Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2022

פרשת דברים 2022

ככל שה   ה"עפ, פעילה יותר, מתחילים לצאת  ממצריים, התחלנו להתעורר.. במדבר זה כבר קורה ממש. אחכ היא ממשיכה לדייק אותנו בזרימה הטבעית, עד שזה כבר ממש  ארץ כנען.  משה בעצם מושה את היכולת הפוטנציאלית הזו לכיוון הגשמה. ממצריים מאבקית הוא מושה אותנו לשלב הדיאלוג, המדבר, במדבר. אלו שלבים המתוארים בחמשת חומשי התורה:

בראשית – ההכרה מתעוררת לשים לב שיש לה חלקים שלה  לפגוש. בין חושך לאור = ההכרה מתעוררת.  יש לנו חלקים שונים שהגיע הזמן לפגוש ולהתקרב אליהם.. 12 חלקי הנפש, בני ישראל,  השבטים ..   

שמות –  ההמשך הטבעי  של התהליך – נתינת השמות מעניקה פן רוחני לדברים הגשמיים, העשרתם בסמלי ..  זה יקרה במדבר, בדיאלוג  זה קורה. בין האני – לקיומי. בין קיומי האישי  – לבין ההתנהלות הבריאה של הבריאה… מכוננים  דיאלוג, להבדיל מדפוסי המאבק מכווני ההישרדות ששולטים עוד מהילדות . יכולת ההישרדות היתה ועדיין חשובה,  אבל גם תועלתה מגיעה לקיצה ברגע מסוים.  היא תרמה  לבניית הנפרדות  – אבל כעת הבה נתחבר ונשתייך בדיאלוג הרמוני בין האדם לכלל ניגודיו שביבו ובתוכו – הכל מתחבר בזרימה הרמונית .

משה הוא האני הרוחני אשר לוקח כעת את מקומו של האני ההישרדותי. משה הוא האני בפניו הרוחניות הרמוניות אלוהיות . האני הזה פועל על פי דרגת הרחניות שלנו. ככה.  אם צריך לשרוד הוא מיד במקום. אבל אם יש כח להתקדם –הוא גם כן מיד במקום … גם. 

שמות – נותנים שמות לכל חלקי המערכת אליה התעוררנו ואז יש להם מימד סמלי חשוב כך שיהיו שלמים. אז ההכרה הבינתית שלמה ונכנסת לדיאלוג . כח ההשפעה שלנו מתעורר ואז לא עוד רק להיות מושפעים מהאחרים – כעת אני לא תלוי אלא שווה עם עצמי אני .  האני המהותי.

עובדת משרד שמרגישה זרה במשרד החדש כי היא מחכה שיכירו בכוחה ויתנו לה הערכה למהותה הטובה לא תתקדם, כי  הם עסוקים בעצמם.  כך היא מוצאת עצמנ מנותקת ממשפחת המשרד.  אלא יש  לפעול למען ולהרגיש שייך כי אתה שווה מעצם מהותך. ברגע שאדם מוכן לתת טוב לעצמו הוא מרגיש טוב כי גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי.. זו יראת שמיים.

האדם הרי נברא בצלם הבורא,  אשר ישן בתוכו ולא ער, ואז אנו מושפעים רגילים. ברגע בו מתעוררים לצלם ה' בתוכנו, כמו בגיל בר מצווה או אחרי  – קורה שינוי גדול של הכרת ערך עצמי בזרימה טובה ואני יכול להשפיע בצלם הבורא מבחירה בהקדשה.. בהרמוניה,  ולא עוד עבד לייצר או לפחד.  יכולת הדיבור היא שמבדילה . נדב קורא כעת את הספר דרך הציפור ורואה כמה זה מדהים שהן נבונות כל כך גם אם  לא מדברות.

להעיר את צלם הבורא.. זו המשימה… זו הבינה.. בגיל מצוות האדם מתחיל להתעורר.

משה  שבתוכנו הוא סוכן התרבות המבעיר אותנו למקום של בחירה שצלם הבורא יהיה פעיל בתוכנו  – זו דרגת מדבר.. משה מלמד אותנו דיאלוג ובא לעבר את צלם הבורא בתוכנו!! מעיר את הזרע שיצמח.. . מאפשר לו להיוולד באדם בדיוק מתמשך של זרימה. האני כבר לא מפקח אלא נותן לזה לזרום. עם יהושוע.. הוא האני הסומך, המאפשר לקיום שלנו להתמקד בעשיה אנושית והתנחל בנחלה שם אנו נחים על מקומנו הלא מותנה.. הכל כבר לא מותנה כלל . . .

היום נדבר על מעבר חשוב חדש,   התעוררות שלב חדש בהכרת האדם .  כל הזרימה היא בכוחו של התהליך המרפא הפועל המניע את העולם ..מתחברים ומשווים צורה עם רצון ה',  כך. בסמיכה שלמה על ה' על התהליך.  ויש הלחמה בין הניגודים . . בין הקיום הנפרד של כל אחד –  לבריאה. יש הדהוד.

בנין התפעל הוא מיוחד לנו, בעברית –  אנו מתפעלים ומתפעמים כאש רק צלם הבורא בנו , מתפעמים  ומתברכים בצלם הבורא. זוהי זרימה הרמונית .

ויקרא –  לומדים לקרוא ולהבין את שמות את הסמלים ומשמעותם ויש קריאה ללכת בדרך. במדבר יש כבר דיאלוג  ואז עוברים   ל ד ב ר י ם …

דברים  – שהכל נהיה בדברו נאמר כך נברא העולם באמרות בדברים כך מוגשם מסמלי לגשמי.. ועדיין סמלי גם וגם .  אלו הם הדברים שדוברו, דבר  דבור אל אופניו השונים .

הגשמה אלוהית  זה מה שמשה מנסה להביא בספר הזה, איך להגשים כנען בצורה בינתית  כשאור הבינה שם בכל פינה . בני  ישראל חייבים היו  עוד 38 שנים כדי ללמוד לדעת עברית  –  איך לדבר דיאלוג בעברית ולא במיצרית .

עברית היא  שפת עבר, שפת המעבר מקיום מותנה לקיום ללא תנאי.  מעבדות לחירות. מגשמי בלבד לגשמי ורוחני בהרמוניה, עברית  היא שפת סמלים . קצת כמו שפת החלומות, שפת לא ידעתי, מעבירה אותי למקום הנכון . 

עם לימוד השפה אני מצליח להתרווח בתוך האש הבוערת. נכנע אל הכאב.. כי חלק מהכאב הופך סמלי דרך השפה, מסופר כסיפור משל דרך מילות העברית …

רק העברית יודעת לתת את זה – לכן  ארי זה לוקה. העברית  היא כלי המחבר אותנו ישירות למקור.  לשורשים .. הרוחניים.  בין שמיים וארץ.

אז זהו המעבר הראשון ממדבר לדברים זה שהדברים מובילים לחופש עשיה לא מותנה. זה התנאי הראשון לכניסה לכנען… שנפעל ממקומנו בטוב. כי מקומנו הטוב שם תמיד מובטח.

בכל מעשי אני לא מציל את השני, אני לא מרפא – אני רק מתחבר ממקומי אל הדברים בהווייתם ומתחזק  על פי דרכי, ואז יש זרימה והיא היא אשר מרפאה והיא משמחת והיא נותנת חיים..

הזרימה אשר בחיבורים, כאשר היא קורית הכל זורם והכל טוב.  זה קורה באופן טבעי בארץ כנען. משה מנסה להביאנו שמה…הוא מלמד את הדיאלוג = במדבר.. כך תתחיל זרימה ספונטנית בלי מאמץ  –   כמו נהיגה שהיא כבר אינסטינקטיבית . 

מעברים:

  1. המעבר הראשון הוא מהקיום המותנה אל הלא מותנה.   
  2. המעבר השני הוא  מהמושפע אל המשפיע , אני מתחיל להיטיב לי ולאחר כי זה כעת מתאים לי . ועושה  מתוך טוביות ליבי המושית. 

די עןם הבגלל ש.. בגלל ש – די לדבר ב י ג ל ל י ת ,  היגיע הזמן לדבר  ב ש ב י ל י ת !!    

מה שמושך אותי – זה ה'. זו ההוכחה לקיומו עצם התהליך והדיבור בשפת בשביל ולא בגלל… .  מרחב הלב אז ניפתח . מישהו מושך אותי,  ולא דוחף אותי וזה ההבדל הגדול.

דארווין תאר את חוקיו  בשפת הבגלל: בגלל שאנו רעבים אנו כך וכך . דיבר בגללית והיה גאון להבין נכון את מצב ההישרדות . המדע מבוסס על עובדות אמפיריות רק מה שאפשר להראות להחזיק  לנגוע..  אבל מדען חכם כמו איינשטיין ידע שיש כאן עוד משהו, יש ה'.. שלא משחק בקוביות.   שאצלו הכל בשביל.  

הרעב הוא מנגנון אשר מזכיר לי שאני חייב לאכול בגשמי,  אבל אני אוכל בשביל לחיות באמת, גם רוחנית,  ולא רק בגלל שאני רעב.. זה ההבדל. אוכל גם למען הרוחני  שבי.

כל העממים בכנען הם נציגי הבגלל..  הם מדברים  ב ג ל ל י ת  . בגללי סוסים… אבל כאשר אדם לומד לקבל אחריות על חייו ,  גוברת הבינה ואז הוא עושה  בשביל ה', ו נ מ ש ך  על ידי הבורא.

  •  המעבר השלישי הוא המשמעותי… מ ה ת פ ז ר ו ת       ל ה ת מ ק  ד ו ת . משכל מתרוצץ אל הבנת הלב. אבל איך זה קורה?

זה קורה כאשר כאשר  בנוכחות כאב – שתמיד נוכח שם – אני רוצה להסכים לשהות עם הכאב, לא לברוח להגנות, להתקרב ולהתמקד אל קיומי הכואב, לפנות ולחוס אליו , לנהל דיאלוג עם הקיום, לשמוע מה הוא אומר לי ומה הוא מבקש ממני כי זה  חסר לו לקיומו .  ואז להיות בנתינה בו זמנית לי ולקיומו של העולם.  

הקיום שלנו רוצה רק שנהיה קרובים  אליו , שניתן לו יד ונגיד לו:  אני איתך, אתה לא לבד, אני לא עוזב ולא נוטש. אני שם. ילד שאבא/אמא שלו מתרחקים ממנו מסיבה כל שהיא,  מה עושה.  מפסיק לדבר ומתחיל לזעוק… צורח שישמעו ויחזרו אליו לתמוך בקיומו. מיד נראה סוגי זעקה שונים.

הצעקה היא כבר לא דיאלוג,  היא זעקה בכ הכח שיישמעו בעולם.

דפוסי הצעקה מגלמים בעצם את דפוסי העומס מילדות , את דרך ההתנהלות בתמציתה..  ואת זה אנו מחפשים,לא? בהומאופתיה..כדי לחזקו ב דרכו זו.

כל ילד יורד מצריימה כחלק מהמהלך הטבעי של הישרדות שהוא שלב הכרחי בחיים.  אמנם איש ואיש והמצריים שלו, אבל כל בוגר חייב לעשות יציאת מצריים משלו  –  זה חלק מהחייים!!

הכי קשה לבעלי טרואמה גדולה אשר משוכנעים שזה הכל בגלללללל בגללל..ואם רק.. ואם רק.. להם קשה יותר.

תהליך ה ה י ז כ ר ו ת    ו ה ה ש ל מ ה   קשה ככל שהדברים עמוסים יותר, אבל התהליך תמיד היה ויהיה קיים כי אנו נושאים בתוכנו את צלם הבורא וזו משמעותו – המסע פנימה לשלום בין כל ניגודינו… ובכל מקרה הטוביות האישית מתקיימת בנו תמיד ותורצץ אנרגיה לכיוון הטוב..

יכולת היזכרות  – מעשה פעיל זיכרי אשר מוליך להבנה חדשה – יש בנו תמיד אבל לא רק דרך העולם הגשמי, לפעמים דרך הסיפור…

הטוביו מבטיחה שהמהות לא תשקוט ולא תנוח עד אשר נעשה את הדרך או לפחות נהיה חזק בכיוון…

הנה כמה דפוסי זעקה, שמה הן  אם לא קריאת הקרב לצאת לדרך!  עיין בני ישראל במצריים – זוהי שבירת תקרת הזכוכית והתחלת המסע.

  1. פחד – היא הזעקה הפנימית שלנו ושל המקום הכואב אשר מבקש נחמה.  הפחד גורם לנו לברוח ולהתפזר להגנה, אבל הפחד מעיד שיש מקום המבקש שנחזור. זוהי זעקת הקיום, הפחד, כאשר התרחקתי מהמקום ההוא.  הפחד מעורר הפרשת אדרנלין וכך את תחושת הקיום המחבקת באחת, וזה נעים וטוב לי.. אבל עצם תחושת הקיום היא גם קצה חוט לשוב פנימה כי אני ניזכר בקיומי ורוצה לתת לו מעצמי, לדעת מה הוא רוצה ממני ולמלא רצונו.. כך הפחד בעצם סוגר מעגל ריפוי אפשרי…

כי הרי ראשיתה של ההתמקדות  היא להתחבר לתחושת הגוף,  להוויה , להוויתי להתחבר –  וזה כל כך חשוב להבין, כי אני רוצה לכוון אותנו להיות נכונים לתרגל את זה בדיוק כך, איך אני יורד אל עולם התחושה של הקיום,  כי זה מביא אותי לנוכחות בעכשווי,  זה מחבר אותי אל הבנת הלב, , מזכיר לי את הקיום שלי כאן ועכשיו, , וזה מה שמחבר אותי עם הבריאה, חיבור שיכול לקרות רק בהווה! בצמוד לתחושת קיומי.

אם אמצא בתוכי דואליות של שכל מתרוצץ אשר עוסק ועבד לעבר, אני יכול להשתחרר ממנו דרך צעקה! פחד, חרדה …

פחד הוא בסך הכל זעקת היקום שנתקרב אליו.  אבל במקום להתקרב ממש אנחנו מלבישים על הפחד כל מיני הסברים~!  מה יקרה אם ככה, ומה יקרה אם ככה – במקום פשוט להתקרב אל קיומי הזועק ולחבקו . כל מיני חששות ממחלות ואסונות.. פחדים –  וייאוש, ומורך לב.  הספק – הוא הזעקה של הקיום שלי שרוצה  שאתקרב מחדש!!  אל רצונו של הבורא. 

במקום להתקרב בנוכחות הפחד אני ממציא סיפור מן העבר על מקור הפחד, אמא ככה ואבא ככה, ועכשיו אני גם צוזק פסיכולוגית ללא ספק.. אבל מתרחק מעצמי. ועכשיו אני כבר לא עושה כלום כי אני הרי מבין מה קרה, למה אני מפחד, אני ב מ ו ד ע ו ת… אבל תקוע לגמרי.

  • גם הכאב איננו אלא זעקת הקיום שלי להתקרבות!  כאב הוא הזנמה  לדיאלוג, אבל במקום לעשותו  אני יורד מצריימה עטוף בתרופות משככות כאבים..   ומפתח מחשבות עבדותיות וסיפוקים של בינתיים . ., עם נזיפה עצמית  נירפים אתם, תביישו לכם אשמים אתם וכו.   ובמקום להקשיב לזה ולהתקרב אנו מספרים עוד סיפורי הישרדות אם האשמות לכאן ולכאן ואל עצמנו ותקועים בבוץ עד צוואר, כואב.

כך מדברי מצרים . ורק כאשר אנו כואבים עד כדי מצב בו בלתי אפשרי עוד לספר סיפורים, ואנו זועקים את זעקת הקריאה ל ה', הצילנו נא!  זה ההבדל . בלי פיתום ורעמסס –  אז מתחיל דיאלוג עם ה',  כשאנו מוכנים להיות בנתינה לקיומנו וזו אז זעקה אחרת . 

  • כעס – נכוחות רצון אבל שלא מקבל מימוש  כי פוחדים, ואז בא  כעס – ותחושת צודק,  כי אני בסדר, וכועס  על עצמי או על האחר וככה תקוע . יאוש עצמי או מושפל או תלותי בדעת אחרים  .. בעוד שעלי לפנות ולהתייחס לקיומי המושפל ולבדקו באהבה כמו שהוא – וזה קשה מאד. . .זהו קיומי  החלקי,  הניקבי, הריק והחסר –  אליו להתקרב בחמלה גדולה ולקבלו לחבקו באהבה  רבה..

זה הניקבי שלנו.    כדי להתרפא, יש להתמקד בנוכחות כאב, הנמצא בחלק הנקבי הריק שלנו , החלש, העייף המושפל הנטוש – הוא חייב לקבל מקום!!!

כדי שאוכל להתקרב בחם לב לקיום הפוחד שלי, אני חייב להתקרב לחלק הנקבי שלי.  לכן בנות צלופחד חייבות לקבל מקום לנחלה, ולא במקרה  זהו הקטע המסיים את ספר במדבר,  כך חוזרים אליהן בחם ובאהבה!!!

אלו הן הבנות הצל והפחד שחייבות נחלה, אחרת כל התהליך לא יקרה!  הרוע מקבל מקום שם, הרע שהוא תמיד נקבי.. ר ע י ה  היא אשתו של האיש… ואהבת לרע ייתך כמוך!! האשה נקראת רעיה ה כי היא מסמלת את הרע, אשר מנגיד ומהדהד את,  ושם גבול לטוב שלנו, כדי לתת לו תוקף:   -אין טוב בלי גבול, אין אדם בלי רעייה, אין תהליך בלי שניהם בדרך להרמוניה..

היא הגבול לשפע, גבול לאור, הרעיה, כמו ה ר ע י ו ן שמקבל צורה רק אם יש מה  שישים גבול לשפע וימקדו עד כדי הגשמה של ממש – הרעיה מגשימה לבן זוגה את הטוב שבו , שבין שניהם, לכדי ממשות אפשרית בעולם הזה..  הרעיון שם את הגבול.

לכן הרע הוא החלק נקבי…  ואהבת ל ר ע ך  כמוך . . המרע איתך מתרועע איתך ומהדהד אותך כניגוד משלים.

  רע שלא מבטל את הטוב,  אלא מהדהדו ומשמש לו כניגוד משלים שמהרמן את התהליך. אין טוב בלי רע . גם לז ר ע , זה-רע –  יש גבול כי כך הוא נהיה בעל צורה מובחנת משלו  -הרע נותן את הצורה לטוב. זו צורת רצונו. החלק הנקבי… טוב לבי  לא יתגשם אם הוא  חסר גבולות . 

רע שם גבול לטוב ולכן קוראים לו רע כי הוא שם גבול .  הרע מאפשר את הטוב בעולמנו.   

כל תהליך בנוי מצעדים מתוחמים שיוצרים אותו, וצעד חייב גבול –  צעד. והתחלת פסיעה חדשה. הסוף של הצעד האחרון היא מוות של אותו צעד אבל פתיחה של צעד חדש. הרוח מבינה את זה, הנפש מתאבלת לפעמים .  כל סוף הוא סף…

הנפש רואה בסוף משהו רע. הרוח רואה בו סף להתחלה מחדש. מוות ולידה מחדש.  נדב שנא את מרכז הנוי כי פלטו אותו מתפקידו, כאילו נכשל –  אבל זה כיוון אותו לטפל באנשים. הוא אמר לו  -לך לעבוד עם בני אדם למה אתה מקלקל לנו את הנוי.  נדב ראה בו את התגלמות הרוע, עד שהבין שהוא היה הנס שלו. המושיע שלו והלך והודה לו .  בעט את נדב אל שליחותו …  הכל היה מן ההשגחה.  . ועוד עזר לנדב כשנתן לו תעסוקה  תוך כדי התחלת העבודה עם מטופלים, ממש ליווה אותו, הרוע  הזה שנתן לו צורה, וכיוון אותו כמו שאשה היא צורת התנהלותו של הגבר. .  הוא היה המיילדת של נדב.  הכל מההשגחה

גם עם ישראל לא העז לבוא לכנען שלו, ודחה דחה  כשהוא אומר – בשנה הבאה  בירושליים  הבנויה. בסוף מינה ה' רשע גדול כמו היטלר אשר שם גבול באאזריות לאוננות הזו,  ושלף את העם ממקומו שלחו לישראל . וגם זה לא פשוט . .

בלידתו, נדב עצמו עבר עם אימו 36 /שעות של צירי לחץ ולא הסכים לצאת. ובסכנת חיים עשו ואקום, שלא הצליח.  זה היה רק נאצר, חמלניצקי לתינוק ולא עבד.  בסוף רק עם מלקחיים יצא = היטלר, קר אז הסכים . .  כך יצא העם לציון .  עם ראש משולש  יצא, כמו העם הזה שעד היום נראה מוזר מאד.   ככה יצאנו מאירופה .. השורדים

ניתוח קיסרי זה התערבות מלאכית  -התינוק לא עובר שום מעיכה, אבל גם בלי כאב כמו קיסר הוא נולד.. וזה טוב ורע מאד. יתכן מאד שאם היינו נולדים מאירופה בניתוח  קיסרי לא היינו מחזיקים מעמד בארץ ישראל. רק מי נולד במלקחי כאב אכזרי מסוגל להקים קיבוצים ולהיות חלוץ אמיתי. …

עם קיסרי היה חוזר לגלות . אבל כאן יצא תינוק קשוח אמיתי,,  עד שנדע לרחם לא חוזרים . .   חא רוצים לחזור לעבדות .

הבה ניקח רגע התמקדות אמיתית –עירות לתחושת הקיום שלנו .. הרגישו נא.. החיים הפנימיים. מהרגליים .  המזגן..  באגן, בלחץ המושב על העגבות.. נדב עושה רגיל התמקדות דרך הגוף.

ההרפיה מאפשרת תחושת האברים בחדות שלמה. וזא גב,   שכמות,, עומסים .  ללא מאמץ רק קולטים .  מאפשרים. כעת עורף.. אחכ הראש.. הכר בו .   עליון של הראש… כל חלקי הראש..  מצח.  עיניים –  לסת תחתונה .. מאמץ?

ועכשיו, האם נפתח פתח לזרימה בחיבור עם קיומכם –  זו תחושת הים הפנימי שלנו ראשי ערות לקיום, שיש בנו שמקיים אותנו, ראשית חיבור במקום ובזמן.

משם יתפתח רגש לקיום חם לב לקיום רצון לנתינה –  הרגש מצטרף עם חם הלב. כך מתקרבים לקיום בשאלה אבהית מה חסר לך מה אתה מבקש… מה עוד לא הושלם למה את הכמהה. . 

מהי התלהבות מקיומנו. בקשב להיותי מתוכי ולא כדי לרצות . איך אני נח אל תוך רצוני הבוער האמיתי, בתוך רצון הבוער בי בעצמה חזרה לומד לנוח בתוכו.

זה מה שקורה עם בני שבט גד, ראובן  וחצי מנשה, שחיבים להשתתף בהתנחלות בארץ כנען שרק ממנה יבוא כל מה שאחכ קורה בחוץ בעולם . כך כמו ילד.  כל דבר שנעשה היה משם!  כל דבר משם בזרימה עם רצונו יתברך .

כי אם אני לא שם, סוטה משם – יבואו הפחד , הכאב , המצוקה ויזכירו לי להתקרב מחדש!! כי כשהתרחקתי התנתקי מהבריאה,  נחסמה הבריאה ואני חווה בדידות!

בתחילת נחיים התנתקנו כדי ללמוד נפרדות וזה הכרחי וטוב.  כך מלמדים תינוק לשחות … לומדים התנתקות וזה קשה..   עד שרוצים להתקרב מחדש למרחק הנכון .זו ההתנחלות הארץ כנען כך מדייקים בזרימה הטבעית .אז זה מובטח ולא מותנה.  הכל ורם נכון בלי התרוצצות . היראה נבנית..

וכל זה יושב על תהליך ה ה ת מ ק ד ו ת !!! הוא המפתח להפעלת הטוב הזה. . כי זו העליה על המוקד, זו ההסכמה להישרף, להעביר את החלק הגשמי לכיוון הסמלי כדי שיוותר איזון הרמוני דינמי פעיל  בין שניהם ולא רק גשמי או בעיקר גשמי . .

הכל יושב על ההסכמה שלנו להיות ערים למקומנו וכל זה הבנה עמוקה שצלם הבורא הממצא בתוכנו והכל מתנהל בהשגחה חבל על הזמן ואפשר  לסמוך!!  אי אפשר לסמוך על עולם דטרמיניסטי אלא תמיד על עולם  ב ש ב י ל ,  שהכל שם בשבילו ובשבילי בו זמנית .  עמלק מכה  כאשר עייפים ויגעים ולא יראי ה'!!  בספק אנו. ההתנחלות  בארץ כנען בנויה על התמקדות מצד אחד ויראת ה' מצד שני!!!  זהו החבור בין שנים וארץ   זה מאפשר לנו לראות המקום הכואב בי, ואני ניכנע לשם כעת ולא בורח עוד

היכולת לסמוך באמת קיימת רק אם אני ירא ה'. סומך על חוקיות הבריאה, על השגחה ומאמין שזה חזק וקיים תמיד!! הסכמה להכיר בחוק האלוהי!!  כל הזמן .   אילת   אומרת  איך אני יכולה לסמוך אם לא קבלתי מספיק אהבה מאבא אמא?.   איך אפשר להיות בינתי סומך אם לא היה לי את זה אף פעם? והתשובה היא = צלם ה' אשר בתוכך. אותו את מחקה, ממנו צומחת לא צריך יותר .. בעצם הבינה ניתנת ללימוד לא רק דרך חיקוי.. וגם האהבה  . אבל כל זה ניתן ללימוד ורישום. משה אשר בתוכנו הוא שמלמד אותנו אהבה ללא תנאי מתוך הטוביות ללא תנאי שהוא. גם להתמקד,  וגם את יראה ה'.  אחכ יהושוע מחליף אותו בתהליך ההתנחלות  משה הוא המורה לנהיגה אבל אחרי קצת ניסיון ועל הכביש אני לא צריך אותו עוד, אני מסתפק בבמה שנרשם אצלי ופועל אינסטינקטיבית.   ה' התעבר בי ומשה בי כולם בי . לא אירא רע. לא אירא רע כי אני ביראה, יראת ה'.

גם התמקדות בקרובנות זו אחיזה. ואני מוזמן להרפות מכל האחיזות ולהתערסל באש ה' כאב ה' בזרועות ה' בארץ כנען בנחלה לנוח לי . .

כימהי POST TRAUMA  – זו התמקדות בחסר!   בנקבי… היהדות היא התמקדות בזכרי@@@ ואז תנודה בענווה בין לבין.

לא מפחד מחסד..  אני בהכרת ה' בבינה..  ללא  קשר עם הדת שהיא רק כלי מסייע.

המעבר הזה, מהתפזרות מתגוננת להתמקדות מחדש,  מעבדות לחירות,  מהשכל המתרוצץ אל הבנת הלב,  מאחיזה אל הרפיה ובהתנעת התהליך, –  זה מה שמשה עכשיו מייחל לו בנושאו את דבריו אלו .  להתניע את העם . . כך הוא רושם בנו את דבריו  ומוודא שכל יתנהל בעזרתו יתברך ו ש ה ד ב ר י ם  ירשמו כהלכה.

כשאר הדברים רשומים בנו נוכל לחזור ממצב של חוסר דיוק לדיוק כל פעם מחדש..  לבחור בחיים, בטוב בברכה,  תוך כדי תנודה מתמדת בין החיים למוות אשר בצורה ספיראלית צומחת מעלה מעלה בכיוונו יתברך . דרך מוות ולידה מחדש סמליים… כל זה מתוך התקרבות לקיום ולא בבריחת התפזרות . 

נדב מתנצל בפני משה שתפס חלק גדול כל כך של הזמן בדבריו שלו אבל גם הוא קצת משה הרי , אנחנו, המוישים הקטנים, יודעים.. – זה היה נדהר , נדב, זה היה מקסים! 

וישננתם לבניך את כל זה.  והן, הבנותייך , תמשכנה בדרך עד העולם . .

ההנ, דברים, א, א – פרת שבדברין אלו הם דהברים 202

זה  בחודש שבט… חודש הנביטה… הכל נובט.. שמשה מדבר.   הצמחים שותים את מי השנה החדשה והעם שותה את הצורה ממשה בצמא מים חיים.. ככה ה 'נובט בתוך העם .

הואיל משה לבאר את התורה הזו לעם.. משה את מי החיים מן הבאר אל העם . ומספר – מהר חורב ללכת הלאה.  ראה, נתתי לפניכם את הארץ אותה תירשו. מהאבות באה הזכות . .

כך משה מקבע בהם את הזכרון להיות זיכרון פעיל לעד.

Read Full Post »

ויאמר ה' למשה עלה אל הר העברים, המעברים…וראה את הארץ,  ונאספת אל עמייך גם אתה, כמו אהרון, ואני לא רוצה שוב להזכיר שהכל שייך לסיפור מי המריבה.. . כאשר מריתם בי במדבר צין, כשמאנתם להקדישני במים לעיניהם.  מי מריבה. 

משה אומר אוקייי, אבל בבקשה , אלוהי הרוחות אשר על כל בשר – היינו הרוח המושיטה יד – הפקד מישהו אחר במקומי אשר ימשיך את המעשה הקדוש  הזה שלא תהיה עדת ה' כצאן ללא רועה. 

כמובן, כך ה' –  קח את יהושוע בן נון, איש אשר רוח בו..   וסמכת ידך עליו . ולפני כל העדה צווה אותו לעיניהם .  ואכן לוקח משה את יהושוע ולפני אלעזר וכל העדה הוא סומך ידו עליו , ויצווה כאשר דיבר ה' ביד ה'.

בעצם קורה כאן המשך טבעי –  עליית מדרגה באיכותה של ההכרה הערה = התפתחות נכונה  וראויה אשר באה דרך מוות ולידה מחדש…   בתחילה מנהל את הענינים האני הארצי גשמי, פרעה, גיבור תקופת ההישרדות שלנו, אשר מספק את סיר הבשר, מלא בשורות וכיסופים למשהו אחר אשר בוא יבוא..

בתהליך הגדול שעובר העם יש ערב רב של חלקים בנפשו אשר כל אחד מהם מביע דעתו ומושך לכיוונו.. השאלה היא האם בסך הכל הנטיה שתיווצר תהיה לכיוון ה' או למקום אחר..

בתחילה הסדר די נשמר דרך התחזקות מהגורם המחליש = דרך הישרדות אשר הלכה ונבנתה עם השנים. אבל כאשר התהליך ניכנס להילוך גבוה, מתפוררות ההגנות כחלק מהדרך הטובה ונוצר בלגן זמני בו עלולה לפרוץ תגובת  פחד מכאבי העבר המבצבצים.

לאט לאט יוצאים מהפחד הטבעי הזה, מן המיצר שהוליך בזמנו אל מצריים – יוצאים מעבדות  לדיאלוג. למדבר…כאן, בפרשת מטות,  אנחנו כבר בסוף התהליך כמעט על גבול מואב ארץ כנען. בני ישראל כבר בגרו את הקורס אבל עכשיו עת בחינות הבגרות…

עוברים ליהושוע שהוא ה ס, מייצג הע"פ  בדיוקה ממש. כבר בלי משה – בן נון הוא = מבין את הבינה, ויש על מי לסמוך . בהבנת לב. עם כיוון צמיחה כללי .ממשה – ליהושוע.. משה נישאר בהר המעברים ההכרחיים . . רק רואה את הארץ ואליה  לא יבוא .. חווה אותה סמלית, כזיכרון.. זה מותר.

יהושוע והעם מצויידים בבינת פנחס ,  כעת עוברים  ה ק ד ש ה . כי הדיוק של האדם מתקיים בהקדשה. ה ק ד ש ה  = מצב בו יש הרמוניה שלמה בין כל הניגודים במידת האפשר.. זה מצב קדוש..

הקדשה – זה מאפשר לפנות ולהתייחס ולחנות באש.  כי יש מקום גם לפחד וצל הפחד, בנות צלופחד, וכעת ההכרה שלנו יכולה לעלות בערות שלה לדרגה פעילה טובה – 

הנה סדר ההקדשות לכל אורך חיי העם, נפש האדם. הקדשה היא מצב של נתינה ללא תנאי, ללא צורך בכיבוי שריפות או תנאי אחר.

  1. כך ה ש ב ת  היא הקדשה לנפש.  וידבק ה' – את קרבני ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי   ב מ ו ע ד ו !!!   ברגע המתאים בהתפתחות שלכם. כבש.. ופר. וסולת בלולה,,  בשמן כתית רבייעת ההין: ריח ניחוח אישה לה'.  השבת.

על פי רצפט הר סיני  -מתכונת התורה בדיוק , סיני זה הרצון להיטיב ולהיות בנתינה

  • כאן  ה ר   ס י נ י  = זו הקדשה שניה.   עם פירוט גדול של הקרבנות בכל מועד ומועד.
  • פסח
  • שבועות
  • כט, א  -ראש השנה
  • 6.       יום  הכיפורים
  • סוכות.
  • שמחת תורה
  • חנוכה.

אלו הנדרים הקבועים . מועדי ההתוועדוטת של הנפש עם אלוהיהה.  

הבה נחבר את זה לפנחס:  כל הטרחה הזו עם ההקדשות כאן באו, עם כל הפרטים שלך סוגי קרבנות.

הנה עיסקה שנדב מציע לנו ברב נדיבותו –  קיום מלא מהמם מלא אור וטוב, זורם שאננות ושמח .  . כשעצם הזכות לקיום היא ללא תנאי כלל. כל אחד מכם טוב, ללא תנאי מושלם ומהמם עצם הקיום שלכם זה מה שנדב מציע..

כי הרי הזכות לקיום איננה מותניית בדבר. משם נצא.  מקומנו מובטח וכו.  אין צורך במאבק. אנחנו מושלמות צומחת ,שלמות צומחת, כמו שלומה. כיוון הצמיחה הוא מתוך עצם התפתחות הטוב, כפועל יוצא, לא בכח .  באהבה, זה פ-נחס.. וזה חינם!

אבל אם לא ניקח את העיסקה  זה יעלה לנו ביוקר, המון אנרגיה נצטרך להשקיע  כדי לשרוד… קחו אותה, זה רק לחיות בכייף! קונה, קונה קונים!! כל האשמה בושה אכזבה תהיינה לא נחוצות! רק שמחה תהיה מנת חלקונו, עסקה מהממת – חיי אושר!  הכל יזרום בהקדשה!

כמובן זה לא מוצר חדש. הוא על המדף  עוד מימי התנך, והרב לא קונים אותו כמו שלא רוצים לקנות כוכבים מהסבא בשיר של חווהלה.   אם אדם וחווה נכנסים נדב ישאל אותם חוולה, למה אכלת מפרי עץ הדעת, הר י ידעת  שתגורשו  ותמותו, בשביל מה?

זו לא הסקרנות,  או האיסור, לא – אלא כי אנחנו בני אדם, אנושיים. יצאנו כדי לחזור. אבל יצאנו כד להבין את   הכאב. הכאב מרגיז את האנשים . כבר בגן העדן התחיל לכאוב להם וניסו להסיר הכאב מיד בכח. ומכאן כל העניין.

בגן העדן התחיל לכאוב הייצר –רעב  צמא,  וכו – ואחרי אכילת התפוח זה גבר –הייצר התפתח, זה הרצון, גם בגן העדן –לכן: זה שאני בכל הטוב בגן העדן, עשיין   תמיד יכאב. הכאב לא יעזוב אותנו. והנה החדשות הטובות –  יש לאן ללכת! אופטלגין. לא… לפגוש את כאב כמובן,  והשאלה היא איך להתמודד עם זה . דבר ראשון  בני האדם תמיד היו קצרי רוח ולא ידעו איך לשאול את ה' למה כואב, ולא היתה סבלנות  להמתין שהבינה תבוא מן הלב.. להבין מה אומר הכאב.. לא רצו לחכות, רק להפסיקו מיד.  ודי.

האדם רוצה להבין בשכל למה כואב, וכך להסביר לעצמו וכך זה פחות יכאב…  כי בלי לדעת למה כואב, האדם מתחיל לנחש.  הנחש היה ערום מכל חית השדה, ועל ערימת הנחשים עלו וטיפסו אדם וחווה  וראו לרחוק  שיש לכאורה דרך להפסיק  את הכאב  דרך ניחוש ופנטזיה.. הכל בגלל זה.. העיקר שיש לי הסבר.

מחיר עצום משולם על ההבנה כביכול הזו בניחוש, הבנת השכל, כי נעים הפרי ונאה להשכיל = שכל. לשם מתמכר האדם  הכל מבין .   ואז  כדי לנוח מהצורך להבין הכל האדם מתמכר לכל מיני תענוגות ושוכח להבין אז. כי הפקודה הגדולה היא להבין למה אמא עזבה ואנו  מסבירים לעצמנו ו מתנחמים בהבנה!!

בשלושה יסודות מתבטאת ההבנה הזו:

 אני מבין אז אני בשליטה, רואה צורה ברורה. הנה ההסבר, ולכן  אני לא מספיק בסדר לכן היא עזבה אני אשם הנה ההסבר. בושה, אשמה, והכל ביהירות מבינה ומתנשאת. מוכר לך, מיכאל? ..שתוק.  הכל בסדר כי אני אשם. נוזף בקיומי . אם אתאמץ מספיק  להיות מושלם בעיני אחרים אולי לא יכאב לו.  

לכן כך שמע נדב מימימה. תביון שאתה כרגע לא מבין,  תמתין   ..  עוד תבין!!

כשכואב, עומס הילדות, בעזרת הנחש-ניחוש, יקפוץ על ענפי עץ הדעת ויצמיח פרי באושים  יפהפה, יפה מראה, של הבנה לכאורה אשר ייאפשר להתמסר  לאשליה שהנה הנה מצאנו  את סיבת הכאב ועכשיו נמגרו מגר!!פירות עץ הדעת הם הבנות השכל המתרוצץ!

קטיף הפירות האלו ואכילתם היא בדיוק מה שנקרא  -א י ב ו ד    ל ד ע ת !!!      

כי הולכים אז לאיבוד תוך טביעה  בתוך הדעת, בכל ההסבר… ההגיוני . לכן לאדם קשה לקנות את הצעת הסכמת הלב שהוא מושלם,  כי אז יצטרך להתמודד מחדש עם הכאב  ולמצוא לו מזור אחר מחוסר מושלמותו.. . לכן אף אחד לא רוצה להתקרב לדרך הריפוי הבינתית, ההומאופתית…

האדם יעדיף לחשוב על עצמו כפגום כי אז יש הסבר לכל מה שקרה לו ..מה פתאם מושלם וטוב ובמקומו? אז למה בכל זאת  כואב?? זהו.

כ ו א ב   כ י   א ת ה   א ד ם .

פנחס –

מי שנטה להתקרב להבנות הלב כהסבר לכאב, עליו להסכין לוותר על הבנותיו, מיכאל, כן כן כן. מי היה הראשון  שהסכים לוותר, להקריב את הבנתו – אברהם! . קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת.. .. והעלהו לעולה . אברהם מוכן לוותר על הבנתו למען הבנה גבוהה יותר. גם אם הוא לא מבין מה הולך פה, זה אבסורד מה שה' אומר לו מבפנים –  הוא מוכן, הנני!   הנה אברהם .  ןאיה השה לעולה? כך יצחק?  ה' יראה לו  הזה לעולה, בני. ויצחק מקבל את זה .זו הדרך בה שניהם מתמסרים לעקידה.  מוכנים  להקריב עצמם  ב ע ק י ד ה  = הקשירה של עצמנו לקראת ההקרבה.  עקה אשר תתקשר,  וזה גם לקוד קידה מול החסר, בלי להבין ,מודה . וגם  – להסכים לעלות על  המוקד,  וגם עקה ד ה=  למצוא ד אמותיה של העקה, לשימה במקומה,  להשמידה… הכאב מקבל מידותיו בעת המעשה.   

והנה,  השני שהסכים לוותר על הרגליו הבנותיו מול הכאב הבוער לא לכבות ולא לברוח הוא  משה. הוא משכלל את העניין כי מנהל דיאלוג עם ה' במדבר, עם קיומו הכואב ,מנהל דיאלוג.

  הכאב הוא תמיד הגרעין, תמצית, ראשית הדיאלוג,  וה' הוא רצונו שליקוי מהותי נגוע בכאב ויכל להיות בשלום.

ילד עם כאב בטן שלנו – ניתן לו אגרוף בבטן ואז נעיר לו – כעת יש לך סיבה. כל אחד צריך סיבה, אחרת זה נפשי חלילה.. בלי סיבה אנחנו אבודים. כך עושים לעצמנו אינדוקטרינציה,   מוצאים סיבה מהילדות .. מהאמא.. מהלינה ההיא, ואז אני גם  אשם כי ככה הגבתי כי ככה ששרדתי.   לא לעשות את זה!!  אלא להיות עם הכאב בלי להבין. רק  לעלות על המוקד.

מה כן?

 לא להבהל,  אלא ל ר ש ו ם   ר י ש ו ם   ח ד ש   ע ל   ש ד ה   ה ה כ ר ה .  כשכואב = חשובה היכולת לעצור ולזהות את הבהלה ואז לפנות ולחוס .. הזדהות עם הכאב והבנה   – ש נפעיל   ה ע " פ אל עצמי. זה יהושוע. להבין שהישועה תבוא מה' לא מההסברים . לפנות  = להתמקד, כמו פנחס, להתקרב אל עצמי ולחוס על המקום הכואב חסות כללית אוהבת, כי חסר משהו שם במקום הכאב. לנסות לחוש מה חסר לקיומי שם… ספר לי קיומי,  מה לתת להשלמת החסר? כך משה אומר לה' מה אתן ואעשרך?  פשוט,  הוצא את עמי/נפשי ממצריים . אומר ה'.  את הנפש מבהלתה, מעבדותה. רק זה . למדבר הבא  אותם .

כדי שזה יקרה חייבים להיות מסוגלים להמתין רגע, לשהות מיכאל, בלי מיד  חהסביר ולהבין בגאוניות!!!  תודה, נדב.

כשיש כאב יש חסר. ברר מה החסר ומלאהו. אל תתגולל על עצמך שאתה בכיין כאב מחורבן ודרך הבנה שלמה של איך זה קרה ישכך הכאב. אלא מלא את החסר!!!

 שאל את קיומך וכו. את ה'. ..  רק כך תהיה בנתינה אמיתית לקיום – דרך עצירה, והשלמת החסר. התינוק בוכה.  כל בכי כזה הוא ביטוי לרצון ה' בתוכי למלא איזה חסר בדרך נכונה שאיננה הסבר הגיוני מתפנפן.. אלא  י ח ס !!!

זו כל תורת היחסים.

כך  – ימימה:  בזאת  'מקדמים הבנתה אל מקום שהוא   ל פ נ י  חסימתה'.

 לא הסבר בדיעבד, ולא להמציא סיפורים אחכ כי זו בריחה .  להשלים החסר ולאפשר ריפוי וצמיחה, כאשר ההבנה מתייחס ללפני החסימה – אל ימי הינקות לפני שזה קרה, ואז זה יקרה בדרך שתצליח לקבל את מה שקרה/יקרה נכון . . כלומר חנוך לתינוק לפני שדרכו נחסמה..  חזק את התינוק כשהיה רגע לפניה הטראומה..

כי רק בחירה אחת יש לאדם  בחייו –  האם  להתפזר בלבד = להמציא הסבר שהוא זר לאמת הפנימית –   זה להתפזר ולסבול , לשאת חיצי גורל אכזר כי כך נגזר עלי .  זהו השימוש בעץ הדעת, השכל הגשמי .

או אפשר גם לבחור להתמקד ולהתקרב , כך חמוש נחוש לצאת מול המקום הכואב וקץ לשים להם – סוף שהוא סף.

ואיך אדע לאן פני,  האם נכונה לי הדרך  או לא? הלב, שמתרחב..  כי האם אני בדיאלוג עם קיומי הכואב או מתעלל בקיומי ?  זה כל ההבדל .  לא לברוח אלא . לרשום כמיותר את מה שהיה נחוץ לילד.  הגיע הזמן להנות מהחיים בהבנת לב.  לקדם הבנת הלב ל ח ז ר ה  ל  ז מ ן  ש ל פ נ י  החסימה. 

איך נדע לאן הלכנו ?  על פי מרחב הלב שלי . כשהוא צר אין לי מקום ואני מודחק . והפוך .

צורתו של הכאב היא צורתו של החסר, שייצר יצר-רצון, שהוא כואב עד לסיפוקו או התמרתו .

לכם כן-אב. כן לכאב  כמו אב טוב הוא עוזר. ובהתמודדות הנכונה אב הופך ל כ-אב ומופנם במשילה

בין אדם לחווה, אדם חווה את הכאב, לכן הוא משתוקק לחווה המאפשרת זאת.. אי אפשר לו לאדם בלי חווה. היא המפתח לעיבוד החוויה, להתמרתה, במיכל הגדול שלה.. בדרכה  לפעול מול הכאב,  היא מגדירה לנו את צורתו של החסר@! היא צורת הרצון, צורת התנהלותו של הרצון מול הכאב, מראה את החסר ואת מה צריך לחזק כ די לקבל ריפוי, חנוך לנער על פי דרכו, דרך ההתנהלות שלו עם החסר…

עליינו לרשום את הדרך אל הבנת הלב, בהמתנה, התמקדות והתקרבות,  במה חסר ונבין איך להתקרב שמה אל החסר תוך שאנו מתרשמים ורושמים את הדרך בליבנו. אם נתעצל  זה  יקפוץ הרבה לפנינו במהירות על ענפי עץ הדעת וכבר אנחנו בהישרדות עמוקה שקשה להסירה אחר כך..  זה חזק מאתנו, הפיתוי להתפזר,  כשהיהירות היא כל כך חזקה כמנגנון הגנה עד שהיא מכסה ורוכבת עליך כ  וגמרנו, עיין מיכאל..

הדרך להתמיד עם דרך ההבנה בחיים  היא דרך ה ה ק ד ש ו ת = טקסי החד וההתמסרות לקדושתם.  הקדשות אלו חגות ונוחתות בכל שאון מזעזע בכל פרק זמן,  כדי שנחזור לדרכנו הטובה ונמנע ממלכודות ההישרדות. האורבות, בניצוח הלילית.

סדר ההקדשים הללו מוודא, שאנחנו נזכור להתקרב במקום להתפזר, להתמקד במקום לקפוץ לזרועות השטן המקטרג. אלו  הן נקודות ציון שבמילוי ההוראות שלהן אנחנו בהכרח בתוך הקדשה לקיום, אם רק נתמיד למלא אחר המצוות האלו.. ריח ניחוח אשה לה' ייצא ויבטיח הצמדות לתהליך ולא בריחה ממנו, שכל כך מפתה.

כל הפרטים של כמויות ומשקלים, הין וכו –זה הסדר המדוייק כדי שלא נסטה,  סדר שאכן מקדם הבנה על פני התפזרות.

כי אם לא נעשה כך, כמו אותם חלוצים ושאר בני השכלה שבאו ארצה תוך מרד בדת, ויצאו מהעסק כמו שאומרים, חסרים אותה  –  אבל גם היהודים שומרי המצוות יצאו כבר מזמן מן העסק – נחמיץ את מה שעומד בבסיס כל ההוראות הללו – להיות בנתינה מתמדת בקיום שלנו, שהוא המאפיין העיקרי של קיום נכון צמוד ה'.

האני שלי, הרוחני הטוב, רוצה להיות בנתינה מתמדת לקיום. כמו מי? כמו ה' צבאות.   אבל יש לתרגל ללא הרף את הנתינה של טוב לקיום  בסדר ההקדשות. !

יש לאמן ולאמן את הטבע שלנו ללכת בדרך הזו! כאשר פוגש ה' את משה בסנה, ואומר לו של נעלייך מעל רגלייך, זה  כי חייב לחול שינוי בהרגלים שלנו מעתה.  די לכבות אש או לברוח. מעתה משהו אחר יקרה. בוא  ותתחיל לרשום הרגלים-דפוסים חדשים . אבל איפה לרשום, נדב, בלילה בחלום או במלמול שינון?

כל המספריו והפרטים של משקל  כאן אומרים משהו על הדרך, אבל זו שפה שקשה לנו לפענח, היא נועדה לגאונים ומלאכים.

עוד בפרשת פנחס, מה איפשר לו לפנות ולחוס ולתקן את הנזק שגרמו לעצמם בני ישראל? הם הרי פנו אל עץ הדעת = בנות מואב עם דעת האבות השלטת.. או מדיין..  לכן משה מקבל צו לחסל את המדיינים עד אחד! להשמידם, שם ומידה שיהיה להם, שם של עץ הדעת עם כל הדיון ודנות עצמנו  לאשמה.

רק מדייני אחד שווה משהו ילד טוב, זה יתרו כמובן, כי בכל עם יש גם כאלו .

יתרו ידע לקבל את הדברים, את המציאות ידע לקבל. האחרים ברחו ממנה להישרדות,  כמו חרטומי מצריים.

הטקסים יש בהם טעם כי הם מקרבים אותנו לדרכו של ה'. לכן ההוראות הטקסיות.  בעצם כל רישום בינתי, בצורת סיפור או ציור או שיר או מה,  מקרבת אותנו אל הבנת הלב ואל הדיוק. זהו רישום הרגלים חדשים..

כל יצירה אמנותית, כשהיא אמיתית היא נותנת תמיד ביטוי לבינה, מקרבת אותך אל עץ החיים . כי כרגע רשמת על שדה ההכרה שלך רישום בינתי. כמה שיותר רישומים בינתיים יהיו לנו על שדה ההכרה – כן פחות מקום יהיה לאליליים.

רישום המכוון אותך אל השכל הגשמי נקרא  בדרך כלל  פו ל ח ן .  הוא מרחיקנו ועושה לנו איבוד לדעת… תמיד צריך לבדוק האם כרגע אנו עושים ט ק ס , או     פ  ו ל ח ן ?  מה צורת העשייה שלנו? האם זה טקס שהפך לפולחן?  האם הלב מתרחב או מתכווץ כדי שייגמר כבר ונרוויח משהו זמני . .

טקס אמיתי חייב להתקיים בה ק ד ש ה .  עם מסירות ואמונה עמוקה… בדרך

יש לתרגל כאב בצורה יזומה כדי שהנפש לא תירתע ותשקע בהלם עם בוא כאב , אשר בטוח יבוא. כאשר אנו מוכנים להתמרה של הכאב , לשרוף את החלק הגשמי המוגזם והמיותר, זה מלווה תמיד כאב.  כאשר אומרים לילד חכה רגע לא מיד, לא כעת  – זה מלווה כאב של אי מתן רצונו,  אבל חשוב לחוות כאב זה. כאשר לא עושים מה שמתחשק = זו התמרה – זה כואב.  הלב מבין שזה כאב רצוי כי אחכ יהיה טוב יותר. יש להמיר את הבנות השכל בהבנות הלב, וההסכמה להמתין ולהתקרב ולהתאפק כרגע,  זו הבנת הלב הנכונה, במקום הבנת השכל הגשמי שרוצה לספק את הייצר מיד ודי.  וזה כרוך ביכולת להמתין ולא להבין כרגע, עד שתתגלה לך ההבנה!

יש לחכות שתתגלה ההבנה במקום שתמציא לך הבנה מיידית רק כדי להרגע. כמו החוק האלוהי…  ואז אתה בהתנשאות מיכאלית…  זה הבדל בין לבנים שהם מעשה ידי אדם, הסיפורים האלו, לבין אבני דרך בדרך שהן מעשה ה', תורת הבינה.. כאן עולה הסתירה בין המילה סיפור אצל נדב שזו בריחה לבין סיפור משל שאצלי זה ריפוי. אבל אני בא מהתנשאות… ובכל זאת אולי גם זו אמת..

כי יש הבדל לכאורה בין בנית הבנה הישרדותית לבין בניית סיפור משל שמספר את הכאב, אולי…  אנחנו  רוצים שתתגלה לנו ההבנה,  שיתגלה  מה המקום החסר דרך הקיום  רוצה מאיתנו, ואז לספר אותו כסיפור משל??? כל עוד הסיפור צמוד לכאב המקורי זה בסדר, אומר מיכאל, ואז אני לא ממציא סיפור כדי לברוח.

יש הרבה פיתויים להטיל האשמה על האחרים למה שקרה לי..

 נדב מספר על מישהו שרוצה להתבטא אבל מתבייש מאד. אזהוא כועס ודן את עצמו, מבטל עצמו .נדב אומר במקום זה  הקשב לקיום שלך, מה שהוא מבקש ממך? ומסתבר,  שהוא מבקש ממנו להאמין בו עצמו!!  לא להיות תלוי באישור האחרים.. להיות סבלן וארוך רוח עם עצמו,  ולא נוקשה עם דרישות מוגזמות.   לתת זמן להבשלה שלו לאט לאט בשקט .   רק להקשיב ואז הקיום כבר יגיד לך, פתאום תדע, כמו את חוק ה'.

הרי כל מה שאנו לומדים פה זו הכנה לכניסה לכנען, כולל יהושוע.

כאב  זה כאב של אחדות. ואב, אבא – מתוך הבנת האחדות המקורית צומחת הבנת הנפרדות ההכרחית .  כ-אב – דע שהיה רק כמו –אב ולא אב ממש. האבא הופך לסיפור משל  תוך כדי התהליך!!! ברגע שיש כאב אני מבין שאני נפרד מהאב הוא רק כאב. כמו אב.  כך אלמד לא לבשל דברים .

מטות:  

 פרק ל, ט – וידבר  משה אל ראשי המטות  -האחראים לחלקי הנפש ולכיוון – הנטיה – לאן אני נוטה ברצוני .  כאן אנו מתחילים לעסוק בנטיית הרצון    -חלק חשוב מאד אשר הכרחי לצמיחה. זה  נלמד דרך נדרים:

איש כי ידור נדר לה', או יישבע שבועה לאסור על נפשו –לא יחל דברו = לא יפר דברו, לא יעשה אותה לחול, הפוך מקודש,  את הקודש שבנה, ולא יפחד. ולא יחלה כדי לברוח מהביצוע.  לשמור הכוונה לא לסגת, כך איש= רצון עשיה. זכרי . זו נתינה  -רצון נותן .  לך על זה! השפעה זו נתינה, זו העברת שפע הלאה.    

ואשה כי תידור נדר לה', ושמע אביה את נדרה ואסרה,  והחריש לה אביה  קמו כל נדריה זה יקרה. אם החלק הזכרי לא מונע את זה – זה בסדר. יש להבין שנדר נשי כזה היא הבנת  ק ב ל ה , לא השפעה.   בהבנת קבלה יש לחלק הזכרי , המשפיע, זכות חסימה.  למה –   כי מה יכנס פנימה ומה אקבל, קשור ישירות לחלק הזיכרי שלי כנותן אשר יצמח ממש מזה!

אם אני צמא אני יכול לבחור לתת לעצמי  מים או  מ ה. הקבלה שלי היא בגדר נתינה שלי לקיומי. הזכר קובע כי הוא הוא הנותן לקיום!  הנדרים הנשיים שלי אמורים להתקיים בהקדשה כאשר החלק הזכרי אמון ומאשר ומהדהד אותם  -רק  כך זו קבלה נכונה

כלומר כל אקט אשר בונה אותי ומביא לי דברים חייב להיות בהקדשה = במצב הרמוניה שלמה בין הניגודים על פי חוק ה'. גם נתינה  גם קבלה.

כך לא נדע מי האבא אבל נדע תמיד מי האמא.

מה שעושים רק בהקדשה ומה שהחלטנו לא להקדיש ה' יודע וסולח וזה בסדר, הישרדות..

לנדור נדר, זה כשהגעתי לאיזו הבנה עמוקה ואני נודר ללכת בה מה שיקרה.

הקיום לפעמים אומר נדרת אבל אני לא באמת בשל לזה עדיין .  ואז מי יכול להפר את הנדר ?

הבעל הוא הרוח והאשה היא הנפש הוא כעת שומע שיש לה נדרים… מי שיקבע זאת הרוח, הבעל. הרוח יכולה לבטל או לאשר.  להפר וה' יסלח לה.

האיש יאפשר מימוש או להפר.

נדר היא  ה ב ט ח ה   ל ה ק ד ש ה  עם עינוי הנפש.. תמיד. זה הכאב של ההתמרה.  החלק הבהמי מתענה.  ו הקדשה וזה נדר שמכין את הדרך.

להיות אגם זה כואב. .

ה' שולח את  משה להשמיד את המדיינים:

נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף. משה שומע בקולו ואוסף אנשים, כל מטה שלח 1000 ח ל ו צ י  צבא נחלצו קדימה . .  זה  היוצא מלפני המחנה  הוא חלוץ. . פנחס מצטרף. .  ואז הם הרגו כל זכר אבל השאירו את הנקבות הילדים אוי ואבוי  – הם לקחו בשבי . הביאו אל משה והוא כעס.  אתם השתגעתם , החייתם כל נקבה ממנה יוולדו חדשים . .  ופנחס מה הרשית ככהZ? הוא עם יסורי מצפון על מות כוזבי . . קדימה תהרגו כל קטן לפני  שיהיה גדול .   כל רע יש להכרית .

כלומר לנקות מדייניות מן הזרע.  עוד מהכוונה!

זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה.  אך את הזהב כסף נחושת  -ההעבירו באש לטהר. ותתחטאו במי נידה!  זו חוקת התורה לניוד מחדש!.  זה לבחירתנו האם אנו הולכים לעץ הדעת או עץ החיים . זה הכל כולל הכוונות.

שבת שלום.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: