פסח אחרי מות, 2022
ספר ויקרא עוסק בהתקרבות שלנו עם עצמנו, ואיך תוך כדי התקרבות אל עצמנו, הולכים ומתקרבים אל מטרת העל – הליכה בדרך רצונו של ה', שלשם היו פנינו מלכתחילה תמיד. כך נהיה לנו ברור מהו רצוננו האמיתי, כי אנו מתקרבים אל מקומנו, הוא מקומו. זוהי היציאה מעבדות לחירות. וחירות –
חירות באה בעצם מהמילה ח ו ר . בן חורין הוא מי שיודע איך להבין ואיך להשתייך לבריאה, מתוך החורבה, . כך מתקיימת בתוכנו זרימה חופשית, וזוהי חירות אמיתית, זה להיות בן חורין. אדם נמצא שם במצב של בחירה, שלה שורש משותף עם חירות, חיות. . אבל איך מגיעים שמה? בבחירה. בוחרים בצורת התנהלות שאיננה עוד עבדות לייצר, לאלילים. בעצם זוהי החירות האמיתית – להיות אני עצמי, שזה תמיד בסינכרון עם דרכו יתברך.
בחירות יש גם את יכולת הא – חרות, כלומר צורת קיום אישית אחרת מהאחרים, ועדיין מחוברת אל הכל דרך המבנה המשותף, היא דרכו של ה' הנשמרת. יש לזכור שמקומנו האלוהי נמצא שם תמיד, רק קצת יצאנו ממנו בזמנו, בילדות, כדי לשרוד עומסים קשים מדי, אבל כעת ברור לנו שאין עוד צורך להיאבק על מקומנו, שנראה אז מאויים כל כך (אמא? איפה את?) – אלא הוא שמור לנו, ואין צורך להוכיח למישהו שאנחנו טובים יותר ממישהו אחר כדי שיאהבו אותנו, , או שאנחנו בכלל שווים משהו בעיני מישהו אחר – מקומנו נמצא תמיד והוא רק שלנו ואי אפשר לבטלו או לקחתו מאיתנו.
כל אלו קרו לנו, כאמור, כי היה קשה בילדות, ואז נסחפנו לקחת אלילים המקלים על הסבל, עוד ועוד אלילי הגנות והישרדות. אבל כעת כשאני בדרכי להיות בן חורין הם הופכים מיותרים, בולעי אנרגיה אשר יכולנו להשתמש בה לצמיחה. . כדי שנוכל לוותר על כל אלו עליינו לבוא ממקומנו המדוייק. כאן פועל כמובן הפרארדוקס הידוע , איך אבוא ממקומי והרי אני לשם אני שואף, והרי כדי לבוא לשם אני רוצה לוותר על אלילי, אבל עד אז לא אוכל להיות במקומי… התשובה היא ל ה ש ת ד ל , , לבוא בכיסופים גדולים אל מקומי, הם הכיסופים, באהבה גדולה אל מקומי, אל המקום, אל ה' – יכסו על הפער הזה. . לכן לקחו בני ישראל כסף ווזהב מהמצרים, לכן ניצלו את מצריים טרם צאתם למדבר, כי כל שברירי אנרגיה חשוב לדרך, ואלו כוחות שלהם שחבל לזרוק סתם…
לכל חור אישי צורה משלו ושפה משלו, שפת החור שלו, ממנו האדם מוציא ראשו להביט בעולם… שם הוא מדבר בשפתו האישית כבן חורין. כך זוהי שפה תרתי משמע, לצוץ ממנה ולדבר דרכה.. החלק האישי של שפת החור נקבע על ידי צורת הקיום האישי שלנו, אבל בעיקרון כולנו בני חורין –הבנותיו של החור אנחנו..
אנחנו רוצים להיות בזרימה חופשית ובהתמסרות מלאה בעולם, מה שמתאפשר רק כשאנו על מקומנו, תוך חיבור לאותה נקודה פנימית שבלב, היא נקודת החיבור של כולם . ואותה נקודה פנימית מרכזית של חיבור איננה מותניית בדבר! היא עטופה ונתמכת על ידי הטוביות הבלתי מותניית, ולכן מקומה מובטח. כך נעשה קיומנו האישי לא מותנה בדבר, כל עוד אנחנו מתנהלים אחרת, בהתניה של עבודת אלילי ההגנה שלנו – יש לעשות הכל כדי לוותר על אותם אלילים. זוהי מטרת הריפוי, הרפואה, כדי לאפשר לנו את החיבור המלא אל האלוהי.
כתוצאה מאותו עומס ילדות, אותו היינו חייבים לשרוד. נוצרה חסימה חלקית של זרימת האנרגיה הטובה לאורך שנים. זהו הקיום שלנו שיוצר לנו חסימה ככה, ולא במקרה, לא רק כדי לשרוד אלא כבו זמנית כדי ללמוד ליצור נ פ ר ד ו ת . כלומר זה לא משהו שקרה לנו במקרה, איזה חוסר מזל שגדלתי בקיבוץ ככה, אלא זה בא כי רק כך אגיע להפרדה נכונה בסופו של דבר. בהתחלה זוהי היא הפרדה גדולה מאד, הישרדותית, ביני לבין הכאב הבלתי ניסבל. כלומר – כדי להתרחק מן הכאב אני ניפרד זמנית מדרך ההרמוניה. אבל בבוא היום, אתחיל לצמצם את המרחק ולהעיז להתקרב אל עצמי, פחות פוחד מהכאב, עד שאמצע את המקום המדויק, הנכון בשבילי, שבו אני על מקומי המאפשר זרימה הרמונית טובה, מקומו יתברך. זהו ריפוי מלא – הרפייתי מכל האלילים. כך אברהם במעשה העקידה, ואידך זיל גמור.
שם סוף סוף אנחנו בהשתייכות שאיננה תלויה בדבר –השתייכות אליו יתברך, אל המערכת הגדולה, בטוב.
כל אותה נפרדות ראשונית באה כדי שנזהה – כשנגיע למרחק של פרספקטיסבה – את צורת קיומנו האישי . ככל שאנחנו מאפשרים לעצמנו לוותר על עומסי הילדות המפרידים, אנו מתקרבים להשתייכות אישית , קיום אישי, ובו זמנית מחוברים למערכת הגדולה האנושית אלוהית , המסונכרנת עם שאר הקיומים האישיים, בהרמוניה מלאה.
כדי שכל זה יתאפשר יש לדאוג שנהיה כולנו מחוברים לאותו (עיקרון) אחד. כמו אצבעות לשורש כף היד.. זה קורה רק כשהאדם מחובר לאותה נקודה פנימית שבלב. אז הלב שלנו נח על מקומו, ואנחנו מתקיימים בתוך קשב קבוע לאותו ציווי שלומדים בספר ויקרא.. כי ספר ויקרא עוסק ב ת ו ר ת ה ה ת ק ר ב ו ת , דרך הקרבת קורבנות וכו.
בל נשכח שזה ממצריים שאנחנו יוצאים, מן ההיצרות, מן העומס, מהישרדות נואשת יותר או פחות, שכולה מאבק עבדותי על מקום מותנה, בעבודת פרך..
כדי לצאת ממצריים הזאת לחירות במדבר, יש להיפרד משליטת האני הגשמי ולאפשר לו להפעיל את חלקו הרוחני, הוא הוא המעבר הקריטי בתוכנו, שכך נתחיל לפעול בקיום שאיננו מותנה. יש כמה תנאים שחייבם להתקיים כדי שנוכל לעשות זאת, והם מפורטים על ידי רבן גמליאל בהגדה: הלא הם – פ ס ח , מ צ ה , מ ר ו ר . כל מי שאומר את שלושת אלו בפסח – יצא ידי חובתו, כך רבן גמליאל.
- פסח – היא המילה המרכזית בחג.. זהו בעצם פ ה ש ס ח – לא שח שיחה אלא סח סיפור, מספר ביציאת מצריים, וכל המרבה הרי זה משובח. ידוע שדרך סיפור משל האדם ניגאל. מדוע? כי אז הכאב הופך סיפור משל על הכאב, והוא יכול אז למשול באליליו, במקום שהם ישלטו בו. פה-סח זהו פה שאומר, מדבר, מספר – מסמיל!! חובה עלינו להסיח , לספר ביציאת מצריים וכל המרבה.. כי רק כך אפשר באמת לצאת לחירות – דרך הסיפור!!כדברי זורבה ההיווני (מהדורת 2003, תרגום מעולה של אמרי צוקרמן) עמ 127 "זה האושר האמיתי שלא תהיה לך שום שאיפה ושתעבוד כמו חמור, כאילו הרבית לשאוף. שתהיה רחקו מבני האדם, שתאהב אותם, ושלא יהיה לך צורך בהם. שהיה זה חג המולד, שתאכל ותשתה טוב, ואחרי זה שתחמוק יחיד מכל הפתיונות, ושיהיו הכוכבים מעלייך, משמאל האדמה, מימין הים, ושתתפוס פתאם שבלב לבך, החיים נחלו את ההישג האחרון שלהם, ונהפכו ל ס י פ ו ר ".
מי שלא הקריב את קרבן הפסח לפחות סמלית, לא שייך יותר לעם, ונכרתה נפשו ממנו כי המלאך המשחית לא יפסח על דלתו והוא יאבד. רק בני ישראל אמיתיים יכולים לצאת ממצריים למדבר לעבודת ה'. מצרים לא יכולים כי הם עבדי עבדים. ולא מדובר בגזענות אלא במצב התנהלות אנושי אשר יכול לקרות אצל כל אחד מבני העמים.. 'מצרי' אין לו דרך לעלות לנפש עילית אלא אם יקריב קרבן פסח וייהפך ל'עברי'… כל אדם יכול. זה רק בדורות האחרונים שהגזענות השתלטה על העברים ומדמה להם שהם ורק הם יכולים. בולשיט, מטומטמים.
מהו תפקידו של קרבן הפסח, אם כך? הקרבתו היא הדרך היחידה למנוע מהמלאך המשחית להמשיך להשתלט על חיינו דרך כל אותם אלילי ילדות עומסי ילדות הישרדותיים בהם אנו אחוזים בתוכנו, והמחייבים אותנו למאבק מתמיד על מקומנו בעולם. טקס הקרבן משחרר אותנו מהם בבת אחת, כי הוא יגרום למלאך המשחית שעד אז ביקר אותנו תדירות – לפסוח מעתה על בתינו, על קיומנו ולהותיר לנו חיי חירות! זהו כל ההבדל בין עבדות לחירות – פסיחתו של המלאך המשחית!
וזהו מעשה הקרבן: ולקחתם לכם שה, או גדי עיזים, היינו – ולקחתם לכם רצון בצורתו הבהמית, שכשאנו עבדים לו אנחנו אוחזים בתוצאה ומאד מותנים, כלומר אנחנו במיצר, במצריים כי הכאב שחל החוויה הצרורה בנו שולט בנו וכו… כך כל הזמן אנו דואגים שיקרה רק ככה ולא ככה, וכו. אז אני לוקח את השה, ומכניס אותו אלי הביתה, אל המבנה הבינתי שלי, את מה שמייצג את הרצון הבהמי הזה, ואז בבוא העת אני ש ו ח ט אותו, את הרצון הבהמי, את השה. שחיטה = כמו סחיטה – אבל כאן אני מרוקן אותו מדמו, מחלק הרגש הבהמי שבו.
מרוקן כך את הדם – זו הנפש, ואז הרצון הזה שהיה בהמי לעילא, נהיה מרוקן מתוכנו הבהמי. עכשיו, אני צולה את ב ש ר ו באש. זוהי בעצם התמרה באש של בשוטרה שעמד להביא. במקום הבנהבהמית כי זו נפשו –אני מתמיד את הבשורה לרוחנית, דרך הצלייה באש. -הוא הופך מגשמי לרוחני, לעשן, כמו כל קרבן…דרך האקט הזה גם אצלי בנפש החלק הבהמי הכואב שעקדתי לכבוד הטקס, נישרף באש, ואני נכנע ומתמקד ומאפשר לבהמי שבי לעבור תמורה בהתמרה לרוחני, לסמלי… מעתה נישאר רק סיפור על הבהמי, סיפור פשוט הניתן להכלה בסל הזיכרונות כזיכרון פשוט … כי אחרי שהייתי מוכן להיפרד מהחלק הרגשי נפשי הבהמי, מה שקרה תוך כדי השחיטה, אני פטור מעבדות ומקומי לא עוד תלוי בו..
בעצם איך זה עובד? איך שחיטה וצליית הבשר עוזרים לי בהתמרה נפשית? אני חייב להזדהות עמוק עם כל זה. ז מה אם כך קורה לי במקביל?
כאשר אני מוכן להישרף עם הרצון בצורתו הבהמית, אני כמו נכנע אל תוך האש הבוערת. לא אני בוער פיזית, אבל מבחינת החוויה אני כן בוער עם הקרבן – בעצם נח בתוך האש. עכשיו אני על מקומי באופן לא מותנה, כי התנאי נישרף… כבר לא צריך לכבות את הרצון הזה כדי להימלט מעוצמתו, גם לא לברוח ממנו, וגם לא לממש אותו – אני פטור מכל אלו, כי הגעתי נחוש למקום אשר אינו תלוי עוד במימוש הרצון הזה או בפיצוי בדרך אחרת, אלא הוא מקומי הותיק שאבד שלי בזמנו, שיצאתי ממנו כי היה קשה מדי להישאר ללא תשלום, וכך נשארתי על תנאי, בהישרדות . כעת יצאתי ממצב ההישרדות לפחות בנקודה זו, עם רצון זה.
אז אני אוכל את בשרו של הרצון הזה, וכך לוקח את כוחו… כ מו הקאניבאלים . אני כך ניזון ממנו והאנרגיה שהיתה שוקעת במימוש או התאפקות הרצון הזה, עומדת לרשותי כעת היא שלי לצמיחה.
צריך להבין שכל רצון רוחני מתחיל ברצון בהמי, בייצר, אשר עובר סובלימציה לרוחני. המעבר הזה בנפשנו היא, תרתי תרתה.. הוא הוא המעבר הגדול. זה מתחיל מייצר אשר אני משועבד לו לגמרי, אני מנסה לוותר על האלילים ולהיוותר עם הכח טהור של הייצר, אותו ארתום לטובת התהליך לצמיחה.
ריקון הרצון הבהמי מהדם שלו ואכילת הבשר –זה מה שקורה בשטח, בגשמי . ומאחוריו, במיסתורין, בתוכנו , קורית ההתמרה! כך בני ישראל ניצלו את המצרים -לקחו מהם את האנרגיה של העבדות, זו שהושקעה מטעם בני ישראל בהישרדות, רצונם הישרדותי – בזהב וכסף, וכעת מכוונים אותו לצמיחה, במדבר. בשר גשמי אז הופך לבשורה רוחנית! כיוון רוחני שלם! ריח ניחוח א י ש ה לה'. כעת כשאני פה על מקומי, רתמתי את כח הרצון הבהמי שהיה מכוון הישרדות – למטרתי הרוחנית הישנה, ממנה ברחתי, אך שבתי – להביא בשורה.
כך אני משווה רצוני המעודכן לרצונו העתיק של בורא עולם. עשיתי שינוי צורת התנהלות, התמרה של צורה . יצאתי ממצריים. מצריים היא צורת הרצון, צורת התנהלות עבדותית מייצרית – וכעת פני אל המדבר, מקום של דיאלוג פנימי עם נפשי. מעכשיו אני פועל עם הרצון שלי כבן חורין ולא עוד כעבד. אני עכשיו בשווי רצון עם הכהן שלי הפנימי, עם המשה שלי, ועם ה'. אני כעת יכול לקרוא, אני סוף סוף פנוי לקריאה, לצו הפנימי שהפעיל אצלי בורא העולם, וזו תכליתו של ספר ו י ק ר א. הקריאה של בורא עולם מתוכי, הנקראת – ציווי.
מיכאל – ישנה נקודה חשובה מאד של שינוי שקרה בחיי העם עוד מוקדם ברבה יותר, והיא משמשת נקודה ארכיטיפאלית אליה חוזר כעת העם. היא היא שמאפשרת לאדם המקבל את הציווי לשוב אל עצמו נכון, כי העיקרון של הקרבת קרבן כבר בו מקדמת דנא, מתוך ה DNA שלו- לא לשרוף עצמו באמת עם האליל שלו, שממנו הגיע הזמן להיפטר הוא בתוכנו, אז בואו נשרוף עצמנו או נקריב לאל את בננו הבנתנו הבהמית והוא ימות – לא!!! אלא לעשות שריפה ס מ ל י ת , כמו פה –מי לימד, איזה סיפור הטביע בנו את עיקרון ההסמלה? כל זה קורה בסיפור ה ע ק י ד ה שם אברהם עושה את הצעד הגדול הראשון של התמרה – ברגע האחרון הוא מקשיב לעידכון צו ליבו, בעזרת המלאך, החומל, לא המשחית – ומקריב חיה במקום אדם … זוהי חשיבותה של העקידה לתולדות האדם באמונתו כי יחיה.
האדם צריך לעבור למצב הבנה שגם אם לא יממש כרגיל, מיד, את סיפוק הייצר – לא ימות. שמותר לו לא להיות עוד עבד לייצרו. איך זה קורה? מיסתורין גדול…את זה עושה קודם כל וצעד ראשון – ה ה ב ה נ ה .. .האבחנה וההבנה לראות שהנה, יש סנה, הסנה בוער, אבל איננו אוכל! הוא בוער רק ס מ ל י ת !!! כך מתממשת לנגד עיננו הפיכתו של משהו לסמלי – ואני מגלה אז את סוד ההסמלה. זה כל הסיפור… להבין ולהפנים מה זה סמל.. ואז נוכל להסמיל גם את החוויה ההיא, הנוראה, ולהפכה ממפלצת ענקית אוכלת אדם – לסיפור על מפלצת.. שיט! כל מי שחווה את החוויה הזו של הבנת הסמלי – זה עושה אותו ב י נ ת י. היינו הוא וזכה לחיות ב י ן גשמי לרוחני. מי גר שם, לכל הרוחות? ה' צבאות, זה מי שגר שם. שם שם צורת ההתנהלות היא כבר לא עוד רק גשמי, אלא גם רוחני, בהרמוניה מופלאה… גם, יהודה, וגם יוסף חוו אותה. אבל מי ניזכר כעת ומביא את הבשורה הזו בגדול לעם? משה!!!מול הסנה קורה לו הנס, הוא מבין לעומק כל זאת ממש לא רק אינטואיטיבית, אלא כתורה שלמה. כך משה, מול הסנה … כעת ברור לו שאין מה לברוח מאש הכאב הבוערת בנו עדו מילדות או מאז המלחמה הארורה ההיא – ואין גם מה לנסות לכבות את האש בציפראלקס – אלא רק להיות בטוב עם הגשמי, לאוהבו, להיכנע לכאב – ואז הוא ינוע בנפשנו אל הכיוון הרוחני סמלי , אל האמצע בין לבין, בין גשמי לרוחני. שם מקומו כזיכרון פשוט.
כאשר מקריב האדם את קרבן הפסח, הוא מוצא עצמו כמו יעקב שהפך ישראל אחרי המאבק ביבוק.. כמו משה אחרי הסנה. הוא נהיה יהודי אמיתי, הוא הופך אדם שלם.
מ צ ה – זה הוא התאור של תוצר ההסמלה, כאשר הגשמי –אותה החוויה שנתקעה בגשמי – הופך לסמלי, היינו ת מ צ י ת ו של הגשמי, היא המצה: קמח ומים ותו לא. אין צורך בתוספות ההישרדותיות הרגילות.. כעת בידינו הסיפור הטהור על החוויה, באיזון הרמוני בין הגשמי לרוחני שבה ולא עדו משקל ייתר לגשמי. זו המצה, והיא נקיה מכל חמץ. כך המלאך המשחית שהיה בן בית במחוזותינו בזמן העבדות –איננו יכול עוד לקבל רשות כניסה אל בתינו כעת .
התנהלות של 'מצה' זה לאחוז בדברים בדקותם הסמלית, הלא רק גשמית, וכך לחדול להיות תלויים רק בגשמי. כעת אני במקומי, מקומו יתברך -באמצע בין לבין. זוהי צורה דקה, של מצה, המביאה את הדברים אל בינתם, הוא הוא מחוז הבחירה. לא רק רוחניקים, אבל גם לא רק רק גשמיים הישרדותיים – אלא בבין בלין, בבינה.
כמו שיש בהמה גסה ובהמה דקה, והדקה היא כשרה כי היא מקיימת את הבין לבין ההכרחי הזה. היא כשרה.
מ ר ו ר – כעת, כאשר דרך הסמלה הגענו אל הבינה, אור חדש זורח, ואישון קטן עולה לנהל את העניינים, הלא הוא מר אור!! לא עוד מ ר ו ר ממורר של עבדות, מר מנשוא – אלא – אור מתוק של בינה בעיניים, מר -אור. כל זה קרה כי המרירות שנבעה מהעבדות הממושכת נהייתה כבר בלתי ניסבלת, והבנה חדשה רצתה להיוולד בנו. זו הבחירה באור המתוק של הבינה !
כך, אם אשתך ממררת חייך, אומר לו נדב, לבן זוגה, עשה מה שהיא רוצה. היכנע ברצון, חנוך לה על פי דרכה. רק בדרך זו תקבל חירות אישית. מה שאשתך אומרת לך עשה!!! הרי להיכנע לאשה זה להכנע לצורת הרצון שלך עצמך!. היא צורת רצונך כולל השיגוע.. זה הרי הדדי . כניעה לאשה שלך זה בעצם להיכנע לצורת הרצון הפנימית שלך.
כמוןב שמאז ימי האבות זה הלך והתפתח, כשכל אב מביא את העיקרון הזה עוד צעד קדימה. זה של אברהם בעקידה היה קריטי, אבן יסוד. אחר כך יעקב מביא את חיבור הלב בהעבירו עשיה גשמית לבינתית, בתפארת של מעשה.. תפארת הבינה.
הנה הטקסט – אחרי מות – בשמיני נשרפו למוות שני בני אהרון . מיד אחרי זה מזהיר ה' שיין ושיכר לא תשתה, אתה הכהן, ובנייך ולא – תמותו . רק כך תוכלו ללמד את בני ישראל ולהתמיר. וגם –
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון שבקרבתם אל ה' באו באש זרה. ולא יבוא בכל עת הכהן כי מול הענן חייב נוכחות מדוייקת, וגם ללבוש כתונת בד, זה הדבר השני .כהן חייב לבוא פיקח. יין מבטל את האני המפקח ואז הולכים לאיבוד. י י ן – איין אני.. הולך לו לישון. או אז הייצר מתפרע ויוצא ממידתו. כדי לפעול ככהן, כדי לעשת התמרה בתוכנו – חייבים מידה מדויקת של מקום. כך כל מי שבא קרוב אל ה'. האני מחויב להיות שם במלוא כוחו וערנותו, כי בינה תיווצר רק בשיתוף פעולה בין אני – לעצמי, כשהאני בא עם חלקו הרוחני הפעם, מתאים עצמו כרגיל.
בענן אראה על הכפורת – חיבור של רגש ורוח = קשב. רגש ומחשבה יחד נותנים ' ק ש ב! ' תשומת לב… רק אז יש קשב כאשר רגש ומחשבה נמצאים באיזון הרמוני . זהו קשב של חירות. לראות את ה' במצב של קשב זה יהיה בעוצמה גדולה מאד. מי שמול ה' חייב להיות במצב קשב… אראה אלייך בקשב — זה רואים את הקולות… ולא רחוק מקשת בענן… כך אראה אלייך בברית הטובה..
לכן חייבים לבוא במצב נתינה ואורך רוח וחסד – רק כך ה' יראה אלייך והתמרה תהיה אפשרית .
החלק השני עוסק בלבוש הכהן = מכנסי בד : זה מקום של הקדשה ובחירה – להיות כך בד = ב ד' אמותייך.. רק כך תהיו בהתנהלות נאותה. .בגד זה בא – גד = היגד ולא בגידה.. היגד מיוחד הוא של ד אמות הכהן. ..
כך תהיה כפרה מלאה ושלמה לכל, דרך הכהן הנמצא במקום של קדושה. נהיה קדושים כי קדוש הוא ה' = שומר מרחק מושלם בים קטביו. אז גם אנחנו, או לפחות הכהן, אחרת אין לנו שפה משותפת?
אם לא תבוא ממקום של קדושה, אתה בעצם בא מת, זומבי.. -חזרת למקום הבהמי ואינך קדוש עוד. חי –זה בינתי מחובר למקור חיותך ושורש קיומך, קדושת ה'. . חיות היא.
אז הנה איך זה מתבצע בפועל. נסו נא להקשיב קשב רב, ולגלות את סוד הביצוע שיראה היכן בדיוק מתרחשת ההתמרה…
דבר אל בני ישראל יז א – זה הדבר אשר ציווה ה לאמור – איש איש מבני ישראל אשר ישחט שור או כבש או כל קרבן חייב להביאו לפתח אוהל מועד כי אם לא – דם יחשב לו, הנפש נשארה פעילה ריגשת והעסק לא יעבוד! קרבן חייב תמיד לעטות מול הכהן החלק הרוחני שלו, אחרת זו סתם מצוות אנשים מלומדה שלא תביא שום תועלת. חייבים להיות מסונכרנים עם ה' כמו בעת יציאת מצריים. זה ממש כמו קרבן פסח.
אם נקפיד, אז בורא עולם יהנה מריח הניחוח אישה ל ה', ואז יפעל המקום הקדוש הזה. איך לתת מזון לקיום ? איך לדייק עם הרצון על פי הציווי האלוהי?. זה די מרכב.. כאן פתח אוהל מועד חשוב כי הפתח מקשר בין פנים וחוץ ורק כך אפשר להשיג את הקדושה המתבקשת כאן נעה בין פנים לחוץ האוהך שהוא הבית הניקבי המקבל והמכיל . ..
אז , במצב קדושה, כל דבר שאעשה אעשה ממקומי, בשבילי, במובן הרחב של המילה, או ג ם בשבילי: אני מביא לך כוס תה, אבל עושה זאת גם בשבילי לא פחות כי זה בא ממקומי ולא רק משרת אותך כדי לרצות, חלילה.. זוהי אם כן, נתינה מדודה, מן המקום הרוחני. חלילה לי להביא לך כוס תה רק כדי שסוף סוף יהיה לי שקט ממך..
כל דבר שעושים מול בן הזוג, ובכלל, חייב להיות גם בשבילי, וממני. אולי קודם כל כי אני מחובר לכלל וזה ביטוחי של החיבור…לא בשבילי אגואיסטי, אלא ממקומי.. מהציווי הפנימי שלי אני בא אלייך.. הרצון הפנימי זועק לאחדות, לזרימה דו צדדית, להדהוד.. כך זוהי נתינה מדודה, במידה.. ד ד ד ..
נזכור שהמילה 'אל' היא מילת תהליך, ואהבת האל מתבטאת בהליכה אליו, יתברך .. זוהי תמצית החיים. כל עניין הריפוי של עומסי העבר הופך משני, זה רק כדי לפנות את הדרך שנוכל סוף סוף ללכת שפי בדרכנו אליו.. ולא כדי להגיע, אלא עצם הדרך, עצם הדרך…
כשאני הולך שפי, אני אף פעם לא אוחז בתוצאה אלא עצם הדרך החכמה מן ההולך בה מלווה דרכי.. זה משהו שחייב לבוא מפנימיות הלב. לא לרצות. ברגע שאתה עסוק בריצוי – אתה מת, בחור. מת מהלך. כך היו נדב ואביהו, כדוגמה. והרי בני הכהן הגדול המה, הבנות טובות לב אבל לוקות ביישום המעשי בצורה בינתית.
כאשר אני עושה את רצונו של הזולת המבקש ממקומי, אני נישאר במקומי ורק מתחזק בו ולא סטיתי כדי לרצות, לא עבדתי את אליל הריצוי או הכבוד, או אחר. כך אני נישאר בדרך אליו ניתברך, היא דרך המלך! ובא שלום על ישראל. הביטוי 'ניכרת מעמו כי דם שפך' הוא המחשת הסטיה מהשביל
בני ישראל מביאים את זבחיהם = המילה ז ב ח: זה עדיין ב חטא, אבל כבר בדרך להקרבה.. אבל זה יעבוד רק אם אתה מקריב בפתח אוהל מועד שלך, גם קרוב לכהנים וגם לפנים חוץ שלך. אוהל מועד הוא משכן המועדים, המפגשים עם ה', הנועדות.
כשאני מדייק בזמנים ובמועדים, אני במשכן, קרוב אליו יתברך בפניו… את הדם יזרקו על מזבח ה'. ולא תאכל דם כי זו נפש הבהמה, חוויותיה המסמלות את עומסיך, הרי מזה אתה רוצה להיפטר, מה אתה מנסה לעכל את זה מחדש ככה? . לא. זה מעוות. נפש הבשר היא בדם במקור. עלי לרוקן את הדם בשחיטה כשרה,
כבד שמנקים אותו מן הדם, נהייה.. קל! כי מה שהכביד עליו כל כך היא הנפש הבהמית עם כל עומסי הילדות.. כעת שופכים את הדם החוצה והכבד מוכן לקלוט חוויות ה' חדשות טובות.. כך זה לשמוע בקול ה' .
הדם ניזרק על המזבח שם פועלת רוח ה', לכפר על נפשותיכם! כך היא הולכת לנפש עילית. אבל לא אתה מטהר אותה, אלא ה'! הדם על המזבח… לא לך לרפא את הנפש. אלא ללכת עם דרך ה' ואז זה יתרפא מאליו! דרך שפיכת דם הבהמה. זה ריפוי דומה בדומה אומר נדב…למה? כי דם הבהמה דומה לדמנו אבל זוהי שפיכה סמלית, לא של דמנו הפיזי אנו, כמו שלא צריך באמת להרוג את יצחק, מספיק האייל! האחר! כי הדם –שלנו –בנפש ייכפר, דרך דם הבהמה. זהו פירושו של כ י פ ו ר = כ פ ר , כמו –פר. לא באמת פר. פר סמלי. זה אנחנו.
זהו פלא גדול ונס גדולים מאד, מעיר מיכאל, , אותו גילוי שאפשר להשתמש בבהמה כדי לכפר באמת על עצמנו ולא להישאר תקועים עם החוויה ההיא. . נס גדול. צעד ענק קדימה.. כוחנו יבוא מן הרצון הבהמי שכעת לשימושנו הוא . לכן עושים את ליל ס ד ר , כדי שיהיה סדר נכון של הדברים: הבהמה תמות ואנחנו נתנקה… היינו נפש דוויה משלטון הבהמי, חיה, בהמה, שמרשה, נעאבך, שנשחטנה ודמה יישפך, וכך סמלית יישפך דמנו הבהמי ויוחלף בדם רוחני.. הכל סמלי!
הסדר הנכון הוא חיבור עם החלק הבהמי שלנו, והתמרתו דרך הבהמה, ולא הפוך, או מה, בני אהרון… ואז כולנו מסובים.. בסדר, מסודרים ב ס ד ר הרוחני כל אחד על מקומו מחוברים ביינינו נוגעים זה בזה באהבה איש בשכנו ונישען עליו.. צומת מסובים.
בליל הסדר אנחנו עושים RESET עם הבריאה, כדי להתחיל מחדש , כדי לשוב לשביל הנכון.. אז אפשר גם לשיר –אצלי הכל בסדר… זהו הבסדר העברי ישראלי.. שהכל זורם בו כאילו מעצמו בלי מאמץ..
סוזי – מדוע ההגדה של הסדר היא בלי נשים מכאן, למה? לא, מה פתאם, צועק נדב. יש נשים! ומיכאל מוסיף –האשה היא העזר שכנגד. עצמת ההתמרה שהאדם –הזכר הפעיל בתוכי עובר היא כזו, שאשה חיייבת לאזן אותו דרך התרחקות על הציר הזכרי נקבי, עוד, ועוד, ועוד… עד שהיא יוצאת מן ההגדה. אבל היא שם במלוא מובן המילה, בלעדיה כל זה לא יהיה אפשרי, בלי האשה לא יהיה שום סדר, היא החלק הנסתר של הסדר האלוהי!!! אחרת הזכרי לא יכול לעבור שום התמרה!
בואו נניח לזה אומר נדב.. הרי האשה היא צורת הרצון והיא מאזנת את הגבר בנותנה לו כעת את צורת רצונו החדשה, הטובה, כשהיא מאזנת אותו מרחוק, מרחוק.. ואל תנסי להבין את זה בפשט, סוזי. אין לי מקום בלי האשה, הרי היא מקומי!
צורת הישיבה היא שמסובים לימין, לחסד, אבל בעצם מסובים לשמאל, מזכיר שחר…אולי כן.. מעניין.. נברר. אבל הראש מוסב לימין, ככה זה! שמח נדב. נישען שמאלה ומכריז על רדיפת שלום, אבל ראשנו המעשי שעלי מוסב לימין…
יש הבדל בין רצון שגדל בפנימיותנו ואנחנו בוחרים לזבוח אותו כי הגיע הזמן להתמרה, זה משהו אחד. אבל מה עם רצונות שאנחנו פוגשים בדרך, כמו צייד של חיות בשדה, צייד לא צפוי.. פתאם מתעורר רצון לא ידוע.. זה נידון פרק יח , א – על הערווה.
אני ה' אלוהיכם המוציאכם מארץ מצריים אל תעשו כמעשיהם עוד, כמו שהייתם חייבים כשהייתם עוד בהישרדות, רק כדי איך שהוא להמשיך, אלא כעת אחרת – לא תשובו לעבדות כאן בכנען. לא עוד בלחץ.. ואל תמהרו אלא עשו באהבת התהליך, הכל ממקומכם וכו וכו, בשיווי צורה עם ה'. אל תהיו עוד כנועים לילד הפנימי השרדן – כמו אצל היבוסי הפריזי המדייני וכו.
לכן – עשו רק מתוך רצון בוגר, נאמן למקומכם. את משפטי וחוקותי תשמרו. הרבה הוא מזהיר ומסביר כאן . כי מלכתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו… זה זה. כאן עמי כנען שולטים, בחצי הראשון של החיים אצל כל אחד. כנענים ומצרים חד הם. אלא כמעשה בני ישראל תעשו אך ורק.
היום היתה לי מישהי שחייבת רק כך וכך. משתררת על עצמה ובעלה קצר איתה ומשתרר עליה, גם הוא. הם נשלטים על ידי האני השרדן אחד מול השני, כלום לא עזר, לא עזר. כנען מול מצריים ככה הם בעצם.. לא טוב. כדי לעשות נכון – עשו כך.
וכאן מתחיל משל הערווה, וזה רלוונטי. לכל איש ואיש = רצון ורצון, אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה – לעורר גלי אוננות וערנות מינית. זה ירחיק אתכם ממני. אם אתם מתמכרים לגלי ייצר זו אוננות והיא לא אלוהית . שם נמחק המרחק הנכון .אוננות וזהו.
אסור ערווה חמור הוא, כי מצד אחד האיסור מפתה, אך מאידך אין שם רווח וזה גשמי בלבד אין אלוהי שם. כמו בחוקי הכשרות, זה לא כשר! חסרה מידת רוחק, מול הערווה של שאר בשר. לכן לא משפחה ולא מישהו קרוב שאר בשר = השאר של הבשורה =והיו לבשר אחד. אותן הבנות כך אי אפשר לבשר הבנות עם מישהו שהוא כמוך, מעורבב איתך. אין רווח אין הצלה, אין בינה. בבעל ואשה, לעומת זאת, צורת רצונו של ה' מתגלה מול בזמן קריב .
אם אגלה את החלק הבהמי שלי באוננות מול שאר בשרי , ישלוט הייצר המיני ולא האהבה.. כך נדב מול השולחן כאן עם המון דברים שלא טובים לו , אבל הייצר מתעורר.. כןכן. מגרים לו את הקטן, הרצון הבהמי.. ואז קטנים הסיכויים לעשות כמצוותו יתברך כי קשה להתאפק..
את רצונך , את זרעך, יש לטמון תוך הצהרת רצון נכונה, כי רצון חשקי בהמי יצרי לא יגדל שם משהו טוב. שאר הבשר – זה מה שנשאר מהבשורה. זה השאור שבעיסה! הוא שעושה את ההתססה, את ההחמצה… בניגוד לשאר רוח… זה מתחיל במשהו אוטמטי שלוקח ממך בחירה אבל מקל על ההחלטה, ואין יותר רווח, יש תגובה יצרית טבעית חסרת שליטה.. זהו שאר בשרך שאסור לראות ערוותו, כי הוא מעוור את הרוח. זהו פורקן יצרי חסר מרחק בלימה מתאים.. אבל מדוע בדבר האסור יש גרוי מיוחד? כי הוא מבטיח פורקן מיידי וזה מה שהטבע הבהמי רוצה, לא הרוח. הרוח רוצה מרחק ושזה יתרחק אטאט, כמו בביקוע אטומי, לא הכל בבת אחת. זה ההבדל ועל זה עובד אדם כל חייו, על שימוש נכון באטום שבו. מגע עם שאר בשר יעשה פיצוץ אטומי מדהים, שטוב לנער הרוצה אורגזמה נהדרת, מענה לייצר הטהור אבל לא זו דרך אהבת אם לבנה ואהבה שלמה בכלל. אתה חייב לעשות את הדברים ממקומך, כולל אורגזמות, מתוך מידת רוחק כדי שזה יזרום נכון.. כי כשיש מידת רוחק מתגלה צ ו ר ה … של הרצון של הכאב, ואז אפשר להכיל את החוויה ולספרה כסיפור. כשאין מרחק נכון אתה טובע שמה, משפריץ והולך לישון. ודעת, השינה הזו..
ערווה זה ללא גילוי צורה. במ קום שמשהו יתעורר בה, משהו עיוור בה ולא ער בה.. יש אז ליבוי רצון לכלל זיקפה וערגה, אבל הוא מקבל ביטוי בהמי בלבד, ללא בחירה ללא גילוי צורה. רק פיצוץ אש שורפת בבת אחת ודי. וזה הבדל בין ע ר ו ו ה – ל ע ר ב ה . בראיית הערווה יש רק געש להט יצרים… אין בינה.
אין הבנה אין בקרה, זוהי אוננות לשמה.
בגילוי עריות אדם כאילו מנסה להבין מתוך מי שהבין אותו, זה לבשל גדי בחלב אימו… אתה רוצה להתקדם בתהליך להבנה חדשה שאתה תיצור עם אשתך. אמך יכלה להבין מאבא שלך איך ללכת בדרך החיים. אתה חייב להבין בעצמך.. אפשר ללמדו כמובן, אבל.. אם אתה מכבד את אבא וגם את אמא , לא תעשה כן . אתה כן מקבל דרכם ולומד מה הם עשו, אבל עושה את מה ש א ת ה מבין באמת. לא מחקה. מה שכבד אתה מנפה ועושה שיקול ומה שקל הולך איתו בחיים. זה כבר שלך.
למה קוראים בהגדה? איפה יש עוד הגדה בגוף שלנו עצמו ? בגידים. תפקיד ההגדה להוציא מן הכח אל הפועל את הסמלי. מה עושה הגיד? עוזר להפעיל השרירים, בגפיים למשל. להליכה. לכן ההגדה חייבת להיות רוחנית כדי שההליכה תהא כזו, הפעלת הגדי תהיה כזו. . רוחנית. ואז הפועל יהיה רוחני של אמצע בין לבין. כל ההגדה רוחנית כדי שנלך קצת הרחק מהגשמי לגמרי, לאמצע בין לבין. לא מצוות אנשים מלומדה אלא הכל חייב ללכת על פי ה ס ד ר שהתווה ה', סדר שמוביל למקום האמצע הדינמי ההוא. כדי שמן הגשמי בלבד ניסוג ונלך אל הבין לבין של גשמי/רוחני… כך מוציאים מן הכח אל הפועל את עקרון ה' כאשר המידה הנכונה היא אמצע בין לבין. זה כוחה של ההגדה . זה גם מה שסיפור עושה לעודף גשמיות. כל עניין ההגדה הוא ליצור סדר שבו כמעט מאליו נזרום מן הגשמי מדי אל האמצע המבורך.
דווקא סיפור גילוי העריות מובא כדוגמה כי שם אנחנו נסחפים חסרי אונים וללא סדר אל השפ-ריץ הגואל.. אל האורגזמה. וזה הפוך מהכיוון. לכן לא לא לא לא לא אלא סדר אלוהי חייב להיות.
שאר בשרך לא יצמיח הבנה בינתית – לא! שאר בשר היא התוספת של הבשורה אשר מעמיקה את ההתמכרות לבשר וזה לא מה שרצינו.
לגלות ערווה לזה לחשוף את מקור הייצר בעיוורון גדול ללא כל ערנות. ואז לישון… וכשתתעורר תגלה שוב שאתה בודד כמו ארצנו ואמא רחוקה.
נח גילה ערווה כששתה יין, שאז האני שלו נמחק וללא בקרה הוא ניסחף אחרי היצר ודי. נכנע לו.
פרק יט
לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך . ואהבת לרעך כמוך אני ה'!! אני חלק מהכלל, והשני, רעי, הוא חלק ממני, אנחנו אחים בני שורש אחד, אותה הבנהה. גם רע זה גבול הטוב , גבולי שם אוהב .
לא תעוננו ולא תלכו אל האובות . אלא רק הקשיבו לציווי הפנימי . אל תקשיבו לסימנים מבחוץ כי אין זה סימן מן ההשגחה = אלא אם כן זה בא מן הלב מההרגשה. אל תחפשו סימנים אלאל אם הסימן יחפש מאתכם… וכן שימו לב מה עושה מרחב הלב במצב הזה, התרחבות או כוווץ'?
את שבתותי תשמור. הכל בבחירה ובהקדשה – ככה תעבדו בהפרדה נכונה בין הקטבים. בקדושה. אל תחפש תשובות אצל ידעונים אלא אצל עצמך בנפשך בכאבייך בלבד תבדוק תחקור תפגוש. והדרת פני זקן -בעל הניסיון בעל החכמה, הבינה.
גר לא תונה! ו א ה ב ת ל ו כ מ ו ך ! כי גרים הייתם בארץ מצריים וגם כעת החלק שלך שנ שאר עדיין לגור במצריים סובל. הקל עליו.
הגר… אחד העקרים ביהדות זו ההתכללות – שייכות לקהילה בכל מאודנו!, ערבים זה לזה, פלשטינאים זה לזה.. היהדות בנויה על ההתכללות, על רקמה אנושית אחת חיה. השתייכות עם השונה ההגר כי היא הגר הגר איתנו…
ההתכללות יש בה משום עקידת יצחק -= ההסכמה להקריב את ההבנה הישנה שלך, של שנאת זרים למשל, , לטובת הבנה חדשה וטובה יותר!! גם אם ההיא הישנה הייתה אהובה ונתנה בטחון פשוט של הישרדות – תם זמנה! אני מוכן להתכלל בשונה. הרי גם יצחק יצא מן הכלל החוצה כדי לצחוק וכך השתחרר ממתח וחזר מבין טוב יותר וכלול מחדש! מה שהיה בעיני יוצא מן הכלל ומחיק הופך עתה לחלק מן הכלל כי בידי עתה כלל גדול יותר אשר מ כ י ל את האחר הזר לכאורה שהפך עתה קרוב וחלק מן הכלל!! זוהי התמרה זוהי בניית הרקמה אנושית האחת, החיה.
לכן בועז, בו-עז, יש בו משהו עז ואמיץ, שהלך והכליל איתו את רות המואביה, אפילו שנאמר על המואבים ככלל שלא יבואו בקהל ישראל – הוא העיז והביא, באומץ אהבתו. היכולת הזו להתכלל עם מואביה עם אשה זרה, גרה – ברגע בו עשה זאת בועז -ההבנה מתרחבת, פורצת את טבעת החנוקיות המתגוננת חרדתית שורדת, ועושה כלל חדש –האהבה מכסה על החסר לכאורה = וגויה, רחמנא לצלאן – הופכת לבת ישראל כשרה!
זו היהדות האמיתית, אשר מחפשת את האדם, את זה הכמהה להיות אדם שלם יותר, ואותו היא מאמצת אליה.. , כך דרך הבינה אשר נוצרת בין הקוטב החדש לבין הישן המתעדכן.. אני מוכן עכשיו לאהוב ולהתכלל עם מה שהפחיד אותי עד עתה, הוא עומס הילדות שהגוי מסמל אותו ולכן לא רציתי להתקרב אליו מרב פחד והנה -רות היא, סבתא של דוד. לכן אהבת הגר כה חשובה ולכן הרס וסוף צפויים למדינת ישראל כל עוד היא מדירה את הגר בנותנה רשות מלוכה לאנשי ההישרדות, דתיים כחילוניים .
כי רק התכללות עם הניגוד המשלים, עם האחר, יוצרת הפריה טובה מספיק להביא את דויד לעולם.. ונותנת חיים לעם. וממש לא התבדלות מסתגרת של עיירה גלותית אשר מביאה בסוף שואה. והלא עיקר שלמות השלום, כך ר נחמן , היא בהשתדלות לעשות שלום בין הפכים!
זו היהדות, אבל היהודים, אנחנו כאן, בני אדם קטנים עובדי אלילים ברובם, פחות ופחות הולכים על פי היהדות. אפשר לומר –בורחים ממנה, וחבל. נדב אומר שכבר יש יותר ויותר זרמי אור ובינה גם שם . האם יתמידו? האם יספיקו? האם לא מאוחר מדי אחרי 50 שנות כיבוש?. ואם חלילה יאחר לבוא האור של מר אור??
האור תמיד מנצח בסוף כך נדב.
לא תעשו עוול במשפט במשקל במשורה.. .יט לו – מאזני צדק אבני צדק איפת צדק -כי ממצריים הוצאיכם . נעמיק בזה כי ענין המידה, כדי להגיע יש לשאוף למידה מדוייקת. זו הגנה על המידה דרך למידה… כך מתאפשר תיקון המידות. ההבדלה היא בעצם מלאכת הדיוק: ההפרדה בין מדויק ללא בא דרך ה' בי אשר שם את המרחק הנכון כדי שיזרום ההידהוד.. כי במשך השבוע קודש וחול עובדים זה כנגד זה ורק המרחק הנכון ביניהם מאפשר זרימה נכונה.. וגם השבת מול כל השבוע.
הטוב שלנו אינו מותנה בשפע ולא בתוצאה אלא הוא קיים בפני עצמו ומתגלה לנו כאשר נחפוץ. כאשר נכנעים אל החור, אל החסר , נהיים אז – בני חורין. וזהו הפסח.. אמן .
מחלה זה דבר בריא 