Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יוני, 2022

פרשת שלח 2022

נדב מספר איך התגלה לו סוג השפה העברית כמכילה את סוד היהדות, שהוא מביא בדבריו. כשהיה בן 26 עבר חוויה מיסטית של קול שדיבר באוזניו..  הגילוי המהפכני הוא כפול:  שכל סיפורי התורה הם סיפורים אלגוריים על הפנימיות שלנו, וכל הדמויות הן חלקים פעילים נפשית רוחנית בתוכנו, סיפורים אלגוריים שנועדו לעזור לנו בתהליך הגדול של ריפוי/תיקון/התמרה/ הליכה לקראתו יתברך.

והדבר השני היא השפה, אשר משורשיה צומחת בצורה אינטגראלית ובלתי נפרדת, ובמילה כלול הכל, והכל על בסיס העיקרון האלוהי של שאיפה להרמוניה ומשפט צדק…

זה לא ימימה, מסביר נדב. היא עיצבה דברים, סיגנון,  אבל הסוד הזה הוא שלי.

כעת נעמיק במה ששחר כתב בווטסאפ יפה כל כך.. על הגר וכו.

הנה –

בפרשת לך לך, שרי עדיין איננה שרה, ואברם הוא עוד לא אברהם. ולה שפחה מצרית ושמה הגר. יוספה החכמה שמה לב שאולי את הגר קבלה שרי בעת עזרת ההישרדות המיוחדת שתרם להם פרעה במצוות ה', כאשר לאברם  נגמרה האנרגיה לתהליך תוך כדי תחילת הדרך בארץ כנען.  ה' שיחרר אותו מהזוגיות לזמן מה כדי שיאסוף כוחות… פרעה לוקח את שרי ומחזיר אותה בריבית דה ריבית שה יא הרכוש וגם הגר… השפחת שרי, הגר , הגם שזה לא כתוב אבל הגיוני, סביר. גם כתוב שהגר היתה איתם כבר עשר שנים…

עצרני ה' מלדת, בוא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה.. כן כן , וישמע אברם בקולה בפקודת ה'. . יוספה צדקה. הגר – גר זה פחד, ואברם ושרי לא רחקוים מזה כי חסר להם ה 'ה' בשמם, ולכן אין להם יכולת להבין בצורה שלמה . השם מעיד על המצב הקיומי, מסתבר. שרי עדיין פוחדת,  והגר היא שפחתה בהתאם. אבל כדי להיבנות ולהיות מסוגלת להבין כראוי, יש להניע את התהליך .. אולי עם הפחד של הגר אברם יראה את צורת הפחד ויבין אותו כמו שהוא ואז יחנוך לשניהם על פי דרכם…  ואז נלך הלאה. נסה, נסה להבין דרך צורת הפחד ההגרית, אברם.. אתה איש החסד הלא בינתי בינתיים . לא מספיק מולי עדיין לא נימול הרי.  זו נתינה מתוך פחד של אברם.

תבין עם הגר, תמשיך לשרוד ולהתחזק מהגורם המחליש, כמו בעבדות מצריים, בינתיים,  אבל בסוף נצא לחירות, בסוף ניבנה. שניהם במקום מיצרי בעצמם,  ולכן רק עם צורת רצון הגרתית הוא כרגע מסוגל להבין . . בסדר. ואז – מה שנולד מההבנה הזו הוא צורת חסד  – אבל מצרית. דרך התנהלות הרצון שלו תהיה מיצרית. ישמע אל -יודע להקשיה לעצמו בטוב – אבל אז פועל אימפולסיבית, מתוך פחד, כי אימו מיצרית . כשנזרע זרע חסד בתוך מיצר, נקבל חסד במיצר –מבוהל, הוא הוא ישמע אל .

מה יגידו , איך יקבלו וכו  – כך אנו כדי לשורד בילדותנו . לרב. כך מישהי שמפחדת מבעלה  , וכך לא נותנת לעצמה לנוח בבית להיות עייפה ואז הפחד מאפשר לה למצוא כוחות לפעול בכל זאת כי לא מצאה מקום לעייפות שלה עדיין, וחיבת שם את בעלה מעליה בפחד,  וכך מתפקדת על תנאי –  זו דוגמה קלאסית .

כך זה עובד גפם עם שרי' היא מידת הדין שמחייבת לעשו, צמה שצריך, מאותו פחד..אני צריכה לעשות עוגה – זה ישמעאל!  התניית העוגה כי צריך ולא מבחירה שאני רוצה לעשות, בשמחה, וזה ההבדל. זה הזיוף הסטנדרטי . זה ישמעאל. כי לא יודעים לבחור ופועלים בכח . 

ישמע אל הוא אכן הקשב לאל – אבל דרך החלק ההורי מיצרי, , כי צריך ואני מפחד לא להקשיב.. הרבה קשיים יעבור בחייו, ישמעאל,  לכן נהייה רובה קשת.. כך הוא הצירוף של חסד ומיצר, גם וגם, וקשה להרמן אותם כי הם לא ממש ניגודים משלימים אלא בעלי איכות שונה במהותה.. רק שתי הבנות שלמות כמו אברם ושרי, חסד ודין, יכולים להיות זוג, ובינו זאת  כששניהם כבר אברהם ושרה.

הוא עושה טוב, ישמעאל, רק מתוך איום הורי של: תתנהג!  מואב הוא, מו אם.. אין כאן הבנה ואל תהיה  הבנת לב.. הוא כמו עושה את התורה קרדום לחפור בה, מצוות אנשים מלומדה, כמו הרבה מידידינו הדתיים הקיצוניים, ישמעאלים  שכאלו  .  הפחד מניע אותו כי חושש לא לשמוע בקול ההורה.

'אבנה ממנה'  – זוהי הישרדות, זה בסדר גמור בינתיים, ומשם אגיע למקומי.. ואכן, בבוא הזמן ה' פקד את שרה בינתית, ונולד יצחק, הבנת הצחוק וכו. זו ההבנה הראשונה בדרגת מ ד ב ר  – זו כבר זרימה גם אם מקוטעת, בכיוון של מילה ובכוונה שיש בה סמל שמודיע עצמו. מול הקושי אני צוחק.. בינתיים. צחוק של מבוכה , שאומר משהו כבר. אחרי העקידה, צחוקו של יצחק כבר מלא חמלה ,  צחוק יהודי שהוא ברירת ביניים, סוג של בינתיים, לפני הבחינה הממשית .  יצחק נימול, אבל  גם ישמעאל היה נימול, הבינו נא,, בן 13 היה. בעוד יצחק בגיל 8 ימים, כראוי .   בן 100 אברהם. צחוק עשה ה' לשרה. . מי מילל.. וייגמל הילד. בגיל2-3/  ישמעאל אז בן 17..  משתה עושה אברהם לכב. יצחק. משתה ביום היגמל יצחק. 

ותרא שרה את בן השפחה המצרית מצחק = הפוך מיצחק, לא מאמרי  אלא זב..  זה בעצם מאונן.. עושה ביד…  שופך זרעו לשווא וזה הפוך מכיוון האלוה. זהו חסד ללא דין, של ישמעל.. ככה זה כשהאמא מצריה.  אין שם כלי לקבל את הרצון הזה, ורצון ללא צורה, ללא צורת התנהלות,  לא יכול לעבור התמרה. בן המצריה, כשהוא פוגש רצון/כאב  להתמרה – הוא פורט את הקושי דרך פריקת הייצר. הוא  משועבד לייצר, היינו  חסד ללא דין, מישהו מרגיש  ישמעאלי לגמרי..

בן האמה.. כןכן. הבנת היד. אוננות . לא ירש = לא יהא עני , דין – לא יוכל לחוות הדין האלוהי כמו יצחק. עוניי מ ה' זה הדין .. כך נדב..   לרשת ארץ מובטחת ז אפשרי  רק כאשר אתה נח בכייף ברש, עוני, חורבה, אין .  מי שלא יכול  – מגורש – פחד =גר  -מהעוני = מגורש. לכן גרש את בן האמה הזו, לא יוכל להיות עקוד על העצים  לחוות מוות – לא ישמעאל, לא הוא.

ישמעאל הוא חלק הכרחי בתוכנו, וגם הגר, נציגי ההישרדות  של בינתיים – זהו חלק מתהליך הבניה, כי כל הליך של בינה בתוכנו מתחיל בהישרדות גריידא.. כך, דרך התחזקות מהגורם המחליש. מפחד, מחוויה קשה מדי לעיכול אשר גרמה מהומה והליכה להישרדות. אחרי 430 שנה בלבד  כבר יוצאים מעבדות  לחירות . . .

לכן  ישמעאל שבתוכנו חייב להיות גיבור חייל. הנה עבדתי עם בחור אשר כל הזמן מנמיך עצמו שהוא לא באמת שווה  כלום . . יש חלק שלא מקבל מקום? הערך העצמי .   ה ב ו ש ה.  לא רוצה להיראות טיפש ומגוחך שיצחקו עלי, לא לא. מגוחך .  הבושה לא מקבלת מקום ראוי אצלו ואז היא משתוללת .  איך אתן לה מקום?? בוא ננסה לשנות יחסך, את  הפירוש שלך לבושה.. כשתתחזק, בושה תהיה ענווה, צניעות וכו. כך גם היה משה, העניו .   לא רצה לבוא אל בני ישראל, גמגמן..

בושה היא בעצם תחושת אני לא שווה כלום. אדם וחווה מחוץ לגן העדן  – ויתבוששו –ברגע שצמחו לנו עיניים חיצוניות לראות עצמנו אנו בכאב על הנטישה של גן העדן ועל היותנו כבר לא פנימיים זורמים אלא חיצוניים שמנסים לחזור.

הבושה אבל מכוונת אותי שאחזור פנימה, יש לה תפקיד חשוב בתהליך –  – היא מסמנת לי שאני בצרות ושאני בהישרדות ושאני מתחזק כרגע מהגורם המחליש, ומבחינה  זו בושה היא הצעקה הכי גדולה לחזור לטוב , לגן העדן!!

ברגע בו אשנה יחסי לבושה ואתחיל להודות לה על שהפנתה את תשומת ליבי – תתחיל חזרתי פנימה. אז הבושה, וכל רגש 'שלילי',  הם מתנה גדולה, כמו כל עבודת אלילים, כמו חרדת נטישה –  הכל טובה! אם אעשה עבודה. אם אהיה פנימי.

הביישן שומר על עצמו  בעיניים חיצוניות נזהרות  – וזו היא הדרך הראשונה בה אדם שומר על עצמו מכאב – הבושה. מתבייש להיות הוא כי זה כואב מדי. ואז הוא נזהר  ולא מבליט דברים מסויימים. בורח מעצמו . כך שורד את החוויה הקשה מדי .  כי עוד אין לנו את הבנת הלב אשר אמורה לספוג את הכאב. ההבנה היא שסופגת את הכאב, כזכור.. עכשיו כבר יש לך.  

כך מנוף חיצוני כמו חרדת נטישה או בושה מאפשרים לנו להישאר ולהישמר ולא לחטוף עוד  כאב שיחליש אותי. מוגן מכאב, ומאהבה…

הבושה ומהותה שומרת עליינו שנישאר לעבוד את הקיום ולא את הדימוי. איפה שאני עובד את הדימוי –מיד נכנסת הבושה וגורמת סבל גדול.. אז אתה נהיה מודע שיש  קושי, ומחפש תיקון.

עד שלב מסוים חייבים לעבוד עם התחזקות מהמחליש. אבל כאשר הבושה מקבלת מקום ולומדת מידתה  – היא משרתת אותנו בצניעות כענווה או צניעות .

צחוק הוא ראשית בינה. כי אפשר לומר כמו אבא של נדב  – מה שאני לא מבין לא קיים. אבל מי שיודע לצחוק נוכח הלא מובן – הצחוק משאיר לו פתח שאולי יביו פעם וזה רק קצת מביך כרגע ..

גרש האמה הזו עם בנה… וירע בדבר בעיני אברהם.. אל ירע בעינייך, שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע! וגם את בן האמה הוא בנך הראשון –  לגוי אשימנו ויהיה לו מקום בנפש..

על העברית:

על השפה העברית קושר נדב את ההלל – הרי איתה הוא משחק ללא הרף  ושואב חכמה  משורשיה.. ובכן,  פועל בה העיקרון של ההתמרה מגשמי לרוחני  – בכל מילה שלה – יש דחיפה והוכחה לתהליך העובר מהישרדות = לצמיחה, ודרך שיח ענפיה היא מאמירה לרוחני!!כי שיטת השורשים היא שיטת צמיחה ומן השורש אפשר ללמוד לאן ולהצמיח לכיוונים שונים את המילה ומשמעותה.

בשפה ארצית גשמית רגילה אחרת, כל מילה היא לכשעצמה לעצמה, ומצרפים לה מילים אחרות . אבל כאן בעברית זה  מעשה שזירה  נשזר.. מהשורש יצמח צמח שלם,  שיח שלם יצמח משם.. שפה בינתית חקלאית . . ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר.. לחם הוא בא מעשיה  בינתית . ורגש זה המים…  -.

כך הלכה וטעתה במדבר באר שבע  = היא טועה בין הספירות ולא מבינה כי מצרית היא .. ותשב הגר כמטחווי קשת = התרחקות מן הקושי שלא יכאב לי מדי מותו..  תמיד שומרים מרחק מן הכאב, מסכנת אפיסת הכוחות .

הגר היא הדוגמה לשורדת נואשת אשר מקבלת קיום מ ה' כי היא סמל להישרדות החשובה, היא  דמות בתוכנו .  לכן יושבת כמטחווי קשת שלא אראה במות הילד..

כאשד באה חוויה חוזרת קשה מדי,  אנו יוצרים פחד אשר שומר עליינו מן הכאב האפשרי הזה, שמודיע מיד: לפחד! ולא להתקרב לחוויה הזו שפעם כמעט הרגה אותנו, סמלית  .זה מטחווי קשת. מרחק הכרחי לגיטימי . 

הוא היה גיבור שרבה הרבה קשיים – כך הוא דפוס ההתחזקות מהגורם המחליש זה החסד שלה המתנהל בצורה מיצרית . כך גיבור. גם הכעס שלנו, למשל, הוא גיבור חיל  אשר לא מוותר עליינו ברגע זה, כמו הצעקה שלי על הנהג ההוא שכמעט דרס אותנו.  הכעס מגן עלי,  אך זה במאבק. הבלגה אסורה אמרה ימימה ויש לתת מוצא לכעס לקנאה מיכאל נתן מוצא לקנאה וזה יפה אל תצטער ימימה אמרה יש לך הצדקה. . . זה לא היה מדויק אבל עד שתופיע הבינה בלב זה לגיטימי  להוציא ככה…

דויד פנה ללמד בני יהודה קשת, התמודדות עם קשיים

כעת פרשת שלח – יש הקבלה ממש עם לך לך!!

שלח:

במדבר פרק יג…

מיד אחרי בהעלותך  = איך עולים מעלה אל הרוחני, ומקייימים  מה שעולה ברצונו של ה'.  באורך רוח –  כעת כדי שכל זה יקרה , יש לברר המצב בפנים. לכן נשלח שליחים מרגלים אל תווכנו לבדוק את השטח המיועד להתמרה. . .

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען . האם שלח זה ללכת לכיוון חטא שיש לתקן? נדב אומר שלח שי בו ל ח ו ת  רגש  שיש לתקן. כן,  שנינו ביחד וכל אחד לחות .  

אשכל  ענבים זה המבנה הבינתי  – אש בכל . .עלו בהר.. 2000 שנה אמרו בשנה הבאה בירושלים והמשיכו ללכת במדבר בגלות וזה מה שיצא בסוף כאן בארץ – שורדים עובדי אלילים . תתרשמו.

העמלק והחיתי יבוסי כל הפחדים והאלילים יושבים שם בארץ באופן טבעי  שזו נפשו של האדם ושם הוא רוצה להתנחל בע"ה, כי הגדה המערבית כבר מלאה.. ..

תמיד יש כלב בן יפונה ויהושוע בתוכנו אשר מעודדים את העם.. אבל העם אומר לא לכל, אין סיכוי.   הם  ב ב ו ש ה  מ גדולה. נהיה בעינינו כחגבים , וגם בעיניהם.. 

ברגע בו נולד רצון –איתו מיד נולד גם הפחד מהכאב של ההגשמה.. עקרונית אין בעייה עם הפחד: אני פוחד, ואני ממשיך ללכת ולהגשים את רצוני למרות הפחד מן הכאב.. הבעיה היא הפחד מן ה פ ח ד ! הוא הוא הבעיה, שהפחד יכלה כוחותי ואגיע לאפיסת הכוחות המפורסמת, ממנה חושש  כל יצור חי יותר מכל..

כי אם אני פוחד, מה הדרך המהירה להיפטר ממנו? לוותר על הרצון! להרוג את הרצון, לבשלו בחלב אימנו…

זה  מה שהכי מונע נתינה לקיומי ולבשל גדי בחלב אימו היינו לדרוך במקום ולא לעשות את הדרך. זוהי ההישרדות במהותה. חוזר חלילה…

כך אוותר על רצוני להזמין נערה חמודה לרקוד ואני מוצא כל מיני תירוצים למה לא כדאי, עזוב.. הרגתי את הרצון,  ואת המשפחה העתידית .

סוזי מספרת איך הרגה רצון בריקוד שלה שהיא כל כך אוןהבת כי… זה לא לרמה שלי אני ותיקה הם רק מתחילים משהו כזה..  יש לתת מקום לפחד.

חגבים  -משהו שחג  רק דרך אגב לא ממש. ונירמס בקלות . כאלו אנו.

כולחם בוכים בלילה ההוא אבל מפנים הכעס אל משה ואהרון למה בכלל יצאנו מצריים בואו נחזור. וכל מה שאומרים יהושע וכלב לא עוזר. הם לא מסוגלים, עדיין. ליבם לא נכון.  אפילו שסר צילם של הכנענים. כי לחמנו הם –בידינו הם אנו העושים אותם  כמו לחם ויכולים  לבטלם ולעכל את חווייתם ולהתחזק מהם  כמו במצריים שניצלנו את המצרים..

סר צילם –זה החלק המיסטי המפחיד של כל יצור. אין מה לפחד. . צילם סר מהם – אז יש להם צורה ברורה כעת אפשר להכילם ולעכלם!! בעוד אנו באים עם אור הבינה אור ה' ויכול נוכל להם בקלות. כאשר לא רואים ברור מיד הפחדים שלנו אנו מדמיינים דברים לא טובים . . אבל כשמישהו מדליק את האור,  רואים אותם ברור ואפשר להבין אותם, , ולהוליד מצב חדש ללא פחד. 

אבל כאן מתגלה חולשתו האנושית של ה'. נוכח  האכזבה הוא מתלונן – עד אנה  ינאצוני, – בקוצר רוח וחוסר אמונה, עד מתי יהיו בקוצר רוח וחוסר אהבת התהליך..  הוא מתעייף, ונהיה בעצמו קצר רוח. זהו צד מרתק במקרא –  הנקודה האלוהית אשר בלב האדם בהתגלותה האנושית. היא אנושית, לכן מתעייפת. בא לו לעשות את משה לגוי גדול, ואת כל העם להשמיד. לו היו כולם מושים קטנים  כאלו.. היה יכול להיות כל כך קל וטוב. הם בהמות – לכן אכה אותם בדבר… איזה שטויות הוא מדבר כאן אלוהים.. זהו הניצוץ האלוהי אשר בתוכנו, שהתייאש.. אבל משה, דמות הטוביות הלא מותניית, עוצר אותו ואמרה לו את האמת:  כולם יצחקו עלייך שהעלית אותם רק כדי להמיתם במדבר.  לא לא. מבלתי יכולת ה' להביאם להגשמת התהליך זרקם ככלי אין חפץ בו כי הוא התעייף, הבחור.. הוא רק בן אדם..

בפנותו  לחלק האלוהי -האנושי אשר בתוכנו, משה מסביר את חוסר התוחלת בדבריו של ה'. .  אתה הרי ארך אפיים, איש  חסד שנקה לא ינקה פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים, אל תדאג, הכל עובר הלאה לדורות הבאים לריפוי..  סלח נא לעם הזה . וה' – סלחתי כדברייך, היינו יש משהו בדברייך שמאפשר לי לסלוח  .  גם כי אפשר באמת להעביר העומס אל הדור הבא והתהליך יימשך, וגם הנימה שלך משה, שי בה משהו… זה מה שמנחם את האל..

זהו רגע חשוב, בו האדם רוצה רק להמשיך עם רוחו המושלמת שגילה ולעזוב הנפש הבהמית המטורללת העקשנית פחדנית, להיות רק רוחניק.   .  .. לספות הרווה עם הצמאה, ובמקום להושיט יד לנפש – לטרוק לה את הדלת. אבל מישהו מעל כל זה לא מסכים, ושם דברים בפי משה אשר משנים את התחושה בלב האדם ומחזיירם אותץו למקומו הטוב בתהליך . זו רוח ה' הנצחית שהיא מעל הכל..

משה הוא הכרת הטוב, והוא זה אשר מושה המהות מעומק הייאוש. הרוח המאוכזבת. משה מראה לה את הדרך. לא נ יטרים המקום הפוחד – מאמארים אותו עד שייראה ואפשר יהיה לקבלו.

לא נפטרים מהרגשי נפשי אלא מנסים לבוא בהכרת הטוב ולקבלו בטוב ולהתמירו .. . אכן, התנך  הוא בעיקר  אנטרופוצנטרי אומר מיכאל . יש גם חלק אלוהי, אבל תמיד האדם במרכז, לא האל.

סלחתי כדברייך  – יש פה כמו ביום כיפור סוג של כפרה.. עינוי נפש ואז סליחה.. וגם אפשר להעביר הלאה כדברייך יופי.  אז.. קדימה,  40 שנה במדבר..

טו לב –  כל זה מסוכם באפיזודה  כמו הפטרה   כאן,  בסיפור בו  בני ישראל מגלים  איש מקושש עצים ביום השבת. מביאים אל משה ובמשמרת לראות המ ייעשה בו  – וה' אומר –  מות יומת האיש. וירגמו אותו באבנים. הנה הכל פה –  מקושש הוא מי שנתקל בקשיים ומעצימם כי לא ניגש נכון. שבת זה למנוחה..  הוא בקוצר, במקום לנוח הוא רק מערים קשיים… ופחדים. זה בדיוק מה שעשו 12 השליחים  או 10 מהם לפחות… הכל מתוך חוסר  אמונה וקוצר רוח. דואג, דואג כל הזמן לגשמי, שיהיה.. אלו הם עניני  העצמת הקשיים, וזה אסור, זה הפחד מהפחד, בדיוק  הדימוי שממיס את הרצון ואת לב העם.

לכן המקושש הוא שמסמל את רוח העבדות אשר עדיין פושה בבני ישראל. לכן הם חייבים ללכת עוד 40 שנה במדבר. זה לא עונש על המ שקרה כאן, זה פשוט  עקב..

והנה משה שיעזור להם לעשות נכון תמ יד –

לז  – דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם!!  על הכנף בעזרתה הם אמורים לעוף ברוח החופש, אבל מתעצלים/פוחדים/חוששים – שם הציצית  תאפשר להתרומם  לתהליך, כי משיכה בה מוציאה אץ האדם מהחוזר חלילה שלו. כי התכלית הגדולה נמצאת תמיד מעל הפחד, והפחד  מן הפחד.. מעל הצל תזכרו את המהות ותוכלו לתחם ולבחור ברצון המהותי  ולא בפחדים . הציצית מתפרעת לה כדי לפתוח פתח אל הלא שגרתח,  ומאפשרת מעבר לדרך נכונה, לשם שינוי .. אני ה'..

ציצית תכלת זו התרופה לעבדות בני ישראל!!! כך תחדלו מעשות את החוזר חלילה בלבד  – אאל הנה משהו צץ ומאפשר דרך אחרת ולצאת משם!!. כך תלכו בדרך הטובה של התהליך, דרך ה'.  כנף הבגד מאפשרת התרוממות הרוח.. 

שבת שלום ומנוחה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                 

Read Full Post »

פרשת בהעלותך 2022

פרשת בהעלותך היא המשך התיאור איך אנו הופכים ל אדם מדבר, לבני אדם בינתיים… האופן בו אנו רואים את המשכן = את היותנו בני אדם בשיווי צורה ובקשב  לה '. ולכן מבחן הטומאה של המים המרים מאוררים לאשה הוא כדי לראות איך היא מעכלת חוויה כשהיא טהורה ואיך כשהיא לא טהורה, כלומר – האם המשכן בתוכה טהור הוא.

כך אם אני רוצה להיות מנהל בנק, בהכרח המהות תזמן לי קשיים לעיכול המעשה, אבל אם לי הבנק זו שליחות אמיתית, על פי רצונו של בורא עולם, כל קושי אני אעכל ללא כל בעיה. אבל אם אני מזייף לעצמי את הרצון הזה או עושה זאת לרצות את אבא שלי –  שר האוצר – תתנפח בטני ותצבה לה כצב ענק. אם אני שלם עם עצמי מרירות המים תחליק דרכי ותתעכל בקלות ותצא  ולא תתקע ולא תיצור מחלה.  מחלה תיווצר רק כאשר אני לא מצליח לעכל את החוויה  כי אני לא שלם עם מה שבלעתי

עלי להיותך שלם עם מטרתי עם מעשי אחרת הקשיים בדרך יכריעוני ויהוו תרוץ לפרוש ולא להמשיך כי זה לא מתאים לי ולשליחותי על פי רצונו של ה' ממני. כי כאשר צורת הרצון שלי מעלה בי מעל ושכבה עם רצון אחר, שלא שייך לרצו ני המהותי-אלוהי, זה לא נכון לי ועומד להיוולד ממזר מוטעה, ולכן – הפלה..

כאשר אני מרגיש שאני מטפס על איזה עץ לא מדויק,  כשרצוני  מועל בי מעל, עלי מיד לגשת אל הכהן אשר בתוכי, אל החלק הרוחני בי אשר נקרא כהן גדול, ולעשות את מבחן המים המאררים כדי לבדוק האם אני עושה משהו שלא נכון לי!

לא חסרים צעירים אשר למדו משהו רק כי אבא רצה ואחרי שהשלימו את זה  פנו לדבר שבאמת רצו..  זהו זה.

עפר המשכן שהכהן הגדול מערבב עם מים חיים יוצר את המים המאררים = חוויה קולינארית גשמית  גשמי מדויקת כדי שאזרום או לא.. בעצם המבחן בודק האם אני בקוצר רוח להגשים דברים או יודע להמתין.. .

כך בני ישראל כאשר הם מתאווים לעוד הרבה בשר  = הם בעצם מייחלים לבואה של בשורת התיקון והריפוי הגדולה מהר, ואין להם סבלנות ללכת את כל הדרך, ולכן ה' ילמדם סבלנות על ידי שיאכיל אותם בשר = ירבה בחלק הגשמי לתאווים האלו – עד שיצא להם מן האף, ויבינו שלא רק בשר גשמי הם רוצים, אלא את האמצע בינו לבין הבשורה המיועדת, סמלו..

כל תאווה להתקדמות נהיית  מעילה בעצמי, כאשר האינטרסים הזרים שלי באים מעל הרצון המהותי והאמת הפנימית שלי.  זה לא ילך!

איך ומתי עולה בי חשד שמעל בדרך? כי אני רואה שכל קושי שאני  נתקל בו בדרך הנוכחית עושה לי בור גדול מדי, ואני נופל קשה קשה קשה = סימן ש, צאולי, דרכי לא נכוחה עם רצון ה' שבי, אלא הלכתי ASTRAY..

כאשר יש ספק  חייבם לבחון – אולי אני לא קשובה לרצון המהותי שלי? אולי אני כאן שפחה לפחד קמאי של נטישה אשר שולט בי ומכוון אותי? ואז אני מעביר עצמי לגיבוי במכונת האמת התנכית, וזא אדע מהו רצוני האמיתי .. כי אם זה כן אז אני בשמחה וכל קושי רק מפרה אותי. וכו.

אבל אם לא אקשיב, בסוף אאלץ למצוא סולם ארוך ארוך לרדת מהעץ עליו טיפסתי. כל קושי יחליש אתי במקום לחזקני. זהו סיפורה של האישה הסוטה. כל זה קורה כאן בפנימיות בתורה לא בחיצוני,  כולל העממים השונים וההרג המסיבי, הכל הכל סמלי סיפורי. האדם בונה סיפור..  –בשפה בינתית , סמלית .

בסוף פרשת 'כי תישא', ספר  במדבר, משה שומע  את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר מעל ארון העדות, מבין שני הכרובים וידבר אליו. הם הם שני שומרי גן העדן הכרובים, את  ההכרה הערה פעילה אשר בתוכי הם מיצגים .   פרק ח, א – בהעלותך.

משה כאן בעצם הוא הכרת הטוב הלא מותנה, הטוביות הגדולה ההיא שבנו זה משה, ממנו יבוא התהליך כולו.. .  – הוא פוגש ומתוועד  עם ה' בנקודה הזו אשר בלב, בין את שני הכרובים.  בחיבור עם בורא עולם איזה סיפור. הכרה ערה פעילה . זה המקום להיות בו. גם אהרון שם וכל כהן גדול .

דבר ה' – בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יעירו שבעת הנרות . אל מול פני המנורה? כי על פני המנורה, כמו על פני ה' בברכת הכהנים,  מונח עיקרון ה'..    כך הם הדברים המנורה כמקשה אחת זהב  טהור, כך  הראה ה' את משה לעשות את המנורה.  הדרך היא מקשה אחת זהב טהור –זהו העיקרון האלוהי, כולו זהב טהור!!  מקשה =קשיים, והזהב יאפשר לקבלם, ולהמשיך  ללכת בדרך. כל קושי בדרך הוא ביטוי של הטוביות שלי!! כך קיומנו מקשה עליינו, אבל כל קושי הוא זהב  טהור!  וככל שחיי קשים יותר, כואבים יותר – זה אומר שצורתי יציקה אחת של זהב טהור. כי מה שכואב לי בחיים, זה הרצון שלי להיטיב. שום דבר אחר לא כואב לי ככה,   כמו הרצון שלי להיטיב מול יצרי ומול החיים. 

מיכאל – בחר  בזמנו לברוח מהכאב, מהחיים שלו עצמו. אבל עכשיו הוא עושה תיקון, ח ב ל" ז!

 רק הרצון כואב לנו, שימו לב:  כי הרצון צורתו אש, שורפת, בוערת, כך אי אפשר להתעלם מן הרצון כה כואב הוא, ולכן לא הולכים למות בלי לנסות, לפחות, להרגיע אתה כאב על ידי מילוי הרצון בדרך הנכונה ללא מעל..

וגם – משם תבוא האנרגיה לשמש אותנו להשלמת החסר. זהו גם מקור האנרגיה שלנו, הרצון, הייצר. הכאב.  הוא  מבטא רצון מול איזה חסר שמתקיים בנו: חסר של מילוי הייצר אבל הכאב בא כדי שנעשה את זה אמצע בין לבין ולא רק בגשמי,  אלא בין לבין גשמי לרוחני… בבינה…

הרצון להשלמת החסר  אצלנו ואצל זולתנו,  הוא הביטוי הטוב ביותר לטוביות הגדולה שלנו.  ככל שהרצון חזק, קרי –כואב יותר – כן גדולה בנו הטוביות! מי שלא אכפת לו, לא כואב לו. ככל שיותר אכפת, יותר כואב, אבל גם שדי יותר חיים של ממש.

אמנם אנו רוצים לעשות טוב את החיבור בין הכאב לטוביות שלנו כדי שיזרום שם משהו מרגיע, כי כאב =  ההבנה הזו תהיה השגה להבנת הלב שלנו. כי הבנת הלב שלי לא קולטת ישירות את הכאב ומתרגמת לטוביות  -מפריעים לה אותם עומסי ילדות שמבקשים את חלקם בריפוי מידי..   והרי זה קרה בזמן הילד שלי, ומאז אני בורח מן הכאב אל הישרדות ובמקום הקשבה לקיומי הטוב אהיה בדחיה לו, כי הוא כואב ואני רוצה להיות מוגן מכאב ..לכן  רב בני האדם נמצאים בבריחה מעצמם הכואב, וחבל.

אבל כל כאב הוא רצון לאיחוי, כמו חתך באצבע או כמו פרידה מאמא. כאב הוא קריאה להתקרב אל מוקד הכאב ולהתמירו.. בחמלה:  פלסטר נשיקה וטיול על שפת הים . . זהו פיתוח רגש לקיום .. לשם כך חייב שהקיום שלנו יהיה ודאי לנו. כדי שהוא יהיה ודאי יש לזכור את שני הדברים העקרוניים:", מקומנו מבוטח ללא תנאי, וטוביותנו מלאה בכל טוב … – האני שלנו חייב להיות במידת רוחק מהקיום משלי.  הוא, האני הדואג להישרדות , תודה רבה לך, כל הכבוד אבל אל תעשה את זה מהנפש בלבד, לא לא בשום אופן!!

אני וקיומי –שניים הם, ניגודים משלימים! אני מוזמן לבחור האם לנזוף בעצמי כי כך וכך  – או להתייחס אלי בחם לב עוטף חומל…

לכו כל כך חשוב להיות נוכחים על מקמנו המובטח ולא להסס בו, ולקבל עצמנו בחמלה ובנתינה ולא ממקום של טינה.

כי זאת לדעת! – הרצון שפועל בי הוא רצונו של ה'. אני יכול לאפשר לו לזרום טוב או להטות אותו להתגננות מכאב בלבד. זו הבחירה של האדם, אבל רצונו רצונו הוא,  ואין מה לברוח..  שליחותי, למשל, היא שליחות  'מי כאל'.. לא רצונך מכתיב אלא רצונו יתברך. אפרש לברוח, אבל המחיר גבוה. אל תשכך שאתה חלק ממערכת הרבה יותר גדולה ממך, אתה רק חוליה, ובריחה היא ניתוק מכאיב של השלשלת….

לכן כמו שבתוך התפוז על פלחיו פועל רצון עקרוני של התפוז – כך רצון ה' פועם בתוכי. . בכל פלח של התפוז פועל אותו עיקרון וכך בכל בני האדם העיקרון האלוהי מנהל את הענינים דרך שאיפה מתמדת עד כאב להרמוניה וכו. 

רצון  הבריאה, השלם הזה פועל כחוק בכל חלק שלי ובכל חלק של העולם , כל איבר בי בתפקודו מיוחד, אבל בעיקורן הוא מתבסס על העיקרון האחד והיחיד של שאיפה מתמדת להרמוניה בין ניגודים וכו. כך מתקיימת  שזירות והרמוניה בין כל האברים בגוף ואף איבר לא משתלט על אחיו, ולא נאבק באחר, אלא שתי הרגליים משלימות זו את אחותה וכך הולכים בדרך .

במחלה כמו סרטן חבורת תאים משתוללת מתוך מרידה ובריחה מן הדרך, כמו מי שאכל מעץ הדעת ונדמה לו שמעתה הוא יודע בדיוק מה טוב ומה רע.. אז בא גירוש מגן העדן. . בגדול, האי שלי הוא העד לקיומי, אך הוא עבד ה', גנן המשנ    ה של קיומי!!  ה' החליט מה  התכלית מה שליחותי וזה לא אני. אני רק, מתוך קשב לרצונו רוצה להגשימו להיות עבד ה', ולפעול בנתינה לקיום הזה.. ככל שאדייק יותר בגננות המשנה שלי – הקיום הזה יהיה יותר שמח. לא לרפא בכח שום דבר!  רק גננות משנה צנועה… זה ייאפשר הכל!!!  כלכ שאני יודע יותר דעת – קיומי סובל  יותר.

כל ציווי האל האישיים בשבילנו כתובים על הלב שלנו. (כמו שהעיקרון הגדול שלו  כתוב על פניו, אותם הוא מאיר בברכת הכהנים למבורך..)  ומצווה לכתוב כל אשר אני מצווך, על לבבך…לשם נלך לחפש. רק משם יבוא החיבור לבורא.. החיבור עם לב ימין דווקא. כי שמלא הוא הישרדותי. לב ימין הוא הרוחני, אשר מבין היותי חלק מהמערכת הגדולה והוא לא מוכן שאשרת את הזולת  שלא בכל לב, ולא מוכן שאהיה אגואיסט מחורבן סוציופאת מוגן מכאב ואהבה…לא אגואיזם ולא אלטרואיזם, אלא באמצע, בין לבין, בבינה…

כאשר שני צידי הלב נאבקים,  המחשבה מקבלת את צורת המאבק הזה, וזו תהיה צורת ההתנהלות . גם בספירות יש ימין ושמאל אבל זה לא אחד לאחד כמו בלב.

וזה מעשה המנורה מקשת זהב עד ירכה.. היא מייצגת את מבנה הקיום המהותי שלנו. מנורת הזהב  היא  הטוביות הבלתי מותניית. אי אפשר להפריד בין חלקיה , אין בה חלקים אלא רק צמיחה. לא מחליפים שם חלק כמו במכונית אלא חיי האדם הם מקשה אחת .אלא יש לרפאו ולהביאו לטוב, אך ורק דרך חיזוקו כולו   – דרך לחנוך לו  על פי דרכו!!!  הומאופתיה, נו…

לכן הקיום לא יכול להיות מקולקל אלא רק כזה שמתקשה ולכן יש לחזקו בדרכו.. כי הוא הרי תאב צמיחה לכן אשתנה לטובה רק דרך חיזוק  וצמיחה ולא דרך תיקון ספציפי של חלק 'פגום'. ,   

בואו ניקח  ילד מופרע . איך לעזור? קודם כל תלוי ב מ ה  נתמקד. אם נתמקד ברוע ובפיזור שלו –זה מה שנקבל. אם נתמקד בטוב ובמקורי שבו =-זה מה שיצמח!! ההתחזקות בדרכו הטובה תפחית את הצורך שלו לעשות שטויות  כי כבר אין צורך להגן על המקום העדין שכעת התחזק.

שנית – אני רק רוצה לחזק אותו, ולהבים שתהליך כזה יאפשר לו להיות טוב יותר בכל המובנים  . פחות צריך לשרוד  ובסוף פחות מופרע כי המופרעות הרי נובעת בחלקה הגדול  מהפרעה בזרימה שלו!! לכן דרך האני השורד הוא הוציא  מופרעות, זה הכל, ילד טוב חכם ובריא בעצם שכמוהו – תיכף חלה כמו שצריך במופרעות.. . כשנחזקו – יזרוק אותה הצידה כמיותרת!

חיזוק, התקרבות בחיבור לב ואפשור זרימה אשר עושה את כל הטוב הזה.   רק להביא אור, לא שום דבר אחר עם כל ילד. אין לנסות  לחנכו  בכח.  האור יגרש החושך , לא אני, רק האור. כל אחד הוא אור קטן אבל זה מספיק כי החושך הוא אין אור וגם נר קטן הוא יש אור וזה מספיק.. אז חלק שלו מקבל אז  מקום. 

חנוך לנער על פי דרכו – זה לחנוך לו על פי הדרך שהתווה בו ה', אל משהו אפיזודי שהוא החליט עליו לפניו שבוע או ככה. אמנם ברור שזה כולל את ההישרדות והסטיות –זהו עיקרון חשוב מאד, רק כך יוכל לוותר עליהן –אבל חוט השדרה הוא הרצון שנתן לו ה'.

לחנוך זה בעצם לעשות מ ק ו ם אומר נדב,  זו חנוכת הבית . יש לבית הזה מקום מוכר כעת בזכות עצמו!  זה לאפשר מקום! זה בעצם פתח לו מקום על פי דרכו! זה 'את פתח לו'!!!  של ההגדה.. כך תאפשר לדרכו ללכת בדרכה.. הוא מתקשה, ואת פתח לו!

שורת הקיום שלנו היא:  מקשה אחת זהב טהור בתהליך של צמיחה.

בטוביות ללא תנאי.  ההבנה הזו שכתבנו למעלה , היא היא  שמושה אותנו ממצריים ברגע בו הפנמנו אותה! גם אהרון = אהבת האדם הבנת הלב –  חשובה וקריטית כאן, משה ואהרון מביאים אותנו לבינה.  כה-הן.. קבלת המציאות כפי שהיא.   זה בטהור.

פרשת בהעלותך:

דבר אל אהרון, בהעלותך את הנרות אל  מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות . אל מול העיקרון האלוהי, איתו יהדהדו ברעד השלהבת….. אתה רואה אותה עוד לפני שהיא מאירה, המנורה,  שהיא זהב טהור. משם בא האור. ההבנה הזו . .הכהן רוצה לחזק אדם בדרכו שייתן מאורו.. עוד לפני שאני נותן את האור – בודק עם אהרון שלי , מאור הלב של בבואת  קיומי הבלתי מותנה אני שואב כוחות!! על כל דבר שתה עומק לעשות או לחוות – הסתכל עליו באירוע הבינה והתייחס אל חייך וחיי אחרים כזהב טהור עדו נלפני המעשה!

זהו העיקרון האלוהי שאתה מוזמן לראות  כל הזמן מ לנגד עיניך עוד לפני הדלקת האור –  ההדלקה היא על פי העיקרון אשר רשום ונראה על פני המנורה הזהבית. הוא על פני המנורה. . ולכן אל מול פני המנורה אתה עושה את המעשה.  תמיד תהיה לך המנורה כתמרור לפני כל מעשה!!! לכן אל מול פני המנורה..  יעלו הנרות.. כך יאירו בהידהוד עימה. . כך אתה מתייחס לקיומך ביראה וקדושה כי על פני המנורה כתוב החוק האלוהי . פנים אל פנים עם המנורה תדליק.  הנירות כבר דולקים .. עליה.

הנרות הם אופן ההשפעה, צורת התנהלות הרצון באש החיים – אור.  .המנורה אז תאיר ממקומה כולה במקומה, ללא תנאי.  החלק הרוחני מאיר פניו אלייך,  ושם לך שלום! תהיה פנימי ותהיה נחסך מבחוץ.. כך ימימה.  מכל ההגנות אתה נחסך כי הנה אתה מהדהד ממקומך והכל בטוב. זו מטרת ודרך הדלקת הנרות .

בהעלותך  -כי מילד לבוגר מגשמי לרוחני ממאבק לנתינה  – אתה עולה. זהו הכיוון הנכון בחיים, לעלות. הופך למדבר, יודע הסמלה…  עושה התמרה.. . כבר לא רק איך אתה נושא את עצמך, אלא איך אתה   מש פ י ע  כאן בעולם . בהעלאת הנרות אל מול פני  המנורה יש מידת רוחק נכונה, ויש עדות אוהבת .היא מאירה ממקומה כמונו, כשאנו  משפיעים ממקומנו ואז זה באורך רוח.. לעומת כשלא ממקומי, ואני ממהר.

כל הפרשה הזו עוסקת בהבדל בין קוצר רוח לאורך רוח = איך אתה מעלה את יכולת אורך הרוח שלך אל מול החיים, בהביטך אל המנורה אתה מנתב חייך.

התנהלות נכונה היא כאשר יש נתינה מדודה כלפי המקבל. אז גם אני מקבל וגם הוא  וקיומינו מהדהדים .  מידתי ומסונכרן עם מידתו .

כך בונים אורך רוח = קיום רגשי נפשי = הוא עם ישראל,   שמרגיש בטוב  על מקומו  ואיננו מבוהל.                                                                                                                                                                       הכהן הוא שמדליק את המנורה כי ממנו תצא תורה ושמחת קיום   = כה-הן.

על כן קח את הלויים מתוך בני ישראל, עכשיו שתפקיד הכהן הוגדר היטב כמשגיח על אורך הרוח, תן לו עזרה: הלוויים.    וטיהרת אותם והעברת תער על בשרם ויטהרו .  הלוויים הם המלווים את התהליך הקשה מכל של התמרה בניצוח הכהנים.  הלוויים ישרתו את הכהנים, ובכך הם מחליפים את הבכורים שעשו זאת אינטואיטיבית מרגע לידתם. הבכור הרי לרב לוקח על עצמו אחריות מעל ומעבר לשרת את האורגניזם ולעזור  במפגש עם נפש רוח,  אף כי לכל בכור רצון אלוהי פרטי משלו שהוא דוחה את הגשמתו כל עוד עזרתו דרושה. כעת הוא משוחרר  – הלוויים  יעשו את העבודה מכאן והלאה.

הסיבה שהליווי דרוש זה כדי למשור את המרחק הנכון בין הנוגדים. כי יש תמיד  פיתוי הישרדותי צמצם או להרחיק את הרווח למקום אלילי.. הלוי כאן עושה בעודת קודש, תרתי משמע.  

אז קודם כל תטהר אותם. – הטהרה היא תורת החיבורים! . טהור הוא כל מה שמחובר נכון עם הסביבה וזורם בהרמוניה. טומאה יש בכל מה שנאבק עם הסביבה., בכיוון בהמיות.  על כן מהזים  עליו מי חטאת, שיטהרו  (עדיין אין כאן את מי הנידה שיווצרו אחכ מפרה אדומה). 

מעבירים תער על כל בשרם של הלוויים =-זה לגלח אבל בעצם זה כדי העיר את בשורתם  -שיהיו ערים לקורה ויהיו בנכונות לעבוד ולעזור. אז למה נאמר לא יעלה תער על לחייהם? זה לנזיר.. שישקע פנימה..

גילוח השער הוא אם כן שעור שמעורר את המצב לקליטה מהירה.. כך מגלחים הלוויים והבשר נהיה ערני .

הם מסייעים בתהליך המרכזי של ההתמרה, בהקרבת הקורבנות  כדי להתקרב לה', ובני ישראל שמים ידיהם על הלוויים ו ס ו מ כ י ם  עליהם.. אהרון מניף אותם תנופה לפני ה' – טקס חניכה לעבודת ה'. כך הוא מכפר על הלוויים ומכסה על חטאותיהם. בעזרת הפר – כמו יום כיפור, כמו פסח.. הבהמי נישרף ויש התמרה.  פר  -לכפר.. וכו.   

והבדלת הלוויים משאר בני ישראל ויהיו לי  הלווים.. לצבא ה',  לבינה. המה יבואו לעבוד את אוהל מועד כי נתונים נתונים הם לי תחת פטרת כל בכור רחם כי לי כל בכור בבני ישראל עוד מזמן מצריים הקדשתי לי אותם . הבכור של ה'.. מסייע במילויו מצוות ה'.

כך כל לווי ממעל גיל 25 ועד גילך 50לעבוד ה'. אחכ הוא אמריטוס. כך תעשה ללוויים

כי הבכורים הם חלקי הנפש האחראיים מדי.. אחראים לכלל, לוקחים ללב להבטיח עבודת ה'. .  בסוף, עם בוא התהליך להתקדמות,  פודים את הבכור מתפקידם המוגזם והלויים לקוחים מקומם . זהו פדיון הבן.

הלוויים מלוים את הנפש בדרכה ועוזרים להושטת היד של הרוח לנפש כדי שזו  לא תטרוק… אל תערבבי!

פרק ט, א – עשה את הפסח במועדו, כעת שהלויים איתך, הקפד על פסח1 

בורא עולם משפיע דרך הנס, ואנחנו דרך הסנה.. המטרה היא תמיד הרצון להשפיע ולהיטיב עם האדם על פי רצון ה'.  זה הלייט מוטיב שבדרכו הכל קורה.

אבל מה עם מי מבני ישראל שלא יכלו לעשות את ההתמרה הגדולה באותו יום מוסכם עם כולם מכל מיני סיבות? האם תיכרת נפשם מכלל ישראל?  נגיד היו חולים, או לא היו בחיבור.. מה לעשות. מכיוון שלא עשו נהיו טמאים לכאורה לנפש האדם. כדי לאפשר לבני אנוש לעשות את הפסח בכל זאת,   – אמר לו ה' – כדי להצמיח – יעשו פסח שני חודש אחרי. ככל חוקת פסח. אבל  מי שסתם לא עשה –  חטאו ישא האיש ההוא.   

ככלל היה נא באורך רוח עם עצמך, אם לא יכולת אז, הנה יש מועד ב'.. לא סופעולם.  היה נא ברכות לב ובחסד כמו עיני לאה הרכות ששעזרו מאד לקבל את הזכר הבתול הזה.. יעקב.

בסיכום – לעשות פסח זה לעשות התמרה בעצם. לא פשוט. משתדלים כולם לפחות  .

וביום הקים את המשכן כיסה ענן את המשכן –  ולפי עלות הענן אחרי כן יסעו. כאשר ישבות  – שם יחנו. עניין להם לענות בו רק לפי זה ילכו בדרך. כלומר לא כי צריך אלא כי יש צו אלוהי מבפנים אשר מעלה את העניין על הפרק. רק אז ללכת בדרך התהליך רק כאשר זה נכון בצו אלוהי. קטע שלם מוקדש לעניין זה כי בנפשנו היא!    ל א  מצוות אנשים מלומדה – זה לא ילך כך!  זה כל העניין!  רק כשיעלה עניין אפשר להתמיר, כשהלב נכון,  רק אז  תלך בדרך. אינך אחראי לעשות התמרה בכח. אלא להנות מהחיים,  לחיות,  וכשיעלה עניין  -להתענין בו בתדהמה והתפעמות .  רק כך יסעו בני ישראל..

 נ  ס ע – נס אשר קורה רק עם ראיית העין את המקום לתיקון בתוכנו. רק עם ראיית צורתו תתאפשר התמרה ולכן רק אז לנסוע!!

על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו .   כל הקטע הוא סביב הצו הפנימי להתמרה שאסור שייהפך להכרח! אלא כמו פסח. כי כדי  לעשות זהב חייבים מקום!! באורך רוח למצוא מקום, לשבת, לשבת. 

סיפר החצוצרות  = המשך טבעי לעשייה בעניין. עדו דרך להתגבר כארי.

עשה הלך שתי חצוצרות כסף.. חציית הצרורה דרך כיסופים .  בני אהרון הכהנים יתקעו בחצוצרות .  במלחמה מריעים בחצוצרה , ונושעתם בע"ה .  חצה צרות בכיסופים גדולים  בדרך להתמרה. . איך חוצים צרה?

בנשיפה דרך החצוצרה יוצא האויר, יוצאת הרוח  בקול תרועה מצרות למרחב, מעבדות לחירות –  זו ההנאה של התקיעה בחצוצרה…  בכח ימינך התר צרורה  – להרשות מקום לשני הצדדים , לצרה ולמרחב. אז היא הופכת לצורה. ואפשר לראות אותה ולקבלה. הרבה  אורך רוח  חייבם שם, בתקיעה… מצרות – לצורה. אז יש שם מקום והדברים לומדים מקומם= צורתם . . זה מדהים . 

הקבה משפיע דרך הנס  =הסמלה, ואנחנו דרך הסנה – התמרה.. נסוע אל הסנה דרך נס…שזה אותו דבר אבל הפוף בכיוון, וגם לא הפוך.  סיני הוא המקום בו נמצא הרצון להשפיע.. כל זה כחלק מהדיאלוג  שאדם מקיים בדרכו להשפיע במדבר סיני.

מישהו שאל את נדב מה יאמר לבת זוג חדשה בדייט ראשון, אומר נדב אל תעסוק בזה, היה רק אתה במקומך וכל השאר כבר יקרה נכון עם או בלי דיבורים.

על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו.. לפעמים ימים, ולא יזוזו בנאמנות ואורך רוח.. כי זה קריטי אם ומתי לנסוע.. נ ס ע   זה נס דרך העיניים , יש צורה, אז אפשרי עיכול החוויה..

ברור שהערך העולה מכל זה הוא אורך רוח!!! אל תנסה לרפא עצמך בכח, עכשיו, אלא רק כאשר ייחפץ, רק  ה' מתרומם מעל אהל מועד, והגשמי, החפץ מתמלא ברצון וזא חפצים לעשות זאת . .זה רק כשיש שאר= אורך – רוח…

י, א, עשה לך שתי חצוצרות כסף.. זהו עוד מדד לתנועה בתהליך – מול הכיסופים הגדולים להגיע.   בעת מלחמה תרועות חצוצרה ונזכרתם מפני ה' ונושעתם מאויביכם.. בתקיעה עולה זיכרון ה' מלפניכם וזה עושה את המלאכה.  בעצם – זהו אקט של שיחרור פראי,  כאשר תקיעה בחצוצרת הכיסופים, בזרימה פתאומית של רוח מצר לרחב למרחב –   מאפשר להתיר צרורה.. ההנשפה מצר לרחב..  הרחבה של המקום התקוע אל מרחב יה..  הרחבתו מתקוע גשמי בנקודה אחת לרחב מפוזר מלא רוח… הסמלה…

איך חוצתים מיצר, צרה, איך לחצות את ים הרגש הסוער?.. איך חוצים צרה שאתה שרוי בה?.. הנשיפה מוציאה  מצרות ערטילאית – לצורה ברורה ונשמעת, ואז גם ברת  הכלה!! אנא בכח להתיר צרורה = להרשות  את קבלת הצורה, שמתאפשרת… לתת מקום לשני הקטבים, למרחב ולצרה ולמצוא הרמוניה ביניהם. הם לא אויבים, עאלק,  אלא שני מצבים ואתה מעביר  באורך רוח ממקום עודף למקום חסר, מתקוע לזורם, באורך רוח!!

כיסופים הם ביטוי למצב הישרדות, שאני די תקוע, אבל ניכסף… כדי לצאת משם יש לתת מקום לשני הקטבים – ליצור ממתח מתהליכי בין התקוע לזורם. .

מה שמאפשר את אורך הרוח מול המצב הקיומי התקוע שלנו היא תמיד הטוביות הגדולה הבלתי מותניית שלנו והכרת מקומנו כנתון ללא תנאי – אלו נותנים לנו כח ללכת הלאה.

הכהן תוקע בחצוצרה – כך הוא אומר הן לעכשווי והן לכאב העבר = לכאב כולו, ומניפו אל המרחב. זו התרועה.. תרים אחרי הרוע ומניפים אותו מעלה מעלה… לרקיע – עושה הרעת תנאים לכאורה כמו החמרה בהומאופתיה.. דרך חניכתו על פי דרכו.. אז נוצר איזון ה\רמוני אשר משחרר את התקוע.

הרי כל אחיזה הישרדותית, היא פחד מחולשה.. זה תוקע.. אם תגדירי את החולשה, אם תחזקי קוויה עד שנראה צורתה – כבר אפשר יהיה לשחרר. זוהי התרועה. זה חנוך לנער.. כך נחזור לתנודה בין חולשה לחוזק ונוכל לבחור כראוי, אז כבר לא תקועים.. כי אנד דה א תרועה =  חוזרים להרמוניה דרך הצליל הטהור החזק הזה.  ואז.. נהייהם נחושים במקומנו והכל טוב. כמו הומאופתיה שמחזקת לנחישות דרך דומה בדומה!!

כך זוג ששניהם פוחדים מחולשה, ואוחזים בקוטב החוזק. שמטו נא, הניחו..  אחרי הרפיה זה נהיה לכם כל כך נעים   .. הגבירו את חוויית החולשה – נדב הגביר להם, והיה להם נעים כי אסור..  

כך ובכן מריע הכהן,, וחוצה את הצרה בתוכנו 

ויהי בשנה שנית בחודש השני ב 20 בחודש עלה הענן סוף סוף ויסעו ממדבר סיני למדבר פאראן.. .  שבט יהודה מוביל.. יששכר וזבולון שם. נחשון בן עמינדב – כאן נ קבע סדר ההתנהלות של חלקי הנפש.. 

ויאמר משה ליתרו חותן ממשה הנה נוסעים לאן שה' מוליך, בוא תתלווה אלינו. לא לא, רוצה הביתה . אבל בחייך כך משה. אתה לנו עיניים.. תקבל הטוב שאנו נקבל. והוא הול איתם. כנראה. זה דיון בכח עזר על גבול ההישרדות מתי הוא ממשיך ללוות את האדם.

ויסעו במדבר  דרך שלושת ימים ויהי בנסוע הארון  אומר משה קומה ה' ויפוצו אוייביך  -יש כאן טקס כישוף קדום אשר מקבל התגיירות .. לסלק האובים , הוא הכרת הטוב הלא מותנה.

משה הוא קצת מכשף השבט, קוסם השבט, כן.

אבל כעת שימו לב –עכשיו בשטח  איך מתמודדים: והנה היו העם כמתאוננים רע בעיניו.  ואש אכלה בקצה המחנה.

מתאוננים מתלוננים וגם מאוננים, עוסקים במשהו בעצם לא פרודקטיבי..  לא מצמיחים דבר. הוא לא בקבלת העכשווי המתלונן כך בליל בלינה..   כמתלוננים אבל זה הכי מרגיז.. 

ויצעק העם אלמשה .. ממשה מרגיע את ה' אסבל זהו מקום  תבערה

 

והאספסוף אשר בירבו בתאווי תאווה ובכו גם בני שירלא כי היה להם קוצתר רוח להמתיםן לבשורה   רצו בשר..  . היו רחוקים מהכרת הטוב העכשווי..  לכן חייב בשר בשורה  מנחמת..  כמו ילד ששואל מתי מגיעים כאשר הוא לא בשלום עם מצבו באותו רגע.. מתי מגיעים. .  העם נמצא בזמן ילד!!

תן סימן ברור מתי כל זה ייגמר?. אבל  אלו החיים!! הצורך בתשובה מידית מעיד על  קוצר רוח .  הדגה אשר אכלנו במצריים,  דגה היא  דאגה שאין צורך לדבר עליה. כמו דג..  ועתה נפשנו יבש.. חסרה עסיסיות בנפש.. המן משעמם להם  

העם בוכה ומשה שומע וקשה לו, הוא מצוברח ומתריס בפני ה' אשר בתוכו – למה הריעות לעבדך, מה זה, האם לא מצאתי  חן ביעניך שהטלת עלי משא העם הזה?! לשאת בחיקי כאומנת היונק? החלק המושי שלנו מתעייף.. . אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג, בא לי למות, ולהיוולד מחדש..  משה כאן יורד לקוצר רוח, חברים..  כןכן, חוסר אמונה ממש! רק להראות כמה אנושי הוא וככה זה בני אדם, מתעייפים!  רק בשר טדם אנחנו. ואז מתחזקים מ חדש.

לכן מותר לו כי הוא רק בן אדם . אומר לו ה', ב סדר, הבנתי אותך, צודק:  אספה לי 70 זקנים, אתה לא לבד, הנה נבחרת חכמים שיחלקו איתך את הנטל. ואז הוא מאציל מרוחו של משה עליהם. בעצם נוטל מן הצל של משה, מחלקו הרוחני.

ולעם הוא מעניק – התקדשו למחר ותקבלו בשר עד שייצא לכם מן האף כי נסחפתם לצד הגשמי.. קצרי רוח לחכות לבשורה.. הבה על כן נגדיל את הגשמי שהרוחני ירצה לבוא לאזן..     עד שתבחינו שצריך אמצע בין לבין.

ויאמר משה -600 אלף רגלי ואתה אמרת בשר תיתן להם? מאיפה תמצא בשר פה במדבר.. משה תקוע בגשמי ושוכח לרגע את הסמלי. את הכל יכול, את החוק.. אומר לו ה'  -היד ה' תקצר? עוד מעט תראה ותבין. = אתה קצר רווח, הבשר הוא  שליו = שלווה. להרגיע . הנה יש לכם בשר גשמי וכעת בואו נועו איתי אל האמצע, בין לבין.

האל מאציל ל 70 הזקנים ןהם עושים ניסוי כלים אחד  = מתנבאים חד פעמית. אבל אלדד ומידד נסחפים להמשיך.. וזה בסדר!!! אומר ה' – נבואה הוא אקט חיובי בדרך התהליך! למה  לא?  מי יתן כל עם ה' נביאים!!! לא כי אני עייף אלא כי זה משהו טבעי שיכול ומוזמן לבוא אצל כולם!!!זו הענווה שלו וזה עומק הבנתו את הטבע האנושי.

אוכלים היו את השליו  עד שהתפקעו, הבשר בין שניהם , וה' מיד  מכה בהם = קברות התאווה. הפרזתם,.. הגזמתם – תענוש. עקב.  זו כבר עבודת אלילים .כמו התמכרות לחדשות הטיוי בחוזר חלילה הממאיר ממש של היום.

משם נסעו לחצרות. חצר  = חטא צר שם, צרות . זה לא זורם. מעבר קשה. כמו התאווה אבל הדחיקו את מה שקרה, ולא עשו עבודה, זה בדיוק הישרדות פשוטה בחצרות . חטא צר מוצק, כעת יש להתיר צרורה…

ומיד באה התוצאה של הדחקה – בהדגמה: ותדבר מרים אודות האשה הכושית אשר לקח משה כי, אכן, אשה כושית לקח אבל מרים מסתלכ בקנאה ובכעס..  כי הודחקה לה הקנאה ולא דברה עליה, לא עשתה מלאכה…

אשה כושית היא כמובן צורת התנהלות הרצון הכי קולטת, הכי ערה לסביבה אשר לא בוחלת לקבל כל חוויה, בתמימות, כמו הצבע השחור בכלל…שחור בה והכל נשאב פנימה…  כלי שחור את כל צורות האור יקלוט לא מתנגד.  כך משה מקבל הכל הכל. דרך ציפורה. כמו שלמה שהיתה לו אשה כושית –  צורת הנהלות שלהם היא בקליטה טוטאלית .  כוש כוש זנב..  רטט מהיר… 

הרטט האדום הכי ארוך גשמי איטי. כתום צהוב  ירוק, כחול סגול  – ואז שחור… כושיה  גם רוטטת במין בצורה הכי חזקה.. מדהימה באורגזמה שלה.. אני יודע… קראתי הרבה… משה העניו,  נותן מענה לכל תדר לכל חוויה לכל מה שבא, והוא יכול להתמודד עם הכל כמעט. עד שמתעייף.

מרים מדברת על זה שהאם רק אך במשה דיבר  ה'? גם בנו! וזה נכון כמובן אבל.. משה עניו ומקבל גם את טענתה של מרים… אבל ה' נזעק פתאם להוציאם לאהל מועד ושם אהרון ומרים שמעו = אין  אין איש כמשה. כל אדם בחלום אדבר אבל עם משה זה פנים אל פנים כי העיקרון שלי כתוב גם על פניו!!!   מדוע לא יראתם להבין כל זאת, יש הבדל מחורבן.  די עם המרי הלא במקום הזה. די עם קוצר הרוח. תעשי עבודה, מרים! שולח אותה אל מחוץ למחנה.

 מרים כאן בצרות עין קנאה קוצר רוח .. היא לא  בהכרה ערה פעילה, לא לא,  אין פלא לכן שחוסר האיזון הפנימי שלה מתבטא בחוץ בצרעת.  כך נוצרת מחלה. אהרון מבקש עזרה – הוא מבקש מה' אל תהי מרים כמת –כמו מישהו שלא עשה כל דרך. אל תבטל אותה עכשיו לגמרי,  היא עדיין מרים אבל בצרות, מבטאת את רוח העם המתלבט…   אל תחזירנו לנקודת האפס ..כי המת אשר אכל חצי בשרו  -זה שיוצא מרחם אימו יש בידיו תמיד רק חצי בשורה ועליו לעבוד לעבור את כל המעגל.. בוא לא נחזור לשם…  זו הבנה מתה מותניית אוחזת בקוטב אחד רק חצי בשורה.

זהו בדיוק המצב של 'חצרות' – שרק חצי אפשר לראות, בעוד חצי מוסתר מודחק ולא נמצא בעבודה.  אפשר רק חצי-לראות = חצרות .

אנחנו הרי עבדים להגדרות המגינות, העוזרות לשרוד: קיבוצניק טוב זה קיבוצניק שעובד בלי הפסקה, וכך המזכירות אוחזת בקוטב אחד ולא נותנת מקום לקוטב הנשי המאזן .  כך זוהי הבנה מתה ללא תנועה.. זה בא עם נטית הקיבוץ להגשמת אוטופיה. אלו הגדרות תקועות, לא ניתנות להגשמה כי חסר האמצע  האנושי, האלוהי, הגואל. אל נא תהיה מרים כהבנה מתה כמו הקיבוץ.. זו הבנה מצורעת…

משה מבטא את רצון אהרון במשפט אחד: אל נא רפא נא לה =  עזור לה להרפות מהאחיזה ברעיון המת של שחור פסול, ותשוב לניידות התנועה, לזרימה. שתרפה משם.. אביה יורק בפניה, וה יא נלקחת  ל7 ימים מחוץ למחנה. ירק בפניה – התדר הירוק יעניק לה יכולת צמיחה  מחדש,  זהו התיקון שאביה יעשה לטובתה.  הלא תיסגר ל 7 ימים  תיכלם 7 ימים, תבין שהיא  כ ל ו ם  ותאפשר לה לקלוט שלא הבינה נכון,  ותפסיק להתנשא.

אנא חזרי לענווה ותביני שהיית במקום תקוע לא בריא. ההבנה הזו,  זהו ריפוי אמיתי!!! אדם חייב לכיר שהוא כלום כדי שיהיה בשיווי צורה עם אלוהיו מחדש. לא נ גיד לה' עם מי כן ועם מי לא לדבר. …  לחזור לענווה, ואז גם חוזק גם חולשה פועלים בענווה  = אני עונה אז לכל מה שבא, לכל חוויה, ולא מתנשא.

במקום לפעול בכח כדי להיות טובה מהאחר – רק תאפשרי שיהיה לך טוב. זה הבדל הגדול. אל תתאמץ להיות גדול –וראוי – רק אפשר זרימה נכונה בטוב והשאר יקרה מאליו ולא תזדקק להכרת האחרים .. יש לבחור במה אוחזים ומה מחזקים  .

שבעה ימים מחוץ למחנה והעם לא נסע  עד בא  מרים, כי העם איתה כי היא מייצגת את העם, הנפש,  הוא עובר את זה איתה .

כשאנו בהכרת הטוב העכשווי אנו משוחררים מלבחון בכל רגע מה אנו בעיני אחרים ובעינינו, וזהו אורך רוח מול קוצר רוח. על זה פרשת בהעלותך ומה קורה כשאני בקוצר רוח ואיך לקבל אורך רוח מחדש!!!  

Read Full Post »

יש לנו הרבה עבודה היום.. אתחיל בהכנה לשבועות, ומעט ניגע במקורות שונים, ואולי גם בעוד צעד של מדבר בפרשת נשא – להציג את סדר חלקי הנפש בדרכם במדבר, או בעת דיאלוג –  איך מתקיים דיאלוג בדיוקו.

חג השבועות תעשה לך, ביכורי קציר חיטים… מהם חיטים? החטאים הקטנים הראשונים, עומסי הילדות, אשר כעת קוצרים אותם ומביאים לדיבור , לדיאלוג, במדבר..

זה כבר סוף ספירת העומר, 7X7 ספרו את הספירות, משתזרות זו בזו ומבשילות למשהו מיוחד, למכשיר במדבר הבינתי . אחרי כל זה, 49 יום, ביום ה 50 – משהו נולד. מתקיימת בריאה של משהו חדש, יש התגלות,  התמרה ..

חג מתן תורה- התורה יורדת מן ההר ונעשית נגישה לנו בעולם המעשה.  היא היא שאיפת חייו של כל-אדם-יעקב, כזכור, אשר בדחילו ורחימו מתקדם לכיוון עשיו ומקווה לטוב.. תורה יורדת?  בינה יורדת! ומהי? היכולת להפריד בין לבין, תוך הבאת שני הניגודים להדהוד הרמוני ביניהם, לשלום. זה הכל.

זוהי בינה, שלום. זה אותו דבר.  כלומר אקט כפול יש כאן = מצד אחד הפרדה בין שני ניגודים, חלקים הפוכים או שונים בל מקרה,  השואפים לכסח אחד את הצורה של השני… קודם כל תתרחקו!  רז, כשיהי כאן קצת שקט, נחבר ביניכם למצב של שלום פעיל! בינה היא בעצם כינוי למערכת יחסים דינמית בין ניגודים, אשר מאפשרת להם להיות  משלימים זה לזה. כלומר המדובר תמיד בשני נפרדים – והוכחת הנפרדות היא צעד ראשון שחובה של בינה לעשות – ואז החיבור ביניהם הוא הצעד השני, המתבקש, בצורה של שלום פעיל , דרך ההתייחסות. זו כל תורת היחסים…

בינה היא בעצם אותו רווח, אותו מקום באמצע בין שני אלו בו זורמת ההרמוניה ששניהם יוצרים – היא האהבה, היא האלוהים. שם מתאפשר דיאלוג  =הגשמת המדבר בדרגת מדבר. כי אם אין מקום לדיאלוג  – יתקיים מ א ב ק .   על המקום . הפוך משלום וממלחמה.  זה יהיה חיזוק ממלכת מצריים, ובעצם  עבדות. משם, בעזרת ה', ביד חזקה ובזרוע נטויה,  – יוצאים למרחב בו מתאפשר דיאלוג חי, במקום פיזי כמו מדבר, למשל. 

כשיש מקום גם מתאפשר זיהוי צורה ואז קבלה/הכלה של השונה ממך של המנוגד בצורה הדדית, בפנים ובחוץ, וגם אם כל צד מקבל רק 70% ממה שרצה,  הוא  מרגיש כאילו קיבל 100%. האהבה מכסה על המרווח הנפער – זהו שלום.

זו הסיבה שהבינה יורדת מן ההר אל עולם המעשה –  זהו מקום היורד מן ההר ומתיישב איפה שלא היה מקום. העשייה תשתנה אז וחלק חסר צורה ילבש צורה, כי יש לו מקום להתרווח ולהראות ד מידותיו כמו שהוא, די להתחבא… והכל בא על מקומו בשלום . 

לפני זה היה מקום על תנאי מקומט ולא שלם מלא מאבק ומרב אבק לא ראו את צורתו ..

יש נוסחים שונים לתיאור המקום. אנו עוסקים היום בסוד המקום = הלא הוא אלמנט ניקבי אשר מאפשר פעולה זכרית במיטבה כשהוא, הנקבי, נח על מקומו.

מקום הוא גם אחד משמות השם, כי הוא מאפשר חיים –  זרימה הרמונית = חיים.  כל פעולה ממקומנו היא פעולה  טובה אשר באה ממקום נכון ותעשה לנו טוב.

חבר טוב של המקום וגם צמוד אליו – זה ה ז מ ן . ליד מקום יש גם זמן וזה זוג בל ייפרד, והכי טוב כאן ועכשיו. . מקום הוא בעצם גן העדן, המקום הזה בחיבור עם ה'. חזרנו למקומנו? חזרנו לגן העדן.

למה בכלל יצאנו מגן העדן? כי האדם החל לברוח מכאב ולרדוף תענוג. קיבל הטיה לשכל גשמי אחרי שאכל מפרי עץ הדעת, וזהו. הבנת הלב נדחקה לפינה. אני אני ,אני –  והתנתק מהשם וגורש אוטומטית מגן העדן , הנה  הוא כבר לא שם. אבל מאז כמובן נישאר  כמהה בלי הרף לחזור שמה. זהו המניע של האדם לחיים. אבל זה אפשרי רק  אם נסתדר עם שני השומרים:

  1. הכרובים
  2. 2.      2. להט החרב המתהפכת.

הם ירשו לנו להיכנס רקה אם נעבור דרכם  בחיינו.

הכרובים – הכרה רבה, גבוהה – בעצם המלאכים שבתוכנו המייצגים  הכרה ערה פעילה (העפ) – כלומר הבנה עמוקה של התהליך והתנהלות על פי הדרך האלוהית. עבור דרך הכרובים זה להוכיח  שאתה שם, מלא בערנות פעילה נכונה. הע"פ מכירה ונובעת ממקומנו בלא מותנה, ומשלימה את שני היסודות האחרים, הלא  הם –ההבנה שמקומנו מובטח בכל מקרה,  ללא תנאי, ושנית  -שיש בנו טוביות מובנית ואנו לא מתכוונים להזיק בשום אופן.

כלומר כדי לעבור שם אדם חייב להכיר ב ק י ו מ ו   של  ב ו ר א   ע ו ל ם!    לא פחות, אחרת אין הע"פ! כי היא מכירה בכל שאנחנו בריאה מופלאה של בורא עולם, וכל אחד מיצירי עולמו  המופלא נמצא בו ללא תנאי.

מיכאל שואל כאן איך תסביר  את קיומו ההכרחי של ה' בעולם אדם חילוני? מה המושג שתשתמש בו? לנדב בעצם אין תשובה, אלא היא נובעת מהדברים:  בואו נראה: אבל באם  אנו מכירים בכך שאנו בריאה מופלאה של מישהו, של משהו, ושקיומי לא ניתן להבנה ולא תלוי בעשייתי,  הוא חייב לבוא ממקור אחד –  הוא בורא עולם!

זו הבנה חושבה מאד כי היא הקובעת את טיב היחס שלנו אל עצמנו  – הערכה רבה והתפעמות ממי שאני, ואז אין מקום לביטול עצמי רק כי אפריים אמר לי פויה. וכך זה מכוון את מ סכת בין אדם לחברו וגם  אהבת לרעך כמוך!

מכאן נובע יחסי לכל חלקי הבריאה, לא שונה מדרכם של האנדיאנים לכבד את אמא אדמה וכל הצומח וכל חי ה כי הם בריאתו שלו, יתברך!! כך  אני נעשה בלתי ערביב..

הכרובים מאפשרים כל זאת ממעל ארון הברית, שתחת כנפיהם מתרחש מעשה הבריאה מחדש של האהבה הזו. אני שם בהבנה כרובית כדי לפגוש את ה' ממקומי נכון, וכך לא אמות,  ושם חיבור הלב.

י ש להבין שהבנת והזדהות עם קיומו של אלוהים הוא לא עניין דתי בכלל,  זו הבנת המציאות מעצם בריאתה כמו שהיא, בהרמוניה. אני חלק ממשהו גדול ממני, שהוא ברא אותי .  שם מתקיים המפגש עם ה' בחסות הכרובים .בהסתמך על אותה ברית בינתית שיסדה את העולם .

והשומר השני הוא להט החרב  המתהפכת = הלהט.. זוהי אש הרצון שלנו, היינו במצב מושלם זהו רצונו יתברך ששיווינו רצונו רצוננו,  לפעול דרכנו. זהו הלהט = להיטיב  דרך האש. , להטות הדרך אל ה', וכך לעבור באמצע ללא פגע כי גם אנו בהמרוניה שלמה בין הניגודים.  ומדוע מתהפכת חרב הרצון האלוהי. ? כי הרצון הזה תמיד גם דוקר אותי מבפנים בכאבי עבר, וגם להוט לפרוץ ולהתגשם.. ייצר וכו… האש השורפת היא כל ביטויי היצר העליים לשרוף אותי אם לא אמשול בהם, אם לא אזרים אותם דרך רצונו יתברך. זהו להט הרצון היצרי מעורבב עם כל הפחדים עד כדי כאב שורף, מעכל… – איך לעבור דרך זה מבלי להישרף?  להיות עפר ואפר לרגלי ה'…אבל הרצון הזה הוא גם חרב החיים, נותן החיים אם אנצל את האנרגיה שלו נכון. זן החרב שמתהפכת, לא להלהט, החרב יכולה לדקור גם פניהמ גם החוצה ועלי למצוא את האיזון בין לבין.

כאב התשוקה, האמבציה להצליח, למשל, בוערת בי, וזה בסדר, אבל אם אני לא בינתי אני מגזים בהתמכרות לכך או מפעיל הגנות הישרדות – ונופל. בינתי זה להיות על מקומי בנוכחות אש בוערת וכיד לצנן אותי כאילו שפכו עלי מי נידה…כאשר אני תושב כנען אמיתי אני יודע להכנע אל מחוזות האש הבוערת וזורם איתה בטוב. כך אני נישאר נאמן לרצונו שלה' הוא הרצון לממש את רצוני הטהור בלי פחד ובמידה…

כך רק מי שלא פוחד לנגוע באש הרצון נגיעה  שלמה ללא פחד – יוכל לעבור את להט החרב המתהפכת. 

אז למה היא מתהפכת? כי היא יכולה להכניס אותך לגן העדן – או לזרוק אותך לגהנום, תלוי איך תנהג. .אם אינני מוכן עדיין –  להט החרב ילמד אותי איך לחוות אש בינתיים.  כשזה נהייה קשה מדי אנחנו מבודדים עצמנו מן האש דרך אשמה –בושה-כעס וכו.

אם אצליח להיות על מקומי בלי לחטוא  ובלי להחטיא , בלי הלכנס לחטאת בגלגל העומס  -יש סיכוי שאכנס לגן העדן, היא כנען . זו היציאה מעבדות לחירות . לא פוחד מאש. האש תמיד תהיה שם, ועלי  לא לכבותה ולא לברוח.  כי על אש הרצון, מתלבשים מ י הרגש.. לדללו מעט.. ומתערבבים. כאשר לומדים להיות באש, המים/רגש לומדים את מידתם והם בהרמוניה עם האש.. זה גן עדן. אז  יש רגש טוב  של השתתפות לא מאבק. 

שני יסודות פועלים בסצנה הזו –

  1. נוכחות
  2.  התייחסות.

  הנוכחות שם בלי לברוח,   וההתייחסות יש בה חמלה לקיומי המאפשרת להישאר למרות הכאב.

כלומר היכולת להישאר על מקומונו מורכבת משני יסודות נכוחות  -זו ההתמקדות לכאן ועכשיו, וההתייחסות . 

כאשר אשוב לגן העדן – מעתה אהיה שותף פעיל מתוך קשר וחיבור הלב  עם ה' ואני אז פועל כגנן משנה, עושה רצונו, אני  עבדו יתברך..

איך נקראת בעברית היכולת לממש זכות השתתפותנו בבריאה? זוהי  ב ר י א ו ת ! כן, בריאות!  להבריא זה דרך  מוות ולידה מחדש.. כך אני משתתף בבריאה דרך ה'…  זוהי בריאות .  לא דרך תרופות וחרדה לבריאות. לא לא.  מפחד לא מגיעים לבריאות.

בגן העדן אני בבריאות שלמה, וההתייחסות שלי מבטיחה שלא אגורש כי אני ממשיך להתייחס אל עצמי באהבה וקדושה.  בין הכרובים אני, ואז גם אם זזתי קצת  אני חוזר אל האמצע ביניהם ולא בורח לעץ הדעת. .  

כשיש לי מקום שלי מקום להכל, מכיל הכל במידה וזה לא דוחק אותי החוצה. חוזר מהר למקומי כי מתייחס אלי נכון  – זו חרות ההתייחסות .

ומגן עדן נעבור לנח.. שימו נא לב,  מה הוא עושה? האיש הבריא הזה? היתה בו הרמוניה שאפשרה לו לנוח בנוחות.  זו התיבה, אשר מייצגת אותו ,  , בתוך הכלי הזה, שהוא נח, יש מקום לכל חלקי העולם כולם, חלקי הנפש שלו –  עשיה מחשבה התייחסות –   וכולם ב ז ו ג ו ת !! מקיימים את חוק אלוה ממעל – בהרמוניה בין כל הניגודים..

לכן עלו כולם זוגות זוגות  – להיות שם בבינה. זכרי וניקבי. במקום אמיתי יש איזון בין הדברים  -לא רק חוזק  -גם חולשה המאזנת אותו. ניגודים משלימים .  בין שפע  –  לכלי הריק.. בין זכרי לנקבי. לכן מתנה יפה לחברים היא להביא צנצנת ריקה.. זה לתת להם מ ק ו ם …

 כי תמיד חייב להיות  מקום לשני הקטבים, אחרת אין בינה.  זוהי מהות ה' – זרימה מתחדשת.

אם אני רוצה לעשות שלום עלי לדעת להיות בשלום עם המלחמה. אם אני פוחד ממלחמה   ו ל כ ן  רוצה לעשות שלום  -זה לא יעבוד. אלא רק מתוך הכרות וחמלה של יודע מלחמה. לכן שלום חותמים בסוף המלחמות,  כאשר אנחנו בעלי ניסיון עם כל הזוועות ועייפים מהרג, ומהקרבת שווא של בניינו…

ואלו  שהיו נבערים מדי לדעת בתחילתה של המלחמה עד כמה נוראה היא , עכשיו יודעים וטורחים סוף סוף לרדוף את השלום.. נכון

הזוגיות שלנו נשענת על היכולת שלנו קודם כל להיות לבד שלמים עם עצמנו, במקומנו. רק משם לבוא לזוגיות. . . כל עוד לא אתן מקום לשני הצדדים בי, הנקבי והזכרי בתוכי, לא אוכל להיות בזוגיות! חייב להיות דיאלוג שלם בפנים שם. . מתי אדם לא פוחד ליפול = אחרי שנפל… לכן המגע שם פנימה חשוב בכיוון של שלום.  חייבים לתת מקום לכל החלקים בתוכנו.

נח בנה מקום כזה , תיבה, נפש, קודם כל בתוכו – ואז הגשים אותה בצו האל. לתוכה הוא יכול להכניס את כל האיכויות אשר בעולם, וכולם שם בשלום, כולם חלק ממנו.  תמיד הדבר וניגודו המשלים כך שהם שומעים לחוק אלוה. מדהים .

יעקב – גם אצלו יש עדות לכיוון הזה של בניית מקום: ויפגע יעקב ב מ ק ו ם .. לשם התכוון! הרי הוא בורח מעשיו, עדיין פוחד מעשייה של ממש שלא תהיה בינתית, בוודאי לא רוצה לשקוע בעשיה לא בינתית נוסח עשיו. לכן מחפש מקום לעשות סדנת שנוי. . התמרה…  והרי מיסודו הוא קרוב אצל המושג מקום, כיהוא יושב אוהלים, יושב ומקבל שפע למקומו…

יעקב יצא מבאר ש ב ע  למשימתו זו, ומשם הלך חרנה: כלומר אחרי שכבר שאב וביאר לעצמו את שבע הספירות התחתונות, בבאר שבע,  הוא ממשיך בדרכו והולך חרנה = אל מקום החורבה כדי למשוך שם שפע חדש.. שם מקום החכמה , חרן. בלי חכמה אין בינה זאת יודע יעקב, ולכן הלך שמה, כדבר הטבעי ביותר. כך ימצא מקום .  גם אשה ימצא שם, לא אחת אלא  שתיים, בינתיות .

והנה חידה:    כאשר יוצא הוא מבאר שבע מה הדבר הראשון שהוא רואה בחרן – זו באר~!!! בשדה.. חפרוה הרועים.. מבאר שבע לבאר שמונה, באר הבינה… שם יבאר באר הבינה דרך החכמה. גם דוד, אחרי בת שבע, בא לו שלמה = הבינה. ומתי כל זה קורה?  בחג השבועות כמובן!! מתן תורה מתרחש לו..

אכן זהו החג!!!  קבלת הבינה , הספירה ה 8, כי הכפלנו בעומר 7 כפול 7 מזה נולדת הספירה השמינית! בספירת העומר נעשה השיזור. וזה מה שיעקב עושה בדרכו חרנה בשהות אצל לבן, וחזרה. 

ויפגע יעקב במקום! וכדי להתקרב להבנת המקום, לוקח מאבני המקום והולך לישון. החלום בא מיד  – הסולם מוצב ארצה ב מ ק ו ם  ועליו ה' ומלאכים, צ ב א ה' =  יוצאים ובאים ועולים ויורדים . .

וזא מתעורר הבחור ואומר: וואוו, יש אלוהים במקום השומם הזה, ואני לא ידעתי. כנראה שזה לא בשפע זה בחסר, שם ה' , בחרבה.  בעוני, בחסר!!  דווקא שם = מהפך!  התמרה…

גם בגיא צלמוות לא אירא רע כי אני מלא את ה'. כי יש לי מקום!! ואני לא ידעתי שזה בעצם  בית ה', מקומו המיוחד בו הוא מתגלה לנו,   שער השמיים!! כאן מתחברים עם ה'.  יעקב עובר התמרה, משהו מתעורר בו!! בריקות,  שם ה'. מלוא הכלום כבודו! כי רק בתוך  האין מתאפשרת תנועה חופשית לגמרי. . י המקום רוצה להתמלא דינמית .  לא אחשוש עוד מחסר ולכן,  אם באמת תיתן לי לחם ובגד ללבוש ושמרתני בדרכי זו ושבתי בשלום לבית אבי  –  והיית לי לאלוהים ואעשרנו לך .

יעקב מבין שכבר לא צריך לפחד מחסר, רק לווה אותי ה' ויהיה בסדר. שמרתני בדרך. ותשיב אותי לארץ כנען, אז אכנע נכון, בהרפיה. והכל אעשרנו לך = אעשה בעשייה ישירה, בינתית . עשיר אני, אהיה צינור לרצונך. ארץ כנען היא גן העדן! עלי אדמות .  וכדי לא לזלוג ממנה – אנא שמרני ה'..

  יש להקפיד על חוקי הנוכחות וההתייחסות!!! שני עמודי התווך. 

כך נוכל להישאר בגן העדן ולא נגורש לגולה כמו שבעצם גורשנו. אי אפשר להתאמץ אבל אפשר להשתדל, לאפשר..

כך בהגיע העם לגבולות כנען ומרגלים שולח משה – הוא בודק האם אפשר לשנות הרגלי הארץ העבדותית הנוכחית? כנען איננה גן עדן שמחכה לבני ישראל, אלא הוא סדנת עבודה שמחכה , שיש להפכה לגן העדן.. אוי ואבוי. זו הפתעה. גדול עליינו . הענקים שם … ונהיה בעינינו כחגבים וגם בעיניהם.

רק יהושוע וכלב בן יפונה יכנסו. ההקשבה ללב זה כלב. שכמו לב הוא הבנת הפניה.  יהושוע הוא משבט אפריים לכן יוכל .  כלב מביא ההתייחסות, יהושוע – נוכחות … יהושוע נח על מקומו בנוכחות אש בוערת . על כן  רק שני אלו ייכנסו לארץ בסוף. להראות כמה זה מיוחד .

כנען הוא עולם המעשה , ההשפעה – אבל שם אפשרי לשנות , לעשות התמרה.

בחג השבועות נולד עוד אורך רוח, הסכמה לקבל.. הרוח מפנה מקום לנפש שלא תטרוק והנה יש לך מקום לעומסים, קדימה. . זהו חג השבועות – לידתו של מקום, וממנון עשיה מבורכת  על פי רצונו יתברך . לחיים!

הנה כעת דף כיווני הנדידה ההתקדמות של העם,   ללמוד את סדר החניה וסדר ההליכה במדבר – מהו סדר התנועה של חלקי הנפש כשהם כרב  בדרגת מדבר וכדי שזה לא יתבלבל וייעצר בפקק…

פרק ב , א. איש על דגלו..   

הנה סדר החניה וההתקדמות ..  פרק ב, א –   איש על דגלו יחנו מנגד סביב לאוהל מועד = זהו המקום.

  1. קדמה מזרחה – זהו חוד החנית, המתקדמים וחופרים דרכם לכנען בקבלה נכונה של חוויות חדשות והתמודדות  עם עומסים  – זה יהודה , המקבל שכרו מיששכר ומזובל בזבולון, הם לו  תוספות אנרגיה . הנשיא של שבט יהודה הוא נחשון בן עמינדב – התומך בנחישות כדי להגיע למקומנו, בהבנת עמי נדב – נדיבות העם.
  • הדגל מחנה ראובן  – הם פונים דרומה, זו ההסטוריה מה שהיה כשהייתי בילדותי בכור מרצה –זהו חלק בלתי נפרד מאישיותו של העם, אבל בעבר. שם גם המשמעות וכל ההגדים, שמעון וגד.. זה הבסיס ממנו באתי , מגבה אותי ככה.
  • אחריהם נוסע  אוהל מועד,  כי יש כבר בסיס וחוד… אפשר לזוז
  • ומיד אחריהם דגל מחנה אפרים, מערבה, מן הים, זה העתיד אליו אנו שואפים, להיות אפרים. מטרת על הממתינה לביצוע בדרך אל ועם ההגעה לארץ כנען… ונשיאם אלישמע בן עמיהוד – המשמעות האלוהית בעומקה..  איתו גם מנשה   = האנושיות. ובנימין – מיומנות  כולם יחברו בעתיד להלחמות העם עם אלוהיו ועצמו.
  • ובצפון –דגל מחנה דן, עם אשר ונפתלי – אלו הפועלים  תחת דין כמו שצריך,, כי רק כך זה יעבוד..

אם אני רוצה לנהל דיבור = השתתפות בבריאה, , ממקומי האמיתי,  לא על תנאי, בבריאות, – בורא מחדש כל הזמן  -בדיאלוג במדבר, לא במאבק.. הרי יש סדר פנימי של תנועה שחייב להתקיים,  והנה הוא.

יהודה הוא  הקשב ללב להדהוד הלב.. הודיה והודעה, והתמרה, הוא אלוף ההתמרה כי הקשיב לליבו ברגע הקריטי מול תמר ועשה מעשה של התמרה ליצרו.  אהבת האדם שבו גברה אז, הכרת הקסם של הבריאה, ההוד שלה,  הדהוד של נגודים משלימים . בנחישות..

הוא כעת כגור אריה יהודה על מקומו ירבץ באומץ. עם קשב ללב וחיבור ללב. ונחישות

ואיתו, בדיאלוג , חייבים לקחת בחשבון את יששכר שמבטיח שכר לזולת ולקיומי לא דברים ריקים סתם אני אומר אלא יש שכר לעמלי,  זה עושה משהו. רק אמת לא סתם דברים בעלמא. מעלים עובדות  בשמן הנכון ובאמת – אלו התנאים שיישכר דורש כדי לקבל שכר. . וזבולון מטייב הצמיחה בעושר עם חיזוק צמיחה – זה זבולון בניגוד לקורח אשר בקור רוח רק מקריח. אלא כאן שיפור צמיחה וחיזוקה. לחוף ימים ישכון מקבל ומטעין את הארץ בשיפור הקרקע. זבלן.

לכן -הקשב ללב, נתינה והעשרה –זהו חוד הדברים.. מזרחה קדמה. 

והכלך בדגל אותות, הכל פועל כאן דרך בשפת הסמלים, אגב.

מס. 2 – ראובן , הבנת הראיה והאחריות  , ראיית האחר והאחכ, בפרספקטיבה, באחריות קדימה ללכת,, זה ראובן. ושמעון איתו  -שמיעה ומשמעות ומשמעת. רק כך ינוהל דיאלוג.  וגד –זה היגד בפה – גם מערכת גידים  אשר מאפשרת הוצאה מן הכח אל הפועל.

מס. 3   אוהל מועד  אחריהם, עם  משה אהרון ובניו, למזרח  שואפים להתקדם.  מסע מזרחה אל השמש. גרשון שם  במערב אוהל מועד נושא בעגלות וגם מגרש כל מי שלא שייך לאוהל מועד.. שומר סף .  בצפון המררים נושאי שלד המשכן המוטות וכו השלד. .

 המררים שומרים שם מפלישה. הם שייכים ללוויים, גם הקהתים – חוסר החדות שלהם הוא חובה מול כלי הקודש.  בפנימיות חייב לוי/כהן לא פעם להיות קהה מול שפע האלוהות. חייב לעשות ברכות ובגמישות, ולא בסכין חדה כי הוא בקודש הקודשים שם. קהה. לא חד. בחמלה להיות עם עצמנו בפנימיות הלב  בקודש הקודשים כך. . הקהות הזו מאזנת את הקדושה האלוהית אשר עלולה להרוג לא בכוונה.    אות כדברי ימימה –  די במבט נוקשה אחד של הורה ליצור שרטת נצחית בליבו של ילד. לכן קצת קהות שם לא תזיק. 

הקהתי מקדים את הכהן ביכולת התקרבותו ללב הקודש האךלןהי, כי שי לו יוכלת קההות.. כה-הן הוא חד ולכן נישאר בחוץ.. כך גם סיפור לבוש הכהן הגדול עם הפעמונים שה' ידע שהכהן מתקרב ומפחית עןוצמת אלוהותו המשודרת החוצה, כדי שלא ימות הכהן . קורח רצה לגשת ולפסוח על זה בחיפזון –  הוא היה קהתי נחפז. ולא כך.

4 –אפריים  במערב – עם מנשה ובנימין. ייחודו בידע האפר , יסוד החירות,  החופש האמיתי. ללא פחד מול אש בוערת. כך מתנהל דיאלוג גם מול אש הייצר כדי לאפשר דיאלוג ללא חת . = בסבלנות עם הרצון .  איתו גם מנשה, האנושי, ובנימין שיודע לקלוע אל חוט השערה.. מיומן הוא. כך אפריים מתנהל בתמיכה כפולה זו. ממקומו.

5 – בצפון זה  דן = ששם גבולות לקבל אישור  גם אם בהתפתלות מנפתלי שהוא ממש נופת לי…חוקתית כזו או אחרת . גבול , לאפשר מידה כאשר אשר מאשר.

תמיד דין מלווה חסד, כי נפתלתי עם אחותי וגם יכולתי אומרת לאה על רחל.  להתפתל מול דין נוקשה.

זהו סדר טבעי בתוכנו, כשאנו על מקומנו בחיבור עם ה',  כי אז אנו בדיוקנו זה הסדר. סדר חשוב כדי שננוע במבנה יציב. המאסף זה דן כדי שנדייק .

הכי חושב כאן סדר הדברים איך דבר יוליך לדבר  , מה מוביל ומה מסיים מעשה בינתי, וכו… זהו סדר פעילותם של חלקי הנפש בדיאלוג , בדרגת מדבר, עד לאישור הסופי של אשר …

אם עובדים מתוך פחד שמשהו יקרה, הוא יקרה, כי הוא בראש הדברים. אלא לפעול ממקומנו באומנה מלאה  ב ה'. לא  אחרת.  אם תפעלי ממקומך אז הכלי יהיה על מקומו ולא תצטרכי לרוץ כדי להספיק.  החירות הפנימית איננה תלויה במצב הכלכלי   -זה כמובן משפיע, אבל כל עשייה שתהיה ממקומו של אדם, דווקא אז. זה כל הענין של חג השבועות, לבוא מתורה ובינה בחיבור עם ה'. 

להבשלת פירות מתוקים בחג, חג שמח!  

Read Full Post »

ספר ויקרא עוסק בחיבור בין הקיום הפנימי שלנו לבין מערכת ההתנהלות אשר מוצעת לנו מטעם החוק אשר יסד אותנו. איך לדייק במסע בתוך המערכת הזו, ודווקא לג בעומר הוא זמן טוב לבחון את הדברים, כי  לג בעומר הוא בדיוק 33 ימים בעומר, בעצם שני שליש בדיוק מן הספירה… כלומר התהליך של הבשלת ההבנה, היא ספירת העומר, בה מתחברים כניגודים משילימים כל פרטי הספירות.  משלב ההגדה, הוא הפה-סח, שלב הפרח, שבשבוע הפסח עובר תהליך של הפריה , ואז תהליך ההבשלה של הפרי יוצא לדרך.. פה – רח = פה רוחני הוא… בניגוד לפה-רך, היא עבודת הפרך שעבדו בני ישראל במצריים.

פרח הוא פה ריחני ניחוח אישה לה', וכך אנחנו מבקשים ללכת בפה רוחני, בהגדה שלמה ומדויקת בנתיב ההליכה אליו יתברך. כך מתנהל הסדר הגדול, סדר פה-רח שמשקף את הסדר הגדול האלוהי. אם אלך בדרך הסדר הזו יש סיכוי גדול שגם פרי הבנותי יהיה פרי מתוק וטעים וטוב לאכילה ועיכול, החיים.

מעשה ואמירת ההגדה יש בה חיבור של הגידים(!) = חיבורים= הפעלה של המערכת, כך שאפשר להוציא מן הכח אל הפועל כאשר הגיד, ההיגד,  מעביר תנועה מן השרירים אל העצם ומשהו, בעצם, מתחיל לנוע… ההגדה יוצרת מערכת גידים אשר רק רוצה שישתמשו בה. . אז תצא הפעולה בדיוקה, אי"ה.

על כן זו ספירת העומר ולא ניכנס פנימה לכל פרט, אבל לג בעומר זה היום ה33, והוא מסמן בדיוק את המעבר מההבשלה של החלק         ה נ ק ב י  אל הבשלת החלק ה ז כ ר י אשר יוצא לפועל…

כל הבנה של כל חווייה חדשה, חייבת לעבור קודם כל הבשלה נקבית, בעצם זו ההתמרה, כי שם היא עוברת את ההתמרה הראשונית החשובה כל כך,  היא יצירת הכל חי, המקום  שממנו תצא ההפעלה, הפעולה הזכרית. ההבשלה הזו הנקבית מגיעה לדרגה שמממנה אפשר כבר להסב את הפעולה לעולם הגשמי,  להגשים את הרעיון. לכן שבועות זה חג מתן תורה = התורה יורדת מהר סיני, מן הרוחני גריידא אשר היה רק בתאוריה – אל הביצוע בעולם הגשמי כהבנה בנתית. כך יתבצע חיבור של הבנת לב ומחשבה בעולם המעשה. ללא מאמץ, ויש השפעה בדיוקה על ידי הפעולה הזכרית הפועלת בדיוק ובבחירה, בחירות ,תוך הפרדה ברורה בין זמן ילד לזמן בוגר, חופשיה מאלילים היא פועלת בעולם בשמחה ובתום.

זוהי השלמת המעשה האנושי אלוהי בדרך הטובה. ואז כל מקום שבו התערבבנו  בזמנו בעומס של זמן הילד, כי החוויות היו קשות מדי לעיכול,  כעת שבנו אל מקומנו להיות בני חורין כי הלכנו בדרך ה', במדבר. כאן נפעל ממקומנו בארץ כנען הפנימית, ללא אחיזה  ברגבי עפר , ללא עבודת אלילים .  בזמן ילד היינו עבדים למצב ההישרדות אשר איפשר סוג של בינתיים, ותו לא. שם הייתי במצב עבדות תגובתי למצבי הרוח שלי ולמקומות הכאב השולטים בי. פעלתי מהמקום הרגשי נפשי שלי, כמובן.

אבל ברגע בו הרוח הושיטה לי את היד , נפשי הכבר פחות בוערת הסכימה לא עוד לטרוק את הדלת בפני הילד שהייתי, ואני עובר לזמן בוגר. לא עוד תגובתי בלבד, אלא נמצא במצב ב ח י ר ה , בין גשמי לרוחני, בין עבודת אלילים המגינה מן הכאב – לסיפור על הכאב אשר אני מושל בו דרך המשל..

ילד מתערבב עם הרגש. בוגר בוחר לבנות את המצב הרצוי לו. לא המצב חשוב, יוכל להיות רע או גם סבבבה אגוזים:  השאלה היא  מה אני באמת  ר ו צ ה . כבוגר אני רואה לנגד עיני את החזון, ושואף שמה.  זה הרצון המהותי שבורא עולם יעד לי במהותי, שזו שליחותי ולשם אני הולך. זה הדבר שאני רוצה לקדם, איתו אני צומח ומצמיח, אם לא נסחפתי לעבודת אלילים המצמיחה רק שמיר ושית.

ברצוני הכן אני רוצה לאפשר קיום המצב הרצוי ולא להיות עבד למצוי.. לכן בוגר מבין , רוצה , בונה ממקום של נ ת י נ ה, כי פעם, כשרק נולדנו, היינו כמו בגן עדן כזה,  הכל היה אפשרי כי הכל היה טוב ואמא היתה כל הזמן… כך היה. אחר כך גדלנו, וקרו דברים, ואמא כבר לא היתה כל הזמן, וכדי שלא יכאב מדי  עזבנו את המקום הזה והתחלנו לנדוד למקומות אחרים, שם אפשר לדמיין שאמא עוד פה, והצער שהיא איננה יוצא לדלקות אוזניים, יוצא החוצה… כך הילד מתערבב, עד יעבור זעם.  נאבק.

כל שנה יוצאים מעוד חלק עבודתי לחלק חירותי . פתאם את מגיבה נכון בלי להתערבב, ובשלווה. איזה שינוי מרענן!  אבל כל מעבר מילד לבוגר כולל:

  1. הכנת הכלי דרך עיבוד של החלק הנקבי  – זו ההתמרה הגדולה. זה  נעשה דרך הרחבת וחיזוק הכלי הנשי ב 33 הימים הראשונים של ס.העומר, ב2  שליש הראשונים של כל תהליך הבראה.
  2. משם צומח הזכרי אשר יעשה השפעה בדיוקו ובאופן פעיל   – כאן כבר מתאפשרת הפעולה בדיוקה.
  3. לג בעומר – תחילת הבשלת הגברי. 32 זה בגימטרטיה לב – בונים את הבנת הלב. זה החלק הנקבי, הכלי, ההבנה. ועד שבועות עוד 16 יום =  היחס מול 32 זה שליש שני שליש. למה החלק הנקבי צריך פי 2 זמן ואנרגיה? לטהרה???
  4. בפרשת תזריע למדנו שאשה היולדת זכר  = הבנה זכרית – וטמאה שבעת ימים  – אלו ימי דמותה = ימי הדימום שלה, ועוד שבועיים עד לטהרה = לבניית רירית הרחם בניית הכלי מחדש שיהיה מוכן לעוד ילד או ילדה.   .ביולדה נקבה  – הזמן  כפול.  טומאה שבועיים כי הוסטה ממקומה ממש באבדה את הכלי וביוצרה כלי נקבי חדש. כי הנקבה היא שעושה את ההתמרה ולכן הרבה יותר קשה לה אחכ. אחרי בן רק 40 יום עד לפריון. אחרי בת  =80 יום .
  5. זה כי  צריך כאן זמן הדרכה.   . כי הבת היא כמו מחנכת למדריכי התמרה בסוף, זה שונה מבעל מלאכה רגיל שהוא הוא הזכר. בחינוך צריך לחנוך לנערים על פי דרכם! לכן כפול. ביולדה בת הכשירה האמא מורה לחינוך, מורה להתמרה.

טומאה זה לא דבר רע זו רק עדות לזמן בניה שאין בו עדיין דיוק.  האשה היא שמלמדת לחיות איך ללמוד איך להדריך מורים כדור  רופאים  , כלומר עושי דרך.. זה לא רק מקצוע טכני אלא רוחני רגשי.   אשה נקבה היאה זו העוזרת ללמוד בינה. זה הכל. ולא רק מלאכה.  יעקב ידע דברים אבל לשים אותם בבינה היה לו עוד הרבה ללכת .

צורת הפעולה הזכרית באה לפי הכלי זה – האמא נותנת את צורת ההתנהלות . מלמדת להתייחס לקוצר הרוח באורך רוח. זה הבנות מלמדות . היא תבנית שיודעת ליצור כמה וכמה מוצרים, לא רק שטאנץ אחד  .

אי אפשר לתקן את הפעולה שנעשתה,  אפשר רק לפתח הכלי  לעשות שינוי בינתי בחדש שיווצר. רק בכלי היוצר הבנות לא בהבנות עצמן נשנה, כך יהודה מול בניו, הם כבר הבנותיו הכנעניות,מואביות, לא יתקנם.    עצם הזיווג עם תמר לא תעזור . אבל כן אם יצור כלי מבין חדש איתה. .  הטומאה מודיעה שיש עדיין פיגומים בבניין, וזה כאשר יוצרים מחדש כלי נשי, לכן כך היא בעת בניה מחדש ארוכה.  אבל המ היא נתנה או ויתרה שצריך לבנות ברחם מחדש ביותר זמן? את רוח הרחם.  

הכי חשוב זה לאפשר עוד ועוד חיבורים מול הנפרדות של מגנוני ההישרדות.

עד כמה יוכח כוחי לשאת כאב שייך להבנה הנקבית שיש בי. כי אם אין יכולת לשאת כאב אתה חייב אז לצאת ממקומך לכיוון של הישרדות, להוציא מחלות וכו, ואז אתה עסוק בכיבוי אש או בבריחה, ולא בענין הבינתי עצמו. אז אתה שומר על מקומך על תנאי, סוג של בינתיים, לא החיים עצמם.

הרצון היא האש, והשאלה תמיד היא איך לאלף את האש הזו לכיוון בינתי ולא לייצרי גריידא. כמו הגרעין, האטום… שבא לנו כשעור משל –  זהו התרגיל שהאל עושה לנו קבוע, על ריסון הבערה..  איך להפיק אנרגיה טובה ולא הרסנית . שלום ולא מלחמה. עבדות או חירות.  חיה היא עבד ליצר שלה. אנחנו יכולים אחרת. זהו מותר האדם מן הבהמה.  הרצון הבוער..

אנחנו מחפשים למלא חוקיות של זרימה, של הרמוניה  בין הניגודים ולא הסטה לכיוון זה או אחר של הכאב במחשבה הישרדותית.

הרצון בא לידי ביטוי בעולם דרך החלק הזכרי. הפעיל,  אבל צורת ההתנהלות של המעשה תבוא מן החלק הנקבי.., הרצון עצמו הוא בכלל של ה', אנחנו רק משווים….. האשה היא אשר נותנת צורה לרצון בעלה, כדי שיתנהל נכון . ..

התינוק יוצא מן הרחם, מהחלק הנקבי. רק משם אפשר יהיה באמת לעסוק בבניית הכלי המתמיר שלנו: אופן הפעולה שלנו יושב על בניית הכלי. כשהזכרי יוצא מתוך הנקבי: כאשר משה רועה את צאן/רצון יתרו במדבר, הוא בעצם עוסק בפיתוח כלי אשר יאפשר לו בבוא היום, בעומדו  מול הסנה, לעשות בחירה חדשה, לבחור – ולא לברוח וגם לא לכבות אש הרצון, אלא פשוט להיות… כל זה הוא למד במדבר, בדיאלוג עם עצמו שעשה בעת התנהלות הר/צאן. המדבר הוא המקום בו אדם מדבר עם עצמו בצ'אנל פתוח, תוך כדי רעיית/ראיית הצאן.  שם יגלה את ראיית הרצון כמו שהוא באמת…

אז איפה כל זה קורה? בחורבה. היינו בחסר, בלא גשמי, בשקע המושך אליו שפע, בנ ק ב י!! שם זה קורה. גם משה ההי בנקבת הצור כשראה את ה'!!!  זה המקום הכי נקבי של משה, בהעדר כל, שם הוא פוגש את הסנה הבוער. ומה מאפשר לו את הבחירה הנכונה? הכלי שפיתח בעזרת החלק הנקבי שבו.  רק בעזרתו הוא יוצר דיאלוג עם הסנה הבוער ולא אוכל, ושואל עצמו מה הוא הרצון המהותי שלו? לברר, מה באמת בוער בתוכי, ולא רק ייצר?  .. את היכןלת הזו פיתח בעזרת החלק הנקבי. הוא מול רצונו במידת רוחק כדי שיוכל לזהות צורה ולהבין. היות והוא איש  רצון זכרי, הנקבי מולו מאפשר לו לראות היטב..

אז  – של נעלייך מנעולייך מעל רגלייך, כי אדמת קודש היא כאן, שאפשר בה לעשות צעד קדימה. לא לכבות ולא לברוח..  היה נוכח.  הוא כעת יכול, כי בנה כלי במדבר דרך הדיאלוג שם.. 

רק משם יוכל אחכ משה ללכת ולהוציא את הנפש, נפשו, את העם, עמו, מעבדות מצריים לחירות במדבר,  בדרך אל ארץ כנען – ולא חייבים להגיע!!

 רעיית הצאן וראייתו זו  יוצרת את היכולת לשים גבולות ולהפריד בין לבין, וליצור את המתח הנכון להפעלת הכלי החשוב  הזה  על פי חוק ה', הכלי של ההתמרה, שאין בלתו, הוא  שמעלה את העם מעבדות לחירות פנימיצ וחיצונית.

הרע שם גבול לטוב, הטומאה שמה גבול לטוהרה, וכך הצורה של הטוב והטהור נראיית, ואפשר לקבל אותה ולהחיל בחיים שלנו..

הרעיה שמה גבולות לבעלה, הרעיון שם גבול למחשבה , ומראה את מה שיש להבין . זהו תהליך בניית המידות לכן ההפרדה חשובה. הצורה היא המידה של הדבר.. שרואים את ד' אמותיו.. רע זה חבר שיודע לשים גבול לטוב של חברו.

בחיים שלנו המדבר הוא דיאלוג שאני מחליט לעשות עם העלאת עצמך – זה יביא ויבנה את הכלי .  הדיאלוג הזה הוא ה מ ד ב ר.  לא במקרה למילה מדבר יש קונוטציה  של מקום ריק ושומם   – רק  משם יכול להיוולד החלל הנקבי הקולט את זרע החוויה החדשה.. ומתמירו.

בניית כלי הוא בעצם תהליך ההתקרבות שלנו ,= התעוררות ההכרה. כי יש הכרה שנמה לה… הכרה קצת מדייקת.. הכרה כמעט ערה .. ואז – הכרה ערה פעילה!!! אלו שלבים .

כל זה מתגלה כי ההכרה מתחילה לפעול, ורואה את צורת הדבר בערנות  גוברת,  וכך אלו 4 סוגי ההכרה. השינה, עבדות, גריידא הישרדות .  ילד. 

ההכרה המתעוררת זה  שלב 2, 3 זה הכרה ערה, ו 4- ההכרה ערה פעילה מתחילה.. 5 –ממש הטבעית .  הרמוניה שלמה שם . . ולא צריך להתאמץ בדבר כי זה כבר יציאה ממקומך, אלא רק לבנותאת ההיכל, המשכן וכל השאר יבוא מעצמו.  . מיכאל מוסיף שכאשר עסוקים בזה, בבניה השלמה  – כבר החיים עצמם נהיים כפיים כי ההשגחה תמיד מביאה לך מה שאתה מתכוון אליו בצורת התנהלותך~  נידוי – אתה מנודה. אהבה – תבוא אלייך חב"לז.

המשמעות היא הבנת האחיות  האישית שלך לדרכך וכל מה שקורה בה.  זה מנחם שאני אחראי למה שקרה לי כתינוק בקיבוץ.. .

אחראי לתגובתי, אבל גם לזה שזה בא. הדוגמה הקלאסית היא כנמובן אותו  חבר שאני מבקר, חיים, והוא מקבלני בשמחה רבה.  ממש מריע לי.  אבל בביקור אחר הוא נישאר שקט כאילו, מה? אולי אני אשם במשהו, פגעתי בו. ? לא, אנני לא נותן לעצמי לצאת ממקומי – זה הוא. אבל בביקור אחר אני רואה שהוא מממש כועס עלי משום מה . ועדיין לא אצא כי אני בצדק על מקומי. בטוב. אבל כעדו אני בא ממקומי ומה שהוא עושה או אומר זה עניינו. אני נישאר אוהב ככל יכולתי ולא מושפע מדי.  העניין הוא לא ליפול אז לזמן ילד רק כי הוא יש לו בעיה איתי. וגם לא להסתגר, לא לוותר על רצוני במגע!  נדב מזכיר את הפעם שניפרד מבת זוג שרצתה חתונה מיידית איתו כי אימה על ערש דוואי. הוא אל הסכים, נפרדו.  אחכ האמא מתה,  והיא אמרה לו שלא תעיז לבוא ללוויה, מנוול בגללך היא מתה… אז לא בא. אבל אחרי שבוע היא מנתקשרת בקללות נמרצות – אך זה לא באת, מנוול? כי אמרת.. אמרתי, נכון – אבל איפה הרצון שלך??? ואז הבין. ולמד.   

ומה אם חיים לא פותח לי ואומר לי תסתלק? עדיין אני יכול להישאר על מקומי כי אני לא אשם וגם אם כן זה לאבכוונה, ואוכל לקבל עצמי כזכאי. ואז גם חיים יקבל עצמו בטוב כי זה מידבק.. הלב נפתח .   לא התערבבתי אני לא אשם. עשיתי כמיטב יכולתי .  מקומי איננו מותנה והוא שמור לי ואני בטוב.

מיכאל מציע עוד אפשרות אם חיים כלל לא שם  – לדמיין שהוא שם ולשוחח איתו.. לא לא, הולך הביתה בטוב.

כל עוד אני על מקומי יש בי יכולת לעכל כמעט כל חוויה ללא צורך בפניה להישרדות.  מתי אני יוצא ממוקמי? כאשר אני מהסס בטוב שבי… כשנדמה לי שהאחרים לא אוהבים אותי או סולדים ממני ומנדים אותי. אז אני חש מנודה ומהר מאד עוד מחזק את זה במעשים.

והרי כל אחד הוא לא אשם, הוא כלב טוב שעושה הכי טוב שהוא יכול, אמון על מוקמו וטוביותו,  ולכן לא מתערבב עם תגובת הבן אדם שמולו.  .נישאר נאי בסדר. אין צורך לדמיין שום דב כדי להתנחם אלא פשוט להיות אני עצמי באומץ ובנחישות.  המהות כבר תבחר איך להתמודד.

את כל זה אפשר לראות ולבחון  בהרבה מקומות, למשל –  מי אומר שלום על השביל .. משחק המדרכה המפורסם הוא בדיוק המקום בו אני מנודה ולא אוהבים אותי אם אל אמרו לי שלום. כאן אני נקרא להיות על מקומי בכל מקרה. אתה כן לוקח ללב, אבל לא מתערבב. אתה רגשי, ונעלב, או שמח, אבל זה לא שולט בך , אתה מושל בזה, וכך נשאר על מקומך .

חשובה ההבנה שאין לנו שליטה על מה שבא –  כאן ההשגחה תחליט,  אבל תמיד יש לי בחירה בכל מצב איך לקבל את הדבר. האם להיות נשלט על ידו או למשול בו. וכאן סיפור המשל עוזר בלהיטיב שאת, טוען מיכאל …

 ההתייחסות אל חלק הילד שלי תמיד חייבת להיות ממקום בוגר, אחרת הילדי שבי שולט. . כלורמ אתה חייב ללמוד להתייחס באורך רוח לקוצר הרוח הילדי שלך, רק א תזכה להיות ארך רוח.  . כשתבוא באורך רוח אז הכל יתנהל נכון ודי. אל תנזוף בעצמך על קוצר רוחך אלא הבן וקבל.  לנפש תמיד יהיה לנו מקום!  כאשר צץ חלק ילדי זה ב ס ד ר , בוא חמודי תגיד מה שיש לך לומר. אבל האב הבוגר יחליט איך להתנהל כתוצאה מכל זה. הבוגר יחליט.  ממקומו.

כך אדם בבוקר לא בא לו לקום,  חזק אלא להישאר במיטה. זה הילד. הרצון הקטן , של הקטן.. תמיד יש קושי עם המעברים, ומיטה היא כמו רחם חמה, איך להתנתק מחיבור שכבר יש לך ולעבור אל  הלא מחובר עדיין.. זה הקושי. אפגוש את הילד שרוצה להישאר כשאני חווה ומזדהה עימו,  לא נאבק, אבל דואג שהרוח תושיט לו את היד והנה הנה, בוא בוא, אתה לא לבד אני איתך נתחבר לחיים . הילד כך מקבל חניכה על פי דרכו!!

 הוא יכול כעת לעזוב ומודה ומרוחם. גם החלק ההורי כמובן חייב להיות על מקומו ולא לבטא עצמו בכוחניות: אתה חייב לקום.. ממש לא. אני אבחר לקום כי קיבלת אותי כלא קם, ואז הלב מקבל  זמן להסכים ולהבין ויש מקום לחוויה ואטאט זה קורה בטוב.

האהבה מכסה על המרווחים.. ועושה את החיבור.

ויתעבר ה' בי, למענכם… כך משה. אני בהריון עם הבינה בתוכי, וכל זה למענכם, להביא לכם את צורתה המדויקת.. אני איילד את הבינה אצלכם, הרי אני בתוככם כטוביות בלתי מותניית. דרכה אני איילד בכל אחד מכם את הבינה, בעזרת המשה אשר בו!!! כך תהיה לכם בינה, ותוזמנו לגדלה ולטפחה ולהביאה לבגרות.

המילה בחירה  באה   מלהיות ב ח ו ר , להיות בחורבה, בחסר – רק משם אפשר לבחור כראוי.  מקבלים צורה של חור ואז את הבחירה הזו להיות בחירות.. וזה לא שאני עכשיו בוחר בצורה פעילה, שוקל זה או זה – אלא מתאפשרת  ב ת ו כ י  בחירה!!  מגלה בתוכי בחירה בדרך מסוימת, בינתית, אבל היא תתגלה רק מתוך מצב של חירות בתוך החסר, הבור. הבחירה באה  מ י ד י ע ה , לא מהתלבטות. התלבטות זה מאבק, הידיעה מה אני רוצה באה מתוך החסר שאליו נמשך השפע ומביא לידיעה.

הבחירה באה במצב בו את מבחינה שאת שותפתו של בורא עולם וזורמת איתו בנתיבו, עושה רצונו – והבחירה בעצם להיכנע לו, למקום הטוב הזה, לזריהמ החופשית הרמונית שבה הבחירה היא מבפנים. . לא את בוראת עולם ולא אתה מרפא, מיכאל, אלא אתה מסכים לזרום בדרכו ואז אתה מתרפא,  בהיסח הדעת…

גם הבחירה שלא להיכנס למילכוד הרגיל של כעס וחרטה, היא כבר בחירה הנובעת ממקום חדש וטוב של זרימה איתו . לשם מביאה האהבה, וההומאופתיה לשם מתכוונת.  זו אילת מדברת שכעת היא מבחינה מה שלא הבינה קודם, כי היה תהליך של הבשלה אצלך , אילת, אומר נדב. אי אפשר להבשיל פרי בכח, רק לאפשר  לו .  איפשרנו דרך הומאופתיה – היסרנו מיותר.  ברגע בו  עולה בי הרצון לתקן לבחור יש לי פתאם כח לבחור נכון כי  המרכז החקלאי בי קיבל תקציב  לאפשר הבשלה של הפרי בתנאים טובים יותר, בלי לשלם מסי רצח. אילת .

ג'ו ביידון נשיא ארהב מספר איך פגש את גולדה בימי מלחמת יום הכיפורים, ולשאלתו היא אמרה לו שהסוד שלנו כאן לנצח זה שאין לנו ברירה, כי  אנו מוקפי אויבים. אין לנו מקום אחר לאן ללכת.ומי לימד אותנו את זה. פרופ. היטלר!! הוא שכנע שהשנאה אלינו אין לה תקומה וחייבם למצוא מקום משלנו.

התעוררות הרצון לתיקון באה לרב מהסבל, מזה שהנמאס לנו לסבול, כי  זה ביזבוז זמן ואנרגיה. . בהפרדה בין זמן ילד לזמן בוגר,  ומה שמיותר מיותר,  מיכאל מנזכיר את העקדה בהקשר זה. אבל נדב אומר ששם זה לא הילד על כל אליליו אלא דווקא הבנת הצחוק! בלבד.. כי היא הבנה לא מושלמת, היא רק שלב  של דיוק חלקי. הוא מקריב כאן לא  ילד אלא הבנה בלבד,  אייל במקום ילד נדב איך שהוא יוצא מזה בשלום .  רק הבנה.. הבנת הצחוק המקוטע נשימה,   ויש  להחליפה כי הזרימה עדיין מקוטעת בצחוק הא הא הא לכן הגיע הזמן להקריבה כדי  שייכנס ה 'ה'  לאברהם ושרה. נונו.  המחלוקת היא על היקף הקרבן…

זרימת הצחוק היא דיוק מתחיל והגיע הזמן להתקדם.  צחוק בא כשמשהו לא מובן לנו, אנחנו עוד  לא בבינה שלמה, ואז אני בצחוק יוצא מן החוק ומסתכל מן הצד.. זו הדרך לשרוד אי הבנה וכעת נתקדם בהקרבת יצחק. זה נכון, כך מיכאל,  אבל זה גם הילד כולו כאקט גדול מאד. לכן עקידה – לתת ד' מידות לעקה-  ולא רק לצחוק, נדב. עקדה זו עקה שבאה אל מידותיה, כך נדב.. זו מטרת העקידה.

אבא של נדב היה מגיב על משהו לא מובן לו בצחוק על זה..  כך הומור הוא גשר על פני מים סוערים . חשוב שיהיה צחוק  אבל גם להשתלב. קח את בנך יחידך אשר אהבת, כן שמו יצחק אבל הוא גם הבן היחיד אשר אהבת.. גם וגם.

וזה מחבר אותנו להבנה שזה לא שהנתינה מראה כמה אני אוהב, אלא להפך – האהבה שלי היא פונקציה של כמה אני מוכן לתת. מי שלא מוכן לתת לא יוכל לאהוב. וגם מי שינסה להתאמץ לתת…אם את ברוגז, ואני פחות אהוב  שלך,  ככה נעלבים ומתרחקים. אבל אם אני מבין שהנתינה שלי חייבת לא להיות תלויה באהבה  – זה ישמור על האהבה.  כי ממקום בוגר האהבה היא תוצאת נתינתי ואני יכול לבחור להמשיך לתת לה וכך לחזק את האהבה. ככל שאהיה בנתינה ללא תנאי לקיומי, גם אם אני בלתי ניסבל – כך תגדל אהבתנו .. לאפשר, זה החלק הניסי של הנתינה…  חסד ואמת – בחור שבאו מחו"ל לחתונה של האחות כאן  – אבל  האבא ראה שיומיים לפני החתונה יש יומולדת של הבן והציע שיומיים קודם יבואו כולם אליו.  הם לא רצו, זה היה להם צפוף,  והוא נעלב נורא..  ואז ניזכר שבעצם  עדיין הוא רוצה  כן. אז יעשה בכל זאת, שלא יבואו..  כשעבר לו העלבון על בנו החליט לעשות ודי,  מי שרוצה שיבוא. אבל אז הבין שלא כך –אלא יפעיל רצונו ו י ד ב ר    עם כל אחד ויזמינו אישית  -זה מה שנדב  הוסיף לו בפגישה שיראה את רצונו האמיתי, שזה חשוב.  כך עשה בנתינה מיוחדת לכולם על ידי מילים מזמינות  -זו נתינה אשר מביאה אהבה. !!  כשאתה אומר לכל אחד כמה חשוב לך שהוא יבוא. זהו חסד ושמחה כי משקפת את הרצון .  אמרו להם.  אכן,  ד ב ר  אליהם!!!אתה לא מוותר עליהם… וכך קרה. הוא ממש שמח להיות בנתינה לקיומו ובכך להבטיח את האהבה.

כך הורים שלא היו בלידת ביתם את הנכדה, היא  אמרה לא לא, תבואו בעוד שבוע. אבל אז התעורר רצון באמא לבוא. היא באה ודי. ועזרו וזה היה מאד מאד מאד מוצלח ונחוץ!  כי היא ככה הביעה רצונה והלכה עימו. אמרה לסבא, אתה לא רוצה אל תבוא. אבל זה היה נהדר. אני רוצה שתבוא והוא בא, והיה טוב !! איזה כייף שלא שמעת רק למילים אבל הבנת את רצוני האמיתי .  זו נתינה אקטיבית של האהבה.

ונדב על עצמו ועל חבר שאמר שלא יבוא לטיול הגדול אשר נדחה להם כבר כמה פעמים. נדב אמר בסדר אבל אז התנער בו רצונו ואמר לחבר אין מצב שאתה לא בא…  בלעדייך זה לא יהיה אותו דבר. דבר אליה, דבר אליה ואל עצמך ובוא. כי אם לא אז נבוא לביתך וןניקח אותך בכח…  ובא. והיה נהדר. איזה כייף שלא ויתרתם עלי, אמר . וזה כל ההבדל, מיכאל.  המנודה..

והכי טוב זה הסיפור על החברה של נדב,  שממש דרשה שיתחתנו תוך שבועיים, רגע  לפני שאמא שלה  ניפטרת .  לנדב זה לא היה מתאים. אז נפרדו סופית. האמא נפטרה. הו7 רצה לבוא ללוייה אבל היא אמרה לו שלא תעז, מנוול. אז לא בא. ואז היא בטלפון חתיכת חרה איך לא באת.. כי אמרת לי… אבל מה עם הרצון שלך???! איפה אתה??? ואז הבין את חשיבות הרצון האמיתי שלנו . כי צדקה ממני… ועבר התמרה הנדב אחרי זה.  לקבל אחריות לרצון שלו ולא היות בעבדות לרצון של האחר כי אין דיאלוג בלי חסד ואמת שחייבים להיות לשם דיאלוג אמיתי ואל תעזוב דיון ואי הסכמה במצב של הילד שולט. תמיד דרך הבוגר.

הבה נפנה אל הפרשות, הר סיני וחוקותי  =כאן לומדין את תורת ההתייחסות שלי אל המעשה האנושי אלוהי.  כשזה מתאפשר להתייחס נכון אל קיומי הכואב , אשאר על מקומי ומשם אני יכול כמעט הכל כי רוחי רוח עז. אז גם יש חבור עם האחרים כי אני על מקומי. לשם פני.  להיות בנתינה אקטיבית לקיום שלי.. אני מתייחס אז בידיעתו אל ליבי הטוב. אין להתבונן על הקיום הכואב מן היציע – זה צחוק עושה לנו, זה ההומור הלא מעורב, מיכאל. אלא להתבונן ממקום איכפתי בלי שזה יאיים עליי. זהו מקומך! לשם פנייך. מי שמתעקש להישאר בהומור סוציופאצי המתנכר ומתנשא  – לא יחיה.  
זו העדות, היא העדות  – אתה מגיע  ע ד   אלייך עד לבן החצי שנה ועוד קודם. תהיה  שלם אם אתה בונה עדות באהל מועד.  . עדות זו  'עין במידתה' כלומר איך את מתבוננת מאיזה מקום את מתבוננת , באהבה ולא בציניות . זו העדות . 

בהר סיני –שם ביחד עושים  לקיומנו. הכל כולל שמיטה וחוקי היובל,  עוסק ביחס לקיום המהותתי שלנו  .  היחס שלנו לקיומנו. הכל, כולל שמיטה ויובל, הכל עוסק ביחס לקיומנו המהותי. היובל הזה המקור ליבולים ממנו אני צומח  ממנו הפרי יבוא , כשרונותי  עשייתי הטובה.. זה משם. וכדי שיפעל חייבם לתת לו מנוחה וכבוד. הנפש האדמה.  הכל ממנו השפע יוצא לעולם . כל חוקי העבדות וכל אלו קשורים ליובל . יש להרפות מחפירה בו. הנח לנפש!!! כך יוכל אדם להרפות מאחיזתו ולחזור למקומו. הבה נהיה בזרימה טובה.

הארץ היא עולם העשייה ושם היובל מאפשר פרי.   לא על הלחם לבדו . .יחיה אדם אלא על כל מעשי ה'..  כי לי בני ישראל עבדים .. שהוצאתים מעבודת . אל תהיו עבדים למצב, למצבה,  לכן לא מצבה ולא פסל – לא לפסול שום דבר . ולא אבן משכית – אבן חן לא תייפיפו הבנותיכם.  שכיית חמדה היא אבן חן. שחיית חמדה היא כשמישהי עם בגד ים זעיר שוחה. .(מיכאל).  את שבתותי תשמורו.

בהר סיני זה המקום הרוחני . ה רררררר.. סנה הנס..  ה ר' מראה את הרצון הנע בין הקטבים רררר.

ערכך = אם תלך בחוקותי בבינה, ותפעל מזמן בוגר,  ברצוני – ערכך היה גדול. אבל אם לא, תאבד מערכך ותהיה מנודה וחולה..  מאד פשוט – אתה קובע את ערכך, בקבלת עצמך כמו שאתה ולא על תנאי של טיפול זה או אחר. זה הסוד. חוקיות הנפש רודפת אחרינו. ואם לא נשים לב נאכל בשורותינו כי לא שמנו הבנת לב . קרי זה במקרה שהייצר מתפרץ כמו בקרי לילה. .

 ערכך הרי קבוע על ידי ה' , אבל אם אתה מוריד מערכך אז בפנים אתה בעיינך שווה פחות . הכל אצלך .  ערכך שונה משל אחרים – אבל קבוע לטוב.

אמן!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: