Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ינואר, 2022

בשלח, אבל נחזור קודם קצת עוד לפרשת בא… כן כן.. . נחדש עוד דבר או שניים..

הנה שוב  ב א –  ויאמר ה' אל משה ואהרון, לאמור: החודש הזה לכם הוא ראש חודשים. בעשור לחודש זה ויקחו להם איש שה לבית. רצון בצורתו הבהמית, שה.  שה תמים זכר, רצון צעיר זכר גשמי. ושחטו אותו את הרצון הבהמי, כמו שצריך, דם על המזוזות והמשקוף –  צלי אש אוכלים אותו

צלי – זו מילת מפתח! בצליה  יש משום להצל את הגשמי שייהפך לצל של עצמו  = שייהפך סמלי… התמרה כמובן, זה כל העניין. ולא שום חמץ,  שלא תתפח המחשבה להישרדות, אלא רק זה וזה כמו שהוא. בלי החמצות נוכל לפגוש את הכאב ונצלה אותו… על מרורים יאכלוהו = על כל כאבין המרים יהיה עתה כשר לעיכול, כצלי…!  מתחברים למרירות של החיים אבל לא בורחים ממנה לסיפור הישרדותי, אלא כמשל הניתן להכלה.  סיפור הסמלה, ולא סיפור הישרדות  – זה ההיפוך בכיוון התהליך שעושים בני שיראל כאן, כי הם חווים את זה ללא כחל וסרק.. זה ההבדל!!

צלי – לשון  צל.. סמלי. נדב תוהה על הקשר בין צל לתהליך…. חמוד. הגשמי הופך לצל של עצמו ורצון הופך לצורתו הצילית הניתנת לעיכול והכלה והתמרה.

הבשר – לא תאכל אותו נא, לא תוך ויתור, לא בכניעה  – נא נא נא, לגשמי. לא במים כי אין התמרה שם. צלי בלבד! ולא אוכלים מה שנשאר למחרת  – לא דוחים ומאפשרים רקב של הרגש, שאז הוא כבר מכוסה החמצות והתפוררות. – אלא כמו שהוא בדיוק עכשיו, בעכשווי. זה הדיוק.

וככה תאכלו אותו: כאן הדרך המדויקת בה אתם ניגשים לתהליך ההתמרה. האם כקדושים מושלמים? לא! –  אלא נעליכם ברגליכם, מותניכם חגורים, מקלכם בידכם – כל מה שמאפיין מצב הישרדות אופייני,  שהרי זה הזמן להתמרה – ואכלתם אותו  בחיפזון =  כשתאכלו תמצאו בו  את הדבר המזין  = חי פה זון – החלק המזין נמצא חבוי גם בהישרדות – אותו תזקקו מתוך המצב ההישרדותי ותפנו לשליחות =זהו פסח לה'. למצות את הטוב מתוך המצב וללכת שפי אחריו.  

מותניכם חגורים – המותן הוא מקור האנרגיה, מקור הולדת ההבנות, ספירת יסוד. מה עושים עם המותן? טוויסט.  מ ב י נ י ם !!! משם באות ההבנות, משם נזרעות ההבנות החדשות – המתינו עד שיופיע הזמן המהותי  לפעול בבינה!  תנועות מפזזות  עם המותן, זה ריקוד הטויסט –           ע י נ ט ו ז ים,  זה רק לכבות שריפות.. הזכר כאן יכול להיות אחד שמפזר ומתמזמז  = עסוק ב לאונן!!! או שיוצר הבנות בינתיות. כאן הבחירה.

בתנועה זה החזה שמוביל, לא המותן, החזון..  המותן זה הרצון החייתי יצרי שכשהוא מאולף בינה  הוא נותן כח לחיים, אבל לא הוא מוביל את התנועה. הי, תקשיבו – הביטוי הזה – 'לאלף אותו בינה' – איזה יופי! את כח המותן מאלפים בינה!   מקסים.

הטיית החזה עושה את התנועה. המותן המאולף, המבין,  זורע זרעים, כי להרשות לו ביטוי פרוע של כוחו זו כניעה לייצר ואז זו התמכרות להישרדות גריידא. אני אז  מבזבז את אוני  ושופך זרע לשווא. אל תעשו תנועות לשווא!  לכן חוגר כאן האדם  את מותניו שלא יעשה תנועות ייתר!!!  חכו לרגע הנכון, הבינתי –  אל תתפזרו.

כל המשפט הזה  הוא משפט יסוד של   ה ט ע נ ה  לקראת התהליך!! הכנה לזינוק!! יצירת התנאים להתמרה. וחיפזון – לא מהראש אלא במהירות זורמת כמו מאליה, מפרש נדב.  זה בא  מהמקום החי ומשתלב בלי לתכנן!! זהו חיפזון..

אם כן כל זה, כל הרגע התהליכי המיוחד  הזה – הוא  פ ס ח  ה'  , בו  הוא  פוסח על הגשמי ורץ אל ההתמרה, המקבלת ביטוי דרך פה שסח, שאומר מילים, הלא הם סמלים = פה שנמצא בתהליך הסמלה אנושי-אלוהי, מה שכל כך רצינו … . כך אפשר לפסוח על הנטיה הטבעית להישרדות גריידא, ולצאת  להתמרה.

זהו אכן יום לזיכרון חוקת עולם!! הפסח הוא חוקת עולם –הוא חוק האל בישומו. המלה פסח היא  לדבר ב פה סח  – הנה בבת אחת מעבר מבהמי לנפש עילית והפה עכשיו סח ולא פה רך של עבודת פרך… דיבור רוחני . הנה שפכתי עליכם בינה כי באתם מוכנים ואז המשחית לא ייכנס אף פעם.

הנה בחור שפוגש  נדב,  שחייב בחירה גורלית, ו הוא פוחד מבחירה שתביא החמצה.. בכל כיוון שילך בו, אריה ההחמצה שואג ומפחיד..  זהו בדיוק  סיפור הפסח  -אל תאכל חמץ, אכול מצה!! הרצון  להיות צודק ושולט במצב בכל רגע, מעכב אותך מלהחליט. . אל תנסה לנחש  ולהיות נביא. מרב  חשש מההחמצה אתה משותק ומחמיץ את ההזדמנות!. אלא לך בדרך ובטח בה' בלי החמצה, כאיש פסח.

לכן בדוק בחור היכן אתה נמצא בבואך להחליט החלטות, והחלט רק כאשר אתה על מקומך, פחות או יותר…

שבעת ימי פסח.. מקרא קודש יקרא. כי בעצם היום הזה הוצאתי צבאותיכם מארץ מצריים. חוקת עולם היא לשומרה  כי כך החיים אמורים להתנהל, בקרבת ה'. הקפידו על שבוע הפסח, ויחזק  אתכם לשנה שלמה. לא חמץ רק מצות שבוע!!

משה מעביר את ההוראות.. דם השה נאסף בכלי הנקרא סף, כי הנפש היא בדם וזהו סף ולא סוף בשבילה, לקפוץ למעמד נפש עילית! …זו הבשורה לנפש. שתלמד.. כך גם במדבר  בים סוף. הנה הרישום לקראת הדרך:  אל תצאו איש מפתח ביתו עד הבוקר!   כך כשיעבור ה' הוא יפסח על הפתח ולא יתן למשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. כך מונעים משחית אם רציתם לדעת… אתם לא יוצאים מביתכם הוא עצמכם  – לא להתרחק מעצמכם אף פעם!! זו ההתמקדות. רק כך אפשר שפסח יקרה. והמלאך המשחית לא ייכנס. הכל על בסיס מקום פנוי, אצלנו! . אתם בוחרים את הדרך. אם תינטשו את הארץ מישהו אחר יבוא, ערבים וגרוע מזה (אפשרי? גרוע מזה?).. ..כך גם עם הקורונה, אומר מיכאל. עכשיו הוא מדבר..

וכי יאמרו בניכם: מהי העבודה הזו לכם – אימרו להם – זבח פסח הוא לה' שפסח ובנוגפו מצריים ויקוד העם וישתחוו, מתחברים לחוות מחדש – זה סיפור העתיד, איך  בארץ כנען,  הם תמיד יהיו במצב של יצאה מעבודת לחירות.

והיה בחצי הלילה זה קורה. ה' הורג כל בכור מצריים מבכור פרעה עד בכור הבהמה.. ותהי צעקה גדולה  במצריים כי אין בית אשר אין שם מת! ואז מיד  צועק פרעה קומו צאו מתוך עמי/נפשי! מיד מיד לכו לכם למדבר עבדו את ה' שלכם, קחו הכל! וברכתם גם אותי… כי אני חלק מכל העניין.. מעשי ידי טובעים בים –  הנה שתי הוכחות שפרעה הוא חלק מהתהליך. ולא אויב דווקא.

בני ישראל  מוזמנים  לנצל את מצריים על ידי קבלה בהשאלה(…) של כלים שונים – בעצם אותה אנרגיה, שעזרה להכיל הישרדות בעבדות –  כעת מופנית לשליחות אמת. זהו הניצול שייך כבר להתמרה.. 

ויסעו סוכותה.. וגם ערב רב עלה איתם = זהו דיוק מתחיל,  עם ערבובים, עדיין, אבל כבר בדרך. ולחם לא אפו כי בצקם טרם יחמץ,  ולא יכלו להתמהמה… כיאלו לתהות ולשאול מה המהות, המ המהות. בעצם בכך נמנעת החמצת הדרך הישירה אל הלב ..

מקץ 430 שנה אבל בעצם היום הזה, היינמו גם עכשיו וכל יום ויום –  יצאו ויוצאים כל צבאות ה' ממצריים. צבא היא מילה לתיאור הנפש הבינתית המקפידה על יוצא ובא, הוא עיקרון ה'. .

ליל שימורים הוא לה' ולכל בני ישראל, לדוהוהורותם!! כן כן.. כך היו שרים את זה ביגור עם המנגינה של יהודה שרת. שימורים הם הגדרה של משהו שנישאר כזיכרון פעיל  עוד שימורים כאלו? הגם דגימת המן נשמרה בצנצנת, כי הוא  חנוך לנער על פי דרכו ממש. . המן נישמר בארון הברית כזיכרון ארכיטיפאלי של העם. כך גם זיכרון פסח  ל ה', שהוא מפתח להתחלת היציאה מעבדות לחירות. זהו פסח. אפשר להפעיל אותו מחדש על שדה ההכרה.. להוציא את הפלחי הזה מקופסת השימורים, ולאכול… אה, טעים.. קצת  מלא סוכר…

על כן כל אירועי אותה היממה ישמרו כאוצר , קפסולת חיים. תמצית מעשה ההתמרה ! זו חוקת הפסח…

אבל זכאי וראוי ויכול לחוות זאת רק מיש שנמצא על מקומו – רק מי שמל ונימול, יכול לעשות פסח.   -אחרת זה לא יעבוד, כי אין את מי להתמיר.  לכן תושב ושכיר לא. אלא רק גר שמחויב או אזרח בן ישראל. כמו אברהם ויצחק בעקידה – שאברהם ההי מוכן  לצלות את הבנתו הבהמית גשמית, את הילד עובד האלילים שבתוכו, ולשם כך 'השתמש' ביצחק המסכן כדי להתמיר הילד לקרבן, כאשר בגשמי הוקרב האייל, כי אין עוד צורך להרוג ילד ממש, לדמנו הסמלה – לכן מספיק לעקדו.  אבל צלי הייה שם! בעשרת האייל ייווצר צילו של הדבר, סמלו,  ויש התמרה. !! הילד עובד האלילים שבתוך אברהם, כמו בתוך כל אחד מאתנו – מוקרב סמלית .

לא שברו בו עצם באיל הנצלה – לא משנים אותו גשמית, חונכים לו באש על פי דרכו…

כך יצאו בני ישראל  בעצם היום הזה ממצריים  -ותם בעדים, אבל כבר בדרך לחירות.. בצליה בעצם יש העצמה של הגשמי עד לכדי עשן – כדי שהרוחני שיצא ממנו יהיה עוצמתי. כל עוצמת הגשמי תבוא להתמרה, וזהו עיקרון  חשוב החוזר פה שוב שוב –  לא מכבים את האש העבדות אלא מפנים את האנרגיה  אל תהליך ההתמרה בבחינת  חנוך לעצמך על פי דרכך – רק כך תבוא התמרה. לא משנים א הדרך ולא משנים רצון אלא מעצימים אתו עד שהוא נהיה  נחוש ויכול להיתמר.  על כל חלקיו אתה צולה אותו..

וידבר אל משה  -יג ,א  -קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, לי הוא! כל הבנה בכורה שלכם, אני חייב להשגיח ולאזן אותו כדי שלא יהיה מצרי, שזו הניה הטבעית שקיבל מהוריו.. , לתת לו מסר בינתי, לי הבכורה.   לכן אמרתי למשה בוא אל פרעה ואמור לו – שלח את בני בכורי ישראל לעבוד את ה' במדבר, כי אם אתה ממאן לשלוח – אהרוג את בנך בכורך! .ההבנה הבכורה חייבת להיות עבד ה', לשרתו. אח"כ יבואו הלויים.

ההבנה הראשונה מתווה את הכיוון. הבכור לוקח על עצמו  מכאב ההורים לנסות להמשיך ריפוי שלא הושלם… פטר רחם?… פטר מובנו לפתוח – זה הנבן שפתח את רחם אימו , ראשון הוא לה.  אבל מה פרוש המילה? יש שם פה, ש טר… אולי משהו שהיא נפטרת ממנו, החסימה הטבעית?..

 מכל מקום  כשיעקב אומר ליוסף על מנשה ואפריים, בנייך במצריים – לי הם,  כראובן ושמעון, הוא מתכוון במובן התהליכי.. שהרי רחל שאפה אפרתה, ורק לא הגיעה  – הנה דוגמה קלאסית איך הבן לוקח על עצמו לבצע וגם לרפא מה שההורים לא הצליחו!!. בעצם את המשך התהליך.

הבכורים הם של ה'. איך? כי  בחוזק יד הוציא ה' אתכם ממצריים ולא יאכל חמץ.. כלומר  הבכור אשר יוצא ביד חזקה מעבדות  הרחם אל חירות העולם והתהליך, נעזר בידו החזקה של ה' אשר חייב להבטיח שהבכור ילך בדרכו יתברך ולכן הם שלו. הילדים הבאים כבר ילכו בעקבותיו כמו עקב אחרי עשיו… זו ההבנה הראשונה שהיא קריטית להמשך, ולכן של ה' היא, שלא יסטה מדרך ה'. ויגיע לפסח וכו.

 הלידה היא ממרירות הרחם למתיקות הקיום  ואל  ה ת ה ל י ך !!! זו הדרך בעזרת ה'. אולי מכאן הפטר, שנפטרה ממצב לא תהליכי של העובר…  והיה לואת היד וזיכרון בי עינייך – כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים ושמרת את החוקה הזו למועדה מימים ימימה…  י מ י מ ה  כאן! יג ,י –  תבורך .

פדיון הבן: מה זה פודה – פודים משבי. את מי שם פודים?את ההישרדותיים העבדים. לכן הבנתך הבכורה חייב להיות פדויה בעזרת ה', כי אתה עוד עבד כרגע..  לכן תפילה לה' שיעזור לכל המשפחה@!! פודים בהבנה בעזרת ה'.

הצורך לפדות בא ממצב עבדות. מה עושים כדי לפדות שבוי? משלמים!! כדי להיות יותר שלמים! לכן תשלום! כל זה בא מהעבדות לכן הולכים אל השלם דרך תשלום אשר פודה. פדיון הבן.  כך כל עשיה תבוא מהלב ולא מריצוי או מאשמה.  כל מעשה ייעשה בדרך ה' השלמה לכן מוודאים שכל הבנה שנולדת בבואנ מול הלב תהיה פדויה ושלמה לרצונו ורצונך. אז זה בא בחפץ לב, וזו פדיה מן העשייה ההישרדותית בשבי!!

לכן כל הבנה בכורה, בעצם כל הבנה  בתחילתה יש לפדות משבי ההישרדות ממנה היא באה באופן טבעי. אך בעיקר כל הבנה בכורה יש לפדות, כי היא סימן לבאות!! זו ההוראה.   ההבנות הראשונות הן בכלל לא שלכם ההורים, הן של התהליך אשר אפשר אותן. זו התחלת הדרך וזוג צעיר ממש המום שהנה קרה להם דבר כזה – ילד… לכן יש להעביר כל הבנה חדשה וילד חדש דרך פריזמת ה' כדי שידוייק!   לתהליך הזה קוראים   פ ד י ו ן   ה ב ן  כי הוא כרוך בתשלום מאמץ להתקרב שמה. שתהא ההבנה חופשית מהתחלה ולא תיגרר להישרדותית. . היא בשבי אצל הבורא אשר מחזיק אותה בינתית, עד שיובטח שגם אצל ההורים זו תהא הדרך , ככל האפשר . כעת אם אתה רוצה שהבנה זו  תפעל כך בעולם – שלם, ותפדה אותה כשאתה  מבטיח להמשיך לשומרה בינתית גם בעולם המעשה…

כך תנכס את הרצון הזה לעצמך מה'. זו הדרך. הפדיון… מעניין. ההבנה הראשונית היא לא פעם אימפולסיבית אומר נדב. היא רצה בחוד של התהליך הבינתי בינתי ונוצרת כפרי ההבנה.  זה קורה לך, פתאם,,  אבל היא עדיין מחוברת לתהליך ה', ויש לנתקה ממנו ולנכסה אלייך אפילו שהיא ממך באה.  מבינים? יש הליך אלוהי העוטף כל ילוד, העושה אותו תמים כתינוק בן יומו, ויש אנחנו ההישרדותיים, וההבנה הברורה מצריכה פדיון כדי לתפקד באמצע בינינו ולא להישאר בשבי האל ..  הילוד הוא יותר מדי אלוהי.. לא שלי…הפדיון מאפשר לך להשתתף בהבנה זו מתוך רצונך ולא רק מה שה' אמר. להיות בתהליך אישי כעם  ההבנה שלך, כי ממך היא…

בהבנה השניה ההכרה שלנו כבר ערה והכל הרבה יותר ברור,  ולרב אין כבר צורך בפדיון..  היא זורמת לה רגיל .   בבחירה.

מי נולד ראשון לתמר? זה פרץ!  הוא פורץ קדימה בחוסר אחריות, בלי בינה,  פשוט פורץ. הוא הבכור, כך בהבנה מתפרצת…  ורק אחר כך יצא זרח..

כך גם את ראובן יש לפדות שיהיה שלנו בבחירה ולא כאוטומאט הכרחי = הוא הישרדותי מרצה ולוקח אחריות ייתר. יש לפדות את הבכור מתוך הקרציניות שלו!!! זה העניין…מתוך המושלמות  האלוהית שלו… כן כן. לא בטוח…

הרי בתהליך, הצעד הראשון הוא שקובע את כיוונו. לכן חשוב שהוא יהיה צעד בכיוון הנכון. בעצם ה' לוקח את הבכורים כדי להבטיח שההתנהלות שלהם בחיים  תהיה בהשראה האלוהית . אבל צריך לפדות אותם, כמו כלי חדש מתבנית הפלסטיק שלו, כדי שלא יישאר דבוק לתבנית אלא יתחיל לתפקד! בדרכו .זהו הפדיון…  הצעד הראשון בדרך ה' ואז קדימה. הפדיון  יש בו הודיה במידה נכונה. פה בהודיה… ופה במידה.  אבל המודה עוזב מרוחם את האל כדי לרחף לבד, ללכת בעצמו.

כל זה חייב להתרחש בהסכמת לב, ממקומנו, לא כדי לרצות מישהו.  בעצם רצון הבורא להתנהלות הרמונית שוכב אצלי  גם כשאני עבד, ואני צריך לשחררו לפדותו כדי שיתנהל נכון. יש פה איזה מעבר. את ההבנה החדשה הבכורה את משחררת מהמצב העבדותי שאיתו היא נולדת לשני ההורים הטריים..  בעזרת ה'.

כך, נניח שנולד לי רצון ראשון, נגיד, לעשות חוג פרשת שבוע, מיכאל. אני נחוש לוודא שצורת הרצון הזו לא תהיה צורת רצון עבדותית לריצוי או בושה.. או לפאר אותי או לקבל סימפטיה –  אלא תהיה במהותה. הטובה. אבל הרצון הזה באופן טבעי בא ממצריים, מהמצב האנושי הקלאסי של הישרדות. איך לעשותו פדוי וחופשי ובינתי בטוב?  בדיוק כמו שה' פדה את בכורו את ישראל ממצריים, דרך זבח פסח, אך ביד חזקה ובזרוע נטויה,  כך גם אני רוצה להתייחס ולפדות רצוני זה.  כדי לעשותו ממקום שלם בחיבור עם ה'.. משם תבאנה ההבנות הבאות, הילדים הנוספים, לטובה.   אבל הכיוון הראשוני הוא בבכור. .

ולמה את הבכור? אם היה ה' מכה את בני הזקונים של מצריים, לא היינו יוצאים משם, כי לא היינו מצליחים לחזק את  צורת ההתנהלות הטובה, הבכורה. בכח  מתו בכורי מצריים ונולדו מחדש כבכורי ישראל.  זו הנקודה הקריטית!  הוא הכה בבכור, בכור, בליבה, בנקודת המוצא.. שתהיה בינתית . שהבכור הכבר לא מצרי אלא כעת ישראלי –  יבחר בדרך ה'! 

  היום היה פה מישהו שהתלבט הנה אני עושה משהו  שמביא לי כסף אבל אני רוצה משהו שיביא לי שמחה ללב –  מויזיקה. אבל אבא אמר לי אתה  חייב קודם כל ללמוד מקצוע שיכניס כסף ואז תעשה   ג ם   מוזיקה.  בעצם  עשה כניסה קלאסית להישרדות ראשונית כעבדות מצריים .

זה הזכיר לנדב שהוא עצמו בחר במגמ ה ריאלית בתיכון  כדי לרצות עצמו הגבר..  . ספרות זה לבנות . או לבן רכרוכי  – והוא לא כזה. כך סבל  4 שנים ורק אח"כ . 4 שנים שרת את הדימוי..  ישן בכל לימודי הכמיה  עד עולם. בעצם אהב תורה לשון וספרות . .  אייי.  כ כה זה עובד נדב. 

כאשר נדלק על תורה ה זה היה הצעד הראשון הנכון שלו. לקח לו שנים. כי לא עשו לו פדיון הבן.

וערפתו – את החמור הזכר – יש לערוף  כי חמור זה חומר, לשבור עורפו הנוקשה.. לרכך עורפו להוריד החלק השכלי של חמור.

וכשהבן ישאל בעוד שנים מה זאת העבודה הזאת לכם? אימרו לו פסח הוא ל ה', כי ביד חזקה הוציאנו . וכמו שפדו אותנו נפדה אנו את הנכדים. .בהתמדה,  ובנחישות.

בשלח:

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם ה' דרך ארץ פלשתים.. כי אמר פן ינחם העם בראותו מלחמה וישוב מצרימה. הרצונות הפולשים הם מחלישנים ידועים.  אבל המ זה לראות מלחמה? זה לראות איך מתבצע תהליך ההלחמה הטוב של הנפש בין ניגודיה, ולהיבהל כי זה כואב, ולברוח. כאן העם עדיין נשלטים על ידי הרגשי-נפשי הכואב ולכן בואו נתרחק מזה. דווקא מלחמה היא מעשה טוב של התקרבות לניגודים המשלימים כדי לבוא לזרימה הרמונית, אבל קשה להם.

ויסב אותם דרך המדבר ים סוף.. ויקח משה את עצמות יוסף עימו.. עוצמתו שליוסף איתנו. זוהי עוד דוגמ איך לא מוותרים על שום פירור אנרגיה. יוסף היה מוליך אנרגטי עצום ואפילו שהיה עבד –  כך כמו בני ישראל מול המצרים – הוא נאסף ונילקח כזיכרון פעיל מועיל ומחזק!

ענן ביום, לפיד אש בלילה.. דבר אליהם ויחנו עלפי החירות, קרוב לחירות  – ומול הים.. לבחירה בין זה לזה.. רגש מול החירות… לאן תלכו, האם תברחו או תכבו את האש או שמא תהיו כמשה? יש  חוסר ודאות .   

הם הולכים – וחונים. הולכים – וחונים. זוהי דרך ההתנהלות הנכונה בקושי של התהליך. למצוא מדי פעם חניות בעלות  משמעות סמלית ולחנות שם.. לאזור כח. להבין מה המשמעות וללכת הלאה .

פרעה מחליט שהמדבר סגר עליהם כעת והם נבוכי מדבר – לכודים במעמקי המדבר, התהליך הקשה זה. כי המדבר ודרכו זהו דיאלוג מפחיד מאש ופרעה מאיים לתוקפם ולהשיבם אליו. ליבו מתחזק אצלם.. ורודף אותם.. כי התעייפו. כל רכב מצריים – הם עלולים  להיתפס שוב . על הים המה..  בברירה ההיא..  ופרעה   ה ק ר י ב !!!   מה זה? מה הוא כהן גדול? שאלה. למי מקריב הוא, ומה? אולי זהו ניסון של ההישרדות לעסוק בהתמרה כי גם החלק הזה שיייך למשעה האלוהי, שאח"כ טובע בים…מנזה  אף כי אין לו סיכוי אבל זה כל כך טובע בלב כל יציר ה'!!. גם אם הוא פרעה.

וישאו בני ישראל עיניהם והנה מצריים נוסע אחריהם  -מה שתמיד קיים, בעצם, בתוכם – כעת התנער ורץ אליהם.. זה מפחיד, הנה זה בא. ויזעקו אל ה' המבלי אין קברים.. למות במדבר. מה זאת עשית לנו וכבר אמרנו – חדל, ונעבדה את מצריים.. נסיגה גדולה . לפתע עולה בעיניהם יתרון ההישרדות על המוות – ולידה מחדש שמשה מציע במצוות ה'. . כי המוות זוקף ראש.

אומר להם משה – אל תיראו. אלא כן ראו את ישועת ה'. לא, מהיום  לא תיראו את מצריים  -לא תחששו מהם, ככה כמו היום בחוסר אונים  -אלא תהיו  ב י ר א ת  ה' , הביטו וראו אותם = כעת במבט אשר יכול להכילם ולהתמודד עימם.. כ י כעת אתם  ב י ר א ת ה'  = מצב בו אפשר להביט אל המשחית בלי לחשושו…ה' ילחם להם ביראת ה' ואתם תחרישון. אין ספק שעצם התהליך במדבר יש בו סכנת מוות ללא עזרה מה'… אל תעזבנו אף פעם, ה'!

הקריב…?  יתכן שפרעה מתקרב למקום בו יקריב עצמו למען בני ישראל  כאשר ה' סוס ורוכבו ירמה בים, אולי זה הרמז. מזל מביאה את רשי  -הקרב עצמו . ה' קשור.. הבוקר חשבתי והבנתי את זה אומר נדב, אבל כרגע זרח מפרחוני…

האם זו התמרה של פרעה?? עוד ניסיון שלו לעבור התמרה?  שחר אומר שהקריב זה התכונן לקרב. כי זו דרכו של פרעה, אבל בכל קרב יש גם קרבן בדרך לתיקון אמיתי כאשר המאבק לא מצליח עוד

.. אולי? כך?

ויאמר ה' מה תצעק אלי –דבר אל בני ישראל ויסעו!  לנסוע – זו תנועה דרך נס.. אות גם יצירת נס תוך תנועה..דבר אליהם כך שיסכימו להתנסות בנס..  התמרה… אז מורה ה' למשה להרים מטהו ולהטותו על הים, ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. כלומר נוצר מצוק יציבות בתוך ים הרגש. שימו לב שה', כדי לבצע  את הנס בגשמי, זקוק לתיווך האדם ,הנביא – שמביא דבריו. כל נס, כל הטיה של המציאות חייבת לבוא דרך האדם אשר יודע לנוע על הציר גשמי רוחני. בעוד ה' ומלאכים מוגבלים לרוחני בלבד, נעאבך… כן. זא מי הצית אש בסנה? אה? אה.  

פרעה וכל מערכת ההישרדות שלו יבואו פנימה אל הים, הרגש, אל הים  פנימה….. זהו מעשה עיכול גדול של החוויה הנקראת הישרדות, ויצירת שלום של איזון איתה כדי שלא תשלוט בנו עוד!!.

ויסע מלאך ה' ההולך לפני המחנה –  אל מאחוריו ,  כלומר עמוד הענן כעת מאחוריהם – וזו נישארת אחריותם הבלעדית שלהם ללכת פנימה. זהו רגע בו אור הבינה מאיר את הלילה ללא צורך עוד בלפיד! כי הגיע רגע בינתי שיש לו אור משל עצמו! כאילו נכנסה חכמת לב  סינתית בעם..

ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה…  שני המחנות לא קרבו זה אל זה. נוצר מעין הדהוד בין שני הקטבים הללו בהשראה חשמלית אשר הדליקה אור כמו כשזרם זורם  בין אלקטרודה לקטודה. זה הרגע בו ויט משה את ידו על הים – הנה זה קורה כי יש זרימה של חשמל בין הניגודים – ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה… התהליך מתחיל. זוהי רוח מזרחית הבאה מקדם , מהתמקדות ממזרח  משם בא האור..  כל הלילה בכח האנרגיה הזו של  זרימה בין הקטבים –  עד ששם את הים לחורבה, ויבקעו המים… כך בוקע ה' את הים,  ברוח קדים . הרוח עובדת פה אבל בכיוון ברור –  מקדמה בא ההרוח, באה התכלית בהתקדמות התהליך! מרצון ה' באה הרוח,  כך מושיטה הרוח את היד כדי שהנפש החרדה מהמצרים לא תטרוק בפנינו את הדלת, והתהליך יוכל המשך..

הבנת הרוח היא שהופכת את מצב הסוף המאיים לסף של לידה מחדש אל עם בן חורין!  והבנה שזו תמיד תבוא מקדמה, ממזרח חיינו, מהמקום בו נולד יום חדש.

הרי לאן הולך יעקב ללמוד חכמה בבורחו מפני לבן? אל ארץ בני קדם! קדם זה גם מה ש מושך לקדמה, הוא מאפשר ומושך אותנו קדימה.. זו גם הרוח המביאה את הארבה – הרבה מדי של משהו. ורוח מערבית מסלקת את הארבה.. בין (+) ל (–) נעים הדברים כל הזמן, ברצון ה'.  רוח קדים היא גם זו שיבשה את הקיקיון של יונה.. – תמיד בשרות ה', יתברך.

כך שההבנות הרוחניות מאיפה הן באות? מקדימה!!! מן העתיד מן התכלית..  ממקום ראשית שהוא גם סוף התהליך . לשם אנו נמשכים, ניכספים, אף כי לעולם לא נגיע, אבל זה בסדר כי.. כן.

ונבקעו המים ויבואו בני ישראל בתוך המים ביבשה, אל הרגש המנהל אותם ועתה הוא ניצב   משני הצדדים ושומר עליהם. ואז כל מצריים פנימה.. באשמורת הבוקר, וישקף ה' אל מחנה מצריים ויסיר את אופן מרכבותיו –בעצם מנטרל את התנהלותה ההישרדותית של מצריים, זו הרצה רצה,  מצריים בכלל רוצים לנוס, אבל משה מטה מטהו בפקודת ה' והמים שבים ומכסים לפנות בוקר , ונער ה' את מצריים בתוך הים. הנפש בולעת אותם, את מלאכי ההישרדות כי כאשר זדו עליה להפחידה, בפח שלהם עצמם נפלו ..  וטבעו בפחדם הם.

רצו לערבב ויצאו מעורבבים! בעצם ההישרדות מכשילה עצמה ברב תאוותה.  . לא נישאר בהם אחד. ובני ישראל  עוברים  ביבשה בתוך הים בעוד מצריים הפך מיותר והוא מונח מת על שפת הים.

אז ישיר משה את השירה הזו לה'.. אשירה כי גאה גאה ווכ. סוס ורוכבו.. תהומות יכסום. ירדו מצולות .  ימינך ה' תרעץ אויב.  נצבו כמו נד, קפאו תהומות. אמר אויב ארדוף, אשיג אחלק שלל. צללו כעופרת במים אדירים. מי כמוך באלים ה'!  תודה תודה תודה.             חיל נאחז יושבי פלשת. נמוגו כל יושבי כנען, כל העממים. עם אלוהים  כ ז ה , הבינו שזמנם קצוב. 

כשבני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים – זהו מצב של  משילה ברגש, הפוך מעבדות לו . דבר אל העם אחרי שתחצו את הים –  אין מה לדבר אל הנפש לפני שאתה במקומך השלם = אז יבואו בתוך הים ביבשה.  יש להם לאן לנסוע.

אז ישיר משה –זה יהיה בעתיד, כאילו? או זו המסקנה של כניסת ישראל לים בטוב. בכל מקרה ה' מתעבר במשה למען עם ישראל.

ותיקח מרים הנביאה את התוף.. שירו לה' כי גאה גאה. מרים מייצגת את המרי, המרירות של העם" ההכרחית כדי שיהיה דחף לצאת, כמו מה שחש העובר רגע לפני הלידה, על פי נדב. . מ רים בשירה אקסטתית,  משהו לא רגיל איך היא זורחת ויוצאת בשירה. זהו רגע מיוחד. . סוחפת אחריה את כל הנשים . היא המתופפת את דופק החיים… את הדופק התהליך היא מביאה.   קצב לכל התהליך היא נותנת . זה חשוב מאד!

לצאת במחולות זה משהו. כי לרב הכל חוזר חלילה, כאן יש מחול מתפתח, חד פעמי שהוא יציאה לספירללה במקום להינעל במעגל חוזר. האם יש שיתוף פעולה בין מרים למשה? חייב להיות כי שניהם מהדהדים את התהליך בגדול. משה מוליך ומרים מגבה את הרגש, בהביאה את הפן הנקבי, המקבל.

מי מרה – הדגמת והנפת חוק ה' לדורות.

משה מביא אותם במצוות ה' אל מדבר שור, מקום המבט אל החדש, ביושרה,  אבל הרגש מתקשה להכיל כל זאת: 3 ימים לא מצאו מים. נהיו צמאים לחיזוק הרגש, לתוספת מים להרוות צמאונם. ואין מים. . האל מורה למשה להליך עץ מר המימה, וראה זה פלא – השלכת העץ למים ממתיקה אותם!  העץ מעצים משהו, את המרירות, ועושה כאן  ר י פ ו י   ד ו מ ה   ב ד ו מ ה .אבל המשמעות של המילים האלו?   איך זה עובד? . העצמת המרירות ? מיכאל ההומאופאת מסביר שעצם העצמת המרירות  יכולה לביא למצב בו  הצורך להוציא מרירות פוחת. איך?  

נאמר – שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו… כלומר מה שקורה פה היא מהדגמה של חוק ה' ממעל.  זהו נס. ומה החוק? שאיפה מתמדת להרמוניה בין הפכים, בין ניגודים. איך זה מסביר מה שקרה כאן?  הנה ההסבר  ההומאופאתי…:

בני ישראל צמאים מאד. למים. לרגש. ממש לא פשוט להם להיות במסע במדבר שם מוזמנים לדבר, לעשות דיאלוג עם כאבי הרגש העמוקים שבתוכם כדי להביא שלום ופיוס עם עצמם. קשה! זוועה. אבל הם הולכים בדרך כי זהו צו אלוה ממעל. והמים/רגש חסרים.

רגע לפני זה מרים, נביאת המרי, הדגישה את מרירות הנפש השוקקה לחירות, וזה מחדד עוד יותר את הדברים בתוכם ודורש המון רגש כדי להכיל כל זאת, וניגמר להם, ואין, כי חסר!…

והנה אחרי שלושה ימים במדבר שור, שם מישירים ללכת ישר אל, מי אם לא בני ישר-אל, הם מגיעים מרתה. אגמון מים , נווה מדבר, מקום לשתות. אך צרה צרורה: המים מרים המה! ואיך לא יהיו מרים, הרי הם משקפים את המצב הרגשי של בני ישראל.. והרי זה שמה של הימה, מרה, כי תמיד שם המים מרים, בעומק הרגש… משה, מה עשית, לאן הבאת אותנו, זועקים בני ישראל, מה נשתה?

אין ספק, יש כאן מחלה שצריך לרפא:  המים חולים במרירות ייתר.

משה זכר שבעבר עוד אפשר היה לשתות את מי מרה, כשהיה בא לכאן עם הצאן,  לכן בכלל ניווט שמה, אך אבוי , הפעם הם מרים מדי. . הוא כמעט מתייאש, וצועק לה' לעזרה. אל ייאוש! כך ה'. תראה מה אתה עושה: אתה רואה את העץ ההוא שם? קח אותו והשלך אל המים. אבל קליפתו מרה, מבקש משה לזעוק. זה בדיוק העניין, מבטיח לו ה'. .הוא זורק – והמים מיד נהיים מתוקים! פלא שכזה, נס שכזה! .  איך זה עובד? זהו החוק ה' , מסביר האל, הנה שמתי, הפעלתי כאן את חוק אלוה, החוק שלי, את משפטי, את מהותי – וקורה נס, הניסיון עובד!

מה קרה פה?  הומאופאתים יגידו לנו שזהו בדיוק דומה בעזרת דומה. והם צודקים. אבל אם תשאל אותם מה זה אומר, הדומה מרפא בדומה, למה זה ממתיק את המים, לא בטוח שידעו לענות. :

המים חולים. כשהם בריאים הם לא מרים כלל. הם מתוקים. אבל עקב המדבר והחם וההתאדות הם הרבה פעמים הופכים מרים, עלכן קרא שמה מרה. כך גם הרגש שלנו, שמיסודו הוא מתוק ותמים כתינוק בן יומו, הופך עם השנים ועם החשיפה לכאבים קשים מדי לעיכול – לנושא כאב, מר. כזה שמרירות שורה בו, ברגש. והתינוק כבר בכלל לא מתוק.. כך קורה לא פעם לתינוק שנכנס לגן שנה ראשונה, בחודשים הראשנים. קשה לו עם בלי אמא, ואז מופעל אצלו מנגנון המחלה אשר מאפשר לו להוציא את העצבות, את עומס הייתר של הנפש החוצה אל הגוף, למשל בצורת דלקות אוזניים חוזרות. הנפש מוצאת אז מנוחה כי הלחץ פחת, אבל התינוקי משלם בגוף כדי לשמור על הנפש.

גם פה גבר לחץ המרירות בנפש המים, וחיפש מוצא.. ומצא! המים נעשו מרירים מאד בטעמם, בגשמי, בפיזי, אבל בתמורה פחת הלחץ בנפש המים, אם יש בכלל דבר כזה, אבל כן, בסיפור אלגורי כזה -יש.

איך יתרפאו המים? לאלוהים הפתרונים. וזה פתרונו: הבה נחזק את המים באופיים, בתכונותיהם, בבחינת חנוך למים על פי דרכם, ואז יוכל לקרות  הנס… כאן מוזמן משה להשליך עץ מר קליפה אל המים, כדי להעצים את מרירותם. נו, אז מה הרווחנו ממים עוד יותר מרים? הנה מה הרווחנו: מים אשר כעת התחזקו ונהיו נחושים בדעתם מאד להיות הם עצמם, מים שהם קצת מרים קצת מתוקים. כילו חזרו נחושים לאיזו נקודת אמצע ממנה יצאו כשהייה קשה מדי. , בכך הם חוזרים אל מקומם המטאפורי כמים במנוחה, , באמצע  בין הפיזי -מר בחוץ – לרוחני –מתוק,  מאוזן . כי קודם הם היו בעיקר מרים בחוץ, מרב עומס שהיו חייבים להוציא.. כעת הם התעצמו בדרכם המקורית, שהיא בעצם בין מר למתוק, בהרמוניה בין ה ניגודים… כעת הם במקומם הטוב, באמצע בין הקטבים, בין החוץ – הגשמי, לפנים – הרוחני רגשי. זהו מקום בו מתגשם חוק ה', שאיננו אלא זרימה הרמונית שלמה בין כל הניגודים

במצב זה חופשיים המים לבחור, האם כעת להמשיך להוציא את המרירות שלהם, השלמה, החוצה כמרירות פיזית בטעם בעיקר, מה שנבע אצלם מעומס ייתר, בעצם של הרגש שהמים מייצגים – או אולי אים כבר צורך כי חזרו למקומם הטוב וןהמרירות כעת חלק מהמרירות מפוטנציאל, שלא חייב להיות מוגשם, כי העמוס בנפש המים פחת. . כעת, כשהם במקומם, באופן טבעי מתאזן הטעם והופך מתוק כי ניגמר הצורך להוציא מחלה  כעת הם בהרמוניה בין פנים וחוץ,  – מצב אליו שואף כל יציר ה' העולם, על פי חוק ה'. והם מושלים כעת ביצרם להיות מרים וכעת הם מתוקים! אין להם עוד צורך להיות מרים והם נהיים חזרה מתוקים כתינוק מים בן  יומו.

 ה' מסכם את מעשה הריפוי המופלא הזה של מחלת המים ומסביר שזה קרה דרך כך שהוא הפעיל את החוק שלו, חוק ה' הנצחי, של שאיפה מתמדת להרמוניה בין ההפכים, הניגודיםשם ניסהו = העלה אותו על נס דרך המשלה של הפיזי, הסמלה, כינס הוא סמל… וזו דרך פעולת חוק ה', התמרה המשלה הסמלה.

ואם תלכו, חברים יקרים, לפי חוק ה' זה, לא חלו כלל, פשוט כי לא יהיה לכם

צ ו ר ך במחלה, כל עוד אתם צועדים בהרמוניה לשמה, במצוות ה', יתברך.

רחל –  כך גםקורה באבל, כשהמקוננות צועקות וכל האבל יוצא החוצה ויש רגיעה כי הן מוציאות את הכאב החוצה!! כל רגש הבא אל האור גלוי מאפשר תהליך של עיבוד והתמרה ואפשר לקבלו ולהכילו כי זה גלוי ולא עוד פועל במחשכים של נפשך… המרירות יוצאת החוצה כי החוויה שגרמה אותה בעומק הנפש כעת ניתנת להכלה.  העלאה לסף ההכרה עושה את הזה – זוהי כעין  פסיכו דרמה להעלות מיצג סמלי של הדבר החוצה וזה עוזר.   כמו בפלייבאק. או באטיפול דיאדי..   מורנו הציעה. .

 זהו אם כן מעשה ריפוי שקורה פה. ואם רק  תקפידו ללכת על פי החוק שלי, אומר ה',  לא תחלו באף אחת ממחלות מצריים… לא אתה מרפא, כי בטוח היית מנסה להמתיק את המים, אלא בחוקי ה' התהליך הוא המרפא!! התהליך שבאור הבינה מאפשר ריפוי תוך כדי 'חנוך לנער על פי דרכו'.   

משה הוא הפה הסח של ה'… בדברו כל צבאות ישראל יוצאים מצריים ויום ב זה טו בשבט הוא היום הראשון של האביב! הצמח כבר מצמיח  ניצן בר קיום במציאות!

שבת שלום.

Read Full Post »

'בא' היא  בעצם פרשת יציאת מצריים, וזאת נראה הפעם.

 היציאה, היא מעבדות לחירות. והביאה? אז לאן באים? לתהליך…

הבה נחזור על סיפור קלאסי מהקבלה:  כשבורא עולם ברא את הנשמות, בראן כדי שיהיה מי שיקבל ממנו את הנתינה שלו, לכן בראן, זה היה ההסכם. הוא נותן , משפיע – והן מקבלות. אבל יום אחד התמרדו הנשמות  כי חשו בושה שהן רק מקבלות והתעורר בהן הרצון לתת ולהשפיע כמו ה'. מה זה רק לקבל? בושה! רוצים להיות גדולים וחשובים כמו ה'. שיהיה פייר.

הוקם ועד נשמות, העבירו את זה כהחלטה, והתייצבו בפני ה' להודיע  –  גם אנחנו! אמר להם  – לא בא בחשבון. זה היה ההסכם שלנו, בשביל מה בראתיכן? ויכוח.. בלגן.. הוא לא מסכים.

עשו עוד ישיבת ועד, והחליטו על שביתת קבלה. לא מסכימות לקבל את השפע שלך בלי שניתן גם אנחנו. הלכו איתו בקרי: בנו  מסך בינן לבינו אשר חוצץ ומונע מהשפע להיכנס. סירבו לקבל שפעו.  למדו להדוף שפע על ידי המסך.  זו היא הירידה מצריימה, בה אדם יורד אל צריו . אל מצרים שלו, נותן ולא מרשה לעצמו לקבל כמעט דבר.

רוצה לומר –בדרך התפתחותו של  האדם יש שלב בו, כילד מתבגר, הוא רוצה לתת . זה גיל 5, בהתנהלות הומאופאתית של קרצינוזין. יורד להישרדות דרך מסך שהוא בונה בינו לעולם, ונכנס לעבודת פרך.. כך מוותר זמנית על מקומו, מאבד דרכו. הולך קרי עם ה'..

זהו המסך = מסך הנפרדות. שם במצריים בונה  אדם את נפרדותו-הישרדותו-יכולתו לחוות חסר גדל והולך.. עד לזעקה. כלומר, ההתנהגות המוגזמת של נתינה כדי לרצות ולהיות בוגר –זו בניית מסך עם הליכה חד כיוונית . אני אני אני אני, לבד, לא צריך עזרה, מסתדר.. רק נותן. לקבל זה בושה. אני גיבור.  זו תקופת בניית העצמיות שלנו!

 בסוף בורא עולם כאן נכנע ואמר או קיי, אתם גם נותנות… נעשה מערכת הדדית דו כיוונית. כי הבין שיש תפקיד לזה –  כך האדם מתרגל לחסר  ויוצר כזה בור של חסר, שבסוף נהיה מוכן באמת לקבל… .

רק אחרי שלומדים לבנות מסך כמו שצריך, חזק ואיתן, בעצמיות שלנו,  –  מותר אז להמיס ולפרק את המסך כדי ללמוד להיפתח ושוב לקבל, בעצם ללמוד מחדש לקבל, ואז סוף סוף  מסוגלים לקבל וגם לתת  ב ו    ז מ נ י ת ! זו ארץ כנען. לשם הלכנו במסע.  

במדבר, אחרי היציאה ממצריים לומדים, בעזרת המן, שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, לא רק על ידי מעשיו בהם הוא נותן בבחינת אני אני,  אלא יש גם להיות פתוח לקבל, את העולם בכלל, ואהבה גם כן..   אח"כ  ללמוד להשתייך כמקבל בו זמנית לנתינה, , וזו היציאה מעבדות לחירות = היכולת לקבל ולתת בו זמנית, כי אין נתינה ללא קבלה ולהפך.

במצרים מקומי מותנה בכמה אני נותן ומרצה ומחפש למצוא חן בעיני האחרים.  אבל במדבר , מחוץ למצריים, אני לומד לקבל שפע וגם לתת. מהאני היהיר אני עובר לאני האנושי אלוהי. ואז הדימוי שלי כבר לא תלוי בנתינה שלי, כמו יוסף ואחרים. כמו עשיו.

הנה היום הגיע זוג, שחושבים לעבור לגור ביחד. אבל היא טוענת שהמצב שבו הוא בעל אמצעים כלכליים גדולים יותר זו בעיה, והיא מרגישה חייבת.  הוא רוצה לתת לה ללא חשבון  אבל היא  לא מוכנה להיות מקבלת ככה בלי תמורה כלכלית שווה.  לא רוצה להרגיש חייבת. כל עוד אני גרה בביתי מתקיים שיווי משקל סביר. אבל לאן אברח כשנגור יחדיו? בטח אנסה לפצות, להחזיר כל הזמן…

אבל האם את מבינה, אומר לה נדב, שאהבה זה להיות מוכנה לקבל ממנו ללא תנאי כי את נותנת אהבתך שהיא גם היא ללא תנאי? בכלל, למה כסף זה המדד לנתינה ? אהבה זאת לא ניתנה? חמלה , סבלנות, הכלה? חיבוק… כך גם היכולת לקבל ממנו זו נתינה לקיומך ונתינה כלפיו שמאפשרת לו באמון גדול מצידך לתת לך בלי לחשוד שמישהו יתחשבן איתך..

כמו אותו סיפור מחזל,  שהעשיר הזמין את העני לאכול אצלו בשפע, אבל ההוא לא רצה לאכול מנשום מה.  – אבל אתה רעב, שחיף !  אכול! לא לא לא, אין צורך.. אתה תמות ככה , תאכל מיד!  לא לא. העשיר נהיה אז עצוב על שלא יכול לתת וכל השפע הזה מה יהא עליו?…אז בסוף הוא  אומר לו –  אכול בשבילי, בבקשה, שארגיש  טוב. ככה אני ארגיש טוב.  תאכל. אומר העני – אם זה בשבילך –  אוכל! ואוכל בכייף.

כללית עושים המון עניין מנתינה וקבלה.. אבל הרי  עצם היציאה מעבדות לחירות היא יציאה לחירות, להיות בן חורין , להיות הבנתו של החסר, של החור… זהו החופש האמיתי, לא להיות תלוי במילוי מיידי של כל חסר. ומכאן גם פחות חשיבות לקבלה. זוהי הבנתו של החור! שממנו צומח השפע, שבאין יש יש  גדול!

לכן בחיבור בין קטבים, בין ניגודים משלימים, אנחנו רוצים למתוח חוטי חיבור בין החלקים, חוטים של אהבה ולא חוטים של סבך, של מאבק. כך שני הקטבים, בחיבור נכון יפרו אחד את השני בצורה דינמית, בו זמנית, בהרמוניה שלמה, עד שתיוותר הבנה של בינה  ביניהם.

כך חיבור של הבנת נתינה עם הבנת קבלה, יוצר שיתוף פעולה  הרמוני  באהבת אמת, ומתגלה   ה ב נ ת    ה ז ר י מ ה  ..אלו הם החיים, ווהי חירות, בזרימה מתמדת. רק כשאת מסכימה לקבל ממנו ללא תנאי וללא חשש, את שותפה בזרימה.  הוא מצידו תורם את החלק הזכרי המשפיע הנותן, ואת את הקוטב המנוגד, המקבל כבן חורין, וכך מתקיימת זרימה אמיתית של אהבה.. על כו בדקי נא, האם את חלק נקבי שמוכן לקבל ללא תנאי, או האם קיים תנאי שהוא שתוכלי לברוח או להחזיר לו או מה…

אז כל נתינה היא קבלה וכל קבלה היא גם נתינה בו זמנית. מה שמתקבל בין שניכם ובעזרת שני הקטבים הפעילים היא זרימה של חירות! קוטב אחד נותן והשני מקבל ויש זרימה מאחד לשני והלאה!

סוזי אומרת כן זה עזור להם אבל בתנאי שהם מבינים את מה שאתה אומר להם.. נדב, מעט חוטא ביהירות: נראה לך שהם יכולים להיכנס אלי ולצאת לא מבינים?…

הכנעי, מציע לה נדב – הכנעי, והסכימי לקבל בשמחה!  ללא חשש… וגם אתה תיכנע, תיפתח לקבל ממנה את אהבתה ותוריד הגנות.. ואז, מה יהיה הביטוי המושלם של ניתנה וקבלה זורמת? לא יודעים. אהבה? זוגיות? Aשמחה?

מה הוא הביטוי הכי מלא של כל זה, שהוא אף מעל האהבה?? מהו הביטוי שאז יודעים שהעסק כבר זורם בטוב? לא יודעים.. מה חסר? מיכאל: ילדים…!  לא,  זה אחר כך. אבל  מהו הביטוי למצב חירות שלמה זורמת בשמחה שכזו? מי אנחנו, העם  ה.. עברי? ישראלי? לא… היהודי. נכון!  ומה עושה יהודי, לכל הרוחות, מה פירוש להיות יהודי???  להיות   ב ה ו ד י ה!!! זהו הביטוי  –   ה ו ד י ה !!!

אין הודיה ללא חיבור וזרימה. ללא חירות. רק כאשר נפתח האדם לזרום עם החיים של עכשיו, גם אם קשה – אבל תמיד זורם, למרות כאב  – יש הודיה!!! שם תהיה הודיה. אבל ברגע של מאבק וחסימה וללא קבלה – אין הודיה!!

המחלה הודיה יש בה הוד-יה! מהדהד בך הוד הזרימה החיה הזאת, בהיד-הוד בלתי ניגמר, בויברציה בין שני הקטבים ובזרימה ללא הרף..  ההוד הזה, הוא מהדהד הודיה!

זו תודה אין סופית על היש הנמצא ועל הנותר להשגה, להתמרה עוד. להשלמה. אבל כל זה מתאפשר רק  כתוצאה של קבלה. קבלה עצמית וקבלת בן הזוג אשר עוזר מנגד.  קבלה מהחיים, מהמציאות, מהחוויות הנחוות, וקבלת האחד מן השני ואת השני,  אהדדי.

זוהי ההיפתחות לקבל בתוך הזוגיות אהדדי.   רק אז תהיה זרימה. היא התחשבנה כי חייבת היתה להוכיח שהיא מסוגלת להחזיר לו, כסף או אהבה, ופיקפקה בשניהם. כלומר –האם את מסוגלת לקבל אותו כמו שהוא, או על תנאי. כל עוד זה על תנאי שישתנה –הוא לא ישתנה ואתם לא תזרמו!!  אז ברור שבהתחלה זה על תנאי, והשאלה היא איך מתרחש תהליך שבו התנאים משני הצדדים פוחתים להם ומתמוססים…

רצוי לעשות כל דבר ממקומנו בלי חשבון ולא להיות תלוי בתגובת ב הזוג. רצוי, נדב, אבל אנחנו רק בני אדם! לכן תהליך של התקרבות הוא שם המשחק, ובו. באמת, יש לגלות את הגמישות. 

איך בכלל נוצר כסף? למה לאגור  אנרגיה בכסף? כיסופים למה זה? זו התחברות לעשיה מסוימת, כאשר זרימת השפע מתורגמת זמנית למטבע. הזרימה הטובה של התהליך, שאליה אנו נכספים, נהפכת למטבע ואצורה בתוכו זמ נית עד שייחפץ. אבל כולי כיסופים לשחרר את האנרגיה מהכסף שלי ברגע הנכון, כך נמשך התהליך… גם מטבע זהב, שאומר –הב לי את כל האנרגיה האפשרית הטובה, הבינתית,  כעת אאצרנה בתוכי בתוך המטבע וזה שלי האנרגיה הזו 'הב לי' מחכה למימוש…

כל שפע הוא תוצאה של זרימה אשר מתקיימת בחבורים,  כזכור. לכן התחבר, בני,  אל אנשים, ותפסיק להתנשא,  אז תוכל לחבק בקלות כל אחד בלי לחשוש.  אבל אם נחזיק אוצר מטבעות זהב או כסף ב ל י  לתרגמן חזרה לשפע זרימה,  אלא נאגור ונשב עלח זה, איש על שק מטבעותיו –  יהא זה כאוצר בלום!  התהליך יהיה בלום כל עוד זה שם!! אין ערך לזהב כשהאו אגור כך… אלא כהבטחה לתהליך. . ונזכור את  המלך מידאס במיתולוגיה היוונית אשר על פי הגשמת בקשתו לכישוף, כל דבר שנגע בו הפך לזהב, חסר חיים,  כולל ילדתו האהובה.

 כסף חייב למצוא עצמו מתורגם מחדש להנאה זרימה ושפע, בחיבורים. אחרת – חבל על הכסף והזמן. כאשר אין אמונה אז רק אוגרים ואוגרים, אוחזים. וזה מעייף ולא נותן סיפוק אמיתי. היכולת להרפות ולהיות בזרימה  – מחזקת וטובעושה. הרפה, הרפה ממה שאפשר!!! זנן ריפוןי, להרפות מאחיזה ,  הכוונה.  לצאת ממצרים.

חופש הוא חיפוש אחר חיבור. . זוגיות. זה יוצר כלי משותף. החור נותן מידה שהנתינה  של הזכרי תהיה במידתה. חור נקבימול  שפע זכרי. ביחד. ה' הוא הזכר ואנחנו הנקבה המקבלת מ ה'..השפע שלו מתקבל על ידינו כנקבות  ואז אנו מזרימים אותו הלאה בשפע כזכרים!!  זהו האנדרוגנוס הרב שלבי של האדם…

זכר זו צורת התנהלות. גם נקבה, כך בשני המינים הן פעילות, ההתנהלויות…גבר ואשה הם גנטית  קבועים,  אבל יש בהם, לפי מצב התהליך שלהם, צורות התנהלות זכרית או נקבית. . אשה משפיעה מאד, סוג גולדה הוץ,  מפעילה את החלק הזכרי שבה. אנימוס

הבה נתרכז עכשיו בלימוד 'בא', שהיא פרשה מרכזית !! כאן יוצאים ממצריים – הרי לזה התכוונו בכל מאודנו,  והנה זה קורה!

כאשר אדם הוא בחיבור,  על מקומו,  הוא ירצה לפגוש את הפרעה שלו, להפעיל את המשה שבו ולצאת ממצריים.

פרק י ,א  – בא אל פרעה, כי אני הכבדתי ליבו למען תספר באוזני בנך את אשר התעללתי במצריים, ודעת כי אני ה'. כל זה יהפוך לסיפור  ארכיטיפאלי , זו המגמה. הם באים לפרעה ואומרים  לו עד מתי מאנת.. שלח את עמי! אחרת ארבה יכסה את עין הארץ ויאכל את כל מה שנישאר מן הברד.. . משהו נורא, הכל יתמלא בארבה.

הנכות הן  דרך המהות הפנימית ללמד את האגו הגשמי בינה –מכות על הגשמי שלו, שאיננו עוד כל יכול.  

עבדי פרעה, הכוחות הסרים לפקודת האגו,  אומרים לו שלח את האנשים וילכו. הטרם תדע כי אבדה מצריים? האם אינך רואה כי כעת כבר יותר אנרגיה מתבזבזת על ההישרדות מאשר על היות קרוב לה'!? שכבר אי אפשר עדו להתחזק מהגורם המחליש? שהוא מחליש יותר מדי!? אז פרעה נעתר, כאילו,  שילכו. אבל רגע, הוא חייב לדעת מי בהולכים. הי, לא כולם ביחד!  משה מציע שכולנו הולכים. כל העם,  כי חג  לה'. הכל בשם ה' קורה.  

אומר להם פרעה ראו כי רעה נגד פניכם  , אני מציע –  לכו רק הגברים שיעבדו את ה' רק אתם הגברים, המבקשים שיווי צורה, לא הניקבי או הטף. לפצל ולפורר הוא מנסה. השאירו את האחרים כאן במצריים.. בעצם פרעה מציע הסדר חלקי,  בלי יציאה אמיתית לחירות . .

ככה?! יט משה מטהו על ארץ מצרים וה' ניהג רוח קדים על פני הארץ .. כך הביא את הארבה. ממש כמו בעת חציית ים סוף בעתיד עם ניוד המים ניהג רוח קדים.. שינה את צורת ההתנהלות של הטבע .

ה' מטה את ההתנהלות של הטבע לכיוון מסוים כדי להגשים דבר מה בעולם, לעודד את התהליך האנושי אלוהי . .  כך בסיפור חציית ים סוף נעשה   נ ס לבני ישראל בהגשמת רצונם הגדול לצאת ממצריים. כך פועל ה', דרך הסמלה, בניסים.  ויט משה ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה  כל הלילה,  עד שנעשה לחורבה וכו.

רוח קדים = קידה של הטבע בפני ה'. רוח מזרחי ממקור האור מן הבינה משם הרוח מבריכה את הטבע לקוד  לפני ה'.

כך עם הארבה במכות מצריים זה מה שה' עושה בדרך לחרות האדם, פרעה מוברך על ברכיו ונכנע…

פרעה מבקש רחמים,  וא ה' הופך הכיוון ומביא רוח ים = רוח נפש לחזור להיות במקומה לשלוט .כל סיפור יציאת מצריים הוא בעצם הדרך בה הרוח מראה יכולת למשול בנפש, בגשמי ביצרים בהישרדותי.  כך הסיפור, וכל מכה למצריים היא עוד הוכחה לפרעה, שהישרדותו היא בעלת כח מוגבל, זמני, בעוד בעזרת ה' יוצאים ממצריים!!

כך, הבדיחה על הבאבא סאלי, שבא אליו רועה צאן, כי העדר חולה. – אז תן להם לישון בדיר, לא בשטח. ועדיין מתים… אז, תן להם לאכול מרעה טרי! .. ועדיין. וכבר נישארו לי רק רבע מהכבשים! מתי אתה מוציא אותם למרעה? בבוקר  בשמש. לא לא,  תוציא אותם ב 6 בבוקר, שאז העשב רענן והטל, עם המן.. אבל אחרי שבוע הלך העדר. מה אני אעשה, שואל הרועה המסכן… אומר הבאבא סאלי  – חבל, נשארו לי עוד הרבה רעיונות טובים…  כך גם עם מכות מצריים, תמיד יש עוד כמה – כי קשה, קשה כמו קריעת ים סוף לשכנע את הפרעה לתת לישראל ללכת. עוצמת ההישרדות היא כה גדולה עד שזהו תהליך של חיים שלמים להשתחרר..  רעיון אחרי רעיון, וגם העדר גם הרועה מתים לפני שזה קורה ..

בכל פעם יש פיתוי להשאיר לפחות חלק מדרך ההישרדות לייתר ביטחון, בשביל בריחה אפשרית.. אולי אשאר עוד קצת בסבך ואראה שאני, אני יכול גם בלי ה', ללא ההשגחה.. אבל המגמה הנכונה היא כן לעבור מסבך המאבק אל שדה הנתינה. שם החופש..

פרק י, כח – אחרי החושך, אומר פרעה-   לך מעלי משה, אל תוסף ראות פני כי תמות! משה אומר בסדר גמור. לא אבוא עוד כי אין לנו יותר משא ומתן. חושך בינינו. אין על מה לדבר. חושך זה הליכה לאיבוד, ללא אור בינה, ללא דיבור כי אין הסמלה..

עוד נגע אחד אביא על פרעה ומצריים, מבטיח ה',  ואז – ישלח אתכם ללא בעיה. או עם בעיה. אבל אל תשכחו לנצל את המצריים ולקחת מהם כלי כסף, כי זו האנרגיה שנאגרה כל השנים שהשקעתם שם בעבדות – בואו לא נבזבז אותה סתם אלא נפעיל אותה לטובת השליחות החדשה ישנה שלנו – ארץ כנען! התהליך!  יאאאאההה!

ואז, אז ישלח אתכם כשלוח כלה  -כי בעצם זו הייתה זוגיות לשמה, אבל הגיע הזמן לפרק את החבילה. באמת הגיע הזמן, ומכת בכורות נותנת את האות .

ויאמר משה כה אמר ה', בחצות הליל  אני יוצא על כל ארץ מצריים ומת כל  בכור בארץ מצריים. מבכור פרעה עד בכור השפחה הכי נרצעת.  וכל בכור בהמה.  צעקה נוראה עלתה אז. של מוות. אבל לבני ישראל לא יחרץ אפילו כלב לשונו…  

המתים הם ההבנה הבכורה של כל אחד במצריים, שהיא, הבכורה, היא  זו הנושאת את המשך התהליך מאבות לבנים. את זה ה' ממית כי אין תוחלת להעברת הישרדות מדור לדור, והמצרים כפופים לתהליך ומייצגים את ההישרדות של בריחה ממנו.  אבל אם אין תהליך –אין טעם גם לחייהם. ולכן כרגע לא יאחזו עוד בבני ישראל. כי  ללא תהליך האחיזה פשוט מתבטלת מעצמה.. כי אין לה תכלית ותוחלת,  ולכן בעצם בני ישראל משוחררים לדרכם.   

הבן הבכור של פרעה הוא הבנת החומר והפחד מהריקות. הריגתו בעצם  מפסיקה את התהליך. ואז מצריים אובדת.  

החודש הזה ראשון הוא לחודשי השנה. ראשון הוא לכם.. למה? כי התהליך מתחיל  כאן!!! זוהי ההתחלה להתחיל להשפיע באמת, בחירות. כי הרגנו את התהליך ההישרדותי של מצריים. .ראשון – ראש און. ההבנה שם בינתית .  עדיין תשרי הוא ראש השנה באמת של הטבע, ואילו ראש שנת פסח הוא החתחלה מחדש של התהליך וזה גם כן ראש.

בעשור לחודש הזה , קחו לכם איש  שה לבית ,או מהשכן.. כך 4 ימי תשמרוהו,  ואז תשחטו אותו, כל עדת ישראל, את האני הגשמי חייתי, ומן הדם שימו על שתי המזוזות ועל המשקוף כדי שיעשה גבול לגשמי, ואת הבשר אכלו צלי אש ומצות על מרורים תאכלוהו. לא נא לא מבושל במים  אלא על אש המוקד להתמרה.  

וככה תאכלו אוותו: מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'!   לכאורה זהו סדר הקרבת קרבן הפסח, אבל בעצם זה הרבה יותר מזה  -יש כאן מרשם בדוק איך לאכול מה, איך לאוכלו כך שיהיה אפשר לעכל דבר, כל חוויה,  באמת בטוב!

 מותניים חגורים  זה בהקדשת כח המותן, שנועד לעיכול החוויה. נעליכם, המנעולים על רגליכם ביכולת הישרדות טובה, מסתבר שזה חשוב באותו רגע, והמקל, מה שמקל –בידכם  – כך תוכלו להתמודד טוב יותר. בעצם זהו מתכון להישרדות!   מוזר…

אבל ה ח י פ ז ו ן   מודיע  שיש כאן משהו נוסף שמבשר התחדשות והליכה קדימה, משהו שייתן כוח להתמרה: חי פה, ברגע זה, משהו מזין. בתוך כל הסחרחורת  ההישרדותית הזו. זה מה שיעזור לנו לצאת מעבדות הישרדותית לחירות עיכולית… אתם עדיין עבדים, אבל יש כאן מקור אנרגטי כדי לשנות את המצב.

חגורים – זכרו נא שחגורה מקבלים אדם וחווה לקראת הגירוש מגן העדן אל  עולם ההישרדות!  זהו אותו ציוד שמקבלים בני ישראל כאן – שם.. כמובן אל יתהלל חוגר כמפתח, אבל זהו הציוד לעבור במעבר הקשה משם לכאן ומכאן לשם…  שם זה חגורות עור כי בכר מתבוששים הם, הן שם זו יציאת גן העדן  – וכאן זו התחלת החזרה אל גן העדן…

וכל זה כלול  ב'פסח הוא לה"! הכנה זו תאפשר פסח. את האקט של פסח כי..  ה' הולך להרוג את כל בכור מצריים, אבל  יפסח על בני ישראל כי הם כבר  בתהליך, והראיה – על המשקוף שלהם, על נקודת ההשקפה שלהם הנפש מראה  חירות מהאני הגשמי.  הם עדיין עבדים, אבל כבר שחטו את הגשמי. הם במעבר. דרך אכילת הצלי אש. ולכן מוגנים מהמשחית . אש הצלי ממקדת מעבר מרצון בהמי לאלוהי..

שבעת ימים מצות תאכלו. אסור חמץ, כי שבוע הוא תקופת התיקון הפנימי של המעבר הזה, ולכ חמץ יקלקל ויעשה לכם חזרה למצריים.

ושמרתם את היום הזה לדורותיכם לחוקת עולם.כלומר –איך עוברים, עבריים שכמותכם.

מותניכם חגורים, כמו לקראת לידה מגבירים הלחץ באזור החלציים, כי שריר הרחם החזק יתכווץ כאן כדי ללדת!! אבל היו מוכנים לנוע  בהרפיה, להיות בעשייה ממקום של מנוחה.

משה מעביר את ההוראות האלו לזקני ישראל, כולל דם על המשקוף. ה' רואה הדם ולכן פוסח.. זה נשמע פרימטיבי,  -= ה' צריך לראות הדם? מה, הוא לא יודע? אלא שזה האדם שצריך לראות את הדם  כדי לאפשר לה' שלו גישה אליו פנימה.  והמזוזות ששומרות שלא תזוז. זה האדם לעצמו.

כל זה ספרו לבניכם  איך ה' פסח על בתי בני ישראל . והעם שהתחוו חוו חוויה מחדש כראוי  והסכימו. הסכימו לשהות עם הכאב ולצאת לשליחותם, כמו שלימד משה.   

המילה 'פסח' היא תרכיז טקס המעבר  אל התהליך הגדול הטוב  שהוא היציאה ממצריים. כי פה-סח יודע להסמיל מילים , בניגוד לפרך, פנ-רק שרק מלמלמל.. הפסיחה הזו.. כך נעשיית ההרפיה מהאחיזה.. זו העבודה הזו לכם, היא היא התהליך שכל אחד מוזמן לעשות.

למה דווקא מכת בכורות עושה את זה?    זו פשוט הוכחה שגם פרעה ועבדיו מחוייבים לתהליך, אדרבא – הם חלק ממנו… כל יציר אנוש בעולם לוקח חלק. וגם, שפרעה מבקש ןברכתם גם אותי, כאשר תצאו למדבר. הנה עוד הוכחה שהוא חבר בתהליך, וישמח בברכת הבמאי הגדול, ה',  על מילוי תפקידו כיאות..

מרעמסס סוכותה.. 600 אלף רגלי וגם ערב רב. הבצק  לא יחמץ כי גורשו ולא יכלו להתתהמהממהמה.. . הרי זה אחרי 430 שנה שיצאו כל צבאות ה' מארץ מצריים. ליל שימורים הוא לה', ולכל בני ישראל לדו,הו,הו,רותם…רותם. ליל שימורים = לשמור כזיכרון פעיל.

גם הגר עושה פסח. תורה אחת לאזרח ולגר. ליל, ליל.  זה  כאשרה אתה מוכן לשהות עם הכאב, שם נשרף הרצון הבהמי, שאוכלים אותו בחיפזון מעכלים אותו והא בר הכלה כעת  הגשמי נאכל ומעכלים אותו להתמרה. ו ה' מקבל את ריח הניחוח.. .   דבר ה'. מכאן מסכימים להפתח לקבל בכלל,  זוהי חירות –  כבר כן מוכנים לקבל לא רק אני אני אני. נפרדים מסיר הבשר. מהאחיזה

שנצא השנה מעבדות לחירות באהבה, ושנהיה בהודיה!!

Read Full Post »

פרשת שמות -2  2021

הפעם נחזור לבדוק את שמות. אמנם זנחנו את פרשת וארא, העוסקת בעיקר ב 7 המכות הראשונות, מקביל ל7 הספירות… ואת  פרשת בא עם 3 המכות האחרונות והיציאה עצמה. אבל נדב הולך להתעכב כאן שוב על פרשת שמות יש בה משהו חשוב להבהיר עוד.

דיברנו  על התהליך של מעבר  משהייה עם הכאב אל השליחות , או: איך מכוננים מערכת יחסים  מדויקת עם כל אחד, ועם עצמנו גם. איך מתנהל האני הרוחני שלנו מול הגשמי. הרוחני הרי חייב לאזן את הגשמי, ויש כמיהה לכך, אבל איך לעשות זאת נכון?!

משה הוא המלווה הרוחני שלנו בתוכנו, אשר ימשוך אותנו מעבדות לחרות – איך הוא משכנע את הקיום להעניק לו את ההנהגה והרשות, לתת את המושכות  על מאגרי  האנרגיה בידיו כדי שיעשה את הדבר הפלאי הזה!@ , כי עד עכשיו מי שניהל הכל היה האני הגשמי לכיוון הישרדות, לגיטימית…הוא פרעה, בדרך של נפרדות, כפי שפעל תמיד, מאז עומסי הילדות .

ועדיין זו המהות, המנצחת על כל העניין כולו ממעל, וזה לא קל.  גם ההשגחה הפרטית וגם זו הכללית הגדולה משגיחים ממעל לראות איך יעלה הדבר הפעם.. בדחילו ורחימו.. אותו תהליך של העברת הדגל, חילוף המשמרות הזה, שאין חשוב ממנו ונעלה ממנו בחיים.

האני הרוחני, בהרבה סבלנות וטאקט, עושה דרכו כשהוא מוכן לקבל עליו את תפקיד המנטור, המושה את האדם ממי המדמנה של חיי העבדות ההישרדותיים שבהם מן הסתם משתכשכים כולנו בשלב מוקדם של חיינו. כאן לפנינו נעשה ניסיון אצילי לגרום לכך שאלו לא יהיו  כ ל  חיינו… ולא פשוט. קשה לו, לחלק הנקרא משה בתוכנו לקבל על עצמו את מהות שליחותו שלו ולעמול באמת בכל כוחותיו בכיוון הגאולה. ראו נא כמה  הוא מתייסר בדרך, מסכן חביב.  כי הוא הרי עניו מכל האדם על פני האדמה, איך יהין לקחת על עצמו את תפקיד ה SAVIOUR…  לקחת סמכות ולהוציא הקיום מעבודת לחירות .

כלומר גם החלק הרוחני המושיע חייב לעבור תהליך של זיקוק התמרה והכנה והבשלה עד שיהיה מסוגל לעשות כל זאת!  מדהים. אגב, משחק מילים: מדהים מדים מדים = למה זה שווה? צבא!  אבל הכוונה לצבא ה' , לה' צבאות…

אנחנו הרי נולדים עם הטוביות הבלתי מותניית, המשה ההיא, אבל היא רדומה לרב, טרם פקחה עיניים, ומשהו צריך להעירה. מה יעירנה? סבל של עבדות ממושכת מדי… נשמע נכון . בטוביות עצמה ישנם הרגלים מאבקיים שספגה משך השנים של העבדות,שהיא צריכה להשתחרר מהם. אבל הבה נזרע את הזרע הנכון, האמת הארכיטיפאלית של החירות, הבה ניתן לה מקום.

כמו שיעקב קובר מתחת לאלון את דבורה מינקת רבקה, כמו אברהם הקובר אשתו אהבתו במערת המכפלה, שהיא כאבן שואבת לכיסופי האדם והעם לחירות – כך גם כאן.  תחת שרשי האלה שתל יעקב את  סמלי העבודה הזרה, נזמים ועגילים, כדי שיהוו זיכרון פעיל שאפשר יהיה להשתמש בהם  כזיכרון בלבד בלי להגשים את הדבר בפועל, הלא היא דרך החיסון התנכית, ממש כמו אותה אבקת עגל זהב טחון אשר משה מפזר לבני ישראל לשתות ממימי הנחל היורד מהר חורב = תמיד אותה דרך של חיסון הומאופאתי אשר  מחזקם בדרכם כך שיוכלו להסתפק בזיכרון, מחשבה ולא להזדקק למעשה עצמו, וזה  כל ההבדל.

כך גם את הזיכרון של היותו אהוב ,שאותו מסמלת מינקתו דבורה, הוא שותל מתחת לשרשי האלון התמיר, אשר יצמח עם השנים ויהיה זמין בשבילו להיזכר ולחוות אותו מחדש בעת הצורך כאשר היה עצוב או מובס או בודד או … אדם. כך יתחיה מחדש ויתחיל שוב לללכת בדרך התהליך, תמים  כתינוק בן יומו. זה גורל האדם ללכת דרך מוות ולידה מחדש סמליים, חוזרים בספיראללה של החיים, על פי חוק האלוהים הזכור לטוב.  הזיכרון הזה יהיה לו  לנחמה  – נקבי, חומל, אוהב, מקבל ללא תנאי, מספק חלב חם וטוב, משרה חיים. משם ישאב.

טוב שיש זיכרון שכזה, שאפשר לשתול אותו, כל אחד  תחת שרשי אלונו הוא,  ו- זכינו!  אצלי למשל זהו זיכרון הכלבים שלי..  משם נעשה העתק הדבק לדרכנו בעולם, מסביר נדב. אבל –אם אין בידינו ריושם שכזה, מה נעשה אז? נמציא אותו בסיפור, כמובן. נשלה עצמנו באשליה.. זה פחות חזק, אבל עדיין  עובד, עובד.

כי שרשי האלון שבנו לא בקלות יונקים, ולפעמים  יש לבנות את זה יש מאין, מהדמיון.. מהחסר.. אצלי מול הכלב שלי תמיד חוזרות המילים 'הוא לא אשם, הוא לא התכוון להזיק, הוא כלב טוב…!!! ואני מתכוון לעצמי הילד, כמובן..

לא פשוט להתחבר ולהיזכר בצורה יעילה במשהו טוב. הרבה יותר קל להיסחף לרישומים טראומטיים של העבר, שמעצם טיבם המבקש ריפו עולים שוב ושוב אל שדה ההכרה….. אלו הם זיכרונות  POST TRAUMA. שלנו.   עם זאת אין לשכוח שהטראומות שלנו האלו  משמשות כיסוד כואב ממנו תצא שליחותנו הגדולה. כך אצלי, בהחלט.

והכל הכל סביב המקום בו אדם מנסה לעבור 

מסבך המאבק –אל שדה הנתינה

זה העניין. זה הדבר אותו אנו מחפשים, כי המעבר הזה – הוא המעבר מהאני הגשמי לזה הרוחני,  אל המקום בנוי האוהב ללא תנאי שהאדם בעצם מחפש. איך לקחת דפוס מאבק הישרדותי אשר אני שולט בנו בהתרחקות  מעצמי, מאהבה – איך להתקוב מחדש לאהבת אמת. הדפוס המרחיק  היה נחוץ לי כילד, כדי לשרוד, כאשר האהבה הכזיבה  וזה  סיכן את עצם קיומי כתינוק, ולכן זהו דפוס חזק כל כך שממש נורא קשה לקעקע. הוא הסבך סביב היפהפהפיה הנמה, הוא הדרקון השומר את חומות הארמון, השומר על האוצר, הוא ההר עליו חייב הגיבור לטפס כדי להשמיד את תותחי נברון של אויביו…

זה כל כך חזק ושהיה אז קיומי, שממש לא פשוט לוותר עליון, זה כמו התמכרות.. אותו חיזוק הנפרדות .וגם יש שם פיתוי לחשוב שאוטוטו אני מצליח להוכיח  עד כמה אני נהדר ומוצלח, וסוף סוף שוב יאהבו אותי מחדש, בכל זאת, דרך הצטיינותי בכל… אבל חייבת להתעורר ההכרה הערה  שתתעורר לפעילותה ותעשה אחרת. כי אין תוחלת לדרך ההישרדות, ולכן דווקא בסבך המאבק ההכרה שהתעוררה תגיד לי די, זה מאבק. אין כאן  נתינה אמיתית לקיומך.

משה  רואה את הסנה הבוער, והפעם  לא בורח, אלא מביט בו, נמצא איו שוהה איתו…  בניגוד לסיפור בו כיבה את  הרצון הבוער של המצרי שנץ עם העברי – כיבה את הרצון ה'רע'.   ולמחרת  נקט בדרך השניה להישרדות מול כאב בוער – הוא בורח כשהרצון העברי נץ עם עברי אחר, ואז ברח. אבל כאן מול הסנה  קורה לו הנס – הפעם הוא לא מכבה ולא בורח –הוא מתבונן,  מקבל, שוהה עם הכאב!!! זה כך בחרבה,  בחידלון, בהעדר הכי כואב – שם הוא שוהה, על הר חורב.

איך זה שיש כל כך הרבה רוע בעולם, שואל מישהו סביב השולחן.  זה  \עלה 'במקרה' גם בקבוצת הלמוד הקודמת לפני שעה… שאלה טובה, כי הרי אין אנשים רעים במהותם, הלב תמיד טוב במהותו, האדם אוהב טבעית. אלא  ש לא במקרה, באים דברים שקשים מדי או שנעודו להיות כאובים קשה מנשוא כדי לשגר את התהליך לדרך. המצב הטבעי הוא אהבה ואליו אנו רוצים לחזור. אז איך זה שיש כל כך הרבה רוע ונפרדות?  כי כך מתהווה מתח רב, נכון והכרחי,  בין הניגודים, שאותו אנו מנסים כל חיינו להביא למצב הרמוני… חיים בתוך  דפוסי עומס שנועדו לחזק יכולתנו לשרוד ולאפשר תהליך של ריפוי, שהוא מהות הקיום העולם, בעזרת  מהות טובה מיסודה, אך רדומה. אנו נולדים כבעלי חיים ותו לא, ומשם מנסים להתאנש בעזרת הבנות יעקב, עד כדי מנשה ואפריים.

קודם כל חיים, שורדים. על זה הדגש בהתחלה. לתפוס מקום דרך מאבק, קריירה, הישרדות. זה תמיד מרכב כי להלכה  צלם ה' תמיד נמצא ברקע.. נאבקות בו חוויות  שהאדם שומר בזיכרונו כעל אוצר בלום, את אלו שהיו קשות מדי לעיכול. הוא שומר כך עד שיוכל לעכלן? לא, מדגיש נדב  -לא זאת המטרה, אלא הן משמשות חומר בערה לתהליך כולו.. .אין צורך לרפאן, הן יירפאו מעצמן כאשר יושלם התהליך . . זנ עובד כך, מסביר נדב, שאם נשך אותך נמר בגיל שנה,   או ננטשת  על ידי אמא בגיל חצי שנה,  בגיל במוגר יותר עקיצה של ייתוש  תעלה  את הטראומה הזו לשדה ההכרה לשהיה עימה.  או אם אהובה לא באה למפגש מיד תעלה אותה נטישה לךהתמודדות טובה יותר הפעם..  כך תתעורר נוכח הכאב המוגבר והלא פרופורציונאלי, תתעורר לחמלה וקבלה של עצמך, ולא תזדקק עוד למנגנון ההישרדות העצום הזה ששירת אותך עד עכשיו.

הרי אנחנו נולדים עם עורלה על ליבנו, עורלה מגוננת.  רעלה שכזו. אותה בעצם מלים  בעת הברית, זו היא המילה. המסך חייב להיות מוסר כי הוא חוצץ בינינו לבין בורא עולם ..  ואז או דרך תורה או דרך יסורים, אומר בעל התניא..  יקרה התהליך של התיקון . אבל התהליך לא יפסיק למשוך לכיוון המילה , הסרת העורלה כי אין בלתה, אין תהליך אחר. זה התהליך!

בלידה אין פרידה שלמה מהילד אלא נפרדות חלקית, כשהעורלה היא הכרחית בתחילהה כהגנה בפני  חוויית יתר ולתת לנו תפקוד נפרד בעולם לתפקד בקיום נפרד , לבנות את הנפרדות כדי שיהיה קיום גשמי . .

הרי גם בגשם הענן הופך לטיפות נפרדות כשהוא מתגשם! צורה נפרדת בהרבה הרבה. זה הכרחי בעולם הגשמי, הכל חייב נפרדות. אחכ, אחרי שבנינו את המבנה הזה בנפרדות, מגיע הזמן להכניס בו  בינה. כלור מ לבנות לו מרחק ומידה נכונים של הפרדה, ולא סתם התעופפות שורדת. איך מכניסים  בינה בכל זה, איך מאזנים את ההישרדות עם 'ואהבת לרעך כמוך'?  זו כל האמנות של התהליך הגדול –לאזן הרמונית!  כן, איך מתאפשרת הכנס החמלה? זה הדבר הכי קשה.

אתם זוכרים, מי שזוכר, שבורא עולם אומר, ואהבת את ה' אלוהייך בכל נפשך ובכל מאודייך.. כל בוקר אומרים. ומול זה –לא תעבוד אלוהים אחרים, לא תשתחווה להם, לא תשמע להם.. אבל לא כתוב בשום מקום שלא ת א ה ב אלוהים אחרים!!!. למה? איך זה? לא תאהב? זה לא  כתוב. אין איסור.. התשובה נעוצה בהבנת האהבה. כי מה  זאת אהבה?

משהו במהות של האהבה לא מאפשר לה לתהקיים באהבת אלוהים שהוא לא יהוה.  אי אפשר לאהוב אלוהים אחרים, כי האהבה  לא יכולה להתממש  מול אלילים, זה תרתי דיסתרי!  אין אהבה לכסף, יש צורך לספק יצר.   אי אפשר לאהוב חפץ או כסף..

כל כך כי האהבה מתאפשרת רק בחיבור בין האדם ובורא העולם. רק שם יש מקום לאהבה.. כלומר האהבה מתאפשרת רק כאשר מתגלה לנו הניצוץ האלוהי שבנו ובזה שמולנו.. אם אין ניצוץ, מהות אלוהית –אין האהבה אפשרית!!!

כי אהבה זה קיום זרימה הרמונית פעילה דינמית!! לכן אין צורך שיהיה כתוב  לא לאהוב אלוהים אחרים, כי זה פשוט לא אפשרי. לכן איפה שיש אהבה  –  שם יש ניצוץ של ה'. לכן יש לדעת שאנו באמת באהבה רק כאשר מתגלה לנו הקיום המהותי שלנו. כאשר אני פוסל את האהבה ככבלתי אפשרית עקב כאבי העבר, ומוכן לאהוב רק את כלבי  – אני מכחיש את הקיום המהותי של האחר, המועמד   הפוטנציאלי לאהבה..

אבל לרב ישי\ חציצות בינינו ובין המהות הטובה שלנו. יש המרשים אהבה גשמית בלבד  =מין, אבל פוחדים מאהבה שלמה. כי מה אוהבים באמת בילד שלנו, למשל: שהוא מלא הומור? ואם יהיה עצוב כבר לא נאהב אותו? לא אמור להיות תנאי לאהבה. אוהבים כי אוהבים. האהבה אינה תלויה בדבר, כי אחרת בטל הדבר – בטלה האהבה.. 

מה חוסם את דרכנו לראות את המהות ולהתחבר עם האלוהות?  העורלה, זו שעור-לה, שמכסה וממסך. ממה עשויה העורלה? היא עשויה עומסים!   זה מה שממסך – חוויות שהיו –בכוונה- קשות מדי לעיכול… ועל מה יושבים העומסים האלו? על חוויות שהיו קשות מדי לעיכול. עומס זה חסימה  -ומשהו בזרימה נחסם אז.. למה? כי יש שם חלק שלא מקבל מקום.. הבנו.. חלק שאין בו מהות אלוהית עדיין, שנתקע בגשמי, שלא עוכל עד הסוף…זהו חלק שנמצא בצרותו כי אין לו מקום,  הוא מצרי, אלילי, הוא על תנאי.. הוא מהווה חסימה לזרימה הכללית ומשפיע על האורגניזם כולו.

אלו בדרך כלל חלקים שסותרים הישרדות – רוצה נדב לומר –זוהי חוויה מטלטלת ומערערת את מערך האורגניזם, זהו גיל המקור של הישרדות.

מצד שני זו חוויה  אל מקרית בכלל ששמה שם ההשגחה כדי שיתחיל המסע הגדול של הישרדות, עבדות מצריים וכו, שרק בסופו אפשר באמת לצאת מעבדות לחירות, כלומר היא טומנת בחובה  פתח לשינוי אמיתי, להתמרה כללית. לכן לא במקרה ברגע זה של ילדות החוויה  קשה מדי ולא ניתנת להתמרה, לעיכול, והכל נעצר על תנאי במצב הישרדותי.  לשמל התנאי הוא התהנגות נלוןזה של ריצוי אשמה בושב כוחניות כווכ, או מחלה גופנית חוזרת או מתמשכת..   כך מוקדם מאד נבנה מבנה ענק של הישרדות אשר  מאפשר לא לעכל לא לקבל לא להטמיע את החוויה, אאל בעוד 400  שנה, בזעקה גדולה…..

זהו בעצם מאבק ארוך בחולשה ההיא שנחוותה כדי שחס וחלילה, לא תאכל אותנו, לא תגמור את כוחותיינו.. כי יש תמיד איום של אפיסת כחות בעיכול שלה. 

לרב אלו החלקים הנקביים שלא מקבלים מקום. אלו חלקי חידלון, העדר (אמא וכאלו..)  שמפחידים אותנו פחד מוות . .ושלעכל אותם יהיה קשה מדי..  (צעקה צרודה:  לא!!!!)

כך נדב עשה בזמנו סנאפלינג של 120 מטר, בכל נחל אפשרי,  חבל על הזמן,  רק כדי להוכיח שהוא לא פוחד משום דבר. . להוכיח לעצמו שהוא לא כמו אימו החששנית על, הוא לא פוחד מכלום!!! כ  זה היה לו כל כך חשוב , להיות 'לא אמא של נדב', עד שנהייה כזה,  פאר אקסלאנס. אבל האם היה הוא נדב? אז עוד לא…

תבינו – בהתחלה אנחנו חייבים לנעול תרתי משמע את חלקינו החלשים הפגיעים החשופים – לנעול בכספת ההישרדות ולשים לרגלינו-הרגלינו מנעולי נעליים כבדים. אלו (מנ)עולי הברזל של הכספת. רק חשוב לשמור את המפתח, לא לאבד, כי פעם נרצה לשנות את כל זה! נהיה חייבים לחזור ולהוציא ולקבל את החלקים האלו, המודחקים, הזרוקים לבוץ הנפז = לנקותם, למרקם והתמירם למנורת מקשת הזהב.

לאשה יש לגיטימציה להיות  זקוקה לעזרה, כי חלשה וענוגה היא.  נשים תמיד היו וןייהו קרובות יותר לעצמן , מכילות יותר מעצם טבען, ויותר קל להן לעשות דרך. לכן הן לא לומדות תורה היא כבר בתוכן, ייעענני  ..  אבל נודה, יש גם גברים שככה ניגשים בחמלה לחיים,  ובקלות מושים אחרים. הכל תלוי בכמות ואיכות האהבה שקיבלנו בילדות..  

פחד בא מחוסר הבנת לב, מחוסר אהבה מספקת.  וזה בסדר גמור! אלא שאז במשך החיים יש תהליך הבשלה ארוך שרק בסופו ייתאפשר אולי, לטפל במקור הפחד.  זה יבוא במועד הנכון, לא קודם, שנאמר: אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד אשר תחפץ  =  עד אשר תהיה מוכנה להתגשם כחפץ, בגשמי.. עד שהיא מוכנה לקבל צורה  גשמית משהו. רק אז אפשר יהיה לראות את החיוביות שבכל דבר. זה כשהברלה יוצאת החוצה, האהובה . כי הטבע העמוק שלנו הוא להשלים את החסר.. זה טבוע בנו ארכיטיפאלית, זוהי  הטוביות הבלתי מותניית. כל חלל רוצה להתמלא.. אחדות הניגודים . . וכו. 

תפקיד המהות הוא לתת מקום לחלקים שעוד לא מצאו מקום, לשבת, לשבת, לשבת ולקום, אחרים לגמרי… …עד אז מובטחת דרך רצופת מאבקים, סבל וכאב, עד שנחפץ. מכות מצריים, עוד ועוד ועוד,  הן כי פרעה מלך ההישרדות הביינתיימית מאפשר הישרדות דרך המכות . זהו האני הארצי גשמי שחוטף עוד ועוד מכות –עד שיהיה מוכן להתעורר ולהבין שיש כאן חלק שלא מקבל מקום!  הסבל מעיר אותנו   לזעוק  – הצילו!! אי אפשר עוד ככה , הצילו! ההישרדות הפכה יקרה מדי…אל מי פונים, אז? לה' פונים . המציל, ובפולנית BODJE MUI !!!  זהו רקע התפנית בדרך אל ההסכמה לקבל ולא רק אני אני אני , כדרך  הקיום היהיר שלנו. זעקת אמת תביא אלוהי אמת לעזרה. להוצאה מהעבדות,  ביד חזקה ובזרוע נטויה  עצם הזעקה כבר עושה חצי דרך!!!

אז את לומדת את סוד הזרימה בחיבורים, שלא בכח הישרדותי. זהו סוד האהבה…!   לכן אין לאהוב אלוהים אחרים פשוט  כי  א י ן   ש ם   ז ר י מ ה   –אין שם אפשרות לאהבה.

במצרים יש היאחזות איתנה של בינתיים. כאן יש ללמוד את השיעור החושב ביותר –איך להרפות דווקא במיצרים! אבל מתי זה אפשרי? רק אחרי כשהתעייפת כבר… כמו עשיו. תינוק, שתפס התקף בכי נורא, עד מתי יבכה? . עד שנישאר בלי אורי, נוסח  BREATHOLDINGSPELLS     . מתי  ישוב לנשום? כאשר יתעלף באפיסת כוחות . הנה  לך תרגיל ממחיש.  בלי מאמץ שוב ינשום אז.. כי שהה עם המיצר.

המהות מייצרת מאבק בכוונה, עוד ועוד,  עד שאנחנו מתעייפים ומעדיפים לעצור ולהיכנע, להרפות ולגלות את החלק שלא קיבל ולא מקבל מקום, שצורתו עד עכשיו היתה מוסתרת על ידי שכבות ההישרדות, עם כל מיני הסחות דעת  – ברגע שמתגלה צורתו של החסר – מקום של חסימה  נפתח ומשתחרר!!! זהו סוד הבריאה של הצורה והיכולת להכיל במבט. כי אז החלק קיבל את מקומו ולמד את מידתו, וחזר להיות חלק מן המערכת הזורמת , הווא נופל אל מקומו בפאזל הגדול של הקיום, והכל שוב זורם. .  

המהות מנהלת מאבק מתמשך שנים סביב החחלק הזה שב זמנו אל קיבל מקום כי היה קשה מדי לעיכול, ולא בכדי, לא במקרה, אלא כחלק מהדרך.  בעתיד נהייה חייבים לתת מקום לאותו חלק – הלא הוא חולשה, בושה, חוסר ערך, כעס, אשמה… כל מה שהסתרנו והחבאנו בתוכנו .  חלק כזה שב אל מקומו בפאזל הגדול של יורת והחלק הבא, היתום,  מוזמן.

זה תמיד מאבק  על מקום  – על ה'. זה ה' הוא המקום… אין סיבה אחרת למאבק. .  כי מה הוא המקום=ה'? הרמחהניה שלמה בין ננגודים. אז החלק שיאן לו מקום חסרה לו הרמונהי בתוכו! בין ניגודיו שלו! . כל גילוי של החסר הזה בניסיון להתמודד איתו ברגע החוויה המתקבלת עלול להיות  קשה מדי ולסכן את קיומו שלך הילד.  לכן מיד מופעל מנגנון ההישרדות המגשים בשטל מצב הפוך ומאזן על תנאי:

כדי להסתיר חולשה מורשת מאמא, האדם (נדב, לדוגמה ינסה להיות חזק מאד במציאות. החלק החלש שבתוכו לא יקבל מקום . . האדם חש אשם וחסר ערך? הוא ינסה לרצות ולקבל את ערכו מהסביבה שכולה התפעלות ממנו.. (מוכר לך, מיכאל?) כי  הערך העצמי לא מקבל מקום בתוכו, להיות אמיתי. מהות הערך התרוקנה ממנו, וכל  ערכו ונהיה תלוי באישור האחרים .ולכל חלק שלא מקבל מקום יש שובל של הבנות אשר מבקשות להקל על חסר המקום מקום  –  הבנות אשלתיות אשר מחזקות את המאבק ואת המצריים שלו. הוא  מסביר לעצמו למה הוא ככה, וזה בסדר: .כי לא אוהבים אותי, כי אמא אמא אמא, ואסור שיגלו שאני בעצם  לא יודע כלום…

כל זה מתוזמר על ידי המהות,  כל רגע של התהליך.  כי התהליך קורה בו זמנית בשני כיוונים מנוגדים לכאורה – ההפרדה והתרחקות מהכאב שמאפשרת ההישרדות, ומולה  התקרובות לשם זרימה הרמונית, כאשר ייחפץ..  והחפיצה היא בעצם ההגשמה, קבבל הצורה כמו  של ח פ ץ ,  צורה של החסר, של החלק ההוא שצורתו עד עכשיו טושטשה  (בצדק, כי היה נרוא מדי להביט בו ,בכאב, עד עתה) , אבל שכעת כבר התחזקנו מספיק וזה נהיה אפשרי. ..

בין שני כיוונים אלו  בסוף  יימצא המרחק הנכון . שהרי כל תא בגוף יש לו  חלק גשמי וחייב קיום גשמי , כך יש לו דופן תא וחייב לשמור  על עצמיותו  הפיזית כגשמי.  אבל איבר לא יכול להתקיים בלי קשר עם שאר התאים , שאז בסוף יש חסימה  פיזית ונוצרת מחלה.

התיקון הבינתי בא מצמיחה מחדש מול כאב שעתה נהיה ניתן להכלה בכייף, והופך לזיכרון פשוט בסל הזיכרונות, בחמלה. הוא אז מקור צמיחה.

השתייכות באה רק דרך הסכמה לקבל, כי אנחנו בעצם כלים. דרך הזרימה שבכלי שאני, אני משתייך. קבלה ונתינה זה משם, הקיום שופע נתינה. אם אני לא יכול לקבל לא תהיה התשייכות!!  .העולם מקבל  אותנו על פי צורתנו וכך אנו מתיחסים אליו. . החוויה של את העולם אלי היא 1 ל1 ל על פי יחסי אליו. 

כל זה למה? כדי להביו שהאהבה מתקיימת בחיבור עם הבורא. לכן אחרי היציאה ממצריים מה מראה לנו שאנו בכיוון הנכון, מעבדות לחיות ? כי תעבדו את האל על ההר  ה ז ה !  הר חורב, כמו אצל כרגע משה מול הסנה – ככה תפגשו אותי!  זו הדרך היחידה לפוגשני! בדיוק בזה החיבור ובזה הדיאלוג עם ה'  – ככה זה יהיה עם בני ישראל. זה ההר זה המקום הרוחני שגם אתם בני ישראל כולכם תעבדוני לפיו, ובו.

כי ההר הזה  הוא מקום הדיאלוג עם ה'! והדיאלוג איתו,  מערכת יחסים איתו, להיות  בזרימה מולו, עם המהות , עם הטוביות, זה כל העניין!  כל מערכת אוהבת זורמת כך בהרמוניה שלמה. ולומדים דרך זה – איך אני יוצר מערכת יחסים אוהבת עם עצמי המהותי רוחני.. ועם סביבתי, בהכרת המהות , עם העולם, – איך מערכת אוהבת בחיבור עם הכל, עם בורא עולם!!!! בהשתייכות!

יגאל הכי קרוב כי הוא ב ג א ו ל ה  -לנגוע ב ה'!! אתה יגאל כבר נוגע. מגע זו ההתחלה, משם מקימים מערכת יחסים דו כיוונית . 

מיכאל  – האם החלק שאין לו מקום קטן, או המקום גדל בשבילו? איך זה מסתדר בסוף? נדב  –  זה לא גשמי, זה חלק שחסר מקום ב ת ו כ ו, בפנימיותו המהות לא שוכנת כראוי,  המאבק הצר המקום  בתוכו בו אמורה לשכון המהות ההרמונית… כאשר הוא מקבל מק3ומו זה כי המהות הצליחה לשכון בו מחדש –נוצר בו מקום בשבילה מעצם מהותו הבינתית כעת !! המהות תופסת מקומה בתוכו, המיותר מתגלה כמיותר והופך להיות עלה שלכת בלבד, והארנגיה שהושקעה עד עתה בהסתרה ובהישרדות – מופנית כעת לשליחותו המהותית של האדם!

חלק שקיבל מקומו, נפער בתוכו מקום, כי חזר למידתו הטובה, נע על הציר לכיוון הגשמי קצת ו\מקבל צורה,  ואז המהות של הרמוניה בין הניגודים שווה לפעול בתוכו בין חלקיו = מצא את מידתו!!!  הבנתי.

אבל  למה אבד מקומו מלכחתילה? אה, שאלה מצויינת. המאבק, אומר נדב.. אבל מדוע נוצר מאבק בתינוק תמים  כתינוק בן יומו?  כאן מיכאל בא עם התזה שלו, שתינוקי חווה  חוויה שהיתה קשה לו מדי לעיכול, וז ניגרר לממלכת ההישרדות הזו. אבל נדב  לא לא לא מקבל, (עדייו..) א.. מדב טוען שכל זאת ילדה המהות   כ ד י  שיהיה מאבק, והישרדות ובסוף תהליך ריפוי.. נכון!  אני רק מוסיף את החוליה של חוויה קשה מדי.. קיבוץ… בסדר.   

ואז, למשל. תינוקי החל להיות בכיין, כך שורד. אבל אם להיות ילד בכיין זה משהו שלא מקובל בקבוצת הילדים אתה תימנע מבכיינות, שלא תקבל מקום,  וכל העסק מסתבך בדרך האמורה. . אם כך, נדב, האם אלו תכונות מולדות בי שמתבטאות  בהתנהלות שמהר מאד תהיה קשה והמקום יגרע מתוכי? וזא אקדיש מאמצי כדי לשרוד בחברה, בעולם!! ? בדיוק.  מכאן הכל מתחיל, מדרכי שלי. שהיעא תמיד טובה  -אבל לפעמים שמה לי ההשגחה מכשולים,  רק  כדי להתענג על תהליך הריפוי הצפוי… מנוולים…. האם אמשיך לשאת חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו? או אם חמוש אצא מול ים היסורים….. רגע החימוש הוא הרגע בו מתהווה צורה ברורוה לחלק חסר המקום, לחוויה המוסתרת שבגללה מקומו ניגזל ממנו.

אז אם אני נטוש חסר ערך ומנסה לכסות על זה בכל דרך – המקום חסר הערך, הכאב, הרצון למלא את החסר אובד =  מאבד צורתו הברורה, אובד בתהום הנשיה של הנפש, מודחק – ועד שלא אעלהו משם הוא ימשיך לשלוט בי דרך הישרדות!!! לכן תן מקום ושהה עם התינוקי הזה הנטוש,  בדיוק בדיוק בדיוק!!! חוש איתו איך זה להיות נטוש, חסר ערך, אשם. כל אלו רגשות/זיכרונות שחייבים לקבל מקום כך שהמהות תתגנב  חזרה אל תוכם. פשוט כי התגלתה ונחוותה צורתו של החסר – כך שמקום של חסימה יכול כעת להשתחרר.

כך, יעקב ובניון יורדים מצרימה, לשבור שבר, כי הרעב בארץ, אין מספיק אנרגיה להמשיך בתהליך בו דיברנו כרגע. כל אחד מהם יורד למיצרו, אף כי הסיבה המיידית היא חוסר אנרגיה =  לתהליך הבינתי…  אבל כל אחד יורד למיצרו ההישרדותי כדי לא לנגוע בכאב, כי פחתה האנרגיה גם להמשיך בהישרדות הנוכחית הרגילה. לכן עבדות מצריים נעשית הכרחית. היא כמוש לב של החמרת ההשקעה בהישרדות עד אם תבוא הזעקה.  לכן נהיים לעבדים. גם יוסף שלא יכל לשרוד כבעל חלומות כנען, ירד.. כולם יורדים כדי להתחזק מהגורם המחליש.

פרק ג, ט

ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, גם  ר א י ת י  את הלחץ שהמצרים לוחצים אותם. וגם ש מ ע ת י  – באה אלי  זעקה… לראות לחץ.. מוכשר, הבחור!  ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא עמי ממצריים חד וחלק! מי הם בני ישראל אם לא חלקי הנפש, חלקי הקיום הנפשי, של העם, של האדם השורד – הוצא אותם מאין מקום  –  למקום!  בכל חלק שיצא ממצריים שותפים כמובן כל בני יעקב, כל חלקי הנפש.. בערבות הדדית. כמו שהיציאה ממצריים היא תהליך בלתי פוסק של הנפש, כל חייה, אבל בקצב משתנה. כאן היציאה הסמלית  היא בבת אחת .

ויאמר משה  -מי אנוכי כי אלך לפרעה להוציאם ממצריים? מי אני מול מעצמת ההישרדות הענקית הזו הטבועה בלב כל איש מהעם? לך כי אני אהיה עימך! וזה לך האות שהדרך נכונה ואף תצלח – שתעבדון את האלוהים על ההר הזה, זו תהיה ההוכחה  למה זו הוכחה? כי ההר הזה הוא חוויה רוחנית, תחושה של אור, כמו כרגע אתה משה מול הסנה  – הם יחוו אותו דבר!!! כך תהיו בדרך הנכונה! אבל למה זה יעזור למשה עכשיו, מה שיקרה אז? כי ז ה נותן לו עזוז ועושה שכל פעולתך כל הזמן היא כשאני איתך בכל רגע, במובן העמוק. 

טוב, כך משה,  אבל ישאלו אותי מה ש מ ו ? מהוהא החלק הרוחני של המעשה שלך שנותן תוקף לכל העניין (שואל האדם במהותו את הבינה המתדפקת…) והאל אומר –אהיה אשר אהיה, זה  שמו המדהים של השולח. אהיה שלחני, אמור להם. כלומר –זהו מסר מהעתיד היחיד הנכון להם!!! בכל הקטע הזה יש ערבוב של עבר ועתיד,  אין זמנים אלא הכל קורה בו זמנית, שזו תכונה אלוהית בשם יהוה,  כשההווה מפנה מקום לעתיד שכבר קרה בעצם בעבר. .  שחייב לקרות כך ואל אחרת.. השילוב הזה הוא העיקרון הרוחני של הבינה שהיא נצחית. 

כה תאמר – אהיה שלחני. מן העתיד אני בא האהיה  – אני בא אליכם בשליחות העתיד .  בשביל באתי, ולא בגלל. באתי למשוך אתכם בשביל הנכון אל העתיד היחיד הראוי להתעתד אליו.. הליכה בשביל הבינה.. כל מה שקורה זה בשליחות העתיד = הכל לטובה.. יש תכלית, יש כוונת מכוון מאחורי כל מה שקורה במחיצתי.

לכן, אם תלכו איתי בקרי, והלכתי אתכם בחמת קרי.. כמו בקורונה כעת –קרי פי 77,  וזה בדרך… בינו, בוערים בעם, וכסילים מתי תשכילו : הנוטה אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט.. שוב השילוב הזה של שמיעה וראיה, שהוא השילוב המנצח לקליטת חוויה ועיבודה הנכון!!!…

ההבנה הזו מסביר ה לנו שיש כוונת מכוון והכל קשור. כל כך מדויק. כי בלי זה  הכל שרירותי בא בקרי ומאבקי נורא, תגובתי ללא בחירה.  רק אם שדי כוונת מכוון שי לי גם זכות בחירה  מחדש!!! והרי לשם אנו רוצים להגיע בתהליך הריפוי הגדול: כאשר אנו נחושים, כאשר אדם נחוש – הוא חוזר למקומו האלוהי בין גשמי לרוחני וזכאי כעת לבחור האם להגשים רק את ההישרדות הגשמית, או להשתמש גם בחלק הרוחני דמיוני משלי  – וכך למשול ביצרו.  אכן כמו אותו תינוקי שהיה רגיל לשלוט בבית, אבל בגן הילדים נאבק בגננת,  יתחזק בחם והאהבה והומאופאתיה וזא יוכל למשול ביצרו ולשלוט בדמיונו במקום להגזים במציאות.

אהיה אני בשליחות אהיה  וברור ושזהו תהליך עתידי.  שהוא  א י ן  ס ו פ י !   

הסבל בא כאשר את סותר את קיומך כי לא מקבל עצמך הכואב אלא בורח משם, מסתיר, מדחיק. לזמן מה זה בסדר, כדי לאסוף כוחות, כמו אברהם ופרעה. . אבל כדרך חיים – רע מאד… זו דרך לא מדויקת הדורשת ממך להיות אלוהים של עצמך ממש..

על כן כה תאמר –אלוהי אהיה שלחני אליכם. זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור – אלוהי אבותיכם. מי זה אבותיינו? מולדיכם!  הם נתנו לנו חיים והציאונו מן הכח אל הפועל. וזהו אלוהי אבותינו .אז מהו תפקידו? לתת חיים!!!  ולהוליד הבנות בינה!! להוליד עוד ועוד הבנות שתתגלנה ןתיוולדנה  בצורה אישית: כל אדם שנולד הוא מעשה ה' בכיוון בינתי אפשרי!!

אבותיכם הולידו אתכם, ואם אני שלהם אז אני גם שלכם, האלוהים, נכון? אתם בני!! טוב, נכדי.. בואו היו לי בנים ממשיכם!

יש פה חסד גבורה תפארת  = עם הנפש העילית, שרוצה לשוות צורה בינתית עם ה'.  זה תחת שרביטו שנולדה הנפש העילית. בני, אני ה אלוהי הבינה ויודע תמיד שיש בכם הבנה המחכה למימוש!

לא פשוט לחכות. נדב בגיל 16 התפלל להיות כלב!! אלוהים, אנא עשני כלב. הוא לא צריך לרצות אחרים, ללמוד, להכין שעורי בית,  הכל פשוט, רק לכשכש זנב ודי.. אבל זה לא להקלטה. רצה חיים פשוטים בלי עומס רגשי. או ציפור גם.. בסוף נהיה ציפור דרור  בחייו,   כשלעוף רצה ולקח  קורס טיסה בגלשן ואף המריא גבוה גבוה. אבל מה הסתבר? זה נורא גבוה!  הספיק לו. החליט להסתפק בתעופה פנימית..

לך ואספת את זקני ישראל. ה' נראה אלי .. פקוד פקדתי אתכם במצריים ואומר אעלה אתכם מעוני מצריים אל ארץ כל העממים הידועים, כדי לעשות תהליך שבסופו תזובו  חלב ודבש.. וישמעו בקול משה!!!

ואני ה' אכה מצריים בכל מיני,  ובסוף יישלח אתכם. אף  כי לא ריקם תלכו אלא שאלה אשה משכנתה כלי כסף = לנצל מצריים עד הסוף!  נשמע נורא, נכון? אבל בעצם הכוונה הא להבטיח שהאנרגיה שהשקיעו בעבדות תבוא איתם. וניצלתם את מצריים. מהצל שלהם תביאו מלקוח אנרגטי.

והנה לך, נש, אמצעי שיווק: אז נותן ה' סימנים והמטה שביד משה הופך לנחש , ושוב למטה : כףך הוא מדגים לו  תנועה על הציר הגשמי רוחני. אות ראשוןזה  גם על הנושא של מוות לחיים.. ההבדל ביו נטיה קדימה שזה ללכת בתהליך לחיים, לבין נחש שזה ההפך מהתהליך.. בעצם גם וגם. כך משה מתחזק וגם לומד לנוע על הציר הזה שזה נורא חשוב למנהיג, בעצם לכל אחד. 

אות 2  – היד המצורעת היוצאת מחיקו,  והנה כבר לא. זהו ריפוי שהוא יכולת אלוהית, להרפות מהמחלה .

אות 3 – קח ממימי היאור ושפוך ליבשה, והנה הם דם על היבשת.  מה זה? הנפש היא דם והדם הוא הנפש ומשה יכול לשפוך את נפש מצריים על היבשה אם לא יזהרו… ממש לא.

אבל משה לא משתכנע כי הלא יש שם צורך בדיבורים, והוא כבד פה ולשון. חושש . עקשן.  אבל יתכן שהוא צודק במובן שהוא עוד לא יודע לדבר ול ה ס מ י ל  במילים . שהוא עדיין עובד בפרך כדי להפיק משפט.. . . וה':  מי שם פה לאדם, שואל ה'. לא אני? אני ה'! אז די לבלבל את מח. לך כבר, ואני אשמור את פיך והוריתיך אשר תדבר. אבל משה עדיין מהסס. אולי לא? מה דעתך, ה', שתשלח נא ביד תשלח?. כאן ה' כבר מתרגז –הנה אהרון אחיך מדבר נהדר – הוא יהיה לך לפה ואתה לו לאלוהים !! הווו, זו אמירה מעניינת. הבה נבחן אותה: האם אהרון כן יודע להסמיל יותר ממשה? ממש לא –הוא יודע יותר טוב ביחסי ציבור וקשר עם ההמונים, ושיווק, כפי שנראה אחכ בסיפור העגל.. אבל הקטע זהזה של דיבור מרכך שווה לכל נפש הוא באמת חסר אצל משה הנביא הזועם. ה' הרי  מתעבר בך, משה,  ה' עובר בך ואל אהרון יגיע דרכך, שאפילו אהרון חייב תיווך מול האלוהי.. אל דאגה. הכל לטובת עם ישראל, העברים .  והמטה אל תשכח, תיקח ובו תעשה האותות..

יתרו מתיר לו ללכת חזרה לעמו,  כי מתו כל מבקשי נפשך, היינו הלכת דקיהמ מתקופת הריצוי הנואש. . ועל החמור שב ארצה מצריים .  על החומר..

ויקח המטה  – ראה, משה,  כל המופתים נביא לעשות לפני פרעה, אבל הוא לא יסכים וזה בסדר אני אכביד ליבו כי ההישרדות חזקה כמעט מכל דבר אחר! .  ואתה גם בני בכורי ולכן נושא עומס מיוחד. ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש להמיתו.. ברגע האחרון  ציפורה כרתה עורלת בנה ןהצילנ את משה מה קהה כאן?  ואמרה:  הנה חתן דמים אתה לי.

בעצם משה כבר היה בדרך למצריים וה' בדיוק אמר לו, תראה מה אני אעשה לבנו בכור של פרעה.. אבל מסתבר, שבעצם בנו בכורו של פרעה הוא משה, שעדיין נמצא בעצמו בפרעה – גם גר וגם לא נמול!!!

למה רצה ה' להמיתו?  כי כך עובדת המהות, כאשר מישהו נמצא בפרעוניות, כדי שייוולד מחדש, שיופעל בנו מנגנון החיות, התהליך, הבינה.  ה' רוצה להמיתו כדי שחלק נוסף ייוולד בו בבינתית…  רק כך נולד בנו עולם הרוח, מול סבל החיים כשהם ניגוד המוות, היא הבינה. המוות שם כדי שניגודו המשלים, חיים, יעגדל  ויתעצם, עזר כנגדו.

כדי לקבל חיים מורידים עורלה, אבל בעיקר. ציפורה מלה הבנתו הבכורה כדי  שיהיה  במולות .  רק במצב מולות אפשר לתקן, כי רק אז מופעל החוק האלוהי כדי לתקן את דרכו של  הבנתו  הבכורה של משה, גרשום = מקום לתיקון  הגרות.  גר זו הבנת הנפרדות. את זה רוצה משה לתקן.. כך היא ההבנה הבכורה שלו, שלנו,  הנפרדות, בהתחלה, כך אני לומד להיות  אחר מהורי.

ציפורה ראתה כל זאת ממעוף ציפורה ולכן מלה אותו מיד! במלון שם גם מלים.. כך יירפא מהבנת נפרדותו וייפרד ממנה ויתחבר להבנה של חיבור וזרימה = אהבת ה', בבינה, שבלעדיה אין לו מה לרדת מצריימה אל עמו.   כל מה שחסר במשה הצעיר, עכשיו מתמלא. = גאולה.  משה לא יכול ללכת להוציא את העם מהעבדות כאשר הוא עצמו עבד. זה לא יילך!. אם היהנישאר עבד, בסוף היה אורמ לה' –  אני בעצם לא משתייך פה, אולי פרעה יתרצה בעצמו… אני לא הולך עם עם העבדים הזה..  לא משתייך, אני גר..  אבל הוא כבר  אחרי הסנה. ועדיין זקוק למולות לממש עם את הבנתו הבכורה. הבנתו הראשונה כאשר ברח בכלל למדיין.

לבנו השני קרא אליעזר.. כי עזרו ה'. .  מתי תשכב לישון.. אפילו עם משה ה' עובד בתהליך כי גם הוא רק אדם , כל אדם הוא, שחייב לעבור השתייכות ואמונה ונתינה. 

חתן  דמים  – מה זה חתן = שותף דרך דמים= פחדי נפש, רק אם נגע הוט בדם – אז מולות אפשרית, כי חתן הוא תמיד צד בזוגיות בדרך להרמוניה, ל א ה ב ה. . שבת שלום!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: