אחרי סיפור דינה, בה למדנו על מגבלותיו של יעקב בענייני עשייה נקבית, הוא נשלח להתחיל מחדש בבית אל, שכזכור לוז היה שמה מקודם – כך בחיים, בין לוז לבית אל אנחנו נעים. במשחק החיים יעקב עלה על נחש/חמור אונס, והידרדר חזרה למשבצת בית אל, להתחיל מחדש . אין דבר יעקב, בהצלחה לך , אחי! כך כל המשפחה הגדולה הזו יורדת עם יעקב לבית אל, כאשר אלוהים מברך את יעקב להמשך טוב בדרך החדשה ישנה.
רחל בדרך מבית אל אפרתה יולדת את בנימין. היא מתקשה להבין איתו, כשהמיילדת מודיעה לה, גם זה לך בן – הבנה חדשה, זכרית, וקשה לה מדי. היא מתה בלידתה – בן אוני היא קוראת לו.. ובנימין קראו אביו . יעקב עושה לה מצבת קבורה היא קבר רחל עד היום הזה.
הכל מוכן להמשך הדרך. ויבוא יקקב אל קריית ארבע היא חברון , שם יצחק מת בו 180 שנה – כי לא ירד מצרימה. קברוהו במערת המכפלה. יוסף חי 110, יעקב 147. אברהם 120.. – יצחק 180 זה ח "י, כולו גבורה . בעצם מתוך שלא לשמה הצליח לעשות שלום בין עשיו ויעקב. עשה דרכו בעיניים כהות אבל עשה, איפשר את הרמיה ההכרחית, איש טוב שכמוהו.. …
פרשת וישב – פרק לז, וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ואלו תולדותיו – יוסף בן 17.. כך הוא, בן הזקונים אף כי בנימין היה הצעיר. אבל המלה זקנה – ז ק נ ה מהי ? היא כל מה ש ק נ ה אדם במעשיו הבנתיים לרכושו – זו הבינה שקנה בימיו. הנה היא מוצגת בזקנה כשהיא ביטוי של בינה, ככל האפשר.
חכמת הזקנים, בינת הזקנים, ובזקנתו אומר האדם את זה קניתי בחיי ואני את זה רוצה להעניק לכם בני. אבל את החלק הארי הוא מעביר בעצם מותו!! גם את רכושו הגשמי המתחלק בין בניו, וגם את זה הרוחני שסוף סוף מותר לבנים לאחוז בו בלי המחסום של החלק האדיפאלי..
יוסף היה בן הזקונים הרשמי נושא הבינה אשר ימשיך דרכו של יעקב, הוא התולדה שלו, ובכך הוא בן הזקונים. ולא בנימין. שוב, לא הסדר הכרונולוגי קובע אלא סך התכונות הבינתיות המתאפשרות לבן.. ויוסף ראוי, לכן כתונת פסים נתן לו סימן לבינה עם השחור לבן של ניגודים בין לבין.
יוסף היה בהבט של בינה אפילו שירד לעבדות באותו זמן, כי בתוכו החוזקה המולדת אשר תגיע לבינה בסוף , עם בוא השלום עם אחיו.
מי שעובד קשה בכיוון בינה הוא יהודה אשר עובר את ההתמרה שלו, עם תמר… שצדקה ממנו ועשתה בו התמרה אמיתית של יצרו, מה שמכשיר אותו לגשת בבינה אל יוסף ולמצוא נתיב אל ליבו ולעשות שלום במשפחה, מצווה גדולה. ריפוי אמיתי.
ברקע הרעב בארץ כנען שם התהליך תקוע ויעקב שולח בניו מצרימה לשבור שבר – לשבור את התקיעות הזו בזרימה דרך התחזקות מהגורם המחליש, אבל מה לעשות.
ויגש, יח – ואמר בי אדוני. ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני. הוא מדבר מליבו בדיוק רב, מסמיל ומתמיר את רגשות יוסף עד שמתגשמת לו, ליוסף, בכיה גדולה של הקלה בקתארזיס וחיבוק אחים בשלום.. תודה, יהודה… יוסף נמס למשמע דברי הבינה והדרך של בני ישראל להישרדות במצריים נפתחת. אולי זה סוד הישרדותו של העם היהודי שידעו תמיד להיאחז כל כך טוב ובזמן בהתחזקות מהגורם המחליש.. עד שיבוא המשיח. או השואה.
ויחי= הפרשה – מז כח – יעקב 17 שנה שם במצרים והן 147 שנים ויקרבו ימיו למות. שים נא ידך מחחת ירכי וקברתני בקבורתם של אבותי. כך יפעל זיכרון יעקב עם בני ישראל כמו נקבר מתחת לאלון הבכות .הוא אוסף רגליו אל המיטה וגווע. ואז נחנט. אחכ יוסף מת ונחנט" אך קודם השביע אחיו – נ, כב – כשתעלו לכנען, ושם פקוד יפקוד האלוהים אתכם, והעליתם עצמותי מזה! ל חנוט זה להיות בחניה בהטיה לכיוון מסוים . הטיה קבועה שמסמלת את חייו של הנפטר. אותה הטיה היא זו אשר מכינה מקום לנפטר עוד בחייו, אליה תתכנס נשמתו עם בוא המוות, במקומה הנכון בהטיה המדויקת לסיכום חייו.
כעת ספר שמות:
א,א.: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את בית יעקב, אנשי ביתו. הבנות ישראל הם הבנות יעקב כישראל, וזה אומר שהוא עבר ממצב של יעקב ועשיו = חלקי הנפש הגשמית לקיום כישראל, שהוא ביטוי של נפש עילית אשר היא במקומה עושה במידתה עשייה המשרתת את הקיום ולא להיפך .
השמות חשובים כאן כמתארים את החלק הגשמי ומהווים לו איזון רוחני. כך שמות בני יעקב מוזכרים כמייצגים את הבנותיו של יעקב. מנשה ואפריים ויוסף לא נזכרים כאו כי הם כבר שם. . כולם יוצאי ירך יעקב = הבנות שעטופות בהבנת הרכות של יעקב , עם רכות לב. . אלו הם יוצאי ירך = הבנת הרכות שבו כי הוא איש רך, נקבי. בני ישראל הם יוצאי בית מדרשו, שהבנת הרכות שלו הביאה אותם לעולם. רכות שעוטפת את המציאות… כל בן נטבל בנוזל רכות ובא אל העלום, שהרכות סביבו היא כשמן מזכך מפריד. רכות שמאזנת ומביאה עשייה הרמונית בעולם, עשייה בנתית.
ויהי כל נפש.. 70. וימת יוסף.. ובני ישראל פרו וישרצו וירבו מאד.. בגשמי השורד… אלו תאורם – התחזקו התרבו שרצו פרו עדיין בשלב הבהמי הם.
ויקם מלך חדש על מצריים אשר לא ידע את יוסף והוא מזהיר את עמו מפני עם ישראל שהבנותיו שונות משלנו, הם עם רכות ובינה, וזה מאיים עלינו! הם בתהליך ההוא שלהם, ואנחנו לא! רב ועצום ממנו המה. מלאי שפע,. והנפש העילית מאיימת בצורך בתהליך אצל השורדים -הם בדרך לצאת לחירות בסוף וזה בדיוק מה שלא מתאים לנו!!!.
היהודים הם רועי הצאן של רצון פרעה… כך גדל משה שם.. הם מעמד מיוחד , בעל כרחו פרעה מרשה זאת בימי יוסף, אסל כעת זו נהיית סכנה למהות המצרית. . פרעה חושש ומכריז שיש להתחכם להם, כי עד מעט דו תיווצר מלחמה בין גשמי לרוחני והם יעלו מן הארץ המצרית ועלולים לגרור אותנו להתעלות, רחמנא ליצלן, ששם אין מקום לפרעה. זהו איום על מהממלכה… הנה, הנה מקור האנטישמיות מאז ועד עולם.
לכן הטילו עליהם את בניית ערי מסכנות פיתום ורעמסס.. היינו הגברת עול ההישרדות כדי למחוץ אותם מטה מטה אל הארץ הגשמית, שלא יעלו חלילה.. פרעה ער להבדל הגדול בין המצרים לבני ישראל, שאף כי שניהם במעמד עבדות, בני ישראל נמצאים כל הזמן ב ת ה ל י ך , וזה עושה אותם איום פוטנציאלי על המצרים!!!
לכן ערי מסכנות וכו. אבל יש לזה טעם גם לנו בנ י ישראל, כך אנו אוגרים כאב לכיוון הזעקה האמיתית לה'!!!
וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ, קדימה, אל הזעקה. ולכן קצים בהם המצרים ורוצים לשים קץ לתהליך הזה.. למצב שמבחינתם הוא בלתי נסבל. כדי למנוע כל צעד בכיוון התהליכי, הם מעבידים אותם בפרך = פה –רך, פה שאיננו מוסגל לומר מילים של ממש שהם תמיד סמלים: פה שלא יודע להסמיל, שהוא ערך עליון בתהליך, להתמיר, להמשיל, וכך למנוע את הדרך.. . לדכא בהם את יכולת ההסמלה דרך מילים וכך לעצור התהליך…
ויקוצו.. מי קץ הקיץ? פרעה קץ בשנתו.. מהחלומות שניסו להביאו לתהליך ולא הסתייע. קץ בחלומותיו. מי בכלל מקיץ? הנפש מקיצה כי היא אוהבת סוף, ולא מרוצה מהסמלה ושאר השטויות האלו, לכן מעירה את האדם מחלומו. ולא מבינה שכל קץ היא התעוררות למשהו חדש, וטשחלום שנירשם מביא לקפיצת הדרך… כלומר – מבינה טוב מאד כי המהות מכוונת.
וכדי לנסות לעצור את התהתליך עוד פונה פרעה אל המילדות העבריות שפרה ופועה – שהם תהליכי הלידה עם שיפור פורה אצל שפרה ופיעפוע חיים אצל פועה, את כל זה הוא רוצה לעצור בכל כוחו, הפרעה… הן מייצגות את חוקיות ה צ מ י ח ה, הבנות מיילדותיות, ופרעה קץ בהן. אבל פרעה כפרעה, פונה אליהן בנימוס מופלג, כדי לשכנען.. את העבריות, שמעבירות הילוד אל עבר דרך הבינה. שם, על האובניים שם נולדות ההבנות מאבן הבינה.. שם ממש. שם היו כורעות ללדת.. האשה יולדת על ומאבנים, ובעצם כך מתגלות ההבנות.. אם בן הוא –והמיתן. ואם בת – לחיות! לא ברור? המיתן – שמתם מהומה בו שלא תהיה הבנה חלילה. מיתון שיהי שם..
אבל בברירה שיש להן ממי לירוא באמת, ותיראנה המיילדות את ה' ולא את פרעה, ותחיינה את הילדים. הוא נוזף בהן בחביבות, כדרכו, הרי הוא רוצה שיתוף פעולה.. ..למה חיזקתם חיים בהם = תחיינה? בהכרה ערה להבנות החדשות לחיזוקן, לתת להן חיים, דרך. ותשותבן – מה אפשר לעשות שהעבריות שונות מה מצריות שלך, כי חיות הן = בינתיות, עם שילוב נכון בין יצר לתבונה. הבנות אמת הן יולדות בעוד המצריות יולדות ילדים 'רגילים'. כמובן שכל הנימוס הזה נובע מכך שזהו דו שיח פנימי אצל האדם, כלאדם, בדרכגו אל הבינה. מ הילד? זהו.
כך הופכות המיילדות למבנה הבנה, למפעל ייצור הבנות. ואכן כל אחד מאתנו מוזמן ליצור בתוכו מפעל מיילדות = חזרה לילדות והתחלה מחדש תוך התמרה.. בפעיה גדולה ובשפור פני הנפש. זהו חוק הפעפוע – דיפוזיה של כלים לשובים, אוסמוזה כדי לאזן הרמונית בין שני צידי המחיצה. . הבאת איזון בין ניגודים, מילוי חוק ה', זה פעפוע בעצם..
כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו! כך עם גבור הסבל מתקרבים אל משה כי הגיעה העת, כי הגיעו מים עד נפש.
וילך איש מבית לוי וייקח את בת לוי.. ותלד בן ותרא אותו כי טוב. עצם ראייתה אותו כי טוב היא דו כיוונית כמובן –היא משרה עליו טוב שהוא מקרין מיד החוצה חזרה אליה. טוב ללא תנאי ולכן משה מייצג את הטוביות הבלתי מותניית שבתוכנו. ןתצפינו – מצפון הסתרה מסתירה אותו בתוכה, עם הבנת הצפון של הכיוון התהליך, הצפינה וקידדה אותו..וכשלא יכלה עוד לקדדו – אמרה כי הגיע זמנו לצאת לעולם . ותשם הילד בתיבת הגומא, – ותשם בסוף =סוף הגיע שהוא התחלה חדשה. שיש בו היכולת לחדש.. והיאור מלא אור. אחותו מרים עומדת שם לראות מה יקרה.. ותרד בת פרעה -הבנת פרעה יורדת אל היאור = ויהי אור, ושם מושה את משה מן המים.. באמתה. ותפתח, ןתראה הילד – והנה נער בוכה. ברגע שמבטיהם ניפגשו הוא והיא התעוררו לגורלם, לדרך שלפניהם בבכי של תחילת חיים כמו תינוק שנולד זה עתה לדרכו החדשה!! ותחמול עליו.. כנראה זה מה שלמדה בבית פרעה… .
האחות מציעה לקרוא לה מינקת מן העבריות, לכי, לכי! ואם הילד מגיעה.. ובת פרעה: הייליכי לי את הילד הייניקי אותו לי = למדי אותו ללכת בדרך.. למדיהו כל הלכות העברים וחנכי אותו לאהבת התהליך! המון הליכה יש פה, לכי היייליכי לכי..
משה –כי מן המים. ..לא שם עברי הוא בעצם, לכאורה! אבל פה אנחנו רואים איך השם נותן שמות ומאזן יפה את הגשמי ברוחני בלי שים לב ללאום.. מ ש ה –ניגוד משלי ל ה ש ם = היפוך אותיות . ההבנה המואמצת של בת פרעה, בינתו הנקבית של פרעה כאן ביחד! משה בא מבית פרעה .להראות שגם בתוך פרעה הנורא ונאיום יש נקודת אור. יוכבד ובת פרעה שתיהן הן אמהות משה, מנהיג העם. יש לה לבת פרעה הבנה רוחנית שהיא כמו ציור אין ויאנג שם הניגודים משולבים שחור לבן… הבנתו הנקבית היא חומלת, הפוך מדברי פרעה 'כל הבן הילוד'.. איך חיים יחד הניגודים האלו, מדהים! כי כך התהליך קורה בתוכנו, כשהעומס ההישרדותי יש בן תמיד נקודת בינה. והוא, העומס ההישרדותי, הוא שלב הכרחי כדי שנגיע לדיוק. עומס ודיוק , והם כמון מחזקים זה את זה כמו בציור אין ויאנג.
מתוך העומס ייצא התהליך כאשר יגיעו מים עד נפש ותצא הזעקה.. זה בזה שלובים הם ככלים שלובים.. כל זה כדי שתהיה בכאב חזק הולך כדי שתבחין בכאב עד שתהיה חייב להתעורר לקיומך הטוב ולתת טוב לעצמך ולא הסתפק עוד בהישרדות גריידא. כך מי שמתעקש לעבוד בגשם ובקור כי צריך – תבוא מחלה, יבוא צינון ויעצור אותו.. גבוה. כוס עמאק אתה אומר – ומשם באמת אתה נולד מחדש. לכן הקללה כה חשובה.
העומס חייב להגיע לרמת הגשמה קשה כדי שנשים לב ונצא מהרוטינה אחרת פיתום ורעמסס עד עולם יהיה בסדר, יחסית להתקרבות לכאב ושהייה עימו. . הנטיה לחזור להישרדות היא גדולה . גם מיד אחרי היציאה ממצריים, כזכור, מתארגנת שיירה לשוב…
האדם מונע לפעולה רק כאשר העומס גדל מאד, כאשר האי-דיוק גדל למצב בלתי נסבל ממש – או אז מתעורר הניגוד המשלים שלו = הדיוק ההרמוני ויוצא לפעולה, ומתגשם מולו בדמות האל, וזוהי בעצם הדרך ליציאת מצרים, דרך פעולת הניגוד המשלים לעבדות
התיבה של משה היא קצת כמו תיבת נח מבחינת החידוש שנוצר כאן – התחדשות ויציאה מעבדות דרך מוות ולידה מחדש . מן המים, ממי המבול משיתיהו. על שפת היאור -שפה של דרך חדשה. וכו.
משה גדל ורואה בסבלות אחיו – מקומות גם בתוכו אשר רוצים ריפוי. כך נאבקים כשרצון מצרי מכה רצון עברי.. משה בכח מכריע לטובה ה'טובים'.. כי הוא עוד לא מנוסה. נאבק עדיין. נדב מדגים איך איש מצרי מכה עברי דרך פרוסה דקה של עוגת השמרים הנה רצון מצרי מכה רצון עברי אצלי, אומר נדב ובולע את הפרוסה… ואומר – זהו פינוק. כך. זה בפנימיות שלנו כאשר העומס מתגבר על התהליך הטוב . משה המצפוני האני הרוחני שלנו הרג את המיותר בכח וטמנו בחול, שייטמע שם… אבל זה לא מדויק. ולא עובד לאורך זמן, כי כיבה רצון. אמנם מצרי, אבל רצון. והנה למחרת שני אנשים עבריים ניצים – הכרת הטוב מתחילה לפעול בו, אבל קשה לו כששני עבריים ניצים – מי הטוב מי הרע? יש רשע כאילו, אבל ההוא אומר מי שמך.. להרגני תאמר, כאשר נרגת את המצרי? התחזור על אותה טעות? ? ומשה מבין – אכן נודע הדבר.. כדי לשרוד -צעד לגיטימי! – הוא בורח למדיין ויושב במדיין לדיונים פנימיים על הבאר לבאר לעצמו את הדבר וגם לשאוב אנרגיה לעצמו, לשאוב כוחות שתהיה לו אנרגיה לעשות דרך.
ולכהן מדיין 7 בנות שבע הבנות יסוד, הוא בהחלט קשוב לשבע הספירות התחתונות. איש מיוחד. הן אצות להשקות ר(צאן) אביהן – ותבאנה, ותדלנה ותמלאנה הרהטים להרוות רצון אביהן… – יש כאן מוזיקה נפלאה במשפט הזה..
משה ש נחלץ לעזרתן, CAUSTICUM שכמוהו. . רעועל ידע להיות רועה לרצון האל. נכון, רק 7 הבנות אבל בהחלט בסדר. ידיד האל. . משה דלה דלה להן, וישק הצאן – הוא הפמיניסט הראשון, משה מציל רועות! דלה –כמו דלות הוא צמצם להם את דלות החומר,, הדליה זה אגירת נוזל.. דליות הם ענפים אבל גם ורידים מורחבים אוגרי דם ורידי..
ויואל משה לשבת את האיש ויתן לו את ביתו ציפורה לאשה, כי גר היה בארץ נכריה – בהבנת הגרות, הבדידות נולדת לו הבנת פליטות של להיות זר במקום לא לו, שזהו המצב הקיומי שלנו לפני עשיית התהליך . כי גר הייתי בארץ כנען, כן אני בתהליך ועדיין גר , מלא פחד מהנקודה הפנימית.
וימת מלך מצריים.. וייאנחו בני ישראל ותעל שוועתם השמיימה ויזעקו! ויזכור אלוהים את בריתו..עם ארהם יצחק ויעקב, וירא אל סבל בני ישראל, ויידע אלוהים. יעקב שמע על דינה. פה ה' רואה וגם שומע, ממש הדבר ואז אין ספק – הגיע זמן פעולה. בעצם יש כאן הדגמה לפעולה עצמה: וישמע זעקתם… וירא עוניים , והצלבת ראיה ושמיעה עושה את זה ברור שכך הוא הדבר ויש לעשות מעשה של יציאה מעבדות לחירות.
הנה כעת ללב העניין:
משה מגיע אל הר האלוהים חורבה, זה המקום המהותי מממנו יצאה תורה . שם תהליך חניכה כי קשה לאנשים לתפוס שמתוך הכלום הזה, מן הריקות הזו יבוא הדבר האמיתי, אבל זה כל העניין… זהו הפארארדוקס הגדול .
באה אל נדב מישהי שהיתה בייאוש גדול, אבל גדול, והגיעה עד הר חורב שלה.. . נגעה במצוקה ממנה זועקים בני ישראל אל החורב שלהם, הריק. . אצל משה- וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה.. וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל: אסורה נא ואראה המראה גדול זה – מדוע לא יבער הסנה? משה משה, של נעלייך מעל רגלייך… כי ראיתי בעוני עמי, וגם שמעתי זעקתם, גם וגם, והריני מוכן להוציאם משם לארץ זבת חלב ודבש שם כל עממים מחכים להם לתהליך אשר התעכב עד היום בעזרת הישרדות במצריים.. ..ועתה, צעקתם באה אלי וגם ראיתי את הלחץ שהמצרים לוחצים אותם. אשלח אותך אל פרעה שתוציא אותם משם. אני רק אלוהים וחייב בן אדם כמוך לביצוע הממשי שך הדבר. חוץ מזה, הכל מתרחש בכלל בקרבך ולבי שתעשה מעשה אני חסר אונים, אני רק סמל, אשליה. תן לי כח לתת לך כח!!!.. כי, נס פה ושם אין לי בעיה, אבל פוליטיקה –זה אתם..
הבה נראה מה מאפשר למשה לעבור ממצב חורבה= חסר, העדר משותק – לשליחות פעילה. הרצון העז בוער בו, אבל הוא חייב מעבר ממקום של קורבנות לפעולה טעונת שליחות (!!!) זה משפט מרכזי!!!
לשם כך קודם כל של נעלייך – הורד מנעולי ההרגלים ההישרדותיים מעל רגלייך והרשה לעצמך הפעם לשהות עם קיומך הכואב, אל תברח… היה עם הפנים אל הקיום הכואב. היכולת לשהות ולהתמקד עוד ועוד רגעים אל תוך ההוויה העכשווית ולשהות שם עם עצמך!! הרי ביציאת מצריים מה מתאפשר? בפרשת בוא? ובאתם אל בתיכם/הבנותיכם בינתכם, ולקחתם לכם שה או כבש =רצון בהמי, ושחטתם אותו, – כך אתם בדחיית סיפוקים מידיים, ואז הרצון הבהמי ניצלה באש. דם על המזוזות וכו כדי שלא תזוזו מן התהליך הזה. בבית תהיו עם כאבכם ועם הרצון השחוט שנצלה באש התמרה. היו בבית = האני מושיט יד לקיום ולא נוטש. כי אם נאבקים בכאב ובדחיה עצמית – הכל תקוע ולא זז בתהליך. אז לא מאבק! אלא להיות עם הכאב, בנוכחותו, לשהות איתו נחושים, וכך לחזור לקו האמצע בין גשמי לרוחני, שם יש זרימה מתמדת. חיבור למקומכם בנוכחות הכאב ייאפשר זרימה – שם על אדמת הקודש הבוער הסנה – זהו מקום הקדושה. עם קיומך זה תדבר ותשאל את הקיום מה הוא מבקש ממך, איזו שליחות, שאל אותו איך אני יכול להיות בשליחותך!
לא להצטדק ולא לברוח להישרדות, אלא להתעמת, לעמוד איתן מול כאב הרגש עם החוויה התקועה בביצת הנפש באהבה ובקבלה. לא לתת למלאכי המשחית, אשמה בושה ריצוי וכו, להיכנס לסחרר אתכם. היה בחיבור עם עצמך קרוב קרוב אלייך מחובר ושוהה עמך בכאב. ואז – אז זוהי כבר יציאה מעבדות לחירות כי אתה כבר על מקומך הכואב אבל המדויק באמצע, וזוהי חירות – מתאפשרת בינה, הבנת לב חמלה לקיומך הכואב. כך יציאת מצריים מתאפשרת.
לא נאבקים עם המיצר אלא מרפים בתוך המיצר. ואז חופשי נולד בחיפזון! מזה אפשר להבין שבמיצר חי פה -משהו -מזין, משהו שאפשר ממנו לצמוח!! זהו חי-פה-זון… ההבדל הזה כל כך לא ברור לפעמים, מתי נאבקים עם הכאב ומתי נהיים בתוכו – שאז הוא הכאב המזין משהו.
זה מה שמשה לומד לעשות בפעם הראשונה כאן ליד הסנה – להיות עם קיומו העצוב הכואב והמיואש, ומשם לצאת לשליחות שלו, לתת לקיומו. להיות שם לשהות עם הכאב ובתוכו זה החלק הנקבי. אבל החלק הזכרי הפעיל זה לעשות משהו על פי רצון הקיום – זו השליחות. במילים אחרות השהות עם הכאב מתמירה אותו, וכך משתחררת אנרגיה שהיתה מופניית עד עתה להישרדות, וכעת מגייסים אותה למעון השליחות האמיתית הקיומית המקורית שנזנחה עם השנים בקוצר רוח מרב עבדות. למשל שליחותי שלי להביא מרפא.. היא מקרטעת כינאי עדיין עבד להתנשאות ולריצוי…
אם אתה לוקח את עצמך הכואב איתך, זה טוב. לא לברוח מהמקום הכואב – עשה כל דבר שמאפשר לקיום הכואב לשהות עימך. ואז עולה השמחה של – בוא, בוא בוא נעשה משהו ביחד. לשטוף כלים ביחד.כל דבר, כל דבר!! להסכים לחוות בכנות את הדברים .
נה עוד עוזר לשאת כאב בקרבתי? למשל טיפול על ידי בעלי חיים, סוסים שם מבטאים את הכאב בעצם נוכחותם. ספר לכלב שלך את כאבך.. להגיד לו שהוא לא שם בכלל. ההסכמה לשהות ולהיות בחיבור לב, בשותפות אתה וכאבך.. לא בריחה בשום צורה. רק להיות שם , ולתת לזה זמן, ואז לבטא ולחבר את החיבור עם הקיום הכואב. כך יוצאים מעבדות לחירות, כאן המפתח לריפוי… לבינה… כך תוכל להרפות מהמחלה מההישרדות כי לא יהיה בה צורך כי החלק הכואב מחוסק מקום קיבל מקום ואז משתחררת האנרגיה שהוקדשה להישרדות והרצון מקבל צורת שליחות – האנרגיה נרתמת לשליחות כי בהעדר מקום הזה חי פה/שם משהו מזין!! זהו ריפוי/דיוק/תיקון..
כך מישהי שהיא בשיא החידלון והייאוש. אומר לה נדב תני לעצמך לא לברוח מזה, רגע בואי היי כאן עימך ועימי. כעת עשי את קרבן הפסח.. מדיטציה חיבורית.. התמקדות בכאב.. הכנעי אל הכאב, כן זה כך כי כך ראוי ואני עם מה שקרה/קורה.. היי שם ומשם שאלי את קיומך, כעת שהסכנת עימו, מה הוא מצווה בכוחות שעכשיו התפנו – ואז להירתם עבורו. זה הסיפור. זהו רצונו של ה'. .כשכבר יש שוב זרימה זהו כח של ענווה ולא של הישרדות . לא אני אני אני, אלא ענווה לשדל זרימה עם העולם .
ישועת השם אז כהרף עין! הכאב נעלם, המרחב נפתח, והאנרגיה מתגייסת לשליחות המשמחת שחכתה בסבלנות עד שתתפני/ה אליה! מסבל –לשמחה! אותו הכח שהלך להישרדות מול הכאב הקשה – הולך עכשיו לזרימה טובה. זהו תהליך לידה, בעצם. כך נולדים מחדש וממשים את אותו חלק של החוק האלוהי המדבר על מוות ולידה מחדש.. הבנתי כעת… -צירים.. מתמקדים.. נושפים…מרפים.. ו- נולדת הבנה .. ואז – אל השליחות! נדב המיילד. זה המפתח ללידה מחדש אחרי מות ההישרדות המיותרת. מן הסבל אל השלווה, מהישרדות גריידא – למשמעות! . נישאר כאב, אל ללא סבל כי התפייסנו איתו . כעת הכאב נישאר כזיכרון פשוט והאדם רץ עם הכוחות סהתפנו אל שליחותו . זה משה.
היו עם מוקד האש, עם הסנה הבוער ואיינו עוכל עד שאתה תביא עיכול נכון… כך ראוי . משה יכול להתבונן ישירות בלוז הדבר, בלב הכאב שהוא ירא ממנו, אבל כעת בייראת ה' לצידו הוא יכול להביט – וכבר מכיל אותו במבט וכו. אז הוא עם הקיום הכואב בעיניים פקוחות. היי ערה לכאב. ביחד אנחנו. כואב לך, מעודדה נדב, מותר שיכאב.. כן כן. לא לעצום עיניים נוכח הכאב. את מיואשת. בסדר.. אבל הביטי בזה. . היא נהיתה בהכרה ונתנה מקום לכל הכאבים שלה. ונרגעה אחכ, ואז – שאלה את נדב – למה התעקשת על עיניים פקוחות? כדי תהיי עדה לכל מה שקורה כי את זו שתשעה עם הקיום שלך משהו בעיניים פקוחות ולא תסתירי פנייך.. כי האל מאיר פניו ברגע זה ואת חייבת לראות פניו אורות, ואז הוא נושא פניו אלייך ושם לך שלום.
הסנה איננו אוכל – מדוע לא יבער הסנה… גם בוער גם לא בוער? איך זה עובד? כי איננו עוכל, לא אוכל.. ברור שזה סביב עיכול החוויה. זהו המעבר מהנבער שהוא חסר בינה, אל ערנות הסנה . כי גם באדם נבער, משהו בו ער, וכעת מתעורר בלי להזדקק להישרדות וזה כל ההבדל!!!.. .זהו אכן רגע מכונן – היכולת שלנו לשהות עם הכאב. להיות ער ושוהה עם קיומי הכואב שבער בי תמיד וכעת בר הכלה והזרמה – זה המפתח למעבר מסבל לשליחות. כאב זה לא סבל, זה הוא רק הכאב ההכרחי הראשוני שנוצר עם חוויות העולם. עם הוא ההתמרה, כל פעם כזו היא מעין יציאת מצריים קטנה..
כשרותמים את האנרגיה החדשה לשליחות, זה כמו עם שיח הרותם: כי שיחי רותם שורשיהם מאד עמוקים באדמה, וגם אם נשרפת פארתו הוא נולד מחדש מטעם שורשיו. גם יודע לחיות שנים בתנאי יובש, חסר, העדר.. ה וא השיח שבנוכחותו משה ר ו ת ם את הרצון הבוער לשליחות המעשית, הבינתית, של הוצאת נפש ישראל ממצריים . תמיד אותם שני שלבים – שהות עם הכאב והתמרת האנרגיה בו – שהופנתה עד עתה להישרדות לגיטימית – וכעת היא מופנית לשליחות. זהו הוא שלב 2 – שליחות מעשית בנתית!!! כך תתבצע השלמת החסר לקיום המהותי של אדם ועולם. במקום להיות עסוק בכיבוי האש כי זה כואב ומפחיד – הוא עסוק ברתימת אש הרצון לצורך השליחות! כי כעת יש לו, לאדם, בחירה כי חזר למקומו הטוב והוא לא עבד עוד להישרדות. הוא נחוש במעשיו, כרגע.
שבת שלום –שנלמד להיות בשהיה עם קיומנו הכואב ומשם נדע לקחת עצמנו אל עשייה בנתית בשליחות עמוקה. לא לברוח מעשייתנו, מקיומנו. לא לבטל את השליחות רק כי היה בה זיהום של התנשאות או נסיון למצוא חן. לנקות את הסיגים ולצרוף אותה בכח הרצון הבוער המגויס כעת לעשייה בינתית טהורה!!! לא לנטוש את עצמנו, להפך = כעת אתה חופשי מסייגים לעשות נכון!
אבל צעד ראשון אשר פותח את התהליך הואתמיד להיות מסוגל לשהות ללא מאבק עם קיומך הכואב , אותו אתה מקבל והוא מקובל עלייך באהבה ובחמלה גדולים!!
יהודה יכול לבוא אל יוסף ולהשפיע עליו בכל מאודו רק כי הוא עצמו עשה את דרך ההתמרה , וכעת הוא בא ממקומו. על כולנו להיות בדרך לשם!!! אבל לא אני עושה את השינוי אלא השינוי מתאפשר בחיבורים כאשר אני מניח לזה לקרות באהבה. מצליח לא לערב הגנות .כי מוקך באהבה ואמונה ואז רק מרפה מההגנות – וכבר יש מרפא… שמתרחש בחידוש הזרימה שכעת מתאפשרת, בין כל הניגודים.. וזה לא משהו שאני עושה!!! וזה כל כך קשה למי שהיה רגיל לתכנן ולהיות עסוק בהגנה מושלמת לא להתקרב לכאבו. כעת הוא מרפה ומכיל!
לפגוש.. לגשת… אל קיומי, לנגוע עד ש… להיות עם קיומי הכואב בטוב ובקבלה שלמה. ואז להמריא הלאה בחיים בספיראללה הגדולה של התהליך האנושי-אלוהי.
שבת שלום.
מחלה זה דבר בריא 