מכתב לאריק

אריק, אריק לזר, ידידי, אנחנו יכולים ממש להתבייש. כמו שני הזקנים בחבובות, רק דיברנו ודיברנו ולא עשינו מאום. בושה, ממש בושה. אבל אולי בפעם הבאה…

אני מדבר, כמובן, על הטיול האחרון, לטבריה. טבריה עצמה, הפתיעה לטובה: הטיילת שלה, בניני האבן העתיקים, שלא לדבר על הכינרת…  לא נפריז אם נאמר שהיא עיר פרזות של ממש. אבל איך שהוא בטיול האחרון אותי לא הצליחה העיר להרשים מספיק,   קצת אולי בגלל מוריס. מוריס המדריך. מוריס  התגלה מיד כאיש מקסים:  כובעו רחב שוליים, שפם יאצק מתח לאפו ופיו מפיק תאריכים ביזנטיים-רומיים עבריים בקצב מסחרר.רק מה? חסר היה לי משהו.. לא יודע… יותר הומור? אולי איזה דיבור שלא יהיה צפוי ושיגרתי?  משהו מפתיע… אריק מסכים איתי, ונדמה לי שגם מירה, ידידתי הקרובה. מירה, שבשן ועין הוצאנו אותה, החברים, מתוך מסלול הקוצים שמוריס ניסה אותנו בו מיד בתחילת הטיול, רגע אחרי הכנסיה הבזנטית-רומית-צלבנית שם דיבר שעה ארוכה על הבזנטיות. אני מקווה שאני לא עושה לך עוול, מוריס, איש יקר, בעל יידע עצום אתה , אבל מה עם ה, נו, אתה יודע, מה עם הדבר הזה,  שהיה חסר…

לי ברור שחסר היה איזה פילפל, איזו שבירה של הצפוי הידוע, של המוסכמות, כדי להכניס קצת חיים בחום זהה, שהלך והעיק.

והנה, דווקא לקראת סוף הטיול, זה קרה: מוריס בעצמו יצר את ההזדמנות  כאשר סיפר, שם למטה ליד עוד אבן עתיקה מעוטרת, בשער החומה הצלבנית. זו  התגלתה במקרה כשחפרו יסודות למשהו, וכמו תמיד כאן בטבריה ובכלל לחופרים לא היה איכפת על עתיקות, הם רצו לצקת יסודות לבניה חדשה. עזוב ת'ישן, שיישן. אבל מישהו גילה את אוזנו של סטפנסקי,  שהיה אז הארכיאולוג הראשי של  טבריה, איש טבריה ותיק בעצמו שכל חייו חיפש את המצודה הצלבנית הזו, שחייבת, ממש חייבת להיות כאן באיזה שהוא מקום, והנה הנה הוא שומע על הגילוי הזה,  מיד הגיח לשם עם הווספה שלו, נעמד מעל כולם וצעק:עיצרו! לא לזוז! עיצרו. זה עתיקות, לא לנגוע. ואכן כולם עצרו, ואילו הוא בעצמו חפר וגילה את מצודת חייו וזכה לתהילה, סטפנסקי, כי הוא האיש שידע ברגע הנכון לקפוץ מעל הווספה כמו מעל סוס אביר במערב הפרוע, לשלוף את אקדח סמכותו הבלעדית ולצעוק: עיצרו, עיצרו.

אוה, חשבתי לי, סטפנסקי, איזו דמות… איזה איש!  חייבים לפגוש אותו. אסור להמשיך כאן בהסבר הזה, במילים מילים  בלי האיש עצמו.

פניתי אל כיוונו של אריק, ומאותו רגע קרו הדברים כמו מאליהם. הספיק מבט עיניים בין שנינו  והתכנית הייתה ברורה מיד.  לא היה צורך במילה אחת נוספת כדי לפעול. זינקנו שנינו אל זירת התרחשות, ובאוזני כל החברים צעקנו: עיצרו! עיצרו. לא ניתן להמשיך אפילו רגע בביזנטיות השופעת הזו, בלי שנפגוש, ממש כאן עכשיו ומיד את גיבור היום, את סטפנסקי בעצמו. אריק היה זה שניגש, גבר שבגברים, ואל מול פניו הנדהמות של מוריס המדריך, שלף את הכלי שלו ואמר: אף מילה נוספת, מוריס, עד שאתה מביא לכאן את סטפנסקי. הרי אפילו השם הזה כבר מספיק כדי לעורר סקרנות ופליאה: סטפנסקי, סטפנסקי..אנחנו רוצים אותו פה, ומיד! מוריס ניסה להתווכח,שזה היה מזמן, שסטפנסקי כבר לא גר כאן יותר, שכבר מאוחר, שעוד מעט  האוטובוס… שום אוטובוס, צעקנו שנינו, רוצים את סטפנסקי! ואז, אז כל החברים, אתם כולכם, כן אתם משתתפי הטיול הזה, כולכם הצטרפתם אלינו בקריאות קצובות: סט-פנ-סקי, סט-פנ-סקי!!! וגם: "הוא גדול הוא ענקי, בוא לכאן הוי סטפנסקי, הוא גדול הוא ענקי, רוצים עכשיו את סטפנסקי"… נו, הייתה לו ברירה, למוריס? הוא מיד טלפן אליו, לסטפנסקי, וסטפנסקי  (אוי,זה נעים כל כך,  רק לחזור שוב ושב  על השם הזה – סטפנסקי, סטפנסקי) בא מיד, כמו שהוא יודע. בתנועה אבירית אחת החנה את  הווספה הנצחית שלו לידנו, קפץ מעליה וצעק: עיצרו! ואנחנו עצרנו, אוי כמה עצרנו… 

 היה מפגש מדהים. כי סטפנסקי הביא בדיוק את מה שהיה חסר לנו בטיול הזה: קצת דימיון מטורף חוצה גבולות, קצת תעוזה אמיתית, קצת חפירה מתחת לשגרה.

אז עכשיו אתה מבין, אריק ידידי, מדוע שנינו זקני חבובות ותו לא? כי נתנו להזדמנות הזו לחלוף ורק דיברנו בצד, שני עוברי באטטלל.. אויה כי דלונו.

. אבל בפעם הבאה, אוי בפעם הבאה, אתם כבר תראו… תרשום, תרשום  אותנו דני, לטיול הקרוב .אנחנו באים לשם שנינו. על ווספה.   

Read Full Post »

טומאה

 

דברי שי בקבלת השבת האחרונה על פרשת תזריע עוררוני למחשבה בעניין הטומאה…תודה, שי, שהעלית את הדברים בצורה כל כך מעוררת.

טומאת אישה אחרי לידה…  מהי טומאה? הכל, כלומר גם ההסבר לעניין זה חייב לענות לחוק היסוד הגדול, הזכור לטוב, ונאמר כולנו יחד –  'שאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים, בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש סמליים'. יפה, כולנו.  טומאה תהיה בהגדרתה מצב בו גוף אנושי או חלק ממנו יוצא ממקום זה, מקו הבריאות למחלה, מקודש לחול, למחלה. היהדות, התהליך האנושי אלוהי, העולם כולו, הכל בכל מכל כל שואף שאיפה מתמדת למימוש חוק זה, לריפוי:  חזרה  להרמוניה, אהבה, שלום, מקום – כולם, אגב,  שמותיו שלו, יתברך.

גם אישה אחרי לידה תשאף לחזור לשמה, לאותו מקום עצמו, לקו הבריאות. אבל היא הרי לא חולה? רק ילדה ילד, מה יש? נכון, אבל על פי חוק זה היא כן, קצת ,חולה. קצת. יצאה מקודש  לחול. הנה למה: כרגע  נתנה היא חיים ליצור אנושי חדש, שהוא פועל מדהים בכל מובן. הנה נשמה עתיקה מתעטפת בגוף ונפש, והתהליך האנושי אלוהי יוצא שוב לדרך. והנה היא לא רק טמאה אלא יש הבדל על פי מינו של הילוד. שכן מינו של העובר  נוגע בלוז היסוד  ה'גברי-נשי' אשר בלב האישה, בעצם בלב כל בן אנוש. הן לימדנו רבנו יונג שאנימה ואנימוס הם חלקי נפש ארכיטיפ אלים בכל אדם. יסוד גברי ויסוד נשי בלב כל אדם\, החייבים להיות בהרמוניה ביניהם.    כשהורה האשה בן, היא מהדהדת עם הניגוד הגברי שבתוכה והוא מתעצם ומתעצם בהריון עד שהוא פורץ ומתגשם בלידה עצמה. טלטול הלידה ופריצת המהות הגברית החוצה כילוד,  מפירה בבת אחת את האיזון הגברי נשי שבה כי חלק גברי ניכר עזב ואיננו.  לוקח לה 7 ימים למלא את המצבר הגברי, ליצור מחדש את האנרגיה הגברית שבה לרמה מספקת עד לאיזון הנשי . עד אז היא טמאה ו 7ימי הטומאה הם 7 ימי המילואים בהם מתמלאות 7 הספירות מחדש, עד שהיא נולדת מחדש. עד אז היא טמאה –  לא כי עשתה משהו רע חלילה, אלא דווקא כי עשתה משהו טוב, אלא שעצם המעשה הגדול הזה של לידת גבר ערער את שווי משקלה הפנימי ושהיא כעת, נאמר, מוטה מדי לכיוון הנשי. ברית המילה מפריצה את גבריותו של הוולד ועושה אותו בבת אחת לגבר בעמיו, ובהימול עורלתו מביאה את גבריותו לעור העולם, סליחה – לאור העולם. באותו רגע ממש פוחתת עוצמת הקשר  הסימביוטי אישה-וולד והיא יכולה לחזור לשווי המשקל ההרמוני הראשוני שלה שבין הגברי לנשי. ברית המילה מסמלת את חזרת ה מ ו ל ו ת  – המצב המבורך של הרמוניה בין הניגודים הניצבים שוב בהרמוניה זה   מ ו ל   זה.

כשהיא הורה בת, בעוד העוברה גדלה בתוכה הולכת ומוטית האשה יורת ויותר  לכיוון  הנשי, וכך היא מוצאת עצמה מיד אחרי הלידה, כשנשיותה עוד מתעצמת דרך ההנקה. כאשר זו בת לא קיים אקט המילה אשר יחתוך ויפחית באחת את הקשר האנרגטי הזה , ולכן, כנראה,  זקוקה האישה  לזמן כפול כדי לחזור למקומה, לבנות מחדש את היסוד הגברי כדי להעמידו מול הנשי המועצם.

'כימי נידת דותה תטמא'… הרש"ר ירש עוזר לנו כאן. קודם כל הוא מאשר שנידה בא משורש 'נדד', ומה שנדד כאן הוא קו האיזון גברי – נשי אל מחוץ למקמו. נדידה זמנית של האדם מחוץ לקו הבריאות שלו היא הרי הגדרת המחלה, והירש מאשר: 'דוה' כמו מחלה, כאשר 'דוה' מבטא את ההרגשה הסובייקטיבית של מחלה, ו'דותה' הוא כאבה הפנימי. האישה אכן חווה  נדידה ממקום הקודש של הרמוניה מלאה  אל החול, אל מצב של מחלה. אבל אל נא נשכח: מחלה היא תמיד דבר בריא – אין היא אלא  סטייה זמנית  מקו הבריאות אשר מאפשרת שחרור אל הגוף של  חווית כאב השינוי הפתאומי והלידה בלי  שתיפגע ציפור הנפש, ויישמר מקום קו האמצע.

מיד אחרי הלידה האישה תהיה טמאה, היינו רחוקה מקו הבריאות שלה עצמה, בדיוק כמספר הימים שיידרש לה לנדוד חזרה מכאבה אל עצמה, מ'מחלתה' . כדי להבטיח שכך יקרה היא גם מקריבה קרבן חטאת – הוא הקרבן המכפר על כך שלזמן מה החטיאה את האמצע שלה, כשנדדה כמו שנדדה…

שתהיינה בריאות כל בנות ישראל, אלו היולדות ואלו שעדיין לא. ושיבוא שלום עלינו, עלינו – ואז גם על העולם שסביבנו. אמן .

מיכאל פרסיקו, רופא

 

Read Full Post »

דברי שי בקבלת השבת האחרונה עוררוני למחשבה על עניין הטומאה… ומשך  הטומאה אחרי לידת בן לעומת בת.. כך נולדה הקטע הבא. תודה, שי, שהעלת את הדברים בצורה כל כך מעוררת.

טומאת אשה אחרי לידה…  מהי טומאה?

הכל, כלומר גם ההסבר לענין זה,  חייב לענות על חוק היסוד הגדול: השאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים, בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש סימליים.

מהי היהדות, מהו התהליך האנושי אלוהי בכלל אם לא שאיפה מתמדת למימוש חוק זה, ליצירת הרמוניה, אהבה, שלום, מקום – כולם שמותיו שלו, יתברך.

אשה אחרי לידה שואפת גם היא לחזור שמה, לאותו מקום של הרמוניה פנימית, לקו הבריאות.

היא הנותנת (האשה. חיים.):  מתן חיים לאדם חדש

הוא פועל מדהים בכל מובן. הנה נשמה עתיקה מתעטפת שוב בגוף ונפש, והתהליך האנושי אלוהי יוצא שוב לדרך. מינו של ההריון, האם הוא עובר או עוברה, מהותו נוגעת בלוז הקשר 'גברי-נשי' אשר בלב האשה.

כשהיא הורה בן, האשה מהדהדת עם הניגוד הגברי שבתוכה והוא מתעצם ומתגשם עד ללידה עצמה. טילטול הלידה ופריצת המהות העוברית החוצה כילוד, כאדם חדש, מפירה בבת אחת את האיזון הגברי נשי שבתוכה, וגם עושה לה מוות קטן, כי הרי החיים החדשים עזבו אותה. לוקח לה 8 ימים לעצב מחדש את ההרמוניה עד שהיא חוזרת למקומה במידה סבירה, עד שהיא נולדת מחדש. עד אז היא טמאה –  לא כי עשתה משהו רע חלילה, אלא דווקא כי עשתה משהו טוב, אלא שעצם המעשה הגדול הזה עירער את שווי משקלה הפנימי כשהיא כעת, נאמר, מוטה מדי לכיוון הגברי. ברית המילה מפריצה את גבריותו של הוולד ועושה אותו בבת אחת לגבר בעמיו, ובהימול עורלתו מביאה את גבריותו לעור העולם, סליחה – לאור העולם. באותו רגע ממש פוחתת עוצמת הקשר  הסימביוטי אשה-וולד והיא יכולה לחזור לשווי המשקל ההרמוני הראשוני שלה שבין הגברי לנשי.

 

כאשר היא הורה עוברה, בת ,האשה מוטית חזק לכיוון  הנשי במשך ההריון , ועדיין היא כך גם אחרי הלידה, שהרי נישמר הקשר האנרגטי העמוק  דרך אהבה והנקה. כאשר זו בת לא קיים אקט המילה אשר יחתוך ויפחית באחת את הקשר האנרגטי הזה , ולכן, כנראה,  זקוקה האשה  לפי שניים זמן כדי לחזור למקומה, כולה מלאה בנשיות כפולה דרך אותה העצמה נשית שעברה, והחלק הגברי נחלש בה.

 

'כימי נידת דותה תטמא'… הירש עוזר לנו כאן. קודם כל הוא מאשר לנו שנידה בא משורש 'נדד', וברור שמה שנדד כאן הוא קו האיזון גברי – נשי אל מחוץ למקום הרמוניה שלו. נדידה זמנית של האדם מחוץ לקו הבריאות שלו היא הרי הגדרת המחלה, והירש מאשר: 'דוה' כמו מחלה, כאשר 'דוה' מבטא את ההרגשה הסובייקטיבית של מחלה, ו'דותה' הוא כאבה הפנימי. האשה אכן חווה  נדידה אז, ממקום הקודש, זה של  הרמוניה מלאה  – אל החול, אל מצב של מחלה. אבל נא לזכור תמיד: מחלה זה דבר בריא – אין היא אלא  סטיה זמנית  מקו הבריאות אשר מאפשרת את חווית כאב השינוי הפתאומי והלידה בלי  שתיפגע ציפור הנפש, ויישמר מקום קו האמצע של הבריאות אליו תחזור האשה בעוד זמן מה, בע"ה.

האשה, אם כן, תהיה טמאה, היינו רחוקה מקו הבריאות שלה עצמה – בדיוק כמספר הימים שיידרש לה לנדוד חזרנה מכאבה אל עצמה, מ'מחלך' אל מהלך. כדי להבטיח שכך יקרה היא מקריבה קרבן חטאת – הוא הוא המכפר על כך שלזמן מה החטיאה את האמצע שלה כשנדדה כמו שנדדה…

 

שתהיינה בריאות כל בנות ישראל, אלו היולדות ואלו שעדיין לא. ושיבוא שלום עלינו, עלינו – ואז גם על העולם שסביבנו. אמן

 

מיכאל פרסיקו, רופא

 

 

Read Full Post »

נס של פורים

חברים,

השבוע נעלם ידיד נפש קרוב שלי, חברי הטוב מזה 7 שנים, חבר יקר ונאמן של קהילת ניגון הלב, הכלב שלי, מוני. אני רוצה לומר דבר פרידה קצרים.

הרבה כאב ועצב יש בי בימים אלו מאז הלך ולא שב, אבל לא ממש תדהמה: מוני נוהג היה להעלם אחת לכמה שבועות על פי דרישתה של כלבה זו או אחרת, אבל תמיד היה חוזר תוך שלושה ימים. והנה תשעה ימים והוא איננו. והרי מספרי הטלפון שלי על חגורתו וצ'יפ מתחת לעורו…

זמן מה לפני העדרו היה מוני עצוב. ראינו שהוא לא במצב רוח. עד כדי כך עצוב, שביום העלמו כשהלכנו לים עם נגה, הוא שכב על החוף ובקושי זז. לא התרוצץ, לא שיחק כרגיל על החוף. בדרך חזרה למושב אמרה נוגה: בוא נראה, פה הוא תמיד נובח על הכלב הזה.. ולא נבח. ופה הוא תמיד נובח על הכלב האחר.. ולא נבח.

כשחזרתי איתו הביתה לעיר הוא נעמד בפתח הכניסה לבית כעומד ללכת. בוא הביתה, לפחות תאכל משהו לפני שאתה הולך אליה, אמרתי. אבל הוא רק חייך, נפנף בזנבו לפרידה. והלך. ולא שב. לא שב!  ממש לא חזר . שום סימן. גם לא בכלביה של העיריה, לא תפסו אותו . כאילו האדמה בלעה את המוני הזה.

הזמן עבר, עוד יום ועוד יום ואני מחפש ברחובות הסמוכים, גם תליתי מודעות נוסח "היודע מה עלה בגורלו של הכלב השחור הגדול שתמיד טייל כאן חופשי…" שום טלפון. כלום.

ניסיתי להיכנס לעורו כדי להבין מה קרה. הרי ידעתי – כלב הוא השתקפות בעליו, בייחוד מוני שגדל למרגלות מיטתי מגיל 3 חודשים.  ואתם הרי מכירים אותו –  חביב ונלבב, מכשכש בזנב לכל אחד ומאד מאד רוצה להיכנס פנימה ולהצטרף לקהילה – נו, לא דומה לי?

אבל אז עלה הרהור פילוסופי מתוך העצב הזה, מעין חצי נחמה:  בשנה האחרונה אני עובר סוג של מהלך רוחני מאד עמוק, סוג של תיקון.  נגיעה בכאב עתיק, עוד מימי הלינה המשותפת בקיבוץ. משהו שקשור לאמא שלפתע בלילה היתה נעלמת, מפנה עורף… אתם יודעים, לא מקורי. אבל אני מאמין שבתיקון כזה, אם הוא אכן מתרחש, עובר האדם סוג של מוות ולידה מחדש סמליים.  אלא שכלבים וחיות בכלל לא יודעים להסמיל, ובטעות  הם  לפעמים מתים באמת. הנה כך בסיפור העקידה, כשאברהם מקריב את האייל האחר  הוא עושה מעשה סמלי:  לא יצחק אלא הילד אברהם עובד האלילים הוא אשר מוקרב. יצחק לא מת.. מי כן מת? האייל האחר! החיה. וכך, אני מאמין, גם מוני שהזדהה איתי מאד, בהיסח הדעת לקח את העניין כמו שהוא  ומת באמת… מיסכן שכזה.. כלב טוב .. אוווו…

ריבונו שלעולם, פניתי אליו בתחינה, איך זה היום, ערב שבת  של פורים, באדר חודש של שמחה, איך נכיל עצב שכזה?  ריבונו של עולם, בבקשה, בבקשה עשה נס…

ואז אלוהים, שהוא גם אלוהי החיות, נענה. כי כשמתפללים ומבקשים ככה, האם יש לו בכלל ברירה? אין לו. אז הוא מגשים חזרה לחיים.

וכך, ביום שבת ב9 וחצי בבוקר, נגה ואני בבית חושבים איך נקים לו גלעד על הגבעה –  ולפתע הנביחה המוכרת מעבר לדלת. מוני!!!! רזה בכמה ק"ג, פצוע קצת ברגל, אבל חי! הוא פה, הוא פה מוני שלנו… שמחה גדולה,גדולה! תודה לאל, תודה לאל…הוא חזר. נ   נס של פורים נעשה לנו.

ומה למדנו? שלא כל שטות פילוסופית צריך לקחת ברצינות. או – שגם כלבים יודעים להסמיל… בעיקר אם הם מוני.

מיכאל פרסיקו

 

Read Full Post »

ניגון הלב – מרפא לנפש (דברים בעקבות דרשה בקהילת ניגון הלב, נהלל)

 

 

דברים שעלו בי בעקבות דרשת החג של שי…

 

 מדרש מקסים, מדרש נהדר דרש לנו שי על האביב בקבלת השבת האחרונה. אני מביא דברים בשם אמרם, ובשמחה והערכה רבה, שי, אבל כמובן שאביא מה  ש א נ י  שמעתי, וממך, אני יודע יבוא תמיד חיוך גדול של הבנה וסליחה..  תודה לך.

 

שי דיבר על האביב כשלב בהבשלת החיטה. הרגע בו עטיפת הגרעין מרווחת עצמה, פותחת חלל בעצמה, כרחם, מכינה מקום ומזמינה את הגרעין לתפוח בתוכה…אביב כמיכל, כמקום פנוי אליו צומחים.

הנה קיבלנו חלל פנוי.

אח"כ הזכיר שי את אבי הנחל , אליהם יורדים, כשיורדים אל גינת האגוז המפורסמת, לראות  – הפרחה הגפן? הנצו הרימונים?  (שיר השירים, ו יא). והנה הם שם, האבים,  נעים ברוח ומחללים בקול כשהרוח עוברת בהם.. גם הם חלל נשאף וננשף, אותם קנים וסוף הצומחים על גדות הנחל. גם הם נעים ברוח הנושבת בתוכם ומתוכם, ואת זה אפשר לראות…

 

ומיד ברור גם מהיכן מגיע ובא    ה א ב ו ב,  אומר שי, צינור ארוך זה שאנחנו נושפים לתוכו, וברגע נכון צומח מתוכו ניגון, ניגון הלב… כל כך יפה.

וכאן אני מוסיף בעוונותיי את  מחשבתי שלי, כהמשך לניגון ההוא של שי:

 

מהו האדם, מה כל אחד מאיתנו אם לא אבוב שכזה, כלי נגינת האל: אל תוכו  באה רוח החיים, כפי שהם. אם היא באה באהבה טובה – יוצא ניגון מופלא.

אבל אם באה הרוח אל תוך הכלי כשהיא סוערת מדי, קשה, כמו חוויה קשה  – מוציא הכלי האנושי קולות של צער וכאב, בבכי ונהי, או בצורת  מחלה, או אפילו כמלחמה. ובלבד להוציא את הרוח הרעה הזו…

אז עולה בעולם זעקה גדולה, האבוב האנושי נאנח, משתוקק  להחלמה. ומה יביא את  ההחלמה?

 

 האהבה. האהבה.  ואהבת לרעך כמוך –  אם נדע לאהוב ולקבל את הרע אשר בנו כמו שאנחנו אוהבים את הטוב.  וגם אהבה לגר אשר בקרבנו –  אותם מקומות זרים, הגרים בתוכנו ולפעמים הם זרים גם לנו.

מקומות, חוויות שעדיין לא יכולנו לקבל, לעכל.. ובזכות האהבה נוכל אולי להכילם עתה בחלל הנפש שלנו.

 

כל השבוע כולו, אבל בעיקר כשאנחנו מתכנסים לנו בקבלת השבת שלנו, כל הקהילה ביחד, וחיוכים זורמים, ושבת שלום מכל הלב,  והלב רחב – או אז מתנגן לו הלב בשמחה גדולה, בעיניים נוצצות, בקולות רמים, בצליל גיטרה, בריקוד ובחיוך גדול… או אז מתרחש הריפוי הגדול!

קהילת ניגון הלב היא קהילה מרפאה, כי אכן מתוכה מתנגן לו הלב בניגון מופלא, יהודי לעילא, אנושי וחם.

האהבה הזו הזורמת בינינו, היא הניגון הגדול מכולם, ניגון הלב של כולנו. נתברכה בו בשמחה גדולה. אמן. 

Read Full Post »