פרשת קרח, 2022
דיברנו על קוצר ואורך רוח .. בפרשת בהעלותך הזכורה לטוב.. עניין קבלת העכשוי וכו, בהסכמת הלב.. ואיך מרים קצרת רוח וגם חושבת שתהליך הבריאה מחדש והריפוי יכול לדבר אליה תוך שהיא פוסחת על משה. הכל חלקים בתוכנו , ומשה הוא הטוביות הבלתי מותניית, אבל הוא גם מייצג את ההכרה הערה פעילה שלנו, מרכיב כל כך חשוב בקיומנו, עליו נדבר היום.
זה קשור בקשב שלנו, היינו איך הוא מתקיים בתקין. נבדיל בין קשב תקין לקשב חסום. איך להיות פתוח בקשב.. כמובן עולה שוב מאחורי כל זה נושא ה מ ק ו ם – האם אני על מקומי או לא, בהרמוניה אם לאו. אבל כשאני על מקומי בקשב תקין לא אתערבב רגשית גם אם אומרים לי דברים קשים ומרים, לא אתערבב כי אני יודע שאני על מקומי ובקשב נכון, כי ההכרה הערה פעילה.
השאלה היא תמיד את מי פוגש הקשב, המילים, החוויה המתקבלת. את מי פוגשוות מילות החוויה, ובאיזה סדר? האם החוויה נקלטת ישירות לרגשי מחשבתי, או שהיא עוברת קודם כל דרך ההכרה הערה פעילה (העפ). משם הקשב נקלט בשדה המחשבה ואז גם רגשי נפשי המעבר ההכרחי שרך העפ מאפשר לי בוא אל החוויה מ מקום בטוח שלא ניתן לעירור ולא להיסחפות להגנות הישרדות מול דברים קשים המהדהדים עם מוקדי רגש עתיקים שלי למשל, עומסי ילדות וכו.
כאשר הקשב הוא תקין וודאי במודעות מקומי וקיומי, לא מתעורר העמלק , הספק נוכח מה שנאמר או נחווה. קשב שלא נקלט קודם כל דרך ההעפ אלא ישירות למחשבה ולרגשי נפשי – עלול להביא ערבוב נפשי רגשי ותגובות קשות. עלך כן יש לפתח את ההעפ כך שהכל יעבור קודם כל דרכה, כמו מן פילטר כזה.. הכרחי.
כך אם נדב אומר ליוסי: 'אתה לא בסדר', אם זה בער דרך ההעפ ברוור ליוסי שנדב חושב שהוא לא בסדר, אבל הוא לגמרי בסדר עם עצמו, יוסף. בסדר, שיחשוב, זו זכותו, אני בטוב.
זה הקיום של האדם שחייב לבטוח בעצמו ולא הרגש, של ביטחון. משהו אוביקטיבי הנקרא 'קיום' – את זה מאפשרת ההעפ הקשורה למצב הקיומי הקיום שיש בו תמיד הכרה ערה פעילה לקיומנו ללא תנאי, ולטוביות שלנו. רק במצב כזה אני מסוגל להתמודד נכון עם העולם, דרך חוויה פנימית של קיום ללא תנאי, בעזרת הכלי הטוב הנקרא העפ.
הערנות הזו לקיומנו הפעיל לא מאפשרת עירבוב כי אין בו צורך, אין ממה להתגונן כי הכל במקומו…כל מה שקורה זה בסדר, זה העולם, ואני קיים ללא תנאי שהעולם מציב לי. כך במקום הכי חשוב לי לא אפגע אפילו אם מישהו שולל את קיומי, את ערכי –אני לא תלוי בדבריו, גם אם אמא נטשה בגיל חצי שנה.
הענבים שיגאל הביא הם לא על תנאי, הם נהדרים . . העפ מאפשרת קיום בינתי .ואז מכל דבר שנאמר אקח רק מה שנראה לי, רק מה שמתאים לי ולא אטבע בבוץ. ההעפ עושה לי הפרדה מהשטן.
חשוב לפתח את ההעפ אצל כל אחד, לכן נורא חשוב שגם אם התערבבתי, לעשות תמיד תרגיל של חושבים בדיעבד, איך כל מה שקרה הינ יכול לקרות אחרת אם ההעפ היתה פעילה… זה אפשרי, זהו תרגיל חשוב מאד, ללמוד את מ י ד ת ה ר ו ח ק !!! זה ילך ויתאפשר כאשר הקשב יפגוש קודם כל את ההעפ.
מהי ה ה כ ר ה? זה כשאני מ כ י ר משהו, יודע את שמו ומבין את מהותו. העפ מכירה לי את הדבר ומאפשרת קבלתו ועיכול החוויה שהוא, בטוב. ללא העפ אני מתקשה בעיכול החוויה והיא עלולה להיתקע כעומס ילדות או מה.
ועדו על ההכרה – לפעמים משהו ניקלט שלא שמת לב אבל הקיום שלך מכיר אותו אצל האחר והוא מזוהה אותו על שדה ההכרה. ההכרה לא עובדת דרך המחשבה אלא זהו מנגנון הכרתי מהיר בהרבה ממחשבה רגילה, ההכרה רושמת רישומים על השדה שלה במהירות עצומה, בלי קשר למה שראית או הבנת. זהו תהליך אוטומטי של אישיותך, דרך ההכרה. זהו מנגנון המחבר אותנו עם האחד, זה החיבור בין כל בני האדם לעולם. כל זה עובד הרבה יותר טוב כאשר אתה עם העפ. אז אתה מוגן.
הנה דוגמה למישהו שלא השכיל להפעיל העפ בזמן, וזה אני נדב… הנה הסיפור. נזכור כי העפ היא ממש 'למען יאריכון ימייך' – הזמנים בהם אתה באור יום, אור בינה של ממש!
מה מרדים את ההעפ? בדכ ]זו פעילות של חלקים שלא מקבלים מקום ועושים מהומה גדולה ורעש של הישרדות, ואז ההעפ הולכת לישון, כי הרעש גדול מדי בשבילה… המאבק אז חזק וכל האנרגיה של האורגניזם מופנית למאבק – אין מספיק אנרגיה להפעיל את ההעפ!!!
הנה הסיפור האישי שנדב חולק איתנו:
ביום ו בערב התארחו נדב ושלומית אצל אמא של נדב ברביבים . . 8 בערב, מדב די עייף מכל השבוע, מתכונן לשבת מנוחה, , והנה האח של נדב, מיהודים אוהב ישו, ועוד שני חברים שלו בעבר ממקור חרדי שחזרו בשאלה באים ויושבים.. ברור שהיה שם אתגר אמוני דתי, אבל היתה זו שלומית שמיד דיברה עם כולם, וחברה שלך כולם, וגם אמרה יופי, נדב ילמד אתכם פרשת שבוע. קדימה, נדב, תלמד אותם.. תשמעו תשמעו, זה יפה מאד איך שהוא מלמד.. כדאי..
מיד הביא הבחור ספר תנ"ך ונדב, ששכח להפעיל את ההעפ שלו, ובעצם היה עייף, אבל ולא ירא ה', ניסחף ללימוד של שלוש שעות… . במקום לומר, לא לא, תודה, זו שבת , אני לא מלמד היום, אני נח ועושה שבת… אבל ההצעה התערבבה לו עם נדיבות היית רוגם עם האמירה של שלומה שיאן כמוהו וזה משהו ארח בכלל מכל לימוד אחר, המ שנכון כמובן אבל…
קלט את הכל דרך הרגשי נפשי והשתלט עליו עודף חסד והרצון ללמד מה שאמת, וכל זה.. .לא שמר גבולותיו וניסחף. מסתבר, אומר נדב, שזה קורה להכי טובים.. והאמירה הזו מסגירה עוד חלק מהסוד – נדב, ממש כמוני, חייב להוכיח לפעמים שהוא הכי טוב. כי הוא באמת נוגע בחוק האלוהי נו.. כך פחז עליו יצרו.. מי כמוני מכיר את זה.. לרוע המזל ניסחף ללימוד הפרשה..
ב11 הם הלכו , ברוך ה', אבל שלומית – שליחת השטן המקטרג, אומרת להם: אולי תבואו גם מחר? נדב ישמח ללמד עוד, ועוד, ועוד….בעצם היא פעחלה נכון מאד כעזר שכנגד, ממש כמו שצריך. בצהריים למחרת ב 3 הם באו , ושוב לימד ולימד.. כמו ילד ששמים לו ממתקים לפני האף.
נדב בדרך כלל לא מתווכח לא מנסה לרפא את העולם, לשכנע, ממש לו , וכאן ניסחף. … לגמרי. אגב, מי שראתה אותו באמת זו אמא שלו שדואגת לו שלא נח, מה עם הלב שלך.. אכן ההעפ שלו נרדמה לגמרי, וכך נהיה מותש ומתוסכל בתוכו, כשבדרך חזרה שלומית שאלה: משהו לא בסדר?…. הוא פתח בחצי שעה של הר געש מתפרץ, צרח ללא הרף חצי שעה.. התפרץ לו הר הגעש של תיסכול מעצמו ומאחרים. ..צרח את נשמתו, על סף התקף לב ממש.. על כי לא היתה לו שבת, על כי לא היה קשוב לעצמו ונסחף אחרי היצר. הרי כל השבוע הוא עובד קשה. אבל שבת.. צרח. זעק והתחנן מעמקי נשמתו המיוסרת.. שלומה איך יכולת? אבל זה תפקידה להיות לך עזר שכנגד עד שתלמד .
ואחרי החצי שעה הזו, שקט שעתיים בדרך הביתה. חסר לעצמו. ראה שוב ושוב איך נדב ואביהו נשרפים בפרשת שמיני. הבין איך ממש הקריב עצמו למלך .חוויה מכוננת..
במחשבה שניה הבין שכמו נדב ואביהו הוא הפריז ברוח ממש כמותם, וחש איך הוא נישרף מבפנים….יש דברים בגו אם נגיד שהאדם לפעמים מתבלבל במקום שלו עם בורא עולם . כי תמיד חש שהוא מבטא את ה'.. שזה תפקידו, ממש כמו מי-כאל אחד שאני מכיר… אותו רצון לשנון משהו בעולם – בעוד שזה ממש לא תפקידו, זה בורא עולם עושה לא הוא.
לרב נדב שם גבולות. אז מה הרדים לו את ההעפ? כנראה המקום של חייב ללמד להוכיח להסביר.. אולי גם לא במקרה שזה קרה בבית אמא, שם הוא עדיין תינוק…
למחרת כאב לו בעורף כרגיל כשכאב יוצא, היהירות ונדיבות ייתר.. ברור. השעור נלמד, מכריז המורה. שויין . רק אדם אתה רק אדם, מזכיר מיכאל, ונדב מהנהן אחוז שרעפים.
זה הכל מופיע כבר בהעלותך: לנסוע בדרך רק בעלות הענן. כשיש ענן –לחנות! ענן זה כאשר הייצר אופף אותך וסוגר שמורות עיניה של ההעפ. יש ענן על אוהל מועד = העפ ישנה, לא לפעול בדרך. קח שבת!!!
אכו, דרושים סבלנות וקשב לפנימיותנו. כך תהיה פנימי ונחסך מבחוץ. אל תנסה (לרפא) בכח מבחוץ, אלא הקשב פנימה מתי מתאים לך להנעלות דברים אל מול פני המנורה. כשאין מנורה ויש ענן – הרף, חכה.
מרים היתה קצרת רוח כאשר דרשה ש ה' ידבר איתה ישירות, לעקוף את משה. אבל זה אומר לפסוח על ההעפ שלך, מרים! ומרב מרי זה יורד לה למקום הרגשי נפשי ואז – תצא צ ר ע ת!
פגישה במציאות, בחוויה קשה מדי לעיכול, קורית רק כאשר ההעפ לא ערה! כך המרגלים, אהבו את ארץ כנען בטבעה, אבל בלי העפ כשלו קשות . במקום לתור את הארץ בשקיקה הם תרו אחר לבבם ןעיניהם שאר לזנות עם העומסים ולהיות להם לעבד.
לכן העפ תקינה כל כך חיונית בכל התמודדות עם כל חוויה!!!! רק יהושוע וכלב הפעילו את ההעפ שלהם .
כדי לזכור ולהזכיר את עניין ההעפ בכל רגע ולאורך הדרך – נתן לנו ה' את הציצית! הציצית באה להעיד ולהעיר.. כי אין הפרדה שאצלם יש ערבוב.. א דמיון שולט לא מציאות נקלטת.. יש בריחה לדמיון . יש קישוש עצים.. כך היה העם. הכל קשור לחוסר העפ ואז מתערבבים ונופלים להישרדות גריידא. מחוץ למקומנו ונדמה לנו שאנחנו שווים או מה.
כל הסיפור הזה כדי ללמד אותנו איך כן לעשות.
פרשת קרח
משלימה את הסדרה, בנותנה כאן עוד זווית של הערבוב. קרח אין לו העפ, היטא רדומה אצלו לגמרי, ואז, כמובן, מתחיל לשכנע עצמו שהוא קרבן, מקריח כל דבר בכעס. לא מצמיח.
כל הפרשה נעה בין הקרחה בכעס לבין צמיחת אמת. הציצית כאן בתרדמה..
נזכור כי תהליך ההתקרבות הנכון בא משני כיוונים –
- מהארצי אל הרוחני, מלמטה למעלה, ברגש גדול אבל מתון, מהרובד האנרגטי עולה ומתחבר אל תחושות גוף יצרי בערות להווייתו, ער לקיומו ונמצא בהסכמת לב שקשורה להסכמה לחות חוויה עכשווית גם בכאב הייצר, דרך להט החרב המתהפכת, ללא בריחה או כיבוי זה מלמטה.
כך בא זוג שהיא הבטיחה שהוא יעשה המון לחברים שלה והוא נורא כעס על זה ולא ידע לשים גבול, וכו, כן זה קורה שאין גבול. היא כעסה, לא הבינה. תתמקדי אמר לה נדב חווי האש הבוערת בך של הצטדקות ומאבק –רק בקשי סליחה באהבה. הצליחה. הסכמת לב. רק הקשיבי לחוויה שלו…אז אמרה מבינה אני מצטערת כעת, והכל בא על מקומו בשלום . צריך אדם נדב צמוד כדי ברגע הנכון לעשות אחרת… פתאם התעוררה לקיומה באהבה ללא תנאי. ההעפ נרדמת כאשר יש הרבה עומסים או עומס אחד ענק הדורשים מאבק הישרדות.. וזה לא מבחוץ זו חוויה אשר נקלטת אחרי רגע .
- הכיון הדינמי מהרוחני אל הגשמי ,מלמעלה למטה. צו האל וקיומו.
- מה שמחבר את שני אלו זה שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. שני הניגודים בהרמוניה… הבנה שהבריאה אחת היא וכולנו אחים מחוברים כולם ולא אנו בראנו הוא ברא אותנו אנו בריאה מטופשת של בורא עולם מאין לי בכלל זכות לבקר להחליט במקומו… ענווה!! משה . .
- דיאלוג נכנע בפנימיות זו הבינה, בינה והסכמה
הליכה מלמטה למעלה קולטת את ההוויה כמו שהיא. להרגיש את הגוף ואצת הנפש ותאההוויה שלך.. מרחב הלב, את כל הקיום להיות ער לו . כייסר אמא את ביתה הם הקשיים . האלוהיות מייסרת אותנו, באהבה. היה בהבנת לב לעצמך הכואב, בחמלה עצמית . זהו מקום הסנה הבוער שחווים האש בלי לברוח ובלי לכבות . כך מבינים את מקומנו בעולם עד לדרגה של 'ואהבת לרעך כמוך' . לשם פנינו, בתרגול בלתי פוסק של ההע´פ. נכוחות והתייחסות . .
כל זה תמיד קורה בוזמנית בשני בכיוונים של מלמטה ומלמעלה וכך חוק ה' מקויים .
קרח
קרח מביא את תלונתו מיד אחרי האכזבה של המרגלים והידיעה שעוד 38 שנה ללכת.. לא פשוט!
רב לכם בני לווי, מנסה משה לשכנע, מה חסר לכם? משה מנסה להסביר שיש להם מספיק ושלא נכון לדרוש גם כהונה לעקוף את משה ולהחליפו . כאן אצל קרח בולט החלק הרוחני שלנו שנירדם בשמירה. המשרה לא מחסנת מטמטום..
דתן ואבירם מסרבים לבוא לדבר עם משה ואז הוא כבר ממש מתרתח. הם טוענים שזו לא ארץ זבת חלב ודבש שאפילו מצריים היתה כזו בעצם, יחסית.. . היינו בהישרדות יציבה טובה, ואתה מוציא אותנו למהלך למסע אבל הוא ארוך וקשה מדי לדידידידי. לא רואים שום תכלית לעניין וזה חלק בנפש שלנו שמתלונן וצועק ומתמרד. מה יעשה משה, גם הוא חלק מנפשנן? בתוכנו?
משה ל ה': לא חמור אחד לקחתי , חמור שכמוני.
קדימה, מחתות וקטורת והטקס שיגלה למי נוטה ה' חסדו. פתח אוהל מועד. וכל העדה של קורח מתאספת שם ממש. כבוד ה' נראה אל כולם, לא רק למשה.
בעצם ה' אומר: יאללה, היבדלו אני גומר אותם. משה ואהרון נופלים על פניהם ואומרים זה כסאח זו לא הדרך איש אחד חטא, התספה צדיק עם רשע? כאן ה' רוצה להשמיד אבל משה ואהרון מוצאים את האמצע.
בעצם זהו עוד פרט להראות את אנושיותו של האל בתוכנו, לאמור תרתי דסתרי בכל זאת.. הנינודים לא מפסיקים להדהד..
ברור שהמורדים הם אנשים טובים לגיטימיים, לכאורה. ולכן לא כמות כל האדם ימותון -כי הם חייבם למות בעוונם – אלו אלא ירדו חיים שאולה. זו ההוכחה לדברי משה שזהו מעה ה' ואל נקמה שלו -כי הם יורדים לתיקון, לדעתי . כך פוצה האדמה פיה כדי לעכל אותם מחדש. הכל הכל יורד חדרי בטן האדמה לעיכול מחדש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה – לכאורה שם ישאלו שאלות, בשאול, ושם תינתנה תשובות ואז הם יוולדו מחדש בהתאם לחוק ה'. .
על פני האדמה הם לא תיקנו אולי שבאול זה יקרה.. בתוכם עצמם בהתבשלות באש השאול זה יקרה אולי. כך יאה להם גורלם כמרודים בה', כלא מפעילי העפ. לא מספיק לרגום אותם באבנים במקרה הזה, אלא שאולה ירדו כמו שאול המלך.
הסיבה הגדולה לכל זה היא בושה – 0זו התחושה בה רוצתים שהאדמה מהר תבלע אותנו… ונעשה תיקון פנימי . . כך הם מובדלים מן הקהל זה חחלק מהשאול .
כך אש אכלה אותם, את ה 250 . אז מתו או לא מתו? כמו נדב ואביהו או אל? זה נישאר בספק בו כל אחד יסיק מסקנתו, לדעתי, על פי השלב בו הוא נמצא בתהליך .
ואת המחתות ציווה לצפות בהם את המזבח כי אמנם קדשים המה לא קדושים אבל כזיכרון לבני ישראל הם חייבם נוכחות שם.. , זיכרון פעיל של הסיפור הזה. אקסטזה דתית ומינית הרי לא רחוקים , בין קדשה לקדושה… ובכל פעם שיוקרב קרבן על ב\המזבח ההבדל הדק בין לביו יודגש. כשאתה מצפה שהקרבן יפתור לך בעיות , היזכר בחטאם של עדת קרח, ועשה אחרת. מחתות נחושת – כך שואבים נחישות בהתגברות על הפחד דרך התמרה עם קטורת . והזר הקרב יומת – לעומת הגר הקרב שיחיה..
יז ו – למחרת כל בני ישראל מתלוננים ש – אתם, משה ואהרון המתתם את העדה יצרתם מהומה ואין לנו כח ל 38 שנה. התהליך קשה מדי וארוך מדי. ה' שוב מתלהם בקוצר רוחו, הם שוב נופלים על פניהם ואהרון רץ להפסיק את המגפה.. .קטורת וגחלים כקרבן חטאת, עושים את העבודה.
14700 מתים. עד שנעצרה.
אין ספק שיש כאן בעיה קשה בשלב זה של התהליך, כאשר מסתבר להולך שהוא אולי אף פעם לא יגיע. כזה סוג של מסע הם החיים… מה יאפשר לו להמשיך בדרך ולא לרוץ חזרה מצריימה???
כאן משה מדגים להם את הדרך לפתרון על ידי משחק המטות שלקח מכל ראש שבט – איזה מהם יפרח כאילו הוא חי אף כי ימות במדבר ב38 השנים האלו?? מטה אהרון מראה צמיחה מחדש של פרחים ופירות, שקדים, גמל.. בניגוד לקרחה של קורח . כך נבחרת ההנהגה מחדש. אבל בעיקר כך מותווית הדרך ללכת בהף למות ולהיוולד מחדש כל יום בצמיחה, במסע הגדול אליו יתברך. משה הראה איך ה' מפעיל חוקו על מטה אהרון . עד כדי גמילת שקדים! ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה.
כל זה נותן כח לעם בדרך לקראת המשך המסע.
חשוב מאד גם לשמור על סדר מהלך הדברים בקליטת החוויות והפגישה עם הכאבים של העבר, לא לעקוף חלק פעיל חשוב כמו משה ואהרון =העפ,
אכן זה רגע מאד קשה, אבל העם יבין את המ שאורמ קוואפיס בשיור הדרך.
הדרך לאיתקה
כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.
וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.
אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.
וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.
קונסטנטינוס קוואפיס [1911]
הדרך נתנה לקוואפיס את עצם קיומה, את המסע אל… וגם בני ישראל הם במסע אל… אליו יתברך.
וגם כאשר תתקרבו, בני ישראל, שימו נא לב להיזהר לא לרוץ שמה: בני ישראל נעשים ערים למידת הרוחק המצופה מהם במסע – ערים ליכולת למות אם מתקרבים קרוב מדי למשכן לכן בזהירות ובכבוד. אטאט.. איך להתקרב בסדר הנכון ובקצב הנכון אל לב העניין.. !!! רק דרך העפ!! ביכולת להיות בהסכמת לב לעכשווי, תוך קבלת העכשווי, דרך העפ, ואז גם גישה לנפשי שזה העם והמחשבה. כך לא נמות. חיבים לשים לב לדרך ולעשותה כראוי .. כך נפעל בבינה.
ואיך אדע שהעפ פועלת בי, את שואלת? -שהבל מתרחב, מסביר נדב, ואת שמחה וטובת לב!!
שבת שלום של קשב וכיבוד לדרך העפ ממקומנו. אמן!!!
מחלה זה דבר בריא 