בפרשות תרומה ומשפטים, משה מקבל הוראות מדייקות בענין בניית המשכן שיאפשר לה' לשכון בתוכנו. כלומר – בעצם בונים כאן מבנה בינתי שיאפשר לשאת את ה' בתוכנו, לא פחות. ושכנתי בתוכם. בזה משה עסוק שם. בבינה. סוזי מצביעה על כך שכרגיל קורה משהו ואז סביבו בונים מבנה להכיל אותו. כאן הפוך – קודם לבנות משכן ואז ה' ישכון שם.. יפה@!אומר נדב – הבנת הלב והזירה הבינתית חייבים כלי ממנו יפעלו. .
הנה החומרים למשכן: זהב וכסף נחושת – מכל אלו ייבנה המשכן. בלי אלו המבנה לא יעמוד. תכלית.. -מכל אלו בנוי הכלי המאפשר לה' להתבטא באמת. אחרת העומס ישתלט בקלות ויסגרו עליינו, הנפש מתעסקת במאבקיה, בצרות שלה, ואז אין מקום לבורא עולם לשכון. לכן מול הנפש, שטבעי לה במרותה ומאבקיה – יש להקים מבנה בינתי טוביי זהבי ונכסף בטוב, אשר רק הוא יהווה עזר שכנגד ליצר בנפש ויאפשר את הזרימה הרמונית ביניהם הנקראת אלוהים. צורת רצונו של ה' תוכל אז לשכון לבטח ברווח בין הניגודים, בבינה אשר תיווצר.. בלי זה יפעל רק צד אחד, בהמי שורד ותו לא, וחבל!
אדם רוצה כל זאת, להיות בכיוון הזה, אבל גם פוחד מאד, כי פירוש הדבר להתקרב אל כאבי ילדותו ועומסיו… .. לא פשוט. כל חיי אנוש הוא חיפשו דרך איך לעשות את זה, מול צעקת פחד פנימית לא לעשות את זה… . דת, אמונה, כל מיני. החומרים האלו נאספו כאן כתרומה, כי רק כך, כאשר ידבנו ליבו, זה סימן שמשהו התעורר בו ורוצה באמת ללכת בדרך.. איך זה קורה שאדם מתחיל להתעורר לקראת התהליך? למרגלות הר סיני זה קורה, במדבר. לשם הוא חייב לצאת מהמצריים שלו, ללכת ולהגיע להר סיני, ואז ביחד עם קהילתו להשפיע רוח טובה. אם זה לא יתעורר, הוא נידון למצריים לעולם ועד ודי. זהו סבל גדול שמעיר אותו, או – תורה. משכן – זה מה שכן. בעזרת החחלק הנקרא 'כהן', חלק שיודע להסמיל ה' ב 'כה "שלו..
משה על הר סיני, פרק ל –יא. האני הרוחני שם, וה' אומר לו: כי תשא את ראש בני ישראל לפקוד אותם. פקוד עליהם כופר נפש ולא יהיה בהם נגף ככה. . כולם נותנים את זה ונכספים לתהליך מול ה'. מתחילים ב נתינה ללא תנאי = כי ידבנו.
כופר נפש – כי הנפש רוצה לברוח מכל זה לקבל לעצמה בלבד. לכן יש לתת כופר נפש. עצם נתינה עושה את הנפש לחיובית, נותנת, ולא רק שורדת/מקבלת. כופרים בנפש.. כך משיגים כבר כאן אפשרות של היפתחות הנפש לשינוי.
ועשית כיור נחושת… מים.. לכהנים לרחוץ.. – זהו ציווי על הרוח להיות בנחישות כי בלעדיה הרוח תתערבב עם הנפש = מוות. לכן הרחיצה במים = נפש, בכיור נחושת = נותנת לה נחישות מול הנפש.
וכל הזמן הזה איננו רק סוג שחל הישרדות בינתיים, עד שיהיה משכן, אלא אלו הם כבר אמצעים תמידיים נצחיים לתמיד, אימך להתמודד. זהו חוק עולם לדורותיהם! לא רק בינתיים.
ואתה קח לך בשמים.. = ריח. כי בחרי אף של הישרדות יש יובש של האף, חרבה, כמו בזמן וירוס = יובש. הרי לא אומרים חרי אוזן או מה. אלא יש כאן קושי רוחני לנשום, וזהו החרי אף.
בשמן משחת הקודש תמשח כל כלי הקודש. להפריד נפש מרוח. וגם – קח לך סמים לבונה ועשה קטורת. כך לפני אוהל מועד. רק לטקס הדתי.
ראה, קראתי שם בצלאל בן אורי למטה יהודה…ואהליהב בן אחי סמך למטה דן – כך יוצרים איזון בין האישיות המתפרצת למטה יהודה שיודע ליצור לביון החוק דן השגחה וגבול, דרך המשגיח משבט דן . כי כל עשיה חייבת להיות במידתה.
והשבת.. שוב הוא מזכיר את השבת. שוב ושוב ושוב. ששת ימים תעשה מלאכה, והיום השביעי קודש הוא לה', ברית עולם. ביני לבין, בני ישראל.. שבת וינפש. לדעתי –מיכאל – כי השבת היא הדוגמא האולטימטיבית לעיקרון אחדות הניגודים.. נדב טוען שהשביתה איננה ניגוד לעשיה אלא היא המשכה הטבעי. כן, היא הנותנת שהניגוד יהיה מעצם ההמשך הטבעי והמנוגד של הקוטב האחר…
הדגש על השבת מכל המצוות איננו מקרי, אלא זה מה שעומד ביסוד בנייתה משכן = היכולת לשאת את הניגודים בשלום.. היינו – את בורא עולם בתוכנו. לכם באה השבת, כהמחשת בורא עולם במהותו. . הרי בשבת הנפש מקבלת מקום להיות סוף סוף במנוחה! והנפש – אי אפשר בלעדיה, שנאמר – אם אין קמח אין תורה. אם אין נפש לא תהיה רוח. הרוח יושבת על כתפי הנפש! השבת מאפשרת מנוחת נפש!!!
זה כך, כמו שכל אדם בוגר יושב בעצם על הכתפיים של ילד רגשי נפשי אהוב.. מספיק. אחרת לא יהיה בוגר שלם. בעצם גם הדור הנוכחי יושב על כתפי כל הדורות שקדמו. אבל כאן נדב מתכוון שהרוח היא בקשר מחוייב עם הנפש ונובעת ממנה ומצמיחה אותה, גם וגם .
שני -לב –א, לוחות אבן כתובים מקבל משה למעלה, אבל למטה משה חסר, 'לא ידענו מה היה לו', לרועה הרוחני, והם מתפזרים כעדר ללא רועה. אהרון נענה למצוקתם, מבין לליבם . 40 יום זה יותר מדי, כביכול. אבל זה מה שהחלק הרוחני זקוק לו לפעמים.. מבוהלים נפחדים, מלאי מורך לב, הנפש הבהמית שוב משתלטת, חסרה יראת ה'. משה ב ו ש ש. אין שמחה להם כי כולה בו… השמחה אצל משה ולא כאן… רק בו שש… אנחנו נטושים, לא יודעים נפשנו בלי חלקנו הרוחני המספק טוביות ללא תנאי . נשארנו עם הסבל ללא נחמה..
על כן קום עשה לנו אלוהים כי חסרה הרוח. היא עלתה להר, היא בתוך הערפל – זהו שלב אמיתי בחיי אדם כשחלק שלנו עסוק בלימוד גבוה.
אז עושה אהרון מעשה גדול! פרקו הזהב מאזניכם, את עגיליכם תנו לי. הוא מבין מקומם, את דרכם, והולך-חונך להם על פי דרכם!! בואו תראו מהי דרככם: הנה אחרוט לכם משהו שאפשר לראות. אהרון מדהים בלכתו עימם, בחבקו אותם במקום להיאבק איתם. זהו שלב א בריפוי, כי העבדות יוצאת מן הנסתר אל הגלוי. בכך הוא בכר מראה להם את צורת עבודתם: עגל! זוהי דרככם, הנ היא בצורה גשמית לפני עינ יכם, ואל רק מחוברת כשמועה לאוזניכם. כך הוא חונך להם על פי דרכם!!! הוא מוציא את המחלה אל מול עיניהם!
אהרון לוקח העגילים והנזמים ומראה להם את הדרך בה הם הולכים, תלויים בכל אלו. בכך הוא חונך להם. הוא מתחיל את התהליך שמשה ימשיך אחר כך בחיסון ההומאופאתי שלהם. אהרון כאן מתנהל תוך הקבלתם ללא תנאי כמו שהם. בכך הוא מפעיל ומביא את החלק הנקבי של הריפוי = לקלב את החולה כמו שהוא ולוןמנר לו כל הכבוד שחלית , רק אדם בריא יודע לחלות, חולה באמת היה שוקע בדיכאון. לא אתם, לא! אתם יוצרים עגל ושורדים, בינתיים! מחלה זה דבר בריא! יחסית… משה ישלים אחר כך בחלק הזכרי אשר יתן להם כח לחזור לבריאות שלמה!!! יחסן אותם . . וואוו.
אהרון מייצג את ספירת ה ו ד , ספירה נקבית של הבנת הלב, קבלת המציאות באהבה. החמלה, היא נקבית! משה זה ספירת נ צ ח זכרית היא, לנצח בגדול, לפעול, ואכן הן ספירות ניגודיות משלימות, ממש כמו משה ואהרון. מדהים!!
הוא יוצר להם עגל בחרט, בחרטה. עגל מסכה אלו הם אלוהייך. בונה להם מזבח ויקומו לצחק.. שם הקריבו עולות לעגל, עשו את עבודת העגל, כך הם מתחזקים בדרכם כדי בסוף להגיע למקום נחוש מספיק בו יוכלו לבחור שלא לעבוד את העגל..!!
לך, רד, כי שיחת עמך.. היא היא הנפש, שחייבת מזבח ועבודת אלילים . אהרון גרם לכך שהעם רואים את צורת הנפש הבהמית, את העגל בכל הדרו! עצם האפשרות לראות את החלק הבהמי זה כבר חלק מיכולת העיכול ההכלה והחיסון שלהם מפניו. אז מה שנחרט גורם לחרטה בסוף. ראו הכל כעת גלוי, צחקו וחגגו, כי רק משם תוכלו ללכת גם בלי זה. והסוד – כאשר מישהו נחוש ומאד חזק בדרכו , ולא חשוב מהי הדרך, הוא נהייה נחוש מספיק לבחור להגשים חלק ממנה כעת בהסמלה, בדמיון, במשל, ואז הוא מושל בצורך להגזים דרכו, אשר נבעה מקושי להתמודד עם חוויות שהיו קשות לו מדי בדרכו – כעת יכול לכת בדרכו בלי להזדקק לפרעה, לקביים, להישרדות.
עם קשה עורף הוא אומר אהרון למשה . בדיוק מה שאמר קודם משה לה'.. .כך מנסה הרוח לחזק עצמה מול המשימות הקשות שיש לה, היינו להושיט יד לנפש.. ה', למשל, נוטה להתייאש בכלל. הוא מתחרפן ומציע למשה לעשותו לעם טהור וחזק ואמיץ, ממש 1984, במקום העם הנקלה והתבוסתני הזה. ליצור עם בלי נפש כלל, רק רוח!! אלוהים כמוןב מדבר כאן שטויות, סותר את עצם מהותו! משה, קצת כמו יאנוש קורצ'אק בשעתו, שאמר לנאצים –אז קחו גם אותי איתם, עם הילדים, למוות.. מחה אותי, אורמ לו משה לה', כי בלי נפש, בלי העם, איך נעשה בכלל תהליך? איך תהא הרוח, על איזה כתפיים היא תשב בכלל?
זו לא פעם ראשונה שהתנ"ך מביא גם צד אנושי כביכול של אלוהים. זה במסגרת פעולת הניגודים המשלימים, שהם גם מתהפכים במקומם לפעמים, משה וה'… אז כאן יש ביטוי אנושי לרוח אלוהים! אבל זו הרוח במצב של קוצר רוח, שגם זה קורה.. משה, ש הוא הכרת הטוב הבלתי מותנה, יש בו חמלה שחסרה באותו רגע לאל החנון והרחום.
עתה הניחה לי – כך ה' מבקש רשות ממשה.. בעצם, הרי ברור ש ה' פה בוחן את משה לראות האם הוא יתפתה להיות גוי גדול, או יעמוד איתן על מקומו… .אבל לטעמי יש כאן רמז למקורו האנושי של הקב"ה.. והרי כתוב: וינפש . גם הוא מתעייף. . זהו שנאמר – הכל בעזרתו יתברך, זה שהמצאנו אותו – והוא המציא אותנו בחזרה… (זה מיכאל, לא נדב) אלא זה בו זמנית, אומר נדב . אבל השלם היה שם קודם, ומשם באו החלקים. עלה ברצונו של השלם להגשים מתוכו אתץ הניגודים ההמרונייםן שלו בפליפ-פלאפ. פליפ פלאפ. כך החל העולם לפעום..
כמוןב שאין כל הגיון תהליכי בדברי ה' אלו אל משה, אלא זהו מבחן למשה הנדרש לא לוותר על העם ולעשות משהו מתוך הכרת הטוב של העם, ולא להרפות, ולא להרשות ל ה' להגזים בביקורת ושיפוט. אני לא מרשה להכות את הקיום, כך משה ל ה', הבה נתנהל בדרך אחרת . כך משה וה' מגיעים לקרבה הכי גדולה..
ועדייו משה משתמש בנימוקים אנושיים ילדותיים לגמרי – למה זה יחרה אפך בעם שהעלית, מה יגידו הגויים – שהעלית אותם כדי לאבדם? .. שוב מחרון מאפך.. זכור את אברהם יצחק ויעקב.. – זכרון הטוב המהותי שאיננו מותנה בדבר, הלו הם הם האבות ומשה. זהו הבסיס לכל, לעם ולתהליך, כי יש אל מה לשאוף!!! יש לאן ללכת! האבות הם הטוב הבסיסי המתקיים בצורה ארכיטיפאלית בלב כל אחד מאתנו. בשם הטוב הזה הבה נסלח להם ונתניע את התהליך של הליכה אל-ליו יתברך מחדש!! .. בשם אהובייך והטוביות. הרי אתה לימדת אותנו ש 1. טוביות בלתי מותניית, 2. שמקומנו תמיד מובטח, ו-3. אפשר להבין את חוקיות הצמיחה -שאלו הם התנאים לתהליך, לקיומנו, לקיומך. אז בבקשה…
וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות
מה שעושה פה משה אל מול האלוהים זה מה שהאני הרוחני שלנו חייב ללמוד לעשות מול הנפש בכל שקיעה ונפילה.
קורה כאן, אם כן, הדבר המופלא ביותר האפשרי, בו משה ו ה' מתלכדים לאחד כאשר החכמה האלוהית מכירה בטוביות הבלתי מותניית כהכרחית לתהליך. מכירה בחמלה, בחסד שמעל הכל. כאשר מפשלים, כואבים, מתביישים, פוחדים בני האנוש – חבק אותם בחמלה ובוא אליהם בטוב. משה כאן עומד מול ה' בעוז פעם ראשונה. .הוא ממחיש שהתיקון רק מחסד יבוא!!! רק מחסד!! האהבה חייבת לעטוף הכל. משה מלמד אותנו בסיפור הזה איך לנהוג בעצמנו בזהב. . משה משפיע על ה' שמשנה את המהלך לטובה – זו היכולת להשפיע, מסמכות זכרית .
משה לא מקבל את הדין של ה' – כאן מתערבת האהבה שיש למשה אל העם המאפשרת לו זכות בחירה והוא מביא חסד. ממקומו הוא מדבר… בהר.
וירד משה מן ההר ושני הלוחות בידיו, מעשה ה' המה, לוחות בינה מושלמת, לא אנושית, כזו שבני ישראל עדיין לא מסוגלים לקבל. בהתקרבם יהושוע שומע קולות… אבל לא קול מלחמה הוא זה, שבה שני מחנות מתקרבים כדי להלחים עצמם אחד לשני – אלא מאבק יש שם. אין כאן כיוון שלום אלא סתם מאבק על מקום ..
והיה כאשר קרב אל המחלה והנה עגל ומחולות חוזרים חלילה. עבודת מצריים טהורה. וייחר אפו – התייבש לו האף מכעס – וישלך הלוחות וישברם. . אין עוד ארך אפיים – יש קוצר רוח. ברגע זה…
ואת העגל שרף וטחן עד אשר דק, הנה כח זכרי פועל – ויפזר במי מעיין היורד מן ההר, וישק את בני ישראל במי המעיין היורד מן ההר. ולאברון שלאל אילך זה קרה? כי העם ברע הוא –משה הוא כמו אלוהים, כועס על אהרון ועל העם, ואהרון מסנגר על העם כמו שמשה עשה מול האל.. חילופים ביניהם, כי כולם כוחות נפש אשר עובדים בצוות בתוכנו..
אהרון מסביר למשה מה קרה – תנו את הזהב ואשליכנו באש. זהב זו הטוביות, הרצון להיטיב שעבר אצלם להישרדות – הבו לי אותו ואעשה איתו משהו טוב. הנה כעת אתם ממש רואים, לפחות רואים, אל רק שומעים . אסור לשכוח כי גם במעבר הישרדות, הכל נבע מהרצון להיטיב!!! אמנם בינתיים, במחיר – אבל לטובה, כי הכל זהב!!
את כל זה הוא משליך לאש הצורפת, ויוצא לו עגל שכזה, ההיינו -עיגול, כי זו הצורה הטמונה בעבודת האלילים שלהם, מעגל של חוזר חלילה. עד עתה זה היה רק כשמועה באוזניהם עטויות העגילים, אבל כעת זה קיל מורה בורורה ממש אל מול עיניהם לראות ולחוות עד הסוף!! כך הוא מחזקם, עושה אותם נחושים בדרכם עובדת האלילים, כך הוא חונך להם על פי דרכם הנוכחית. וזה בעצם בדרך לריפוי!! כי אהרון המחיש לךהם את מראה דרכם, את צורת המקום התקוע שלהם. וזה, קבלת הצורה של האליל, כזכור היא התנאי למקום כזה כדי להשתחרר ולזרום.
הכל זהב.. כשהוא מראה להם את סמל העבדות, את העגל של המעגל החוזר חלילה, הוא עושי זהב כי הכוונה טובה תמיד. אז תוכלו לסלוח לעצמכם ויתחיל תהליך של הבראה. זהו חלק מאד חשוב בתהליך הריפוי, ההמחשה של המקום ההוא וקבלת עצמם כמו שהם כרגע. הנה איך אתם, הנה, הנה!!
התרופה ההמואפאתית מאפשרת להם למשול בצורך שלהם לעבוד אלילים ויש להם אפשרות אז לבחור אחרת, לבטא את יצרם כרוחני ולא גשמי .
משה בא ארח כך להוסיף את החלק השני של הריפוי, כאשר הוא משקה אותם תרופה הומואפאתית של עגל מדולל במים. אז הם נהיים ממש נחושים בדרכם זו ומתאפשר להם לחזור לאמצע שבין הגשמי האלילי לרוחני. כעת יוכלו לבחור האם לחזור לאלילות הגשמית או לבחור ברוחני, היינו לספר חלק מיצריהם, מכאבם כמשל, וכך למשול בייצר, במקום שהוא ישלוט בהם .. כך ניתן מקום לרגשי נפשי כסיפור ולאו דווקא בהגשמת הייצר בשטח.
עם ישראל פועל בסיפור העגל מהנפשי רגשי, מפחד. זהו הבסיס לרב פעולותינו כשורדים . פחד שנוצר כאשר חוויה מסויימת פעם היתה קשה מדי לעיכול, להתמרה, ואז היה איום באפיסת כוחות, מוות. כי החוויה כבר ניקלטה, ואם נתאמץ מדי לעכלה יהיה לא טוב.. פונים אז להשרדות דרך מחלה או התנהגות מוגזמת. הפחד יש לו קיום רק כאשר הוא גונב את כוחו של הרצון 0המקורי, הטוב לעכל וללכת קדימה) . הכל התחיל מרצון בעל עוצמה. אבל אז קרה משהו שהיה קשה מדי , כאמור, ונוצר פחד מוות מאפיסת כוחות, וכל כח הרצון הופנה אז להישרדות דרך הסדר המחלה, הכולל עבודת אלילים כזו או אחרת , היא היא המחלה, שכבר איננה מ ה ל ך אבל בכל זאת עוד צולעת והולכת, בקושי…השרדות של בינתיים . אבל הפחד אוחז אז את כל הכח שהיה אמור ללכת לבניה, לחיים. זהו העומס מילדות המפורסם שאחר כך שנים אוחז בנו ולא מרפה ומכוון את חיינו וגונב את כח החיים שלנו בחלקו הגדול. כוחו האשלייתי של הפחד נובע מזה שגנב לנו חלק מכח החיים, אם כי כך שרדנו, אבל הוא משתמש בו עכשיו. תודה מחלה תודה פחד תודה שעזרתם לנו לשרוד במחיר גדול זה,, אבל כעת הגיע הזמן ל 'מודה ועוזב ירוחם'!!!
לכן מידת כוחו של הפחד היא בדיוק ככוחו של הרצון שנגנב. כך אם אני רוצה להצליח במשהו, למשל לכתוב סוף סוף את הספר שלי, כוחו של הפחד שזה לא יצליח הוא בדיוק ככוחו של הרצון לכתוב אותו, שאבד….
איך נרפא כל זאת? אנחנו רוצים קודם כל לא רק להגניב שמועה על הדבר, באוזניים, אלא ממש לראות אותו, בעיניים, לראות את צורת הפחד, להכיל את המראה כך שהיה משהו בר התמודדות, ולא רק פחד ערטילאי, מפלצתי.. משהו שיש לו צורה, אפשר להכיל ולעכל. אהרון המחיש לבני ישראל את פחדם דרך חריטת עגל הזהב, כך ראו ממש את צורת עבודת האלילים שלהם. ואם רואים את הדבר, מופעל תהליך העיכול, נתינת המקום כי שי צורה ויש מידה ויש איפה לשים את זה.. כך אז הם נותנים לזה מקום! ונפסק המאבק הממושך של שנים על המקום לחוויה הזו…
אחר כך, מתוך סמכות זכרית פעילה, לוקחים את הפחד ונוטלים ממנו חזרה את הכח שהושאל לו, כי מסתבר שזה רק פסל של עגל, ועוד מזהב, ולא מפלצת ענקית.. הפחד נהיה אז מיותר, אומרים לו -זוז! אינך נחוץ עוד. אני רואה עכשיו מה קרה וברור לי שזה היה זמן ילדות, והייתי חלש תלותי וכו כו'.. עיקר כוחו של הפחד מתבטא דרך כאב. בוותרי על הפחד אני מוותר על הכאב כביטוי של הפחד, הכאב, או האשמה או הריצוי – די! זהו כאב שהיה שייך לפחד אבל הוא לא נחוץ לי עוד הוא כאב של הקיום, שכעת ניתן לנשיאה הרבה יותר בקלות ללא סבל כה גדול!!
אני אז מתקרב לקיומי הכואב ושואל אותו, מהו רצונך, קיום שלי, מהו הרצון אשר ניגנב אז בזמנו? בוא נחזור אליו, הנה הכח שנגנב ממך, קח לך, – אתה מקבל אותו בחזרה, אמור מה רצונך – וייעשה!! כך הרי היה משה מול הסנה הבוער, כי זוהי הסצנה, לא עוד לכבות את אש הרצון מרב פחד, ולא בורחים, אלא מתמקדים ומתחברים מחדש לרצון האמיתי שלי ללא פחד עוד! מה רצונך ממני, בורא עולם שלי, מה רצוני הטוב?
כך מזהים את הרצון המוסתר שממנו הפחד גנב כוחו, וחוזרים לעכל את הדבר ברצון. החזרתי את המושכות לידי כך, החזרתי לי את יכולת העשייה, לא עוד נשלט על ידי הפחדים , פחדי הילדות ששלטו בי שנים -כעת אני מושל בהם! … חזרה לי יכולת נתינת הטוב לקיומי, טוב שאיננו מופנה עוד להישרדות בלבד אלא לחיים!
כך הופך האדם מחדש לכזה שמוכן לתת טוב לעצמו ולא חייב לעבוד את פרעה בכל רגע. כעת הוא העובד את ה', הוא עבד ה' ולא עבד פרעה!!!הוא חונך לעצמו על פי דרכו ולא על פי דרך פרעה ההישרדותית .
רד כי שיחת עמך. את מה שיחת עמך? את רצונו המקורי, את רצונם האמיתי מהותי לעבוד את ה' שיחתו מרב פחד… שיחת –מה שחת = מה שמפחיד – משחית!
פחד = פה-יש-משהו-חד שחייבים להימנע ממנו בכל מחיר. בוא נברח!! זה הפחד. ואז בדרך ניגנב כל כח הרצון לכיוון בריחה והישרדות או מאבק אחר. אבל כאשר האני מבין ומתחם את הפחד ורואה את צורתו, הוא מבין שהגזים בזמנו מרב חולשה – באשליה, מבין שאז נטשתי את קיומי ואני חוזר אליו עכשיו, קיום חביב, לאמור: שלך אני!!
כך אני מקיים בתוכי את מעמד הסנה הבוער ואיננו אוכל כי הכל יתקיים ברצון אמיתי מהותי. כעת אני יכול לעמוד מול הכאב בלי לברוח להשרדות ולעכל החוויה בטוב. כי הסנה הבוער הוא הרצון להיטיב ולכן לא אוכל כי מעכל החוויה ללא הרף ותמיד הוא שם. ללא פחד.
זה בדיוק כמו שעם ישראל ניצל את מצריים, שלקחו כלי זהב שלהם כי הכח שם בעבדות ויש להשתמש בו כעת להגשמת רצוני המקורי. כך מנצלים את הכח שנגנב ופועלים ממקום של נתינה לקיום וממלאים חיינו בטוב.
שתיית העגל הטחון מחזירה את הכח אלינו, כי זה חונך לנו על פי דרכנו – האלילית כעת – עד כדי כך שאנו נהיים נחושים בדרך זו, וחוזרים אל מקומנו שבין גשמי לרוחני, הוא מקומו יתברך, שם יש בחירה אפשרית בחלק הרוחני, היינו לספר את הכאב כסיפור משל, לבנות סיפור, לשמחתו של ה', העומד על לבנ(ו)ת הספיר…
כך הופך הכאב ההוא לסיפור משל על כאב, והחוויה זורמת הלאה אל סל הזיכרונות כזיכרון פשוט. .
בשתיית ממי הנחל אנחנו בעצם נוטלים רק את צורתו הסמלית של העגל, של הפחד וזה מחזק אותנו בדרכנו העגלית/אלילית להיות כה נחושים – כאילו הבטנו בנחש הנחושת – עד כדי כך שנעים לאורך הציר הגשמי רוחני חזרה מעודף הגשמי לאמצע בין גשמי לרוחני ואז מעתה אפשר לבחור זה או זה, ובוחרים ברוחני, בסיפור על, במשל על, כדי למשול בייצר.. אני כאילו שולט בכל –אבל רק בדמיון, לא חייב להגשים מול האחרים, ולכן לא ניכנס לשלשלת עומס הייתר שנטל אתת כוחי בזמנו.
נשתה את כוחו כשהוא טחון, ומדולל, כלומר משוך לכיוון הסמלי, עגל סמלי, ולכן בר הכלה כסיפור.
בעזרת מעשהו משה מאפשר לנצל את כוחו של החטא ולהפנות את האנרגיה המשתחררת כאן לחיים, לטוב. בנחישות, לטובת הנתינה לקיומנו.. כך לוקחים את הגשמי המשעבד ומוציאים ממנו את התמצית הרוחנית לכיוון מיטבי של מהות קיומית . זהו הכח שהופנה בזמנו ממחוסר בריריה לעבדות הישרדותית, כעת משרת את החיים. זהו פירושה של נתינה לקיומנו. מדהים
כאשר חונכים לנער על פי דרכו הוא יכול לגייס את כוחות השחור לכיון הטוב של חיים. רק לחזק תא האדם!. אז יש לו כח לנוע על הציר הגשמי רוחני אל כיוון הרוחני ולעצור באמצע בין גשמי לרוחני, שזה מקום ה', שזה מקומו של האדם בדרכו. עד אז זוהי הליכה על תנאי, אש זרה, רצון זר. זר = זה רק.. זוהי רק הישרדות של בינתיים, עד שנכיר ונחבר ונפנה הכח לטוב…כי הכל זהב אבל מזהב אלילי עגול אנו פונים לספיראללה של תהליך מתקדם לטוב אמיתי ולא על תנאי. מחוזר חלילה של עגל עגול עוברים להליכה בדרך הספיראלית של התהליך. כמו עליה באוקטבה…
משה פה ממש מגלה סמכות זכרית פעילה. שאח"כ הוא ילך איתה הלאה. וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם – אהרוןן הלך וחיזק את הפרעות של בני ישראל, עשה אותה ממש נחושה בדרך לריפוי, כאמור… לשמצה = לשם הוא מצא את הדבר… כאילו. נו נו. בעצם שמץ זה כמו מוץ -רק הקליפה המכושפת ללא תוכן של ממש – זו שמצה. ככל שאתה מחזק את צד פרעה יותר אתה עסוק בקליפת הישרדות ולא בתוכן אמיתי. כל זה מול קמיהם –מה שקם ומתקומם בתוכם בסופו של דבר – , הלא הם עומסי הילדות שקמו עליהם לכלותם.
ויעמוד בשער ה מחנה ויקרא: מי לה' אלי! בני לוי באים נאספים, אינטואיטיבית, הקריאה מבפנים יוצרת אותם, בנפש, כמו כך זעקתם של בני ישראל במצריים עת הגיעו מים עד נפש, שיוצרת מולם את ה'.. .
בני לוי הם המדייקים.. איש חרבו.. הירגו איש אחיו, קרובו. כל מי שרק קרוב לדיוק אבל לא מדייק ממש.. כך עשו. 3000 איש נפלו. משה נותן עליהם ברכה, על הלויים. כי הם נאמנים להבנת הדיוק, זה מקצועם, זהו חלק הנפש האחראי לביצוע הדברים בדיוקם, במידתם.
דרכם עושה האדם התמרה מדויקת, לכן יש לחסל את המתחפשים לרצון, להמית כל פחד שדומה לרצון.. כי הוא מבלבל, הפחד, יש לדייק היטב, אחרת הוא מתגנב מחדש בלי חכמות! למה לא אמרת? כי ידעתי שלא יקבלו את דברי.. הנה פחד שהתגנב לו במסווה של צניעות. . זה יפה, זה הגיוני – אבל מצביע אל פחד מסירוב. לכן כל קרוב אח ודומה אבל שהוא לא ממש זה – להשמיד! לתת לו שם ומידה… להסמילו..
כך ננקה המחנה מכל סממני עדות המתחפשים לרצון.. אגב, זהו תהליך קבוע ותמידי כי הפחד מדי פעם מתגנב לו. לכן נוכחות בני לוי בשטח חשובה תתמיד.
כך לומדים איך לשאת רצון אמיתי מול הפחדים ואיך להתמודד מול הלא כלום כל הזמן . כדי לבנות משכן לא מספיק החומרים, צריך לנקות את סממני העבדות: לראות אותם בצורתם, להשמידם = לתת להם שם ומידה וכך לקחת מהם את הכח בחזרה, כדי שישרת את יקומי המהותי. מזה נבנה משכן. כך המהפך הגדול קורה.
כך אם אני רוצה זוגיות, למשל, אבל מתחבא שם פחד פעיל שהיא תסרב, זה עלול להרוס את העניין כי הפחד גורם לי לנטוש את קיומי ואז בסוף אני נוטש גם אותה מפחד,.. אשאר עם הכלב שלי, כי לממש זוגיות מחייב לראות את הפחד מהחוויה ההיא של הילדות, לאבחן צורתו כי הוא שגונב ממני את רצוני, ואז אוכל להכות את הפחד שוק על ירך ולגייס כוחו אלי לאהבה. או אז ייבנה בי המשכן..
כל זוג וגם כל יחיד חייבים לעבור סדנה של בניית המשכן ..
והנה ה' אומר למשה אני לא אבוא פנימה לעם, אני פוחד.. כך ה'.. . משה לא מסכים כי כל העניין הוא משכן לה' ה תוכנו. ממה אתה פוחד? לא לא, לא אני – זה בני ישראל משליכים פחדם עלי כי ממני הם פוחדים שאדרוש ריפוי מלא!! כל פחד של בני האדם הוא בעצם לפחד להכיל את ה' בתוכם, שידרוש תמיד עבודה..
משה עולה לכפר עליהם מחדש על הר סיני, לכפר על העם. הוא מסביר לה' מה קרה אבל מבקש: תסלח, תישא את לחטאתם . כמו בסיפור קיין והבל שם קיין מוזמן להיטב שאת את כאב הקנאה, לנסות למשול בו . ומשה מבהיר – אם אל תסלח ולא תסכים להיות בתוך העם הלא מושלם הזה – מחני נא מספרך ודי.
ה' מתרשם. יימחה רק מי שחטא אבל לגבי המשכן – מלאכי ילך לפנייך, לא אני אשכון בתוככם עדיין לא מוכן. בעצם זה הם שלא מוכנים – הם פוחדים. כי העגל עוד שם = עם קשה עורף אתה, בהמי, ואין לי מקום לשכון בך כי אתה בהמה. רק כאשר יתרכך עורפך יהיה לי מקום… מכאן ברור שרק כאשר עורפנו רפוי, ואנו בעמידה בינתית והלב נח על מקומו – רק אז יש מקום לה' בתוכנו… ככה זה.
העם מתאבל על המצב הזה. לא שתו עדיים על עצמם? לא יכלו הבט על עצמם. כי הם עובדי אלילים בהמיים. ויתנצלו את עדיים מעליהם – העבירו הכח לטוב. אבל זה לא פשוט לוותר על אלילים.
משה מקים את אהל מועד מחוץ למחנה.. שם הוא נועד עם ה' בינתיים, רק הוא והוא. וזוהי בדיוק הישרדותה של הרוח – פתרון ביניים, סוג של בינתיים כי אי אפשר עדיין משכן פנימי, לכן מחוץ למחנה.. . כמובן שזה מאפשר לא לפחד מדי מ ה' כי הוא שם בחוץ, מרחוק הם רואים את משה ניפגש.. נועד. .בענן… הכל ערטילאי כזה. .
הם ניצבים פתח האוהל – גם אברהם ניצב פתח אוהל.. ככה הם מתאמנים מרחוק, בנוכחותם פתח האוהל.. מרגש.. מתקרבים לאט לאט. כי זו ההתקרבות הקשה בחיים.. ליבם יוצא אל ה' אך עדיין פוחדים . .
שם יורד עמוד הענן ומדבר עם משה במוקם להשתחוות לעגל הזהב כעת הם משתחווים לה', ומשה דיבר עם ה' פנים אל פנים – זה אפשרי!
ויהושוע הנער לא ימיש מפתח האוהל- הוא התקווה לשינוי, זהו היהושוע אשר בתוכם, הנער שמתעורר בהם. פתח האוהל זה המקום הקריטי ממנו ואליו יבוא השינוי.
העלה את העם אבל לא הודעת איך תשלח? מי תשלח לי לעזור. ביד מי תשלח? .. אם נא מצאתי חן בעינייך הודיעני דרכייך – משה מדי פעם זקוק להכוונה ולחיזוק בעצמו, לכן הוא שואל מה בדיוק הדרך עכשיו?.. איך עוד להתקרב? אני שמצאתי חן בעינייך?
הקרבה של פנים אל פנים מזכירה את ברכת הכהנים כי על פני ה' מונח עקרונו, דרך פעולתו. ומשה מתקרב שמה. שם לוז המעשה .
פני ילכו והניחותי לך. כן כן, פניו ילכו איתם – עקרונו, החוק האלוהי, ולא הוא עצמו. לא מספיק פנייך, אומר לו משה- אלא א ת ה עצמך בוא עמנו, מדגיש משה. אני ועמך רוצים ללכת איתך, לחוש את כוחך, רוחך… הלא בלכתך עימנו ו נ פ י ל י נ ו אני ועמך.. נהיה מיוחדים ראויים לך. אל תעזבנו.. אני ועמך כל הזמן אני ועמך.. אנחנו נפלאים וניפלים כאשר אתה בתוכנו! ולא – נהיה ככל העמים, ואז, מה עשינו? אנא היה בנו! זו היא בדיוק ברכת הכהנים, בה ה' נושא פניו אליו ושם לו שלום..
ה' נעתר בסוף – גם את הדבר הזה אעשה כי מצאת חן בעיני.. חונך את העם. . אז מעביר ה' את כל טובו על פני משה .תכירני בשם אומר ה' . וקראתי בשם ה' לפנייך! אתה תדע אותי בשם כי אקרא בשמי לפנייך, מדהים!! נהיה ממש זוג שווה!! אבוא בחסד! כאשר קורא מישהו בשמו לאחר, בכך הוא מצרף לו את חלקו הסמלי, ואז יש תוקף שלם לקרבתם!!!
זה משה. לא תוכל לראות פני כי לא יראני ה' וחי. שכגן ראיית נ' היא עיכול חוויית ה' וזה סוף הדרך לכל יצור אנוש. אל תגיע שמה, היה בדרך בלבד. לא להגיע, אין צורך ומסוכן…וניצבת על הצור. ושכותי כפי עלייך עד עוברי. רק אחורי תראה, רק את היעד לאן ללכת, בעיקבותי! ! פני לא יראו.
אז מזמין האל את משה מחדש אל ההר, לנסיון מס 2, משוכלל: רק אתה תבוא ואף אחד מהעם לא יראה. בואי רוח, בואי רוהוהח.. ואכתיב מנגד את הדברים על לוחות חדשים. . וכך עושה משה. וירד ה' בענן ומתייצב עם משה. ויקרא בשם ה'. מי קורא אל מי, בפני מי? ה' עצמו קורא בשמו לפנ י משה!! מעניק למשה, כאמור, את החלק הסמלי שלו כדי לתת תוקף לאלהיותו!
הנה מי אני, הנה שמי המפורט: נוצר חסד, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שילשים ועל ריבעים . זוהי המהות האלוהית, ולא במפתיע כלל, היא כעוסקת בדבר המרכזי שסביבו האל קיים: תהליך הריפוי בשלמותו ההיסטורית והמתמשכת.
משה מזמין את האל ללכת בקרבנו דווקא מפני שזה עם קשה עורף, לכן בוא פנימה. ה' כורת אז ברית מחודשת עם העם ומתגייס להליכה משותפת.. לתהליך כפוי הטובה הזה, ועוד אחרי כל מה שקרה. כל הכבוד ה'!
אבל – הנה תנאיו: אל קנא הוא. הדורש ש 'אלוהי מסכה לא תעשה. שתשמור את מועדי החגים כי בחודש האביב יצאת ממצרים. כל פטר רחם לי הוא.. כי זכר הוא.. אותו תפדה. כל בכור. ששת ימים תעבוד ובשבת קודש מנוחה להינפש. כל מהותו של האל נפרשת מחדש.. כל מה שמאפשר ומעודד זרימה הרמונית. העשייה הזכרית צריכה לראות פני ה' 3 פעמים בשנה כדי להיטען מחדש מול הגשמי הסוחף. שלש – כי הרי מדובר תמיד בכוונה יישום תוצאה… חשוב לראות את פני כי עליהן מונח העיקרון האלוהי שלי שיש להיזכר בו מחדש ולתת לו תוקף לפחות 3 פעמים בשנה . ואז אף גורם זר לא יפריע לך, היינו אף חוויה לא תהיה קשה מדי לעיכול .
והוא ממשיך ברשימת הדברים הכל כך חשובים כדי לא לאבד את ה'. לא ילין לבוקר זבח… ראשית ביכורי אדמתך תביא בית אלוהייך… את הבכור. כך ניתן לדייק את הבכור אשר נוטה להגזים באחריות עד כדי עבדות . . וחשוב מאד –
לא תבשל גדי בחלב אמו –
היינו – לא תיתן לפחדים ולכאבים של ההורים, לאותו כאב המתגלגל המשפחה – לא תתבשל בו גם אתה!!! ראה סיפור עמוס עוז, עד כמה זה מסוכן להתבשל בכאב ההורים. הכאב הזה מפעיל פחד שגונב את כוחו של הרצון אצל בני המשפחה מדור לדור, על שילשים וריבעים… נסה לא להתבשל באותו הפחד ללא רצון משלך…אאל הפעל רצונך בעוז (!) כדי להתמיר את הכאב שירשת מהורייך -אל תרשה לו לשלוט בך. משול בו!! עמוס ניסה, כל כך ניסה…
זוהי דוגמה קלאסית איך פחד מהכאב גונב לצאצאצים את כח הרצון והם נהיים עבדים להישרדות מולו דרך הוצאת הכאב על האחר, על גליה, או השתעבדות אחרת.
חלב אם נועד להזין את הרצון אבל לבשל את הרצון בתוך הפחד נכאב ההורים – זה פסול!! חטא העגל, חטא ההישרדות בחוזר חלילה נובע בדיוק מכך שבני ישראל נתנו לפחד שלהם לבשל אותם בחלב אימם. כאשר מבשלים גדי בחלב אימו ההיגד שלו נחסם ורק היגד כאב ההורים מדבר שוב בחוזר חלילה ללא מרפא. זהו עגל הזהב! חזרה לעבדות מצריים. די!
לתת לפחד את הכח -זו היא הישרדות. חלב – שחל בו משהו בלב. אם זה פחד, אז חבל. אם זו גדילה – אז חלב…
כתוב לך את הדברים האלו, כי מחר, מי יודע.. 40 יום היה שם משה, ויכתוב על הלוחות את הדברים. לא הזדקק לאוכל, כי היה בהתעלות רוחנית . וכשירד מהר סיני, לא ידע כי קרן עור פניו מרב קרבה לה'.. אבל בני ישראל מיד רואים שהוא כבר התאחד עם ה'.. לכן הם פוחדים לגשת אליו, שמא ידבקו באלוהות דורשת… קרן אור פ]ניו -רמו העגל רק הפוך.. קרני זהב של טוביות בלתי מותניית, מחוזקת באור הבינה האלוהי. זה משה.
הוא שם אז מסווה על פניו כדי שהחוויה לראות את פניו , שהם קצת כפני ה', לא תהיה קשה מדי. זה תמיד כל העניין, לחנוך להם, לבני ישראל, על פי דרכם . . לפני ה' הסיר המסווה, שם אין צורך. אבל מול בני ישראל חייב ההי במסווה, שלא יתחרפנו. את משה הם ראו כמו אלוהים קטן…
מהו מסווה? מסווה – משווה . משה משווה מחדש כל פעם את עצמו לאחרים בבחינת כזה ראו ועשו. – אבל הוא חייב להיות בנתינה מדודה. אי אפשר לתת חזק מדי כי העם עוד חלש מלהכיל את החוויה.
הוא קורא אז בשם ה' .. מי? האל בפני משה! מתאר את עמו. זה שמו הארוך: אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים אך נושא עוון -שמות לד ,ו – . ופשע וחטאה ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים ע שילשיםן ועל ריבעים. זהו שמו של ה', וזו מהותו – להקפיד על להיך ריפוי כל כאב אשר נגרם, ואם לא בדור הזה – יקפיד להעבירו לדור הבא… אתה הבנת את זה, עמוס?
ועדיין עושה כל זאת בחמלה. המסווה הוא עדות לחמלה, הוא שיווי הצורה המתבקש, אבל בהדרגה, כי בני אדם לפנייך, לא אבנים…, האדםפ מנסה כל הזמן להיות בשיווי צורה עם ה'. משה קורן את ה' לכיוון בני ישאל וכך עוזר להם אטאט להתקרב. קורן הוא גם שמו של בנה של סוזי! אח, אח… כך מתעבר ה' במשה ונוליד את עם ישראל בארץ כנען.. מדהים לגמרי .
זוהי פרשה כל כך משמעותית לחיים שלנו כעם. כעת אפשר סוף סוף לפנות לבניית המשכן. כי אנחנו איתנים בדרך לה'. לא כי יש מנצח על המהקהלה שאורמ המ לעטשת – אלאל אנחנו קהילה – ה 'ק' מחוץ למילה..
שבת שלום נהדרת נדב. ויקהל בשבוע הבא, אי"ה. ונברך שנדע למשול בפחדים שגנבו לנו את הכח, ושניקח מהם את כוחנו בחזרה, ונגייסו לרצוננו המהותי@!!! . סבלנות! הכל אטאט יסתדר. . אט אט ובסבלנות .
שנתחזק ולא עוד נבשל גדי בחלב אימו! . תודה נדב על חוויה מדהימה הפעם. לילה טוב!! לא נרדמנו! כי בלי חומוס החומס את כח רצוננו.
המשימה היא להשיב הכח אלינו בטוב! ביופי.
שבת שלום.
מחלה זה דבר בריא 