מקום לדבר האלוהים. הבלתי נמנע קורה כבר בפסוק הבא: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו."

ויאמר כאן מלשון עשה, ביצע, בחר בקוטב הגשמי, המעשי. שהרי במעשה הבריאה אומר האל "יהי אור – ויהי אור". האמירה כאן היא זו שעושה, היא זו היוצרת מעשה בשטח, המשנה את המציאות.. "ויאמר קין": הוא פשוט בוחר לעשות מעשה, בוחר בפתרון הקל, להשליך על אחיו את כעסו-כאבו ולהרגו. איש חולה, קין.

מדוע אין האל הורג אותו, עין תחת עין? כי בזה לא יביא מרפא. במקום זאת הוא שולח אותו למסע ארוך, "נע ונד תהיה בארץ… אות קין על מצחך, סמל להולכי בדרך. הרי אם אהרוג אותך, אצטרך להרוג את רוב האנושות. הרי כולכם חולים, מסכנים שלי, בריאים על תנאי.. ומבול אני כבר יודע שאין טעם לעשות, עוד לפני שניסיתי, שכן אז אהיה בעצמי כחולה זה, המשליך את כעסו… לא, אין דרך מלבד התהליך עצמו, והתקווה להבריא את העולם. על כן, לכו בדרך, בני אדם. נסו להבריא. אני איתכם".

כך אומר להם האל, לבני האדם. והם, הולכים בדרך, לא חושבים על כל הדברים האלה בכלל. אבל כשהדרך מתחילה להשתבש, ומהלך הופך למחלה, או אז הם פונים לחפש את הרפואה הנכונה, הטובה. לא בשמים היא, אומר האל, בידכם היא להתרפא. רק הקשיבו לעצמכם ונסו להיטיב שאת… ואם היטב תישאו בעולו של כאב מוטב.

אך אם גדול מדי הכאב לשאת בתחילה, אין דבר. בידכם תמיד עוד דרך להתרפא בה, הדרך הארוכה יותר, זו אשר בה תלמדו לאט לאט למשול את הכאב כאילו משל היה. וזו אולי דרך הרפואה הטובה והמופלאה מכולן.

Read Full Post »

"הרופא איננו אלא שוליית הטבע" – גאלנוס

גם הבריאות וגם המחלה הן בעצם מצבים של איזון. השאלה היא איזה מחיר משלמים כדי לשמור על האיזון השברירי שיוצרת המחלה ואיזה תהליך ריפוי נדרש כדי לתקן את מצב המחלה ולהביא שוב לבריאות.
נפתח בסיפור. סיפור על בריכה ועל דג ועל עוד דג ועל ינשוף אחד ועל מה שקרה ביניהם.

היה היתה בריכה בלב היער, בריכה שוקטה, שלווה. ובבריכה גר דג; שומר הבריכה היה הוא. הבריכה –  ממלכתו, ולא היה דג אחד שלא סר בה למשמעתו ולא יצור שלא שמע לו. הדג שלנו, אולי נקרא לו חיוני, דאג מאוד לבריכה ושמר עליה מכל משמר. בולע היה כל אצה שניסתה לצמוח מעבר למותר, ומנקה את מי הבריכה מכל לכלוך שאיים לכסות את פניה השלווים. "זוהי בריכה עדינה מאוד," נהג לומר. "צריך לשמור עליה נאווה וזכה".

והנה, יום אחד, הופרעו באחת פניה השלווים של הבריכה: ממקור מים לא ידוע, מנחל תת-קרקעי שפתחו נסתר, זחל לפתע ובא פנימה צלופח ענק. אנה ואנה התפתל הצלופח, שחה על פני המים ומי הבריכה געשו ורתחו. נראה היה שהבריכה קטנה מלהכילו. חיוני, הדג שלנו, ניסה שוב ושוב לסלק את הפולש, אך ללא הצלחה. איש בזנב רעהו נשכו, סובבו, התפתלו… ללא הועיל.

והנה, כשכמעט תש כוחו, עלה במוחו הרעיון – אולי לחלק את הטריטוריה, אולי להפריד ולמשול. הצלופח יקבל את מעמקי הבריכה לרשותו, ואילו הוא ישוט לו למעלה, ופני הבריכה יישארו שלווים…

הצלופח הסכים, והשקט שב לשרור על פני המים, אבל רק לכאורה. מתחת לפני השטח געשו המים, וחיוני חייב היה עתה להשגיח כל הזמן שצלופח יישאר במקומו האפל ולא יפריע. הוא הלך והתעייף, חיוניותו ירדה, ראשו כאב, ואף עיניו קהו: הוא נהיה חולה. לא עוד נהנה מיפי הבריכה השוקטה… "זה לא מצב בריא," נאנח "איך מרפאים?"

ואז נזכר בינשוף, החכמה שבציפורים, שהיה בא לשתות ממי הבריכה מדי יום ביומו.

יושב היה בעיניים עצומות ומקשיב לסיפור ללא מילה וחושב מחשבות עמוקות. אמנם היו טענות שהוא פשוט מנמנם, ואף יצא לו שם של עצלן ללא תקנה, והוא אפילו לא טרח להכחיש: "הבא לרפא," נהג לומר "עדיף שיהיה עצלן וטיפש; עצלן כדי שישב בשקט ולא יתערב בסיפור, וטיפש, כי רק כך יבוא אל הסיפור ללא דעה קדומה…" החיות לא כל כך הבינו את כוונתו, אבל כאמור נחשב לזקן חכם.

אחרי שהקשיב רב קשב לסיפורו של חיוני, אמר: "כששניים רבים, צריך למצוא את דרך הביניים. מצבך, אני חושש, נובע מחולשתך, חיוני. אתה פוחד מצלופח ובטוח שאם תראה לו סימן של ידידות, הוא ינצל את זה כדי להשתלט על הבריכה כולה. אבל אולי זו אשליה, אולי זה לא  חייב להיות ככה. אפשר שצלופח רוצה להיות ידיד? אולי הוא מבקש רק קצת אהבה? בוא רגע, אלמדך דבר." הוא התקרב אל חיוני והגיע את מקורו בחרטומו של הדג, שזו דרכן של חיות להביע אהבה… חיוני חש את אהבתו של הזקן, את ניסיונו וחכמתו רבת השנים. התחושה היתה מרגיעה ונותנת כוח בצורה שלא הכיר עד כה. הוא חש שהוא מתחזק, שאיננו צריך עוד לפחד. הוא חזר לבריכה שמימיה סוערים היו משיוטו של הצלופח חסר המנוחה. חיוני ניגש אליו, ובלי מילים נגע אפו באפו. לרגע נדהם צלופח, שכולו דרוך היה להמשך המאבק. אבל אז, כולו רועד מהתרגשות, כרך עצמו סביב חיוני וחיבקו חזק חזק.

נו,HAPPY END  כזה לא היה כבר מזמן. לא רק שחיו להם באושר ועושר בבריכה הקטנה, ולא רק שחיוני הרשה לצלופח לעלות ולהשתולל גם על פני המים, אלא שאפילו הוא, חיוני, נהנה בעצמו להתיז מים ולעשות גלים: הן עכשיו יש לו חבר אוהב… ובסופו של דבר גם נולדו להם ילדים רבים, דגיגים ודגיגות לרוב, כי חיוני היה בכלל חיונית, כן כן. ואיך קראו לדגיגים האלה? בוודאי תשאלו ילדים. צלופחיונים קראו להם, צלופחיונים… עד היום הזה.

"רופא רפא (קודם כל) את עצמך," אמר פעם חכם אחד (רופא?). ואכן אין ריפוי מתקיים, אלא אם יהיה המרפא עצמו רפוי, תרתי משמע. שיהיה בעל אורך רוח, כמו שנאמר: "ארך אפיים." שנשימתו ארוכה היא, דרך שני הנחיריים. רק כך יוכל להעלות ארוכה… רק כך יוכל להביא מרפא.

כרופא אף אוזן גרון, עדיין חרוץ מדי ויודע יותר מדי, ברצוני לספר איך אני לומד ממטופלי אורך רוח, איך לימדו אותי לאורך השנים מהו טיפול נכון ואיך אני מנסה (ולפעמים גם מצליח) להביא לריפוי אמיתי או, לפחות, עוזר לחולים להבין את מהותה של בריאות, של מחלה וריפוי. ננסה לבחון זאת דרך סיפור דלקות האוזניים בילדים והטיפול בהם.

א. דלקות אוזניים חוזרות: למה הן קורות לילדים טובים?

דלקת אוזניים היא משהו שקורה כמעט לכל ילד בשנותיו הראשונות: קצת נזלת יום יומיים (הצטנן, המסכן, וקיבל נזלת), ולפתע הוא מתעורר באמצע הלילה בבכי גדול: האוזן כואבת. מהומה גדולה, אמא אמא, חיבוקים, ליטופים, הרגעה, הולכים לרופא, הוא נותן אנטיביוטיקה ותוך יומיומיים זה עובר… אצל רוב הילדים זה קורה פעם בחורף, אבל אצל חלקם יש דלקת אוזן כל חודש, וזה כבר ממש לא כיף. וכך בעיקר בחורף, בעיקר מתחת לגיל שנתיים, בעיקר בשנה הראשונה בגן סובלים עשרים אחוז מהילדים מתסמונת דלקת האוזן החוזרת (דא"ח). איך זה קורה? ואיך לרפא את המחלה?

ובכן, אצל הילד הזה – בדרך כלל בן חצי שנה עד שנתיים –  גרים חידקים בגרון. למעשה אצל כולנו בגרון יש מה שאנחנו מכנים "פלורה רגילה" של חידקים, שזכותם לגור שמה, ואין בכך כל רע, כל עוד אינם מנסים לתפוס מקום לא להם. כלומר: בין גוף לחידקים קיים מעין הסכם האומר: אתם שבו לכם כאן ברשות, במספר מוגבל, ובלבד שלא תחרגו מהמקום והכמות שהקצבתי לכם. מערכת החיסון של הגוף מקיימת כך מצב של מאזן כוחות המגביל את כמות החידקים ומכריח אותם לשבת בשקט במקומם ולא להתרבות מעבר למוסכם.

והנה, לפעמים קורה משהו שמאפשר להם לפתע לעשות את האסור: גם להתרבות מעבר למספר המאוזן, וגם  להגיע מן הגרון דרך חצוצרת האוורור אל האוזן התיכונה (ציור 1).

התרבות, יש לדעת, היא העיסוק העיקרי של החידקים, ואם רק מרשים להם הם עושים את זה בקצב אדיר. כל כך מהר, שתוך כמה שעות יש שם ה מ ו ן חידקים. הגוף לא אוהב את זה, בלשון המעטה, שכן ה מ ו ן חידקים דורשים מקום, על חשבון רקמות הגוף הנאכלות בידם. לכן שולח לשם הגוף את חייליו, התאים הלבנים, ופקודה אחת בידם: להשמיד! לסלק את הפולשים מן האוזן ולהחזירם למקומם הטבעי!

ערימות ערימות של שרידי החידקים נערמות בחלל האוזן, ובהם גם פגרי התאים הלבנים שנפלו על משמר המולדת. כל אלו, מעורבים בנוזלים המופרשים מכלי הדם, יוצרים יחד את הנוזל הסמיך הצהוב שאנחנו מכנים "מוגלה". המוגלה המצטברת דוחפת את עור התוף המעובה והאדום החוצה, מה שגורם כאב של ממש. והרי לכם דלקת אוזן.

מהו הדבר שהחליש את ההגנה והפר את מצב האיזון בין הכוחות? מצב ה"בריאות"? מה גרם למצב של הפרת האיזון והביא למצב של "מחלה"? מהו אותו גורם  מיסתורי?

אחד הגורמים המוזכרים בהקשר זה הוא הווירוס. ו י ר ו ס. מה זה וירוס?

ב. הווירוס – אויב או ידיד?

על הווירוס מקובל לומר שהוא הגורם לכל בעיית בריאות שנמשכת פחות משבוע, לא מסכנת את החיים ועוברת מאליה ללא טיפול מיוחד". ידועה גם האמירה המגחכת על כך ש"מחלה ויראלית לוקחת שבוע עם אנטיביוטיקה, ושבעה ימים בלי"… כלומר: יש כאן תהליך עצמאי לחלוטין שמתנהל על פי חוקים משלו, ובינתיים אנחנו כמעט לא יודעים איך להתערב בהם, ברוך השם. כך קורה שעוד לא ריפאו את הנזלת.

מהלך המחלה הויראלית כולל בדרך כלל שלושה ימים של חום ואי שקט – זהו שיא המחלה – ואחרי כן הולכים הסימנים  ופוחתים, עד שבתום שבוע עד עשרה ימים אין עוד זכר למחלה. אצל הילדים בגיל הגן יכול וירוס כזה לבוא גם אחת לשלושה שבועות. על פי רוב הוא אכן מתבטא רק בכמה ימי נזלת ואולי קצת חום ללא בעיה נוספת, ומספיק לנקוט בשיטת  "אקאמול ולסבול". אבל אצל חלק מהילדים, למשל אלו הסובלים מדלקות אוזניים חוזרות, אחרי יום יומיים של מחלה ויראלית המביאה לחסימת דרך האוויר אל האוזן, פורצת הדלקת החידקית. אומרים שזהו הווירוס אשר בבואו נותן את האור הירוק לחידקים לעלות לאוזן ולעשות דלקת. הוא מאפשר להם. הוא אשר מביא למחלה על-ידי הפרעה לאוורור תקין של האוזן התיכונה.

נוצר אם כן מעין תהליך מחזורי שבו עובר הילד מחלה ויראלית קצרה כל שלושה שבועות בערך, והשאלה היא אם זה יסתיים בזיהום ויראלי בלבד או שיתפתח בנוסף גם הסיבוך הבקטריאלי  שלה – דלקת אוזן חריפה. מה בין וירוס לבקטריה? וירוס הוא הקטן שבין השניים. הוא מתרבה בתוך תאי הרקמות תוך שהוא משתלט על גרעין התא ומפעיל את מערכות הבנייה של התא ליצירת וירוסים חדשים, עד שהוא הורס את התא, והווירוסים הבוקעים ממנו עטים על התאים האחרים בסביבה. הבקטריה היא תא בפני עצמו, המתרבה על ידי חלוקה לשניים שוב ושוב ושוב…

הזיהום הוויראלי מביא לפגיעה בשלושה מנגנוני הגנה מייצבים של האוזן (ציור 1):

1. הוא מונע אוורור תקין של האוזן התיכונה. כל עוד יש אוויר בחלל האוזן התיכונה, אין אפשרות להתפתחות חידקים. אוויר מפריע להם. הם זקוקים לנוכחות נוזל.

2.  הווירוס פוגע במערכת הגנה שנקראת mucocilliary system שהיא מעין מברשת עם המון ריסים קטנים שמכים בכיוון ה"חצוצרה" (תעלת האוורור של האוזן) כדי לסלק מן האוזן כל חידק שמצליח בכלל להיכנס.

3. הווירוס פוגע גם במערכת החיסון המקומית של האוזן, שאמורה ליצור נוגדנים נגד החידקים, וכך קל הם יותר להתבסס באוזן.

אם כן, הווירוס יוצר את התנאים המאפשרים לדלקת האוזן לקרות. הוא מאפשר לחידקים, שישבו שם מאחורי האף כל הזמן בשקט, לעלות כעת לאוזן ולהתחיל דלקת. הווירוס אשם בכל… האומנם?

ג. היפוקרטס אשם בכל

הסמיכות של זיהום ויראלי לדלקת החידקית של האוזן, התחושה שהוא הוא המביא לדלקת החידקית בכך שהוא מפר את האיזון הקיים בין החידקים ה"רעים" לבין ההגנה של הגוף, יצר אצלי במשך השנים תחושה של כאילו חוק שקיים כאן, אשר מסביר את מהלך המחלה. היה נדמה לי שגיליתי חוק חדש ברפואה: לכל מחלה יש תהליך מכונן. אבל אז נתקלתי במאמר (יגאל ורדי, שיחות) אשר דן בחוקי היפוקרטס, אבי הרפואה, שחי במאה הרביעית לפני הספירה.

בריאות, טוען היפוקרטס, היא מצב של איזון דינמי בין המערכות השונות של הגוף, כמו גם בין הגנות הגוף לבין גורמי המחלה. כדי שתפרוץ מחלה, ממשיך האיש, חייב לבוא גורם נוסף  מ ב ח ו ץ, אשר יחזק או יחליש את אחד הצדדים, ובכך יערער את שיווי המשקל ויטה את הכף לכיוון מחלה…

מהו אותו גורם נוסף, חיצוני, אשר בא פתאום באמצע החורף ומפר את שיווי המשקל במקרה שלנו?  ה ו י ר ו ס, כמובן. הוא אשר מטה בבת אחת את הכף לטובת החידקים, וכך מתאפשרת דלקת האוזן.

אפשר אם כך לומר שהווירוס הוא מעין מאפשר, הוא זה שמתיר לדלקת לקרות, הוא מרשה לכאב להתבטא, הוא נותן הזדמנות לדלקת להתרחש. מה בדיוק מאפשר הווירוס? האם כאב הדלקת הוא כאב מיותר שצריך למנוע אותו בכל מחיר, או שיש כאן ביטוי לכאב שמקורו אחר? האם יש לתהליך הזה משמעות חיובית כלשהי? האם מתאפשר כאן למשהו לצאת, משהו שצריך היה לצאת כבר מזמן, וטוב שיצא?

נשאיר את השאלה פתוחה כרגע, ונחזור למציאות היומיומית. שכן אפשר הרי לשאול:

מה זה חשוב? אם יש דלקת אוזן – תן אנטיביוטיקה ודי! כך עושים, לצערי, רבים מאיתנו הרופאים. אבל ברפואה, ככלל (למדתי עם השנים), אסור לטפל אם אינך נאמן לשני יסודות חשובים ביותר: אבחנה נכונה – מה היא המחלה אשר לפנינו – והבנת תהליך המחלה – איך זה קורה, מדוע דווקא כך.

ד. אבחנה נכונה – היפוקרטס נאנח פעם ראשונה

האבחנה הנכונה של המחלה היא אחד המבחנים הקשים של כל רופא, על אחת כמה וכמה כשמדובר בדלקות אוזניים. אני זוכר חבר, רופא ילדים מנוסה, אשר תפס אותי יום אחד במסדרון בית החולים, דחק אותי לפינה תוך שהוא מהדק את אחיזתו בצווארי וסינן כלפי: "כעת תאמר לי את האמת: האם יש עור תוף בילדים? אפשר בכלל למצוא אותו?" עשיתי אבחנה מידית שצווארי נמצא בסכנה, והבנתי שהתהליך עלול להיות סופני, ועל כן מיד הבטחתי לו שבוודאי אפשר למצוא את עור התוף, ובלבד שישחרר את עור הצוואר… אבל אחרי שנרגענו, הודיתי שאכן בדרך כלל קשה האבחנה של דלקת אוזניים בילדים. מדוע?

על-פי רוב מביאים ההורים את הילד עם חם גבוה, קצת נזלת והרגשה כללית רעה. על הרופא לבדוק ולהחליט אם לפניו מחלה ויראלית שתעבור עם קצת אקמול או שקרה כאן גם הסיבוך הבקטריאלי, כלומר חידקים עלו למעלה ועשו דלקת מוגלתית של האוזן, שרק אז לכאורה יש מקום למתן טיפול אנטיביוטי.

המכשול כאן הוא בתהליך האבחנה: קשה מאד לרופא לראות – תוך שימוש בעין אחת דרך האוטוסקופ – אם לפניו הסימנים האופייניים לדלקת אוזן, כלומר נפיחות בולטת של עור התוף וחוסר תנועה שלו או שעור התוף עדיין במקומו הרגיל, שקוף, עדין ונע היטב, או אולי תמונת ביניים… רבים מאיתנו הרופאים מסתפקים ברושם של "נדמה לי שראיתי משהו אדום" ורושמים מרשם לאנטיביוטיקה, אפילו שאין שם כלל דלקת חידקית. אז מה? אומר הרופא לעצמו, זה ליתר ביטחון. לא יקרה שום אסון, גם אם נתתי אנטיביוטיקה ללא צורך.  כך אני מחסן את הילד (ואת עצמי) מפני סיבוכים וצרות.

ובאמת כולם מרוצים לכאורה: הילד מרוצה שהולכים הביתה; ההורים מרוצים שהוא קיבל תרופה כלשהי; הרופא מרוצה, כי התור מתקדם ועוד אחד משלושים הילדים המחכים בחוץ יכול להיכנס; חברת התרופות מרוצה כי קונים את התרופה; החידקים מרוצים כי הם יכולים ללמוד יותר בקלות איך לפתח עמידות לתרופה… רק אחד לא מרוצה. רק אחד מעווה פניו ונאנח. מי הוא זה? היפוקרטס, ידידנו, כמובן. הוא, הרי, בעד רפואה טובה…

אבל לא רק בגלל היפוקרטס חייבים אנחנו הרופאים להתאמץ: תנגודת של חידקים לאנטיביוטיקה, בעיקר במחלות זיהומיות של ילדים, היא היום תופעה נרחבת מאוד בכל ארצות המערב ומאיימת להשאיר אותנו ללא כלי העזר הזה שפעם נחשב למחולל נסים. וכל זאת כי הגזמנו במתן האנטיביוטיקה ללא כל צורך, ובעיקר לדלקות אוזניים מדומות…

אבל גם כאשר האבחנה נכונה, יש בעיה עקרונית במתן אנטיביוטיקה: הטיפול מביא לחיסול החידקים באוזן, והתהליך של דלקת חריפה מסתיים מוקדם מהרגיל, אבל בכך אין ריפוי של הנטייה לדלקת, וזו עלולה לחזור עם הווירוס הבא.

ה. הבנת התהליך: הטיפול המונע  – היפוקרטס נאנח פעם שנייה…

הבנת התהליך עזרה לרופאים מאוד במשך השנים לתת את הטיפול הנכון: אם דלקת אוזן חידקית באה כמעט תמיד כסיבוך של המחלה הוויראלית, כלומר יום יומיים אחרי סימני הנזלת הראשונים, אולי אפשר למנוע אותה על ידי מתן רצוף, מתמשך של אנטיביוטיקה במנה קטנה, כך שכאשר יבוא הווירוס (פעם בשלושה שבועות) והחידקים ירצו לעלות לאוזן, הם ימצאו שהכל כבר מלא אנטיביוטיקה ולא יוכלו להתפתח! אתם מבינים?

ברפואה ידועה שיטה זו כבר שנים כ"טיפול מונע". בעיקר בחורף, שאז מצטננים הרבה בצינון ויראלי, מקבלים הילדים בעלי הנטייה לדלקת אוזן חוזרת כמות קטנה של אנטיביוטיקה משך חודש חודשיים ואף שלושה חודשים יום יום כדי למנוע את הדלקת, כך שכאשר בא הווירוס, הוא חולף ללא דלקת אוזן. כך נמנעות בעצם רוב דלקות האוזניים, ובא שלום על ישראל.

לכאורה השגנו כאן מצב של בריאות; אין יותר דלקות אוזניים. אבל אליה וקוץ בה:

לתרופה יש מחיר, יש לה תופעות לוואי בצורת הפרעות בעיכול ותופעות אלרגיות שונות, ובעיקר אין כאן ריפוי של הנטייה לדלקות אוזניים. אין ריפוי של המחלה הנקראת "דלקות אוזניים חוזרות", אלא רק של האפיזודה הנוכחית שלה, ודלקת עלולה לחזור בקרוב.

יש לנו כאן אמנם הבאה למצב של בריאות, אבל הבריאות המושגת כאן היא על תנאי: התנאי של מתן אנטיביוטיקה. ממש כמו הצלופח בסיפור הבריכה, יעלו שוב החידקים על פני השטח בהזדמנות הבאה. לא הבאנו לריפוי של ממש, אלא רק הרווחנו שקט זמני.

אוה לא, נאנח שוב היפוקרטס, זו ממש לא רפואה טובה…

ו. בריאות  על תנאי, או: מה עושה איש על גג רעפים משופע?

מתן טיפול אנטיביוטי למניעת דלקות אוזניים הוא בעצם השקעת אנרגיה רבה כדי לרוץ במקום: זוהי בריאות על תנאי. משל למה הדבר דומה? לאדם המנסה לעמוד על גג רעפים משופע. הוא מניף את ידיו אל על ובאלכסון, וכך מצליח לשמור על שיווי המשקל ולא ליפול. הוא אכן נמצא באיזון, אבל זהו איזון על תנאי. עליו להשקיע כל הזמן אנרגיה רבה יחסית כדי להישאר על הגג בשיווי משקל ולא ליפול.

כך גם הילד המקבל טיפול מונע: עליו להשקיע כל הזמן אנרגיה נוספת רבה כדי להישאר "בריא": יהיה זה מחיר התרופה, או תופעות הלוואי למיניהן, או התלות המעשית בבקבוק כזה או אחר. איזון על תנאי הוא סוג האיזון שמשיג האיש שלנו על גג הרעפים שלו (הדימוי המופלא הזה, אגב, הוא של הפסיכיאטר החכם יהודה פריד, שהלך לעולמו לפני כמה שנים).

למה לא יורד האיש מהגג? מדוע איננו הולך במישור? ממה הוא פוחד? משוגע, רד מן הגג! אבל לא הוא, הוא לא, לא יורד. למטה, הוא טוען, מסתובבות מפלצות מפחידות, מספיק מפחידות שהוא מעדיף חיים תוך הנפת ידיים על גג רעפים משופע…

האם ייתכן שגם לילדים עם דלקות האוזניים יש סיבה טובה לייצר דלקות אוזניים חוזרות שוב ושוב במקום משהו מפחיד או תובע אנרגיה רבה כדי לא לפחוד? אולי יש במצב הזה של מחלה מעין פשרה, אולי זהו המצב הטוב ביותר האפשרי ברגע זה, לאור התערערות האיזון על ידי גורם המחלה. כאן, על הגג, תוך הנפת ידיים והתאמצות לא ליפול – זהו האיזון הטוב ביותר האפשרי כעת. אמור מעתה: המחלה היא הבריאות הטובה ביותר האפשרית ברגע נתון נוכח התערערות שחלה באיזון הכללי על ידי גורם המחלה, ואשר מאיימת על שלום האורגניזם.

ז. סיכום ביניים: הגדרה של בריאות ומחלה

ננסה כעת להגדיר מחדש מהי בריאות ומהי מחלה וכמובן מהו ריפוי.

בריאות היא מצב של איזון הרמוני בין מערכות הגוף לבין עצמן ובין האורגניזם השלם למה שחיצוני לו, איזון שאיננו דורש תוספת אנרגיה כדי לקיימו.

מחלה היא מעבר ממצב של איזון הרמוני למצב איזון הדורש תוספת אנרגיה כדי לקיימו, אך הוא הטוב ביותר האפשרי לאורגניזם באותו שלב.
ריפוי הוא חזרה למצב של בריאות.

כל עוד אני עומד על גג הרעפים ומניף ידיים או בולע תרופות כדי לתפקד, אני לא ממש בריא, גם אם אינני הולך לרופא ולא כואב לי דבר. עצם העובדה שכדי לתפקד עלי להשקיע אנרגיה מעבר למה שהשקעתי כשהייתי בריא עושה אותי לא בריא.

לא פעם עלי להיות "חולה" – סובל מכאבי ראש או גב כרוניים – כדי להיות "בריא" בתוכי – מסוגל להימנע מהתמודדות עם מפלצות רגש מפחידות…
דוגמה טובה היא המקרה של קדחת השחת (HAY FEVER); לפתע הגוף נעשה רגיש מאוד לחלקיקים שונים באוויר אשר לפני כן עברו באף מבלי לעורר כל תגובה. כעת מגע קל שלהם עם רירית האף גורם בה לנפיחות עד כדי חסימה של דרך האוויר, בעיקר בלילה. משהו מבפנים נתן פקודה להגיב ברגישות כזו.

כשהמוח שם לב שדרך האוויר חסומה, הוא מודיע לפה: נא להיפתח מיד! אין ברירה, צריך אוויר. אמנם כעת, דרך הפה, מגיע אוויר יבש וקר יחסית לאוויר החם והלח המגיע בדרך כלל מן האף, ובכך אני מכביד על הריאות, אבל אם האף חסום, איזו ברירה יש לי? קודם כל עלי לנשום, גם אם המחיר הוא עבודה נוספת של הריאות כדי לחמם וללחלח את האוויר המגיע אליהן ופה יבש בבוקר וגם שינה פחות טובה… חשוב שקודם כל יגיע חמצן לריאות ועם הבעיות נסתדר, אומר המוח…

כלומר: הושג כאן איזון מחדש. אוויר מגיע לריאות, האדם לא נחנק, אבל מעתה הוא משלם תשלום אנרגטי גבוה יותר כדי לנשום. האדם מתפקד, הוא לא סובל במיוחד, הוא אולי אף מחשיב עצמו בריא, אבל למעשה זוהי בריאות על תנאי, איזון התלוי בהשקעת אנרגיה נוספת.

אבל לא רק גילויים גופניים שייכים להגדרת מחלה. יש דברים שאנו עושים בהגזמה המזיקה לבריאותנו, ללא כל סיבה לכאורה: עבודת יתר, רדיפת כבוד, כסף, נשים או גם הימנעות ממקומות גבוהים, סגורים, טיסה וכו' וכו' – כולן מיני נוירוזות (מנגנוני הגנה ופיצוי) אשר מגינות עלינו היטב מפני נגיעה או התמודדות עם אותם מקומות כואבים. כל אחד מההרגלים הללו מאפשר לנו איזשהו סיפוק או רגיעה הבאים במקום התמודדות עם איזו חסימה או לחץ מבפנים שגורמים לנו אי שקט ועצבנות, מצוקה או כאב הדורשים לקבל ביטוי, ואנחנו מרגיעים אותם באמצעים החליפיים הללו, לאמור: קח ושתוק.

זהו פתרון זמני, אמנם, אבל זהו תמיד האיזון הטוב ביותר שיכולנו להגיע אליו נוכח הלחצים הפנימיים שאיימו לפוצץ אותנו אם לא נרגיע אותם… זאת המחלה.

ח. הלחצים הפנימיים – למה הם לוחצים ומה הם רוצים מאיתנו?

אפשר לדמות את הכאבים האלה, את הלחצים הפנימיים האלה, לטילים בליסטיים בעלי ראש חץ גרעיני: מצד אחד יש להם פוטנציאל הרס עצום. לכן הם מוחזקים מתחת לאדמה, שלא יתגלו ולא יזיקו. מצד אחר הם חשובים להגנת המולדת, ועל כן אי אפשר בלעדיהם. אלא שכדי לשמור שאף אחד לא יפעיל אותם בטעות ועם זאת שלא יתקלקלו, צריך להשקיע כסף ואנשים, כלומר אנרגיה בצורה קבועה. ההשקעה כדאית, כי כך נשמר מאזן של אימה עם האויבים שבחוץ… כך נשמרת הפסקת אש, שביתת נשק. לא שלום, אמנם, אבל גם לא מלחמה טוטאלית.

כך בדיוק, כדי להחזיק את כאבי הנפש שלא יעלו אל סף ההכרה ולא יסכנו אותה במלחמה טוטאלית, משקיע כוח החיים שלנו אנרגיה רבה, ומדחיק אותם עמוק עמוק מתחת לסף ההכרה. המון אנרגיה הולכת לתקן את הנזק שגורמים העישון ואכילת היתר, אבל הרס גדול יותר היה נגרם, אילו היו כאבי הלב הללו עולים על פני השטח. אכן, לא שלום עם עצמי, אבל לפחות שביתת נשק. לא בריאות, ממש, יותר איזון מסולף מאשר בריאות שלמה, אבל מצב המאפשר לנו לתפקד. לא כואב לנו כרגע, אין צורך ללכת לרופא, אנחנו מתפקדים, עושים קריירה, הכל כאילו בסדר, ולכן נדמה לנו שאנחנו בריאים. אבל בסופו של דבר משהו חסר, איזו שלוות נפש, איזה אושר פשוט…

ריפוי יבוא לכאורה רק אם נצליח להתפייס עם כאבי הלב הללו, רק אם נביאם אל מתחת כנפנו, אם נהיה להם אם ואחות… סביב זה מצויה הרפואה כולה.

———-

פורסם במקור ב"חיים אחרים, גיליון 36

Read Full Post »

הומאופתיה היא אחת מאותן דרכי טיפול העוזרות לאדם להתגבר על המחלה דרך חיזוק כוח הריפוי העצמי שלו,    מ ב פ נ י ם .  את זאת עושה ההומאופתיה בכוח המילה, הסמל, בכוח ה מ ש ל .

היפוקראטס, זקן חכם שחי במאה ה 4 לפנ"הס, הגדיר מחלה  כ"הפרה  של האיזון ההרמוני  (=בריאות)  באורגניזם (להלן: חי), עקב חדירת גורם  מ ב ח ו ץ, אשר כניסתו גורמת לערעור ההרמוניה. הבריאות תוחזר כאשר מערכות ההגנה של הגוף יצליחו להטות את המצב שוב לכיוון של איזון טוב."

ה א נ מ א ן , אבי ההומאופתיה, שפעל בתחילת  המאה ה 20,  הבין שאותו גורם חיצוני המפר את האיזון, יכול להיות כל "חוויה" (EXPERIENCE, IMPRESSION), אם גשמית (וירוס או חיידק) או רגשית (משהו מפחיד או מעציב) אשר החי מתקשה להתמודד איתו באותו הרגע. המדובר בדבר המתקבל פנימה בדרך הרגילה של החושים, אלא שעוצמתו הסובייקטיבית גדולה כל כך עד שהקושי בתהליך הקבלה והעיכול  של החוויה כדי להופכו לזיכרון פשוט מאיים לכלות את כל האנרגיה של החי, מאיים על עצם קיומו:  אין לו מספיק כוח  להפוך את החוויה מגשמית לסמלית והוא עלול להגיע לידי שיתוק מקפיא… מוות.

ציור 1' מדגים את מהלך החיים, כאשר בבריאות שלמה נע אדם במהלך ספיראלי לאורך קו החיים הטוב מלידה עד זקנה (1). כאשר באה חוויה שהיא קשה מנשוא, הוא שוקע בכאב פנימי, במועקה (2) ועלול להתעצב אל ליבו. אלוהים – זה ששמנו בשמיים, אבל הבאנו ממקום אמיתי – אומר: או, לא לא, הן כתוב: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, ט"ו), תשלחו לו 'הסדר מחלה' הוא אומר למלאכים. הוא הרי שם, משקיף דרך חלון בקרה גדול, מוקף בכל המלאכים… שכן מהן דרכי התמודדות אפשריות של האדם? 

 

1.     להתעקש בכל זאת לעכל את החוויה הזו – ואז הוא עלול להגיע לאפיסת כוחות, לשקוע בתוך עצמו (ספיראלה פנימית (2) ציור א), עד למצב של ההגנה הנואשת מכולן –  ה ת נ ת ק ו ת מהמציאות (פ ס י כ ו ז ה).

 

2.       להשליך ממנו והלאה את הכאב הבלתי ניסבל הזה, אל (על) מישהו אחר, כלומר  לעשות   מ ל ח מ ה (כמו בסיפור קיין והבל):  אפשרות קיצונית העלולה להסתיים במוות.

 

3.     ללכת  ל  " ה ס ד ר   ה מ ח ל ה " המבורך שמעניק לו האל. הוא מקבל רשות כאמור, לא להתמודד עם כאב החוויה כרגע, בתנאי שישלח חלק מהלחץ, מהקיטור שהצטבר החוצה אל הגוף, תוך הגשמת כאב גופני או התנהגות נאורוטית (ספיראלה חיצונית (3), ציור א). 

         בין הכאב הגלוי שבחוץ לבין זה החבוי בחוויה שבפנים מתקיים איזון, אך לא עוד מצב של  ה ר מ ו נ י ה   שלמה אלא איזון על תנאי: זהו מצב  ה מ ח ל ה .

 


יש כאן מצב של  ב י נ ת י י ם : הוא מצליח לשמור על תנועה סביב קו האמצע של החיים (ספיראלה גדולה, ציור 1). כלומר שומר על איזון, אבל כעת זוהי בריאות בתשלום: בריא בפנים, בנפשו, בתנאי שהוא חולה בחוץ, בגופו. כך נוצרת  ה מ ח ל ה.   מעמדה  של מקום טוב "POSITION" הוא עבר ל ""DISPOSITION, מ" "EASE ל ""DISEASE… ועדיין עדיף מצב זה, הרע במיעוטו,  עשרת מונים על שני המצבים האחרים, הקיצוניים, המובילים להתפוררות ומוות: כאן לפחות נשמרת הנפש, ממשיכה להבהב  בינתיים, ויש אפשרות לתהליך של ריפוי.

 

"מ ח ל ה"       היא אם כן " מצב של איזון בינתיים, נחות יחסית לזה של הרמוניה מלאה (בריאות), ואשר דורש השקעה נוספת מתמדת של אנרגיה כדי לקיימו, אבל כזה  שמשאיר את החי בתהליך, בתקווה  שתתאפשר  חזרה לבריאות בעתיד, ועל כן הטוב ביותר האפשרי במצב שנוצר בהווה".    

 

 

המחלה – סוג של בינתיים: המצב האנושי השכיח . 

 

משל למה הדבר דומה?  לעומד על גג משופע ושומר איזון כדי לא ליפול (ציור 2). ואתה אומר לו "רד, ידידי, מה קורה?" אבל הוא:  "לא ארד, למטה יש מפלצת,  לא יורד". "מפלצת?", אתה אומר, "הנה לך חרב קסמים, הורד לה את הראש!" והוא מוריד. אבל מה עושה מפלצת כשמורידים לה את הראש?  מצמיחה שניים חדשים..

זהו המשל למעשינו, הרופאים, שלמדנו שיטה שלא מרפאה, וכשנותנים אנטיביוטיקה, סטרואידים וכו' אנחנו אכן מורידים לחיידקים את הראש והכאב עובר, אבל המחלה חוזרת לרב, שוב ושוב ושוב.  הכאב חזר פנימה אל הנפש, בעוד שלא  ריפאנו את כאב             ה ח ו ו י ה, שהיא הסיבה האמיתית למחלה.

אז מה כן מרפא מבפנים?                                                         

 

אכן, מהו הדבר מחזק את נפשו/רוחו של תינוקי יותר מכל, שההורים  נותנים לו בלי חסך?   ח ם    ו א ה ב ה. כן, אהבה.  היא תרופה מס. אחת, שתיים שלוש ארבע וחמש…  ובמקום עשירי, בצניעות –  ההומאופתיה…

 

הומיאופתיה – החיזוק מבפנים

 

איך עובדת תרופה הומאופתית? איך היא מחזקת מבפנים?

למשל כך: עומד אדם על הבמה ומשחק בכדורים, JOGGLER שכזה.  והכול בסדר. פתאום באים משמיים עוד 3 כדורים: הוא מתקשה מאד לעמוד במשימה. הוא פושט ידיים לצדדים, עושה תנועות משונות – בקושי רב  מצליח  ב י נ ת י י ם   להחזיק מעמד. איך נעזור לו? האם נקצץ את ידיו, כי לא יפה לעשות תנועות פראיות כאלה? לא.  האם  נפסיק את הכדורים שיורדים מלמעלה?  אי אפשר, אלו הן החוויות שבאות בחיים. אבל אם נמצא, למשל,  צמח או מינרל או חי המתנהלים  בצורה הדומה לדרך בה הוא מתנהל ונעביר תכונות אלו לאדם עצמו – הוא יתחזק בכוחו הוא ויוכל להתמודד.

כך לדוגמא, אם נמצא קופה היודעת לג'נגלר – ונדלל את החלב שלה  – המכיל את כל תכונותיה כולל הג'וגלריות – במים עד שאין כלום במים, ממש כלום, רק ה ת כ ו נ ו ת  יישארו במים  (לך תאמין שזה אפשרי), ואז ניתן לג'וגלר שלנו לשתות את התמיסה הזו – הוא יתחזק בתכונותיו  ה ו א  להיות   JOGGLERISSIMO!   עוד 20 כדורים יוכל לנהל בו זמנית. זהו ריפוי אמיתי, שנאמר  "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו):  לחזק אותו בדרכו שלו עד שיהיה לו כוח להניף את כל הכדורים בו זמנית, להכיל את החוויה החדשה הגדולה הזו, לעכל אותה וללכת הלאה בדרכו.

 

דוגמה נוספת אנו מוצאים בספר במדבר (כא, ד-ט) כאשר העם המואסים ב"לחם הקלוקל", ומתגעגעים לחזור מצריים, מתלוננים באזני משה. משה לאלוהים: "הם רוצים לחזור למצריים"… אלוהים: "ככה? מנוולים. אני אראה להם מה זה", ושולח בהם מכת נחשים – שרפים. העם מתים, והשאר צועקים : "משה!" משה, בייאושו לאלוהים: "הם מתים, חבל, לא יישאר לנו עם". אלוהים: "או קיי אוקיי, הבנתי. בוא נראה מה אפשר לעשות.. ובכן, שים לב: עשה לך שרף, נחש נחושת, אתה יודע,  ושים אותו על נס. מי שיביט – יירפא" "אתה בטוח?" שואל משה. "בוודאי" כך האלוהים – "זו הומאופתיה…" "אה, הומאופתיה" אומר משה…

ואכן –  כך קורה: "והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי". מי שמביט מצליח להרפא. איך זה יתכן? מה מרפא שם?  מהו פה העיקרון ההומאופתי?

פשוט מאד, כמו שאמא שלי תמיד אמרה:

כל מי שמביט בנחש, מפנים  נ ח ש י ו ת  ולזמן מה מתנהל בצורה  נ ח ש י ת  . באה הנכישה – אז מה? גם הוא קצת נחש. הוא מצליח לסיים את עיכול החוויה  ברמה רוחנית, סימלית,  ואין לו עוד צורך להגשים עודפים שלה בחוץ בבחינת "הגיעו מים עד נפש" ונשפכו החוצה. לא אצלו! הוא מסיים הכל פנימה, אין עודף קיטור , הוא מכיל הכל בתוכו בטוב – הוא בריא!!!

הומאופתיה היא אם כן הפנמה של אינפורמציה הבאה מבחוץ דרך תהליך הסמלה של חומר שיש לו תכונות התנהלות  דומות מאד לצורת ההתנהלות של אותו אדם . העירוי הזה מחזק את האדם ללכת בכוחו הוא ולשלוח חוליית תיקון אל החוויה הקשה ולהניע אותה על הציר הרוחני גשמי  לכיוון הרוחני, סימלי. להסמיל אותה, לעשות אותה SMALL, קטנה… להפוך אותה לזיכרון פשוט אשר ישכון מעתה במעמקי הנפש, כואב – אבל פחות. האדם מושל בו, והלחץ יורד. המחלה – שהייתה הוצאת קיטור עקב לחץ בנפש – נעשית אז מיותרת, ונעלמת כמו מאליה. האדם מבריא

 

סיפור קיין והבל – למה מחלה זה דבר בריא

              

קיין כועס נורא על הבל, קשה כשאול קנאתו. אבל במקום להסתפק בהוצאת  מ ח לה  הוא משליך את כאבו הלאה, ומוציא  מ ל ח מ ה. "מה אתה עושה"  – זועק אליו האל – "אתה הרי תהרוג אותו. חזור מיד למצב  ה מ ח ל ה  המבורך שהענקתי לכם, בני האדם… שכן (בראשית ד' ז) במחלה "קרוב לפתח חטאת רובץ" – המפלצת שלך, "ואלייך תשוקתו" – רוצה להתפייס איתך. אבל האם בכוח החרב תשלוט בה? לא: "ואתה  ת מ ש ו ל   בה"  – לאמור: למשול, להפוך את כאב הקנאה למשל, לסמל,  זה להבריא. לנסות לשלוט בכוח, להדחיק את  הכאב – לא ילך.  תמיד ישלוט בך בחזרה, הכאב, הוא תמיד יהיה חזק ממך.  עדיפה מחלה על מלחמה, כי  מ ח ל ה,  היא חלק  מ מ ה ל ך, וגם אם הפך  המהלך          ל מ ח ל ך ,  והאות  – ח' החליפה את ה ה, ומפריעה לזרימה ההרמונית של האוויר בקנה הנשימה –  עדיין יש סכויי להחליפה שוב ב  ה' וכך להיברא מחדש, להבריא. צריך האדם רק ללמוד  ל מ ש ו ל  ברוחו, ואז היא תשוב לזרום, הרוח, ללא עירבול והפרעות…

 

למשול כן, אבל איך?

על ידי ה מ ש ל,  אומרת ההומאופתיה. זאת מדגים יפה סיפור דויד המלך ובת שבע. אחרי ששלח את אוריה החיתי למות בשדה הקרב,  מסתובב דויד  במועקה של ממש: "איך יכולתי – הוא אומר –  איך יכולתי לעשות דבר כזה…אני דויד מלך ישראל, הפושע הגדול בעולם". הוא לא מתפקד, הוא חולה.

נתן הנביא, הרופא של הארמון מחליט שכדי להבריא את דויד הוא יספר לו סיפור: "כבשת הרש",  מכיר? הסכת נא: עשיר אחד היו לו 100 כבשים, ולעני רק כבשה אחת כל רכושו, כל עולמו, כל אהבתו… מפתו אכלה מכוסו שתתה.. ממש אהב אותה. ושלח העשיר ולקחה לכבשה מן העני, ככה סתם להראות כוחו, עד שמת (העני) מצער ובדידות. "איזה איש עושה דבר כזה?" כועס דויד. " א ת ה  ה א י ש " אומר לו נתן,.  "אוי", אומר דויד, "בחיי שאתה צודק..  עשיתי בדיוק דבר כזה… אבל רגע!  אם כל כך הרבה אנשים כבר  עשו דבר כל כך דומה למה שאני עשיתי עד שנוצר מזה סיפור מ ש ל – אז אולי אני לא הפושע הגדול בעולם, אולי אני פושע רגיל,  כ מ  ו    כ ו ל ם, , צרת רבים חצי נחמה.  כך הופך הכאב – לפחות כואב. הוא הופך  נ י ס ב ל, כזה שניתן  ל ה כ י ל  אותו. הכאב לא עוד שולט בו, אלא הוא   מ  ו  ש  ל   בכאב.  הוא הבריא.

 

סיכום

 

התרופה ההומאופתית  איננה אם כן אלא משהו דומה,  מ ש ל  לחומר ממנו הוכנה: הדילול החוזר – ועוד פעולות –  מביאים למצב בו אין עוד כל מולקולה של החומר בתמיסה,  אבל תכונות החומר נשארות רשומות במים בצורת אינפורמציה שהיא כמו משל,    כמו  ס מ ל  של החומר… מה הסמל של שולחן בעברית? שולחן. השם של הדבר הוא גם הסמל שלו בעברית. בהומאופתיה נותנים את השולחניות, את הג'וגלריות…  וכשמניח החולה את התרופה בפיו, נספג המסר פנימה, כמו  אותו תינוק ששם הכל בפיו וכך לומד את העולם…  המסר הזה מחזק "דומה בדומה" את האדם  ל ח נ ו ך  ל ע צ מ ו  על פי דרכו  ולעשות שלום במקום הכואב, עד שהכאב נמשל, המחלה הופכת מיותרת, ובעזרת השם הוא מבריא.

 

                                                                                       מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

אצל מרים ילן שטקליס מצאתי שיר ילדים מקסים, מוכר וידוע לכל מי שגידל ילדים או היה (ונישאר עדיין קצת? ) ילד בעצמו. שיר שהוא אחד מאותן פניני ילדות המעוררות בלב זיכרון מתוק, עם שמץ געגוע ומשהו  נחת…
והנה מסתבר מתוך שמיעה ועיון מחדש בטקסט הזה שהוא לא סתם מופלא בדיוק ובתמציות שלו, אלא גם – לא במקרה – מביע בשלמותה את הדילמה העתיקה של בריאות מחלה וריפוי. זה בדיוק מה שמעניין ומרתק אותי מאז היותי רופא.. העניין הזה של רפואה שלמה . השיר הזה נוגע בשאלה מהי מחלה ומהו ריפוי אמיתי, תוך שהוא מעלה על נס בעדינות מופלאה את מהותו של ריפוי אמיתי. לא להאמין איזה יופי של מלאכת מחשבת עשתה כאן המרים ילן, בוודאי לא במודע, ולכן זה עוד יותר ככה. הנה השיר:

הדוב חולה

הדוב חולה, חולה הדוב,
ודאי אכל דבר מה לא טוב,
עתה שוכב עצוב כל כך,
ונאנח, ונאנח…

הכל סביבו מתרוצצים,
עצות טובות מייעצים:
אולי נמרח מעט ביוד?
היוד תמיד מועיל מאד!

אולי תחבושת רטובה
אמרה זהבה הבובה.
אולי נרחץ אותו במים?
אולי נרכיב לו משקפיים?

וכל עצה טובה כל כך –
אך הוא בוכה ונאנח…
בכה בכינו גם אנחנו,
ונאנחנו, התייפחנו…

הציל אותנו מר שפן,
בר דעת הוא, לא פטפטן.
והוא הכריז, מכל מקום
טובה תרופה אחת – מדחום!

מדחום גדול, מדחום אמבט,
הוא ירפא אותו מיד!
וכך היה. ובא מדחום,
וחיש מהר מדד החום,

ולא עברו חמש דקות –
קפץ הדוב מוכן לרקוד

אז קודם כל ברוך השם שדובי הבריא בסוף. אבל למה בכלל חלה?
הסיבה כתובה בשיר: "ודאי אכל דבר מה לא טוב". כאן מהות המחלה. כל מה שאנחנו מכניסים פנימה חייב לעבור עיכול: אם האוכל קשה מדי לעיכול יבואו הקאה או שילשול, אבל אם זו חוויה ריגשית קשה מנשוא?  כדי לשרוד מצב כזה נוצר "ה ס ד  ר   ה מ ח לה ", אשר מאפשר לסגור את אותה חוויה ב"תיבת פנדורה" כזו, לא להתמודד איתה   ב י נ ת י י ם , בתנאי שיצא החוצה עודף הלחץ בצורת כאב או מחלה או התנהגות נאורוטית.
המחלה היא אם כן פסיכוסומאטית בהגדרתה, ובעצם היא תגובה  ב ר י א ה  המאפשרת  הישרדות: רק דובי בריא יכול לחלות…דובי ממש חולה היה מסתגר בפינה בשתיקה של דיכאון, ואילו דובי שלנו לפחות מביע את הכאב באנחה… מסכן.

מי יעזור?

כולם רוצים לרפא את דובי, ומנסים את הדברים המקובלים. דבר ראשון מציעים אנטיביוטיקה: זה היוד, אשר אמור תמיד להועיל מאד. אבל, כמו כמו בחיים לא פעם אנטיביוטיקה הורגת כמה חיידקים אבל לא ממש מרפאה, לא מביאה שמחה לדובי.. מנסים אז עוד דברים: לרחוץ במים, להרכיב משקפיים??כאן מיטיבה מרים ילן להביא את העניינים עד לאבסורד: גם בעיניה העצות הללו אין בהן אופציה אמיתית לריפוי – גם היא מבינה שמשהו אחר לגמרי צריך לקרות כדי שדובי יבריא. אין פלא שהוא ממשיך לבכות, להיאנח.  מה נשאר להם, לחברים? יושבים ובוכים איתו.

הרופא הגדול

ואז, או אז מגיעה הגאולה: כי מי מציל? מי מושיע? מי מחזיר שמחה לדובי? הנה התשובה, ואור גדול זורח: חצוצרות, המסך נפתח, ואל הזירה פוסע  מר שפן!  הרופא. הגאון. המדען, מיד רואים – בר דעת הוא, לא פטפטן כמו האחרים, אנשי הרוח וסתם חברים. הוא, בניגוד להם, י ו  ד ע  בדיוק מה הבעיה,  י ו  ד ע   מה ירפא את דובי. כי אצלו אין חכמות, רק הוכחות מדעיות. EVIDENC BASED MEDICINE מה שנקרא.   שפן הרי חוקר ידוע  מאד בתחומו, כמו למשל מחקרו הידוע (פורספקיטבי, כפול סמיות) "THE EFFICIENCY OF DUBI`S CURE COMPARING BATH TO NORMAL THERMOMETER" אשר פורסם  ב NATURE, VOL 14, JULY 20003, PP53-66.
אין פלא שכשאיש מדע בסדר גודל כזה מביא תרופה היא פועלת מיד – מודדים חום (מדחום אמבט, כמובן, לא סתם) ותוך חמש דקות קופץ הדוב מוכן לרקוד!

מה, שפן באמת מרפא אותו?

זה כבר ממש מוזר. הרי אמרנו שמי"ש היא משוררת עם אינסטינקט מופלא לומר אמת, שהיא מצביעה על הרפואה האמיתית, שהיא ממש לא יכולה שלא להצביע על הכיוון הנכון. ואת הכיוון הנכון אנחנו הרי  י ו  ד ע י ם …  הכיוון הנכון הוא ריפוי מבפנים על ידי חיזוק כוח הריפוי העצמי של דובי ולא איזה ממבו ג'מבו של מדחום אמבט. מה זה פה? מה היא מתייצבת מאחורי שפן, השחצן יודע כל הזה, שכולנו עוד זוכרים איך נפל על האף בסרט המצוייר הנהדר של דיסני,  כשהפסיד לצב בתחרות הריצה בגלל יהירותו. או אולי יש כאן אפקט פלצבו כשדובי ניסחף עם כולם, מלא אמונה בכוחו של שפן? או אולי פשוט עבר זמן והמחלה חלפה לה מעצמה? או שמא   -אלוהים ישמור – מדידת חום על ידי מדחום אמבט באמת מרפאה דובים עצובים?  כלומר – המדע מנצח?
לא ולא ולא ולא.

הפיתרון האמיתי

הפיתרון, חברים הוא אחר. הוא פתרון טוב, הוא אמיתי, הוא עונה לחוק האלוהי כמו ש א נ ח נ ו  מכירים אותו… הוא קצת נחבא אל כליו, מעט סמוי מן העין כמו כל דבר טוב, אבל הוא שם, שימו לב:
בסוף הבית הרביעי, כשהעצות הטובות לא עוזרות ודובי ממשיך לבכות ולהיאנח, מה עושים החברים?  "בכה בכינו גם אנחנו, ונאנחנו, התייפחנו… " . כאן עושים החברים של דובי מה שחבר טוב אמור לעשות כשכלום לא עוזר: יושבים ובוכים  א י ת ו . ולא רק   בוכים , הם מקפידים גם  ל ה י א נ ח  איתו וגם     ל ה ת י י פ ח !  הם מזדהים איתו עד הסוף, תומכים ומחזקים אותו בדיוק בדרך שבחר  ה ו א   כדי לבטא את כאבו, כמו שנאמר  "חנוך לנער על פי דרכו". אם "הסדר המחלה" של דובי כולל כרגע בכי אנחה והתייפחות – בוא נחזק אותו  בדיוק  ב ז ה, בוא נוסיף לו אנרגיה בדרכו הוא כדי  שיצליח לפייס ולהשלים עם הכאב של החוויה הזו,תהא אשר תהא, יקבל כוח לעשות שלום במקום הכואב הזה בתוכו, ואז יישאר לו שאר רוחו כדי  לקום ולרקוד. זה פירושו של ריפוי אמיתי: לתת לחולה כוח לרפא מה שכואב מבפנים ואז יבריא באמת.
דובי שואב כוח מהזדהות החברים,  מרפא עצמו בעצם תוך כדי, וכל מה שקורה מיד אחרי זה עם שפן הוא כבר פועל יוצא. שפן קוצר את פירות הריפוי שהביאו החברים לדובי, ממש כמו במציאות.

אז מהו ריפוי אמיתי?

דוגמה של ריפוי מבפנים שתבהיר  דברים היא  ס י פ ו ר    ה א י נ ד יק   של נחמן מברסלב. נזכיר אותו כאן:
בן המלך השתגע, דימה שהוא תרנגול הודו (אינדיק = שבא מאינדיה), ועירום כולו ירד מתחת לשולחן ללקט גרגירים. המלך הביא את טובי הרופאים, הרבנים וגם סתם מתנדבים – ולא נרפא. עד שבא החכם, השמאן, ההומאופאת, המרפא, הרופא באמת, ואמר: אני אנסה. עירום כולו ירד גם הוא מתחת לשולחן. מי אתה? שואל אותו בן המלך. גם אני אינדיק! עונה לו המרפא. אה, גם אתה אינדיק, אומר הנסיך, אז טוב, בוא תשב. ישבו, דיברו התיידדו. עברו כמה שעות , כמה ימים, בסוף אומר לו המרפא: שמע, אפשר ללבוש חולצה ועדיין להיות אינדיק! טוב – כך בן המלך – אם החבר שלי אומר ולבש חולצה. ולמחרת אמר לו: אפשר מכנסיים ועדיין להיות אינדיק! טוב, אם החבר שלי אומר ולבש מכנסיים. אפשר לצאת בין הבריות ועדיין להיות אינדיק! וכך יצא בין הבריות ונתרפא. בפנים הוא כולו אינדיק אבל בחוץ הוא בן אדם כמו כולם. אלא שכעת הוא  מ ו ש ל  באינדיקיות שלו, היא לא עוד  ש ו ל ט  ת   בו. ומה ריפא אותו? שהתחזק להיות כל כך אינדיק שלם מבפנים עד שאגר כוח לעכל את החוויות של החיים בשלמות ללא צורך להוציא אינדיקיות החוצה כפיתרון ביניים. אם שוב יקרה משהו בחייו שיהא קשה מדי אולי שוב יהפוך לאינדיק גם בחוץ, אבל עכשיו הוא מושל בזה, הוא נירפא.

ודובי?

ברגע בו יושבים החברים ובוכים איתו בדרכו שלו – קורה איזה נס קטן שמחזק אותו להיות כל כך הוא, דובי –  בכיין, נאנחן, מתייפחן –  עד שלא נותר לו עוד צורך להוציא את עצבונו החוצה – והוא מצליח לגמור עניין בתוכו, ולהרפא.

ושפן?

שפן התמנה למנהל מחלקה בעיקבות הצלחתו, ולאחרונה קיבל תקציב של 1300000 דולרים כדי לממן מחקרים מדעיים נוספים. הרי צדק צריך גם להיראות.

Read Full Post »

« Newer Posts

%d בלוגרים אהבו את זה: