במדבר כה, א. כיבוש האמורי מאפשר שליטה בשכל המתרוצץ כי מולו חשיבה עילאית . ועדיין ישראל נשען תמיד על מואב – על מה שאבא אמר.. בכל מקרה, המדובר בעם ישראל, העם הנבחר, אור לגויים .
וישב ישראל בשיטים.. אלק מתחת עצי שיטה, אבל בעצם היה בין השיטין בין השיטות להתנהלות… במצב לא ברור. . אמנם כבשנו את האמורי אבל עדיין לא עד הסוף בקשב וההע"פ לא עובדת מושלם. כך חשופים אנו לפולחן בעל פעור – מתעללים בעצמנו על פער בין הרצוי לאבא לבין המצוי אצלנו וכו'. השאלה היא האם אנחנו יודעים לחיות עם הפער הזה, למשול בייצר הדוחף לסגור את הפער מיד בכל מחיר , או לא. זו זו כל השאלה!! האם משלים בזה או לא… האם מחוסנים מעבודת האלילים או עדיין לא..
כל עוד אנו קפדנים עם עצמנו נו נו נו – זה צרות . זהו פולחן בעל פעור. ולא במקרה זה מקבל צורת פולחן מיני, כי הרי מואב רצה להפכנו לנקבה ולזיין אותנו!! בפי בלק קבה לי את ישראל. לנטרל יכולת ההשפעה הזכרית שלהם . לשלוט בהם. בקהל הזה.. הרי כתוב לא יטמעו בעל בעמיו .. העם הוא הנפש ולא יטמע הבעל == החלק הזכרי שבנו , מ תעלל בנפש הנקבית -זה מה שקורה בעת בעל פעור.. ולא יטמע זו ההוראה.
זה בעל פעור כשהבעל – דרך האגו – מתעלל בנפש, מכים בעצמנו במקום להתחזק ביש.
עדיין לא מחוסנים מפני מואב = דברי אבא וגזרותיו.. שהפכו לפקודה מבפנים, מה צריך.. כל עוד זה המצב אנו חשופים לפולחן בעל פעור, היינו עבדים לפער בין מה שדורשת הפקודה לבין מה שאנו יכולים באמת לעשות, ואז מלכים עצמנו על הפער…
השאל היא תמיד האם אני במקומי ולכן יכול למושל בתחושת הפער הזו, או אני עבד נרצע ליסורי המצפון שלי ומתחרפן לעשות בכח מה שצריך… כי נו נו נו אתה לא בסדר וכוכ. כל המקומות בהם אנו נוקשים עם עצמנו, קפדנים מדי. שם פולחן בעל פעור ממלא התעללות בעצמנו .
חייבם להשמיד האמורי, לתת לו שם ומידה וכך לתחם אותו שלא ישלוט בנו אלא אנו נמשול בו… אאמין רק למה שמחזק אותי.
וישב ישראל בשיטין – נשענים על מואב. . עדיין אנו נעזרין באמות מידה שירשנו מהורינו. זה בין השיטין. עדיין אוחזים בנו ההורים, אנו עוד לא עצמאיים לחלוטין .
ואז – ויחל העם לזנות בבנות מואב חולי ומגיפה ופחד יש במילה הזו ויחל.
אדם שם לא פעם את בן או בת הזוג כגג מעליו באמונה מנחמת שבגללו, בגללה הוא ככה. אין ברירה. . כך אפשר לפחד ממנה ולא לעשות מה שלבו רוצה באמת, כי היא… לא מרשה. אז מייחלים שבן הזוג יעלם, שימות, ואז הכל ייפתר… ממש כך.
ויחל העם לזנות . . לחיות ולהיזון מהמקור ההוא, מהתנהלות נוסח בנות מואב. זה לבשל גדי בחלב האם.. כך שורדים, מתחזקים מהמחליש וזה תופס צורה של פולחן בעל פעור. ילד רע. כבר היית אמור להיות ככה וככה. אני מתייחס לעצמי כילד חסר יכולת . זה החלק הנקבי שמתעללים ב. החלקים הריקים שבי – מתעללים בהם .
החלקים הנקביים קרובים ליסודות המוות. אבל שם בנקבי גם מנץ הרצון, הניגוד המשלים של מוות. .המגפה עם בנות מואב זו נסיגה לזמן ילד מרצה שמנסה להיות בסדר. זו הישרדות.
וייצמד ישראל לבעל פעור = יצא ממידתו!!! שם אחזו בני ישראל אז, במגפה. חטא שממקומם יצאו. ההצמדות לבעל פעור היא שורש כל רע! הנכון הוא למשול בפער בין הרצוי למצוי. לדעת שזה חלק מהחיים שיש פער, ושהרצון תמיד יהיה מעל היכולת שלי, ואני מוזמן למשול בצורך לסגור מיידית את הפער.. לא להיות קצר רוח . לדעת את הדרך הטובה להפרדה נכונה בין המצוי לרצוי .
וייחר אף ה' בישראל. הנקודה המהותית שלנו לא מסכימה למצב הזה – מתכוווץ מרחב הלב ואדם עושה בעל כורחו מצוות אנשים מלומדה.
ויאמר ה' למשה, האני הרוחני שלנו, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. רק אז ישוב חרון אף ה'.
ואל שופטי ישראל פונה מ שה, הירגו איש אנשיו רצונתיו הנצמדים לבעל פעור. מצב – על הפנים..
והנה, כאילו כדי להעצים כל זאת, בא איש מבני ישראל, צורת רצון, בא, ויקרב אל אחיו את המדיינית בת זוגו, לעיני משה וכל חכמי ישראל . זמרי הוא בעצם ראש משבט שמעוני = השבט האחראי למשמעות, למה אני שומע ומה הטעם, המ הכיוון, הנטיה, לשם מה הדברים, לאן להטות!!! דווקא הוא נדבק לכוזבי שכזו, משהו חסר משמעות שכזו – לשם הגענו אז. כהיום .
מדיין זה חלק שלנו שמודד ודן אותנו.. ביקורת ועוררות מצפון ברגשי אשמה.. מדיין. וה יא,ף זמרי, מקיים את פולחן בעל פעור כשהוא בועל אותה בחלק הפעור שלה. בקובה. התבלעה דעת העם. מצב כזה הוא מוות .
מי יציל? פנחס. הפנחס שבתוכנו.
פנחס הכהן, הנכד של אהרון, לוקח רומח בידו = מח רם ובינתי = בעזרתו הוא מכה בסוטים. דוקרם אל הקובעת. הוא פועל תחת ההבנה ש זה המקום לסרבאת זה . זה – לא!!! כי מה שעושה זמרי מזרע שמעון, מראה על רקב עמוק ממש.
רומח לקח, מחשבה בינתית ואל קובעתה קיבע אותה נעץ שיפוד גמר אותם. שניהם יקוב . חסם פעילותם. ותוסר המגיפה, הנגף לזרימה הוסר מעל בני ישראל. עד אז מתו כ 24000. כרגיל.
היום באה מישהי שלא מצליחה להביא עצמה לידי ביטוי, לדעתה כי אמא לה לא העריכה אותה ולא בנתה בה ביטחון. . ונדב אומר לה – סיפורים! לא חשוב מה היה, אל תהיי עבד לזה , די! את ה ש ת מ ש ת ומשתמשת באמא כדי להתחזק מהגורם המחליש -כמו אני עם הלינה המשותפת – יש לך מי להאשים בכאב ובפחד שלך!! אמא היא כלי בידיך, עזוב אותה!
הרי כבר מהתחלה באת עם עצמת רצון כלי יצרי אדיר. וכילד לא ידעת לעבוד נכון עם העוצמה שלך, ועשית שטויות . אמא שמה גבולו ואתה חשת בלום, הפכה לכליא ברק לעוצמת הרצון הזו, ואתה מטיל מאז את כאבך על הגזמתך הילדותית .
הגבולות שההורים שמו ושמים, אנו משתמשים בזה לשלוט ברצון שלנו בכח, והאשמה היא מיד על ההורים. זה היה עניין פרטי שלך – אבל קל להטילו על ההורים.
נכון שאולי אמא לא באה עם מספיק אהבה לענין הזה.. שלא דייקה. אבל היום היא כבר מזמן לא מעלייך, האמא אבל אתה מסרב לקבל אחריות.
כדי להמנע משימוש ברצון בדרך הטובה אתה בולם אותו לגמרי ומאשים את אמא, או אשתך , או הילדים -אבל זה לא אשמתם אלא אתה עדיין לא מוכן להתקרב לרצוך באמת .
צריך ללמוד לנהוג ברצון העוצמתי שלנו, בייצר. אתב היית כלי משחק בידיו.. לא פשוט לדעת לנהוחג בענק הזה. אני מוזמן לבחון את עצמת יצר המין שלי דרך רצוני ולא להכניעו בתירוץ של לינה משותפת וכו.
מוגן מכאב ואהבה – רק כי זו בחירתי!!!!
זה נזמן לתנאמן בלהיות בני חורין. שרצונם חופשי ואף אחד לא מעליהם. אף אחד!!! זה סיפור. אל תאמינו לכל מחשבה שעושה לך ככה. אבל אם היא עושה לך ככה- תאמינו!
פנחס מדגים לנו עשייה נכוניה כאשר הוא פונה וחס!! בצורה פאראדוקסאלית פנייתו של פנחס אל מוקד הכאב הממוגן, והנחתו ברומח, מבטאת חמלה וחסד לגבי שלהבת המקור של העם של הנפש אשר עדיין בוערת בתום שם ומחכה לגואל! הפניה היא ממבט רגיל קדימה, אל תוך עומק הנפש הדואבת, הוא עושה פניה כדי להביט שמה – ואז, חס. חס – יש ל'ח' וטא על מי ל'ס' מוך כד לחדול מחטאו !!! על אבינו שבשמיים, אלוהינו.
כאן באים לידידי ביטוי שלושת שלבי הכהונה אשר בתוכנו כולם:
- כהן – אשר מאשר שכן, ככה בהסמלה נוכל לה, למציאות, כן. דרך כה נאמר הן.. אהרון הכהן הגדול עולה בהר ורואה את המציאות בפרספקטיבה אלוהית נכונה. זוהי ראשית בינה, זה שהוא מסוגל לראות.
- 2. אלעזר זה כבר איך אני משתתף אקטיבית במעשה האל ולקבל את עזרתו של האלוהי אני עוזר לו, לי לעצמי בפועל. ללכת בדרכו. זו כבר בינה המשכית סבירה.
- בשלב השלישי, פנחס פונה ומתייחס, עושה מחמלה.
אם אהרון הביא את ההבדלה בין קוצר רוח לאורך רוח, ואלעזר הביא יכולת להיות באורך רוח חלקי לפחות , פנחס כבר יודע לפנות ולהתייחס באורך רוח אל קוצר הרוח שלו!!!
כלומר – יודע למשול בקוצר רוחו – זהו החלק החס = דרך הסמלה, המשלה!! זה החסד שקורה לגשמי כאשר הוא מקבל אפשרות להיות מוסמל!!!!!!!!!!!
אלו הם שלושת שלבי התהליך בכהונתיות! קבלה והפעלת הכהונה שבתוכנו לתנועה על הציר הגשמי רוחני בכיוון האחד והיחיד הקיים -הכיוון הרוחני, לאמצע בין גשמי לרוחני, בדרך של הסמלה!!!!!
אני רוצה להיות חזק… ואני מבין שחוזק אמיתי יבוא מלתת מקום לחולשותי, לקבלן ולשכנן כסיפור משל, ואז א ני ממש באמצע -גם רוחנ י וגם גשמי מסופר…..
פנחס מושיט יד של רוח אל חולשות הנפש ונותן להן מקום של כבוד, ממש כמו הנחלה הניתנת לבנות צלפחד, ואז הכל נעשה אפשרי… הבחורה שאמא שלה עשתה לה דברים ולכן.. נותנת כעת מקום להגזמת הרצון שלה אז, כמו גם לקוצר ידה של אימה , והן שוכנות אצלה במדור הסיפורים המשליים כזיכרונות פשוטים, שלא חייבים עוד כעת ביטוי גשמי בשטח דרך דיכוי הגוף או הנפש, אלא נותרים כסיפור משל שקט. .
אני בוחר בחיים, ולכן מבין שיש גם למוות מקום בחיי, ואני לא דוחה אותו בפחד אלא מקבל אותו כחלק מהעסקה הכוללת, ואז יכול לחיות ב100%… אם אני רוצה להשפיע במלוא כוחי ממקומי הזכרי העוצמתי, אני מבין שזה יקרה רק אם אתן מקום בתוכי לחלקים הנקביים החלשים ה'ריקים', כמו בנוחת צלפחד וכו..!!!
רק מה שאני מסכים לקבל אל תוכי אל החלל הניקבי שבי ללא תנאי, רק משם יוכל לצמוח ולפעול הרצון הגברי זכרי הנולד במלוא עוצמתו!!!!!
לכן יעקב אומר לאל 'כל אשר תיתן לי אעשרך'… בגד, לחם, משמר בדרך תן לי – כך אשוב בשלום אל בית אבי, אל מקורותי בכבוד ובברכה, בלי לבשל גדי בחלב אימי, . ואז, כל מה שתיתן לי אני אזרים בחזרה אלייך בעושר גדול יותר.
זן הספיראללה הגדולה הניצחית = מה שאני מקבל עושה סיבוב, יורד חזרה אל המקום הכואב ממנו באתי, מקום החסר – ומשם עולה וצומח גבוה יותר מקודם! רק ממה שאני מקבל אני יוכל להצמיח, לכן הקבלה כל כך חשובה והיא נקבית לגמרי! שם, ברחם הרחום מותמרת החוויה!!
יש הבדל בין להקריב חיים תמורת חיים לבין לוותר על המיותר למען חיים… אבל מה הגבול/.. ההישרדות היא מיותרת לי אבל לפעמים היא ממש תנאי זמני לחיים שלי… ויתור על השכל המתרוצץ זה לוותר על ההתחזקות מהגורם המחליש. לוותר על צורת הרצון הבהמית דרך התמרה לצורת רצון רוחנית זה ממש גדול, לשרוף את הבהמי . . אז אתה מוכן לשהות בתוך רצון ללא מימוש מיידי, כדי שתוכל לממש את הרצון בדרך שלמה גם רוחנית ולא רק מתמכרת…
זה מה שנקרא לממש את הרצון מ מ ק ו מ ך , ולא על מנת להישאר איך שהוא על מקומך, אלא לעשות מ מקומך.. ההבדל בין הישרדות גריידא – להתמרה. לומדים להיות על מקומנו ללא תנאי, ואז הדבר נעשה כבר ממקומי. לא עוד עבד למימוש מיידי סוחף הרצון הייצרי. להיות נוכח בנוכחות רצון בוער, לא ממומש – זה להיות בתוך האש ולא להישרף, לא לכבות ולא לברוח, כך עובר הרצון להיות בינתי. זה להיכנע אל תוך האש.. את הצאן = רצון בהמי וביקורתי- הבקר, מעלים על המוקד לשרוף, ריח ניחוח אישה לה' עולה, ואני בבינה.
פנחס דוקר.. דקות וקור.. או קורה משהו דק כעת.. או.. הוא דוקר את שניהם ותיעצר המגיפה. רק 24000 הלכו, לא נורא.
וידבר ה' אל משה – פנחס השיב חמתי מעל בני ישראל בקנאו קינאתי. לכן לו בריתי שלום, לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם!! כמ ו בבריצ הכהנים שם לו ה' שלום…
הקנאה היא דרך הדיוק של ה'. הפך את ההפוך מטוב לטוב.
ושם איש ישראל זמרי בן סלוא.. למה חשוב להביא שמות.? בגלל הסמל שישנו -השם מבטא את האדם סמלית . כזבי= כזב מתוך ראיה מיידית צרה. אבל צור זו גם יצירה – הכל פתוח, כוזבי! אבל ע\כוזבי כבר כולה עומס בחייה. אי אפשר לתקן הבנה, אלא רק את המבין, וככה היא מבינה, וזהו. לכן ברור שאנו מעדיפים לקדם את הבנתנו לפני בוא העומס. כי אם קיבלתי את העומס קודם כל ואני בהישרדות נואשת, כלמה שאראה יהיה דרך הפריזמה של עומס.
קידום הבנה שלי בטוב תיעשה דרך הארכיטיפים של האבות, דרך משה, דרך הבינה –כך אני בוחר איך ודרך מה להסתכל – למה להתכוון! לאן לנטות.!!! . כאן עוד אפשר לנטות כי אני עוד לא בעומס, כי כשיבוא העומס הכי קל לי יהיה להתרגז ולשרוד. אבל אם אסתכל דרך פריזמה של הכרה פעילה ערה – אבין את הכעס, אבל אראה גם את הצד האחר , אראה מה יתרום לקיומנו, לי ולאשתי..
הבנת לב נולדת אז ביחד אצלנו . אם אני מקנא את דרכי הנכוחה הזו הטובה, בונה קן בבקשה.. יתאפשר לי לפעול גם בעומס. לכן קנאה לדרך היא הצמדות עיקשת אליה למרות המשטינים. שלא תחבור עם אחרים, הדרך..
כזב זה כמו זב, כמו נחל אכזב.. אבל יכלה להיות כמו ארץ זבת חלב ודבש<?? אבל כאן הזב לא חלב ולא דבש רק כזב הוא.. כמו במי מריבה, כשהיכה בסלע משה במקום לדבר, משה הכזיב.. בחר בהישרדות. לא להכות. לדבר אליה!
בת צור -בת הבנת היצירה אבל הכוזבת . וזמרי =מקצץ בנטיעות לא מזמר אלא מזמיר.. מקצץ.. מנמיך.. כן, זה תמיד לבחירה.. מבין את הסלוא – זה שקשה למצוא.. מחליף המשמעות בבילבול?
כל מתפקדי המדבר מתים חוץ מכלב ויהושוע. והנה אמו מתקדמים לנחלה, פנימה לכנען, למקום הכי מפחיד בעולם . אבל לא נוכל להתקדם בלי לאזן מחדש את התהליך. הנה כך:
בנות צלופחד הן מחלה נועה חגלה מלכה ותרצה, כולן הבנות תנועה. כי הגע הזמן לנוע מן הגשמי אל הרוחני!! כמובן אל האמצע בין לבין .
הן דורשות נחלה גם אם לא גבר הן אלא אשה , וזה בניגוד למקובל , לשהגבר נוחל. משה מביא משפטן לפני ה' כי זו שאלה גדולה מבין משה.. הן מבקשות מקום..
מינ הן ההבנות הניחקביות בכלל? זה מאד קשור לעובדה שאנו לא יודעים לתת מקום לחלקים הניסתרים, רוחניים ריקים ניקביים שבתוכנו, אלא נוטים להיסחף לזכרי הקונקררטי . אבל אותם חלקים חיייבים מקום!!!
וכך פסק הדין של ה' – כ ן , בנות צלופחד, נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן. וכך בכל ישראל יש לנהוג. כך חייבים בצו אלוה ממעל. !! תמיד לשאוף לתת נחלה למקום העזוב ניסתר כאוטי שבתוכנו – כדי לאזן כהוגן.
הבנה ניקבית היא הבנת מקום. כי מהי חולשה? מה זה חוסר ודאות, חוסר ביטחון? זו כמיהה לוודאות, כמיהה לכח, לביטחון…חוסר אונים היא כמיהה לאונים! כל חוסר = ניקבי, צומח ממנו רצון צעיר בריא להגשים זה!! רק משם יכולה לבוא הצמיחה. משם בא ה', מן האיין.
חושך היא כמיהה לאור, . כל חלל כמהה למילוי עצמו זה כוחו של הניקבי. אני הזכר משפיע בכוחי, אבל כוחי מקבל מקום. אך אם אין לי כרגע כח, אני הזכר, לפעול זכרית – אני מוזמן וזה בסדר גמור לתת מקום ל חוסר האונים ולהסתפק ב כ מ י ה ה לכח, – היא הנחלה המתבקשת לבת.
אם שי לי כח לבנות בית – אני בונה אחד. יפה! אבל אם אני לא יודע לבנות בית או משפחה או אין לי כח כסף זמן כעת – יש לתת מקום לתחושה הזו, מקום של כבוד ולא להדחיק את הכמיהה לכל אלו!!!
התהליך אל, התנועה אל, הגעגועים אל – מקבלים כעת מקום לגיטימי –זהו הקוטב אשר ימשוך ויפעיל בסוף את הקוטב הנגדי של ההגשמה בבוא העת!! לכן הקוטב הניקבי הוא כל כך חשוב, ויש לתת לו מקום תמיד לא פחות מאשר לזכרי!! יתרה מזאת – אנחנו יודעים ש 'מה' וה 'איך' חייבם להיות אותו אחד! מלאכים עוזרים בלהפוך ולאחד מה עם איך.. = מה לאיך..
ההנ איך: לאהבה מגיעים באהבה. אורך רוח נבנה רק אם נותנים מקום לאורך רוח.. רק משם ייבנה הדבר האמיתי היציב.. גם חמלה נבניית בחמלה ולא בקוצר רוח להספיק כבר לחמול, נו.
קבלה בקבלה נוצרת, כולל קבלת הדחיה – אקבל הכל מה ואיך ביחד – זו צורתו של החלק הניקבי אשר מכתיבה את האיך ואת המה… – אם נתת מקום לחלק הניקבי כראוי – ייווצרו האיך והמה בצורה מדוייקת בכל פרוייקט שתרצה. לכן חייב החלק הניקבי לקבל מקום נחלה בכנען. כולל – ועל אחת כמה וכמה, כאשר האבא של אותן הבנות הנקביות -היה צלופחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה – פרוש השם: צל ופחד – זה הוא , חפר – חפירה.. בנפש שאז חסמים עולים , ומכיר = נוטה להתמכרות שי שם.. וכל זה כחלק אנושי לגמרי של כולנו, שבט מנשה. הבנות שלו אלו הבנות צל ופחד . הבנות ניקביות שנולדו מצל ופחד, שבורחות מהפחד בתנועה. אבל זו תנועה דו צדדית , תהליך שיש בו גם חמלה. נועה זו תנועה. חוגלה חגה לה וחוזרת חלילה בהישרדות . וריצה זו תרצה –כל אלו – הבנות צל ופחד הן ויש לתת להן נחלה בנפש, אחרת יתעצמו ויפרצו בצורה רעה חסרת שליטה .
אלו כולם חלקים לא גשמיים, לא זכריים, ולכן מוזנחים לפעמים, ואז בלגן. חייבם לתת להם נחלה בנפש! כי אחרת אין תנועה נכונה על הציר הגשמי רוחני ואנחנו תקועים בהגשמת ייתר זכרית. . הן חייבות מקום כדי שהתהליך לא יחדל!!
כי המהות נמצאת בשני החלקים, ניקבי וזכרי גם יחד, ולא פלא שנח העלה לתיבה זכר ונקבה מכל סוג –את הדבר ואת היפוכו המשלים. את הגשמי והרוחני .
אם אני רוצה שלום אמיתי בין אויבים, אני חייב לעשות שלום שהוא מצב דינמי בין שלום למלחמה, באמצע. לא 'שלום עכשיו' בבת אחת, זה לא יילך. כי מלחמה היא כבר כמיהה לשלום, אט אט. כדי להלחים את השניים אשר במלחמה.. ..אט אט.. המלחמה מלחימה את שני הצדדים בסוף לשלום יציב, שאיננו אלא הקטנת המשרעת ההתלייכת לכיוון האמצע הסגול . .
אין מוות בלי חיים בכמיהה אליהם, ואל המוות, ולמצוא את האמצע.
אז יש מקום גם למלחמה וגם לשלום, אז איפה ההבדל? הרי שי כאן נטיה ל 1984 אורוול עולם חדש בו אמת היא שקר ווכו.. אלא ההבדל הוא בנטיה. בכוונה..!!! היא זו אשר מנחה את התהליך לכיוון מסוים. יש מקום של גם וגם, אבל הנטיה שלי היא ל צ מ י ח ה של ממש. לאור ולא לחושך. אף, כי החושך חשוב והכרחי שם כדי שייזמן את הניגוד המשלים שלו, האור!! הנטיה תהיה לחידוש, לכן, לצמיחה..
לכן 5 הבנות הן חלקים נקביים אשר מביאים את הנטיה להתמלאות והשלמת החסר לטוב, דרך תנועה ספיראלית מעלה מעלה. הנטיה קובעת את כיוון התנועה , כיוון התהליך. חייב להיות שם רצון להיטיב, לרפא.
כל עוד מקומנו מותנה – הנפש לא שקטה. רק כאשר הקיום יודע שמקומו מובטח לו ויציב ללא תנאי גם כאשר הוא ריק לגמרי וסתם סתם רק ינשו – משם יוכל לצמוח מחדש. רק אז הנפש תירגע מבהלת ההישרדות ולנוח בנחלתה. כל עם ישראל ינוח כך.
הבה נהיה חקלאים של הכיוון לטייב הקרקע שיהיה טוב לכח החיים לשאוף לצמיחה.
שבת שלום! מנוחה ונחלה..
מחלה זה דבר בריא 