Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘בריאות ומחלה’ Category

מכתב לאוהד אזרחי, בעקבות טקסט שפרסם

 

אכן כן, אכן כך: הצמחים – ואגב, גם המינרלים, שלא לדבר על חיות כאלו ואחרות – כולם שותפים במעשה הבריאה המופלא , כולם אחוזים במסכת אחת, רקמת עולם אחת חיה.

שהרי הכל  נברא באמרותיו, יתברך, כל כל היצירים, אז כולם כתובים ומדברים באותה שפת מחשב! ולא בכדי, אלא כדי שיתקיים הצו האלוהי של 'הכל מתרפא', הכל שואף שוב לחזור להרמוניה המופלאה של תמצית הבריאה, אל האל עצמו, שאיננו אל תהליך זורם של הרמוניה מושלמת, ואשר אחראי כמובן גם להזרקנו מגן העדן של אותה הרמוניה מופלאה כדי  שניהיה תמיד בתהליך של חזרה אל, אליו, אלוהים.

 

הצמחים הם דוגמה מופלאה במיוחד לכך, ולא פלא שבראותו אותם יצא האנמן, אותו גוי קדוש שגילה את ההומאופתיה, והבין שאם לוקחים צמח/חומר ומדללים אותו  1 ל 100 6 או 10 פעמים ומעלה, עד שלא נותרת בו אף מולקולה אחת, לא נ ותר עוד חומר בתמיסה. תוך כדי כך הלא חומר, הקוטב הרוחני של המשוואה מתעצם בהתאם: פחות חומר-יותר רוח… . ואם ניתן את התמיסה הזו ל30 אנשים 'רגילים', אז משך 30 ימים יפגינו כולם –בוואריאציות שונות -דרך התנהלות דומה מאד  שאיננה דרכם שלהם אלא היא של אותו צמח שדולל והותמר.  כך, על פי התנהגות הקבוצה הזו בניסוי הזה, הנקרא PROOVING,   אפשר אז לתייג את הצמחים לסוגיהם על פי סוגי ההתנהגות: צמח הבטלנות, צמח הבכיינות, השתלטנות וכו' (אני קצת מפשט, אבל מה).

כעת , אם ניקח תינוקי שנה ראשונה בגן אשר סובל מדלקות אוזניים חוזרות, שכך הוא שומר על נפשו במחיר כאב הגוף ושורד בינתיים, ובלקיחת צורת ההתנהלות שלו מסתבר שהוא שתלטן גדול (בבית היה רגיל שאמא באה בכל פיפס, אבל בגן…). החוויה הזו, שהיתה קשה לו מדי לעיכול עוררה אז את הדבר הבריא הזה, מחלה, העוזרת לו לשרוד.

כעת, כשניתן לו את התמצית ההומופאתית של צמח השתלטנות, הוא יתחזק כל כך בתכונותיו שלו אשר קיבל במתנה מעולם הצמחים, מן הטבע, יתחזק מאד בדרכו, ירפה מאחיזתו במחלה  ויחזור אל מקומו הטבעי כשתלטן על. כעת כשתבוא חוויה שלא יכול היה לשלוט בה בעבר ופיתח מחלה, כעת יהיה לו כח לספר אותה כסיפור משל – 'ואתה תמשול בו', במקום שזה ישלוט בו הוא ימשול בה,  והחוויה תותמר ותיהפך לזיכרון פשוט, ולא יזדקק עוד להוציא קיטור של מועקת נפש, והמחלה תיעלם כי אין בה עוד צורך. הוא נרפא כי הרפה אל מקומו בעזרת המתנה מעולם הצמחים. בראוו, אלוהים.

 

אין ספק שאתה צודק: הצמחים מושגחים על ידי מלאכים. שמלאך  –  זה ההופך 'מה' ל'איך' (כך מלמדנו מורנו ורבנו נדב כהן איש ימימה ממעגן מיכאל) ולכל צמח מלאך. גם לכל אדם… ובכן, בעזרת המלאכים האלו מעבדים הצמחים את האינפורמציה, את החוויות שהם מקבלים בחייהם  ליידע וחכמה ובינה. המערכת המעבדת נמצאת בוודאי בחלל האסטראלי, בכלכל, במסביב, DAPERTUTTO אשר סביבנו.. אכן סדר מופלא, כדבריה של מיכל יקיר הומאופאתית שכתבה ספר על צמחים בהומאופתיה

, שזה שמו, סדר מופלא..

 

חיבוק גדול גדול. המשך התפעלות והתפעמות והשתאות לכולנו.  מיכאל      

 

 

Read Full Post »

ריפוי מחלות זה לא עסק פשוט.  רבים ניסו ומנסים ומה לעשות, לא פעם זה ממש קשה. חלק מהסיבות נעוף בהבנת מהותם של בריאות, מחלה וריפוי. בואו נראה לרגע איך מתיחס לכך א. קיון, גאון ללא מתחרים כשמדובר בהעמדת סצנה הומוריסטית. הנה 'רפואה שלמה' של קישון:   (1).                          

"הדבר החל דווקא באחד האמשים באמצע רחוב "תוצרת הארץ", כשגיליתי שתנוך אזני השמאלית מגרד לי. אשתי האיצה בי לפנות לרופא, בציינה שאפילו הדבר הפעוט ביותר עלול להפוך לנאצר אם מזניחים אותו . הלכתי אפוא אל סניף קופת חולים, מחלקה פנימית מאד. הרופא נכנס לתוך אוזני, עשה שם  כחצי שעה, ואחרי צאתו קבע שמשהו מגרד לי שם.

  • אני מציע לך לקבל חצי תריסר גלולות פניצילין  – פסק לבסוף – זה יחסל את החיידקים תוך יומיים שלושה…

בלעתי את הפניצילין. ואמנם כבר ביום השני חלף הגרוי כלא היה ותנוכי חזר לעבודתו השגרתית. רק זה האפיל במקצת על  שמחתי , שעל בטני הופיעו נקודות אדמדות מגרדות נורא.  הלכתי לסניף. הרופא רק הציץ וכבר ידע מה קרה:

– יש אנשים שהם רגישים מאד לפניצילין ומקבלים פריחות אלרגית ממנו – ציין – שום דבר, תיקח 18 גלולות אירומיצין תירפא עד מהרה…

לקחתי אירומיצין והנקודות האדמדמות נעלמו מאופק בטני. אלא שקבלתי  חם גבוה וברכי התנפחו פלאים. נסעתי לסניף:

 כן – אמר הרופא – אירומיצין גורם לפרקים לדלקת הפרקים…

הוא רשם 32 כדורי טיראמיצין נגד הוירוסים ואלה אמנם הושמדו  כליל חת שתיים. חומי ירד. ברכי חזרו לצורתן המקובלת .  קראנו לרופא והוא בדק אותי  במיטתי וקבע שהכאבים האיומים בכליותי  הם תוצאת לוואי של הטיראמיצין, ושיש לטפל בכך בעוד מועד, מאחר וכליות זה לא צחוק. קיבלתי  64  זריקות סטרפטומיצין מידי אחות מוסמכת  והנגיפים במערכת כילותי מוגרו. בבית החולים עשו לי בדיקה לאבוראטורית  של לב-קיבה-מרה-כבד ומצאו שלא נותר  בגופי אף חידק או וירוס אחד לרפואה. אלא שגם כל השרירים והגידים  נאכלו בתוכי כליל, עד כי רק כמות בלתי רגילה של קלורומיצין יכולה להצילני. קיבלתי מיד כמות בלתי רגילה של קלרומיצין.  בלווייתי השתתפו המון מעריצים וגם סתם סקרנים . הרב ציין בנאום ההספד שהרופאים  נאבקו מאבק עיקש וממושך להצלת גופי התשוש , אך יד החוליים הממאירים היתה על העליונה. באמת חבל עלי.

 רק בגיהינום עלה בדעתי שאת התנוך שלי עקץ יתוש."

אפשר לראות את אי ההבנה של הרופאים למהות מחלה ומה מרפא באמת.

כדי להביא את גישתי שלי לעניין אספר את סיפורו של הישבן. לא, לא הטוסיק המפורסם אלא ראשי תיבות ישב"ן = ילד שנה ראשונה בגן

  1. בכל מקרה נספר כאן על הישב"ן -ראשי תיבות: 'ילד שנה ראשונה בגן'. למי יש או היה לאחרונה ישבן שכזה<? אההה.. האם חלה הרבה בשנה הראשונה הזו? כן, זה מה שקורה… למה ומדוע? וירוסים חיידקים.. כן. אבל לא כל התינוקות חולים
  2. כרופא א.א.ג של ילדים טיפלתי בהרבה ילדים עם דלקת אוזניים חוזרת, שחזרה שבוע אחרי סוף אנטי ביוקה, ושוב ושוב, כך אצל כ 20% מהישבנים האלו. סבל של ממש והעיקר –אין פיתרון. מה  עושים? הייתי אז יועץ למחלקת ילדים בבי"ח כרמל, והצעתי שם טיפול שנראה לי ממש מתוחכם: לתת טיפול מונע אנטיביוטי אינטרמיטנטי… לא אכנס להסבר המפורט מקוצר זמן, אבל הרעיון היה לטפל בילד בשלב המחלה הויראלית לפני שמתלקח השלב הבקטריאלי. כן, ככה זה הולך.
  3. חשתי שהבנתי לעומק את המחלה, שיש לה שני שלבים. קודם כל הצטננות הויראלית שבה נחסמים מעברי האויר אל האוזן התיכונה, ובמקום אויר מצטבר שם נוזל. הוירוס עובר כמו כל וירוס תוך 3-4 ימים אבל הנוזל שמצטבר באוזן, שאיננו כואב כלל, מושך אליו חיידקים שבין כה גרים בלוע , והם עולים דרך תעלת האיורור אל האוזן התיכונה שם מייצרים מוגלה וזה כואב   = דלקת אוזן תיכונה. מצאתי שאם האמא תתחיל לתת מנה מונעת של אב עוד בשלב הויראלי, החיידיקים העולים לאוזן לא יצליחו להתרבות שם וכך יעבור הזעם בלי דלקת שלממש..
  4. והצלחתי.הרבה אימהות אומרת שהצלתי להם את הילדים בזמן ההוא. הייתי אומר להן: בסוף הם גדלים, וחוץ מזה עוד מעט קיץ.. ובאמת הדלקות פחתחו מאד, האם ריפאתי את הילדים? לא! הילדים הישבנים נשארו תלויים בטיפול. הם חזרו זמנית לקו הבריאות על תנאי, בתנאי שהם מקבלים אב בזמן! צריך היה לתת להם את הטיפול ברגע הנכון ולהפסיק בזמן, ושוב ושוב.. … משהו  היה חסר כאן לבריאות שלמה
  5. אותו משהו הוא כנראה שדחף אותי לחפש הלאה מזה. רציתי להבריא את הילדים ממש. התחלתי לחפש בשולי הרפואה הרגילה, והלאה ממנה. ניסיתי להיות רופא אמיתי, כמו שאמא שלי ביקשה.  
  6. אני בן להורים ששניהם רופאים, חניכי השומר הצעיר בוורשה, פולין. גדלתי בלינה משותפת בקיבוץ. כדי להשלים את חוויית הילדות המיוחדת הזו, עד גיל 5  עברנו שלושה קיבוצים. ב גיל 5, בקיבוץ בו גדלתי לבסוף, הרגשתי כבר  'מוגן מכאב ומאהבה'.    היתה בי, כלומר חוויה מאד לא קלה שהייתי חייב לשרוד אותה. ברוך השם שרדתי, אבל במחיר לא פשוט, של מנגנוני הישרדות שעליהם אני מנסה  לוותר מאז.
  7. בגילך 17 שאלה אותי אימי מה ארצה להיות: סופר, עיתונאי, הימהמתי לה. מצויין – כך אימי-אבל קודם תלמד רפואה, זה חשוב להשכלה הכללית. אחר כך תעשה כרצונך'. וכך היה… כי מאחורי הקביעה הכמעט מגוחכת הזו מסתתרת אמת גדולה גדולה: כל אחד מוזמן להשתדל להיות הרופא של עצמו. אחר כך ייעשה כרצונו, כי אז כבר רצונו יהיה לו לרע וחבר יקר…
  8. הייתי בבן 38 כשפניתי מן הרפואה הרגילה. בחיי קרו אז דברים. אשתי חלתה במחלה חשוכת מרפא – גידול, כן, כמובן גידול. ודווקא לא ממאיר. רק אסטרוציטומה דרגה 2-3 באונה הפרייטאלית פרונטאלית שמאלית של המח, כמו שאמרו הרופאים… לא ממאיר, אבל ניתוח היה בלתי אפשרי. כך ליווינו אותה משך 7 שנים שני הבנים ואני, ללא מרפא,  עד מותה.  גם זה השפיע,וגם ספרים שהשפיעו עלי  מאד כמו בית האלוהים, מילכוד 22, הר הקסמים –  היה בהם דיון עמוק לטיבה של המחלה והריפוי, וגם הומור שאיך אפשר בלעדיו שמראה את הצד השני של הדברים . .  פניתי לצד השני של הדברים, לרפואה משלימה
  9. קודם כל קראתי את יונג, שלימד אותי את מהותו של הסמל, את עיקרון הניגודים המשלימים ; עשיתי רפואה סינית בה פגשתי את היין ויאנג.; למדתי יהדות שלוש שנים בסמינר אורנים, במדרשה, ונתגלו לי שורשי תרבותי, עולם מופלא שלא ידעתי כלל עד אז. לדוגמה – ר. נחמן עיקר השלום…                     למדתי הומיאופתיה והוענקה  לי שיטה לפעול בה. התחלתי אט אט לרפא בדרך אחרת, בעצם הפוכה . הלך והסתבר לי שהכל שואף להתרפא, תמיד. שמחלה זה דבר בריא, יחסית, שיש תקווה, תמיד. שיהיה טוב.
  10. מתוך כל אלו עלה עיקרון, שאני עדיין לומד אותו עם כל חולה שאני פוגש, עם כל יום חדש מלא בעװלם מתחדש, שמולו אני בהתפעמות מתמדת, משתדל להיות. האומר: יש 'שאיפה מתמדת להרמוניה בין הניגודים, בתהליך ספיראלי של מוות ולידה מחדש סמליים'. 
  11. הנה, לדוגמא: הישב"ן שלנו, הוא לפעמים רק בן 4 חודשים. אמא שמה אותו במשפחתון כי חייבת לחזור לעבודה, ולכן גם מפסיקה להניק ואולי נישאר לו חלב שאוב בלבד… תינוקי בחוויה חדשה לא פשוטה: היכן אני?  מי זה כל האנשים האלו, איפה אבא איפה אמא? קשה לעכל כל כך הרבה חידושים. הוא במצוקה של ממש. ואז הוא חולה . 
  12. המודל: אם זה מהלך החיים מלידה עד זקנה, בריאות זה ללכת על קו האמצע. אדם חווה חוויה, מעכל אותה והולך הלאה. אבל, אם באה חוויה שהיא קשה מדי לעיכול, כמו לישבן שלנו, הרי בניסיון להתמודד איתה הוא עלול להגיע לאפיסת כוחות. מיד מגוייס האגו, מחשב העל המגונן כל שלנו, בודק מה רשום במאגר הגנים, מה המחלות הרשומות שם עוד מדורי דורות … או אומר האגו: דלקת אוזניים!. נשמע טוב. לא מסוכן וכואב כהוגן! והכאב המתגשם בחוץ מאזן משהו שנשאר כואב בפנים, בנפש… כך גם סרטן השד, בסיפור אנג'לה ג'ולי, עם הגן המיוחד האחראי על כך שבלחץ נפשי מתמשך יוכל  להביא לסרטן השד.
  13. במחלה האדם יצא מהרמוניה שלמה והוא כעת באיזון על תנאי. הוא כבר לא במהלך – הוא ב'מ ח ל ך'… סוג של בינתיים, דרך הישרדות. דרך מדהימה ומבורכת להישרדות, המחלה…
  14. (מחלה) זה קצת כמו לעמוד על הגג ולהניף ידיים לא ליפול.. לא נוח. ואני אומר לה בואי, תרדי למה לך למעלה לא נוח. אבל היא אומרת: לא יכולה כי 'יש שם מפלצת למטה'.  מפלצת, אני אומר., אני לא רואה  שום מפלצת. אבל הנה, חרב קסמים. בואי תורידי לה את הראש! ואת מורידה.
  15. אבל מה עושה מפלצת כמורידים לה את הראש באגדות? מצמיחה ראש חדש!! כך גם עם המחלה. מתן אניטביוטיקה הוא באמת אנטי ביוס –עוצר את התהליך הביולוגי טבעי של המחלה. , כך נפסקת דלקת אוזניים. אבל זה לא מרפא את החוויה!! וילד כזה שהחזירו לו את הלחץ פנימה,  מהר מאד יוציא את זה  מחדש החוצה בצורת דלקת חוזרת. הרופא, איש המדע, שזה מה שהוא יודע, ייתן שוב אב. והילד, שזה מה שהוא חייב,  יוציא שוב דלקת החוצה,  וכך הם משחקים את פינג פונג הרפואה המדעית..
  16. לא, ריפוי חייב לבוא מבפנים. הוא לא יכול לקרות מבחוץ. מה הכי מרפא מבפנים שהורים נותנים בד"כ לתינוקי, לישבנון שכזה , במקום ראשון שני ושלישי? חם ואהבה. וברוך השם הוא מקבל בלי חסך. אבל זה לא מספיק! הנה הוא חולה .סימן שהוא צריך עוד משהו.
  17. כל מה שייחזק את כח הריפוי הפנימי יהי מבורך. אהבה,אמונה, נחישות… העוד משהו שאני עושה,במקום העשירי, בצניעות וענווה –  הומאופתיה.
  18. מה זה הומיאופתיה? זו שיטת טיפול בה מחפשים צמח או מינרל שדומה בתכונות לחולה, ומדללים במים עד שרק התכונות נשארות, ונותנים לו את תכונותיו שלו מתנה מן הטבע, שיתחזק…
  19. זה כמו ג'ונגלר כזה שמשחק ב 3 כדורים, ולפתע מופיעים מן השמיים עוד 3. מה נעשה? איך נעזור לג'ונגלר?
  20. אם נמצא בטבע , נגיד, קופה שיודעת ג'וגלינג. וניקח את החלב שלה שבו כל תכונותיה כולל ג'וגלינג, נדלל במים עד שאין כלום, אין כלום במים, רק התכונות נשארות וניתן לו לשתות? הוא,יתחזק בתכונותיו הוא להיות ג'וגלריסימו, עכשיו יוכל להניף 20 כדורים בלי להתאמץ… זה 'חנוך לנער על פי דרכו' ביהדות…
  21. והרי אנחנו היהודים קיבלנו 'לך לך' מאברהם. לך אל תוך נפשך ועכל חוויות שמחכות שם עוד מקדמת דנא. תתפייס איתן, עשה איתן שלום ואז יקטן הלחץ, ולא יהיה צורך להוציא מחלה, וזו תיעלם כי אין בה צורך…
  22. קיין לא ידע להוציא מחלה, הוא הוציא מלחמה! על אחיו, על הבל. ואלוהים אומר לו: מה אתה עושה?! עוד תהרוג אותו, חלילה. חזור מיד עדיף למצב המחלה המבורך שהענקתי לכם בדיוק למקרים כאלו, של קנאה חשכה. שנאמר, ציטוט: 'הלא אם תיטיב שאת, ואם לא –  לפתח חטאת רובץ (הכאב שלך הוא קרוב קרוב לפתח)  ואלייך תשוקתו  (ממש משתוקק שתבוא להתפייס עימו).   אבל האם בחרב תשלוט בו, בכוח? לא, ואתה תמשול בו!  הפוך את הכאב בגשמי הלא  עוכל הזה לסיפור משל! סיפור שכה רבים עשוהו עד שנהפך לסיפור משל, שהוא רק משל לדבר עצמו, סמל ולכן קל להכילו. כמו
  23. ב 'סיפור פשוט' של עגנון, הירשל מאוהב בבלומה, אבל אימו משיאה אותו לאחרת. הירשל משתגע ואז מביאים אותו לדר לנגזאם, אשר כשמו לאט לאט מספר לו את סיפור חייו, מלמד אותו לספר סיפור , תומך בו ואוהב אותו והופך את הסיפור המסובך של הירשל – לסיפור פשוט! מסיפור עטוף בהמון הגנות – לסיפור מופשט מהגנותיו!
  24. אז מה יש בה, בתמיסה ההומאופתית הזו, שאין בה כלום, לא – שיש בה כלום, לא, שאין בה.. מה זה כלום? כלום זה כמו-לום, ולומא בארמית זה הגרעין של הזיית! אז יש בה כזיית, קצת קצת! אבל גרעין קשה בהחלט יש.
  25. אז אם נשים פה, בקוטב הגשמי את החומר כמו שהוא עם כל המולקולות, וכאן בקוטב הרוחני את החומר אחרי דילול, בלי כלום – מה נישאר ממנו? איך ניקרא לחומר שאין בו יותר חומר והוא בכל זאת נישאר הוא? מה נישאר? הסמל, המטאפורה, השם…
  26. אז מה הסמל של שולחן בעברית? הסמל של שולחן בעברית היא המילה 'שולחן', שמו של הדבר…
  27. אז בהומיאופתיה נותנים את הסמל, את השולחניות, את הג'וגלירות, והאיש הופך ג'וגלריסימו, מאד מאד הוא עצמו. כך הוא חוזר למקומו בדרכו שלו ומשם יכול לבחור לעכל כל חוויה. זה עוזר לו להתרפא
  28. כי הרי מה קרה? הייתה חוויה קשה מדי לעיכול, האדם שקע במועקה, וכדי לא לשקוע עוד מתח והגשים בחוץ סימפטום של מחלה, כשהוא יוצר בכך איזון על תנאי. ריפוי יבוא כשיוכל להרפות את המתח, ולחזור לעצמו למקומו, מקום שלהרמוניה, שלום, אהבה, מקום – כולם שמות שלו יתברך..
  29. הוא חוזר ממקומו המותנה – נשאר הוא עצמו בפנים, בתנאי שהוא חולה בחוץ בזה ובזה ובזה. בריפוי הוא חוזר  אל מקומו הבלתי מותנה, שבו יש הרמוניה שלמה, אל קו הבריאות . המחלה נעלמת אז כי אין בה עוד צורך , והאדם נרפא       

Read Full Post »

כל העניין עלה בדעתי בעקבות חזרתה הספיראלית, הברוכה של פרשת קורח אל חיינו. אותו רגע בו קורח אומר: רגע, למה לא אני? אני במקומך, משה?  מי שמך, משה? גם אני יכול להיות,  משה. במקום לצחוק לו בפניו או לנזוף בו קשות, משה נופל על פניו. כי הוא יודע: הרי על פניו  – קורח צודק. אלוהים אכן נמצא בלב כולנו  – שם עשה לו משכן עוד מאז 'ושכנתי בתוככם' –  אז למה לא דווקא הוא, קורח?

התשובה נעוצה בהבדל בין מכשף לקוסם.

הציר הרוחני גשמי – כאן מתרחש  הכל

הבה נניח שהכל, הכל  קורה לאורכו של הציר הגשמי – רוחני. בתנועה דו כוונית, הלוך או חזור, בתנועה ספיראלית מעלה מטה –   רק שם קורה התהליך האנושי-אלוהי: זה לאורכו (ורוחבו)  שחוויה שבאה מהעולם הגשמי, נהפכת לזיכרון פשוט. בתהליך מסתורי שקורה כולו לאורך הציר הזה היא הופכת מגשמית – לרוחנית. החלק הנקבי הוא שעושה את העיבוד של החוויה לזיכרון פשוט, אגב: תפקיד זכרי מובהק.. ואילו תפקידו של הזכר הוא להכיל את הזיכרון – אגב: תפקיד נקבי לגמרי. כיוון ההליכה הוא אחד, הוא ברור לגמרי: אל הרוח,אל ההסמלה של כאב לכואב פחות , לכאב בר הכלה, הרבה פחות גשמי, שנישאר כסיפור משל, משהו שאפשר למשול בו… לשם הולכים הדברים, אל מקום של הרמוניה, אהבה, שלום, מקום – כולם שמות של האלוהים.

זהו הציר לאורכו מתרחשים גם הכשפים והקסמים כולם. קודם קורה הכישוף, כתהליך טבעי של הישרדות נוכח חוויה גדולה מדי לעיכול, ואם יש עזרת השם,  קורה אחר כך גם הקסם, המתיר את הכישוף.

כשוף וקסם – שלבים עוקבים בתהליך הריפוי האנושי

כאשר  יש חוויות שהן קשות מדי לעיכול, מפחידות, מחרידות, עצובות מדי לנגוע, יש סכנה שהתמודדות בכח תביא את הנפש למצב אבדן אנרגיה והתנתקות עד כדי דיכאון, פסיכוזה,  מוות רוחני או אפילו פיזי. לשם כך נברא הכישוף, כדי להגן ממוות.  

ב'סיפור פשוט' של עגנון, כשהירשל לא מסוגל להתמודד עם החוויה של אובדן אהבתו, הוא  נכנס למצב המבורך של כישוף הנקרא 'שיגעון', אשר מאפשר לנפשו לשרוד בינתיים, במחיר של מוזרות כלפי חוץ, עד שיוכל לקבל עזרה מרופא אמיתי. זה מתגלה כדר לנגזאם, אשר לאט לאט מספר לו את סיפור חייו שלו, של הרופא, תומך בו אוהב אותו  והופך את הסיפור המסובך של הירשל –  לסיפור פשוט, לזיכרון פשוט… זהו ריפוי אמיתי: לעזור להפוך חוויה תקועה כואבת ששולטת בנו לכזו שאנחנו מושלים בה, כזו שהפכה ממפלצת ענקית מפחידה לסיפור פשוט על מפלצת, לסיפור משל… כבמטה קסם הוא עוזר לו, להסיר את הכישוף. הכישוף = מחלה נהייה מיותר והא נעלם כי כבר אין בו צורך…

כישוף הוא אם  כן יצירת מחלה כדי לשרוד בינתיים מול חוויה קשה מדי לעיכול. הוא עוזר להימנע מניסיון  עיכול של חוויה קשה מדי,   ומאפשר עצירה על הציר הזה עד יעבור זעם. זו הישרדות, אכן, סוג של בינתיים, עד שיבוא קוסם לעזור..

כך  קורה למשל באגדה על היפהפיה הנרדמת: המכשפה ה13 לא הוזמנה למסיבת ההולדת, ומרב כעס הטילה כישוף על הילדה לאמור: בגיל 13 תידקר הקטנה באצבעה ותירדם. הוציאו ההורים כל מחט מן הארמון ושמרו עליה בשבע עיניים, אבל ביומולדת 13, בקומה ה 13 של הארמון היא פגשה אורגת נול בשם טרדיצ'ה, אשר אפשרה לה להידקר, ו… הופ! הילדה נרדמת.  איתה קופא גם כל עולמה. עד מתי? עד שנסיך אוהב במיוחד יחדור את סבך היער שמסביב וכבמטה קסם יעיר אותה בנשיקת אוהבים על פיה. אז מה היה לנו פה? חרדה מהתבגרות, ולכן דקירת כישוף  מתנה מהמכשפה ההיא, כישוף המאפשר תרדמה של בינתיים, עד לקסם של אהבת אמת אשר מרשה לה להתמודד סוף סוף עם החוויה. מסך.

 

משה מול חרטומי מצריים: כאילו אין הבדל? הבדל בכל זאת יש!

 שמות פרק ו' 9-14:   

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה–יְהִי לְתַנִּין.  י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו–וַיְהִי לְתַנִּין.  יא וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם–כֵּן.  יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.  יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם:  כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה.  {ס}  יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם. 

כמו בסיפור קורח – בעצם עוד הרבה לפניו, באים משה ואהרון אל פרעה ועושים קסם/כישוף (מחק את המיותר): הופכים מטה לתנין, ככה, אומר פרעה, גם כן עניין. הנ גם החרטומים שלי יכולים. ואכן גם הם, המכשפים המקומיים (אואולי קוסמים? זה לא ברורו בשלב זה) עושים אותו דבר. אז כאילו אין הבדל? – הבדל בכל זאת יש: גם כי מטה אהרון  בולע את מטות/תניני החרטומים. הוא כאילו חזק מהם במשהו, ומסוגל אף להכילם בתוכו. אבל איפה השוני?  האם זה גודלו הפיזי קובע?   הנה גם  קרח חזק ממשה וגם עשיר ממנו, עשיר כקרח, כלומר חזק יותר גם במובן הפיננסי. ויש לו עדת נאמנים  אשר נקהלים על משה ואהרון,  חבל לך על הזמן. ובכל זאת,  מה יש במשה שמאפשר לו לגבור על קורח? בתחילה גם משה עצמו איננו בטוח.  בוא נעשה מבחן, הוא אומר,  ונראה למי ישעה אלוהים . הנה הפרק האמור:, במדבר טז:

א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן.  ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם.  ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה.  ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו.  ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו.  ו זֹאת, עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ.  ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי.  ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי.  ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם.  י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה.  יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ–הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו.  יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה.  יג הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר.  יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה.  טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם.  טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה:  אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר.  יז וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ.  יח וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת; וַיַּעַמְדוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד–וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.  יט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעֵדָה.  {ס}  כ וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  כא הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע.  כב וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם,  

משה מעיר  תחילה לקרח, שהוא  מבני הלוויים, האם לא מספיק לכם בני לוי שהובדלתם מן העם לתפקיד החשוב של מלווי קדושה? אתה חייב להיות גם כהן ממש? הגזמת…  כך משה. אבל שוב, תיאורטית כל אחד יכול להיות כהן, אולי הוא באמת ראוי?משה מתלבט:  בוא נראה. וזאת להבדיל את קרח מהעקשנים להכעיס, האנרכיסטים, דתן ואבירם שהם סתם כפויי טובה, ואילו קרח ועדתו זה עניין קצת אחר…  ולכן מקיים משה מבחן: לשים קטורת על מחתה ולהקריב לפני ה', היינו להדליק את הקטורת באש ולראות מה.. מה… מה באמת לראות? שום דבר ברור לא נאמר כאן בפירוש, אבל הרעיון הוא כנראה שעשן וריח הקטורת ימצאו או לא ימצאו חן בעיני ה'. הוא ישעה או לא ישעה אליהם ואז נדע. המבחן קורה ברגע בו כבוד ה' נראה עליהם, ואז נהיה ברור למשה מה התוצאה, ומיד הוא מבדיל את אלו מאלו לקראת העונש הצפוי. הפור נפל.

אבל מה קרה כאן, מה הוא אותו מבחן?  המבחן  להבנתי הוא האם אתה מסוגל לבחור לנוע על הציר הגשמי רוחני דווקא בכיוון הרוחני יותר. אם אתה 'רק' מכשף, ששורד בינתיים, או יודע להיות גם קוסם שהולך בדרך הטובה: העלאת הקטורת באש יש בה משום התמרתו של החומר, הפיכתו לריח, לרוח… האם העשן עולה למעלה? האם הריח אצל אהובי האל חזק במיוחד? האם משה פשוט יודע? לא ברור. ברור גם שמשה נהייה משוכנע לגמרי שקרח ועדתו פשוט לא שם. לא שם. מבחן הקטורת מאפשר למשה לומר בביטחון שקרח ועדתו אינם נבחרי האל , ובמבחן הסופי שהוא גם עונש נבדק המוות על צורתו ועיתויו. הוא,המוות , מצב  גשמיותו המלאה של האדם: קרח ועדתו נוטים אכן לגשמי, ועל כן אותה בריה מיוחדת שבורא השם לשם כך, אדמה בולענית, אכן בולעת אותם אל קרבה:

כח וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה:  כִּי-לֹא, מִלִּבִּי.  כט אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא יְהוָה, שְׁלָחָנִי.  ל וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה.  לא וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.  לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ.  לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.  לד וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ.  לה וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת.  {ס}

בסיכום:  

אם יכולת תנועה על הציר הזה, הגשמי רוחני היא מבחן לחיוניותו, לאנושיותו של אדם, הרי המבחן לקיום ניצוץ אלוה בו  הוא באבחנת כיוון התנועה שהוא מתכוון בה: האם הוא הולך ומתקרב אליו, יתברך, אם לאו.

חרטומי מצריים ידעו לכשף – להזיז דברים על הציר הזה, מדומם לחי, וכו'. אבל הם,  כמו  קורח, עשו או התכוונו לעשות זאת כדי לברוח מהכאב, כדי להרוויח כבוד ועמדה, כדי לרצות, כדי לעקוב אחרי רצון האחר (פרעה), בעוד משה ואהרון עושים הכל בכיוונו שלו יתברך, כדי להביא חירות והרמוניה לעם שלם. לשם כך הם מוכנים לנגוע בכאב כדי להתמירו וכך לצאת מן המיצר, מצריים, שם צרורות החוויות הכואבות. זהו כיוון היציאה ממצריים שבנפש, בדרכם אל מקומו של האל, מקום של הרמוניה, שלום אהבה מקום.. אליו הם הולכים, אל אלוהים.

סוד הדברים מתגלה לנו יפה במילה כהן:  'כ' היא אות ההסמלה, כמו, דומה לדבר אבל בדרגתו הרוחנית, לא גשמי. 'ה' היא אות אלוה, ולכן בצרוף 'כה' יש הסמלה בדרגה אלוהית, הכי הכי. ו 'נ' היא של נצח. כהן יכול להיות רק מי שמגיע לדרגה העליונה ביותר  בתהליך האנושי אלוהי. חרטומים או קורח – לא. משה, יקירנו הנעלה – כן.

כל אדם הוא אם כך בעצם בו זמנית גם מכשף גם קוסם. כל הזמן הוא מוזמן לבחור האם להיות זה או זה ובינתיים,  להיות בחמלה גדולה כלפי  עצמו כאשר מסתבר לו שהוא מכושף שנהיה המכשף של עצמו.  יידע כל אדם תמיד כי בכל רגע ורגע שמורה לו הזכות להיהפך לקוסם של עצמו, ולצאת לחירות אמיתית .

Read Full Post »

ילד הולך לגן, פעם ראשונה. שנה ראשונה בגן. הוא בן שנתיים, אולי שלוש במקרה הטוב, אבל לא פעם הוא רק בן שנה או חצי שנה, או אפילו 4 חודשים! מה שקורה הוא שהאמא חייבת לחזור לעבודה.  היא מפסיקה להניק או, במקרה הטוב שואבת ונותנת לו מבקבוק, ומכניסה אותו לגן.. תינוק!  בן 4 חודשים! אוי…

במקרים רבים  הוא מיד מתחיל לחלות. חם, צינונים,  דלקות אוזניים חוזרות,דלקות ראות..  טוב, מה לעשות, הרי ידוע שיש המון וירוסים וחיידקים בגן… וזה נכון, באמת יש. אבל האם זו הסיבה לדלקות? גם בגוף שלנו גרים המון חיידקים שחיים איתנו בסימביוזה ולא מתקיפים, למה להלחם בהם?. אולי הם לא מתכוונים להזיק? אלא שרב הרופאים בראותם דלקת אוזן מיד רושמים אנטיביוטיקה. לא פעם האבחנה קשה ואז מסתפקים הרופאים במצב כללי של חם ואי שקט כדי להחליט על טיפול כזה. והרי רב המקרים מחלות הילדים נגרמות בכלל על ידי  וירוס, שכלל לא מושפע מאנטיביוטיקה. אם נאפשר לילד  3-4 ימי חם ואי שקט בלי למהר ללכת לרופא – לרב הוא יתגבר ויבריא,  ריפוי ספונטני, כי מחלה ויראלית חולפת בתוך  שבוע עד 10 ימים.אבל גם אם אכן נוצרה דלקת באוזן התיכונה, כאשר חיידקים שבין כה גרים בגרון עלו אל הנוזל שהצטבר באוזן התיכונה – בילדים מעל גיל חצי שנה  יש לאפשר יומיים למחלה להתרפא מעצמה בעזרת כוחות הריפוי של הגוף. רק אם אין שיפור בכאב ובחם יומיים – יש לשקול מתן אנטיביוטיקה. כי הנוזל באוזן נישאר גם אחרי אנטיביוטיקה, ולא חולפים מספר ימים ושוב עולים החיידקים מן הגרון לאוזן, והדלקת חוזרת על עצמה. שוב נותן הרופא אנטיביוטיקה, הפעם אפילו חזקה יותר, אבל המעגל יחזור על עצמו עד… עד שנרפא את הסיבה האמיתית למחלה.

ריפוי אמיתי מה הוא?

  ברפואה המקובלת מציעים בשלב זה  טיפול אנטיביוטי מונע למשך שבועות או חודשים, או לחילופין  ניתוח צינוריות (כפתורים) שגם הוא לא תמיד עוזר ויש בו סכנה נוספת של ההרדמה כללית.  

יש הורים המוציאים את ילדיהם מן הגן בשלב זה, עד שיגדל יתחזק… נסיגה טקטית, ירידה צורך עליה?… גם זו אפשרות. אבל ברצוני להציג דרך אחרת, של ריפוי אמיתי –  דרך הרפואה המשולבת.

הבה נחזור רגע לילד שנה ראשונה בגן, שכאמור נמצא במצוקה של ממש: גם איבד לפתע את  אבא אמא, וגם מתמודד לראשונה  עם סביבה חדשה זרה מחוץ לבית. זוהי חוויה קשה  לתינוק קטן, לכל הדעות וכל תינוק מתמודד כמיטב יכולתו. כשאר החוויה קשה מדי לעיכול, הואר עלול לשקוע במועקה של ממש, ילד עלול להתעצב אל ליבו…    

באותו רגע אלוהים, – זה ששמנו בשמיים,  אבל הבאנו ממקום אמיתי. –  הוא יושב שם עם כל המלאכים, חלון בקרה גדול, והוא רואה: אוי, תינוקי עומד להיות עצוב. לא לא, חס וחלילה, אומר  האל, הרי ציוותי:  'ונשמרתם לנפשותיכם מאד'.  לא לא!  שילחו לו מיד סידור מחלה!  ושני מלאכים יורדים משמיים אל הילד, נושאים בכנפיהם סידור מחלה, ואומרים לו כך: "אל תהיה עצוב, חמודי. שים בצד על אש קטנה את חווית הכאב הזה שבנפשך –  אתה פטור מלהתמודד  עימה בשלב הזה. תנוח נפשך –   בתנאי, אבל, שתשלח חלק מהכאב הזה שבנפש החוצה אל הגוף, שתגשים אותו ככאב גופני. בוא נראה מה כתוב לך בגנים… דלקות אוזניים? מצויין.  בוא נעשה לך דלקת אוזניים… ". ומיד מתחיל כאב אוזן בחוץ, בגוף, שכאילו מאזן את הכאב שבפנים, בנפש.. מעין שיווי משקל שכזה. הוא  כבר לא בהרמוניה שלמה, בבריאות – כעת  הוא באיזון על תנאי. הוא כבר לא   ב מ ה ל ך  – עכשיו  הוא   ב מ ח ל ך … זהו מצב המחלה.

 

מחלה היא אם כן מעין הסדר המאפשר הישרדות , בינתיים, בה נשמרת הנפש במחיר של  כאב  בגוף. עד מתי כך? עד שיאגור האדם, הילד מספיק כוחות כדי לשוב פנימה ולעשות שלום עם החוויה הזו, עם הכאב הזה שנישאר שבתוכו… או אז יתרפא

 

מחלה וריפוי

ריפוי בא מהמילה הרפיה. הרפיה של מה? של המרחק, המתח  שנוצר בין הכאב הפנימי הנחבא  לכאב הגופני שנוצר במחלה כדי לשרוד. ברגע בו יהיו לאדם כוחות להתמודד עם מאגר הכאב שבנפש ולהפחית אותו – תפחת הסיבה לשלוח כאב אל הגוף,  והמחלה תיעלם כי לא יהיה בה עוד צורך

  מחלה, אם כן,  זה דבר בריא. היא מאפשרת לשרוד עד שיבוא הריפוי, היינו הרפיה חזרה לקו האמצע, אל ההתנהלות הבריאה, זו שיש בה הרמוניה; אהבה; שלום; מקום – הנה – כולם שמות של אלוהים.

ברפואה משולבת, הגדרת המחלה היא הפוכה ממה שלמדנו: לא עוד אירוע מיקרי לא טוב שצריך להפטר ממנו בהקדם, אלא מנגנון משוכלל של האורגניזם להגנה על הנפש במחיר של כאב גופני  או התנהגות חיצונית חריגה.

לפעמים חייבם לתת אנטיביוטיקה כי המחלה מסכנת חיים או מכבידה מדי. זה נהדר שישי לנו את הכלי הזה, למשל בדלקת שקדים מuגלתית, או דלקת ראות או חלילה קוצר נשימה פתאומי – בכל אלו אין כמו התרופות הרגילות אבל אם רוצים למנוע מחלות, או לטפל במחלה חוזרת – כדאי לחשוב על משהו שמחזק את נפשו של התינוק להתמודד עם כל אותן חוויות. מה הכי מחזק תינוקי, שההורים נותנים בלי חשך? חם ואהבה. אבל לפעמים גם תינוק שמקבל הרבה אהבה חולה שוב ושוב. אז צריך לחשוב על שלוב בין השיטה המדעית לשיטה לא מדעית, כמו הומאופתיה. לא לטפל רק בגוף אלא גם – ואולי בעיקר – בנפש. זוהי רפואה משולבת, וזה  מה שאנ י עושה בעבודתי. בין רפואה מדעית לרפואה משלימה אני משתדל לעשות רפואה שלמה…  להתראות!   

                        דר. מיכאל פרסיקו, רופא של רפואה משולבת, כרם מהר"ל

 

Read Full Post »

הקדמה

אפשר להביט על עניין הטעם וריח (טור) מזוויות שונות, כל אחד מזוויתו האישית,  והרי על טעם וריח אין להתווכח…

 אני מבקש לדבר ממקום של בריאות מחלה וריפוי.  כרופא של רפואה משולבת, אני רואה בריאות כמצב של הרמוניה שלמה בין מרכיבי האורגניזם, גוף ונפש. הפרה בבריאות חלה כאשר חווה אדם חוויה שהיא קשה מדי לעיכול, שאין לו מספיק אנרגיה לתהליך ההטמרה שלה, שאם ינסה לעכלה ימות או ישקע בדיכאון קשה. הוא נכנס אז להסדר מחלה: רשאי לא להתמודד עם החוויה כרגע, אבל חייב לשלם בליקוי גשמי. זהו מצב בו הנפש מוגנת מהתמודדות מיידית עם החוויה, אבל חלק מהלחץ חייב לצאת אל העולם הגשמי ככאב גופני או התנהגות חיצונית חריגה, מוגזמת. זהו מצב המחלה. לא עוד מ ה ל ך  אלא  מ ח ל ך…    כולו מצב של הישרדות והוא בעצם המצב הטוב ביותר שיוכל היה אותו אורגניזם ליצור באותו רגע כדי לשרוד, בינתיים. עד מתי?  עד שיאגור מספיק אנרגיה כדי להצליח לשוב ועכל אותה חוויה קשה המחכה לו בסבלנות. או אז יירפא.

הגישה הזו מתוארת לפרטיה  במאמר: 'הומאפאתיה, ריפוי בדרך המשל' באתר שלי : "מחלה זה דבר בריא"

מכל אלו  ראוי להדגיש עד כמה מקביל תהליך העיכול בגופני לזה הנפשי, עיכול המזון לעיכול החוויה. די אם נזכיר  את העיקרון הבסיסי של  קבלה פנימה של דבר מה שבא מן העולם החיצוני, הגשמי –  פירוקו למרכיביו והטמעתו בצורה חדשה בגוף קיים. במערכת העיכול זהו האוכל ההופך למרכיבי הגוף והשאריות נפלטות החוצה, ובנפש זו החוויה הנקלטת והופכת לזיכרון פשוט, ולמידע כזה או אחר.

טעם וריח    – שומרי הראש של החוויה

טעם וריח שייכים לאזור שער העיכול. הם המודיעים בשער.

לאורגניזם חשוב מאד לדעת מוקדם כל האפשר איזו חוויה מתקרבת, אם  גשמית או רוחנית. כדי להכין מיצי עיכול וכדי להתכונן נפשית.  מכאן מועברת האינפורמציה בדבר החוויה החדשה לאורגניזם כולו ומאפשרת לו להתכונן כראוי. מדהים עד כמה מעורבים גוף ונפש באזור הזה.

טעם וגם ריח מודיעים דברים לטוב או לרע: משהו נהדר מגיע, טעים לחייך, או   – זהירות משהו רקוב או מסוכן, לא לנגוע!

שער האורגניזם, מקום  'השוער הגדול' שהוא גם המעבד הראשוני של כל חוויה.

 הריח הוא השומר העירני – מבשר את בוא החוויה, את התקרבותה, מסקרן ומזהיר לפי הצורך האם כדאי מאד לקבל החוויה המתקרבת או אם להיזהר ולהתרחק כי היא עלולה להזיק  לעיכול…

הטעם הוא כבר חלק מתהליך העיכול כי הוא מגביר ביתר שאת את הפרשת מיצי העיכול גם .במובן הנפשי:  טעמה וריחה של יצירה ספרותית טובה לא פג עוד זמן רב.. 'אני מריח שמשהו עומד לקרות'… 'יש לו חוש ריח לדברים כאלו'… כל אלו מעידים שגם הנפש יש לה חוש ריח – אינטואיציה??? כן, אינטואיציה. האם איננה אלא  גיוס עדויות מתוך הזיכרון הקולקטיבי?

טעם הדבר מבחינה רגשית הוא 'טעמה המר של אכזבה' או טעמו המתוק של ניצחון… הוא 'מריר כלפי כל העניין' וכו', 'הוא נראה חמוץ כזה'… מה אתה חמוץ כזה?? זה ממש המתיק לי את הבוקר….

טעם וריח כחלק מתהליך הריפוי

ריפוי קורה דרך חיזוק כוח העיכול, גוף ונפש, של חוויות, מזון או חוויה נפשית  אשר יש קושי לעכלם.

מקור הריפוי הוא קודם כל נפשי – חיזוק כוח הנפשי יאפשר גם לגוף להתרפא, כי מחלות הגוף כולן, על פי גישה זו, נגרמות מקושי נפשי לעכל חוויה.

מה שמרפא זה קודם כל חום ואהבה; אחר כך באים הומיאופתיה, ביונארגיה, HEALING וכו'.

טעם וריח באים כאן כשהם נעים על הציר גוף ונפש, כקטליזטור, זרז: שכן הריפוי מתרחש דרך הפיכת חוויה תקועה גשמית – לזיכרון פשוט. טעם וריח יכולים לעורר חוויות טעם ריח בזיכרון הקיים כבר, אם  כדי לתת ביטחון ולעלות את האנרגיה, או כדי דווקא כדי להביא על פני השטח כאב ישן, שבכך ייעשה מוכן יותר להטמרה, להסמלה, להפיכתו לזיכרון פשוט. לריפוי.  כך ב "סיפור פשוט" של עגנון, כאשר הירשל עובר חוויה קשה מדי לעיכול, אהבה נכזבת, דר לאנגזאם לאנגזאם מרפא אותו אט אט דרך כך מספר לו את סיפור חייו שלו, של הרופא, תומך בו ומאפשר להפוך את הסיפור המסובך של הירשל ל 'סיפור פשוט'.  בעצם זהו משל לדרך חייו של עגנון עצמו שנהג לספר לעצמו ולאחרים על עיירת ילדותו, בוצ'אץ. בהביאו את טעם וריח חייו המוקדמים הוא מנסה לעזור לעצמו להרפא, במובן העמוק של המילה.

גם בסיפור קיין והבל, קיין ניצב בפני בחירה האם להשליך את הכאב על אחיו להורגו או אם לרפא את כאבו בטוב. אלוהים מציע לו גישה של התקרבות  אל הכאב הנפשי שלו, אשר נמצא לא רחוק כלל, שכן  "קרוב לפתח חטאת רובץ", והוא, אותו הכאב עצמו שואף למפגש של שלום "אלייך תשוקתו", אבל אין לעשות זאת בכוח אלא "ואתה תמשול בו" (בראשית ד' 7) היינו  – אם תהפוך את הכאב לסיפור משל, יהיה קל יותר להכילו בלי התפרצות.  סיפור משל הוא כולו טעם וריח של פעם מעובד לסיפור הנוגע בזיכרון  הקולקטיבי של כולנו. או כשזה נוגע לזיכרון האישי של מישהו כמו סיפור עוגיות מדלן של מרסל פרוסט ,בספרו  "בעקבות הזמן האבוד".

בסיכום

על טעם וריח  אין להתווכח. מי מתווכח? רק ניסיתי להביא משהו, קמצוץ טעם, ומזעיר ריח של מה שסובב סביב תהליך הריפוי. יש עוד הרבה מה לומר כדי לפתח את הנושא הזה. איזה כייף.

                            מיכאל פרסיקו, רופא של רפואה אינטגרטיבית

Read Full Post »

קודם כל יישר כוח על שהקדשתם גילון שלם לרפואה משלימה. כמי שעוסק ברפואה משולבת והומאופאתיה שמחתי על כך, אף כי חסר לי דיון בשאלות יסוד כמו : הגדרת המחלה; מהו ריפוי וכו. אבל עוד חזון.

בינתיים ברצוני להגיב למאמרם של ארולוב וחב', 'קרני אומן – זוטה רפואית'.

א. הרמת גבה… זהירות, רק לא ליפול מהגובה

כבר בשם המאמר יש ביטוי להתנשאות מסוימת , מאד לא מפתיעה, של הרפואה המדעית על זו הזוטה המשלימה… וגם אחר כך מורמת גבה בתמיהה שבזמנים של EVIDENCE BASED MEDICINE עדיין  קיימים מטפלים כאלו,  ויתרה מזו – שאנשים באים אליהם ומטופלים . אוי כי דלונו…

 אבל הכותבים מצאו מטפל העוסק בכוסות רוח,  ומתארים את אותו 'מגיר דם' איך בניגוד למה שאפשר היה לצפות מפושע כמוהו, לא מסתיר את זהותו וכתובתו ואפילו מזמין את החוקרים לבקר ב "מרפאתו"… מסתבר שהפרחח הוא בן 70, מנהל בית ספר לשעבר אשר הגיע לעיסוק  הזה דרך ניסיון לטפל בכאבי גב  שלו עצמו, ניסיון אשר הצליח היכן שרפואה רגילה נכשלה שוב ושוב משום מה, ומאז כ 40 איש ביום באים לבקרו, רחמנא לצלן…

בהמשך מסתבר לכותבים ש' התופעה המכונה "רפואה חילופית" נפוצה מכפי ששיערנו', והיא מבטאת, כנראה, 'את הכמיהה ליחס בלתי אמצעי בין הרופא לחולה'. כאן דייקתם, חברים.

אבל ככלל המאמר הוא דוגמה אופיינית להתנשאות חסרת יסוד של אנשי הרפואה המדעית, אשר במומם פוסלים עצמם שוב ושוב מלהבין ריפוי אמיתי מהו.  הוא המום של התבססות הזווית המדעית בלבד והתעלמות מהצד המיסטי של הדברים. והרי חוק יסוד הריפוי הוא שאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים, להיות באמצע, בחלל הפנוי שבין הקטבים. ואז אם ניגודו של המדעי הוא הלא מדעי, המיסטי, חייב המרפא להיות באמצע הדינמי שבין שתי הדיסציפלינות האלו. רק מיסטי לא טוב אבל גם רק מדעי הוא רע מאד. באמצע, חברים, במקום של ההרמוניה בין שני אלו…

ב. 'הדם הוא הנפש'. מי אמר, אלוהים? אתה בטוח? מוזר…

 אבל ממש כך, אכן במקורותינו, בתנ"ך,  יש  איסור על אכילת דם בעלי החיים "כי נפש הבשר בדם היא" (ויקרא יז 11) ובספר דברים  "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש, לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, 23ׂ).  כלומר יש משהו בדם שקשור בנפש – הדם הוא הקוטב הגשמי של המקום המסתורי הזה, המיסטי הזה, נפש. אבל למה לא לאכול את הדם כלומר את מייצג נפש של בעל החיים? כי בנפש כל חי, – ולצערי אין לי כל הוכחה מדעית לכך –  כולל גם אצל החיות מצטברות ומודחקות בנפש חוויות שהיו קשות מדי לעיכול, מורכבות מכדי להפכן לזיכרון פשוט,  והן נוצרו בנפש כמוקדי אנרגיה לא מעובדים, פראיים, ממתינים לתיקון. לספוג אותן עם דם בעלי החיים עלול להיות קשה ומזיק גם בשבילנו.

 שכן כמו שהוא סופג את בשרו של בעל החיים דרך המעי כך עלול האדם, דרך הדם של החיה  לספוג את אותן חוויות,  הן "חומרי הנפש', ולהיכנס לצרות בעצמו.   – למה לנו צרות של אחרים? יש לנו מספיק משלנו.  מכאן איסור על אכילת הדם:  ואפילו אם זה  רק אקט סמלי, שנועד ללמדנו להיזהר בנגיעה בנפש, הרי סמליות היא שפת הנפש. ולכן זה עובד עלינו, עובד חזק מאד.

ג. המחלה, מן הנפש היא באה אל הגוף

  בזמנים הקדמונים עדיין היה קשר גוף נפש עניין טבעי, זורם מאליו. לקדמונים היה ברור שמחלה קשורה קודם כל לחוויה פנימית. הביטוי 'הגיעו מים עד נפש' מדגים זאת היטב: משהו מבחוץ (זרם חוויות?…)חלחל פנימה ונגע בנו עמוק עד לנפשנו, הנה נהנה הגיעו מים עד נפש והכבידו. נוצר קצר שכזה, והלחץ בנפש גבר.  או אז  חייב לצאת עודף הקיטור החוצה, וכאב שלא עוכל בפנים מגשים עצמו בחוץ  בצורת מחלה גופנית. המחלה היא המחיר שאנו משלמים כדי לאפשר הישרדות הנפש הדואבת, בינתיים,  אשר בתמורה למחלה בחוץ רשאית בינתיים לא להתמודד עם הקשה מדי אשר בפנים.  ( 1)  .

כעת אפשר  להבין מאיפה בא רעיון הקזת דם: אם הדם הוא הנפש, ומשהו נהיה קשה ולוחץ מדי בנפש, בואו נוציא נשחרר חלק מהלחץ, נזיז דברים, נניע את מנגנון העיכול מחדש, ואז אולי תתרפא הנפש מכאביה,  ולא יהיה צורך עוד להוציא את עודף הלחץ כמחלה. זו תעלם לה, והאדם יבריא.

על כך כנראה מדבר גם הרמב"ם בהצדיקו טיפול מותר לקרוא לו רפואה גם אם אין בו הגיון מדעי, אבל שבניסיון רואים שהוא עוזר  (מאמר כאן  כגץ-שיף. ).

   מכאן שאולי לא סתם טיפשות פרימיטיבית חסרת כל הגיון יש במעשה הקזת הדם אלא מעשה אינטואיטיבי מובן וברור בעל כוונה משמעות סמלית עמוקה, שלפעמים יכול ממש לעזור לאדם, כפי שהשתאו להיווכח מחברי המאמר….

ד. החלק המיסטי נרמס

 חבל שחלק  המחשבה המיסטי כל כך מבוטל ונרמס  ברפואה המודרנית. חבל שהרופא של היום עדיין מחויב להיות קודם כל ובעצם אך ורק איש מדע, EVIDENCE BASED. . בלבד.  אבל הצד המיסטי תמיד קיים שם, הוא חלק בלתי ניפרד מחייו של אדם: חלומות מחשבות פחדים תקווה –כולם שרויים בתחום המיסטי שאיננו בר הגדרה מדעית. על כל זה ויתרה הרפואה המודרנית.  כל כך חבל.

ה. המתמחים מרגישים את זה

לא פלא שהמתמחים עדיין לא מרוצים. הם הם אותם צעירים שעדיין מרשים לעצמם לחוש  מצוקה  לא מודעת,תחושה  שמשהו מאד מאד לא בסדר ברפואה כפי שהיא כיום, כפי שאושרה מחדש בהסכם שנחתם.  זה לא הכסף, חברים, גם לא התנאים – זו השיטה! השיטה שהיא עדיין חד קוטבית, מדעית בלבד ומביאה רופאים רבים כל כך למצב טרגי בו הם, בני אדם שרוצים מאד לעזור ולרפא אחרים , עדים  לכך שמחלה כמו דלקת אוזניים אצל ילדים חוזרת שוב  ושוב ושוב, על אף טיפולים חוזרים ומסורים באנטיביוטיקה. הכאב הוא כפול ומכופל:  כאבו של הילד  ומשפחתו הסובלים, וכאבו של הרופא על קוצר ידו על אף מה שלמד ועל אף ליבו הטוב. וכל זה כי הרפואה  לא מטפלת בליבו הדואב של הילד,  בנפשו החרדה, נוכח חוויה כמו שנה ראשונה בגן הילדים (אמא אבא נעלמו, וגם היניקה חדלה במקביל כי אמא חזרה לעבודה).

 במצב כזה יש לחזקו ב נ פ ש ו   ולא רק להתנפל על המחלה כדי למגרה. מחלה זה דבר בריא חברים, זה בא כדי להציל את הנפש! חזקו את רוחו של הילד, שמחו אותו, תנו לו טיפול הומיאופאתי, פסגו ארמנתיו  – ודלקות האוזניים יעברו, כי לא יהיה בהן עוד צורך.

ו. רופאים רבים מתאבדים, לא עלינו

היות ואין מודעות לכל זה, כי אנחנו בסדר, אנחנו אנשי EBM ולא זקוקים למשהו אחר  –  מתחיל הרופא לשים חומות של הגנה סביב ליבו הטוב. שלא יכאב כל כך…  חודשים ושנים עד שחומת ההגנה מתעבה מאד מאד… וכשהוא בא סוף סוף לעשות את ה 'לך לך' שלו, ההליכה פנימה אל נפשו – אויה, הכל חסום.  מסתבר שהרופאים בין הראשונים מכל קבוצות המקצוע במספרי מתאבדים. ומי מן הרופאים? פסיכיאטרים, מרדימים ורופאי שיניים. ומה חטאם של  אלו?  שהם מרדימים את הכאב במובן העמוק של המילה, ועל כך כנראה מקפיצם אלוהים לגלגול הבא, שינסו שוב….

ז. מהפכה

הגיע זמן למהפכה,  חברים. חברי הרופאים  – וידידי  החולים –  הבה נאמר בפה מלא: אנו דורשים צדק טיפולי! ! ויפה שעה אחת קודם.

                                                                 מיכאל פרסיקו, רופא

ביבליוגרפיה

  1. "הומיאופתיה  – ריפוי בדרך המשל". מאמר דף הבית באתר 'מחלה זה דבר בריא' דל דר. מ. פרסיקו

  1. " רפואה משלימה – אתיקה  רפואית יהודית : י' כץ וא' שיף.  עמודים 672-5.

               הרפואה גילון 8 כרך 150 אוגוסט 2011.

Read Full Post »

 

 במסגרת החוג שלנו ספרות ורפואה התקיים לא מזמן דיון על הספר קן הקוקיה. הנה רשמי:

קודם כל  השם:  ONE FLEW OVER THE COOKOO NEST

שם לא שיגרתי. מי עף שם ? ולמה מעל לקן? ובכלל, איך אפשר לרחף מעל קן של קוקיה כשכולם יודעים  שאין קן לקוקיה. היא הרי משחילה-מחביאה-מגניבה את ביציה לקינים של ציפורים אחרות,   כדי   ש ה ן   תגדלנה את גוזליה,  ש ה ן  תעשינה את המלאכה, לא היא. איך זה מתקשר לסיפור שלנו? אוי, כמה שזה מתקשר, חבל על הזמן. מיד.

הסיפור מתמקד במקמרפי – נהנתן שמח ולא טיפש בכלל אשר עומד להישלח למאסר ממושך עקב התעלמותו מחוקים מסוימים. במקום זה הוא מעדיף להציג עצמו כבלתי שפוי כדי להגיע ל'בית משוגעים', לבלות שם זמן מה על תקן משוגע ואז להשתחרר.

 אלא שהגורל רוצה אחרת, והוא נתקל שם ביריבה ראויה לו, האחות רטשד, אשר בשם החוק והסדר והרפואה המודרנית מנסה לאלפו בינה, "לרפא" אותו, נו. זו המתכונת למאבק הגדול ביניהם ולכל מה שקורה פה.

 השאלה העולה מהר מאד  היא: מי חולה פה מי רופא פה. מי השפוי ומי המשוגעת האמיתית.

הנה כבר ניחשתם למי נתון ליבי, אבל לא בלי להבין בו זמנית מאיפה זה קורה לך, אחותנו, לא בלי להתעצב גם עליה, על שכך ארע לה, היא שמייצגת פן נרחב כל כך בחברה שלנו וברפואה המודרנית.

כן, אני מאמין וחש בכל אברי נפשי שהוא הוא השפוי כאן, הוא הבריא יותר, כי בריאות נבחנת קודם כל בנפש בריאה (שאז גם הגוף בריא). מקמרפי שומר מכל משמר על נפשו שלו, על מהותו האישית, על החופש שלו להיות הוא עצמו  מול חברה וממסד, אפילו במחיר התחפשות לקוקו שכזה, הוא נישאר תמיד נאמן לעצמו. ואילו היא… חבל על הזמן. כנראה באה ממקום "שפוי" ומאורגן, מסודר ונקי, פוריטני ופוחד מכל הפרעה או הפראה או הפריה…  ועל כן מדכאת כל חריגה. ועל כן לא מסוגלת להתמודד עם חוויות של מי שהוא אחר ממנה, מי שנדד מעט מקו ה"שפיות". היא  רואה בו פורע חוק ומסית המאיים על הסדר שהיא מכירה, איום על כל מה שהיא למדה לעשות כדי להסתדר,  הוא בעצם מאיים על השפיות היחסית  שלה, על דרך ההשרדות שלה…

כל עוד הוא נחשב חולה והיא בריאה, נראה שיש צורך דחוף  להגדיר מחדש מהי בריאות. כרופא של רפואה משולבת אני אגדיר מחלה כאקט בריא מאד של הישרדות שמוציא אדם כשהוא מתקשה להתמודד/ לעכל חוויה ריגשית שהיא קשה מדי, גשמית מדי להטמרה, שקשה מדי להופכה לזיכרון פשוט. דרך הסימפטום הגופני הוא מוציא החוצה את עודף הקיטור מנפשו הדואבת, וכך רשאי להניח לעת עתה למה שהיה קשה מדי, מכאיב מדי. הוא  ניכנס אז לזמן הישרדות עד יעבור זעם, או עד שיאגור מספיק אנרגיה כדי לחזור אל נפשו פנימה ולעשות  שם שלום… (וראו נא מאמרי הבלתי נישכח:  "הומאופתיה  – ריפוי בכח המשל" באתר שלי –  'מחלה זה דבר בריא')

מחלה גופנית או אף התנהגות חריגה היא על כן הדבר ה ב ר י א  ביותר שמישהו יכול לעשות במצב של סכנה אמיתית לבריאותו הנפשית עקב עומס ייתר. הדבר ה ג ר ו ע  ביותר שהוא יכול לעשות זה לקחת את הכאב שבתוכו ולהשליך  אותו הלאה, על האחר.  התנך –  ספר מדהים של הבראה וריפוי, שנכתב בהשראה אלוהית על ידי אנשים שרצו כל כך להתרפא – מלא בסיפורי  משל והדגמה של מה מרפא ומה לא.  במקום של כבוד נמצא  סיפור קיין והבל,  שמאד רלוונטי לסיפורנו אנו: קיין בקנאתו את הבל, לא ידע להוציא   מ ח ל ה –   הוא מוציא  מ ל ח מ ה  על הבל אחיו, זורק כאבו החוצה מן הגוף אל האחר, אל אחיו…  אלוהים נזעק אליו לאמור: מה אתה עושה, אתה תהרוג אותו!. אם אינך יכול להיטיב, אם אתה  בכזו מצוקה רגשית, עדיף שתוציא את הכאב דרך 'הסדר המחלה' המעולה שנתתי לכם, בני האדם. שאז  נישאר הכאב קרוב אלייך –  "קרוב לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, 7) – ובקלות אפשר אז להגיע אליו לשם התפייסות.   "ואלייך תשוקתו"  – משתוקק מאד, הכאב, שתתפייס איתו, אבל האם בחרב, בכוח תעשה זאת ?- לא, "ואתה תמשול בו",  אם תשכיל להפוך את הכאב התקוע הזה, הגשמי כמעט, לסיפור משל –  למשהו רוחני  – או אז  אפשר יהיה לשומרו  בנפש ככאב נסבל, כאילו רק משל לכאב המקורי, ואין צורך עוד להוציאו כמלחמה". יפה דיבר, אלוהים. אבל – זה לא עזר. קיין  הרג את הבל. בני אדם.

 הקוקיה,  כציפור שאינה  מסוגלת להתמודד עם כאב גידול ילדיה שלה, משליכה אותם לקינים זרים. זו צורת ההתנהלות, ההשרדות שלה. כמוה האחות רטשד, גם היא לא מסוגלת להתמודד עם כאב הנוכחות של מקמרפי כמו שהוא. היא משליכה עליו את כאבה, את החרדה שלה מן השונה. רק כך היא שורדת.

להשליך על האחר זוהי בעיני 'עמלקיות'.  אותה הצטווינו לעקור מקרבנו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק.. בדר, בצאתכם ממצריים… והיה, בהניח ה' אלוהייך לך מכל אויביך…תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים, לא תשכח" (דברים כה 17-19).  סוד העמלקיות טמון במילה עצמה: אם נכתוב עמלק ב – ך , נקבל עמלך = העמל שלך: א ת ה  חייב לעמול בעניין הזה, לא אני. זה אתה אתה א ת ה, אני לא אשם רק אתה… כך האחות  מנסה לתקן את מקמרפי כי ברור שהוא הוא הפגום, לא היא. היא עושה רפואה מדעית, סימפטומטית. וכשהיא מצליחה לבסוף לעקור ממנו את הממזריות הזו  דרך לובוטומי – היא  עושה זאת  במחיר חייו, בעצם. כי אחרי הטיפול הזה כבר אין שם איש.

העצוב הוא שגם אין שם אף רופא, לרפואה , כדי לעשות אחרת. הרופאים, כרגיל כמעט. חסרי אונים, עבדים לרפואה שהיא חסרת אונים לרפא כל מה שאיננו ניכנס למסגרת ידועה של אבחנה וטיפול… עצוב.

 בואו נעשה אחרת! כן כן, פנסיונרים שכמונו. בגלגול הבא? נעשה אחרת?

בסיכום

אז מה היה לנו כאן? אלגוריה כמעט מושלמת למצבנו בעמק בכא זה:

האדם, שבא לעולם תמים כתינוק בן יומו, מהר מאד מאושפז בבי"ח לחולי נפש, הוא עולמנו זה , ונילחם על שפיותו מול  ציפורי עמלק, וכל זה תוך ריחוף חסר שקט מעל קן של קוקיות, בשורוק.  לכאורה מנצחת הקוקיות, והאדם הזה אובד, אבל נשארת התקווה שבסופו של דבר המנצחת תהיה  רוח החופש של האדם, רוחו, רוח עז.

                                                                       מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

 

הכאב. מי כמונו הרופאים נחשף לכובדו המעיק של הכאב. זה של חולינו החוזרים ובאים שוב ושוב עם אותו כאב שרק לפני שבועיים ריפאנו לכאורה, או כאב קבוע של מחלה שאיננה עוברת. וישנו כובד הכאב  של קוצר ידינו לרפא…

אך טבעי הוא שאנו רוצים כל כך לדחוק ולהדחיק את הכאב, להעלימו מאתנו. יש בינינו השמים חומות הגנה על ליבם ונעשים קהים לא רק לכאב אלא גם לכל רגש אנושי של חוליהם, ומוצאים עצמם קרים ומנוכרים. כך מתארת רחל חלפי בספרה 'תמונה של אבא וילדה' (*)   חלק מרופאי בית החולים בו אושפז אביה בסוף ימיו. רופא שאיננו מסוגל לפתוח ליבו עוד לחוליו כי מלאה הכוס, כי הגיעו מים עד נפש, כי איננו יכול עוד להכיל אפילו גרגר אחד נוסף של כאב….זהו מצב טרגי לרופא, שכל מהותו היא לתת, לפתוח את הלב, לקבל ולתמוך.  במקום זאת שם הרופא חומות של הגנה על ליבו, כדי שלא יכאב לו כל כך כאבו של העולם. . . לא פלא שרופאים רבים כל כך נמשכים למשככי כאב, ומתמכרים, לפעמים עד מוות.

אבל הכאב במהותו איננו בא להעניש אלא הוא אות סימן מהנפש, הקורא לנו לבוא ולשוב פנימה  כדי להתמודד, להתפייס, לעשות שלום בנפשנו: לחזור למקומנו. מי ששם חומות הגנה רבות מדי ימצא עצמו יום אחד מתדפק על אותן חומות עצמן בניסיונו לחזור ולשוב פנימה כדי לעשות את מה שכולנו נקראים לו יום יום  – התיקון הגדול. כך גיבור שירו של אלתרמן "איגרת" (**) אשר ממרומי הקריירה שלו מיתדפק על דלת חייו ומתחנן לחזור אל תאומו הנשכח, האלטר אגו שלו שנישאר זנוח, מוכה ומצפה. גיבור שירו של אלתרמן משתוקק כל כך לשוב  כי מי שנמנע מלעשות את הדרך הזו, או לפחות ללכת בכיוון,  – עלול לחדול להיות אדם במובנו היהודי העמוק. החיים ייעשו אז חסרי טעם. .

 

אכן עצוב להיווכח ששיעור ההתאבדויות בין הרופאים הוא מהגבוהים בקבוצות בעלי המקצוע. ובין תת המקצועות המובילים נמצאים: פסיכיאטרים, מרדימים ורופאי השיניים.

מה משותף לשלושת אלו? שכולם בדרך זו או אחרת  מ ר ד י מ י ם   א ת   ה כ א ב    במובן העמוק של המילה, מה שנחשב כנראה בשמיים לחטא בל יכופר…

 

הנה כאן  בסיפורנו (עמ. 20) מבטא בולגקוב הסופר והרופא את מה שכולנו מכירים טוב כל כך – את אנחת הרווחה שלו כשהוא מגיע לעבוד בבית החולים. סוף סוף מתחלקת האחריות בין כמה רופאים:  הנה, זה, זה שייך לאורטופד. וזה? זה לרופא הפנימי.. ואני? אני כאן רק יועץ.. או, כמה טוב להיות יועץ חלקי בלבד… כמה טוב שיש בית חולים.   האחריות הנוראה הזו לרפא את בן האדם כולו , שהיא בכלל משימה אלוהית ולא אנושית, היא באמת גדולה מדי לאדם בודד, אפילו הוא רופא..

רק כאן בבית החולים מסוגל  בולגקוב להשתחרר מתחושת האשמה של אי יכולתו לרפא את כולם.

אבל לפוליאקוב,  הרופא שנישאר לעבוד בפריפריה ועול בריאות הקהילה כולה  על כתפיו –  לו אין ברירה כזו, ומול העומס הגדול הוא מתפתה להיעזר ולהרדים את הכאב בעזרת מורפיום. זה מתחיל אמנם בכאב בטן מקומי, ללא סיבה, שבא מתוכו  דווקא בלילה,  כמובן, כשמהפלצות מתעוררות.  מעין פיתוי  שטני שבגללו – ורק כדי לתפקד מול החולים שלו –  לוקח  פוליאקוב את מנת המורפיום הראשונה שלו. הו, איזו הקלה!… הוא ממש חוזר לעצמו. הוא מתחזק, מבריא כאילו. אבל כשנחלשת השפעת הסם חוזר הכאב הבלתי נסבל הזה, נפשי וגם גופני – והוא חוזר שוב ושוב לקחת וכל פעם מתנדפות המחשבות הלא טובות והוא פטור מלהתמודד איתן, והשלווה חוזרת… אותה שלווה נחשקת, שהדרך הנכונה והיחידה להשיג אותה היא אך ורק דרך התמודדות פנימה. אבל זהו אולי הדבר הקשה בעולם. לכן הוא מתמודד החוצה, ומנסה לדכא את הכאב מבחוץ על ידי הסם. כך  הוא נהיה  'בריא על תנאי' – בריא כל עוד פועלת התרופה.. זוהי מחלה : בריא בנפשו בינתיים,  כל עוד הוא  מוכן ויכול לשלם בעבדות לכאב או לתרופות. התחושה היא אז כמי שמכר את נפשו לשטן, והוא חש – (41) – שיש "שטן אשר בלול בדמו". יותר ויותר  ברור לו שהוא הולך ושוקע במוות איטי… כמו כופר העולה על מוקד (43). אז מופיע גם חלום בו מכשפה מרחפת מולו  – להזכיר לו שמחלה היא מצב של כישוף, בו המכשף המורפיני מגן עליו מכאבי הנפש במחיר של כאב המחלה או תרופת קבע.

 

מה יכול לרפא אותו? מה  נותן כוח להתיר כישוף? מה נותן סיכוי להבריא באמת?   ברור, זהו קסם האהבה.  בולגקוב עצמו הצליח לצאת בדיוק ממצב כזה,  וידוע שאשתו – "הנפש היחידה הנאמנה לי" כדבריו (8) – תמכה ונתנה לו יד בצר לו. היא עזרה לו בגיא צלמוות לא לירוא רע.

ממש כמו, שנים מאוחר יותר, יורם קניוק שיצא ממצב של קומה בעזרת אשתו שסיפרה לו סיפורים ועזרה לו (***)…

 

כאב הוא כורח מציאות החיים, אמר פעם מישהו חכם: מידת הסבל ניתנת לבחירה. כלומר – איך נישא את אותו העומס. האהבה, שאדם נותן ומוכן לקבל, היא שעושה את הכאב ניתן לנשיאה.

מיכאל פרסיקו, רופא

 

מקורות:

 

* – רחל חלפי, 'תמונה של אבא וילדה', הוצאת קשב  לשירה, 2004

** – נתן אלתרמן, 'איגרת', ב 'כוכבים בחוץ' מתוך 'שירים', הוצאת הקיבוץ המאוחד,  1962

***- יורם קניוק, 'על החיים ועל המוות' הוצאת יידעות ספרים, 2007

 

 

Read Full Post »

 

על ספרו של תומאס מאן כספר מכונן בענייני מחלה ובריאות

הר הקסמים הוא ספר מדהים, הכתוב בצורה מרתקת, ועיקרו דיון בנושא של מחלה וריפוי. כלומר בעניין התהליך האנושי אלוהי. כלומר התהליך האנושי…. הוא מאד אוונגרדי לזמנו, אף כי בתנ"ך  נכתב כבר על כל זה מזמן מזמן.  הוא אומר, בעצם,  שמחלה היא שלב טוב והכרחי בדרכו של אדם אל הבריאות השלמה.

המחלה שהוא מביא לייצג מחשבה זו היא השחפת, ולא בכדי: היא נקראה המחלה הרומנטית, זו המתרחשת בעיקבות אהבה נכזבת…  היא נקראה גם מחלת האומנים, סופרים, משוררים ואנשי רוח…

בהומאופתיה מתאפיינת ההתנהלות הטוברקולוזית  – כלומר התנהלותם של אלו  הנוטים לפתח שחפת כבעלי צורת חיים אינטנסיבית מאד, כמו נר הבוער בשני קצותיו. תוך שקיקה בלתי פוסקת לחוות עוד ועוד חוויות יצריות ולשמור על חופש הרוח היא מרגישה חנוקה כאשר סוגרים את דרכה וחייבת לפרוץ החוצה, אל האויר החופשי, אל המשך הדרך. טוב להם עם רוח קרה מול הפנים, רוח טריה של חורף…  כמו תמיד בהומיאופתיה המחלה היא ברירת מחדל כאשר בעל התנהלות שחפתית לא יכול להגשים את דרך חייו הנבחרת. או אז פונה הנפש לכיוון המחלה

קפקא כותב על עצמו  איך כשגדלה ועצמה מצוקת רוחו, הייתה נפשו דנה אל מול אברי גופו לאמור:  מי מהם ייקח חלק מהנטל על עצמו. זה אחר זה סרבו כולם, עד שהראה אמרה: בסדר, את לא לבד… והוא פיתח שחפת.

על תומאס מאן

כמה מילים על תומאס מאן, כי ממנו נובע כל זה: הוא נולד ב 6 ביוני, 1875.  הנה עוד מישהו ממזל תאומים אבל מוזר, אבל הוא לא היה יהודי: הוא גדל בצפון גרמניה, בן לאב סוחר תבואה אמיד ואמא שהיה בה דם פורטוגזי ואינדיאני, כלומר ערבוב גנים כמו שצריך. תמיד היה עצמאי באופיו וכבר בגיל צעיר החל לפרסם סיפורים. אחרי מסע לאיטליה כתב את הסאגה המשפחתית "בית בודנברוק". בגיל 30 הוא מתחתן עם קטיה פרינגסהיים בת להורים יהודיים מתבוללים. ששה ילדים נולדו לזוג (שניים אגב התאבדו, וחבל). אחרי מסע לוונציה ב 1911 הוא כותב את 'מוות בוונציה'. את 'הר הקסמים' הוא מתחיל לכתוב שנה אחרי כן כאשר קטיה אשתו מאושפזת ל-3 שבועות בסנטוריום בדאבוס, שוויץ. למעלה מ 10 שנים הוא כותב את הספר, שאחריו זכה בפרס נובל לספרות. בגיל בו הוא מתחיל את הכתיבה הוא כבר איש מנוסה בן 38-40,  הוא הגיל בו אפשר להתחיל…  בו רב בני האדם מוזמנים להתחיל לעשות את דרך השינוי, התיקון, ההליכה בכיוונו יתברך.

שני הגיבורים: ניגודים משלימים

מתוך הספר רב השכבות הזה, מתוך העבודה העצומה הזו אני רוצה להתרכז   בהשוואה בין שני הגיבורים הראשיים, האנס קסטורפ ויואכימס הטוב. אם יחפץ נתעכב לרגע גם על שני הרופאים הנכבדים של המוסד, שהרי ריפוי הוא בראש מעיננו.

א.    ראשון הוא יואכימס הטוב. באמצע חייו, ללא סיבה נראית לעין, כשעמד להתקבל לקורס קצינים בצבא הוד רוממותו, אליו שאף כל חייו –  הוא מאושפז בסנטוריום לחולי שחפת, אי שם  בהרים.  תתארו לכם!, מרגע זה  הוא רק רוצה להבריא כבר ולברוח משם. הוא שונא את המקום, שונא את המחלה  אשר מכריחה אותו להסתגר במרומי ההר, בעוד החיים האמיתיים קורים שם למטה, בשפלה! כדבריו: 'תקופה של שנה  ממלאת תפקיד כה חשוב בגילנו, ובחיים שם למטה היא מביאה עימה תמורות והתקדמויות מרובות כל כך. ואני אנוס לקפוא על שמרי כבשלולית מים'(ב46)…ואכן יואכימס קפוא. הוא לא עושה שום תהליך.  הוא סבלני מאד, מנומס וחביב, יואכימס הטוב עושה כל מה שצריך כדי להבריא,  חוץ מהדבר החשוב באמת: הוא לא מנסה להבריא מבפנים. בניגוד לחברו הטוב  הוא לחלוטין לא מודע  לעצמו ולא מנסה להתוודע שמה.. הוא מסתייג, כמעט חרד מהתעסקותו של האנס במובנם של הדברים. 'לא צריך להתחכם הוא אומר, צריך לעשות, לא לחשוב יותר מדי'(ב47)… כולם אוהבים אותו. הוא כזה חביב וחיובי ופטריוט … ברגע מסוים הוא מחליט לחזור לשפלה למרות מחלתו 'גם אם זה  יעלה לו הדבר בחיי'! זה עולה לו בחייו.  הוא מת לבסוף  גם באופן פיזי. אין מה להוסיף.

והנה חברו, בן משפחתו האנס קאסטורפ, "אדם צעיר, אדם פשוט", שעמד להיות מהנדס מן השורה במפעל אוניות מן השורה בארץ השפלה מן השורה… 'נוסע בחומו של קייץ מעיר מולדתו המבורג לדאבוס. רק לביקור נסע הוא, כדי שישהה שם 3 שבועות'.(5)  במקום זה הוא חי שם 7 שנים ועובר את התהליך המופלא ביותר שיכול אדם לעבור בחלדו: הוא מבריא.

האנס, אומר תומאס מאן,   איננו גאון ולא טיפש , ואם נמנע אני מלהדביק לו את הכינוי 'בינוני',  הרי זה… מחמת הכבוד שאנו רוחשים לגורלו(35)!!!  כי גורלו המיוחד הוא לעבור ממצב של בינוניות רגילה, מצב של בריאות רגילה , מאנושיות מוגבלת זו, הנורמלית כל כך  – דרך תהליך מדהים של מודעות  ונגיעה בכאביו הפנימיים – להבראה במובן העמוק של המילה, לבריאות שלמה.

כמעט מרגע שהוא מגיע למוסד האמור מתחילים לקרות דברים מוזרים:  קודם  כל הוא מיד חולה קצת, וירוס רגיל – היינו 3 ימים שיא המחלה ואח"כ עובר תוך שבוע עד 10 ימים.  אבל אח"כ מגלים גם נקודה לחה בריאה…אוי ואבוי, איזה חוסר מזל, או אולי להפך? אט אט מגלה האנס את החופש המופלא שבלהיות חולה, חופש מהשכל המתרוצץ, מהרוטינה המשמימה, מעבודת האלילים שם למטה –  חופש להיות הוא עצמו. הוא חש בכל נפשו ומאודו שעליו להישאר שם כדי להבריא באמת. המכתב השלישי שהוא כותב הביתה 'מבצר את חרותו,' (א227). הוא חש את משמעותה המיוחדת של מילה זו כפי שלמד להכירה תוך כדי שהותו כאן…."

זה מפה ששאבתי את התזה המוזרה שלי לגבי מקור המחלה. זה כנראה על  בסיס הספר הזה שאני בא ומנג'ז לכל מי שמוכן לשמוע, שמקור המחלה בחוויות שחווה אדם והיו קשות מדי לעיכול, והן רובצות להן בנפש במצב חצי גולמי ומחכות שיהיה כוח להפוך אותן לזיכרון פשוט. עד אז הן מעיקות, וכדי לשמור על הנפש ('ונשמרתם לנפשותיכם  מאד מאד',)  יוצא חלק מלחץ הקיטור הזה החוצה ומגשים עצמו כמחלה פיזית. – צריך אדם תנאים מיוחדים של שקט וההעצמה כדי שיעז לרדת לגיא צלמוות בלי לירוא רע ולנגוע בנקודות הכאב האלו, לפייסן, להטמירן,  להעבירן למצב סימלי עד הפיכתן לזיכרון פשוט… כזה שאינו שולט באדם, אלא האדם מושל בו.  להבריא באמת.   המחלה מוצגת כאן כשלב הכרחי ודי בריא בתהליך התיקון הזה, כי היא מאפשרת הישרדות הנפש בינתיים במחיר הסבל הגופני, עד שיאגור האדם מספיק כוחות לעשות את התיקון ההכרחי ולמשול בחייו…

והיכן נאמר כל זה עוד קודם לכן? בתנ"ך, כמובן, ספר הספרים. הנה סיפור קין, אשר מלא כעס וטינה על הבל אחיו, ובמקום לבטא את קנאתו במחלה הוא זורק אותה  עוד יותר החוצה, על אחיו ועושה מלחמה! אלוהים נזעק לאמור: אתה עוד תהרוג אותו! עדיף שתחזור להסדר המחלה המעולה שהענקתי לכם בני האדם, שנאמר  'הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ואלייך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ד 7) . נסה למשול בכעסך, הפוך אותו למשל בלבד, לזיכרון פשוט… אבל אם קשה הסדר המחלה מאשפר לך להתקרב אט אט אל מקום החטא, החוויה כואבת בה החטאת, יצאת ממקומך הטוב,  מקום כאב אשר משתוקק אלייך שתבוא להתפייס, אבל האם בחרב תשלוט בו? לא, ואתה ת מ ש ו ל  בו, היינו תהפוך אותו כאילו משל היה, סמל, זיכרון פשוט…

לא פלא שאת התהליך  שהאנס עובר מכנה תומס מאן  "עסקי ממשל" –  'כך קרא להתעסקות הרהורים אחראית זו, ביפי נוף פרישותו" (ב51.) אותה מילה חוזרת גם כשהוא אובד בסופת השלג, אבוד בסבך נפשו בגיא הצלמוות הלבן, והזיותיו שם הם שלב שיא של דרכו במלאכת התיקון שלו  'כל אלו סיפקו להאנס הצעיר חומר להתבוננות, בשעה שיושב היה בתוך פרידתו הכחולה  של מקום התבודדותו, ודמות היצור הנעלה המכונה HOMO DEI מרחפת לנגד עיני רוחו,   ו מ ו ש ל ת' (ב73). רק כאן בהר הקסמים, אפשרי תהליך כזה.

אבל עוד בתחילת הספור, (עמ 35)  עוד לפני העליה ההרה, אומר הסופר דרך מחשבותיו של האנס שאם אדם איננו עושה תהליך של נגיעה בחוויות שחווה, כי אז 'השפעה זו, באמצעות היסוד הנפשי מוסרי עלולה להתפשט דווקא  אל החלק  הפיזי אורגני של האישיות"… ומיד אח"כ עמ. 37 – " וכאן אנו מגיעים וחוזרים לתחילת רמזינו, שהיו מכוונים להשערה,  שלפיה עשויות הסגות גבולם של החיים הפרטיים  (כלומר – החוויות הנחוות, מפ) לפעול בהמשך הזמן  דווקא על האורגניזם הפיזי של האדם". כלומר זוהי הנחת היסוד שלו.

אח"כ (עמ 100) כשהוא פוגש את שכנתו הלא חכמה במיוחד לשולחן מרת שטר: "הטיפש – מן הדין שיהיה בריא וצביונו כעמי הארצות, בעוד שהמחלה צריכה לעדן את האדם, להחכימו ולתת בו את סגולת הייחוד"…

וכאשר הוא כבר מאוהב במרת שושא,  עמ 136, מתחיל אצלו רעד ראש כל אימת שהוא רואה אותה, כאילו ללא סיבה, אבל " לאמיתו של דבר – והאנס ידע את הדבר לאשורו – יצאה תופעה מגונה זו שהוא במאבק עימה, לא ממקור מצבו הגופני בלבד, וסיבתה לא רק באויר המקום  ומאמצי ההתאקלמות, אלא נוסף  על כך היה בה גם משום ביטוי לריגושו הפנימי…" כך מסתמנת המחלה כרע הכרחי, העוזר לקטר, לשחרר את קיטור נפש החוצה.

 

האנס ממשיך לעסוק בענייני ממשל. מסתבר שרק פה, בהר הקסמים  יכול הוא להתמודד עם הכישוף שמטילה המחלה.  סטמבריני ואחרים מציעים לו כל אחד מנימוקיו לחזור מטה. אבל הוא  חש עמוק עמוק שכאן מקומו, שרק  כאן הוא חופשי לראשונה בחייו.  ואם היה בורח כמו יואכימס היה הוא נחשב בעיני עצמו לעריק ! עריק ממשימת רוחו של האדם, להבריא באמת.  'אילו נאחז באמת בהזדמנות לנסוע או להסתלק בשרירות לב אל ארץ השפלה, היה באמת חוטא בעריקה, ממשימות של אחריות נרחבת,  שצמחו לו כאן למעלה מתוך השקפתו על דמות היצור הנעלה, המכונה HOMO DEI; הוא היה באמת מועל בחובות ממשל כבדות ומלהיטות, העולות אפילו על כוחותיו הטבעיים, אבל נושאות הן לו אושר נסער. חובות אלו הוטלו עליו ביציע זה, במקום בפריחה הכחולה הזו' (ב82).

1.   הרופאים, עם חסרי האונים המופלאים

עד כמה והאם עוזרים לו הרופאים להרפא?

..שניים, הם שליחי אל אלו, ויואכימס  מציג לו אותם בזו הלשון: בירנס גופו, ציניקו זקן הוא. ועם זאת בכור שטן משובח, בן חבורת סטודנטים ותיקה, וגם מנתח מזהיר. ועוד נמצא כאן אחד קרקובסקי , האסיסטנט – חתיכה של פיקחות ראויה להתכבד בה.. עוסק הוא עם הפציינטים בניתוחי נפשות. (א13) איש המעשה ואיש הרוח משלבים ניגודיהם…

בירנס, האיש גדול הזה, אדום, שוצף, נוטף, כחלחל, דומע, ידיו ענקיות הוא אכן איש המעשה. הוא ציני להגנתו. כרופא עושה הוא ככל האפשר כדי להיטיב במצב קיים, בתנאים האלו, ביכולות הרפואה שלמד. הוא מודע למגבלותיו אבל נילחם באומץ לב על חייו של כל חולה. עם זאת הוא יודע להשלים עם גבולות יכולתו, עם המוות. לא שהשלמה זו  קלה לו, או לא, וחוסר האונים שלו המוכר כל כך לנו הרופאים, מציג שוב את  דילמת הרופא המפורסמת.  כאשר האנס מתלונן על שיואכימס רק חולה יותר ויותר, מתנפל עליו בירנס ישר מהמקום הזה של אוזלת ידו ואומר לו במרירות:  -'אתה רוצה שארגיע אותך, שהכל בסדר שהכל גם יהיה בסדר. רק שאגיש לך יין ממותק ומהול כהלכה… ובכן לא! הכל לא יסתדר! הוא הולך למות. בסדר אבל לחבר שלך לפחות היה אומץ להתמודד בדרכו בעוד אתה רק מתבכיין לי. אז  אל תבלבל לי את המח!'  אבל מיד אחרי רגע הכעס הוא פותח את ליבו אליו לאמור – . "הוא דבק מאד בבן דודו, האנס קאסטורפ…?"(ב 190).  אבל הסצנה העיקרית בעניין זה קורית עוד קודם לכן,  בעמ ב80  כאשר באים שני החברים לבדיקה נוספת של ברנס, ויואכימס מודיע שהחליט לעזוב למורת רוחו של ברנס אשר מנסה להניאו, לשווא, ואז מתריס ברנס: 'כלום אשמתי היא?'   וכאשר זה עומד על דעתו הוא משחרר אותו, פשוט משחרר ביודעו שזו  דרכו של האיש. זהו גורלו זו אחריותו. 'יתכן שיעלה בידו  להבקיע לו דרך..' (ב79)

אבל כאשר  האנס נבדק  מפתיע אותו ברנס ומשחרר גם אותו. והרי האנס מת להישאר… 'אבל.. האדון יועץ החצר… שמא אין הדבר אמור ברגע זה בכובד ראש גמור? או אז  מתפרץ ברנס לאמור: 'אני מוחה! בראש לכל אינני בכלל בעלים! אני שכיר אני כאן! אני רופא:  ר ק  ר ו פ א  א נ י, המבין, מר? אינני סרסור לדבר עבירה, אינני סניור אמורוזו בטולידו של נאפולי יפת הנוף, המבין לי מר כהלכה?משרתה של האנושות הסובלת אנוכי! ואם דימה בנשפו דמות אחרת מאישיותי, הרי רשאי מר לילך  לעזאזל, מקום שילחך עפר או יעלו עשבים בלחייו, יחד עם בן דודו, הכל כחפץ ליבו! דרך צלחה!' (ב 80) . 'רק רופא' הוא ביטוי השגור גם אצל הרופא הכפרי של קפקא וגם אצל עגנון… כאילו צרה צרורה משותפת היא לכלל הרופאים. ואכן כך:

הכעס העצום הזה, החימה השפוכה הזו, אין היא אלא קצה קצהה של עוגמת הנפש שחשים רובנו הרופאים, על חידלון ידנו לרפא באמת. כי הרי אנחנו אנשים טובים, אנחנו,  שבאמת באמת רוצים לרפא. אך ככל שנאחזים אנו במדע בלבד, ומתעלמים מן הצד המיסטי, המנוגד והמשלים –כן ירבו כעסנו ותסכולנו. לא לחינם אלו הרופאים העומדים בראש רשימת המתאבדים על פי קבוצות מקצוע. הכאב החוזר הזה של קוצר ידנו מאלץ אותנו לשים חומות של הגנה על הנפש, שלא יכאב כל כך. עד כדי כך שכשמגיע רגע ה'לך לך' בו אנו עצמנו מוזמנים לנגוע פנימה  – כפי שהאנס עושה יפה כל כך כאן – הכל חסום… והנה בראש רשמת המתאבדים, לא עלינו, פסיכיאטרים, מרדימים ורופאי שיניים – כל אלו  עסוקים   ב ל ה ר ד י ם  את  ה כ א ב  במובן העמוק של המילה.  ועל כך הם נשלחים, לכאורה,  לגלגול הבא, לנסות שוב…

ברנס מודה: "אני  ראליסטן, כלומר: רק טכנאי'  . טכנאות תרופות, זהו מקלטו הלגיטימי של הרופא הסובל אל מול הדילמה הנצחית של מחלה ובריאות.  ומצד שני אין ספק שלברנס יש לב גדול ורגיש. (אנחה..) לא פשוט, לא פשוט. הלא  זה הוא ברנס עצמו אשר מגלה להאנס  ש"האויר כאן טוב לא רק נ ג ד המחלה, אלא יפה הוא גם   ל מ ע ן  המחלה, יש הוא מביאה לפעמים לידי התפרצות, ובסופו  של דבר יש בכך תועלת אם רוצה אדם להירפא" (א183)

קרקובסקי, סגנו של ברנס,  הוא איש  המיסטיקה הרפואית.  הוא לעולם יהיה רק סגן אפל, כי ידיעת סוד מקור המחלה לא עושה אותו יעיל יותר בטיפול במציאות, אדרבא –   הוא לא טוב בצד המעשי של ריפוי אנשים. הוא נישאר  פילוסוף המנתח את הנפש. תיאורטיקן… אבל  דבריו אל קהל הצופים המרותק הם נופת צופים: 'שכשמדכאים את הביטוי החופשי של האהבה  – הוא מסביר –  האהבה המדוכאת לא מתה, אלא משתוקקת למילוי תאוותה גם באפלה ובמסתרים…  היא שוברת את חרם הצניעות ומופיעה לאור עולם אם כי בגלגול דמות בלתי מוכרת… מהי דמות זו?'  מי יודע? כן.. כן.. לא… חה חה דודים, אינכם יודעים:  'בדמות המחלה. סימני המחלה אינם אלא פעילותה המוסווית של האהבה, וכל המחלה אינה אלא  גלגולה  של האהבה …' (א130)

לקראת סוף סיפורנו האנס הולך ומבריא. ממש רגע לפני סוף הספר הוא רואה עצמו כמי ש ציטוט "הותר כישופו והוא פדוי ומשוחרר".  (ב371.) איזה יופי.  אבל דווקא אז באה הטלטלה הגדולה המאיימת להורגו, ולחסל הכל. זו המלחמה. לא החלמה. לא מחלה, לא חלום אלא המלחמה: מחלתה הגדולה של האנושות: ומשם הא ניזרק ממש כמו תומאס מאן לקראת מלחמת העולם הראשונה שעומדת לפרוץ כל רגע…  כל כך חבל,  הרי כרגע סיימנו סיפור שמוכיח שאפשר, כן אפשר להבריא באמת. באמת חבל.

והנה משפט הסיום של הספר שהוא יפה היום ממש כמו אז, ולעולם –  – "האמנם תעלה פעם גם מקרב חג המוות העולמי הזה, מתוך אש קדחת זדונית זו, שהציתה מסביבי את רקיע הערב המוריד גשמים, האם תעלה ותבוא פעם גם מכאן האהבה?" (ב375).

Read Full Post »

מיכאל פרסיקו, רופא

היא נכנסת בעיניים כבויות. עצובות. כאילו משהו נורא מעיק עליה. קשה לה, רואים..

היא מוציאה מכתב הפניה אלי, רופא אף אוזן וגרון של קופ"ח. היא מושיטה לי ואני קורא: בת 36 ו 3 חודשים. מורה במקצועה. רופא כירורג מצא גוש באונה הימנית של בלוטת התריס שלה. דרך דיקור מחט עדין נעשתה אבחנה של THYROID PAPILLARY CARCINOMA. סרטן בלוטת התריס, והנה היא עומדת לפני ניתוח כריתה שלמה של הבלוטה. אלי באה כי תפקידי כרופא א.א.ג הוא לבדוק ולוודא תנועה תקינה של מיתרי הקול, שכן העצב המעצבב את תנועת המיתרים עובר נוגע בבלוטה, ובעת הניתוח עלול להיגרם נזק, או שמא הגידול כבר יצא, חלילה,  מגבולות הבלוטה ותפס גם את העצב הזה ואמצא תנועה לקויה?….

גליה (שם בדוי) מספרת שכבר שנתיים הלכה עם הרגשה שיש לה משהו לא טוב שם, שהיא חולה… כמורה היא מספרת שפעם הייתה מצטרדת בדיבור, עד שלמדה לדבר 'מן המצח', כך אמרה, ומאז, ברוך השם… אבל עיניה עצובות, עצובות והיא במועקה גדולה

אני בודק את מיתרי הקול –  תנועה תקינה. הגוש עצמו נמוש היטב, 3 על 3 ס"מ קשה, לא רגיש  ומוגבל לאונה ימנית של הבלוטה. אין למשש בלוטות אחרות או דפורמציה אחרת כל שהיא בצוואר. כך אני כותב במכתב לרופא.. זהו. סיימתי את תפקידי. הנה אני חותם ומשיט לה את המכתב.תודה. גם לי עצוב בלב. בהצלחה לך עם הניתוח. ביי ביי.

כך יכולתי לנהוג, והייתי אז ממלא את תפקידי בסדר גמור לכאורה, לפחות על פי אמות המידה המקובלות. רק  שהיינו נשארים עצובים, היא ואני.

לא נהגתי כך. לא רק בגלל עיניה העצובות. פשוט –  כי אני מרגיש רופא. לא רק טכנאי בדיקות או פקיד תרופות. אני רופא של הגוף אבל גם של הנפש. אני רוצה לרפא אותה.

אני אומר: את עצובה כל כך. ספרי מה קורה… היא בוכה . ומספרת. כבר שנתיים היא הולכת עם תחושה שמשהו אצלה  לא בסדר, שהיא חולה. כן, היא יודעת. היא מתארת את עצמה כאישה קשובה לעצמה. ולא רק לעצמה –  שלושה ילדים בבית, היא מספרת,  ולהם היא קשובה אף יותר מאשר לעצמה. היא ממש חיה את חייהם בשבילם,נותנת את כל זמנה ומרצה, חלבה ודמה למען המשפחה. כך היא, תמיד. גם בעבודה, בבית הספר דורשת מעצמה מעל ומעבר. כולם יודעים – אם יש איזו בעיה, אם צריך מישהו שיתנדב לעשות דבר נוסף, מטלה לא צפויה  – זו גליה. אם יש ריב וצריך לפייס – פונים לגליה. ממש SUPER WOMAN אני אומר. אתה יודע  זה ממש נכון. תמיד אני חייבת להיות בשליטה על מה שקורה ודואגת שיקרה  טוב. זה באמת יוצר קצת לחץ בפנים, אבל למרות הקשיים הכול היה כל כך טוב… ועכשיו, הדבר הזה.. היא מוחה דמעה. אני פוחדת למות.

את צודקת זה מאד מפחיד, אני אומר, אבל אפשר גם לחיות מזה. בואי אספר לך קצת על מחלה בכלל ועל סרטן בפרט. , אולי תוכלי להתיידד עם הסרטן…  (אני מבטא את המילה סרטן בקול רם ובריש גלי.)  זו רק עוד מחלה, אני אומר, ומחלה זה דבר בריא.

אני? היא אומרת- להתיידד עם הסרטן? בחיים לא, בחיים לא! היא כועסת, כמעט צועקת. בסדר ,אני אומר בסדר. הקשיבי נא. הנה,  תראי את הציור הזה פה. (זה ציור שאני מראה לחולים שלי 5 , 10, 20 פעמים ביום).  הנה – אם זה מהלך החיים הרגיל, כמו קו ספיראלי עולה מעלה מעלה, בתנועה בריאה והרמונית, כשאת חווה חוויה אחרי חוויה ומעכלת אותה, הרי מחלה נוצרת כתגובה בריאה לחוויה או או עומס חוויות שבאו כשהן  קשות מדי לעיכול . אם לעכל חוויה זה להפוך אותה לזיכרון פשוט, אני מסביר, הרי אם באה חוויה גדולה מדי בעוצמתה הרגשית  אז כדי להגן על הנפש מעומס ייתר מופעל 'הסכם המחלה'. שאומר: בסדר, את לא חייבת להתמודד נפשית עם עומס גדול כזה, זה באמת קצת יותר מדי בשבילך, וכדי  שלא תינזק הנפש חלילה. (שנאמר 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'), שימי את העומס הזה, החוויה הזו   בצד על אש קטנה, בינתיים, בתנאי, אבל,  שתוציאי חלק מהקיטור, מהלחץ הזה החוצה מהנפש לגוף, שתגשימי  חלק מהכאב הפנימי בצורת כאב גופני בחוץ.. כך נוצר מעין שיווי משקל על תנאי, כשהכאב הגלוי מאזן את הכאב החבוי… זהו מצב ה'מחלה'.

המחלה מאפשרת לך זמן ביניים, אני אומר, עד.. עד שיהיה לך כוח להתמודד עם הדברים האלו שדחקת קצת הצידה בהסכם המחלה. עד שיהיה לך כוח לשוב פנימה ולעשות  עיכול של אותה חוויה ממתינה, עד שיהיה לך כוח להפוך אותה לזיכרון פשוט, למשל, לסמל, וכך את תמשלי בה במקום שהיא תשלוט בך…  אז תמות החוויה השולטת ותיוולד חוויה של משל, של זיכרון פשוט לא מזיק. כך תבריאי באמת

היא מסתכלת בי בעיניים מבינות, עם ניצוץ שאני מכיר ורואה שמתגלה לא פעם שאני מסביר את הדברים האלו , כאילו אנשים יודעים את זה ורק משהו שכיסה את הזיכרון זז קצת הצידה והנה הנה זה עולה…

כן, אני יודעת, היא אומרת. כבר שנתיים אני מרגישה חולה, עוד הרבה לפני שהתגלתה המחלה  -עדיין קשה לה לומר סרטן – כבר שנתיים אני יודעת  שאני חולה. אני מרגישה דברים כאלה. ומעניין שדווקא בתקופה הזו החלטתי שיש גבול.  שמה שאני לוקחת  על עצמי מוגזם, , שיסתדרו קצת בעצמם כולם, בלעדי. גם בעבודה וגם בבית התחלתי לחלק אחריות גם לאחרים

הנה, אני אומר לה, את רואה כמה מחלה זה דבר בריא? הנה עצם מצב המחלה כבר מאפשר לך לנהוג אחרת. כי חלק מהלחץ השתחרר. לפתע את מרשה  לעצמך למתן דברים. הרי מה זה סרטן?  הוא בסך הכל תוצאה, הוצאה לפועל, הגשמה בחוץ של קושי בהתנהלות מסוימת שלך בפנים  שניסית להתמיד בדרך מסויימת בכל כוחותייך,  ונהיה לך קשה מדי. אם את, נגיד, מתנהלת בדרך בה את נמצאת תמיד בשליטה, הכל בסדר הכל בסדר, לא, אין צורך שתעזרו לי אני בסדר גמור. הנה אקח על עצמי עוד קצת ועוד משהו –  ועוד תפקיד, כן כן, אני מסתדרת, אין בעיה. וכך את עושה מעל ומעבר ליכולתך.  באמת SUPER WOMAN .  והכל בשליטה וכאילו אין בעיה – אז יש סכנה שתיגמר לך האנרגיה הנפשית ותשקעי לפתע בדיכאון או מה. כדי למנוע את זה, כדי קודם כל להגן על הנפש –  מופעל חוק הטבע הזה, החוק הקוסמי,  האלוהי. הוא  "רואה" את זה, מגרד  בפדחתו כאומר, רגע, רגע, היא מגזימה במושלמות ובשליטה שלה . צריך לאזן לה את זה. כן כן, בוא נראה, איך נאזן לה שליטה? . הנה איך –   בואו נוציא לה כמה תאים משליטה, רק בשביל האיזון, רק בינתיים, בחיי, רק בשביל האיזון…  ומה זה תאים מחוץ לשליטה? סרטן. נכון. מחלת הסרטן. והכול בכוונה טובה. רק כדי לאזן . הנה לך סרטן.

הי, את אומרת, אפשר למות מזה! נכון אומר החוק, אפשר למות, זה חלק מהחיים. אבל אפשר גם להוולד מחדש, אפשר להבריא מזה, וזו כל הכוונה!

ראי מה המחלה כבר גרמה לך לשנות בחייך! . אם  תקשיבי לה, אם תקבלי אותה כברכה מלמדת,  תוכלי אולי להתנהל קצת אחרת.  הצורך ולהוציא לחץ קיטור דרך המחלה ירד והיא תעלם כי לא יהיה עוד לחץ להוציא. כך תבריאי.
אבל, היא אומרת באכזבה,  זה כל כך קשה, איך אעשה שינוי גדול כזה?

לא, אני אומר. את לא  צריכה להשתנות, להפך:  את מוזמנת להתחזק ולהיות עוד יותר את עצמך. מה, כך היא במבוכה, עוד יותר שולטת ומושלמת? כן, אני אומר בדיוק כך. וזה הסוד: אם תחזקי להיות מאד מאד את עצמך,  בדיוק בדרך בה את הולכת אבל מאד מאד חזקה ושלמה עם עצמך בפנים – יהיה לך כוח לקבל כל חוויה שתבוא ולעכל אותה בצורה שלמה , בר[דרכך שלך בלי שייווצרו עודפים להוציא החוצה. את תמשיכי להיות מושלמת  – אבל רק בפנים  ברוחך, בצורה סמלית, כמשל, ולא יהיה לך צורך לנסות להיות מושלמת גם בחוץ, כי תהיי כבר מושלמת לגמרי בפנים… כך לא יהיה לך צורך להוציא עודפים החוצה בצורת מחלה,כי הנפש הגדולה והחזקה שלך תוכל להכיל הכול  לא יגיעו לך מים עד נפש ולא תצטרכי לגלוש החוצה בצורת מחלה.  במציאות  תוכלי להתפשר ולהיות מתונה וברה, כי בפנים את מצליחה לקבל הכול כמו שהוא ולהופכו לזיכרון פשוט…

אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף כל מה שאתה אומר, כך גליה ובעיניה חיוך, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. משהו נהיה לי פחות עצוב, פחות מלחיץ. באמת. תודה לך.

זה כל הסיפור. כך הלכה לדרכה ובידה מכתב אל הרופא שלה, ובו כתוב סיכום הפגישה בקיצור: מיתרי הקול נעים היטב.

רגע לפני הדלת אני שואל אותה: אז מה את אומרת עשינו פה, בשיחה שלנו? איך נקרא למה שעשינו פה יחד? לא יודעת, היא אומרת.   רפואה –  אני אומר בשקט. קוראים לזה רפואה. נכון כייף?

נכון כייף.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: