פרשת שלח 2022
נדב מספר איך התגלה לו סוג השפה העברית כמכילה את סוד היהדות, שהוא מביא בדבריו. כשהיה בן 26 עבר חוויה מיסטית של קול שדיבר באוזניו.. הגילוי המהפכני הוא כפול: שכל סיפורי התורה הם סיפורים אלגוריים על הפנימיות שלנו, וכל הדמויות הן חלקים פעילים נפשית רוחנית בתוכנו, סיפורים אלגוריים שנועדו לעזור לנו בתהליך הגדול של ריפוי/תיקון/התמרה/ הליכה לקראתו יתברך.
והדבר השני היא השפה, אשר משורשיה צומחת בצורה אינטגראלית ובלתי נפרדת, ובמילה כלול הכל, והכל על בסיס העיקרון האלוהי של שאיפה להרמוניה ומשפט צדק…
זה לא ימימה, מסביר נדב. היא עיצבה דברים, סיגנון, אבל הסוד הזה הוא שלי.
כעת נעמיק במה ששחר כתב בווטסאפ יפה כל כך.. על הגר וכו.
הנה –
בפרשת לך לך, שרי עדיין איננה שרה, ואברם הוא עוד לא אברהם. ולה שפחה מצרית ושמה הגר. יוספה החכמה שמה לב שאולי את הגר קבלה שרי בעת עזרת ההישרדות המיוחדת שתרם להם פרעה במצוות ה', כאשר לאברם נגמרה האנרגיה לתהליך תוך כדי תחילת הדרך בארץ כנען. ה' שיחרר אותו מהזוגיות לזמן מה כדי שיאסוף כוחות… פרעה לוקח את שרי ומחזיר אותה בריבית דה ריבית שה יא הרכוש וגם הגר… השפחת שרי, הגר , הגם שזה לא כתוב אבל הגיוני, סביר. גם כתוב שהגר היתה איתם כבר עשר שנים…
עצרני ה' מלדת, בוא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה.. כן כן , וישמע אברם בקולה בפקודת ה'. . יוספה צדקה. הגר – גר זה פחד, ואברם ושרי לא רחקוים מזה כי חסר להם ה 'ה' בשמם, ולכן אין להם יכולת להבין בצורה שלמה . השם מעיד על המצב הקיומי, מסתבר. שרי עדיין פוחדת, והגר היא שפחתה בהתאם. אבל כדי להיבנות ולהיות מסוגלת להבין כראוי, יש להניע את התהליך .. אולי עם הפחד של הגר אברם יראה את צורת הפחד ויבין אותו כמו שהוא ואז יחנוך לשניהם על פי דרכם… ואז נלך הלאה. נסה, נסה להבין דרך צורת הפחד ההגרית, אברם.. אתה איש החסד הלא בינתי בינתיים . לא מספיק מולי עדיין לא נימול הרי. זו נתינה מתוך פחד של אברם.
תבין עם הגר, תמשיך לשרוד ולהתחזק מהגורם המחליש, כמו בעבדות מצריים, בינתיים, אבל בסוף נצא לחירות, בסוף ניבנה. שניהם במקום מיצרי בעצמם, ולכן רק עם צורת רצון הגרתית הוא כרגע מסוגל להבין . . בסדר. ואז – מה שנולד מההבנה הזו הוא צורת חסד – אבל מצרית. דרך התנהלות הרצון שלו תהיה מיצרית. ישמע אל -יודע להקשיה לעצמו בטוב – אבל אז פועל אימפולסיבית, מתוך פחד, כי אימו מיצרית . כשנזרע זרע חסד בתוך מיצר, נקבל חסד במיצר –מבוהל, הוא הוא ישמע אל .
מה יגידו , איך יקבלו וכו – כך אנו כדי לשורד בילדותנו . לרב. כך מישהי שמפחדת מבעלה , וכך לא נותנת לעצמה לנוח בבית להיות עייפה ואז הפחד מאפשר לה למצוא כוחות לפעול בכל זאת כי לא מצאה מקום לעייפות שלה עדיין, וחיבת שם את בעלה מעליה בפחד, וכך מתפקדת על תנאי – זו דוגמה קלאסית .
כך זה עובד גפם עם שרי' היא מידת הדין שמחייבת לעשו, צמה שצריך, מאותו פחד..אני צריכה לעשות עוגה – זה ישמעאל! התניית העוגה כי צריך ולא מבחירה שאני רוצה לעשות, בשמחה, וזה ההבדל. זה הזיוף הסטנדרטי . זה ישמעאל. כי לא יודעים לבחור ופועלים בכח .
ישמע אל הוא אכן הקשב לאל – אבל דרך החלק ההורי מיצרי, , כי צריך ואני מפחד לא להקשיב.. הרבה קשיים יעבור בחייו, ישמעאל, לכן נהייה רובה קשת.. כך הוא הצירוף של חסד ומיצר, גם וגם, וקשה להרמן אותם כי הם לא ממש ניגודים משלימים אלא בעלי איכות שונה במהותה.. רק שתי הבנות שלמות כמו אברם ושרי, חסד ודין, יכולים להיות זוג, ובינו זאת כששניהם כבר אברהם ושרה.
הוא עושה טוב, ישמעאל, רק מתוך איום הורי של: תתנהג! מואב הוא, מו אם.. אין כאן הבנה ואל תהיה הבנת לב.. הוא כמו עושה את התורה קרדום לחפור בה, מצוות אנשים מלומדה, כמו הרבה מידידינו הדתיים הקיצוניים, ישמעאלים שכאלו . הפחד מניע אותו כי חושש לא לשמוע בקול ההורה.
'אבנה ממנה' – זוהי הישרדות, זה בסדר גמור בינתיים, ומשם אגיע למקומי.. ואכן, בבוא הזמן ה' פקד את שרה בינתית, ונולד יצחק, הבנת הצחוק וכו. זו ההבנה הראשונה בדרגת מ ד ב ר – זו כבר זרימה גם אם מקוטעת, בכיוון של מילה ובכוונה שיש בה סמל שמודיע עצמו. מול הקושי אני צוחק.. בינתיים. צחוק של מבוכה , שאומר משהו כבר. אחרי העקידה, צחוקו של יצחק כבר מלא חמלה , צחוק יהודי שהוא ברירת ביניים, סוג של בינתיים, לפני הבחינה הממשית . יצחק נימול, אבל גם ישמעאל היה נימול, הבינו נא,, בן 13 היה. בעוד יצחק בגיל 8 ימים, כראוי . בן 100 אברהם. צחוק עשה ה' לשרה. . מי מילל.. וייגמל הילד. בגיל2-3/ ישמעאל אז בן 17.. משתה עושה אברהם לכב. יצחק. משתה ביום היגמל יצחק.
ותרא שרה את בן השפחה המצרית מצחק = הפוך מיצחק, לא מאמרי אלא זב.. זה בעצם מאונן.. עושה ביד… שופך זרעו לשווא וזה הפוך מכיוון האלוה. זהו חסד ללא דין, של ישמעל.. ככה זה כשהאמא מצריה. אין שם כלי לקבל את הרצון הזה, ורצון ללא צורה, ללא צורת התנהלות, לא יכול לעבור התמרה. בן המצריה, כשהוא פוגש רצון/כאב להתמרה – הוא פורט את הקושי דרך פריקת הייצר. הוא משועבד לייצר, היינו חסד ללא דין, מישהו מרגיש ישמעאלי לגמרי..
בן האמה.. כןכן. הבנת היד. אוננות . לא ירש = לא יהא עני , דין – לא יוכל לחוות הדין האלוהי כמו יצחק. עוניי מ ה' זה הדין .. כך נדב.. לרשת ארץ מובטחת ז אפשרי רק כאשר אתה נח בכייף ברש, עוני, חורבה, אין . מי שלא יכול – מגורש – פחד =גר -מהעוני = מגורש. לכן גרש את בן האמה הזו, לא יוכל להיות עקוד על העצים לחוות מוות – לא ישמעאל, לא הוא.
ישמעאל הוא חלק הכרחי בתוכנו, וגם הגר, נציגי ההישרדות של בינתיים – זהו חלק מתהליך הבניה, כי כל הליך של בינה בתוכנו מתחיל בהישרדות גריידא.. כך, דרך התחזקות מהגורם המחליש. מפחד, מחוויה קשה מדי לעיכול אשר גרמה מהומה והליכה להישרדות. אחרי 430 שנה בלבד כבר יוצאים מעבדות לחירות . . .
לכן ישמעאל שבתוכנו חייב להיות גיבור חייל. הנה עבדתי עם בחור אשר כל הזמן מנמיך עצמו שהוא לא באמת שווה כלום . . יש חלק שלא מקבל מקום? הערך העצמי . ה ב ו ש ה. לא רוצה להיראות טיפש ומגוחך שיצחקו עלי, לא לא. מגוחך . הבושה לא מקבלת מקום ראוי אצלו ואז היא משתוללת . איך אתן לה מקום?? בוא ננסה לשנות יחסך, את הפירוש שלך לבושה.. כשתתחזק, בושה תהיה ענווה, צניעות וכו. כך גם היה משה, העניו . לא רצה לבוא אל בני ישראל, גמגמן..
בושה היא בעצם תחושת אני לא שווה כלום. אדם וחווה מחוץ לגן העדן – ויתבוששו –ברגע שצמחו לנו עיניים חיצוניות לראות עצמנו אנו בכאב על הנטישה של גן העדן ועל היותנו כבר לא פנימיים זורמים אלא חיצוניים שמנסים לחזור.
הבושה אבל מכוונת אותי שאחזור פנימה, יש לה תפקיד חשוב בתהליך – – היא מסמנת לי שאני בצרות ושאני בהישרדות ושאני מתחזק כרגע מהגורם המחליש, ומבחינה זו בושה היא הצעקה הכי גדולה לחזור לטוב , לגן העדן!!
ברגע בו אשנה יחסי לבושה ואתחיל להודות לה על שהפנתה את תשומת ליבי – תתחיל חזרתי פנימה. אז הבושה, וכל רגש 'שלילי', הם מתנה גדולה, כמו כל עבודת אלילים, כמו חרדת נטישה – הכל טובה! אם אעשה עבודה. אם אהיה פנימי.
הביישן שומר על עצמו בעיניים חיצוניות נזהרות – וזו היא הדרך הראשונה בה אדם שומר על עצמו מכאב – הבושה. מתבייש להיות הוא כי זה כואב מדי. ואז הוא נזהר ולא מבליט דברים מסויימים. בורח מעצמו . כך שורד את החוויה הקשה מדי . כי עוד אין לנו את הבנת הלב אשר אמורה לספוג את הכאב. ההבנה היא שסופגת את הכאב, כזכור.. עכשיו כבר יש לך.
כך מנוף חיצוני כמו חרדת נטישה או בושה מאפשרים לנו להישאר ולהישמר ולא לחטוף עוד כאב שיחליש אותי. מוגן מכאב, ומאהבה…
הבושה ומהותה שומרת עליינו שנישאר לעבוד את הקיום ולא את הדימוי. איפה שאני עובד את הדימוי –מיד נכנסת הבושה וגורמת סבל גדול.. אז אתה נהיה מודע שיש קושי, ומחפש תיקון.
עד שלב מסוים חייבים לעבוד עם התחזקות מהמחליש. אבל כאשר הבושה מקבלת מקום ולומדת מידתה – היא משרתת אותנו בצניעות כענווה או צניעות .
צחוק הוא ראשית בינה. כי אפשר לומר כמו אבא של נדב – מה שאני לא מבין לא קיים. אבל מי שיודע לצחוק נוכח הלא מובן – הצחוק משאיר לו פתח שאולי יביו פעם וזה רק קצת מביך כרגע ..
גרש האמה הזו עם בנה… וירע בדבר בעיני אברהם.. אל ירע בעינייך, שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע! וגם את בן האמה הוא בנך הראשון – לגוי אשימנו ויהיה לו מקום בנפש..
על העברית:
על השפה העברית קושר נדב את ההלל – הרי איתה הוא משחק ללא הרף ושואב חכמה משורשיה.. ובכן, פועל בה העיקרון של ההתמרה מגשמי לרוחני – בכל מילה שלה – יש דחיפה והוכחה לתהליך העובר מהישרדות = לצמיחה, ודרך שיח ענפיה היא מאמירה לרוחני!!כי שיטת השורשים היא שיטת צמיחה ומן השורש אפשר ללמוד לאן ולהצמיח לכיוונים שונים את המילה ומשמעותה.
בשפה ארצית גשמית רגילה אחרת, כל מילה היא לכשעצמה לעצמה, ומצרפים לה מילים אחרות . אבל כאן בעברית זה מעשה שזירה נשזר.. מהשורש יצמח צמח שלם, שיח שלם יצמח משם.. שפה בינתית חקלאית . . ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר.. לחם הוא בא מעשיה בינתית . ורגש זה המים… -.
כך הלכה וטעתה במדבר באר שבע = היא טועה בין הספירות ולא מבינה כי מצרית היא .. ותשב הגר כמטחווי קשת = התרחקות מן הקושי שלא יכאב לי מדי מותו.. תמיד שומרים מרחק מן הכאב, מסכנת אפיסת הכוחות .
הגר היא הדוגמה לשורדת נואשת אשר מקבלת קיום מ ה' כי היא סמל להישרדות החשובה, היא דמות בתוכנו . לכן יושבת כמטחווי קשת שלא אראה במות הילד..
כאשד באה חוויה חוזרת קשה מדי, אנו יוצרים פחד אשר שומר עליינו מן הכאב האפשרי הזה, שמודיע מיד: לפחד! ולא להתקרב לחוויה הזו שפעם כמעט הרגה אותנו, סמלית .זה מטחווי קשת. מרחק הכרחי לגיטימי .
הוא היה גיבור שרבה הרבה קשיים – כך הוא דפוס ההתחזקות מהגורם המחליש זה החסד שלה המתנהל בצורה מיצרית . כך גיבור. גם הכעס שלנו, למשל, הוא גיבור חיל אשר לא מוותר עליינו ברגע זה, כמו הצעקה שלי על הנהג ההוא שכמעט דרס אותנו. הכעס מגן עלי, אך זה במאבק. הבלגה אסורה אמרה ימימה ויש לתת מוצא לכעס לקנאה מיכאל נתן מוצא לקנאה וזה יפה אל תצטער ימימה אמרה יש לך הצדקה. . . זה לא היה מדויק אבל עד שתופיע הבינה בלב זה לגיטימי להוציא ככה…
דויד פנה ללמד בני יהודה קשת, התמודדות עם קשיים
כעת פרשת שלח – יש הקבלה ממש עם לך לך!!
שלח:
במדבר פרק יג…
מיד אחרי בהעלותך = איך עולים מעלה אל הרוחני, ומקייימים מה שעולה ברצונו של ה'. באורך רוח – כעת כדי שכל זה יקרה , יש לברר המצב בפנים. לכן נשלח שליחים מרגלים אל תווכנו לבדוק את השטח המיועד להתמרה. . .
שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען . האם שלח זה ללכת לכיוון חטא שיש לתקן? נדב אומר שלח שי בו ל ח ו ת רגש שיש לתקן. כן, שנינו ביחד וכל אחד לחות .
אשכל ענבים זה המבנה הבינתי – אש בכל . .עלו בהר.. 2000 שנה אמרו בשנה הבאה בירושלים והמשיכו ללכת במדבר בגלות וזה מה שיצא בסוף כאן בארץ – שורדים עובדי אלילים . תתרשמו.
העמלק והחיתי יבוסי כל הפחדים והאלילים יושבים שם בארץ באופן טבעי שזו נפשו של האדם ושם הוא רוצה להתנחל בע"ה, כי הגדה המערבית כבר מלאה.. ..
תמיד יש כלב בן יפונה ויהושוע בתוכנו אשר מעודדים את העם.. אבל העם אומר לא לכל, אין סיכוי. הם ב ב ו ש ה מ גדולה. נהיה בעינינו כחגבים , וגם בעיניהם..
ברגע בו נולד רצון –איתו מיד נולד גם הפחד מהכאב של ההגשמה.. עקרונית אין בעייה עם הפחד: אני פוחד, ואני ממשיך ללכת ולהגשים את רצוני למרות הפחד מן הכאב.. הבעיה היא הפחד מן ה פ ח ד ! הוא הוא הבעיה, שהפחד יכלה כוחותי ואגיע לאפיסת הכוחות המפורסמת, ממנה חושש כל יצור חי יותר מכל..
כי אם אני פוחד, מה הדרך המהירה להיפטר ממנו? לוותר על הרצון! להרוג את הרצון, לבשלו בחלב אימנו…
זה מה שהכי מונע נתינה לקיומי ולבשל גדי בחלב אימו היינו לדרוך במקום ולא לעשות את הדרך. זוהי ההישרדות במהותה. חוזר חלילה…
כך אוותר על רצוני להזמין נערה חמודה לרקוד ואני מוצא כל מיני תירוצים למה לא כדאי, עזוב.. הרגתי את הרצון, ואת המשפחה העתידית .
סוזי מספרת איך הרגה רצון בריקוד שלה שהיא כל כך אוןהבת כי… זה לא לרמה שלי אני ותיקה הם רק מתחילים משהו כזה.. יש לתת מקום לפחד.
חגבים -משהו שחג רק דרך אגב לא ממש. ונירמס בקלות . כאלו אנו.
כולחם בוכים בלילה ההוא אבל מפנים הכעס אל משה ואהרון למה בכלל יצאנו מצריים בואו נחזור. וכל מה שאומרים יהושע וכלב לא עוזר. הם לא מסוגלים, עדיין. ליבם לא נכון. אפילו שסר צילם של הכנענים. כי לחמנו הם –בידינו הם אנו העושים אותם כמו לחם ויכולים לבטלם ולעכל את חווייתם ולהתחזק מהם כמו במצריים שניצלנו את המצרים..
סר צילם –זה החלק המיסטי המפחיד של כל יצור. אין מה לפחד. . צילם סר מהם – אז יש להם צורה ברורה כעת אפשר להכילם ולעכלם!! בעוד אנו באים עם אור הבינה אור ה' ויכול נוכל להם בקלות. כאשר לא רואים ברור מיד הפחדים שלנו אנו מדמיינים דברים לא טובים . . אבל כשמישהו מדליק את האור, רואים אותם ברור ואפשר להבין אותם, , ולהוליד מצב חדש ללא פחד.
אבל כאן מתגלה חולשתו האנושית של ה'. נוכח האכזבה הוא מתלונן – עד אנה ינאצוני, – בקוצר רוח וחוסר אמונה, עד מתי יהיו בקוצר רוח וחוסר אהבת התהליך.. הוא מתעייף, ונהיה בעצמו קצר רוח. זהו צד מרתק במקרא – הנקודה האלוהית אשר בלב האדם בהתגלותה האנושית. היא אנושית, לכן מתעייפת. בא לו לעשות את משה לגוי גדול, ואת כל העם להשמיד. לו היו כולם מושים קטנים כאלו.. היה יכול להיות כל כך קל וטוב. הם בהמות – לכן אכה אותם בדבר… איזה שטויות הוא מדבר כאן אלוהים.. זהו הניצוץ האלוהי אשר בתוכנו, שהתייאש.. אבל משה, דמות הטוביות הלא מותניית, עוצר אותו ואמרה לו את האמת: כולם יצחקו עלייך שהעלית אותם רק כדי להמיתם במדבר. לא לא. מבלתי יכולת ה' להביאם להגשמת התהליך זרקם ככלי אין חפץ בו כי הוא התעייף, הבחור.. הוא רק בן אדם..
בפנותו לחלק האלוהי -האנושי אשר בתוכנו, משה מסביר את חוסר התוחלת בדבריו של ה'. . אתה הרי ארך אפיים, איש חסד שנקה לא ינקה פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים, אל תדאג, הכל עובר הלאה לדורות הבאים לריפוי.. סלח נא לעם הזה . וה' – סלחתי כדברייך, היינו יש משהו בדברייך שמאפשר לי לסלוח . גם כי אפשר באמת להעביר העומס אל הדור הבא והתהליך יימשך, וגם הנימה שלך משה, שי בה משהו… זה מה שמנחם את האל..
זהו רגע חשוב, בו האדם רוצה רק להמשיך עם רוחו המושלמת שגילה ולעזוב הנפש הבהמית המטורללת העקשנית פחדנית, להיות רק רוחניק. . .. לספות הרווה עם הצמאה, ובמקום להושיט יד לנפש – לטרוק לה את הדלת. אבל מישהו מעל כל זה לא מסכים, ושם דברים בפי משה אשר משנים את התחושה בלב האדם ומחזיירם אותץו למקומו הטוב בתהליך . זו רוח ה' הנצחית שהיא מעל הכל..
משה הוא הכרת הטוב, והוא זה אשר מושה המהות מעומק הייאוש. הרוח המאוכזבת. משה מראה לה את הדרך. לא נ יטרים המקום הפוחד – מאמארים אותו עד שייראה ואפשר יהיה לקבלו.
לא נפטרים מהרגשי נפשי אלא מנסים לבוא בהכרת הטוב ולקבלו בטוב ולהתמירו .. . אכן, התנך הוא בעיקר אנטרופוצנטרי אומר מיכאל . יש גם חלק אלוהי, אבל תמיד האדם במרכז, לא האל.
סלחתי כדברייך – יש פה כמו ביום כיפור סוג של כפרה.. עינוי נפש ואז סליחה.. וגם אפשר להעביר הלאה כדברייך יופי. אז.. קדימה, 40 שנה במדבר..
טו לב – כל זה מסוכם באפיזודה כמו הפטרה כאן, בסיפור בו בני ישראל מגלים איש מקושש עצים ביום השבת. מביאים אל משה ובמשמרת לראות המ ייעשה בו – וה' אומר – מות יומת האיש. וירגמו אותו באבנים. הנה הכל פה – מקושש הוא מי שנתקל בקשיים ומעצימם כי לא ניגש נכון. שבת זה למנוחה.. הוא בקוצר, במקום לנוח הוא רק מערים קשיים… ופחדים. זה בדיוק מה שעשו 12 השליחים או 10 מהם לפחות… הכל מתוך חוסר אמונה וקוצר רוח. דואג, דואג כל הזמן לגשמי, שיהיה.. אלו הם עניני העצמת הקשיים, וזה אסור, זה הפחד מהפחד, בדיוק הדימוי שממיס את הרצון ואת לב העם.
לכן המקושש הוא שמסמל את רוח העבדות אשר עדיין פושה בבני ישראל. לכן הם חייבים ללכת עוד 40 שנה במדבר. זה לא עונש על המ שקרה כאן, זה פשוט עקב..
והנה משה שיעזור להם לעשות נכון תמ יד –
לז – דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם!! על הכנף בעזרתה הם אמורים לעוף ברוח החופש, אבל מתעצלים/פוחדים/חוששים – שם הציצית תאפשר להתרומם לתהליך, כי משיכה בה מוציאה אץ האדם מהחוזר חלילה שלו. כי התכלית הגדולה נמצאת תמיד מעל הפחד, והפחד מן הפחד.. מעל הצל תזכרו את המהות ותוכלו לתחם ולבחור ברצון המהותי ולא בפחדים . הציצית מתפרעת לה כדי לפתוח פתח אל הלא שגרתח, ומאפשרת מעבר לדרך נכונה, לשם שינוי .. אני ה'..
ציצית תכלת זו התרופה לעבדות בני ישראל!!! כך תחדלו מעשות את החוזר חלילה בלבד – אאל הנה משהו צץ ומאפשר דרך אחרת ולצאת משם!!. כך תלכו בדרך הטובה של התהליך, דרך ה'. כנף הבגד מאפשרת התרוממות הרוח..
שבת שלום ומנוחה.
מחלה זה דבר בריא 