Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מרץ, 2022

פרשת שמיני –

אחרי פרשת צו בו למדנו לקבל את הצו להקריב קרבן כדי ללכת בדרך, הבה נראה איך עושים את זה נכון .כי צו עסקה בתהליך חניכת הכהנים  – אותו חלק רוחני בתוכנו אשר אמרו לעשות את המלאכה המסובכת הזו של התמרה, ריפוי – והכנה לעבודתם בבית המקדש. הם החלק הרוחני הפעיל, עד שיבואו לעזרתם הלוויים, המדייקים בשער..  עד אז הם היחידים הפעילים.  חשובה מאד הפרדתם מהרגש,    הרחקתם ממי הנפש הסוערים, ולכן יש להכישרם בפתח אוהל מועד, בו פעיל העיקרון האלוהי. הם אלו שמתאמים ומחברים בין הנפש  לבין המערכת הגדולה שאנחנו חלק ממנה… בינינו כנפרדים, כל אחד בפני עצמו, לבדוק  איך זה מתחבר עם המערכת הגדולה לרקמה אנושית אחת חיה. כך נהיה בו זמנית נפרדים, אבל גם מחוברים.  בואו נראה איך זה קורה.

חשוב מאד כאן עניין השורשים. לצמח יש שורשים גשמיים המחברים אותו לאדמה ממנה צמח,  ומשם הוא מקבל את תזונתו, וכך הוא מחובר  לבריאה. העלים מקבלים והופכים אנרגיה סולארית דרך פוטוסינטזה  לסוכר. השורשים מביאים מים וחומרי מזון מלמטה והכל זורם בסינטזה אחת גדולה. אבל ניתוק השורשים יפסיק את התהליך. הצמח עדיין יהיה אז קיים פיזית – אבל יחדל מלהתקיים, חדל להיות בתהליך צמיחה… כך גם האדם  – כאשר הוא מפסיק להיות מחובר לבריאה, לאדמה שלו – הוא מת, כי הוא בכר לא מתקיים. הוא נובל אז כמו צמח ללא שורשים .

אדם שהוא מחוץ  לתהליך  – הוא חשוב כמת. שורשיו הם וירטואליים, אבל לא פחות  משמעותיים. הם  שמחברים אותו לבריאה. חיבור גשמי בלבד לא יספיק. הוא חייב חיבור  לה', אז הוא  על מקומו! מסונכרן עם הבריאה, ומשווה  רצונו  לרצון ה',  ומחשבתו ורמת עם מחשבת הבריאה והכל בסינק. ליבו מחובר להבנת הבריאה. טוביותו הלא מותניית מחוברת לטוביות ה'… זהו מצב  בינה.

כאשר כחלק מהתפתחותו ניזרק  האדם מגן העדן – רצונו משוטט ללא קשר עם ה' ומחפש סיפוק רצון זר, והוא במאבק על מקומו כי המקום כבר לא מובן מאליו. ובראשו מחשבה מתרוצצת.  תפיסתו אשליתית.

זוהי דרך ההישרדות . זהו הטוב במיעוטו.  אין כאן התקיימות של ממש אלא רק כאילו. אבל מוות הוא, למעשה. קיום על תנאי.         

אנו שואפים תמיד לחיבור מחדש עם ה'. לבינה. ועדיין שי להוודת שמעצם הדברים בעולם הישרדות הוא המצב הקיומי של רב בני האדם. חלק מסויים אכן עושה מאמץ של ממש  לחזור ל ה'.

כאשר אותו חלק בתוכנו מתחיל לפעול לתיקון הקיום ומתחיל להיפרד מההישרדות, זה מה שהמהות רוצה. –  שנעבור לדפוסי חיבורים , לשדה הנתינה.  מעבדות לחירות, ממצריים לכנען . להרפות מהאחיזה במחלה ולעשות ריפוי. 

כל זה מוזן ממה שבקרבנו –מ ה א מ ו נ ה . היא המחברת ומסנכרנת אותנו עם הבריאה.  ההבנה והאמונה שהכל נעשה בתבונה ושאנחנו מוזמנים להתחבר, כי כל מה שקורה בעולם  שייך להבנה הזו. הכל מנוהל על ידי ההשגחה האישית לפרט,  ועל ידי ההשגחה הכללית לעולם. ושתי אלו מחוברות כי הרי לא סביר שההשגחה הפרטית לא תהיה חלק מהכללית.. אותה חוקיות בשתיהן, זה ברור. אפשר מדי פעם לטעות, אבל ברקע החוק קורא לנו לחזור אליו דרך התבונה שבכל אחד ומסביב.

זה מה שקובע את סדר המסע שלנו, את ההתנהלות שלנו, את הקרמה שלנו.. . אבל הרגע הזה, שבו משהו מחליט להתעורר,  מי קובע אותו????  הסבל מתגבר מספיק, לכאורה..  עד שכבר לא מסוגלים לסבול כל זאת, זה נהיה כבר חסר טעם.

או המהות היא שקובעת את סדר המסע ואת אופן ההתעוררות שלנו? וברגע  הנכון .. הכל מושגח ומודרך ומציע לנו דרך חדשה.  כל הזמן.  ישנו תהליך איטי מתחת לשטח בו אט אט הרוח לוקחת את ההנהגה, אם רק נרשה לה… זה התהליך . אבל מה העצמאות שלנו, איפה אנחנו קובעים למערכת, זו השאלה. המאבק מביא סבל ואז נתעורר? ברור. אבל.. זה  תלוי גם בעצמת הפחד מפני הכאב הראשוני ההוא, שמקנן בנו תמיד, ואשר דוחף להישרדות.

ככל שההכרה ערה ופעילה יותר, אנחנו מתעוררים יותר מוקדם ונחסך סבל. אבל ההתעוררות עצמה מנוהלת על ידי המהות ואנחנו יכולים בעיקר לכמוהה מאד שמה..   אי אפשר לשלוט בזה, רק  לאפשר. גם דרך נפילות: כאשר באה אכזבה,   האכזבה יכולה לאפשר מנוחה מהמאמץ,  זו התחזקות מהגורם המחליש, כמו כל פרעה. אכזבה  – יש לתת לה מקום, זה מקרב לקיום הכואב.   זה מעיר אותנו כמו צרעת בעור (!)  ומאפשר ללמוד  שלא להתאמץ ולא לאחוז בתוצאה דרך צפיית יתר  …  שלא תהיה התניה בתוצאה. הנה שעור יפה מטעם ההשגחה. לכן אכזבה זה – אך  – ורק למצב בו זה זב מעצמו, ודי למאמץ. .

זו המערכת הקיומית, הקיום המהותי  אשר מכוון אותנו בדרכנו .. לפעמים דרך מאבק מתקרב ובא סבל שמכוון לעורר .  ככל שההכרה ערה יותר זה קורה מהר יותר, אבל אי אפשר להעירה בכח אלא זו המהות שמנהלת. אנחנו יכולים רק  לאפשר.  .

כך אדם עלול להתאכזב מהילד שלו שהוא לא עונה על צפיות ההורים..  האכזבה הזו לא קשורה לילד כלל,  אלא היא הוזמנה דרך צפיית ייתר של ההורים. שילמדו לא להתאמץ מדי .. האכזבה באה לכן בשביל,  לא בגלל. עקב.. גם הכעס.  כל רגש הוא שעור…

כל דמויות הכהונה כולל משה  באים להדריך ולארגן את התהליך . הכהן מייצג בתוכנו את הקבלה העצמית בהבנת לב.. זה  – כה- הן, אומר הן למציאות . ב  'כה'… מכאן באהבת האדם, בהבנה גדולה.

גוף הרוח מייצר לנו את  'ציר המילה', מייצב אותנו נוכח תנודות הנפש הסוערת . זהו הציר המאפשר יציבות. כי יש בו מולות של המילים, כלומר  דרך הסמלה…  כדי לא להיות עבד של תנודות הנפש.  כך ימימה –הרוח מושיטה לך את היד על מנת שהנפש הסוערת לא תטרוק בפנייך את הדלת .  =  שהנפש לא תברח שוב להישרדות נואשת מול הכאב הצפוי, כאן הרוח עובדת דרך ציר המילה ומאפשרת לעמוד בפרץ ולהתמודד, כי חלק מהכאב הופך סמלי..   זה מאפשר אורך רוח, הבנת לב וסבלנות, התקרבות וחסד. ח ס ד  ואמונה הם שני מרכיבי הריפוי. היום נזכיר את שני אלו כציר מרכזי.  רק כך יבוא דיוק פעולה בדרך. אי אפשר לפתוח חסימה מתוך נוקשות, בכח. אלא רק דרך חסד!  רק חסד יביא חסד! רק חמלה תביא  חמלה!  רק אהבה תביא אהבה…

 

כל חסימה הישרדותית תיפרץ ותתפוגג דרך חסד חמלה ואהבה.

פרשת שמיני:

 אנחנו אחרי שבעה ימים של חניכת הכהנים  בקבלת שבע הספירות התחתונות, כשהם בפתח אוהל מועד.  .  אלו שבעת ימי מילואים = למלא אותם בספירות התחתונות.  חסד גבורה נצח הוד יסוד מלכות .. תפארת. ??

ביום השמיני של החניכה  מתחברים  עם בינה,  כולם !  זה היום השמיני. היא מתגלה לנו. זהו יום גדול וחשוב. זהו מעבר דמוי פורים – מעבר מהנסתר אל הגלוי, דרך אסתר הדסה..

אהרון ו 4 בניו עוברים תהליך חניכה בפתח האוהל,  שם זה קורה, כי זה מקום הנוכחות של בפנים וגם בחוץ בו זמנית,  כך פועל שם העיקרון האלוהי.  הכל בתהליך.  אוהל זה משפחה בערבית,  זה המקום ..  פתח האוהל זה קצת כמו פניו של האדם שמקינים החוצה את תוכו- אבל במסכה מסוימת… ובכל זאת תמציתו מתגלה שם , ממש כמו   העיקרון האלוהי על פני ה' בברכתה הכהנים, כאשר הוא מאיר פניו אל האדם ועקרונו מתגלה לו ויעשה כדבר ה'.  .  אני קיים ואני נוכח כשאני תמיד בפתח האוהל.  . מקום של בינה. הביטוי: אדם נופל על פניו  – כנראה כדי לבטל פניו הממוסכים אל מול פני ה' המושלם בפניו . ועיין פסוק בראשית פרק לב, כא – "אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני, וארחי כן אראה פניו אולי ישא פני…"

ביום שמיני קרא משה לאהרון ובניו וזקני ישראל. קח לך עגל לחטאת ואייל לעולה..וכו.. והקרב לפני (!) ה'.  כך מתקיים החיבור עם הבינה. היום זהזה..  ויקרבו כל העידה ויעמדו לפני (!) ה'.  משה מסביר להם איך לעשות מה. זה הדבר אשר ציווה ה' לעשות כך ייכפר על העם  בהקריבו.  את הדם יזרוק על קרנות המזבח כי נפש הוא, הדם.. וזה שם וזה פה..   בשר ועור שרף באש מחוץ למחנה. 

אחר כך מוודא את  סדר ההקרבה של חלקי השור או האייל, מה להקריב ומה לזרוק.  חזה ושוק תנופה מניף… ואז מברך אהרון את העם  בברכת הכהנים.. וירא כבוד ה' אל כל העם…  רק אז אש יוצא לאכול החלקים אחרי שראו. אז רואה העם וירונו ונפלו על פניהם כשעיקרון ה' על פניהם כעת.

בני אהרון

ויקחו בני אהרון.. אש זרה אשר לא ציווה אותם . ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. וימותו לפני (!) ה'. הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. וידום אהרון.

קרבן אפשר להקריב אך ורק אם  רוצים לדייק בנתינה על פי צו ה'. זה אומר לבוא ממקום בו  רצונו רצוננו.  לא שהגענו להרמוניה שלמה, ממש לא  -כי אז הרי לא היה צורך בקרבן  – אבל יש בנו רצון כן בכניעה גמורה והתכוונות אל ה' ואל בכיוון ההפוך של בריחה מהכאב.

בני אהרון בבריחה:  נדב – עבד  להפרזה בנדיבות מתנשאת עד כי הוא  מחסיר מקיומו..  חש נעלה על האחרים  כי הוא בסדר, בנו של הכהן הגדול, ממלא  דברו…. לוקח אחריות ייתר על העולם  = נדיבות שלא במידתה. כזו המשפיעה מלחמעחלה על האנשים.  לא בחמלה ולא בחסד כלל .  

 אביהו – חייב למלא אחר דברי אביו, מישהו מעלי כמו אבא,  ואני מרצה אותו. . זוהי התנהלות של קרצינוזין הומאופאתי. . נתינתי היא לא ממקומי,  אני מפריד עצמי מהכלל  -אשתייך רק אם ארצה את האחרים, אם אעשה כאבי, רק כך אהיה ראוי..

הם שתי ההבנות הבכורות של אהרון – נולדו כנראה כאשר אהרו עדיין היה בהגזמה, והעביר אליהם. אח"כ עשה את הדרך והיום הוא ראוי להיות הכהן גדול, אבל כאן הפעל 'פוקד  עוון אבות על בנים'  ולכן הוא שורף אותם.. הן מתות  כי דרכן סוטה מדי לכיוון הגשמי, מגשים את מצוות אבא ולא מצוות לב/ה', וכך הן מוקרבות כקרבן אמת למען אהרון,  והמוות אמיתי .

טעיתי לפני 2  שעורים בקשר לאיפה נוצר הרצון, אומר נדב:  הוא לא חל בלב,  שם רק הפחד נוצר, בעוד הרצון הוא לא בא מאיתנו  אלא בא מחלב האם – אמא שלו ילדה את הרצון שלו, במובן שהיא נתנה לו את הכח לרצות באמת. .. החוסן ילד רצון, בחיבור עם הבריאה וכל המערכת. זהו רצון החיים שנולד כך. אחר כך, אנחנו, כאשר בא העומס, חוויות חקמ"ל, נוטים לבשל את הרצון בחלב אימנו, היינו – לחקות אתת דרכה שלה, להיות עבד לרצונה במקרים כאלו,  כי פוחדים לנסות להגשים את רצונם הם  בכאב ופחד כאלו , נ זה לבשל את הגדי, את ההיגד האישי, את רצוננו הכן –  במה שחל בלב, הפחדים. זה להיות עבד להיגד שבא מבחוץ –  מאמא, או מחוויה אחרת שחווינו.. 

כאן, בשמיני, בורא עולם, הבינה, מתגלה לנו,  ומתקבל.. מזה בא דרך הליך ההתמרה, תהליך התקרבות כאשר מקריבים ק ר ב ן  = הבנה חדשה הנולדת מתוך התקרבות אל הכאב התקוע.  אז הבינה יכלה להרים ראשה ולהיות שלנו סוף סוף.. כאן הרצון הולך ומקבל את צורתו הרוחנית. אלו הן יסודות התהליך כפי שאנו לומדים ומקבלים אותם כאן, לקראת הבאות.

 כאשר זה נראה ומובן לבני ישראל,  דרך הדגמת אהרון, הם חשים  התרוננות גדולה כי הם בבינה, ואז הם נופלים על פניהם כדי להתאים עקרונותיהם הכתובים על פניהם – לאלוהי, לבינתי. כי עיקרון התנהלות האדם מונח על פניו.. זה מה שנקרא ויראו את האלוהים –הם רואים אותו ללא יראה כי הוא והם  בהתמזגות גדולה כאן, ברגע המופלא הזה, דרך  השעור הגדול שאהרון ומשה מציגים להם.

כך אנו נהיים מחוברים לעולם הרוח וכמו הבורא עולים  בשמחה עם ניחוח אשה לה', כך גם לנו.. דרך האש האוכלת את הקרבן בשלמות .  ויש הכרת תודה גדולה מאד של העם, הנפש, להשתייכות עם המערכת. זו חוויית התעלות וזרימה ושמחה נהדרת. נמצאים במקום האלוהי אז! הכל זורם מעצמו, ללא מאמץ כלל..

האש הזרה, בה נקטו בני אהרון הבכורים, היא אש רצון בו אנו מתאמצים , כדי לרצות, כדי להיות בסדר, ורחוקים מרחק רב מהאלוהי. במקום לזרום בכייף בחיבורים הטובים, שם הנשמה מחוברת עם בוראה בכניעה גמורה, בשמחה – כאן מתקיים מאמץ, שמיד זורק את האדם הרחק מהאלוהי. המאמץ נוצר כי מלכתחילה אין חיבור הרמוני והמאמץ והמאבק הם כדי לזכות במקום האלוהי בכח, בתחבולה..  כלומר כך  אנחנו בהישרדות. אין כאן שום צו אלוהי, רק משהו אנושי עלוב, אם כי מובן בהחלט. כל אחד מהשניים נישרף בדרכו הלא מדויקת לה הוא עבד – נדיבות ייתר מתנשאת שח נדב או ריצוי חסר מעצורים של אביהו.  

ברורו שמאמץ כזה , מאבקי, יגרור אחכ צורך לנוח, אם דרך אכזבה או כעס או מחלה…

בניו של אהרון הם הבנותיו, הרי. זה הוא שהוריש להם את העומס הזה דרך העיקרון של פוקד עוון אבות על בנים,  ועליהם להתמודד כי הוא לא יכול היה בעצמו.  אהרון היה במיצר כאשר הביא הבנותיו אלו לעולם, ומאז תיקו אצלו דברים אבל הם נושאים את העוון שלו כמאכלת בליבם… אחר כך אהרון תיקן ודייק –  שני בניו הצעירים אלעזר ואיתמר הולכים שפי, חופשיים ממשא האב. מיכאל: חשוב להבין את האספקט הכרונולוגי הזה – ברור שהבכורים הם אלו שכך ארע להם, כי בזמן שהבין אותם  אהרון עצמו היה עדיין עבד לגחמותיו. כעת, הצעירים, כבר מדייקים..

בעצם אהרון כאן עושה דבר נורא –אבל שאין מנוס ממנו – ללא כוונה רעה, כאשר הוא מקריב באמת את שתי הבנותיו הראשונות,   ולא קורה מה שקרה בעקידה שאברהם זכה להסמיל את הקרבן ולא הרג את הילד באמת, אלא דרך האייל, סמלית…  אהרון לא זוכה לכך… וכל זה כדי להדגים לנו את מה שעלול לקרות.

אהרון מבין כל זאת טוב מאד, הוא הרי מייצג את הבנת הלב… ולכן – וידום אהרון. נאלם דם, כי אין מה לומר כאן. דם =גם ידוממם.. נפשו עליו נהפכת. מה שמאפשר כל זאת לאהרון, להחזיק מעמד,  זה שוב ה ח ס ד !  אם לא היה פה חסד סביב אהרון , הוא היה יכול לעסוק במאבק, באבל, במחאה, בכפירה…אבל היכולת להידום כאשר אתה מדממם – זהו חסד אלוהי . ואמונה, כמובן .  החסד הוא חס = חמלה –של ד' אמות, חמלה אלוהית .  שמכילה הכל…

חשוב אם כן להשוות את הקרבן האהרוני לקרבן אברהם, לעקידה. שם השיעור הוא – איך להתמיד את הקרבן, איך להתקרב להבנה המסויימת בלי  להגיע למוות גשמי, להישאר בסמלי בלבד..  נדב בדעה  אחרת,, שאברהם בציווי להקריב יצחק למען השבחתה של הבינה, ולהניח לאחיזתו בהבנתו היחידה אשר אהב תמיד ואיתה שרד, ולקבל הבנה אחרת. בדיוק! ואכן אברהם מצליח לא לחסוך אותה מבורא עולם, = מוותר על הגנותיו כולן בבת אחת! הבנתו עוברת התמרה,  מהישרדותית גשמית – לבינתית אלוהית, דרך מעשה העקידה. הקרבת הקרבן. זהו פירושו המלא של קרבן, כך אברהם מתקרב אל הבינה, אל האלוהי. ונדב מדגיש שזה אקט של אמונה טהורה, נקיה. כך מתאפשר החבור של חסד ודין, אברהם ויצחק…

אמנם אהרון הוא רק בן אדם, ואחר כך כשמשה מקשה עליו למה לא אכלתם את קרבן החטאת כמצופה מכהנים, הוא מזכיר בעדינות למשה שהוא כבר אכל מספיק מרורים היום, ואין לו תיאבון כל כך… האם אפשר לוותר הפעם,  ומשה נעתר… יש כאן שוב חסד ממשה והאנושיות מתאפשרת..

 החסד מאפשר לאדם להיות בינתי וגם אנושי בו זמנית!!! החסד ממלא את הסדקים שם בין המושלם לאנושי…

החסד:

  – אפשר לפרוץ חסימה, חולשה, סטיה –לפרוץ את זה ולעלות אל שדה הנתינה רק דרך חסד, כי רק בני אדם אנחנו, מאד לא מושלמים!! ותמיד יהיה GAP אשר חייבם למלא… הנתינה, שדה הנתינה הוא שדה החסד, יקבלנו ויאפשר הליכה בבינתי אפילו שאנחנו לא אלוהים . כך, לחיות באהבה אפשר לעבור ולחיות בה רק מתוך אהבה, לחיות בנתינה  רק מתוך נתינה, לחמלה רק מתוך חמלה.. אי אפשר להיפטר מתחושת אכזבה רק דרך רצון לא להיות שם יותר – זה לא ילך.  או אשמה, על מה שקרה ומאז אתה כאילו אשם –אי אפשר לרפא את המקום הזה אלא על ידי חסד.  

לכן רק קום ותמשיך לדייק!!! ועשה זאת בחסד, ובחמלה, גם על עצמך הילד שלא יכל לעשות אז טוב יותר, או על עצמך הבוגר שניכנע לחולשה.  אל תבוסס בעומס, התבוסה – אל תהיה יבוסי…

לכן חייבם ללמוד מתוך חסד לפרוץ ולקום ולהמשיך לדייק באמונה רבה, , להמשיך לעלות בהר ה'  -לא לשקוע בסיפורים והסברים למה זה קרה שם בקיבוץ,  לא! עזוב סיפורים –רק היה בתום לב, בטוב עם עצמך ועם אחרים בדרך ה'! זהו החסד – להסכים לחזור לנתינה ושמחת חיים למרות הכל. היה נא  בנתיב נתינה. לחיבור עם ה'. , לעשות הרבה  מודה ועוזב ירוחם! נפלתי, מכיר בזה שנפלתי, פעלתי אז כדי לשרוד כי לא היתה ברירה אחרת. אני מודה על כך ששרדתי –   אני סולח לי על כל מה שעשיתי בפראות ובערמה כדי לשרוד.   כעת  אומר תודה על זה, וגם מודה שהגיע הזמן לשנוי,  והולך הלאה. זה מה שנקרא להיות  כ ה – ה ן  – אומר כן למה שיש למה שקרה ומסמיל כמו ה',  ב 'כ ה'  … החסד האו אשר מאפשר את המודה ועוזב הזה..  החסד…  מקבל עצמי כמפר וממשיך קדימה באמונה ובחן.. זהו סוד התיקון האמיתי: אתה פשוט הולך הלאה באמונה וזה קורה, לטובה.

תודה לכל מה שקרה ואפשר לי לשרוד, תודה על כל חטאי, אבל כעת מודה שהגיע הזמן ללכת הלאה, ועוזב.. מרוחם. בחסד. ואהבה. הם משתלבים פה לגמרי. ומכסים על הכל, הכל… כמו בשמיכה טובה ביום חורף קר, כשאמא מכסה מחדש את ילדה הישן..

רק דרך חסד אפשר להגיע לטוב הגדול. לא דרך אימוני מדיטציה. רק בחסד. ברגישות . והבנה שלא אני המנהל. אני עושה כמיטב יכולתי לאפשר דברים אבל לא אני מנהל מה יקרה.  וגם אם שגיתי או הפרזתי אעשה ככל יכולתי לחזור למהלך של  חסד.. נ ת י נ ה  מהי? 7 יפול צדיק וקם.. היכולת לקומם דברים מחדש בלי לדעת שכעת הכל יהיה בסדר אב  להמשיך קדימה , לעלות בהר  בדרך אליו יתברך, עולים בהר.

כאשד באמונה הוא סומך על הק ואז את שטה על פני המים, על פני הרגש בלי להתערבב, בלי מאבק וכוו.  זהו קו של אמונה  וחסד.

כך שטים במפרשים הרוח, רוח ה' על פני המים…המימד הרוחני תמיד שם מחפש במה לנשוב.. כך מתייצב ציר הבינה אשר מייצב אותנו ומאפשר עמוד שדרה אליו לחזור בכל פעם, סביבו לנוע אהי- נעהאר.. שייט מעל המים, בלי לתהערבב עם הרגש, רק לדוג דג מדי פעם ולא לטבוע בעומק. במקום שהכאב ישלוט בי אני מושל בו הוא נושא אותי קדימה בעדינות, כשרובו חבוי ברגש ורק ראשו מעל השטח מעל המים.. ואני במים נושא אותו כקרחון אמיתי.

בענווה מתחברים השייט, שיטה, והשוטה.. בענווה הם. שיט.   

ובכן, כאן אנו ניפרדים מבניו הבכורים של אהרון הכהן נדב ואביהו.  הם נשרפו למוות. כל אחד מאיתנו – גם נדב מעיד על עצמו – נישרף מדי פעם, ניכווה קצת כי סוטה מדרך הנתינה השלמה. וזה בסדר, כך לומדים. אבל בני אהרון סטו קשה מדי. רובנו מתים ונולדים מחדש כל יום  , אבל רצוי שבמשך הזמן כל פעם, בכל סיבוב של הספיראללה הגדולה של התהליך,  ארגיש יותר חי ופחות מת.. אני עושה במיטב כיכולתי  – וסומך.  ונכנע , וסומך.  הרי יש בנו את כל הדמויות האלו,  כל האפשרויות וגם אלעזר בנו גם איתמר, בני אהרון הצעירים השלמים יותר. .

ראש, פדר קרביים – מעלים אותם קרבן, כל מה שמיותר – יותרת הכבד..  מתמירים. אותם.

בינה היא הבנת הלב. עולם הרוח .אבל כשיש ערבוב רוח עם רגש זה רע. אז נשרפים. רוצים לעבוד בהנאה, בזרימה, בשמחה.. אם אני מתרוקן בעשייתי סימן שאני מתאמץ ולא מדייק ואז עלי לעצור ולהתמקד. כי אחרת רק אחלש בהדרגה.

הקדשה חייבת להיות ממקומך. אחרת זה לא קורה. זה מדוע הכהנים עוברים חזרה למקומם בפתח האוהל. הם מביני מקומם קודם כל. עשייתם משרתת את זהות העם כשמקומם לא מותנה. רק אז הם כהנים  אומרי הן ל – כה.

שחר שואל מה ההבדל בין הרוח שמתפזרת לרגשי נפשי שמתפזר. . אולי מהרוח מפזרת כשאין אמונה. אבל יסוד הרוח זה האמונה

חוסר הדיוק של הנפש הוא הפרימיטיבי הרגיל. הידוע. היצר שולט. אצל הרוח חוסר הדיוק מתבטא  בהגזמה להתמיר יותר מדי, אולי..  כשאני בהפרזה ברצון לדייק. זוהי סטיית הרוח.  רצון לדייק במאמץ..

מי שלוקה באחריות ייתר אש המאמץ תשרוף אותו. ברגע האינטימי הזה , הם עשו מאמץ ייתר והתלקחה אש זרה. האש נהייתה זרה לליבם הטוב.. אבל מלכתחילה הם באו ללא צו פנימי אלא עם מחתתם, פחדיהם. זה לא עובד ככה. לא רק מקרה אלא דוגמא לטעות גדולה.  לא באים לריפוי ממצב הישרדות. מצד שני מאיפה באים להתרפא אם אל מהישרדות…? אלא שצריך לכוון את הלב היטב היטב, רק אז זה עובד.   

פרק י, ד – וידום אהרון .

ויקרא משה אל בני הדוד של אהרון , בני אחיו??  שאו אחיכם אל מחוץ למנחה. מישאל ואל צפן המה. ובני אהרון הנותרים מקבלים פקודה לא לערבב הנפש ברוח, במה שהם. העם יתאבל = חלק הנפש יתאבל בעוד חלק הרוח לא מתערבב בזה.. . כל בית ישראל ביכו את השריפה. אבל אתם אל תבכו פן תמותו.  זה החלק שאסור לו להתערבב אף כי אנושית יש כאן בעיה, כאילו . 

יין ושיכר אל תשת, אהרון אתה ובנייך. כי היין  = אין אני..  מטשטש את האגו ואין מי שייפקח על מה יוצא החוצה מן הנפש בלחצה.ץ נדב מעלה האפשרות שאהרון שתה יין ומשם באו בני אהרון לחטא..   לא נראה לי. אלא יין הוא כמו אין אני.. יייןןן… איין אני… וזא אין מי שיפקח, כל  ייצר משתלט ויוצא ללא הכוונה.  ושיכר =שי כר, שיכור – שיש רכות של ההכרה..  אין הבדלה בין טהור לטמא עדו. .  כן.  . זה גם בא מאהבה –שיכור ולא מיין  . .  אבל אז זה חיובי. 

אחכ  משה מול בבני אהרון נוזף בהם למה לא אכלתם קרבן החטאת של העם, כמצוות הכהנים, ואהרון מסביר שהם כבר אכלו מספיק חרה באותו יום .   פרק י –כ – וישמע משה וייטב בעיניו . שעיר החטאת מייצג חוויה שהעם לא מסוגל היה להתמודד איתה, לעכל אותה. כדי להקל מקריבים קרבן חטאת, ואז הכהנים אוכלים וזה מסמיל עיכול העם ומכפר על חטאתם , על כך שלא הצליחו לעכל החוויה.

הרוח היא ההופכת את ההפוך מטוב – חוויה שנתקעה –  לטוב,  וזה קורה דרך הקרבת קרבן כמו אכילת ועיכול החטאת של העם,  אחרת אין כיפור לעם, ומובן מדוע משה מודאג. אהרון מסביר שקרה אותו היום משהו שכבר אכל  מספיק חטאת וכאן עולה  האספקט אנושי שבתורה.  כי אנחנו בסך הכל בני אדם, אל אבנים. גם אלוהים לפעמים אנושי בתורה… מאד אנושי ככה…

כל פרשת שמיני  עוסקת בהפרדה בין טהור וטמא, במעשה הקרבן המחזיר קדושה . .כאן בהמשך –פרק יא –  באים דני כשרות ומזונות,  כדי שגם נדע מראש מה כן ומה לא לאכול, היינו מאיזו חוויה כדאי להימנע בכלל  מלהכניסה למערכת העיכול, שהרי יש  הקבלה מלאה בין המערכת פיזית לנפשית רוחנית רגשית . כדי להקל  ולשמור אנרגיה שי לדעת לבחור בטהור ולא בטמא. הקדושה היא ההפרדה הנכונה למרחק של הרמונהי פעילה, הכרה ערה ,לעומת ההישרדות שהיא הפרדה מוגזמת, כדי להתחזק מהגורם המחליש ..   לבחור תמיד להכניס למערכת ככל האפשר את מה שיש בו מרחק נכון בין קטביו,   גם במזון הגשמי וגם ברוחני.

שבת שלום!

Read Full Post »

היום נדבר כמה מילים על  פרשת צו,  אבל נקבל בהמשך את הצעתה של נועה לדבר על מגילת אסתר!

ביקרא ו א:   צו עוסקת בחניכת הכהנים, אותו חלק מתקן בתוכנו, מקריבי הקורבנות במשכן.  עד היום השמיני הם חייבים למלא  שבעה ימי מילואים. למלא עצמם בתובנת בע הספירות הראשונות אשר כוללות הוראות יסוד לחיים, כולל הישרדות, מצוות עשה, שהן הכשרת הבסיס להרחבת הרוח, אבל עדיין לא הרחבתה. זה יהיה חלק שמקבל ציוו במפנים, ציוו בחיבור עם ה'.  כדי שצו ה' יבוא אלייך מבפנים עלייך להיות קשוב ללא תנאי ועל מקומך, לא פשוט בעולם תזזיתי זה, ולכך מוקדשים ימי המלואים בפתח אוהל מועד …

פרשת צו עוסקת בדרך בה הכהנים מכשירים עצמם להיות במקום בו הצו יוכל להתקבל. כי יהיו על מקומם בשלמות . אז יוכלו לקבל את צו העיקרי, שהוא ללכת בדרך הריפוי…  

איך לנסות להיות קבועים על מקומם, להיות בהקשבה לצו הבא מה', מבפנים?. בשביל זה חייבים אמון ואומנה.

וידבר ה' אל משה דבר אל אהרון ובניו:   זו תורת העולה, כך וכך עד הבוקר.. בעצם יש פה תורה ללמוד, תורת העולה –איך לראות וליישם את התהליך בו עוברים מהבנה בהמית לבינתית. להעלות צורת הרצון מעלה מעלה. כך שנבוא אל הבינה – ממקומנו. זה ייעשה דרך הקרבת הרצון הבהמי, כמובן,  ולכן משתמשים בצאן או בקר. כך מתקרבים למקום ההוא שהוא בינתי ולא בהמי.. ולבורא עולם.

הכהן מחליף בגדים כדי להיות מדויק. מחליף בגידה בהמית בבגידה בינתית… העצים מעצימים מייעצים ומצמיחים.. ושהאש לא תיכבה אף פעם כי אז נצטרך להתחיל הכל מחדש וחבל.. הרבה עשוי מעץ:  ארון הקדש, השולחן, כל הכלונסאות מעץ.. והעץ – עץ השיטה!! עצי שיטה לא סופגים מים כמעט, רגש.. הם מעצימים את יכולת השליטה בחיים . והכל מצופה זהב – היא הטוביות שלנו המצפה הכל. ןעצי שיטה לא נשרפים בקלות . .

הרבה תורות לומדים כאן, הפרשת צו.  תורה היא להורות איך לעשות מה  שנראה ביראת ה'..

וזו תורת המניחה.. ותורת החטאת..  

פרק ח, א – הדרך את אהרון היטב כעת עם בניו, אתם הכהנים –  תיקהל כל העידה אל פתח אוהל מועד  ואהרון מדגים להם בדיוק איך הוא מקריב במלוא הטקס. עם אפוד ועם מצנפת וציץ זהב.. שמן המשחה. פר חטאת . איך. מה שורפים מתוך הקרבן, ומה לא, כזכור. כל חלק לגורלו על פי כוונת התהליך. העיקר שיעלה ריח ניחוח אישה לה'. הכל  ימני, שוק ימין וכו, בחסד.

7 ימים לא יצאו הכהנים מפתח אוהל מועד כדי שבינתיים ילמדו היטב את 7 הספירות התחתונות, רק אז יהיו ראויים וכשרים להתמודד עם הספירה ה 8,  בינה. פתח אוהל מועד תשבו אל תצאו פתח האוהל כי משם תבוא בינה. ויעשו כל אשר ציווה ה, ' כך הם מתכוננים בימי המילואים הארוכים והמתישים, היכן? בפתח אהל מועד, כי רק שם יש חוץ ופנים, ופני האל מאירים שם….  בהצלחה, חברים…!

מגילת אסתר

גם היא כלולה בתורה. בת ערך היא,  אפילו ששם ה' לא מוזכר ש בה. 

עמ. קפז בספר.זהו המעבר מהנסתר לגלוי, גילוי ההסתר –זן המגילה. זה עיקרה. כך מתגלה החלק שלא מקבל מקום ואז משהו תקוע משתחרר..  מקום שלחסימה נפתח ומשתחרר, נס הבינה  קורה שם .

המן בפרסית זה 'מחשבות טובות', הידעתם?  הנה, גם הוא מתכוון לטוב, סעצם, כמו כל הצוררים. כן כן..   גם לחם המן ישו בומן כי כל טועם בוחר האם להיות בטוב או ברע..

מרדכי הוא ה'מורד בדכי',   אסתר היא אשתורת. וכוכבים, לעד..

המן מייצג ביהדות את  העמלקי, האגגי,  הספק שובר האמונה. אז א5יך זה שבפרסית כולו מחשבות טובות? אלו הם  הניגודים, ניגודי התרבות,  הם מפעילים את העולם על פי העיקרון האלוהי.

ושתי בהמית בעוד אסתר רוחנית ..היא  ירחנית היא

והיי בימי אחרשוורוש, הוא זה המולך על 7 ו 20 ו 100 מדינות . כןכןכן. שושן = שישו ושמחו.. הרבה שמחה שם.

ובכן,  ושתי מסרבת לבוא לפני כולם . אין בעיה מחליפים אותה. מי יחליף? אסת',   המלכה החדשה. כי ושתי לא רוצה לעזוב את משתה, המלכות שהיא הכינה…  ממאנת. לא מוכנה להתגלות. היא סוג הסתר…ויקצוף המלך . ויצוו את סריסיו. סריס – כזה שאין לו יכולת להבין עם  אחרות. .. לתת לידה להבנה החדשה זה לא זה לא.. לא יכולים לגלות הסתר. 

ממרקים את המועמדות בתמרוקים, שתהיינה ריחניות ורוחניות . . כל לילה אחוושרוש מרחרח צורת רצון אחרת עד שיגלה את זו שמתאימה לו. כך עולה ניחוח אישה לאחשוורושש . בתולות  הנה. גם אסתר. כך.

מחפשים את צורת הרצון שתתאים לאחשוורוש. הבתולה מספקת משהו ראשוני שיתאים עצמו בקלות כי לא ידעה אחר.  

מרדכי, המורד בדכי, בספק, בעמלקיות . בן קיש הוא, ממשפחת שאול המלך!  זה שזייף מול עמלק ולא הרג את צאצאצאיו… ומולו, למענו, מרדכי מסיים הפעם בטוב.. בתליית המן על צאצאיו כולם.  כך יאה!

צמח ההדס, ממנו באה הדסה, הוא ירוק עד, לא נובל, רוחני וריחני . וזו הדסה  היא אסתר.  מבדילים בו בין קודש לחולך..  אסתר עדיין בהסתר. היא תטחן חול עם המלך, אבל עם ישראל יוושע בהסתר..

כי כשהיא מהססת, מרדכי אומר לה-  אל תחשבי שאם תברחי מצפרני אחשוורוש ותפקירי את עמך יהיה לך טוב –  לא  ולא, עלייך להקריב עצמך למען העם. כך כתוב במגילה.. אין ברירה. 

בעת משבר הספק מאיים על כולם, לאמור – האם נוכל להתגבר על כאב, או נבחר במוות  = ירידה לדרגת בהמה מלאת ספקות, שורדת . זה מה שגרם לנו בזמנו עמלק, בזנבו ביוצאי מצריים, והעם  עייף ולא ירא ה'.  לא מסוגל ליראת ה', עיוור רוחני, בעצם .

אסתר בארמון לא נותנת לספק, למן,  להשתלט עליה. היא מכנסת גם משתה שני ול ושוב מזמינה את המן, את הספק, כאילו לחזקו  לפני הנפילה. שייסחף… ודווקא המלך מתייעץ עם הספק. . כי באשר זדו.. מה שרצה להציע רע למרדכי קורה  ההפך, למן. דווקא הספק מוליך את התקווה והצדק ברחובות העיר. הספק כבר מיותר כעת. . עומס משתף בדיוק ומחזק את הדיוק כששני הניגודים מביאים לטוב!!!

המן ומרדכי חייבם להשתקף זה מול זה כמו שני ניגודים משלימים. ואם פעם  הפחד גנב כוח מן הרצון, כעת זה מוחזר.

אסתר מבקשת, במסגרת ' עד חצי המלכות', להציל את עמה בבקשה. והמלך נעתר. המן עוד נופל על המיטה שך אסתר, אבל היא לא נעתרת לו.. 

וכל מה שרצו לעשות ליהודים התהפך והיהודים הרגו ברעים המון .  בית המן עבר לאסתר.  היהודים נוקמים באויביהם . . ומרדכי יצא מלפני המלך בבלוש מלכות , והעיר שושן צהלה ושמחה.  אור ושמחה וששון  וייקר . .

כעת כולם כבר פוחדים מהיהודים, האיש מרדכי הולך וגדל.  ובביזה לא שלחו ידם, החסודים. רק הרגו ודי. ח ב י ב י ם !!!

אמונה יכולה להביא רווח והצלה. כי זה מאפשר להרפות מהגנות ולהגיע פנימה בזכות כאב, גם כשהכאב גדל כי האמונה זה להסכים להשתייך עם עצמי ואז אני על מקומי ומסוגל לעמוד מול העוול מאד לא  צודק שמתרחש לי או לאחרים . רק באמונה עמוקה מתאפשר לי להרפות מהתגובה האינסטינקטיבית שלי נוכח רוע או כאב, להרפות מבניית הגנות מיותרות אשר אופפות הכל ומסירות את הכאב זמנית.

רק כשאני על מקומי אני אעשה דברים נכון. אם אני מרצה או או עובד אלילים אחרים –אעשה בהטיה ולא אדייק ואביא עוד כאב. זה לא פאטאליזם שהכל בידי שמיים. לא! אעשה דברים טובים וחשובים לשנות את המצב – אבל ממקומי! רק שם אני כנוע כולי אל תוך הווייתי הטהורה ולא מקדיש כמעט כלום לבריחה מן הכאב, להישרדות .

האמונה היא של ואני מנהל את הדברים , אבל אין עלי לשאת את העולם על כתפי – עלי רק לשאת עצמי על כתפי במדויק ולהישאר על מקומי בכל מצב. וידום אהרון  .

מיכאל שואל על האחר, על הגוי.. איך פעם גוי היה –עם. עוד אעשך לגוי גדול… היום גוי הוא לא יהודי ארור שיש להרחיקו מעליינו שלא יטמא אותנו, חלילה. עצוב מאד איך הגזענות זחלה מעלה ממש יחד עם גדול החלק של עבודת אלילים בדת. כך החטאנו והשכחנו את המסר העיקרי של קבלת האחר…

זה הפחד, אומר נדב, מתוך פחד אתה שוכח את הדיוק. אבל הפחד הוא הרי כלי של הכאב , של הרצון, אשר מוסר כוחו לפחד לכאב ומגייס מיד הגנות הישרדות. כן, זה מה שקרה.  האמונה לא היתה חזקה מספיק.

מיכאל מזכיר את דברי חיים יוסף ברנר על שואה אפשרית , הכרחית, לאור מה שראה איך היהודים מקיימים את דתם. כך הסקתי מדיון בין דב אלבוים לשי זרחי בסדרה שערך דב במכון הארטמן על 'רצונו של אלוהים'. ונשאלת השאלה הנוראה, הכואבת, האם השואה איננה אלא פועל יוצא של החוטא שחטאו משך אלפי שנים בני ישראל והתעצם במאה ה20.. ההשגחה הרשתה את השואה, כך, לכאורה, כי היהודים לא עבדו את האל נכון, לא  ממקומם ונשארו עם קשה עורף, היינו בהמי ברובו. 

 נדב מיד מגיב ומבקש להימנע מלהאשים חלילה את העם היהודי בשואה,  כי א,  זה מוקדם מדי בכלל לדון בדבר כשדור שני חי בועט.. אולי  רק בעוד 1000 שנים  במבט הסטורי אחורה, אפשר יהיה להסתכל ככה על העניין. אבל לא היום, ממש ממש זה אחל הזמן… כולנו מבינים ומקבלים. תודה, נדב.  

האמונה מאפשרת לנו לנוח, לשוט במנוחה על מי החיים.. ללא מאמץ. האמונה מאפשרת להרפות להניח ולהכנע למה שבא,  ממקומי, להילחם על מקומי בכל עוז, אך לא על הגנותי ההישרדותיות . אז, כשאני באמונה,  אעשה מעשי  בהרפיה ללא מאבק על מקום אלא בעצם  מתוך השבת. 

מיכאל  -קשה ליהודים להיות עומדים ופועלים דרך  מה שהם מסמלים לעולם… הבה נראה בשמיני איך המעשה אמור להיהפך לבינתי, ובבינה לעשות כל מעשה. אמן!    

Read Full Post »

קודם כל רוצה נדב לומר מילה לגבי מלחמת רוסיה אוקראינה: הרי ברור שכשמשהו מתפרץ , אם זה מגיפה או מלחמה, זו תוצאה של חוסר איזון של המערכת כולה, לחץ נפש העולם אשר חייב כבר לצאת,  אשר מדרדר בהדרגה את העולם לכאוס שלם. והכל כי בני אדם לא מצליחים להיות על מקומם. פוטין רק שם לנו את זה מול העיניים, הוא רק מגשים חוסר איזון שממילא מתקיים בעולם. הוא בעצם עושה את מה שאהרון הכהן עשה כשיצר את העגל, כשהמחיש בצורה ברורה את עבודת האלילים שהייתה שם בין כה. הוא לקח  את עגילי האוזניים ממקום שאי אפשר לראותם, וייצר בחרט עגל שאי אפשר שלא לראות – הנה אתם! זה העגל אלוהיכם. בכך פוטין הוא בעצם כמו רופא, שבעצם האבחנה וההמחשה שלה עושה את הצעד הראשון לכיוון של ריפוי.

זהו, המחלה/מלחמה,  הוא אכן הצד הנקבי שלא מקבל מקום אצלנו  באחרונה. אלו הם  החלקים החלשים הריקים החרבים שלא מקבלים מקום במאה ה 22 . הוא שם את כל זה מול עינינו, וכך   במקום  להשתין במים בהסתר – הוא משתין מהמקפצה, וכבר אי אפשר שנסתיר כל זאת מעצמנו באשליה שהכל בסדר. הכל  ל א  בסדר! הגיע הזמן שניקח עצמנו בידיים ונסדיר את התנהלות החברה העולמית, מה שניסתה לעשות הקורונה אך ללא הועיל, בני  האדם הם עקשנים.  אז מה יהיה הצעד הבא? האם נעלה בעשן המלחמה האטומית, חס וחלילה, או סתם נתפוגג באויר, FADE OUT…?

מיכאל: אני בעד תיקון עולמי. יפה, מיכאל!  

רוסיה שמה לנו מול העיניים את  האופן בו העולם מתנהל בחוסר איזון בוטה, הוא מראה מה עושים כולנו בדהרה להישרדות פשוט כי אנחנו יכולים – אז גם הוא הולך וכובש  מדינה אחות רק כי הוא יכול! זהו מצבנו בימים אלו. , חוסר אמת מידה מוסרית.  נחוצה עקידה!

למה גברים רבי כח מתייחסים בגסות רוח חסרת חמלה לאשה, לחלק הרך?  כי זה אפשרי ואין מי שיעצור.  זה מה שנקרא 'ספות הרווה את הצמאה'.. כל דאלים גבר. התחזקות מהגורם המחליש,  הישרדות, בקיצור. הרס החלק הצמא לחיים, להרמוניה, להתחדשות –  שזו אוקראינה של היום.  שאיננה טלית שכולה תכלת בהסטוריה שלה, אבל היא בדרך להיוולד מחדש, היא מנסה לפחות, המ שקשה לומר על רוסיה שלך פוטין המסתגרת. . זה המצב כרגע בעולם

וכאן יש להדגיש את ההתנהלות המבישה של הממשלה שלנו,  אשר ממשיכה באמוק את הבריחה מיהדות. כי אם ביסוד כל דבר פועלים שלושת היסודות של: כוונה-יישום-תוצאה,  יש כאן תוצאה רעה.  כי אם הממשלה פועלת מהבנה של פחד מפני הרוסים,  שלא נחשוב שלא יבוא פחד הרבה יותר גדול מזה, בסוף.

הרי גם מרדכי אומר לאסתר רגע לפנ הפגישה עם אחשוורוש, והיא בת אחיו:  שלא תחשבי שאם תשתקי במורך לב תוכלי להציל את עצמך מיד פרעה/אחשוורוש זה.  אלא פעלי להצלת עמך/נפשך,  רק כך תצילי את עצמך באמת.. יש  לך פה תפקיד, אל תנסי לברוח ולמרוח, אלא זה הרגע לפעול ניכון,  אחרת יה יה לא טוב.  לא לרצות את רצונם של האחרים, אלא לפעול על פי  רצונך את! כן, בנט לפיד מנסים למרוח. וזה רק המשך לבריחה שלנו כחברה מיהדותנו זה מעל 50 שנה, ועוד קודם לכן…   כאשר יש עוול מוסרי ענק מולנו, אבסולוטית –   אסור לברוח למריחה, או להתחבא מאחורי דיפלומטיה. אדם חייב לעמוד נכון מול טוב ורע ולא להיות פוליטיקאי כמו שאם תראה אדם מכה אדם אחר עד מוות ברחוב, לא תתחיל בדוק מי כאן אשם. אלא תציל את נפשו!

הבנה יישום תוצאה:  איפה שאתה פועל מתוך פחד ומורך לב –התוצאה תהיה בהתאם! הנסיון לא להירטב כשאתה עובר בין הטיפות יביא רק להרטבות ייתר, וכך מוסרית נפשית תהיה במקום רע מאד. אי אפשר לרצות את כולם, זה רק יביא יותר  רוע לעולם .  כך כשהשמידו את עמנו במשרפות השואה היו כאלו באמריקה שאמרו לא להתערב כי זה לא  רצוי פוליטית.. ואנחנו הרי מחלקים אותות לחסידי אומות העולם, שעשו אז בדיוק הפוך ממה שאנחנו עושים כרגע. המון חסידי אומות באו דווקא מבין האוקראינים, כמו באו מהם גם הני אדם אכזריים במיוחד. כמה עצוב שאנחנו בוגדים ביהדות ובאלוהים ועושים הפוך ממצוותיו. אני מתבייש, אומר נדב. ואני גם. 

וכעת לפרשת פקודי! אלו הפקודים, מה איתם, מה קורה, איך הם מקבלים את הפקודה. אלו הם פקודי המשכן. ומהי הפקודה? ללכת בדרך ה'…

שמות לח, כא –

עברנו את פרשות תרומה ותצווה, ובהן   הוראות לבניית המשכן הפנימי. אח"כ באה פרשת כי תישא, יש אומרים שהיא לב התורה –  והיא מסבירה  לנו איך להניח לנגד עינינו את חויות העומס הגרומות לנו לבשל את רצוננו, הגדנו, את הגדי –  בחלב אימו. זהו נ ושא מרכזי בפרשה  אף כי הוא אל מוזכר משפורשות. אבל נלמד כאן  שהפחד, הכעס, האשמה, הבושה –  כל אלו שהם חלקי העומס, הם כולם רק צל, אין להם קיום אמיתי בפני עצמם, ואפשר להיפטר מהם באחת!  כמו שהחושך הוא העדר אור, אין לו קיום אמיתי.  לאור יש קיום ממשי, כן, וזה ההבדל הגדול.   חוקי העומס הערטילאיים, האשלייתיים, , מתקיימים על אנרגיה, על כוח שהם גונבים מהרצון המקורי!!! הדבר היחיד שיש לו קיום ממשי ממש – זה  ה ר צ ו ן, עובדה,   הוא כואב , וזה ממשי מאד. הכאב הוא ממשי…

פרשת כי תישא היא קו פרשת המים, שממנו אני יכול לנוע אל הישרדות גריידא כדרך קיום, ולשאת את מכות הגורל כי 'ככה זה אין בריירה' – להיות בבריחה מן הכאב, אגב –  מובנת ואנושית – או אם חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד וקץ לשים להם…

בהישרדות מתקיים חיזוק הדימוי.. במקום להתקרב לקיומי, אני מנסה להתחזק באשליה שמשהו ימלא את מקומי במקומי… אכן אשפה הישרדותית ממלאת אז את החסר הגדול שממנו נבע רצוני המקורי, שכוחו כעת משועבד לפחדים..

אבל אז הכאב יתממש בצורה של פחד שנאה בושה ריצוי וכל אלו = דרכי הישרדות. זו הצורה  שילבש אז הכאב פשוט כי כך ברחתי ממנו אליהם מרב פחד!  זוהי התחזקות של בינתיים, הפוכה מנתינה לקיום שלנו.  זהו החלק שצריך להוכיח שהוא צודק. חסרה שם נתינה לקיום  שהוא הביטוי העיקרי של הרצון, אלא רק בריחה מכאב דרך למשל כעס,  שאיננו אלא הדרך להרגיש צודק, אני צודק ואתה לא. כך אני שורד ומתחבא מהאמת, שהיא תמיד באמצע בין לבין..

אלא שהכאב גוב בסופו של דבר.. ואז כדי לא למות ממחלה או אפיסת כוחות אין לך בריירה אלא  לקבל עצמך ככועס, כמתוסכל, להתקרב אלייך הכואב, באומץ ובנחישות  –ואז לקחת בחזרה את האנרגיה שלך שהלכה בזמנו מרב הפחד והופנתה כולה  להישרדות. כעת היא שלך מחדש, אותה אנרגיה, ואתה זכאי להפנותה הפעם לכיוון התקרבות אל עצמך.

זה כל ההבדל – לאן הולכת האנרגיה. האם היא נשארת כרוכה בעבדות לעבודת האלילים שבנית כדי לשרוד בינתיים, אולי  עד סוף חייך – או אם אימצת אותה לעצמך מחדש,  את מה שגנב פחד  המוות,  ואז היא שלך לשימוש בונה בינתי . ברור שכל זה  נבע מכאב, היינו רצון לעכל את החוויה, ולשבצה במבנה המהות שלנו, אבל היא היתה  חוויה קשה מדי לעיכול, וכך הכל נתקע והרצון הפונה להישרדות.   אז  מה  אני בעצם רוצה? לגייס את רצוני מחדש, עם האנרגיה ששבה אלי מן הגנבה, ואז לשוב שמה ולעכל אותה, את החוויה שנתקעה בדופן נהר החיים, ולא זורמת מאז –   לרפא אותה, לנייד אותה כמו בעזרת מי-נידה, ולהזרימה אל סל הזיכרונות וחסל!

התהליך הריפוי אתה מחסיר את האנרגיה שנגנבה  חזרה אלייך מן הפחד והתסכול, ונותן לה שוב מקום להתבטא  דרך רצון משלך, האמיתי, המקורי. זה מה נקרא לגעת בכאב בטוב,  וזה כל ההבדל בין דרך ה'  לדרך פרעה. כאשר לצידך האנרגיה מחדש, יש לך כח לראות בצורה ברורה את החוויה ההיא שהודחקה,  ומופעל כעת ללא חת הרצון המהותי שלך לתת טוב לעצמך ולשלב את אותה חוויה בדרך חייך, במבנה הבינתי שלך, מה שאז היה קשה מנשוא לביצוע. זה מה שנקרא להתרפא  -כי אתה מרפה סוף סוף מהצורך להוציא החוצה אל הגוף או כהנהגות נלוזה, לחץ וכאב עצומים שנבעו מעוצמת אותה חוויה קשה מדי לעיכול, שכעת אתה מעכל ללא בעיה כי ה' שוב לצידך. זה היה כשהפחד גנב את הכח, בזמנו, בילדות,  שנטשת את עצמך.

בדרך לגן העדן נמצא תמיד להט החרב המתהפכת . אם אתה יודע  – כעת –  לעבור דרך הכאב ולהתחבר לרצונך המהותי  – זה יהיה המעבר דרך להט החרב המתהפכת בדרך אל גן העדן, היא הדרך אליו, יתברך. אבל חייבים לעבור בדרך דרך הכאב, שכעת זה אפשרי כי  אימצת אלייך מחדש את כח הרצון שבזמנו הפחד גנבו. . להט החרב זהו מוקד הכאב ממנו ברחת כשגורשת מגן העדן עקב בחירה בהישרדות גריידא, בחירה  שמשמעותה  היא בהכרח גירוש מגן העדן.

החרב די רודפת אחרי השורדים. אבל אפשר להפוך את כיוון החרב המתהפכת, שתתהפך לכיוון הלא מזיק,  אם אתה בא בחסד לקיום הפוחד שלך. הפריצה חזרה לנתיב קיומך, רק דרך חסד תבוא!!  לא במאבק אלא רק בחסד. דרך קבלה בלבד. יכולים להפוך ההפוך מטוב חזרה לטוב רק דרך טוב!! קוצר רווח יהפוך שוב לאורך רוח, רק בעזרת אורך רוח!  חנוך לנער על פי דרכו!! כי דרכו תמיד טובה היא, רק שהיה לו קשה ללכת בדרכו נוכח חוויות קשות מ די, לכן סטה.. ..הא הא.  אם  נחזקו ללכת מספיק נחוש בדרכו, הוא ישוב לקו האמצע ההרמוני בדרכו, ומשם יש כעת גם אפשרות שלא היתה קודם,  כשהיה עבד,  אפשרות לבחור ברוחני ולא רק בגשמי…

או אז  יכול הוא לבחור לעשות אחרת מבריחה לגשמי, על ידי שישתמש ברוחני, בדמיון ורק ידמה שהוא מגשים הגשמה כזו או אחרת ולא יעשה אותה בפועל. כך ירגיש שולט, למשל, אבל בעצם לא יגשים שליטה בפועל א™ רק בדמיונו וכך ימשול בצורך שלו לשלוט… כך יווצר איזון הרמוני בין נטייתו הטבעית, היא דרכו, לבין הגשמתה בצורה מוגזמת עקב עומס ייתר, אבל שכעת כבר אין בה צורך כי השלים ונכנע אל כאבו, אל חווייתו והעומס נעלם..

כך  האדם קצר הרוח יהיה באורך רוח פשוט כי הוא נחוש להיות כזה גם מול נטייתו לקוצר רוח.. הוא מקבל עצמו כקצר  רוח ואין לו צורך לבטא תכונה זו בהגזמה עוד.  כשהוא כעת באורך רוח לקוצר רוחו,  הוא מפסיק להיות קצר רוח ושמר על אורכה הטוב של רוחו…

הריפוי מתאפשר רק דרך חסד, זה לא יכול להיות דרך מאבק: על כן לא נכהה בעדו, בעד הילד,  כי הוא חייב שליטה בכל מקום, אלא בחסד וברחמים נחזקהו להיות נחוש בדרכו השולטת, באהבה ובחמלה,  עד שיילך ברכו שלו כשהוא מוותר על ההגזמות  .

הרי הפחד מאותה חווייה (של חוסר שליטה בגורלו?)  גנב בזמנו, בעת הילדות המוקדמת כשניתקל בחוויה הזו, 'גנב' את כוחו של הרצון לחיות ולהתמודד, ונצלו טז לשם הישרדות. וטוב עשה , כי לא הייתה ברירה.  כעת הוא מבין את זה ומקבל את זה ולא כועס על זה,  ובחסד ה'  מתחזק מספיק כדי לוותר על דרך ההישרדות שנקט בה, ולהחזיר את הכח לתהליך.

פריצת הדרך הזו לכיוון השבת הכח להגשמת הרצון המהותי,  שיחזור לכיוון של נתינה לקיומך, יכול לקרות אך ורק דרך חסד ! רק כך ההפוך מטוב יתהפך חזרה לטוב  – רק דרך טוב! זוהי החרב המתהפכת בפתח גן העדן. כעת אפשר לשוב שמה..

לכן אדם לא יכול ולא צריך להשתנות במהותו,  אלא להיפך – לקבל רשות ברב חסד ועידוד להיות עוד יותר הוא עצמו עד שיפעל בנחישות גדולה. כך יחזור למקומו וריפוי יהיה אפשרי.

נדב מספר על מישהי שהגיעה אליו , מנהלת משאבי אנוש, שרוצה לחולל שינוי בה,  אבל היא עושה זאת  דרך מאבק בקיים ה'רע'..  נדב מסביר לה שמאבק בקיים משמעותו שאתה אוחז בו ומטלטלו מצד אל צד, שיפסיק כבר, אולי גם מכה בפטיש 5 קילו, באנטיביוטיקה.. … לא לא, כך זה לא ילך.  אלא תן מקום של קבלה לקיום גם כשהוא כואב. הכר בו, מתוך חסד .. רק כך ילמד את מידתו ובעזרת הרוחני יצליח להיות הוא עצמו בלי צורך להתאמץ ולהגשים עצמו בהגזמה כמו שקודם עשה  כשברח מן הכאב..

כך יחזור אדם לנתינתו המידתית בינתית שהיה בה לפני שכל זה קרה… אבל יש לזכור שאף אחד לא עושה בעצמו שינוי משמעותי – שינוי  מ ת א פ ש ר   כאשר אתה לא לחוץ בפחד לברוח…

לכן גם  בעניין התנהגותה המבישה של מממשלתנו עליינו קודם כל לקבל אותה כקיים, כדרך הכי טובה שהיא יכולה לנקוט כרגע כדי לשרוד, הממשלה. עכשיו בואו נחזקה כדי שתוותר על ההגזמות..  נא לקבל את ממשלת השפנים הנוכחית כי זה אנחנו, גם, אפשרנו..

הלוואי שלפיד ובנט היו מגיעים פה ללמוד איתנו, אומר נדב. אבל בעצם לא רק הם – החברה כולה  חייבת ללמוד זאת –או,  לקבל מספיק חסד אהבה ורחמים כדי לשנות דרכה. אבל THERE IS NOT ENOUGH LOVE TO GO ROUND HAAAAAA

חשוב לשקף לשוגה את חוסר הדיוק שהוא נמצא בו, אבל לא נשנה את זה בכח. אומר לה נדב – אני רואה שאת רוצה כל כך שיהיה טוב, אבל בקוצר רוח זה לא יקרה. רק מתוך קבלתה העכשווי במלואו כמו שהוא בהבנה ובחמלה, אפשר יהיה לנוע הלאה ולאפשר שינוי שהוא ביטוי של התפתחות והתקרבות לבינה!! לא אני משנה. ככלל, אני יכול לשנות רק מה  שאני יצרתי,  – תכנות, רכיבים, חיזוק חלקים… אבל במה שבורא עולם ייצר – שם איני יכול לשנות דבר, רק  להקל ולאפשר לחוק האלוהי לפעול דרך חוקיות הצמיחה אשר באה מטוביות ללא תנאי והבנת מקומי הבלתי מותנה.

אי אפשר לבעוט בעץ לימון כדי להמריצו לתת יותר פרי, זה בניגוד לחוק! עולם ישן עדי יסוד נחריבה  -לא ולא, זה נורא ואיום! זו שגיאה הכי גסה שאפשר לעשות. לא מחריבים את הישן אלא מוצאים דרך ביניים לכיוון בניית החדש. מה, עץ יכעס על עצמו ויגדע גזעו כדי לקפוץ למקום טוב יותר כאילו, מושלם יותר? לא, הוא מחובר בשורשיו לאדמתו ויכול רק להחזיק בדרכו זו ולא במשהו אחר! מהפכה זה דבר נורא! היא כן הכרחית בנוסח הזעקה שבני ישראל וזועקים בתום עבדות מצריים, אבל רק כזו שה' נענה לה.. רק כזו! שנעשית במספיק אהבת נ', ואז זו לא מהפכה אלא שינוי מבורך…

כמה פעמים יכול היה  דוד לעשות צעד מהפכני ולהרוג את שאול,  המרגיז הזה , המטומטם, הדגנרט? ודויד לא!  כי ידע לזרום עם הדברים שהרי שני האישים מייצגים  חלקים התפתחותיים בתוכנו: שאול הוא הזהות השאולה שלנו. זה שרוצה לרצות את כולם,  טוב לימי הישרדות כשאנו רוצים להוכיח שאנו7 הכי טובים וכך הולכים  מדחי אל דחי, בעוד דויד הוא זהותנו האוטנטית הראשונה, שהיא לרב הזהות המינית!  אנו לא פעם נהיים עבדים לה, כמו דויד… איך להחזירה לדרכה הטובה? בחסד..

כאשר נמאס להיות בהישרדות בלבד, קם מלך חדש על עצצמנו –דוד. . אבל דוד מבין שזה חלק מתהליך ואי אפשר הכל במכה אחת, זבנג וגמרנו. אלא אט אט. שאול זה הגזע ממנו צמח הוא בעצמו..  איפה הוא כן נופל בחוסר דיוק, כי רק אדם הוא, רק אדם? עם בת שבע. שם הוא נוםל בקוצר רוח. כי הרי ברור ונכון הוא שעליו לשאת  בת-שבע כל שהיא  כעזר שכנגדו. הלא היא הבנת  7 הספירות הראשונות, התחתונות..  מולו, שביחד יבינו ויביאו לעולם את שלמה. על קוצר רוחו זה, בעניין אוריה החיתי, הוא משלם במות הבן הראשון שלהם, כי לא היתה ביניהם הבנה מספיק טובה!!!

הוא ידע שהוא חייב את  בת שבע, ושהיא 'מגיעה' לו, כאילו – אבל היה קצר רוח וניסה לשנות בכח הזרוע, במאבק, את גורלו, וחטא בכך ששלח את בעלה אל מותו .כך אבד הבן הראשון כמו שאובדים הריונות לא פעם, על בסיס הבנה לא שלמה של ההורים .

לא פעם ולא פעמיים אנחנו קצרי רוח עם התהליך, ומרב התלהבות או סבל לוחחצים חזק מדי מהר מדי, , ואז הבנות הראשונות עקרות הן, לא מתגשמות בעולם..

אחרי מות בנו הראשון מגלה דוד ארוך רוח ובגרות. הוא צם ומתפלל על בנו כאשר זה שוכב על ערש דווי. אבל עם מותו הוא קם והולך לאכול… יואב שואל מה זה? הרי צמים על המת. אומר דויד –כל עוד היה ניסיתי להשיג תיקון וחמלה. אבל כעת מה נותר? מקבל עלי את הדין והולך הלאה. אחרי זה ועוד כמה דברים התאפשר שלמה  כי הוא אקט של בינה. כאן נעשה תיקון.

הרצון צורב, אש כואבת… רק הרצון כואב לנו. ואני שהייתי מוגן מכאב ומאהבה, פשוט למדתי להימנע  מלרצות.. כי זה יכאב.. כך נהייתי לא רציין מומחה, שלא  עושה דברים גדולים כי צריך לרצות אותם מאד… אבל טוב לי בגילגולי הנוכחי ואין תלונה כלל! בר מזל אני ששרדתי ככה ונפתח לי פתח לבינה.

איך אתה פוגש את הרצון הכואב שלך  –  זוהי כל הדילמה האנושית: להיות או לא להיות. אם בחרת לא להיות בעולם,  בעמק בכא זה, זה בסדר. בחסד וברחמים המשך דרכך והתחזק בה עד.. עד אשר משהו בינתי יצוץ. ויש סיכוי!

לכן כאשר נולד גדי – צאן צעיר, רצון צעיר אשר רוצה להגיד דברו, למ מש משהו בינתי שיבנה את האדם – להגיד את הדבר, לאמרו במילים וכך להסמילו ולהגשימו – ביחד איתו  מי מיד נולד גם? הכאב!   הרצון שאמא תבוא אלי ותהיה שוב איתי כואב לי. נורא, בגלל החסר הלא מתמלא. . מול הכאב, וכתוצאה ממנו בא כעת הפחד שהיא אכן לא תבוא והחוויה תהיה קשה מדי לעיכול!! היינו סכנה לאפיסת כוחות נפשית, מוות.  זהו הרגע הנורא בו גונב הפחד את כוחו של הרצון  -בהשגחת האגו, כמובן וביזמתו – ומטה מעוות אותו לדגרך הישרדות שהכי מתאימה כאן. 

שהרי  היכן חל הרצון? בלב! זהו החלב. שם נעשה כעת החטא הגדול, שבו, עקב הפחד מעומס החוויה, הפחד שחל בלב, הפחד והכאב-     אני מחליט ומעדיף להזין את הגדחי, הרצון הצעיר הזה שעלה בי נוכח החוויה, כלומר הכוונה הטבעית לעכל אותה ולהפנימה כחלק ממני –  כל האנרגיה הזו עוברת לרשות הפחד שהוא כעת שמזין את הרצון  הזה, הפחד שחל בלב = החלב של אמא, של הגנה, התגוננות, הישרדות, ולא של יוזמה חדשה.  הפחד כאן 'גונב' את כוחו של הרצון הזה, ומפנה אותו להישרדות.  ל- ב –ש – ל  –   בשל הכאב והפחד  אני מוותר. כך אני בורח מן הכאב.

כך החסר הזה, הכאב, הרצוןו שלא מומש –  מתמלא באשפה הישרדותית . כי החוויה  שהביאה את החסר הזה, שביקש למלאו בהתמרתה של החוויה ועיכולה, הוא שהוליד את הפחד  = זה קשה מדי,  אני עומד למות מאפיסת כוחות. רגשית. חסר וחלל למלא,   זה החלק הנקבי. הוא פעיל מאד שם. זהנו הרחם בעצם, זה שמוליד בכלל, טכעת הפך לסיר בישול של הרצון בפחד..

אדם חייב אז להחליט, האם הוא מגדל את הרצון שלו באורך רו, עוד מעט קט זה יסתדר, אמא תבוא… או – שאין לי כח ואשרות להכיל את החסר ואני ממלא ואתו בתחליף זמני של בינתיים = הישרדות. לשם כך אני מבשלו במה שחל בלב, בחלב האמא המגוננת.  מתוך הספק בכוחו אדם פונה לבשל את הרצון הזה, ואז  אוכל אותו במנות קטנות כל יום במקום לתת לו לצמוח!!!

 זה מה שנקרא 'לשבור שבר במצריים'.. לשרוד דרך פרעה מובהק! אכן, בני אדם כדי לא לחוש כאב נמנעים מהרצון שעלה בהם, נמנעים לרצות! אבל כן מנסים לפצות  עצמם על החסר הזה בכל דרך הישרדותית אפשרית. אלא שאין כאן תשובה אמיתית ללב של האהבה, אלא רק דרך של בינתיים שבסוף לא תספיק, היא לא תספיק, מיכאל..

למלא את החסר בג'אנק הישרדותי לא יכלכל את אש הרצון באמת, לאורך זמן, והאש תיכבה לך בסוף. כי אין כאו עומק בטוח של תהליך צמיחה אמיתי . הרצון, במקום להגשים עצמו כמעשה בינתי הנובע מאהבה בטוחה – הוא מתבשל לתבשיל שנאכל ותו לא. לא נגדל מזה.   חסרה כאן הבשלת פרי במועדו.

קוצר הרוח והחששות לא מאפשרים לאהבה להתפתח כמכילה ומגדלת.   כך עץ אפרסק, אם, בקוצר רוח ארצה שייתן כבר פרי, יהיו  רק פרחים.. אין סיכוי..  אבל אם יש לי סבלנות, ואתפעל ואשמח  איזה יופי, פרחים! אזין את העץ באהבה מכילה אימהית, חלב רוחני לבן אתן לו, אט אט יהפכו לפרי.  מזין בחלב האם של הרצון.

הפחד הוא טפיל שנולד עם הולדת הרצון. כמו שהחושך נולד כניגוד משלים הכרחי לאור, אין לו לחושך קיום משל עצמו, רק לאור יש. רק לרצון האמיתי יש..  הפחד יבוא לא פעם כאשר יש חלק שאני לא נותן לו מקום כי הוא מפחיד מדי, כי הוא כמעט המית אותי בעוצמת האנרגיה שלו כשפגשתיו כילד, אנחי מאד חושש.. בפיקוד האגו שמודיע לי שזה קשה מדי.

כך אם אני בפתח לקיחת אחריות לפרויקט גדול, גדול מדי, ואני מתעלם מקול בתוכי שאומר: אין לך זמן באמת לעשות את זה.. ואני לא מקשיב לקול זה – אז האגו, בכוונת הישרדות טהורה,  מפעיל מולי פחד, כדי שאקשיב. או כאב.. עם בוא הפחד אני חייב לבדוק אולי הוא מבשר של איזה חלק בי שלא נתתי עליו את דעתי מספיק. האגו מפעיל שליח של הנפש, הפחד,  כדי שלא אכנס למשהו שיוביל אותי לאפיסת כוחות נפשית .

מובן שעלי ללכת עם הרצון שלי, אפס  אני חייב גם להחחשב במקום הזה הכואב, המפחיד, לפחות להקשיב לו. עלי להתחשב על כן במה שהתנך מכנה גר, יתום ואלמנה  – כולם חלקי נפש שהזנחתי מרב קוצר רוח להגשים רצוני החדש. התעלמות מהם תעלה לי ביוקר! עלי לתת ליבי עליהם  באהבה, חסד וחמלה.  הם יפעלו בהפחדתי דרך האגו אם אפסח עליהם. 

הפחד דורש הבטחה לפיצוי אנרגטי אם הולכים על זה – משהו כמו ביטוח לתת למקום הזה… מה צריך לקרות כדי שהרצון יגיב על הפחד? למשל –שאכן אפתח עסק אבל אבטיח לעצמי  שלא אגזים באמביציה לעשות דווקא ככה.. שלא אתעלל בסוסים… לא להידרדר למשהו  שלא טוב.

 בכל פחד שעולה לקראת משהו, אי נינוחות או מה  – יש לבדוק פנימה מהו המרכיב הנסתר אשר לא לקחנו בחשבון שצועק פה רגע רגע,  תתחשבו גם בי!  

בכל מקרה לא מבטלים רצון בגלל פחד, לא מכבים אש. בודקים. ממשילים . כי אם רצון ממש מת, נכנסים לצער גדול. אז אצים לערי המקלט, המצער… מקום לתהליך של אבל ולידה מחדש. שכל ההורג נפש = רצון, נכנס שמה!  עיר מצער, ערי מקלט. זהו משהו שמקל = מ ק ל ט .. שם נחוש צער וכאב אבל בלי אשמה,  לא דיכאון אלא צער שבונה חיים מחדש. אדם יוכל לצאת מעיר כזו רק כאשר יתחלף בתוכו הכהן הגדל.. כשתבוא תובנה חדשה… עש אז  הבינה עדיין מחכה להיות מובנת. רק אז יוכל לצאת מעיר המקלט.  עד ש.. כשמגיעה הבנה חדשה , הבנת לב חדשה, מתאפשר לצאת מתוך השער, לא פעם זה בהתחלף הכהן הגדול.. והבינה באה כי מתגלה לך בשביל מה זה קרה, המה שעור… הרי כלום לא קורה סתם – זה קרה כדי לתת לרוצח שעור גדול גדול בדרכו שלו..

אז איו יאוש בעולם כלל!

הבה נחזור לפיקודי: עבודת המשכן, בעבודת מטה של איתמר בן אהרון…המבצעים – בצלאל ואהליהב..  – מי מנהלים את העבודה בחכמת לב? אורי בן חור למטה יהודה זה הקשב ללב יהודה. אורי מביא אור, בינה,  ולב  יחד זה אורי בן חור , מחירות, מטה יהודה – עוד כשמה מול עמלק  שם.

ומי איתו? אהליהב בן אחיסמך למטה דן. היה לי אב =סמכות יחיד, ממטה דן = מביא דין חוק, אהל אב. לשמור שתהיה נתינה מדודה במידה של בצלאל,  שלא יגזים בנתינה..            

הכל במידתו ייעשה. כל הזהב וכל הכסף והנחושת וכו. כל הפרטים, כאן כבר  עם תו מחיר ב שקלים לכל פרט..

האפוד – אבני שהם..  שמות בני ישראל חקוקים עליהן אל החושן. האבנים הטובות אלו הבנות בינתיות  טובות,  תכונות הנפש ליצירה.

בפרשת כי תישא עוסקים באיך לשאת נכון בלי לאפשר לפחד להשתלט, כך בונים משכן, –  מקבלים את היש העכשווי בדרך של מה שכן = המשכן, רק עיסוק במשכן מאפשר להרפות מכל דבר אחר ולהתמיד  בבניית המשכן!!  כך תתמלא הפקודה נכון. לא פשוט, כאן לומדים  צעד צעד איך עושים את זה. לדוגמא – אבני החושן  = על שם שבטי ישראל, חלקי הנפש –   6 שבטים על כל כתף. כך לשאת אותם והם נושאים אותנו בחזרה..   האבנים כהבנות, חזק יושבים שם, שלא יזוחו מעל כתפיו ומעל ליבו של הכהן האחראי להם, נושא שבטי ישראל. כי מי כאן נושא את מי?? בעצם הם נושאים אותו, במהותם. האחריות להם נושאת אותו בחייו בכל רגע! נותנת לו טעם. והן הוא עצמו, הכהן הגדול, חלק הנפש הזה,  נישא על כתפי העם!@ זו נשיאה משותפת, אהדדי,  בהרמוניה  בין שני הניגודים !!!  כך זה עובד, גם כאן.    הנפש נושאת את הרוח, והפוך בו.

כך, לפי אותו חוק אלוהי,  ראש מהממשלה נושא באחריות את העם, שבוחר ונושא אותו  אותו,  הוא כעת העם – גם וגם וגם בו זמנית!! רק כך!!!כל בגד עלייך בוגד בך אך גם עושה אותך והן אתה לבשתיו! כובע הקוסם על ראשו של הקוסם, עושה אותו קוסם,  אבל הקוסם בוחר לחבוש אותו. זוהי נשיאה במשולב. כאשר נדמה לנו לפעמים שהעולם כולו מונח על כתפינו, נזכור שהבריאה היא שנושאת אותנו . אפשר לזרום בנחת..

כך גם מי בורא,   האל אותנו בחסדו או אנחנו אותו יתברך בתפילותינו? גם וגם זה בו זמנית אהדדי! האם האדם בורא את שמו או שהשם בורא את הדבר. האם השולחן מביא אליו את שמו או שהמילה שולחן בוראת את הרהיט הזה? זה בו זמנית!! אבל רק בתוך הבו-זמניות הזו הדינמית, הבלתי פוסקת, יש תוקף לדברים.

האל נותן תוקף לדברים בספקו את שמם המאזן מאת חגשמיות הפורצת שלהם. אבל לעולם לא  היתה פורצת שום גשמיות אם לא היה קודם לכן שמו של הדבר, ממתין לה בסבלנות, שתתגשם כבר… כי באמרות נברא העולם!!

השם הוא סוג של 'נתנה תוקף' לדבר עצמו.  אכן. הבגד בוגד אבל גם עושה את האדם, והאדם יחליט מה יקרה בסוף, לאן זה יוביל, על פי דרכו. גם בגידה גם אגדה..

כשאנחנו מבינים שהבריאה היא  שנושאת אותנו, יורד עול עצום מעל כתפינו, וכי גם כתפי הכהן הנושאות אך 12 השבטים הן רק כתפי אדם בשר ודם, ולכן חייבת להיות נ בו זמנית להתרחש גם נשיאה  מטעם הבריאה , האל.

לכן יש לנוע ולחוש חופשיים בתוך המציאות וחלילה לא להיות אחראיים לעולם כולו, כי זה תמיד הדדי ויש מקום לשלווה  ומנוחה וזחיחות הדעת.. גם.

העבודה באהל מועד היא העבודה הכוהנית אשר מאפשרת את הסנכרון  בינינו לבין הדברים שלא בשליטתנו.  איך אני עובד  עם הרצון שכל דבר יהיה במועדו , אבל מתוך קשב פנימה ללב, כך אתה משתתף בתהליך הגדול  של העולם ומשתדל להסתנכרן אליו  דרך אוהל מועד שבך, הקובע את המועדים..  בלי מאבק.

הנה מישהי שמנסה להיכנס להריון , שכבר כשלה פעם…  סבלנות . את עושה את שלך בלב שלם וכל השאר – זיל . משאית צ'כית נטושה.  הדברים יבשילו במועדם..

כל רצון בצורתו המהותית מסוגל להתממש.. רצון מהותי הוא היסוד של הרצון המתבטא  בצורת ההתנהלות שלו. הרצון לילד חייב להביא ילד, כי  עצם הרצון הזה  יש לו גם משמעות סמלית של להוליד משהו חדש,  וזו יכולה להיות צורת התממשותו הנוכחית, ולאו דווקא ילד בשר ודם . זה הרצון המהותי שהוא הגרעין העמוק של הדבר…

אם נדב רוצה לנסוע לארהב עם שלומה לעזור  לה,   אבל לא יכול כי אין לו חיסון  – הוא יממש רצונו מרחוק דרך תמיכה ועזרה באהבה וכו.  הגרעין המהותי הוא בעיקרו משהו אשר מאפשר לי חיבור וזרימה ומונע ממני להיתקע.  .דווקא התעקשות על הגשמת מציאות מסוימת לפעמים תוקעת,  בעוד הגשמה סמלית של הרצון מספיקה לי לתחושה הטובה,  ומאפשרת לי עדיין לזרום עם המציאות, ביודעי שיש לי חלק בקושי ההגשמה, וזה בסדר, אני עובד על זה, ותודה על השיעור..

כך צורת הרצון המהותית היא תמיד אפשרית להגשמה, או קונקרטית כמו שתכננתי, או סמלית -שאז  הרצון מתממש אנרגטית . אם משהו נהיה לא אפשרי סימן שזו לא צורתו המהותית של הרצון להגשמה כרגע, נא לחפש צורת הגשמה אחרת! נדב  יטוס לארהב לצד שלומה – לא אפשרי. אבל נדב תומך אוהב עוזר מאפשר מפה –אפשר גם אפשר, ובכך מוגשמת מהותו  העיקרית של הרצון הזה לטוס!! זה התאפשר, רק בצורה אחרת שהיא כרגע יותר מדויקת.  אין לא. תמיד כן!

כך מישהי שעברה תהליך של גירושין. כעת נאבקת  לצאת עם הסכם שייתן לה מספיק שפע לממש  עצמה גם בעתיד, בחופש, לדבריה, אבל אולי צורת נקמה גם כן יש פה… מה שייך חופש אישי לכסף, שואל נדב. 'כי אוכל לממש רצונותי ואהיה חופשיה כלכלית..  נדמה לה בטעות שחופש תלוי במספיק כסף לעצמה, בעוד שזה תהליך פנימי בכלל.. בלתי תלוי . לכן ההשגחה תסדר לה הסכם פחות טוב כלכלית  כ ד י   שהיא תלמד שהחופש שלה לא תלוי בכסף. ואם לא תלמד  – יבואו עוד שיעורים..

החופש  לא יכול להיות מותנה במימוש כל רצונותינו הגשמיים.  כי הרצון האמיתי שלנו הוא באמת להיות מחובר ושלם עם המערכת הגדולה!!  להיות ב נתינה וקבלה ולהיטיב לנו ולעולם שמסביבנו. לא פעם ממשיכים לאחוז  בצורת התנהלות מסוימת משהתרגלנו אליה, וזו טעות .   חופש אמיתי זה להיות עדים , להישאר על מקומנו גם שכשלא מתממש לנו כל מה שרצינו . רק אז אני על מקומי, בבחירה בין גשמי לרוחני . . בין לנסות לשלוט לבין למשול . וגם זו שרוצה ילד,  אולי  רצונה המהותי הוא להיוולד מחדש, וזה יכול להתממש גם לא דרך ילד.. אמון ואמונה.  לסמוך.. אולי לא מקרה  הוא שכעת היא בכאב גדול כי כך זה משרת טוביות גדולה, גדולה ממנה אפילו.

. הכל קורה במועדו וזה יתבהר לנו אטאט כי הכל קורה  ב ש ב י ל  ולא בגלל . לא עלייך המלאכה לגמור ואבל אל לך להבטל ממנה..

כך לא פעם נדמה לנו שאנו רעבים, אבל בעצם אלו נוזלים שחסרים לנו. כך  עשיו נדמה לו שהוא רעב אבל בעצם הוא חסר אנרגיה,עייף מהתנהלותו העשייתית המוגזמת.  הוא צודק בתחושה שהוא צריך אנרגיה, אבל  מנוחה ושינוי דרך התנהלות רק היא תיטיב עמו באמת ולא נזיד עדשים…. .

לא להיות מכבי אש בלבד! שמחת הגילוי שאפשר גם לא לכבות את  האש אלא להתמירה, מביאה כח לעשות את זה כי היא שמחת הבינה  = כיוון העיקרון האלוהי!  מהי צורתו המסתתרת של החסר? יש לגלות זאת, ואז יש שמחה.  מה שהוסתר מסתתר תחת כסות ההישרדות, ומחכה לגילוי. זהו מקום הכאב העתיק אשר מוסתר כדי שלא יכאב.. אבל כאשר יש אומץ לגלות צורתו  ולהכילו במבט – מקום תקוע משתחרר וזורם ונרפא!!!

כך אותו חלק שלא קיבל מקום  -כי כאב מדי לתת לו מקום –  ונמצא מאז בצרותו, מחייב השקעת אנרגיה בהישרדות לכבודו. אבל אם נגלה את צורתו, אם נאזור אומץ להביט בו ביראת ה',  זה כבר סימן שיש לו מקום כי הנה הוא, על מקומו…ואז הכל מסתדר כי אין בכר צורך לברוח להישרדות. חייבת לעלות ולהתחזק היכולת שלנו לממש את הפקודה, זה מש שאומרים לנו בפרשת פקודי.  כי אני אחראי ומופקד על חלקי המשפיע לטובה במערכת הגדולה, בערבות הדדית כרקמה אנושית חיה.. זו שליחותי. כך אני מזהה  תפקידי ולוקח אותו ליישום.

כל זה קשור לפקד – פה-קד. פה אשר מתמקד בתהליך דרך המילים, דרך הדיבור, בהסמלה. ובוודאי שנמצאת כאן גם העקדה = מתן מיד 'ד' ה  לעקה  התקועה שלי המסתתרת.  כך אני קד לבורא עולם ועושה את רצונו לרפא דרך ביצוע העקידה בעומסי הילדות שלי!!!

אז גם הלב מבין את תפקידנו והפה אומר זאת כמו בפקודה . 

כך בחור שהתגעגע לראות את הילדיו מהם נמנע בגלל עבודתו התרגז מאד שאשתו לא חיכתה לו עם הילדים אחר הצהריים. אומר לו נדב היא לא רואה אותך? א ת ה  לא רואה אותך.. כך 3 ימים  הרשית לעצמך להתעלם.. הפצע שלך העמוק יותר זה שאתה לא מכבד את עצמך, אתה לא במקומך הנכון.  אם היית באיזון מלכתחילה ההתמהמהות  שלה לא היתה מזיזה לך כי אתה על מקומך. אבל אתה לא, וכולך  תלוי בדרכה שלה   וכך זה נובע ונוגע בכאב עתיק שלך. לשם אתה מוזמן להתכוון ולנגוע… אז אולי תוכל ותרצה קצת לשנות את דרך העבודה, למתן..  ותזרום נכון יותר עם המשפחה והעולם בו אתה חי . .

פרשת פיקודי  דנה  ב א ו פ ן   ב ו   א נ ו   ר ו ק ד י ם  את ריקוד המציאות שלנו… במערכות היחסים בין היותנו נפרדים לבין היותנו חלק מן העולם והחברה שלנו . .זה המקום  של פקודי.

אז מי פה נושא את מי? הפוקד או הנפקד? אתה נושא את הפקודה, מבצע,  או הפקודה נושאת אותך..? אתה נושא את התפקיד  או הוא נושא אותך? או בו-זמנית… גם וגם, זה היפה. : האופן שבו האדם קם, גם קם לפני רצונו שלך ה' , ועושה עשייתו רצונו רצונך,  = זה פקודי.

לכן רבי נחמן המליץ להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים שהיא עצם קיום הפקודה, השלום הדינמי הזה , לכן שמו שלום.

לא אנחנו עושים שלום. הוא עושה שלום במרומיו… אנחנו רק מאפשרים אותו או  לא.  אין שלום עכשיו, אבל יש עכשיו מיד כל הזמן השתדלות למענו יתברך, השלום . .אבל לאפשר… זה כן!  להשתדל.. כל אחד מוסיף עוד טיפטיפה.. עד שיקוו מי התקווה מחדש.

רק אם אני במצב של בחירה, על מקומי – רק אז נקלטת הפקודה הזו מפקודי. אחרת אני הודף אותה, מתעלם  והולך לי הלאה בהישרדות.!! אליעזר בן יהודה על מקומו קיבל פקודה להחיות את השפה העברית ללא תנאי, בלי תגמול, בלי  מומחיות בעברית..  אבל  מי שם לאדם פה ולשון -? אני הבורא איתך, אז סמוך, סמוך, לך דבר עם פרעה, גמגמן! גם אתה גם פרעה ממני אתם באים . .

כך יונה הנביא לר רצה לקבל את הפקודה. גם לא היה על מקומו,  מתנשא שכמוהו..  אז הוא ברח,  כן הוא ברל תרשישיה.. לפתע נעצר: באוניה, מנסה להירדם, להימלט לשינה.. אבל בן אמיתי הוא, הבנת האמת ממנה לא יוכל לברוח…    לך אל ננווה וקרא עליה קריאה… ה' לא מאפשר לו לברוח. כי לקרוא קריאה על העיר זה מה שיעיר גם אותו!! עושה לו 'ויקרא'..  הוא פוחד שמה שהוא יקרא על העיר לא יקרה בסוף כי ה' רחמן הוא, אך בעומק הוא פוחד שהוא לא ראוי להמ שהוא קורא על עצמו , ולא שווה …ותיכף יגלו את זה..  לכן יונה חייב להיות צודק ושולט תמיד… אז בבקשה קבל בעיטה בישבן יונה!

ה' ממנה דג שיבלע את יונה ואז הוא יחוש איך זה להדחיק דברים בבטן,  וגם – משם יוולד מחדש אחרי קתרזיס גדול.  הדג מקיא אותו בסוף  =היפוך מהיגד זה דג .ה' ממנה הכל .

ותחל  עבודת משכן אוהל מועד.. כי עשו כל אשר ציווה. האל את משה, הביאו הכל.  הכל הביאו  למקום הנכון  ככל שאר ציווה ה' את שמה. ואכן משה מאשר ומברך אותם משה.

כאשר אני בקבלה של המציאות בשלמות  – זו קבלת פקודתו של ה', הציווי ואז אני איתו יתברך רצונו רצוני – התוצאה היא חוויה של ברכה ברכות זה קורה וזורם מעצמו. זה סימן טוב, אז אני בקבלה ומאפשר לעולם לזרום דרכי ונוטף ממני ואני זב דבש וחלב..

דיצה ועליצות הם ביטויי שמחה והודיה. ימימה –עד שמחת יה. זה  הביטוי המלא של שמחה מלאה. נענים לפקודת ה'. כי המשכן בתוכנו אשר מאפשר לי לשאת את קיומי בפקודת ה'!!

כך נבניית עשיה מדודה וזה מהמם.  זה בפרטי פרטים במלאכת הרכבת המשכן . הכל כאן במנח פראקטאלי כל הצורה בכל מילה. אפשר לבטא את התורה בכל פרק, אחרי כל מילה כי העיקרון האלוהי שם..  אבל כדאי קצת לפרט בכל זאת. 

אז.  סבלנות, עלינו רק להסכים לתת לבריאה לשאת אותנו בדרכה, דרכנו.

אני חלק מהכל  והכל מתבטא דרכי. פתאם קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת . וכל הנקרא בדרכו אומר שהוא: שלום.. שלום.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: