פרשת שמיני –
אחרי פרשת צו בו למדנו לקבל את הצו להקריב קרבן כדי ללכת בדרך, הבה נראה איך עושים את זה נכון .כי צו עסקה בתהליך חניכת הכהנים – אותו חלק רוחני בתוכנו אשר אמרו לעשות את המלאכה המסובכת הזו של התמרה, ריפוי – והכנה לעבודתם בבית המקדש. הם החלק הרוחני הפעיל, עד שיבואו לעזרתם הלוויים, המדייקים בשער.. עד אז הם היחידים הפעילים. חשובה מאד הפרדתם מהרגש, הרחקתם ממי הנפש הסוערים, ולכן יש להכישרם בפתח אוהל מועד, בו פעיל העיקרון האלוהי. הם אלו שמתאמים ומחברים בין הנפש לבין המערכת הגדולה שאנחנו חלק ממנה… בינינו כנפרדים, כל אחד בפני עצמו, לבדוק איך זה מתחבר עם המערכת הגדולה לרקמה אנושית אחת חיה. כך נהיה בו זמנית נפרדים, אבל גם מחוברים. בואו נראה איך זה קורה.
חשוב מאד כאן עניין השורשים. לצמח יש שורשים גשמיים המחברים אותו לאדמה ממנה צמח, ומשם הוא מקבל את תזונתו, וכך הוא מחובר לבריאה. העלים מקבלים והופכים אנרגיה סולארית דרך פוטוסינטזה לסוכר. השורשים מביאים מים וחומרי מזון מלמטה והכל זורם בסינטזה אחת גדולה. אבל ניתוק השורשים יפסיק את התהליך. הצמח עדיין יהיה אז קיים פיזית – אבל יחדל מלהתקיים, חדל להיות בתהליך צמיחה… כך גם האדם – כאשר הוא מפסיק להיות מחובר לבריאה, לאדמה שלו – הוא מת, כי הוא בכר לא מתקיים. הוא נובל אז כמו צמח ללא שורשים .
אדם שהוא מחוץ לתהליך – הוא חשוב כמת. שורשיו הם וירטואליים, אבל לא פחות משמעותיים. הם שמחברים אותו לבריאה. חיבור גשמי בלבד לא יספיק. הוא חייב חיבור לה', אז הוא על מקומו! מסונכרן עם הבריאה, ומשווה רצונו לרצון ה', ומחשבתו ורמת עם מחשבת הבריאה והכל בסינק. ליבו מחובר להבנת הבריאה. טוביותו הלא מותניית מחוברת לטוביות ה'… זהו מצב בינה.
כאשר כחלק מהתפתחותו ניזרק האדם מגן העדן – רצונו משוטט ללא קשר עם ה' ומחפש סיפוק רצון זר, והוא במאבק על מקומו כי המקום כבר לא מובן מאליו. ובראשו מחשבה מתרוצצת. תפיסתו אשליתית.
זוהי דרך ההישרדות . זהו הטוב במיעוטו. אין כאן התקיימות של ממש אלא רק כאילו. אבל מוות הוא, למעשה. קיום על תנאי.
אנו שואפים תמיד לחיבור מחדש עם ה'. לבינה. ועדיין שי להוודת שמעצם הדברים בעולם הישרדות הוא המצב הקיומי של רב בני האדם. חלק מסויים אכן עושה מאמץ של ממש לחזור ל ה'.
כאשר אותו חלק בתוכנו מתחיל לפעול לתיקון הקיום ומתחיל להיפרד מההישרדות, זה מה שהמהות רוצה. – שנעבור לדפוסי חיבורים , לשדה הנתינה. מעבדות לחירות, ממצריים לכנען . להרפות מהאחיזה במחלה ולעשות ריפוי.
כל זה מוזן ממה שבקרבנו –מ ה א מ ו נ ה . היא המחברת ומסנכרנת אותנו עם הבריאה. ההבנה והאמונה שהכל נעשה בתבונה ושאנחנו מוזמנים להתחבר, כי כל מה שקורה בעולם שייך להבנה הזו. הכל מנוהל על ידי ההשגחה האישית לפרט, ועל ידי ההשגחה הכללית לעולם. ושתי אלו מחוברות כי הרי לא סביר שההשגחה הפרטית לא תהיה חלק מהכללית.. אותה חוקיות בשתיהן, זה ברור. אפשר מדי פעם לטעות, אבל ברקע החוק קורא לנו לחזור אליו דרך התבונה שבכל אחד ומסביב.
זה מה שקובע את סדר המסע שלנו, את ההתנהלות שלנו, את הקרמה שלנו.. . אבל הרגע הזה, שבו משהו מחליט להתעורר, מי קובע אותו???? הסבל מתגבר מספיק, לכאורה.. עד שכבר לא מסוגלים לסבול כל זאת, זה נהיה כבר חסר טעם.
או המהות היא שקובעת את סדר המסע ואת אופן ההתעוררות שלנו? וברגע הנכון .. הכל מושגח ומודרך ומציע לנו דרך חדשה. כל הזמן. ישנו תהליך איטי מתחת לשטח בו אט אט הרוח לוקחת את ההנהגה, אם רק נרשה לה… זה התהליך . אבל מה העצמאות שלנו, איפה אנחנו קובעים למערכת, זו השאלה. המאבק מביא סבל ואז נתעורר? ברור. אבל.. זה תלוי גם בעצמת הפחד מפני הכאב הראשוני ההוא, שמקנן בנו תמיד, ואשר דוחף להישרדות.
ככל שההכרה ערה ופעילה יותר, אנחנו מתעוררים יותר מוקדם ונחסך סבל. אבל ההתעוררות עצמה מנוהלת על ידי המהות ואנחנו יכולים בעיקר לכמוהה מאד שמה.. אי אפשר לשלוט בזה, רק לאפשר. גם דרך נפילות: כאשר באה אכזבה, האכזבה יכולה לאפשר מנוחה מהמאמץ, זו התחזקות מהגורם המחליש, כמו כל פרעה. אכזבה – יש לתת לה מקום, זה מקרב לקיום הכואב. זה מעיר אותנו כמו צרעת בעור (!) ומאפשר ללמוד שלא להתאמץ ולא לאחוז בתוצאה דרך צפיית יתר … שלא תהיה התניה בתוצאה. הנה שעור יפה מטעם ההשגחה. לכן אכזבה זה – אך – ורק למצב בו זה זב מעצמו, ודי למאמץ. .
זו המערכת הקיומית, הקיום המהותי אשר מכוון אותנו בדרכנו .. לפעמים דרך מאבק מתקרב ובא סבל שמכוון לעורר . ככל שההכרה ערה יותר זה קורה מהר יותר, אבל אי אפשר להעירה בכח אלא זו המהות שמנהלת. אנחנו יכולים רק לאפשר. .
כך אדם עלול להתאכזב מהילד שלו שהוא לא עונה על צפיות ההורים.. האכזבה הזו לא קשורה לילד כלל, אלא היא הוזמנה דרך צפיית ייתר של ההורים. שילמדו לא להתאמץ מדי .. האכזבה באה לכן בשביל, לא בגלל. עקב.. גם הכעס. כל רגש הוא שעור…
כל דמויות הכהונה כולל משה באים להדריך ולארגן את התהליך . הכהן מייצג בתוכנו את הקבלה העצמית בהבנת לב.. זה – כה- הן, אומר הן למציאות . ב 'כה'… מכאן באהבת האדם, בהבנה גדולה.
גוף הרוח מייצר לנו את 'ציר המילה', מייצב אותנו נוכח תנודות הנפש הסוערת . זהו הציר המאפשר יציבות. כי יש בו מולות של המילים, כלומר דרך הסמלה… כדי לא להיות עבד של תנודות הנפש. כך ימימה –הרוח מושיטה לך את היד על מנת שהנפש הסוערת לא תטרוק בפנייך את הדלת . = שהנפש לא תברח שוב להישרדות נואשת מול הכאב הצפוי, כאן הרוח עובדת דרך ציר המילה ומאפשרת לעמוד בפרץ ולהתמודד, כי חלק מהכאב הופך סמלי.. זה מאפשר אורך רוח, הבנת לב וסבלנות, התקרבות וחסד. ח ס ד ואמונה הם שני מרכיבי הריפוי. היום נזכיר את שני אלו כציר מרכזי. רק כך יבוא דיוק פעולה בדרך. אי אפשר לפתוח חסימה מתוך נוקשות, בכח. אלא רק דרך חסד! רק חסד יביא חסד! רק חמלה תביא חמלה! רק אהבה תביא אהבה…
כל חסימה הישרדותית תיפרץ ותתפוגג דרך חסד חמלה ואהבה.
פרשת שמיני:
אנחנו אחרי שבעה ימים של חניכת הכהנים בקבלת שבע הספירות התחתונות, כשהם בפתח אוהל מועד. . אלו שבעת ימי מילואים = למלא אותם בספירות התחתונות. חסד גבורה נצח הוד יסוד מלכות .. תפארת. ??
ביום השמיני של החניכה מתחברים עם בינה, כולם ! זה היום השמיני. היא מתגלה לנו. זהו יום גדול וחשוב. זהו מעבר דמוי פורים – מעבר מהנסתר אל הגלוי, דרך אסתר הדסה..
אהרון ו 4 בניו עוברים תהליך חניכה בפתח האוהל, שם זה קורה, כי זה מקום הנוכחות של בפנים וגם בחוץ בו זמנית, כך פועל שם העיקרון האלוהי. הכל בתהליך. אוהל זה משפחה בערבית, זה המקום .. פתח האוהל זה קצת כמו פניו של האדם שמקינים החוצה את תוכו- אבל במסכה מסוימת… ובכל זאת תמציתו מתגלה שם , ממש כמו העיקרון האלוהי על פני ה' בברכתה הכהנים, כאשר הוא מאיר פניו אל האדם ועקרונו מתגלה לו ויעשה כדבר ה'. . אני קיים ואני נוכח כשאני תמיד בפתח האוהל. . מקום של בינה. הביטוי: אדם נופל על פניו – כנראה כדי לבטל פניו הממוסכים אל מול פני ה' המושלם בפניו . ועיין פסוק בראשית פרק לב, כא – "אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני, וארחי כן אראה פניו אולי ישא פני…"
ביום שמיני קרא משה לאהרון ובניו וזקני ישראל. קח לך עגל לחטאת ואייל לעולה..וכו.. והקרב לפני (!) ה'. כך מתקיים החיבור עם הבינה. היום זהזה.. ויקרבו כל העידה ויעמדו לפני (!) ה'. משה מסביר להם איך לעשות מה. זה הדבר אשר ציווה ה' לעשות כך ייכפר על העם בהקריבו. את הדם יזרוק על קרנות המזבח כי נפש הוא, הדם.. וזה שם וזה פה.. בשר ועור שרף באש מחוץ למחנה.
אחר כך מוודא את סדר ההקרבה של חלקי השור או האייל, מה להקריב ומה לזרוק. חזה ושוק תנופה מניף… ואז מברך אהרון את העם בברכת הכהנים.. וירא כבוד ה' אל כל העם… רק אז אש יוצא לאכול החלקים אחרי שראו. אז רואה העם וירונו ונפלו על פניהם כשעיקרון ה' על פניהם כעת.
בני אהרון
ויקחו בני אהרון.. אש זרה אשר לא ציווה אותם . ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. וימותו לפני (!) ה'. הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. וידום אהרון.
קרבן אפשר להקריב אך ורק אם רוצים לדייק בנתינה על פי צו ה'. זה אומר לבוא ממקום בו רצונו רצוננו. לא שהגענו להרמוניה שלמה, ממש לא -כי אז הרי לא היה צורך בקרבן – אבל יש בנו רצון כן בכניעה גמורה והתכוונות אל ה' ואל בכיוון ההפוך של בריחה מהכאב.
בני אהרון בבריחה: נדב – עבד להפרזה בנדיבות מתנשאת עד כי הוא מחסיר מקיומו.. חש נעלה על האחרים כי הוא בסדר, בנו של הכהן הגדול, ממלא דברו…. לוקח אחריות ייתר על העולם = נדיבות שלא במידתה. כזו המשפיעה מלחמעחלה על האנשים. לא בחמלה ולא בחסד כלל .
אביהו – חייב למלא אחר דברי אביו, מישהו מעלי כמו אבא, ואני מרצה אותו. . זוהי התנהלות של קרצינוזין הומאופאתי. . נתינתי היא לא ממקומי, אני מפריד עצמי מהכלל -אשתייך רק אם ארצה את האחרים, אם אעשה כאבי, רק כך אהיה ראוי..
הם שתי ההבנות הבכורות של אהרון – נולדו כנראה כאשר אהרו עדיין היה בהגזמה, והעביר אליהם. אח"כ עשה את הדרך והיום הוא ראוי להיות הכהן גדול, אבל כאן הפעל 'פוקד עוון אבות על בנים' ולכן הוא שורף אותם.. הן מתות כי דרכן סוטה מדי לכיוון הגשמי, מגשים את מצוות אבא ולא מצוות לב/ה', וכך הן מוקרבות כקרבן אמת למען אהרון, והמוות אמיתי .
טעיתי לפני 2 שעורים בקשר לאיפה נוצר הרצון, אומר נדב: הוא לא חל בלב, שם רק הפחד נוצר, בעוד הרצון הוא לא בא מאיתנו אלא בא מחלב האם – אמא שלו ילדה את הרצון שלו, במובן שהיא נתנה לו את הכח לרצות באמת. .. החוסן ילד רצון, בחיבור עם הבריאה וכל המערכת. זהו רצון החיים שנולד כך. אחר כך, אנחנו, כאשר בא העומס, חוויות חקמ"ל, נוטים לבשל את הרצון בחלב אימנו, היינו – לחקות אתת דרכה שלה, להיות עבד לרצונה במקרים כאלו, כי פוחדים לנסות להגשים את רצונם הם בכאב ופחד כאלו , נ זה לבשל את הגדי, את ההיגד האישי, את רצוננו הכן – במה שחל בלב, הפחדים. זה להיות עבד להיגד שבא מבחוץ – מאמא, או מחוויה אחרת שחווינו..
כאן, בשמיני, בורא עולם, הבינה, מתגלה לנו, ומתקבל.. מזה בא דרך הליך ההתמרה, תהליך התקרבות כאשר מקריבים ק ר ב ן = הבנה חדשה הנולדת מתוך התקרבות אל הכאב התקוע. אז הבינה יכלה להרים ראשה ולהיות שלנו סוף סוף.. כאן הרצון הולך ומקבל את צורתו הרוחנית. אלו הן יסודות התהליך כפי שאנו לומדים ומקבלים אותם כאן, לקראת הבאות.
כאשר זה נראה ומובן לבני ישראל, דרך הדגמת אהרון, הם חשים התרוננות גדולה כי הם בבינה, ואז הם נופלים על פניהם כדי להתאים עקרונותיהם הכתובים על פניהם – לאלוהי, לבינתי. כי עיקרון התנהלות האדם מונח על פניו.. זה מה שנקרא ויראו את האלוהים –הם רואים אותו ללא יראה כי הוא והם בהתמזגות גדולה כאן, ברגע המופלא הזה, דרך השעור הגדול שאהרון ומשה מציגים להם.
כך אנו נהיים מחוברים לעולם הרוח וכמו הבורא עולים בשמחה עם ניחוח אשה לה', כך גם לנו.. דרך האש האוכלת את הקרבן בשלמות . ויש הכרת תודה גדולה מאד של העם, הנפש, להשתייכות עם המערכת. זו חוויית התעלות וזרימה ושמחה נהדרת. נמצאים במקום האלוהי אז! הכל זורם מעצמו, ללא מאמץ כלל..
האש הזרה, בה נקטו בני אהרון הבכורים, היא אש רצון בו אנו מתאמצים , כדי לרצות, כדי להיות בסדר, ורחוקים מרחק רב מהאלוהי. במקום לזרום בכייף בחיבורים הטובים, שם הנשמה מחוברת עם בוראה בכניעה גמורה, בשמחה – כאן מתקיים מאמץ, שמיד זורק את האדם הרחק מהאלוהי. המאמץ נוצר כי מלכתחילה אין חיבור הרמוני והמאמץ והמאבק הם כדי לזכות במקום האלוהי בכח, בתחבולה.. כלומר כך אנחנו בהישרדות. אין כאן שום צו אלוהי, רק משהו אנושי עלוב, אם כי מובן בהחלט. כל אחד מהשניים נישרף בדרכו הלא מדויקת לה הוא עבד – נדיבות ייתר מתנשאת שח נדב או ריצוי חסר מעצורים של אביהו.
ברורו שמאמץ כזה , מאבקי, יגרור אחכ צורך לנוח, אם דרך אכזבה או כעס או מחלה…
בניו של אהרון הם הבנותיו, הרי. זה הוא שהוריש להם את העומס הזה דרך העיקרון של פוקד עוון אבות על בנים, ועליהם להתמודד כי הוא לא יכול היה בעצמו. אהרון היה במיצר כאשר הביא הבנותיו אלו לעולם, ומאז תיקו אצלו דברים אבל הם נושאים את העוון שלו כמאכלת בליבם… אחר כך אהרון תיקן ודייק – שני בניו הצעירים אלעזר ואיתמר הולכים שפי, חופשיים ממשא האב. מיכאל: חשוב להבין את האספקט הכרונולוגי הזה – ברור שהבכורים הם אלו שכך ארע להם, כי בזמן שהבין אותם אהרון עצמו היה עדיין עבד לגחמותיו. כעת, הצעירים, כבר מדייקים..
בעצם אהרון כאן עושה דבר נורא –אבל שאין מנוס ממנו – ללא כוונה רעה, כאשר הוא מקריב באמת את שתי הבנותיו הראשונות, ולא קורה מה שקרה בעקידה שאברהם זכה להסמיל את הקרבן ולא הרג את הילד באמת, אלא דרך האייל, סמלית… אהרון לא זוכה לכך… וכל זה כדי להדגים לנו את מה שעלול לקרות.
אהרון מבין כל זאת טוב מאד, הוא הרי מייצג את הבנת הלב… ולכן – וידום אהרון. נאלם דם, כי אין מה לומר כאן. דם =גם ידוממם.. נפשו עליו נהפכת. מה שמאפשר כל זאת לאהרון, להחזיק מעמד, זה שוב ה ח ס ד ! אם לא היה פה חסד סביב אהרון , הוא היה יכול לעסוק במאבק, באבל, במחאה, בכפירה…אבל היכולת להידום כאשר אתה מדממם – זהו חסד אלוהי . ואמונה, כמובן . החסד הוא חס = חמלה –של ד' אמות, חמלה אלוהית . שמכילה הכל…
חשוב אם כן להשוות את הקרבן האהרוני לקרבן אברהם, לעקידה. שם השיעור הוא – איך להתמיד את הקרבן, איך להתקרב להבנה המסויימת בלי להגיע למוות גשמי, להישאר בסמלי בלבד.. נדב בדעה אחרת,, שאברהם בציווי להקריב יצחק למען השבחתה של הבינה, ולהניח לאחיזתו בהבנתו היחידה אשר אהב תמיד ואיתה שרד, ולקבל הבנה אחרת. בדיוק! ואכן אברהם מצליח לא לחסוך אותה מבורא עולם, = מוותר על הגנותיו כולן בבת אחת! הבנתו עוברת התמרה, מהישרדותית גשמית – לבינתית אלוהית, דרך מעשה העקידה. הקרבת הקרבן. זהו פירושו המלא של קרבן, כך אברהם מתקרב אל הבינה, אל האלוהי. ונדב מדגיש שזה אקט של אמונה טהורה, נקיה. כך מתאפשר החבור של חסד ודין, אברהם ויצחק…
אמנם אהרון הוא רק בן אדם, ואחר כך כשמשה מקשה עליו למה לא אכלתם את קרבן החטאת כמצופה מכהנים, הוא מזכיר בעדינות למשה שהוא כבר אכל מספיק מרורים היום, ואין לו תיאבון כל כך… האם אפשר לוותר הפעם, ומשה נעתר… יש כאן שוב חסד ממשה והאנושיות מתאפשרת..
החסד מאפשר לאדם להיות בינתי וגם אנושי בו זמנית!!! החסד ממלא את הסדקים שם בין המושלם לאנושי…
החסד:
– אפשר לפרוץ חסימה, חולשה, סטיה –לפרוץ את זה ולעלות אל שדה הנתינה רק דרך חסד, כי רק בני אדם אנחנו, מאד לא מושלמים!! ותמיד יהיה GAP אשר חייבם למלא… הנתינה, שדה הנתינה הוא שדה החסד, יקבלנו ויאפשר הליכה בבינתי אפילו שאנחנו לא אלוהים . כך, לחיות באהבה אפשר לעבור ולחיות בה רק מתוך אהבה, לחיות בנתינה רק מתוך נתינה, לחמלה רק מתוך חמלה.. אי אפשר להיפטר מתחושת אכזבה רק דרך רצון לא להיות שם יותר – זה לא ילך. או אשמה, על מה שקרה ומאז אתה כאילו אשם –אי אפשר לרפא את המקום הזה אלא על ידי חסד.
לכן רק קום ותמשיך לדייק!!! ועשה זאת בחסד, ובחמלה, גם על עצמך הילד שלא יכל לעשות אז טוב יותר, או על עצמך הבוגר שניכנע לחולשה. אל תבוסס בעומס, התבוסה – אל תהיה יבוסי…
לכן חייבם ללמוד מתוך חסד לפרוץ ולקום ולהמשיך לדייק באמונה רבה, , להמשיך לעלות בהר ה' -לא לשקוע בסיפורים והסברים למה זה קרה שם בקיבוץ, לא! עזוב סיפורים –רק היה בתום לב, בטוב עם עצמך ועם אחרים בדרך ה'! זהו החסד – להסכים לחזור לנתינה ושמחת חיים למרות הכל. היה נא בנתיב נתינה. לחיבור עם ה'. , לעשות הרבה מודה ועוזב ירוחם! נפלתי, מכיר בזה שנפלתי, פעלתי אז כדי לשרוד כי לא היתה ברירה אחרת. אני מודה על כך ששרדתי – אני סולח לי על כל מה שעשיתי בפראות ובערמה כדי לשרוד. כעת אומר תודה על זה, וגם מודה שהגיע הזמן לשנוי, והולך הלאה. זה מה שנקרא להיות כ ה – ה ן – אומר כן למה שיש למה שקרה ומסמיל כמו ה', ב 'כ ה' … החסד האו אשר מאפשר את המודה ועוזב הזה.. החסד… מקבל עצמי כמפר וממשיך קדימה באמונה ובחן.. זהו סוד התיקון האמיתי: אתה פשוט הולך הלאה באמונה וזה קורה, לטובה.
תודה לכל מה שקרה ואפשר לי לשרוד, תודה על כל חטאי, אבל כעת מודה שהגיע הזמן ללכת הלאה, ועוזב.. מרוחם. בחסד. ואהבה. הם משתלבים פה לגמרי. ומכסים על הכל, הכל… כמו בשמיכה טובה ביום חורף קר, כשאמא מכסה מחדש את ילדה הישן..
רק דרך חסד אפשר להגיע לטוב הגדול. לא דרך אימוני מדיטציה. רק בחסד. ברגישות . והבנה שלא אני המנהל. אני עושה כמיטב יכולתי לאפשר דברים אבל לא אני מנהל מה יקרה. וגם אם שגיתי או הפרזתי אעשה ככל יכולתי לחזור למהלך של חסד.. נ ת י נ ה מהי? 7 יפול צדיק וקם.. היכולת לקומם דברים מחדש בלי לדעת שכעת הכל יהיה בסדר אב להמשיך קדימה , לעלות בהר בדרך אליו יתברך, עולים בהר.
כאשד באמונה הוא סומך על הק ואז את שטה על פני המים, על פני הרגש בלי להתערבב, בלי מאבק וכוו. זהו קו של אמונה וחסד.
כך שטים במפרשים הרוח, רוח ה' על פני המים…המימד הרוחני תמיד שם מחפש במה לנשוב.. כך מתייצב ציר הבינה אשר מייצב אותנו ומאפשר עמוד שדרה אליו לחזור בכל פעם, סביבו לנוע אהי- נעהאר.. שייט מעל המים, בלי לתהערבב עם הרגש, רק לדוג דג מדי פעם ולא לטבוע בעומק. במקום שהכאב ישלוט בי אני מושל בו הוא נושא אותי קדימה בעדינות, כשרובו חבוי ברגש ורק ראשו מעל השטח מעל המים.. ואני במים נושא אותו כקרחון אמיתי.
בענווה מתחברים השייט, שיטה, והשוטה.. בענווה הם. שיט.
ובכן, כאן אנו ניפרדים מבניו הבכורים של אהרון הכהן נדב ואביהו. הם נשרפו למוות. כל אחד מאיתנו – גם נדב מעיד על עצמו – נישרף מדי פעם, ניכווה קצת כי סוטה מדרך הנתינה השלמה. וזה בסדר, כך לומדים. אבל בני אהרון סטו קשה מדי. רובנו מתים ונולדים מחדש כל יום , אבל רצוי שבמשך הזמן כל פעם, בכל סיבוב של הספיראללה הגדולה של התהליך, ארגיש יותר חי ופחות מת.. אני עושה במיטב כיכולתי – וסומך. ונכנע , וסומך. הרי יש בנו את כל הדמויות האלו, כל האפשרויות וגם אלעזר בנו גם איתמר, בני אהרון הצעירים השלמים יותר. .
ראש, פדר קרביים – מעלים אותם קרבן, כל מה שמיותר – יותרת הכבד.. מתמירים. אותם.
בינה היא הבנת הלב. עולם הרוח .אבל כשיש ערבוב רוח עם רגש זה רע. אז נשרפים. רוצים לעבוד בהנאה, בזרימה, בשמחה.. אם אני מתרוקן בעשייתי סימן שאני מתאמץ ולא מדייק ואז עלי לעצור ולהתמקד. כי אחרת רק אחלש בהדרגה.
הקדשה חייבת להיות ממקומך. אחרת זה לא קורה. זה מדוע הכהנים עוברים חזרה למקומם בפתח האוהל. הם מביני מקומם קודם כל. עשייתם משרתת את זהות העם כשמקומם לא מותנה. רק אז הם כהנים אומרי הן ל – כה.
שחר שואל מה ההבדל בין הרוח שמתפזרת לרגשי נפשי שמתפזר. . אולי מהרוח מפזרת כשאין אמונה. אבל יסוד הרוח זה האמונה
חוסר הדיוק של הנפש הוא הפרימיטיבי הרגיל. הידוע. היצר שולט. אצל הרוח חוסר הדיוק מתבטא בהגזמה להתמיר יותר מדי, אולי.. כשאני בהפרזה ברצון לדייק. זוהי סטיית הרוח. רצון לדייק במאמץ..
מי שלוקה באחריות ייתר אש המאמץ תשרוף אותו. ברגע האינטימי הזה , הם עשו מאמץ ייתר והתלקחה אש זרה. האש נהייתה זרה לליבם הטוב.. אבל מלכתחילה הם באו ללא צו פנימי אלא עם מחתתם, פחדיהם. זה לא עובד ככה. לא רק מקרה אלא דוגמא לטעות גדולה. לא באים לריפוי ממצב הישרדות. מצד שני מאיפה באים להתרפא אם אל מהישרדות…? אלא שצריך לכוון את הלב היטב היטב, רק אז זה עובד.
פרק י, ד – וידום אהרון .
ויקרא משה אל בני הדוד של אהרון , בני אחיו?? שאו אחיכם אל מחוץ למנחה. מישאל ואל צפן המה. ובני אהרון הנותרים מקבלים פקודה לא לערבב הנפש ברוח, במה שהם. העם יתאבל = חלק הנפש יתאבל בעוד חלק הרוח לא מתערבב בזה.. . כל בית ישראל ביכו את השריפה. אבל אתם אל תבכו פן תמותו. זה החלק שאסור לו להתערבב אף כי אנושית יש כאן בעיה, כאילו .
יין ושיכר אל תשת, אהרון אתה ובנייך. כי היין = אין אני.. מטשטש את האגו ואין מי שייפקח על מה יוצא החוצה מן הנפש בלחצה.ץ נדב מעלה האפשרות שאהרון שתה יין ומשם באו בני אהרון לחטא.. לא נראה לי. אלא יין הוא כמו אין אני.. יייןןן… איין אני… וזא אין מי שיפקח, כל ייצר משתלט ויוצא ללא הכוונה. ושיכר =שי כר, שיכור – שיש רכות של ההכרה.. אין הבדלה בין טהור לטמא עדו. . כן. . זה גם בא מאהבה –שיכור ולא מיין . . אבל אז זה חיובי.
אחכ משה מול בבני אהרון נוזף בהם למה לא אכלתם קרבן החטאת של העם, כמצוות הכהנים, ואהרון מסביר שהם כבר אכלו מספיק חרה באותו יום . פרק י –כ – וישמע משה וייטב בעיניו . שעיר החטאת מייצג חוויה שהעם לא מסוגל היה להתמודד איתה, לעכל אותה. כדי להקל מקריבים קרבן חטאת, ואז הכהנים אוכלים וזה מסמיל עיכול העם ומכפר על חטאתם , על כך שלא הצליחו לעכל החוויה.
הרוח היא ההופכת את ההפוך מטוב – חוויה שנתקעה – לטוב, וזה קורה דרך הקרבת קרבן כמו אכילת ועיכול החטאת של העם, אחרת אין כיפור לעם, ומובן מדוע משה מודאג. אהרון מסביר שקרה אותו היום משהו שכבר אכל מספיק חטאת וכאן עולה האספקט אנושי שבתורה. כי אנחנו בסך הכל בני אדם, אל אבנים. גם אלוהים לפעמים אנושי בתורה… מאד אנושי ככה…
כל פרשת שמיני עוסקת בהפרדה בין טהור וטמא, במעשה הקרבן המחזיר קדושה . .כאן בהמשך –פרק יא – באים דני כשרות ומזונות, כדי שגם נדע מראש מה כן ומה לא לאכול, היינו מאיזו חוויה כדאי להימנע בכלל מלהכניסה למערכת העיכול, שהרי יש הקבלה מלאה בין המערכת פיזית לנפשית רוחנית רגשית . כדי להקל ולשמור אנרגיה שי לדעת לבחור בטהור ולא בטמא. הקדושה היא ההפרדה הנכונה למרחק של הרמונהי פעילה, הכרה ערה ,לעומת ההישרדות שהיא הפרדה מוגזמת, כדי להתחזק מהגורם המחליש .. לבחור תמיד להכניס למערכת ככל האפשר את מה שיש בו מרחק נכון בין קטביו, גם במזון הגשמי וגם ברוחני.
שבת שלום!
מחלה זה דבר בריא 