פרשת שמות -2 2021
הפעם נחזור לבדוק את שמות. אמנם זנחנו את פרשת וארא, העוסקת בעיקר ב 7 המכות הראשונות, מקביל ל7 הספירות… ואת פרשת בא עם 3 המכות האחרונות והיציאה עצמה. אבל נדב הולך להתעכב כאן שוב על פרשת שמות יש בה משהו חשוב להבהיר עוד.
דיברנו על התהליך של מעבר משהייה עם הכאב אל השליחות , או: איך מכוננים מערכת יחסים מדויקת עם כל אחד, ועם עצמנו גם. איך מתנהל האני הרוחני שלנו מול הגשמי. הרוחני הרי חייב לאזן את הגשמי, ויש כמיהה לכך, אבל איך לעשות זאת נכון?!
משה הוא המלווה הרוחני שלנו בתוכנו, אשר ימשוך אותנו מעבדות לחרות – איך הוא משכנע את הקיום להעניק לו את ההנהגה והרשות, לתת את המושכות על מאגרי האנרגיה בידיו כדי שיעשה את הדבר הפלאי הזה!@ , כי עד עכשיו מי שניהל הכל היה האני הגשמי לכיוון הישרדות, לגיטימית…הוא פרעה, בדרך של נפרדות, כפי שפעל תמיד, מאז עומסי הילדות .
ועדיין זו המהות, המנצחת על כל העניין כולו ממעל, וזה לא קל. גם ההשגחה הפרטית וגם זו הכללית הגדולה משגיחים ממעל לראות איך יעלה הדבר הפעם.. בדחילו ורחימו.. אותו תהליך של העברת הדגל, חילוף המשמרות הזה, שאין חשוב ממנו ונעלה ממנו בחיים.
האני הרוחני, בהרבה סבלנות וטאקט, עושה דרכו כשהוא מוכן לקבל עליו את תפקיד המנטור, המושה את האדם ממי המדמנה של חיי העבדות ההישרדותיים שבהם מן הסתם משתכשכים כולנו בשלב מוקדם של חיינו. כאן לפנינו נעשה ניסיון אצילי לגרום לכך שאלו לא יהיו כ ל חיינו… ולא פשוט. קשה לו, לחלק הנקרא משה בתוכנו לקבל על עצמו את מהות שליחותו שלו ולעמול באמת בכל כוחותיו בכיוון הגאולה. ראו נא כמה הוא מתייסר בדרך, מסכן חביב. כי הוא הרי עניו מכל האדם על פני האדמה, איך יהין לקחת על עצמו את תפקיד ה SAVIOUR… לקחת סמכות ולהוציא הקיום מעבודת לחירות .
כלומר גם החלק הרוחני המושיע חייב לעבור תהליך של זיקוק התמרה והכנה והבשלה עד שיהיה מסוגל לעשות כל זאת! מדהים. אגב, משחק מילים: מדהים מדים מדים = למה זה שווה? צבא! אבל הכוונה לצבא ה' , לה' צבאות…
אנחנו הרי נולדים עם הטוביות הבלתי מותניית, המשה ההיא, אבל היא רדומה לרב, טרם פקחה עיניים, ומשהו צריך להעירה. מה יעירנה? סבל של עבדות ממושכת מדי… נשמע נכון . בטוביות עצמה ישנם הרגלים מאבקיים שספגה משך השנים של העבדות,שהיא צריכה להשתחרר מהם. אבל הבה נזרע את הזרע הנכון, האמת הארכיטיפאלית של החירות, הבה ניתן לה מקום.
כמו שיעקב קובר מתחת לאלון את דבורה מינקת רבקה, כמו אברהם הקובר אשתו אהבתו במערת המכפלה, שהיא כאבן שואבת לכיסופי האדם והעם לחירות – כך גם כאן. תחת שרשי האלה שתל יעקב את סמלי העבודה הזרה, נזמים ועגילים, כדי שיהוו זיכרון פעיל שאפשר יהיה להשתמש בהם כזיכרון בלבד בלי להגשים את הדבר בפועל, הלא היא דרך החיסון התנכית, ממש כמו אותה אבקת עגל זהב טחון אשר משה מפזר לבני ישראל לשתות ממימי הנחל היורד מהר חורב = תמיד אותה דרך של חיסון הומאופאתי אשר מחזקם בדרכם כך שיוכלו להסתפק בזיכרון, מחשבה ולא להזדקק למעשה עצמו, וזה כל ההבדל.
כך גם את הזיכרון של היותו אהוב ,שאותו מסמלת מינקתו דבורה, הוא שותל מתחת לשרשי האלון התמיר, אשר יצמח עם השנים ויהיה זמין בשבילו להיזכר ולחוות אותו מחדש בעת הצורך כאשר היה עצוב או מובס או בודד או … אדם. כך יתחיה מחדש ויתחיל שוב לללכת בדרך התהליך, תמים כתינוק בן יומו. זה גורל האדם ללכת דרך מוות ולידה מחדש סמליים, חוזרים בספיראללה של החיים, על פי חוק האלוהים הזכור לטוב. הזיכרון הזה יהיה לו לנחמה – נקבי, חומל, אוהב, מקבל ללא תנאי, מספק חלב חם וטוב, משרה חיים. משם ישאב.
טוב שיש זיכרון שכזה, שאפשר לשתול אותו, כל אחד תחת שרשי אלונו הוא, ו- זכינו! אצלי למשל זהו זיכרון הכלבים שלי.. משם נעשה העתק הדבק לדרכנו בעולם, מסביר נדב. אבל –אם אין בידינו ריושם שכזה, מה נעשה אז? נמציא אותו בסיפור, כמובן. נשלה עצמנו באשליה.. זה פחות חזק, אבל עדיין עובד, עובד.
כי שרשי האלון שבנו לא בקלות יונקים, ולפעמים יש לבנות את זה יש מאין, מהדמיון.. מהחסר.. אצלי מול הכלב שלי תמיד חוזרות המילים 'הוא לא אשם, הוא לא התכוון להזיק, הוא כלב טוב…!!! ואני מתכוון לעצמי הילד, כמובן..
לא פשוט להתחבר ולהיזכר בצורה יעילה במשהו טוב. הרבה יותר קל להיסחף לרישומים טראומטיים של העבר, שמעצם טיבם המבקש ריפו עולים שוב ושוב אל שדה ההכרה….. אלו הם זיכרונות POST TRAUMA. שלנו. עם זאת אין לשכוח שהטראומות שלנו האלו משמשות כיסוד כואב ממנו תצא שליחותנו הגדולה. כך אצלי, בהחלט.
והכל הכל סביב המקום בו אדם מנסה לעבור
מסבך המאבק –אל שדה הנתינה
זה העניין. זה הדבר אותו אנו מחפשים, כי המעבר הזה – הוא המעבר מהאני הגשמי לזה הרוחני, אל המקום בנוי האוהב ללא תנאי שהאדם בעצם מחפש. איך לקחת דפוס מאבק הישרדותי אשר אני שולט בנו בהתרחקות מעצמי, מאהבה – איך להתקוב מחדש לאהבת אמת. הדפוס המרחיק היה נחוץ לי כילד, כדי לשרוד, כאשר האהבה הכזיבה וזה סיכן את עצם קיומי כתינוק, ולכן זהו דפוס חזק כל כך שממש נורא קשה לקעקע. הוא הסבך סביב היפהפהפיה הנמה, הוא הדרקון השומר את חומות הארמון, השומר על האוצר, הוא ההר עליו חייב הגיבור לטפס כדי להשמיד את תותחי נברון של אויביו…
זה כל כך חזק ושהיה אז קיומי, שממש לא פשוט לוותר עליון, זה כמו התמכרות.. אותו חיזוק הנפרדות .וגם יש שם פיתוי לחשוב שאוטוטו אני מצליח להוכיח עד כמה אני נהדר ומוצלח, וסוף סוף שוב יאהבו אותי מחדש, בכל זאת, דרך הצטיינותי בכל… אבל חייבת להתעורר ההכרה הערה שתתעורר לפעילותה ותעשה אחרת. כי אין תוחלת לדרך ההישרדות, ולכן דווקא בסבך המאבק ההכרה שהתעוררה תגיד לי די, זה מאבק. אין כאן נתינה אמיתית לקיומך.
משה רואה את הסנה הבוער, והפעם לא בורח, אלא מביט בו, נמצא איו שוהה איתו… בניגוד לסיפור בו כיבה את הרצון הבוער של המצרי שנץ עם העברי – כיבה את הרצון ה'רע'. ולמחרת נקט בדרך השניה להישרדות מול כאב בוער – הוא בורח כשהרצון העברי נץ עם עברי אחר, ואז ברח. אבל כאן מול הסנה קורה לו הנס – הפעם הוא לא מכבה ולא בורח –הוא מתבונן, מקבל, שוהה עם הכאב!!! זה כך בחרבה, בחידלון, בהעדר הכי כואב – שם הוא שוהה, על הר חורב.
איך זה שיש כל כך הרבה רוע בעולם, שואל מישהו סביב השולחן. זה \עלה 'במקרה' גם בקבוצת הלמוד הקודמת לפני שעה… שאלה טובה, כי הרי אין אנשים רעים במהותם, הלב תמיד טוב במהותו, האדם אוהב טבעית. אלא ש לא במקרה, באים דברים שקשים מדי או שנעודו להיות כאובים קשה מנשוא כדי לשגר את התהליך לדרך. המצב הטבעי הוא אהבה ואליו אנו רוצים לחזור. אז איך זה שיש כל כך הרבה רוע ונפרדות? כי כך מתהווה מתח רב, נכון והכרחי, בין הניגודים, שאותו אנו מנסים כל חיינו להביא למצב הרמוני… חיים בתוך דפוסי עומס שנועדו לחזק יכולתנו לשרוד ולאפשר תהליך של ריפוי, שהוא מהות הקיום העולם, בעזרת מהות טובה מיסודה, אך רדומה. אנו נולדים כבעלי חיים ותו לא, ומשם מנסים להתאנש בעזרת הבנות יעקב, עד כדי מנשה ואפריים.
קודם כל חיים, שורדים. על זה הדגש בהתחלה. לתפוס מקום דרך מאבק, קריירה, הישרדות. זה תמיד מרכב כי להלכה צלם ה' תמיד נמצא ברקע.. נאבקות בו חוויות שהאדם שומר בזיכרונו כעל אוצר בלום, את אלו שהיו קשות מדי לעיכול. הוא שומר כך עד שיוכל לעכלן? לא, מדגיש נדב -לא זאת המטרה, אלא הן משמשות חומר בערה לתהליך כולו.. .אין צורך לרפאן, הן יירפאו מעצמן כאשר יושלם התהליך . . זנ עובד כך, מסביר נדב, שאם נשך אותך נמר בגיל שנה, או ננטשת על ידי אמא בגיל חצי שנה, בגיל במוגר יותר עקיצה של ייתוש תעלה את הטראומה הזו לשדה ההכרה לשהיה עימה. או אם אהובה לא באה למפגש מיד תעלה אותה נטישה לךהתמודדות טובה יותר הפעם.. כך תתעורר נוכח הכאב המוגבר והלא פרופורציונאלי, תתעורר לחמלה וקבלה של עצמך, ולא תזדקק עוד למנגנון ההישרדות העצום הזה ששירת אותך עד עכשיו.
הרי אנחנו נולדים עם עורלה על ליבנו, עורלה מגוננת. רעלה שכזו. אותה בעצם מלים בעת הברית, זו היא המילה. המסך חייב להיות מוסר כי הוא חוצץ בינינו לבין בורא עולם .. ואז או דרך תורה או דרך יסורים, אומר בעל התניא.. יקרה התהליך של התיקון . אבל התהליך לא יפסיק למשוך לכיוון המילה , הסרת העורלה כי אין בלתה, אין תהליך אחר. זה התהליך!
בלידה אין פרידה שלמה מהילד אלא נפרדות חלקית, כשהעורלה היא הכרחית בתחילהה כהגנה בפני חוויית יתר ולתת לנו תפקוד נפרד בעולם לתפקד בקיום נפרד , לבנות את הנפרדות כדי שיהיה קיום גשמי . .
הרי גם בגשם הענן הופך לטיפות נפרדות כשהוא מתגשם! צורה נפרדת בהרבה הרבה. זה הכרחי בעולם הגשמי, הכל חייב נפרדות. אחכ, אחרי שבנינו את המבנה הזה בנפרדות, מגיע הזמן להכניס בו בינה. כלור מ לבנות לו מרחק ומידה נכונים של הפרדה, ולא סתם התעופפות שורדת. איך מכניסים בינה בכל זה, איך מאזנים את ההישרדות עם 'ואהבת לרעך כמוך'? זו כל האמנות של התהליך הגדול –לאזן הרמונית! כן, איך מתאפשרת הכנס החמלה? זה הדבר הכי קשה.
אתם זוכרים, מי שזוכר, שבורא עולם אומר, ואהבת את ה' אלוהייך בכל נפשך ובכל מאודייך.. כל בוקר אומרים. ומול זה –לא תעבוד אלוהים אחרים, לא תשתחווה להם, לא תשמע להם.. אבל לא כתוב בשום מקום שלא ת א ה ב אלוהים אחרים!!!. למה? איך זה? לא תאהב? זה לא כתוב. אין איסור.. התשובה נעוצה בהבנת האהבה. כי מה זאת אהבה?
משהו במהות של האהבה לא מאפשר לה לתהקיים באהבת אלוהים שהוא לא יהוה. אי אפשר לאהוב אלוהים אחרים, כי האהבה לא יכולה להתממש מול אלילים, זה תרתי דיסתרי! אין אהבה לכסף, יש צורך לספק יצר. אי אפשר לאהוב חפץ או כסף..
כל כך כי האהבה מתאפשרת רק בחיבור בין האדם ובורא העולם. רק שם יש מקום לאהבה.. כלומר האהבה מתאפשרת רק כאשר מתגלה לנו הניצוץ האלוהי שבנו ובזה שמולנו.. אם אין ניצוץ, מהות אלוהית –אין האהבה אפשרית!!!
כי אהבה זה קיום זרימה הרמונית פעילה דינמית!! לכן אין צורך שיהיה כתוב לא לאהוב אלוהים אחרים, כי זה פשוט לא אפשרי. לכן איפה שיש אהבה – שם יש ניצוץ של ה'. לכן יש לדעת שאנו באמת באהבה רק כאשר מתגלה לנו הקיום המהותי שלנו. כאשר אני פוסל את האהבה ככבלתי אפשרית עקב כאבי העבר, ומוכן לאהוב רק את כלבי – אני מכחיש את הקיום המהותי של האחר, המועמד הפוטנציאלי לאהבה..
אבל לרב ישי\ חציצות בינינו ובין המהות הטובה שלנו. יש המרשים אהבה גשמית בלבד =מין, אבל פוחדים מאהבה שלמה. כי מה אוהבים באמת בילד שלנו, למשל: שהוא מלא הומור? ואם יהיה עצוב כבר לא נאהב אותו? לא אמור להיות תנאי לאהבה. אוהבים כי אוהבים. האהבה אינה תלויה בדבר, כי אחרת בטל הדבר – בטלה האהבה..
מה חוסם את דרכנו לראות את המהות ולהתחבר עם האלוהות? העורלה, זו שעור-לה, שמכסה וממסך. ממה עשויה העורלה? היא עשויה עומסים! זה מה שממסך – חוויות שהיו –בכוונה- קשות מדי לעיכול… ועל מה יושבים העומסים האלו? על חוויות שהיו קשות מדי לעיכול. עומס זה חסימה -ומשהו בזרימה נחסם אז.. למה? כי יש שם חלק שלא מקבל מקום.. הבנו.. חלק שאין בו מהות אלוהית עדיין, שנתקע בגשמי, שלא עוכל עד הסוף…זהו חלק שנמצא בצרותו כי אין לו מקום, הוא מצרי, אלילי, הוא על תנאי.. הוא מהווה חסימה לזרימה הכללית ומשפיע על האורגניזם כולו.
אלו בדרך כלל חלקים שסותרים הישרדות – רוצה נדב לומר –זוהי חוויה מטלטלת ומערערת את מערך האורגניזם, זהו גיל המקור של הישרדות.
מצד שני זו חוויה אל מקרית בכלל ששמה שם ההשגחה כדי שיתחיל המסע הגדול של הישרדות, עבדות מצריים וכו, שרק בסופו אפשר באמת לצאת מעבדות לחירות, כלומר היא טומנת בחובה פתח לשינוי אמיתי, להתמרה כללית. לכן לא במקרה ברגע זה של ילדות החוויה קשה מדי ולא ניתנת להתמרה, לעיכול, והכל נעצר על תנאי במצב הישרדותי. לשמל התנאי הוא התהנגות נלוןזה של ריצוי אשמה בושב כוחניות כווכ, או מחלה גופנית חוזרת או מתמשכת.. כך מוקדם מאד נבנה מבנה ענק של הישרדות אשר מאפשר לא לעכל לא לקבל לא להטמיע את החוויה, אאל בעוד 400 שנה, בזעקה גדולה…..
זהו בעצם מאבק ארוך בחולשה ההיא שנחוותה כדי שחס וחלילה, לא תאכל אותנו, לא תגמור את כוחותיינו.. כי יש תמיד איום של אפיסת כחות בעיכול שלה.
לרב אלו החלקים הנקביים שלא מקבלים מקום. אלו חלקי חידלון, העדר (אמא וכאלו..) שמפחידים אותנו פחד מוות . .ושלעכל אותם יהיה קשה מדי.. (צעקה צרודה: לא!!!!)
כך נדב עשה בזמנו סנאפלינג של 120 מטר, בכל נחל אפשרי, חבל על הזמן, רק כדי להוכיח שהוא לא פוחד משום דבר. . להוכיח לעצמו שהוא לא כמו אימו החששנית על, הוא לא פוחד מכלום!!! כ זה היה לו כל כך חשוב , להיות 'לא אמא של נדב', עד שנהייה כזה, פאר אקסלאנס. אבל האם היה הוא נדב? אז עוד לא…
תבינו – בהתחלה אנחנו חייבים לנעול תרתי משמע את חלקינו החלשים הפגיעים החשופים – לנעול בכספת ההישרדות ולשים לרגלינו-הרגלינו מנעולי נעליים כבדים. אלו (מנ)עולי הברזל של הכספת. רק חשוב לשמור את המפתח, לא לאבד, כי פעם נרצה לשנות את כל זה! נהיה חייבים לחזור ולהוציא ולקבל את החלקים האלו, המודחקים, הזרוקים לבוץ הנפז = לנקותם, למרקם והתמירם למנורת מקשת הזהב.
לאשה יש לגיטימציה להיות זקוקה לעזרה, כי חלשה וענוגה היא. נשים תמיד היו וןייהו קרובות יותר לעצמן , מכילות יותר מעצם טבען, ויותר קל להן לעשות דרך. לכן הן לא לומדות תורה היא כבר בתוכן, ייעענני .. אבל נודה, יש גם גברים שככה ניגשים בחמלה לחיים, ובקלות מושים אחרים. הכל תלוי בכמות ואיכות האהבה שקיבלנו בילדות..
פחד בא מחוסר הבנת לב, מחוסר אהבה מספקת. וזה בסדר גמור! אלא שאז במשך החיים יש תהליך הבשלה ארוך שרק בסופו ייתאפשר אולי, לטפל במקור הפחד. זה יבוא במועד הנכון, לא קודם, שנאמר: אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד אשר תחפץ = עד אשר תהיה מוכנה להתגשם כחפץ, בגשמי.. עד שהיא מוכנה לקבל צורה גשמית משהו. רק אז אפשר יהיה לראות את החיוביות שבכל דבר. זה כשהברלה יוצאת החוצה, האהובה . כי הטבע העמוק שלנו הוא להשלים את החסר.. זה טבוע בנו ארכיטיפאלית, זוהי הטוביות הבלתי מותניית. כל חלל רוצה להתמלא.. אחדות הניגודים . . וכו.
תפקיד המהות הוא לתת מקום לחלקים שעוד לא מצאו מקום, לשבת, לשבת, לשבת ולקום, אחרים לגמרי… …עד אז מובטחת דרך רצופת מאבקים, סבל וכאב, עד שנחפץ. מכות מצריים, עוד ועוד ועוד, הן כי פרעה מלך ההישרדות הביינתיימית מאפשר הישרדות דרך המכות . זהו האני הארצי גשמי שחוטף עוד ועוד מכות –עד שיהיה מוכן להתעורר ולהבין שיש כאן חלק שלא מקבל מקום! הסבל מעיר אותנו לזעוק – הצילו!! אי אפשר עוד ככה , הצילו! ההישרדות הפכה יקרה מדי…אל מי פונים, אז? לה' פונים . המציל, ובפולנית BODJE MUI !!! זהו רקע התפנית בדרך אל ההסכמה לקבל ולא רק אני אני אני , כדרך הקיום היהיר שלנו. זעקת אמת תביא אלוהי אמת לעזרה. להוצאה מהעבדות, ביד חזקה ובזרוע נטויה עצם הזעקה כבר עושה חצי דרך!!!
אז את לומדת את סוד הזרימה בחיבורים, שלא בכח הישרדותי. זהו סוד האהבה…! לכן אין לאהוב אלוהים אחרים פשוט כי א י ן ש ם ז ר י מ ה –אין שם אפשרות לאהבה.
במצרים יש היאחזות איתנה של בינתיים. כאן יש ללמוד את השיעור החושב ביותר –איך להרפות דווקא במיצרים! אבל מתי זה אפשרי? רק אחרי כשהתעייפת כבר… כמו עשיו. תינוק, שתפס התקף בכי נורא, עד מתי יבכה? . עד שנישאר בלי אורי, נוסח BREATHOLDINGSPELLS . מתי ישוב לנשום? כאשר יתעלף באפיסת כוחות . הנה לך תרגיל ממחיש. בלי מאמץ שוב ינשום אז.. כי שהה עם המיצר.
המהות מייצרת מאבק בכוונה, עוד ועוד, עד שאנחנו מתעייפים ומעדיפים לעצור ולהיכנע, להרפות ולגלות את החלק שלא קיבל ולא מקבל מקום, שצורתו עד עכשיו היתה מוסתרת על ידי שכבות ההישרדות, עם כל מיני הסחות דעת – ברגע שמתגלה צורתו של החסר – מקום של חסימה נפתח ומשתחרר!!! זהו סוד הבריאה של הצורה והיכולת להכיל במבט. כי אז החלק קיבל את מקומו ולמד את מידתו, וחזר להיות חלק מן המערכת הזורמת , הווא נופל אל מקומו בפאזל הגדול של הקיום, והכל שוב זורם. .
המהות מנהלת מאבק מתמשך שנים סביב החחלק הזה שב זמנו אל קיבל מקום כי היה קשה מדי לעיכול, ולא בכדי, לא במקרה, אלא כחלק מהדרך. בעתיד נהייה חייבים לתת מקום לאותו חלק – הלא הוא חולשה, בושה, חוסר ערך, כעס, אשמה… כל מה שהסתרנו והחבאנו בתוכנו . חלק כזה שב אל מקומו בפאזל הגדול של יורת והחלק הבא, היתום, מוזמן.
זה תמיד מאבק על מקום – על ה'. זה ה' הוא המקום… אין סיבה אחרת למאבק. . כי מה הוא המקום=ה'? הרמחהניה שלמה בין ננגודים. אז החלק שיאן לו מקום חסרה לו הרמונהי בתוכו! בין ניגודיו שלו! . כל גילוי של החסר הזה בניסיון להתמודד איתו ברגע החוויה המתקבלת עלול להיות קשה מדי ולסכן את קיומו שלך הילד. לכן מיד מופעל מנגנון ההישרדות המגשים בשטל מצב הפוך ומאזן על תנאי:
כדי להסתיר חולשה מורשת מאמא, האדם (נדב, לדוגמה ינסה להיות חזק מאד במציאות. החלק החלש שבתוכו לא יקבל מקום . . האדם חש אשם וחסר ערך? הוא ינסה לרצות ולקבל את ערכו מהסביבה שכולה התפעלות ממנו.. (מוכר לך, מיכאל?) כי הערך העצמי לא מקבל מקום בתוכו, להיות אמיתי. מהות הערך התרוקנה ממנו, וכל ערכו ונהיה תלוי באישור האחרים .ולכל חלק שלא מקבל מקום יש שובל של הבנות אשר מבקשות להקל על חסר המקום מקום – הבנות אשלתיות אשר מחזקות את המאבק ואת המצריים שלו. הוא מסביר לעצמו למה הוא ככה, וזה בסדר: .כי לא אוהבים אותי, כי אמא אמא אמא, ואסור שיגלו שאני בעצם לא יודע כלום…
כל זה מתוזמר על ידי המהות, כל רגע של התהליך. כי התהליך קורה בו זמנית בשני כיוונים מנוגדים לכאורה – ההפרדה והתרחקות מהכאב שמאפשרת ההישרדות, ומולה התקרובות לשם זרימה הרמונית, כאשר ייחפץ.. והחפיצה היא בעצם ההגשמה, קבבל הצורה כמו של ח פ ץ , צורה של החסר, של החלק ההוא שצורתו עד עכשיו טושטשה (בצדק, כי היה נרוא מדי להביט בו ,בכאב, עד עתה) , אבל שכעת כבר התחזקנו מספיק וזה נהיה אפשרי. ..
בין שני כיוונים אלו בסוף יימצא המרחק הנכון . שהרי כל תא בגוף יש לו חלק גשמי וחייב קיום גשמי , כך יש לו דופן תא וחייב לשמור על עצמיותו הפיזית כגשמי. אבל איבר לא יכול להתקיים בלי קשר עם שאר התאים , שאז בסוף יש חסימה פיזית ונוצרת מחלה.
התיקון הבינתי בא מצמיחה מחדש מול כאב שעתה נהיה ניתן להכלה בכייף, והופך לזיכרון פשוט בסל הזיכרונות, בחמלה. הוא אז מקור צמיחה.
השתייכות באה רק דרך הסכמה לקבל, כי אנחנו בעצם כלים. דרך הזרימה שבכלי שאני, אני משתייך. קבלה ונתינה זה משם, הקיום שופע נתינה. אם אני לא יכול לקבל לא תהיה התשייכות!! .העולם מקבל אותנו על פי צורתנו וכך אנו מתיחסים אליו. . החוויה של את העולם אלי היא 1 ל1 ל על פי יחסי אליו.
כל זה למה? כדי להביו שהאהבה מתקיימת בחיבור עם הבורא. לכן אחרי היציאה ממצריים מה מראה לנו שאנו בכיוון הנכון, מעבדות לחיות ? כי תעבדו את האל על ההר ה ז ה ! הר חורב, כמו אצל כרגע משה מול הסנה – ככה תפגשו אותי! זו הדרך היחידה לפוגשני! בדיוק בזה החיבור ובזה הדיאלוג עם ה' – ככה זה יהיה עם בני ישראל. זה ההר זה המקום הרוחני שגם אתם בני ישראל כולכם תעבדוני לפיו, ובו.
כי ההר הזה הוא מקום הדיאלוג עם ה'! והדיאלוג איתו, מערכת יחסים איתו, להיות בזרימה מולו, עם המהות , עם הטוביות, זה כל העניין! כל מערכת אוהבת זורמת כך בהרמוניה שלמה. ולומדים דרך זה – איך אני יוצר מערכת יחסים אוהבת עם עצמי המהותי רוחני.. ועם סביבתי, בהכרת המהות , עם העולם, – איך מערכת אוהבת בחיבור עם הכל, עם בורא עולם!!!! בהשתייכות!
יגאל הכי קרוב כי הוא ב ג א ו ל ה -לנגוע ב ה'!! אתה יגאל כבר נוגע. מגע זו ההתחלה, משם מקימים מערכת יחסים דו כיוונית .
מיכאל – האם החלק שאין לו מקום קטן, או המקום גדל בשבילו? איך זה מסתדר בסוף? נדב – זה לא גשמי, זה חלק שחסר מקום ב ת ו כ ו, בפנימיותו המהות לא שוכנת כראוי, המאבק הצר המקום בתוכו בו אמורה לשכון המהות ההרמונית… כאשר הוא מקבל מק3ומו זה כי המהות הצליחה לשכון בו מחדש –נוצר בו מקום בשבילה מעצם מהותו הבינתית כעת !! המהות תופסת מקומה בתוכו, המיותר מתגלה כמיותר והופך להיות עלה שלכת בלבד, והארנגיה שהושקעה עד עתה בהסתרה ובהישרדות – מופנית כעת לשליחותו המהותית של האדם!
חלק שקיבל מקומו, נפער בתוכו מקום, כי חזר למידתו הטובה, נע על הציר לכיוון הגשמי קצת ו\מקבל צורה, ואז המהות של הרמוניה בין הניגודים שווה לפעול בתוכו בין חלקיו = מצא את מידתו!!! הבנתי.
אבל למה אבד מקומו מלכחתילה? אה, שאלה מצויינת. המאבק, אומר נדב.. אבל מדוע נוצר מאבק בתינוק תמים כתינוק בן יומו? כאן מיכאל בא עם התזה שלו, שתינוקי חווה חוויה שהיתה קשה לו מדי לעיכול, וז ניגרר לממלכת ההישרדות הזו. אבל נדב לא לא לא מקבל, (עדייו..) א.. מדב טוען שכל זאת ילדה המהות כ ד י שיהיה מאבק, והישרדות ובסוף תהליך ריפוי.. נכון! אני רק מוסיף את החוליה של חוויה קשה מדי.. קיבוץ… בסדר.
ואז, למשל. תינוקי החל להיות בכיין, כך שורד. אבל אם להיות ילד בכיין זה משהו שלא מקובל בקבוצת הילדים אתה תימנע מבכיינות, שלא תקבל מקום, וכל העסק מסתבך בדרך האמורה. . אם כך, נדב, האם אלו תכונות מולדות בי שמתבטאות בהתנהלות שמהר מאד תהיה קשה והמקום יגרע מתוכי? וזא אקדיש מאמצי כדי לשרוד בחברה, בעולם!! ? בדיוק. מכאן הכל מתחיל, מדרכי שלי. שהיעא תמיד טובה -אבל לפעמים שמה לי ההשגחה מכשולים, רק כדי להתענג על תהליך הריפוי הצפוי… מנוולים…. האם אמשיך לשאת חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו? או אם חמוש אצא מול ים היסורים….. רגע החימוש הוא הרגע בו מתהווה צורה ברורוה לחלק חסר המקום, לחוויה המוסתרת שבגללה מקומו ניגזל ממנו.
אז אם אני נטוש חסר ערך ומנסה לכסות על זה בכל דרך – המקום חסר הערך, הכאב, הרצון למלא את החסר אובד = מאבד צורתו הברורה, אובד בתהום הנשיה של הנפש, מודחק – ועד שלא אעלהו משם הוא ימשיך לשלוט בי דרך הישרדות!!! לכן תן מקום ושהה עם התינוקי הזה הנטוש, בדיוק בדיוק בדיוק!!! חוש איתו איך זה להיות נטוש, חסר ערך, אשם. כל אלו רגשות/זיכרונות שחייבים לקבל מקום כך שהמהות תתגנב חזרה אל תוכם. פשוט כי התגלתה ונחוותה צורתו של החסר – כך שמקום של חסימה יכול כעת להשתחרר.
כך, יעקב ובניון יורדים מצרימה, לשבור שבר, כי הרעב בארץ, אין מספיק אנרגיה להמשיך בתהליך בו דיברנו כרגע. כל אחד מהם יורד למיצרו, אף כי הסיבה המיידית היא חוסר אנרגיה = לתהליך הבינתי… אבל כל אחד יורד למיצרו ההישרדותי כדי לא לנגוע בכאב, כי פחתה האנרגיה גם להמשיך בהישרדות הנוכחית הרגילה. לכן עבדות מצריים נעשית הכרחית. היא כמוש לב של החמרת ההשקעה בהישרדות עד אם תבוא הזעקה. לכן נהיים לעבדים. גם יוסף שלא יכל לשרוד כבעל חלומות כנען, ירד.. כולם יורדים כדי להתחזק מהגורם המחליש.
פרק ג, ט
ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, גם ר א י ת י את הלחץ שהמצרים לוחצים אותם. וגם ש מ ע ת י – באה אלי זעקה… לראות לחץ.. מוכשר, הבחור! ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא עמי ממצריים חד וחלק! מי הם בני ישראל אם לא חלקי הנפש, חלקי הקיום הנפשי, של העם, של האדם השורד – הוצא אותם מאין מקום – למקום! בכל חלק שיצא ממצריים שותפים כמובן כל בני יעקב, כל חלקי הנפש.. בערבות הדדית. כמו שהיציאה ממצריים היא תהליך בלתי פוסק של הנפש, כל חייה, אבל בקצב משתנה. כאן היציאה הסמלית היא בבת אחת .
ויאמר משה -מי אנוכי כי אלך לפרעה להוציאם ממצריים? מי אני מול מעצמת ההישרדות הענקית הזו הטבועה בלב כל איש מהעם? לך כי אני אהיה עימך! וזה לך האות שהדרך נכונה ואף תצלח – שתעבדון את האלוהים על ההר הזה, זו תהיה ההוכחה למה זו הוכחה? כי ההר הזה הוא חוויה רוחנית, תחושה של אור, כמו כרגע אתה משה מול הסנה – הם יחוו אותו דבר!!! כך תהיו בדרך הנכונה! אבל למה זה יעזור למשה עכשיו, מה שיקרה אז? כי ז ה נותן לו עזוז ועושה שכל פעולתך כל הזמן היא כשאני איתך בכל רגע, במובן העמוק.
טוב, כך משה, אבל ישאלו אותי מה ש מ ו ? מהוהא החלק הרוחני של המעשה שלך שנותן תוקף לכל העניין (שואל האדם במהותו את הבינה המתדפקת…) והאל אומר –אהיה אשר אהיה, זה שמו המדהים של השולח. אהיה שלחני, אמור להם. כלומר –זהו מסר מהעתיד היחיד הנכון להם!!! בכל הקטע הזה יש ערבוב של עבר ועתיד, אין זמנים אלא הכל קורה בו זמנית, שזו תכונה אלוהית בשם יהוה, כשההווה מפנה מקום לעתיד שכבר קרה בעצם בעבר. . שחייב לקרות כך ואל אחרת.. השילוב הזה הוא העיקרון הרוחני של הבינה שהיא נצחית.
כה תאמר – אהיה שלחני. מן העתיד אני בא האהיה – אני בא אליכם בשליחות העתיד . בשביל באתי, ולא בגלל. באתי למשוך אתכם בשביל הנכון אל העתיד היחיד הראוי להתעתד אליו.. הליכה בשביל הבינה.. כל מה שקורה זה בשליחות העתיד = הכל לטובה.. יש תכלית, יש כוונת מכוון מאחורי כל מה שקורה במחיצתי.
לכן, אם תלכו איתי בקרי, והלכתי אתכם בחמת קרי.. כמו בקורונה כעת –קרי פי 77, וזה בדרך… בינו, בוערים בעם, וכסילים מתי תשכילו : הנוטה אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט.. שוב השילוב הזה של שמיעה וראיה, שהוא השילוב המנצח לקליטת חוויה ועיבודה הנכון!!!…
ההבנה הזו מסביר ה לנו שיש כוונת מכוון והכל קשור. כל כך מדויק. כי בלי זה הכל שרירותי בא בקרי ומאבקי נורא, תגובתי ללא בחירה. רק אם שדי כוונת מכוון שי לי גם זכות בחירה מחדש!!! והרי לשם אנו רוצים להגיע בתהליך הריפוי הגדול: כאשר אנו נחושים, כאשר אדם נחוש – הוא חוזר למקומו האלוהי בין גשמי לרוחני וזכאי כעת לבחור האם להגשים רק את ההישרדות הגשמית, או להשתמש גם בחלק הרוחני דמיוני משלי – וכך למשול ביצרו. אכן כמו אותו תינוקי שהיה רגיל לשלוט בבית, אבל בגן הילדים נאבק בגננת, יתחזק בחם והאהבה והומאופאתיה וזא יוכל למשול ביצרו ולשלוט בדמיונו במקום להגזים במציאות.
אהיה אני בשליחות אהיה וברור ושזהו תהליך עתידי. שהוא א י ן ס ו פ י !
הסבל בא כאשר את סותר את קיומך כי לא מקבל עצמך הכואב אלא בורח משם, מסתיר, מדחיק. לזמן מה זה בסדר, כדי לאסוף כוחות, כמו אברהם ופרעה. . אבל כדרך חיים – רע מאד… זו דרך לא מדויקת הדורשת ממך להיות אלוהים של עצמך ממש..
על כן כה תאמר –אלוהי אהיה שלחני אליכם. זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור – אלוהי אבותיכם. מי זה אבותיינו? מולדיכם! הם נתנו לנו חיים והציאונו מן הכח אל הפועל. וזהו אלוהי אבותינו .אז מהו תפקידו? לתת חיים!!! ולהוליד הבנות בינה!! להוליד עוד ועוד הבנות שתתגלנה ןתיוולדנה בצורה אישית: כל אדם שנולד הוא מעשה ה' בכיוון בינתי אפשרי!!
אבותיכם הולידו אתכם, ואם אני שלהם אז אני גם שלכם, האלוהים, נכון? אתם בני!! טוב, נכדי.. בואו היו לי בנים ממשיכם!
יש פה חסד גבורה תפארת = עם הנפש העילית, שרוצה לשוות צורה בינתית עם ה'. זה תחת שרביטו שנולדה הנפש העילית. בני, אני ה אלוהי הבינה ויודע תמיד שיש בכם הבנה המחכה למימוש!
לא פשוט לחכות. נדב בגיל 16 התפלל להיות כלב!! אלוהים, אנא עשני כלב. הוא לא צריך לרצות אחרים, ללמוד, להכין שעורי בית, הכל פשוט, רק לכשכש זנב ודי.. אבל זה לא להקלטה. רצה חיים פשוטים בלי עומס רגשי. או ציפור גם.. בסוף נהיה ציפור דרור בחייו, כשלעוף רצה ולקח קורס טיסה בגלשן ואף המריא גבוה גבוה. אבל מה הסתבר? זה נורא גבוה! הספיק לו. החליט להסתפק בתעופה פנימית..
לך ואספת את זקני ישראל. ה' נראה אלי .. פקוד פקדתי אתכם במצריים ואומר אעלה אתכם מעוני מצריים אל ארץ כל העממים הידועים, כדי לעשות תהליך שבסופו תזובו חלב ודבש.. וישמעו בקול משה!!!
ואני ה' אכה מצריים בכל מיני, ובסוף יישלח אתכם. אף כי לא ריקם תלכו אלא שאלה אשה משכנתה כלי כסף = לנצל מצריים עד הסוף! נשמע נורא, נכון? אבל בעצם הכוונה הא להבטיח שהאנרגיה שהשקיעו בעבדות תבוא איתם. וניצלתם את מצריים. מהצל שלהם תביאו מלקוח אנרגטי.
והנה לך, נש, אמצעי שיווק: אז נותן ה' סימנים והמטה שביד משה הופך לנחש , ושוב למטה : כףך הוא מדגים לו תנועה על הציר הגשמי רוחני. אות ראשוןזה גם על הנושא של מוות לחיים.. ההבדל ביו נטיה קדימה שזה ללכת בתהליך לחיים, לבין נחש שזה ההפך מהתהליך.. בעצם גם וגם. כך משה מתחזק וגם לומד לנוע על הציר הזה שזה נורא חשוב למנהיג, בעצם לכל אחד.
אות 2 – היד המצורעת היוצאת מחיקו, והנה כבר לא. זהו ריפוי שהוא יכולת אלוהית, להרפות מהמחלה .
אות 3 – קח ממימי היאור ושפוך ליבשה, והנה הם דם על היבשת. מה זה? הנפש היא דם והדם הוא הנפש ומשה יכול לשפוך את נפש מצריים על היבשה אם לא יזהרו… ממש לא.
אבל משה לא משתכנע כי הלא יש שם צורך בדיבורים, והוא כבד פה ולשון. חושש . עקשן. אבל יתכן שהוא צודק במובן שהוא עוד לא יודע לדבר ול ה ס מ י ל במילים . שהוא עדיין עובד בפרך כדי להפיק משפט.. . . וה': מי שם פה לאדם, שואל ה'. לא אני? אני ה'! אז די לבלבל את מח. לך כבר, ואני אשמור את פיך והוריתיך אשר תדבר. אבל משה עדיין מהסס. אולי לא? מה דעתך, ה', שתשלח נא ביד תשלח?. כאן ה' כבר מתרגז –הנה אהרון אחיך מדבר נהדר – הוא יהיה לך לפה ואתה לו לאלוהים !! הווו, זו אמירה מעניינת. הבה נבחן אותה: האם אהרון כן יודע להסמיל יותר ממשה? ממש לא –הוא יודע יותר טוב ביחסי ציבור וקשר עם ההמונים, ושיווק, כפי שנראה אחכ בסיפור העגל.. אבל הקטע זהזה של דיבור מרכך שווה לכל נפש הוא באמת חסר אצל משה הנביא הזועם. ה' הרי מתעבר בך, משה, ה' עובר בך ואל אהרון יגיע דרכך, שאפילו אהרון חייב תיווך מול האלוהי.. אל דאגה. הכל לטובת עם ישראל, העברים . והמטה אל תשכח, תיקח ובו תעשה האותות..
יתרו מתיר לו ללכת חזרה לעמו, כי מתו כל מבקשי נפשך, היינו הלכת דקיהמ מתקופת הריצוי הנואש. . ועל החמור שב ארצה מצריים . על החומר..
ויקח המטה – ראה, משה, כל המופתים נביא לעשות לפני פרעה, אבל הוא לא יסכים וזה בסדר אני אכביד ליבו כי ההישרדות חזקה כמעט מכל דבר אחר! . ואתה גם בני בכורי ולכן נושא עומס מיוחד. ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש להמיתו.. ברגע האחרון ציפורה כרתה עורלת בנה ןהצילנ את משה מה קהה כאן? ואמרה: הנה חתן דמים אתה לי.
בעצם משה כבר היה בדרך למצריים וה' בדיוק אמר לו, תראה מה אני אעשה לבנו בכור של פרעה.. אבל מסתבר, שבעצם בנו בכורו של פרעה הוא משה, שעדיין נמצא בעצמו בפרעה – גם גר וגם לא נמול!!!
למה רצה ה' להמיתו? כי כך עובדת המהות, כאשר מישהו נמצא בפרעוניות, כדי שייוולד מחדש, שיופעל בנו מנגנון החיות, התהליך, הבינה. ה' רוצה להמיתו כדי שחלק נוסף ייוולד בו בבינתית… רק כך נולד בנו עולם הרוח, מול סבל החיים כשהם ניגוד המוות, היא הבינה. המוות שם כדי שניגודו המשלים, חיים, יעגדל ויתעצם, עזר כנגדו.
כדי לקבל חיים מורידים עורלה, אבל בעיקר. ציפורה מלה הבנתו הבכורה כדי שיהיה במולות . רק במצב מולות אפשר לתקן, כי רק אז מופעל החוק האלוהי כדי לתקן את דרכו של הבנתו הבכורה של משה, גרשום = מקום לתיקון הגרות. גר זו הבנת הנפרדות. את זה רוצה משה לתקן.. כך היא ההבנה הבכורה שלו, שלנו, הנפרדות, בהתחלה, כך אני לומד להיות אחר מהורי.
ציפורה ראתה כל זאת ממעוף ציפורה ולכן מלה אותו מיד! במלון שם גם מלים.. כך יירפא מהבנת נפרדותו וייפרד ממנה ויתחבר להבנה של חיבור וזרימה = אהבת ה', בבינה, שבלעדיה אין לו מה לרדת מצריימה אל עמו. כל מה שחסר במשה הצעיר, עכשיו מתמלא. = גאולה. משה לא יכול ללכת להוציא את העם מהעבדות כאשר הוא עצמו עבד. זה לא יילך!. אם היהנישאר עבד, בסוף היה אורמ לה' – אני בעצם לא משתייך פה, אולי פרעה יתרצה בעצמו… אני לא הולך עם עם העבדים הזה.. לא משתייך, אני גר.. אבל הוא כבר אחרי הסנה. ועדיין זקוק למולות לממש עם את הבנתו הבכורה. הבנתו הראשונה כאשר ברח בכלל למדיין.
לבנו השני קרא אליעזר.. כי עזרו ה'. . מתי תשכב לישון.. אפילו עם משה ה' עובד בתהליך כי גם הוא רק אדם , כל אדם הוא, שחייב לעבור השתייכות ואמונה ונתינה.
חתן דמים – מה זה חתן = שותף דרך דמים= פחדי נפש, רק אם נגע הוט בדם – אז מולות אפשרית, כי חתן הוא תמיד צד בזוגיות בדרך להרמוניה, ל א ה ב ה. . שבת שלום!
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 