Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘בריאות ומחלה’ Category

 

  • בין בריאות למחלה

המחלה נחשבת מאז ומעולם כמשהו רע שיש להכריתו, הפרעה במצב הבריאות  שסיבתה לא תמיד ברורה אבל שיש למגרה כי היא מסכנת את האורגניזם. חייבים להילחם במחלה…

כרופא והומאופאת העוסק ברפואה משולבת, אני מציע גישה הפוכה, על פיה מחלה זה דבר בריא, יחסית. זהו מצב של הישרדות, שמציל חיים כרגע.  בעוד שריפוי זה דבר אחר לגמרי.

על פי גישה זו מחלה נובעת ממצב בו חוויה שחווה אדם ברגע מסוים נהייתה קשה לו מדי לעיכול, היינו, להופכה לזיכרון פשוט, והיא נשארת אז 'תקועה' בנפש ומאיימת להזיק לה מאד. כדי לשמור על הנפש – שנאמר, "ונשמרתם לנפשותיכם מאד" (דברים ד, טו),  מופעל 'הסדר המחלה':  בתמורה להדחקת החוויה עד שהיא צרורה לה בשקט בעמקי הנפש – משלם האדם בהוצאת חלק מהלחץ בצורת מחלה פיזית או התנהגות חיצונית. נוצר כך מצב של איזון על תנאי, סוג של בינתיים, מצב שלהישרדות, אשר מאפשר 'שקט תעשייתי', עד אשר יתעשת האדם מספיק כדי לחזור אל המקום המודחק, הממתין לו ולעשות שם שלום; פיוס; התמרה של החוויה,  תיקון…

מחלה היא, על כן,  דבר בריא יחסית, כי היא מאפשרת לשרוד בינתיים, עד יעבור זעם. נח בדמותו מסמל את ההישרדות: הן בכל מצב ידע לעשות לעצמו נח… יש מבול? הוא בונה תיבה! וכך עובר את החיים בתיבות הישרדות.

אבל ריפוי זה דבר אחר, הפוך בכיוונו: בהנחה שהמחלה היא ככלל פסיכוסומאטית ביסודה, הרי רק חיזוק כח הריפוי של הנפש יביא מרפא. מרפא – מלשון הרפיה. להתחזק פנימה עד שנוכל להרפות ממערכות ההגנה שנועדו להגן מפני כאב החוויה העצורה בנו. אותה הגנה שזרקה את הכאב החוצה לגוף כמחלה תעשה כעת מיותרת והמחלה תיעלם כי אין בה עוד צורך . או אז נחזור למקומנו הטוב של זרימה הרמונית בין כל חלקי האורגניזם ובינו לסביבה, היא הגדרת הבריאות.

כך בתינוק הסובל מדלקות אוזניים חוזרות האנטיביוטיקה עוזרת לו לשרוד אבל לא מרפאה אותו, בדיוק כמו שריטאלין יציל ילד עם הפרעת קשב וריכוז בבית הספר ויעזור לו לשרוד, אבל לא יוכל להביא לריפוי של ממש.

ברצוני להדגיש את הלגיטימיות העמוקה של שתי דרכי הריפוי: ההישרדות היא תגובה הכרחית שהאורגניזם מבטא דרך המחלה נוכח משהו מבפנים המאיים על שלמותו, על עצם קיומו  ובכך מאפשר לעצמו לשרוד בינתיים.  ריפוי מתנהל בכיוון ההפוך, דרך התחזקות מבפנים המאפשרת לעכל את החוויה שגרמה למחלה ולהחזיר את מצב השלום הפנימי של האדם. וכשפוחת הלחץ נעלם גם הצורך במחלה והאורגניזם כולו מרפה-מרפא, וחוזר לקו הבריאות .

  • הישרדות וריפוי בתנ"ך: הנה, זה ככה עוד מקדמת דנא…

יעקב ועשיו, גיבורי התרבות שלנו,  מייצגים את שני הצדדים האלו, הישרדות וריפוי, שהם בעצם שני שלבים בתהליך האנושי אלוהי הבלתי ניגמר לעולם: עשיו איש העשייה, המתרוצץ מתרוצץ עד שמביא צייד בפיו, שורד כל מכשול והולך הלאה. אין לו זמן לשטויות, הוא איש המעשה, גיבור צייד, לוחם מגב שכזה.

יעקב הוא היפוכו הגמור, ניגודו המשלים.. כמו על פי אותו חוק אלוהי הטוען שבחלד יש שאיפה מתמדת להרמוניה בין ניגודים משלימים, כך גם כאן יעקב לעשיו תאומו. יעקב הוא איש תם יושב אוהלים , בעצם סוג של נעאבך, לוזר, סמולן שכזה  שלא יודע לעשות דבר חוץ מלקטר, ונחבא מאחורי סינרה של אימו רבקה.  אין פלא שיצחק  (שמיר, אבל גם רבין בתחילת דרכו), איש הדין, מעדיף את עשיו החייל על פני אחיו, בתנאי שיביא לו צייד ניצחון מדי פעם, כמובן. ואילו רבקה אוהבת את יעקב כך סתם בלי סיבה… רבקה היא מייצגת החמלה. מתוך 4 אימהות היא היא החומלת הגדולה. בלי כל תמורה אוהבת היא את יעקב בנה. כפי שהוא תאוהבהו, חונכת לו על פי דרכו.  

עשיו, אמרנו אם כן, הוא מייצג ההישרדות. הוא שורד כמעט כל דבר, כולל  את מעשה הרמיה של יעקב שגוזל ממנו בסוף הן את הבכורה והן את הברכה. אבל דווקא יעקב, הרמאי הזה שמאחורי סינרה של אמא, דווקא  הוא איש הריפוי האמיתי, מסתבר. מן הכלום מן האין הוא מופיע, כולו הרפיה , כבר יודע להתמודד עם כלום, עם מחסור, עם אין –  דװקא ממנו יצא עם ישראל כולו בעתיד.

בין הישרדות לריפוי נע אדם, על הציר הגשמי רוחני.אנה ואנה יזוע, בתקווה למצוא את האמצע, את המצב הדינמי של הרמוניה שלמה בין הניגודים כולם… את השלום.

  • עם ישראל בין הישרדות לריפוי. הגיע הזמן להירפא!!!!

בין הישרדות לריפוי נע גם עם ישראל כולו, שתמיד היה נע ונד בין שניהם. בגולה זו הייתה הישרדות טהורה. ומעולה. כל הכבוד. כאן בארץ ציון כבר חשבנו על ריפוי, (הרצל וחברים).  כך חשבו אנשי תנועות הנוער הסוציאליסטיות, הקיבוצים, אדם חדש נוליד, כי עוד אאמין גם באדם גם ברוחו רוח עז… רוח העם הצעיר הזה היתה כאן, נחושה וטובה, מלאת תקווה.  כן, היה אז כייף. הייתה אז רוח אחרת.

אבל כל זה אבד בשנים האחרונות. אולי כי האתגרים, החוויות שהיו לנו היו קשים מדי לעיכול. לכן הוצאנו מחלות, מחלות של עם ששולט בעם אחר… הנה לנו חוויה קשה מדי לעיכול של עם שלם אשר מתמשכת שנים על שנים.

והרי ההתחלה היתה כמו נס, סוף סוף ריפוי של עם נודד ומפוזר בגולת ההישרדות, שאחרי 2000 שנה גילה מחדש את ארצו. איזה נס קרה לנו.  אלא שהמבחן הגדול לא איחר לבוא: האם אנשי שלום נהיה אשר מרפאים את מדוויי הגולה בלידה מחדש, או אם נשקע בחלום משיחי של הגשמת אידיאל אוטופי בלי קשר למציאות שמסביבנו ובלי קשר למציאות, לאמת שבתוכנו? השני ניצח, לצערנו. מעורב בציניות של שורדנים למיניהם שהשתלטו לנו על כל חלקה טובה הלך ופחת הדור, הלך וירד אחוז המתרפאים באמת וגדל אחוז השורדנים הסרטניים עד שפשה בנו כולנו.   זה אנחנו, כמובן, שהרשינו לכל זה לקרות… כך ניצח איש הפחד, השרדן המקצועי (הם פוחדים!) את האחרים ובחרנו בו שוב ושוב לשלוט עלינו. מאז מלחמת ששת הימים נהייתה על כן הידרדרותנו בלתי נמנעת . איכה דלונו. כמה חלינו.  איש ההישרדות שולט בנו כי אנחנו מרשים לו . נהיינו רובנו שורדים ותו לא. זה חיים זה? זה יותר סוג של מוות מזדחל של אומה שלמה .אויה כי התרחקנו מיהדותנו…

כן, זה בעצם מצב של התרחקות ובגידה בתרבותנו שלנו, ביהדות: ל א  אהבת לרעך כמוך, ו כ ן   את השנוא עלייך אנחנו עושים לאח-רים, אח-יינו לארץ.  כמה חבל .  איכה דלונו. איכה חלינו. איכה איכה ואיכה –   קינה גדולה עליינו תתקונן. 

  • אבל הנה כעת בחירות, חברים!

 אני לא מבין את אלו שמקטרים על יוקר הבחירות וחוסר תוחלתן. בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו: זוהי אולי ההזדמנות האחרונה שלנו להירפא! חושה עם, הכן כלייך. החלף ממשלותייך. בוא אל הריפוי הטוב המחכה לנו פה בסבלנות כה רבה.

כן לעשות שלום עם שכנינו. כן לאהוב לרענו כמונו ולא לשנוא כל כך את האחר, לא בתוכנו ולא מחוצה לנו בתוך העם  ולא את בני העם השכן. הבה נבחר בחיים ולא במוות!

 ראו כי הוזהרנו. 

Read Full Post »

שלום רב,

 

דר. רמי רגבים מסתייג במכתבו ('זה לא הפצע', הארץ 12.12.14) ממודל 'המחלה' כמסביר את ההתמכרות.  ואני אומר: אדרבא ואדרבא. התמכרות היא דוגמה קלאסית למחלה:

זו נוצרת כאשר אדם עובר חוויה או חוויות שהן קשות מדי לעיכול. כשמצטברת מסה קריטית של חוויות כאלו בנפש, המעיקות עד מוות, מופעל 'הסדר המחלה' המאפשר לא להתמודד, בינתיים, עם אותן חוויות תקועות, בתנאי, אבל שהאדם יוציא חלק מהמועקה, הלחץ, הקיטור הזה אל הגוף וייתן לו ביטוי בצורת מחלה פיזית או התנהגות חיצונית נלוזה. בצורה כזו נוצר מצב של איזון זמני, על תנאי, כאשר  הכאב הגלוי מאזן את זה  החבוי (אותה חוויה תקועה) ומאפשר הישרדות של בינתיים.

כעת זו כבר לא הרמוניה שלמה דינמית בין כל המרכיבים (בריאות) , אלא נוצרה הפרעה בזרימה; זה כבר לא  מ ה ל ך  – זו   מ ח ל ה  (ך). ועדיין, כל מחלה כולל התמכרות, היא ההתנהלות  הטובה ביותר שיכול היה אותו אדם להפיק ברגע  זה, שהיא בריאה הרבה יותר ממוות, חלילה. זהו המצב המתואר לפעמים  ככישוף, כעבודת אלילים, כעבדות – כל אלו מצבים טובים המאפשרים הישרדות של בינתיים. מי ידע לשרוד כל כך טוב  עד כי מצא חן בעיני ה' ונחשב לצדיק בדורותיו? נח. נח ידע לעשות לעצמו נח בכל מצב. יש מבול? אין בעיה. הוא בונה תיבה. וככה, עובר את החיים בתיבות הישרדות. לצאת מהתיבה זה כבר קצת קשה לו, אבל מילא…

 

ריפוי, על כן, לא יוכל לבוא דרך דיכוי המחלה – כולל התמכרות – על ידי תרופות ושיטות אחרות של הפסקת הסימפטומים,  אלא רק דרך חיזוק כוח הריפוי הפנימי של האדם, חיזוק נפשו ורוחו, דרך חם ואהבה, או כל דרך אחרת המחזקת אותו מבפנים.

או אז יותר הכישוף כבמטה קסם, ותוך וויתור על אלילים נצא מעבדות לחירות תוך שאנו מתקרבים עוד קצת אליו, יתברך.

 

                                                                                                                                                                                           בברכה רבה

 

                                                                                                                                                                           מיכאל פרסיקו, רופא והומאופאת

Read Full Post »

דב, מורי ורבי, אתה מדהים:

 

איך שיחקת אותה לעילא ועילא , את הבור התמים שאיננו מבין לכאורה את מה שכל כך ברור, אפילו לפרופ אייל רגב, שלא לדבר עלינו כאן קבוצת הלימוד עם נדב כהן מורה פרשות השבוע שלנו: שהכל סמלי! 

הכל נע על הציר הגשמי רוחני  בכוונה לרפא, בכוונה לאפשר לאדם להתמיר, להפוך חוויה גשמית התקועה בתוכו  – כי היתה קשה מדי לעיכול בזמנו  – לזיכרון פשוט רוחני, לא גשמי, בר הכלה! בכך יירפא אדם עצמו ממועקת החוויה שלא עוכלה היוצרת בו מחלות ומכריחה אותו לאחיזות רבות בחייו.

 

על כן ברור שהאדם לא מאכיל את האלוהים בנתחי בשר. מה זה נותן? זו שטות כמובן. מה שקורה בהקרבת הקרבן הוא אקט מופלא, המאפשר לאדם להתקרב אל האל , היינו  לאותה 'זרימה הרמונית מושלמת', היא הגדרתו של אלוהים בעיני.

כל חלק בהמה שהאדם מקריב הוא חלק בהמי הנמצא בתוכו ומכביד עליו ומעכב את מעברו לדרגת מדבר, ואשר כעת כשהוא נישרף על המזבח והופך לעשן או לריח ניחוח אישה לה', שניהם רוחניים ולא גשמיים – כשכל זה קורה על המזבח , התקווה היא שבבקשה בבקשה גם בתוכך, גם בתוכו יעשה אדם את המעשה הגדול הזה שאין בלתו ויצליח להפוך חוויה רגשית שנשארה לו  תקועה בגשמי, לזיכרון פשוט.  שכעת בעת ביצוע ההקרבה של פר בשר ודם על המזבח בעולם הגשמי  ההופך לו לעשן – שאכן יצליח לבו זמנית לעשות את זה סוף סוף גם בתוכו, לאותה חוויה!!!  זה כל העניין של קרבנות!

 

אתה דב, שכחוקר מסור של דת ואמונה, הרי יודע את כל זה בוודאי ,והנה  מול המצלמה אתה מעמיד פני תם ובור אשר לא מצליח להבין לאן הם פני הדברים ולמה להרוג חיות כל הזמן… אני  מעריץ את כושר המשחק שלך דב, כל הכבוד!

 

והרי כבר הזכרתי בעבר שבמילה 'לכפר' מסתתר פר, פר גשמי, השוצף אדים מנחיריו ורוקע בפרסותיו על רצפת בית המקדש. כעת  כשצורפה לו האות 'כ' הוא  הפך  ל 'כמו פר', פר  של כאילו,  פר סמלי. פר גשמי הופך תוך כדי הכפרה לפר רוחני כשהוא עולה באש המזבח.  ולמה זה טוב? זה טוב כדי שהאדם יעשה אותו תהליך של ריפוי בתוכו, תהליך  שאין בלתו בכלל ושאליו מתכוון התנך כולו. שלשמו נכתב, כן, עד כדי כך.

 

מה לא ברור פה? בינו בוערים בעם, בינו  מבעירי מזבחות המבעירים  אש סתם,  אש הזרה לתהליך,  כמו נדב ואביהו שהציתו אש  כנראה בלי לעשות את התהליך הפנימי, מסתפקים בהבערת האש עצמה. לכן הם כלים באש,  כי היא אש שכולה גשמית, ששורפת באמת ולא אש שיש בה  ג ם  מימד סמלי, כזו המאפשרת מעבר פנימי בבערתה…

חלקי הבהמה, והכהן ובניו, והלווים  – כולם כולם חלקים בתוך נפשנו כלי נפש שקיבלנו מטעמו יתברך, והניצבים שם לשרתנו בתהליך הגדול של הריפוי.

 

פרופ. אייל רגב חש בכל זאת  – אם כי זה לא נהיר לו עד הסוף,  אבל הוא חש שהסמלי חשוב יותר מפרטי הבשר.  על כן הוא מתעקש על קדושה דינמית, כלומר תהליכית,  כי רק בתהליך דינמי פנימי בתוך האדם  יכול לקרות ריפוי, בעוד שקדושה סטטית זה סתם טקס פשטני שנצמד לגשמי, ושאין בו דרש… והרי דרש הוא סוד הריפוי. הסמל. כן! ה עגל הוא לא רק עגל, דב יקירי,  עגל הוא סמל למשהו גשמי שנתקע.

 

גם אם חלילה יחזור ויבנה בית המקדש  (לאט לאט, בבקשה, ממש לא בימינו, אמן) – התפילה לא תאבד. כי היא לא סתם תחליף לקרבנות – היא הליכה קדימה  בכיוון הרוחני, אל הסמלי אל ההתמרה, אל ההמשלה, אל הריפוי. תפילה איננה זקוקה עוד לדם האמיתי של הקרבנות. והרי אחד הפירושים למילה 'תפילה' הוא שושרשה ת. פ. ל.  = כמו התפלת מי ים: אנא ה' תן לי את הכח להעביר משהו מאד מאד גשמי כמו מי ים מלוחים – למשהו הרבה פחות גשמי, עד כדי מים חיים… זו התפילה. גם היא  מכוונת ריפוי.

 

אבל איך שיחקת  אותה, וואללה. דב, כל הכבוד.  לרגע כמעט השתכנעתי שאתה באמת מאמין במה שאתה אומר שם… אבל רק לרגע.

 

   

                           תודה, תודה על ההזדמנות הגדולה לבחון מחדש את הדברים להבין אותם לאשורם ולעומקם.

 

                                                                                                                                                          שלך כתמיד, בנאמנות, מיכאל

Read Full Post »

לניסן שור:

 

בחור צעיר, אל ייאוש, עתידך עוד לפנייך!  

אבל מה – הוא גם בידייך: התרופות שהתחלת לקבל עוזרות לך לשרוד בינתיים, אבל הן לא יכולות לרפא אותך. ריפוי, ALAS, זה דבר שרופאים כמעט לא עוסקים בו. זהו משהו הפוך מהישרדות, בה, אגב,  הם עוסקים ללא הרף.

ריפוי הוא ניסיון לרפא פנימה, את הנפש ממדוויה, שהרי מהם, ממדווי הנפש באות כל מחלות הגוף: הנפש שורדת על ידי שהיא מעבירה את כאביה אל הגוף. כך ניצלת הנפש בינתיים, במחיר המחלה הגשמית.

 

אם אתה רוצה באמת להתרפא, חפש משהו שיחזק את כח הריפוי הפנימי שבך, שיירפא את מדווי הנפש. או אז יקטן הלחץ בפנים, והמחלה תיעלם כי לא יהיה עוד צורך להוציא קיטור…

דע שיש בך כח ריפוי פנימי שכזה, לכל אחד יש. אצלך הוא אולי אפילו חזק יותר, כי אתה הרי יוצר, כותב, וזוהי מתת אלוה. כך גם היכולת לרפא עצמנו מבפנים: מתת אלוה ממעל.

למה שלא תלך על זה?

                                    בהצלחה  

                                                     דר מיכאל פרסיקו, רופא של רפואה משולבת.

 

Read Full Post »

הספר הזה מיוחד ונפלא בעיני, ועורר בי נימי התעלות של ממש. הוא עוסק בחשוב מכל, בתהליך הריפוי האנושי – אלוהי, שאין בלתו. אותו תהליך בו נולד אדם תמים כתינוק בן יומו אבל בלית ברירה, בבוא החיים על חוויותיהם שחלקן קשות מנשוא, הוא פונה להישרדות אלילית מתמשכת וכל חייו מנסה לוותר על אלילי הביניים האלו, להרפות חזרה למקומו…

כבר בתחילת הסיפור אנו פוגשים אנשים בהישרדות,  כל אחד בדרכו: עמוס שורד דרך בריחה, אורי דרך מחלה. ריטה שורדת באנגלית. דורית מנסה לשרוד דרך הסתגרות והעלמות עד שהיא נעלמת באמת.. היא לא שורדת.

אבל הישרדות, כאמור,  היא שלב ביניים בתהליך האנושי בחיים,  כשהמטר האחת והיחידה הניצבת לה בקצה הדרך היא ריפוי במובן העמוק של המילה, חזרה  אל מקום של זרימה הרמונית שלמה. המעבר חזרה הזה מהישרדות לריפוי, מקיום בהמי לדרגת מדבר, מאני לאנחנו – היא תכלית הכל, וכמו בכל ספר טוב באמת גם כאן היא בבסיס הסיפור כולו.

בסיפור שדרור בורשטיין מביא מתגלה לנו מחדש שלספר את הסיפור,  להמשיל את הכאב כמשל, היא הדרך הטובה להתרפא ממדווי החיים.

הישרדות, בינתיים.  

זהו ספר מלנכולי לכאורה, בו מתרוקן הפרדס כבשירו של ביאליק 'הקיץ גווע' המשמש לו מוטו.  הנה איך מתרוקן הפרדס מפירותיו ומטייליו, והכל מתכוננים למסע, להליכה אל הגלות, היא היא  ההישרדות של בינתיים. סוג של בריחה,  כי כל הנשאר  חייב לעשות תהליך של גילוי ונגיעה בעומסי הילדות, אותם כאבים הקבורים כפריטים ארכיאולוגיים . כן, הבית  – זה של כל אחד מאיתנו – יושב על תל פרה –הסטורי, כלומר  כזה שעדיין לא סופר סיפורו והוא מחכה בסבלנות, ממש כמו אוצר חוויות הילדות המחכה שנים לנגיעה, התמרה, המשלה, הסמלה, ריפוי.

איך סיפור מרפא ראינו כבר אצל עגנון ב'סיפור פשוט' כאשר דר לאנגזם מספר ומלמד את מלאכת הסיפור להירשל,  תוך שהוא תומך בו אוהב אותו, ועוזר לו להפוך את הסיפור המסובך שלו  ל – סיפר פשוט: מסיפור עמוס כולו במנגנוני הגנה והישרדות – לסיפור מופשט מהגנותיו, כאשר הירשל חוזר למקומו, פחות או יותר.

אכן  שום דבר לא מושלם בלי שיספרו אותו, בלי שיתנו לו שם ותואר, רק כך יושלם מעשה עיבוד  החוויה לכיוון של זיכרון פשוט, מה שיוריד את הלחץ ויאפשר אז ריפוי = הרפיה אל ההווויה הסיפורית, אל מקומו המקורי של האדם…

אבל עד אז, בינתיים, תופסת ההישרדות את המקום הגלוי והנפוץ והנורמלי במציאות  האנושית, תוך התעלמות מכך שלכל שן עליה בונים מבנה של היום יש שורש עמוק עמוק בעבר. אבל 'איש לא מספר ולא יודע על השורש אלא רק על רובד חיידקי השן. באקדמיה הם עושים להם תאוריות שיוכיחו לך למה אין שן, ואין שורש מבחינתם רק רובד חיידקי השן קיים, ולא רק רובד חיידקי השן  אלא רובד חיידקי השן של שן אחת בלבד, השן להם, כ-ן, כמה הם אוהבים את השן שלהם, יותר מכל השיניים בעולם' (עמ. 14). הנה לכם דוגמה קלאסית לשטחיות הלימוד של אנשי אקדמיה הנטפלים למה שנראה ומתעלמים משורש הכאב  -כך דרכו של אדם, דרכו של עולם. אבל כאב המהות קורא, הכאב לא יוותר, הרצון הנסתר פרוץ יפרוץ לבסוף באש גדולה. רצוי דרך סיפור…

הקושי הזה לעשות את  דרך התיקון, את הריפוי – הוא שמאחד את כל גיבורי הספר בכישלונם, את כולנו בעצם. על זה הסיפור.

דרור מקבל עליו לספר את הכאב, לנסות ריפוי בסיפור

מרתק מה שדרור  סיפר לנו בפגישה איך קיבל על עצמו לספר את סיפורו של הפסל הזה  של איש הפוגע בעצמו שעל השולחן… כשהיה חשש שאולי לא יבין את שליחותו, החלה  שורה של רמזים, דחקות, עד כדי טילת ידו לאמור שב, שב, הנה זה הסיפור, ספר אותו כהלכה. הסיפור  כמו בא וכפה עצמו עליו הר כגיגית.. כך, כביכול במקרה, הגיע לסיפור ההתאבדות , סיפורה של האחות שנטלה את חייה כי היה לה  קשה מדי לספר את כאבה. אבל הכאב (שלה)  לא מרפה, עולה ועולה וכל כך רוצה לספר את עצמו עד שהוא מוצא מישהו אחר, סופר שעבר שם במקרה,אולי (?) שיעזור לו  להפוך עצמו למשל. רק אז ישקוט יירגע הכאב, רק כך אפשר יהיה למשול בו. הכל על פי החוק האלוהי של שאיפה מתמדת לחזור למצב של הרמוניה בין ניגודים, הכל עלפי חוק התורה. ו

ואכן, מה מוצאים אנו  על עטיפת הספר, אם לא ציור של פרה אדומה מאת יונתן אופק,  ומהי פרה אדומה אם לא  'חוקת התורה אשר ציווה ה', היינו – איך לרפא ולהתרפא..

שוב ושוב עולה כאן הגבול השברירי שבין החיים לסיפור;  במקרה, ממש במקרה עשה דרור באותו זמן סדרת הרצאות בגלי צהל, והמפיק נראה לו קצת חולה… מיד ניגש לברר, וכן כן, הוא חולה כליה כרוני, מושתל כליה… המחלה הכרונית  מביאה עצמה לקרבתו של הסופר כדי להמריצו, להשכילו, בבחינת בינו בוערים בעם…  לתת לו עוד פן לתהליך הריפוי. שלא  ישכח, שלא ישכח לכתוב על כל זה, כי הוא הסופר, כי הוא המספר כי כך יביא אולי עוד מעט מזור  לכאבו של העולם… מהותו, יתברך.  

אז אם הכל עוסק בריפוי, מוצלח יותר או פחות, אם 'הכל שואף להתרפא' ככתוב -מה הפלא שדרור מקדיש מקום מיוחד לרופאים, לבית החולים, למערכת הריפוי שבנו להם קהל השורדים…  בעיני החלק המבריק שבספר כולו. לא בכדי עושה דרור מהם, הרופאים  חוכא ואיטלולא, כי בכשלוננו האנושי לרפא באמת האם אין אנחנו מגוחכים ונלעגים? קצת עוד מנסים אבל מהר מאד בורחים משם בצעקה צרודה: אמא…  

זה  קורה בממלכה ההזויה ששמה בית חולים, מפעל תעשייתי גדול  להפסקת מחלות, אשר לפי התאור של דרור לא פעם רק מעצים ומבלבל אותן לגמרי. כך כמעט בהיסח הדעת מחברים את ריטה לאינפוזיה, רק כי היא שם ליד מיטת בנה החולה. כך, בגלל טעות קטנה כמעט משתלים לאורי את הכליה הלא נכונה.'היינו עולים על זה מתישהו' מנחם אותו הרופא. כן כן. היו עולים.  לי זה מזכיר את מילכוד 22  ו – MASH.. ראה, אומרת ריטה, חיברו אותי. אורי אמר – את כולם מחברים כאן. AND EVERYBODY HAS A SHARE. כזכור

בית החולים כולו כבית משוגעים אחד גדול, עם ליצנים רפואיים המנהלים אותו, כפי שנרמז כשעמוס משוטט לו שם לקראת השתלת הכליה,  עמ71. הפגישה של עמוס עם החולה  המשוטט במרכז הקניות -כשאתה חולה אין ערך לכסף… אתה לא יודע אם תעבור את הלילה. דוחף מטבעות למכונה. אבל לא רק הסחת דעת אלא בילבול גדול גדול יש כאן. בילבול יוצרות בין ריפוי להישרדות ואי הבחנה ביניהם.אני לא חולה אומר לו עמוס , והחולה אומר לו אתה חולה, תאמין לי שאתה חולה. אני עצמי רופא. אל תתבלבל בגלל הפיג'מה. עמוס אומר באתי לתרום אני בריא לגמרי והלה – 'סתם צוחקים איתך אני נראה לך רופא?. אני אלומיניום עובד' מיד מתעלגת שפתו,  להורידו לדרגת עובד פשוט אבל לנו כבר לא ברור, מי חולה פה מי רופא פה\..  עמ  73,

הנה התובנה העמוקה, שכולנו גם חולים  0- בהכרח, כדי לשרוד בינתיים – וגם רופאים של עצמנו, בו זמנית, אם רק נרצה. כולנו, כשבכל אחד בתוכו רופא פנימי אשר משתדל מאד רוצה מאד לרפא את עצמו, תמיד, בלי הרף, אבל כמו רב הרופאים אנחנו נכשלים בריפוי האמיתי ומסתפקים לרב בהישרדות .  וכל אותו זמן אנחנו בהימורים חסרי טעם להשיג את האוצר הגדול, זה שיפתור את כל הבעיות.. הקטע המדהים הזה עם מכונת ההימורים, מופת ממש לדו צדדיות של המצב  כשהוא, האדם הישראלי, HOMUS ISRAELICUM, החולה, הבריא, הרופא, החולה, חייב פשוט חייב להרוויח, ואתה אל תבוא לי עכשיו עם הסטטיסטיקה המחורבנת שלך, אוהב ערבים, סמולני  אחד..  כשאזכה, כשיבוא הג'קפווט, אז  ואז סוף סוף, אז סוף סוף.. מה אז. ? אז, נגיד שזה קרה, אז, בוא חנוך לוין תעזור לי,  ישב לו האדם על ערימת דינריו ויסריח… הוא ישכח מה אפשר לעשות בכסף הזה. 'כל אחד הוא אז קוסם ששכח שהוא קוסם'.84..לא יעשה דבר. כי חסרה לו ההבנה מה יעשה באנרגיה הגדולה הזו, וכך הוא שוכח להשתמש בה לשם ריפוי אמיתי  ורק אוגר ואוגר. בזה עוזר לו בית החולים כשהוא מחזיר אותו לתפקוד אב לאדם נדמה שהבריא בעוד שבסך הכל חזר לתפקד כשורד עד לקושי הבא.

העולם הקפקאי של בית החולים הופך אטאט לעולם היחיד הקיים בשביל מי שבילה שם כמה שעות, אתה מתחיל לנוע במסדרונות כאילו זהו ביתך היחיד כי  ה'מחלה' כל כך מדבקת עד  שהיא תופסת עוצמה והופכת לעצם הקיום האנושי, שזה מה שהיא, בעצם, מצב של הישרדות.  אין פלא שפתע קם עמוס וברח משם  כל עוד נפשו בו לאמור לא לא לא, לא  היום… לא.

ציפורים כדי לשרוד

אחת הדרכים שדרור  מביא לשרוד בתוך הייאוש הקיומי הזה, להישאר בתקווה הוא העולם שמעניקות הציפורים. זה בא לידי ביטוי בצורה החריפה וחזקה יותר אצל דורית שכמו לואיז בספר 'כתבים גנוזים'  משחררת ציפור כשהיא במצוקה גדולה ומתמשכת. כאילו שולחת את נשמתה למעוף עם הציפור, להציל את הניצוץ האלוהי שבה.. האין זו  מצוות 'שילוח הקן' בה אנו מצווים לשלח את הציפור האם לחופשי, אולי ממנה עוד יוולד משהו מחדש…

אצל דורית,הגיבורה העצובה שהכאב בה הולך וגובר מוצאת פתח ביטוי בשירה, ודווקא על ציפור:  זה אצלה ש'ישנה ציפור שמהבוקר' רומזת לה ומבקשת ביטוי.. …עד שהיא רואה רק את 'האחרונה שבטור להקת הציפורים הנודדות' ומצטרפת אליה, נפשה מצטרפת וממריאה, כמו יש משהו מרפא בלהיות ציפור או לדמות שהנפש ממריאה כציפור. יש איזה שחרור יש קלות יש שמחת חיים בציפורים כאן.

גם ריטה רואה יונק דבש ולו לרגע, וכבר חלף…והיא שלחה ידיו אליו והיא רצתה שיתגלה שוב.. זו היא שמתקשה לגדל את ילדתה וגם לה עומסי ילדות לא קטנים בװודאי, שירשה מהוריה והם מהוריהם… וכך דור לדור יביע אומר, כך ה'דבר' עובר מריטה לדוריתה… וממנה לציפורים הנושאות אולי את הזיכרון האנושי עמ 45 'גם הן זוכרות אותי.. וכשיעופו ישאו אותי עימן בזיכרונן'..

   ז י כ ר ו ן  ה י ל ד ו ת שלנו, הוא האוצר שקיבלנו כחוויה, לא פעם הוא הכאב המצפה לפיוס לתיקון, הוא שמור בראשים רבים,  עומסי ילדות חבויים.  שנות הילדות נעלמות מאיתנו כי ההורים, שאמורים היו לכאורה  לזכור ולספר לנו, הם עצמם לא זוכרים. ואל הבסיס החתום ומרוחק הזה אנחנו מתכוונים כל חיינו לפענח ולרפא.   

 דורית שקבלה בירושה כאב הורים כפול, ושבסופו של דבר לא  עומדת בכאב –  דווקא היא נוגעת במהות הריפוי בדברה על  רשת ההשתקפויות הגדולה של היקום. כך 'היא נעמדה מול סביון זקן ואמרה, הלא אלו הקשישים שלהם , אך בעת ובעונה אחת גם העוברים'. הנה העיקרון העתיק של מוות ולידה מחדש כמרכיב מרכזי בקיום – עמ 47, שם כל דבר הוא הוא עצמו אבל גם משלו של דבר אחר.. הכוכבים משתקפים בשדה החרציות, ו'הסביון הוא גם קשיש וגם עובר שזה עתה נולד. פקעת האבקנים במרכז חרצית צהובה היא השמש והשדה הוא היקום אשר כלול בו עצמו.  הכל כלול בשדה, אמרה, גם השדה כלול בשדה. זה גן שדה אבל גם משל, היא אמרה.וככה כל דבר במציאות  כל דבר הוא גם דבר פשוט וגם שיקוף או הד או חלק של משהו  אחר, גדול ומסובך יותר . זה גרגר של מלח  אבל זה גם פיסת ים שמישהו שלף מתוך המים והניח לך על הלשון' עמ. 48. כל דבר הוא גם משלו של עצמו ומה שיש לו משל יש לו שם, גם בינה, ובו חלל פנוי שבין זה לזה ואז, ריפוי…

כאן נוגע דרור, שם של ציפור בעצמו,  בסוד הגדול של זרימת הקיום , תוך ביקוש מתמיד של הרמוניה למה שנע על הציר שבין הדבר ומשלו , גשמי ורוחני..  

זהו סוד הניגודים המשלימים ביקום, שדורית נוגעת בו בייתר שאת  כאשר היא חוזרת שוב ושוב למשפט  מתוך השיר של אבן עזרא 'אחות שמש בליל אופל ערוכה – ואיך שמש תנוצץ בחשיכה?' עמ 51. אכן נצוץ תנוצץ כי ' הלילה והיום קיימים ביחד תמיד'  (שם)

 כן, לילה ויום קיימים בו זמנית. היא חושבת על זה, הוא, דרור חושב על זה, ואנחנו הקוראים חושבים על זה עד..  עד שקריאת עורב שאת אינך רואה חוצה עכשיו את השמיים (עמ 94)

בסיכום

שום דבר לא שלם בלי שמו, בלי שיספרו אותו בשמו את המעשה שרק אז יוכל ההיפך לזיכרון פשוט בר הכלה,  כי אחרת הוא נותר חווייה פועמת מתריסה מטרידה לא נותנת מנוח, עד שעוזבים  ומתרוקן הפרדס.

זה ספר על הכישלון  האנושי לספר את הסיפור כראוי ועל הכמיהה הבלתי פוסקת לעשות זאת. תודה לך דרור

 

                                                                     מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

זהו ספר מעולה על מהות המחלה. עדות מצמררת ממקור ראשון, כאילו מתוך נפשו של החולה, תמציתי, מדויק. פה ושם בדיאלוגים מזכירה קלאודיה פניירו את סגנונו של סאראמגו, הסופר הפורטוגזי, ועושה את זה לא פחות טוב ממנו… היא כותבת נפלא.

 הסיפור מעלה בעיני את הצורך העצום בריפוי, שבלי תקווה אליו החיים קשים מדי. הוא מביא  את סיפור ההישרדות כדרך חיים, שהוא המצב האנושי הנפוץ ביותר, סוג של בינתיים..

 אין כל פסול בהישרדות. בתנ"ך מוזכר נח כמי שידע  לשרוד, ידע לעשות לעצמו נח בכל מצב ונחשב צדיק בדורותיו נח. יש מבול? הוא בונה תיבה! וככה עובר את החיים בתיבות הישרדות.. (פה, אגב, אני מביא דברים בשם אומרם. זהו נדב כהן איש מעגן מיכאל,המורה שלנו לחשיבה הכרתית). אבל ריפוי זה דבר אחר…

 אלנה יודעת לשרוד, חבל על הזמן. כל חייה שרדה כמו כולם דרך הדחקת מקומות כואבים בלב. אבל כשהגיעו מים עד נפש הם גלשו החוצה בצורת פרקינסון.. כעת היא שורדת בנפשה דרך מחלה בגופה. וכשזה נהיה קשה מדי היא מקבלת תרופות ומאז היא שורדת בזכות התרופות… כך  מחליף אדם עבודת אלילים אחת בשניה, אבל זוכה בעוד זמן הישרדות הנפש עד שאולי, אולי פעם יעשה ריפוי של ממש.

אכן,בין כדור 1, ל2 ו 3 אלנה שורדת, אבל לא מבריאה. היא יודעת לשרוד מצויין אבל מתקשה להבין איך להבריא באמת.

בין חכמה לבינה

 חשוב כאן להבדיל בין  חכמה לבינה. חכמה היא דעת, לדעת פרטים וחוקי חיים ומהו העולם ואיך הוא מסתובב. עד כדי ידיעה עמוקה של התהליך האנושי אלוהי.  לבן, דודו של יעקב הוא מסמל את החכמה. רחבה כים, לבן כולה  אין סופי.. אבל יעקב מחפש איך ליישם את החכמה הזו בחיי היום מיום: זה דורש בינה –  היכולת ליישם את החכמה בעולם הזה, מול פגעיו ומגבלותיו.

 

בינה מלשון בייניים – זה בין הרף שמציבה החכמה העילאית לבין המציאות היום יומית המכריחה אותנו למצוא פשרה. פשרה שתהיה עדיין רבת חכמה  אבל שלא תתנשא שתהיה רגישה למה שקורה, לא חכמה מדי, לא טפשה מדי, ככה היא באמצע.. זו בינה.

אלנה עדיין חכמה מדי, מתגוננת מדי.  לכן נפשה היא כ'מבצר בטון' היודע לשרוד היטב את טילטולי החיים. אבל איננו אלא מגדל קלפים, כמאמר המוטו הפותח, אשר יתמוטט בקלות רבה עם בוא הרוח המתאימה, בבוא חוויה כואבת מדי ארוע טראומתי, כי חסר שלד של בינה. או אז  יעלה הכאב העצור וימוטט את מבצר ההתגוננות, את כל בניין ההישרדות שבנה אדם בחייו.

למעשה המחלה נמצאת כאן בין שתי הנשים כל הזמן, אמא ובת, בזריקת  הכעס שביניהן ואי הקבלה ההדדית, הקושי לאהוב. אבל זהו מצב נפשי שהרבה רב אין לו ביטוי פתולוגי גופני. אלא שהמחלה קיננה בתוכה מזה זמן רב 'כאילו מדובר בזרע  שמחכה לרגע בו ינחת על קרקע פוריה כדי לנבוט'. מוקד של עומס נפשי אחד או אחר אשר מחכה לשווא לריפוי, לפיוס, להכלה שלמה –  מתבטא בסופו של דבר כמחלה גופנית, תוך ניסיון של האורגניזם לאזן אתה העומס הנפשי הממושך דרך פריצת חלק מהלחץ אל הגוף, בדרך של הגשמת מחלה גופנית, לרב  על פי הרשום בגנים .

כאשר פורצת מחלתה לבסוף מתארת זאת אלנה יפה כל כך כמו מלך שהודח  מכסאו. אכן –עד אותו רגע הוא היה KING OF HIS DOMAIN , שולט בכח האגו בנתיניו מוקדי נפשו הלוחצים מבפנים, אבל עם התמרדות הנפש ופריצת הכאב החוצה  אל הגשמי החוצה מודח המלך. כעת הוא מלך עירום שכבר לא יכול עוד לכסות על ערוות  נפשו הכואבת בהישרדות גריידא. יצא המרצע מן השק ומשתק כעת את אלנה לאמור: לא תוכלי עוד ללכת בדרך החיים שבחרת אם תסתפקי רק בלדעת. הגיע זמן בינה, זמן של ריפוי אמיתי, ועד אז אנו נאלצים להוציא חלק מן הלחץ בצורת מחלה גופנית.

כך מנהלת אלנה רומן של אהבה שנאה עם מחלתה, מחלה שהיא כמעט ישות עצמאית בתוכה מנהלת אותה ביד רמה. אבל יש להבין שבצורה פאראדוקסאלית המחלה היא עדיין הרע במיעוטו, כשהאלטרנטיבה היא דיכאון או פסיכוזה ( גם הן, אגב,צורות עוד יותר נואשות של בריחה מנגיעה בכאב).

אימהות, לפעמים היא אי-מהות…   

 כספר שנכתב על ידי אשהה או עוסק בחלק חשוב מאד של המהות הנשית –  האימהות: האם נכון להכריח לאימהות גם כשהאם שבדרך היא במצב של  אי-מהות? האם  מותר לאשה להיות בשלב הישרדות בחייה כשחלק ממנה היא הימנעות  מהגשמת האימהות כרגע? האם דחיפה בכח לכיוון של הגשמה עצמית לא תהא הרת אסון  כמו שקרה לאיסבל?

ריטה כופה אימהות על איסבל מתוך   י ד י  ע ה   שזה הדבר נכון לעשות. היא יודעת יותר טוב מאיסבל. כי הרי זה המקובל, כך חונכה כל חייה. כך גם  על פי הכנסיה שהיא, אגב,  שונאת אבל בדבר הזה מזדהה עם המקובל.  אולי זו דרכה שלה להגשים אימהות BY PROXY, אולי כך תגשים מה שקשה לה בעצמה אצל מישהי אחרת.   אבל ברור שחסרה כאן בינה להבין מתי זה נכון ומתי לא נכון; חסר כבוד לדרכו של האחר, קבלתה אחר…

'באותו ערב כפתה ריטה אימהות על אשה אחרת באמצעות דוגמה  שהטמיעה והעבירה לגוף אחר'.   'אין פה שום ילד' אומרת לה איסבל האומללה,  אבל ריטה לא מקשיבה, לא יכולה להקשיב. היא יודעת מה נכון ממש כמו שאימה תמיד יודעת. לבסוף אומרת איסבל –  'אילצתם את ילדתי להיוולד לאם שלא רצתה בה'.

 באמצה את מה שנכון לכאורה, מה שראוי, מה שהיא  עצמה רוצה לא רוצה  מאבדת בעצם ריטה את דרכה. כאשר היא נוכחת שהדרך שלה לאימהות של אמת חסומה בפחדים   ושהיא  עומדת להיות אמא של אימה שלה, שחולה והופכת אט אט לתינוקת חסרת אונים, כשהגורל מתאכזר ומביא את המצב לאבסורד כזה  -היא לא יכולה יותר להמשיך, ומרב   דעתנות  שלמדה גם מאימה שלה, מאבדת ריטה את עצמה  ל ד ע ת …

במובן התהליך האנושי אלוהי הטיפול הצפוי באמא שלה יכול היה להיות משהו חיובי:  להיות כמו אמא ש ל אימה יכלה להיות דרך תיקון הקשר עם אלנה ואז  אולי  היתה ריטה בעצמה מתרפאת, כמו שקורה הרבה פעמים כשאנו מלווים הורים זקנים וחולים  בדרכם האחרונה. כך אולי היתה  ריטה נהיית 'ראויה' להיות אמא לתינוק משלה… ארבל כל זה כנראה קשה מדי, בגלגול הנוכחי של האם והבת.

 איסבל  מצידה גם לה קשה  האימהות, אבל היא לפחות   מ ב י נ ה  שאין בה ילד כרגע במובן העמוק ולכן רוצה היא להיפטר ממנו , בעוד אלנה וריטה נשארות בידיעה מה צריך, אך ללא בינה, ללא הבנה  מה נכון בחיים ברגע מסויים. חסרה להן הבנת הדרך, הכרה הבנתית.

לבסוף, לפחות הסוף קצת אופטימי עם החתול של איסבל, החיה, החיוניות הטבעית   שמקשרת בין השתיים בסליחה ואהבה. החתול כנראה אוהב אותך… הוא אוהב אותי, כן, בוכה אלנה . סאראמגו חוגג.

וכך אלנה, שתמיד ידעה הכל, סוף סוף לא יודעת מה לעשות. סוף סוף עכשיו שאינה  יודעת מה לעשות  היא אולי מתחילה להבין את רגשותיה… 

הבה. כולנו. נקווה לטוב. 

                                                                                   מיכאל פרסיקו

 

 

Read Full Post »

ניצולי השואה, אותם ששרדו את השהיה במחנות המוות למיניהם,  לא מקבלים את הסיוע הראוי. זה לא בסדר וצריך תיקון.

 

אבל בעצם כולנו ניצולי שואה במובן הרחב של המילה. שהרי חוויית השואה ניתנה בנו והיא משפיעה על כל אחד ואחד מאיתנו מאז ועד עצם היום הזה. הקושי להתמודד עם חוויית הגזענות, שנאת האחר והאלימות חסרת הפשר שהופנתה כלפי דור השואה, הייתה ונשארה חוויה קולקטיבית שעברה כבמכתב חתום אל הדורות שבאו אחר כך, אל מי שאנו היום. דור השואה שתק את החוויה הזו ומת אותה כמעט בלי מילה. אבל אנחנו כבר דור אחר, דור שלא מוכן לשתוק. אך היות וכאב החוויה הוא קשה מדי לריפוי, ולהכילו כך קשה עוד יותר, הרי כדי לשרוד את הכאב זה  מאלץ אותנו להשליכו מתוכנו בשאט נפש על האחר  המזדמן, יהא זה המזרחי  או הערבי הפלשטינאי.

 

היה רגע בו כמעט התגברנו לעכל את החוויה, כמעט שמנו שלום סביבנו.

אבל שלום פירושו להגיע להרמוניה שלמה עם החוויות שבפנים, ורק אז גם עם אלו שבחוץ, וזה היה קשה מדי. או אז גברו הכאב והפחד, ותורגמו לאמונה פנאטית, לשנאה ולרצח. כך רבין נרצח.

 

כן, מרב התגוננות בפני הכאב שבפנים הפכנו לעם של נכי נפש.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

ועכשיו, עכשיו מה…?    עכשיו אנחנו בהישרדות.  הלוואי שיבוא לנו מרפא.

 

 

מיכאל פרסיקו, רופא  

 

חניתה 87, חיפה

Read Full Post »

            בבית  המרפא – רשמים לאחר פגישת החוג לספרות ורפואה 3.2015

בית המרפא נכתב על ידי דוד פוגל ב1926 . שנתיים קודם לכן יצא ספרו של תומאס מאן הר הקסמים. אני כמעט בטוח שפוגל קרא את הר הקסמים, התרגש כמוני, ולדעתי כתב את גרסתו שלו לאותו הסיפור ממש. אפשר להבין לגמרי, אולי גם אני הייתי מנסה… אלא שפוגל, לצערי,  הוא לא תומאס מאן ולכן מה שיצא לו זו נובלה די חיוורת אשר מתעלה לכדי סיפור של ממש רק לקראת הדרמה הסופית, וגם כאן היא תופסת כיון פסימי, הפוך מריפוי אמיתי, הפוך מזה של הר הקסמים.

אני לא אומר שפוגל לא הבין את מאן. הבין גם הבין ואף הזדהה מאד. הוא ראה את גדולתו של מאן  בתארו את דרכו ושאיפתו של  האדם לריפוי מול חוסר האונים שלו ללכת בדרך,  מול פחדיו שלו עצמו  ומול מערכת הרפואה שקצרה ידה לסייע בידו בכך. די טבעי שרצה לכתוב משהו על זה בעצמו שהרי הרצון להתרפא הוא הלוז של כל הדברים כולם בעולם. האם יש תהליך עולמי כלל אנושי משמעותי, ולא משמעותי, לבד תהליך הריפוי? הא, כן, היווצרות המחלה. אבל זהו רק הניגוד המשלים על אותו הציר.

אז פוגל, כאדם פתוח וסקרן ניסחף אחרי האנרגיה של הר הקסמים, אחרי הנושא המדהים עליו נכתבה היצירה, 'הר הקסמים'.  יש לזכור כי בית המרפא היא פיסת הפרוזה הראשונה שלו, ויתכן מאד שכבר לא יכול היה עוד לעמוד בפיתוי אחרי שקרא את יצירתו של מאן. קריאת הר הקסמים עוררה בו את הרצון המתפרץ לכתוב גם בפרוזה, וכך יצר את ה ATTUDE הזה.

בכוונה אני אומר ATTUDE, כי זה כל כך מזכיר את הספר הגדול ההוא.. אותה אוירה של עונג בשרים, אכול ושתה כי מחר, מי יודע, הן כולנו בני תמותה תרתי משמע…  בעיקר בחלק הראשון האווירה ממש זהה,  כולל תיאורי הנוף עם השלג העמוק הזה מסביב שכולו קיפאון, מול געש היצרים של תושבי בית המרפא שכולו לכאורה תאוות חיים חיים חיים, כאשר בתוכם מפכה המוות האיטי, השחפתי והמוות האיטי של פחד להתרפא באמת. האם לא זהו סיפורו של האדם בחייו? . האם אין חיי כולנו מתנהלים בעצם כך?

אלא שהדמויות ב'בית המרפא' שטחיות הנה ודי פלקטיות , בעוד כל מי שקרא את הר הקסמים יכול רק להיזכר בערגה בעושר ובעומק של הדמויות והרגשות, החל בגיבור הראשי, האנס קאסטורפ, שבא לרגע לבקר את בן דודו יואכים  צימסן החולה בשחפת ונישאר להתרפא בעצמו..  הוא מתאהב במאדאם קלאודיה שושה המסתורית שמופיעה וחולפת לה לאורך כל הסיפור כמו אהבת אמת שהיא תמיד כה  שברירית. ולא נשכח גם את בעל הדעה האיטלקי סטמבריני והפילוסוף היהודי ישועי נפטא..  דמויות חיות ומדהימות אחת אחת , המשאירות זיכרונות עמוקים, ארכיטיפאליים באיכותם.

בית המרפא הוא הרקע שם גם כאן, הוא סמל לעולמנו שאיננו אלא בית מרפא אחד גדול, אם רק נחפוץ, אם נהייה מספיק אמיצים…

הוא בהכרח מבוך של יצרים גועשים בהם המיניות תופסת מקום מרכזי, כשיצר החיים מתבטא במיניות של פנטזיות בעיקר, אבל גם באוכל – שני היצרים הגועשים במרץ רב תמיד, וסביבם רכילות ומעשי קונדס פורעי חוק. כן, האווירה היא בדיוק אותה אװירה. 

 אבל ההבדל, עיקר השוני הגדול בין שני הספרים – וכנראה גם בין שני הסופרים – הוא שבהר הקסמים יש תהליך של ריפוי, שהוא הוא  כמובן הקסם שבהר, בעוד שתושבי 'בית המרפא' ובעיקר הגיבור הראשי אורניק נשארים מכושפים עד מוות.

גיבורו של פוגל הוא אירמה אורניק סטודנט ממוצא הונגרי אשר את גופו הענק 'מסיט אורניק לאט, הסט אחר הסט כמכונה גדולה כבדה. כתפיו הגדולות הרחבות.. בלי שום סימן צוואר…  ראש גדול ומכודר כדלעת.. וידיו הגדולות והשעירות  הבולטות עד למעלה מפרקיהן  מתוך השרוולים הקצרים של אדרתו הישנה'.. אי אפשר שלא לחשוב ולהיזכר בגלגול של קפקא, ולא בכדי: הרי מהו גלגולו של אדם בתהליך המחל אם לא לשרץ  – המאפשר הישרדות של בינתיים, ואשר ממנה ירצה לצמוח בתהליך הריפוי לכיוון של אדם מדבר,  להתרפא חזרה לאדם שלם אם יוכל.. כאן מודגמת שוב הרגישות של פוגל לכתיבת אמת:  כן, האסוסיאציה שלו מאד נכונה, הוא תופס לעומק את רוח הדברים. הוא  מבין  שהשהות בסנאטוריום (מהמילה סאנא  -בריאות) הוא זמן שאול מחוץ לחיים שנועד כדי להתרפא. זמן שאול מחיי ההתרוצצות שבהם אנו עבדים כולנו – חיים של קוצר רוח ועבודה קשה, תוך היאחזות בהרגלים, הלא הוא המצב האנושי הרגיל שאין בו ריפוי. אבל בבית המרפא כמו גם בסנאטוריום של הר הקסמים רב השוהים לא מנצלים את הזמן השאול כדי להתרפא באמת אלא פשוט נותנים דרור ליצריהם ומחזקים את הרגליהם הישנים והחדשים, ממשיכים לעסוק בהישרדות בלבד.

נראה שלא בכדי  מבין פוגל לעומק את מצבו האנושי של האדם, הוא בוודאי משליך  על כתיבתו  את אישיותו וחייו שלו:  שכן מה באמת מרפא פוגל כנראה לא יודע או שאיננו מאמין באפשרות זו להתגשם: אין כאן ולו רמז אחד לכיוון הזה של ריפוי אמיתי. בעיקר יש  ייאוש קיומי, אצל הגיבור הראשי, וכישלון ניסיון אהבתו המגושם לגרייטי מביא אותו להליכה בדרך המוות, בהתאבדות.אם רק נשווה לאהבה הנכזבת של האנס קסטורפ למאדאם שושא, נראה איך הוא דווקא צומח לחיים חדשים ממנה, ואז נבין את  ההבדל בין שתי היצירות.    

כן, בהר הקסמים האנס מתרפא לבסוף הנה כך, לקראת סוף הספר: 'הותר כישופו הוא פדוי ומשוחרר'. אמנם  רק כדי אולי למות במלחמה הבאה, שהיא מופע כמעט בלתי נמנע בעקבות טיפשותם של הרב, ממש כמו אצלנו כאן… אבל לפחות ימות בריא.  עניין הכישוף מה לו כאן? זו פשוט עוד הגדרה למצב המחלה, שכן מה היא מחלה אם לא כישוף שמכשפת אותנו המכשפה (זו שגרה בתוכנו, בעידוד האגו). היא נכנסת לפעולה  כאשר עומס החוויות קשה מדי לעיכול וכך היא אומרת  ברוך:  טוב,  בסדר,  לא תמות/' מעומס החוויה. הנה אתן לך חיים בינתיים בלי להצטרך להתמודד עם אותה חוויה קשה מדי. אבל מה תשלמ/י לי בתמורה, משהו דרכו נוכל לתת ביטוי גופני לכאב הנפש?   שחפת? נשמע טוב. נא לחתום. האנס חותם אבל אחר כף בתהליך של ריפוי הוא מצליח להשתחרר מהכישוף. היכולת לוותר על אלילי הפיצוי המיידי,ההגנות למיניהן שבהם גם המחלה כלולה – זהו ריפוי של ממש.

אצל פוגל אין כל הבראה אלא רק סיחרור לקראת מוות צפוי מראש. זה כל ההבדל. הרי פוגל הוא זה אשר עלה ארצה רק כדי להתייאש אחרי זמן קצר ולחפש את חייו במקום אחר, בגולה. גולה היא מטבעה דרך של הישרדות – לגיטימית  לגמרי! אבל  שמרחיקה מריפוי, לעומת מצוות ישיבה בארץ ישראל. הוא בחר לא  לבנות חיים חדשים בכנען. זה סמלי. זה אומר דרשני. אז עשינו מדרש קטן על כך…

אורניק, גיבורו, בן דמותו של פוגל (?),  תוהה אם יש בכלל זכות  חיים לחולים (44).  הוא חש חייב ואשם כי הוריו ממנים בקושי את שהותו שם והוא איננו מבריא באמת, אלא ממשיך להיות אחוז במחלותיו .. הוא איננו מתמודד עם סיבת מחלתו –מקומות לתיקון אשר בנפש, אלא מעדיף  רק לברוח, כלומר מעצמו כפי שהוא.. ולא יודע לאן. בכך הוא ניכנס ומשוטט בתוך המילכוד הקשה של אין ריפוי ואין המשך. כך (87) מתמרד אורניק נגד עצמו והולך לאיבוד בקונפליקט הנורא.  כחולה נפשו יציבה בינתיים במחיר מחלת הגוף. אבל ככל שהלחץ הנפשי גובר עד כדי ייאוש מתערערת נפשו    – מתערערת , ובחוסר מנוחה קיצוני משתלטת עליו פסיכוזת המוות הקרב.

אין פלא על כן שהגוף מפסיק לייסר אותו אז, כי הנפש איבדה כבר את היכולת לשלוח את הכאב החוצה לגוף ובכך לשמור על עצמה וכעת היא זו שחולה, ממש. משהו בו ויתר סופית על ריפוי ואיבד את היכולת לשרוד דרך מחלה של בינתיים, זו השומרת אפשרות של ריפוי.

גרייטי פינגר מסמלת את האהבה אליה הוא ניכסף, אל  ההצלה אל החיים. אבל הוא איננו מסוגל ליצור קשר  של ממש ופוגל לא עוזר לו בכך, הרי גם לו קשה, כנראה… כך הוא מוצא עצמו  בנפילה.באין תהליך של ריפוי אמיתי, במקום ללכת פנימה אל עצמו  הוא מתחיל ללכת פיזית לשום מקום בלילה, (91). באותו ערב הוא עוד מצליח לחזור לחדרו אבל למחרת, שוב עם גרייטי, הוא  כבר במצב חצי פסיכוטי. היא נבהלת ממנו והוא נפנה ממנה והולך, אל סופו, עד מוות.

בסיכום – הנה לכם עדות כמה מרכזי מרתק ובלתי ניתנת  להכחשה עד כמה מרכזית בחיי אדם היא התנועה הזו על הציר הגשמי רוחני, עד כמה מיוחד הוא המצב האנושי הקלאסי של כמיהה למצוא  הרמוניה בין שני הקטבים הללו.  המחלה היא מתנת האל המאפשרת לנו זמן של בינתיים כדי שנאסוף כוחות, ANZI –  כדי שנאסוף מספיק אהבה כדי להתרפא באמת.

הלוואי עלינו ועל כל עם ישראל, אשר כל כך כל כך חולה עכשיו, כאן ועכשיו בארץ כנען. הלוואי ונמצא כוחות לתת שוב מקום לאהבה, זו שאיבדנו כשהתרחקנו כל כך מיהדות עד שאנו מתכחשים למילה 'שלום', הלא הוא שמו שלו, יתברך, ולצו המרכזי של חיינו:  ואהבת לרעך כמוך.

הלוואי שנתרפא, אמן.  

Read Full Post »

אני חושב שאני מבין מה קרה שם. אף פעם לא נדע בדיוק, אבל נדמה לי שכמו בסיפור אריק שרון שוב הכתה הרפואה המודרנית את המחלה בכל כוחה, ואסון קרה …

 

היום ברור שטייס המשנה, לוביץ, היה תחת טיפול בתרופות מונעות דיכאון בעת האירוע. זה מה שאפשר לו לתפקד נוכח נטייתו המתמשכת לדיכאון , ומבחינה זאת, כשהוא תחת טיפול תרופתי ומתנהג בסדר, נחשב כנראה מספיק בריא כדי לקחת חלק באחריות על עשרות רבות של בני אדם לחיים ולמוות. זה היה למוות, במקרה הזה, כמה נורא.

 

נראה  שלפתע אותה נפש בריאה מספיק כביכול, אחרי שעונתה ודוכאה בכל כח על ידי התרופות הפסיכיאטריות,  עשתה כן ירבה וכן יפרוץ,  ותרגמה כאב נפש בלתי נסבל למעשה פסיכוטי קשה אשר הביא למותם של נוסעי המטוס, אנשים נשים וטף חפים מפשע.

גם הוא, לוביץ, אגב, בעצם חף מפשע. הפושעים האמיתיים הם אלו המאפשרים לשיטת הרפואה הנוכחית להמשיך להגדיר כ 'בריאים' אנשים שרק מתן חומר כימי קבוע מונע מהם לעשות דברים קשים לעצמם ולאחרים, ושייתרה מזאת – עצם מתן התרופה גורם להצטברות לחצים גדולים יותר ויותר אשר בסופו של דבר מתפרצים כפי שראינו כאן.

מי שמשלה עצמו שדרך טיפול כימי אפשר לגבור באופן מוחלט ובטוח לאורך הזמן  על כל תעתועי הנפש, הוא  שותף לפשע בהתירו לטייס הזה לחזור ולהטיס מטוס, כשהוא במצב של דיכוי-מחלה-אבל- -לא-באמת-ריפוי.

 

אגב, זו לא פעם ראשונה שאדם הנמצא בטיפול של תרופות פסיכיאטריות עושה לפתע מעשה נורא שכזה. זכורים לכולנו הורים שהורגים לפתע את ילדיהם, אנשים המתפרצים לבית ספר או מקום אחר פומבי ומרססים אש לכל  עבר. שלא לדבר על חולים פסיכיאטריים שבחלוף השפעת התרופות או בהפחתת המינון עולה בהם בעוצמה מרובה כל מה שדוכא עד עתה והם מתאבדים, לא עלינו . הרבה מדי מהם היו בעת ביצוע המעשה תחת טיפול שכזה שרק הגביר את עוצמת ההתפרצות.

 

בינו, בוערים בעם: אי אפשר לרפא חולים בתרופות מדכאות סימפטומים. אפשר להשיג רגיעה, אפשר לעזור להם לשרוד מצבי חירום, אבל תמיד תמיד יישאר פעיל מתחת לשטח אותו מקום כואב בנפש שבעטיו בכלל נוצרה המחלה מלכתחילה, והוא עלול להתפרץ מחדש ברגע בו משהו מהתרופה המדכאת סימפטומים נחלש.

  הבנת העניין נעוצה בדרך בה  מגדירים מחלה:  להבנתי, מחלה היא תמיד הגשמה פיזית או התנהגותית של כאב נפשי, אשר לרב נוצרת עקב חוויה שהייתה קשה מדי לעיכול. כדי שלא להגיע לתמט מעוצמת החוויה מופעל 'הסדר מחלה' אשר מאפשר לאדם שלא להתמודד בינתיים עם אותה חוויה שנתקעה, בתנאי שהוא מוציא חלק מהלחץ, מהכאב, החוצה אל הגוף בצורת מחלה פיזית או התנהגות חיצונית מוגזמת.

'הסדר המחלה' הזה אמנם דורש השקעת אנרגיה מתמדת כדי לקיימו אבל מצד שני מאפשר לנו לא למות, תרתי משמע, נוכח משהו שהיה קשה מדי. ברור שמוקד הכאב נישאר בנפש, אבל יש הסכם ש   ב י נ ת י י ם   לא נצטרך להתמודד.

דיכאון ומחלות נפש אחרות קורים כאשר אדם מסיבות שונות מתקשה להוציא מחלה בגוף  –  או אז הוא מסתפק בהוצאת הלחץ אל הנפש  כמחלה של נפש.

גם הדיכאון הוא בגדר ברירת המחדל –  הוא עדיין הדרך הטובה ביותר האפשרית באותו רגע לאותו אדם כדי לשרוד… עד מתי? עד שיאזור כח לרפא את אותה חוויה קדומה או חוויות שגרמו לדיכאון, בעצם עד שתבוא מספיק  אהבה טובה, שהיא היא תרופת העל לריפוי, ואם זה לא מספיק אז אפשר לחשוב על טיפול הומיאופאתי – כל מה שמחזק מבפנים ולא מדכא את הסימפטומים מבחוץ, כל מה שיחזק את נפשו של האדם כדי שייעשה סוף סוף שלום בנפשו, הלחץ בנפש יפחת והמחלה תיעלם כי כבר אין  בה צורך כמשחררת לחצים..

 ברור, על כן הכיוון ההפוך בו  פועלות תרופות ברפואה המודרנית:  במקרה של דיכאון התרופה מכריחה את הגוף לייצר את אותו חלבון החסר במח, והדיכאון חולף או פוחת. על כן הטיפול הפסיכיאטרי הוא  טוב מאד כדי לשרוד במצבים קשים, והוא לא פעם מציל חיים  – אבל דוק, דוקטור: זה לא ריפוי. זו הישרדות בלבד.  ריפוי חייב לבוא מבפנים דרך חיזוק נפשו של האדם ואף פעם לא דרך דיכוי הסימפטום שנוצר מלכתחילה כדי לשרוד.

 

וכאן סוד הסיפור הנוכחי: עם לקיחת התרופה הפסיכיאטרית כאב הנפש המקורי בעצם גובר כי נחסם המוצא שיצר לעצמו האדם  דרך הדיכאון. כעת נאגר כאב הנפש ונלחץ ללחץ גדול.  לא פלא על כן  שתינוקי שקיבל  אנטיביוטיקה להפסקת דלקת אוזן עושה לא פעם דלקת חדשה תוך כמה ימים מסוף הטיפול: הרי הלחץ הוחזר לנפש, והצורך לשחרר את אותו הלחץ נשאר כשהיה!  

יתכן שכך גם האיש לוביץ  – כל עוד לקח תרופה אחת או שתיים  קבוע הוא התנהג ממש בסדר… אבל עמוק בפנים רחשה נפשו כאב הולך וגובר שלא בא לידי ביטוי. מתי הוא כן בא לידי ביטוי? ברגע בו נחלשה השפעת התרופה כי לא לקח, או שנוצרה סיטואציה בה הייתה לנפש הזדמנות מיוחדת להביע את עצמה בצורה דרסטית, כמו כשנישאר לבדו בתא הטייס, ואז גבר הלחץ על המעצורים  והנורא מכל קרה.

 

חברים – לא לתת לאף אחד שמקבל כרגע קבוע תרופה פסיכיאטרית להטיס מטוס. זה הכל. ונא לזכור את ההבדל העצום בין הישרדות לריפוי.

                        

                                          בברכה רבה

                                                                            

מיכאל פרסיקו, רופא

חניתה 87, חיפה

Read Full Post »

לא קוסם ולא בן קוסם, האיש הוא מכשף. ואין רבותא בכך:

 

 הנה, גם חרטומי מצריים ידעו להפוך מטה לתנין ולהפך. ההבדל הוא שקוסמים כמו משה ואהרון פעלו תמיד בכיוון האלוהי, הטוב, כדי לאפשר נגיעה בכאב, להביא לריפוי – בעוד שמכשפים כמו ביבי עוסקים בהישרדות בלבד, שאין בה ריפוי אמיתי. יש בה רק קבלת זמן של הישרדות, זמן של בינתיים. ביבי הוא אלוף העולם בהישרדות.

למי שהצביע עבורו הוא אכן מסדר הסדר מכושף. ממש כמו שקורה לאותו תינוקי שנה ראשונה בגן, שלפתע מוצא עצמו לבד, בלי אבא ואמא, והוא נקלע למצוקה נפשית של ממש. אומרת לו המכשפה (שבדמיונו, זו שהאגו מסדר לו) , בסדר, לא תמות מזה. אסדר לך לשים בצד את החוויה הזאת הכואבת כך שבינתיים לא תצטרך להתמודד עימה.  אבל מה אתה משלם לי בתמורה? משהו בגוף, בוא נראה מה רשום לך בגנים – אוי,  דלקות אוזניים. איזה יופי. אפשר גם קצת אסטמה? תחתום! והילד חותם.

מאותו הרגע הוא בכישוף: שורד בנפשו אבל משלם תשלום קבוע בגופו. מתן אנטיביוטיקה בשלב הזה  יפסיק את המחלה וזה טוב כי אולי היתה סכנה של ממש לילד, אבל לחץ נפש יחזור לגדול כי  לא היה כאן ריפוי של החוויה ההיא, שגרמה את כל העניין, והילד, שחזר לו הלחץ לנפש  יוציא אותו שוב ושוב לגוף כדלקת אוזן חוזרת. כל עוד לא יעשה שלום עם החוויה שנותרה לא מעובדת ולוחצת בנפשו לא יהיה ריפוי! מה כן מרפא? כל מה שמחזק את כח הריפוי הפנימי אשר בנפש, למשל אהבה, מאבא אמא, או אם זה לא מספיק אז הומאופאתיה קלאסית, אשר כבמטה קסם מתירה לפעמים את הכישוף… לפעמים.

 

ואכן כך בדיוק אומר ביבי המכשף: כואב לך מה שקורה במדינה, שאין דיור כהלכה, שיש כל כך הרבה עניים,  כואבת לך המועקה של לשלוט בעם זר כל כך הרבה שנים?  אתה לא חייב להתמודד עם כאבי הלב האלו, בוא נשים את כל אלו  בצד. אקח אותם על עצמי, לא תצטרך לחשוב על זה בכלל.. אבל בתנאי  אחד!  בתנאי שתשלם לי בכך שתבחר בי שוב ושוב ושוב.. ביבי בלבד. תחתום!  והוא חותם על חוזה ה הישרדות, האזרח הנפחד, האזרח הנושם לרווחה, שסוף סוף שקט לו, שיש לו מי שידאג. הוא חותם על הסדר המחלה הזה שבו אין ולא יהיה שלום = ריפוי,  אבל יש הישרדות, בינתיים. יש ניהול משבר, יש שקט תעשייתי, עד… עד למלחמה הבאה.

והיא תבוא, חברים, לצערי, גדולה ונוראה מקודמותיה. כי חברה חולה מאד העוסקת בעיקר בהישרדות ולא מנסה לעשות בתוכה ריפוי אמיתי, עלולה למות מהמחלה שלה, כמו שפעם כבר קרה לנו, בימי בית ראשון ושני.

 

 הבה נבין כל זאת ואולי עוד נצליח להצמיח מתוכנו קוסם שיירפא אותנו…

                                                                                                        בידינו היא.'

 

                                                                   מיכאל פרסיקו, רופא

חניתה 87, חיפה

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: