פרק כה, יט – אלה תולדות יצחק בן אברהם: אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן 40 שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי, מפדן ארם, אחות לבן הארמי, לו לאשה. וייעתר יצחק לה' נוכח אשתו כי עקרה היא. וייעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו = התמלאה ברוח = כעת יש הבנות בה, חדשות. .. אבל אויה, – ויתרוצצו הבנים בקרבה… ותאמר, אם כן למה זה אנוכי, ותלך לדרוש את ה'. היא אומרת בסדר, הבנתי שכך אמור להיות, אבל היא דורשת החזר מצב של הרמוניה בין ניגודיה המתרוצצים בקרבה.
ויאמר ה' לה ה': שני גויים בבטנך יתרוצצו, ושני לאומים ממעייך ייפרדו, ולאום מלאום ייאמץ, ורב יעבוד צעיר.
פ – ותאמר – למה זה אנוכי, אני רוצה להבין.. השנה נפתור את החידה, מכריז נדב בביטחון רב. .. נבין מה השאלה ומה פתרונה. פתרון שכרגיל לא כתוב בשום ספר…
הבנים הם הבנות שמתרוצצות, היינו נאבקות זו צול זו ומרוצצות אחת את השנייה, ממש. במקום לזרום בהרמוניה כראוי, הן מציגות קונפליקט אלים בין שתי גישות, וכל זה בתוך רבקה.
אחת שמה עשיו, והשניה יעקב שמה. עשיו =עשייה = קיומו, הזכות לקיומו ומקומו מותנים בעשייתו ובתוצאות המוצלחות של עשייתו. כך היא ההבנה הבכורה, שמבטאת הדרך קודם כל לשרוד גמשית בעולם הזה, זו ההתחלה של כל יצור חי, ועוצמת המאמץ תלויה ביחס הפוך לעוצמת האהבה שהוא מקבל . .
ההבנה שמנגד, יעקב- הוא איש תם יושב אוהלים = תמימה עשייתו עוד טרם החלה כבר תם בה החלק המוגזם, וזכותו לקיום קיימת כבר עם היוולדו בלי קשר לעשייה, אלא מעצם קיומו הוא זכאי לחיות.
בין שתי ההבנות קונפליקט עצום, ולכן אנחנו עוסקים כעת בשאלה, אם כך הוא המצב – למה זה אנוכי? נא לזכרו שיעקב מייצג את היותנו. עשיו מייצג שלב מוקדם יותר בתהליך האנושי אלוהי – שם העשייה היא במרכז וזה בסדר גמור, לשלב ההוא. אבל מרגע מסויים הבכורה של המאמץ חייבת לקבל כיוון חדש.
אמא רבקה נוכחת ששתיהן בה בריב עצום, במחלוקת גדולה, ושואלת את שאלתה: הבנתי וקיבלתי, תודה לאל, אבל מבקשת להבין מה פירוש הדבר שיש התרוצצות כזו בין הקטבים. ברור שיש זכות קיום לשניהם, רק צריך לקבוע מקומו של כל אחד מהם. כל אחד מהם הוא מהות אחרת, ולא שאחד הופך לשני במטאמורפוזה, אלא שהמהות בוחרת דרך חדשה.
למה זה אנוכי –בזכות מה, בזכות איזו מההבנות אני יכולה להתקיים כאנך שלם תלוי בהשקט ובטחה? האם זה בזכות העשייתי או בזכות ההיותי? זו נשאלה. מהי הזכות הנכונה מהשתיים לקיומי הפרטי שלי? זה או זה? מהו טעם הקיום האמיתי היא שואלת כך שאהיה אנוכי באמת, בזכות העשייה או ללא כל תנאי? שתי ההבנות נאבקות אצלה כסמל ומשל לכולנו, כך כמו אצל כל אדם ער..
רבקה לא סתם נכנסת להריון של תאומים, בו יש הפרדה פיזית בין ההבנות – זה כי היא מייצגת את החמלה! רק בזכות חמלתה יכול ההיות לקבל משמעות קיומית גשמית מול העשייה הדורסנית . בלי חמלה העשיייה תדרוס אותו! אתה תהיה רק עסוק בלי הרף ושורד ואטום לחלק של היותך ללא תנאי, החלק הפנימי אשר נידחק הצידה על ידי העשייה.
הנפרדות שהיא יוצרת כתאומים, מאפשרת לאדם אשר מסוגל להפריד הבנותיו לצורה ברורוה של שני ניגודים – להציב את השאלה בזכות מה הוא קיים ו ל ב ח ו ר באחת מהן.. שמתאימה לו. בלי הפרדה העשייה גוברת ודורסת ולא רואים את ההיות.
ברור ששתיהן חשובות לאדם ויש להן מקום תמיד, אבל מי מהן נותנת לאדם את זכות קיומו? ההיות . רבקה היתה גם עושה מוכשרת מאד, הרי היא ממהרת זריזה להשקות במיים.. זה לא החלק שקבלה מיצחק, העשיה. זה משהו שיש בכל אדם מאד חזק, עד הרגע בו הוא מצליח להפריד את הבנותיו לצורות ברורות זו מולך זו, ואז לבחור מה מתאים לו באמת.
למה זה אנוכי = מהי המהות העמוקה של קיומי, כי גם כעושה אני נהדרת, אז מה כן? מה משניהם היא מהותי העמוקה באמת? אני, רבקה? מאיפה הזכות לקיומי? מהי שליחותי? המיוחדת? יתרה מזאת, עשייתך אמורה לשרת את היותך, ולא להפך.. מי עבד של מי? רבקה רוצה כבר בשלב זה לדעת מהו קיומה, מהי מהותה האמיתית מתוך ה 2 המתרוצצות בה. האם קיומי יהא תלוי לעד בעשייתי או שיש לי קיום בפני עצמו. ההריון בו הרוח שולטת מאפשר לה לשים בצורה ברורה זו מול זו את שתיהן ולבחור את האנוכה שלה!!!
הרבה אנשים חושבים שהם קיימים, חשים בעלי זכות ליקום כי הם עושים טוב את עבודתם הטכנית, באומרם – אם אהיה טוב מאד בעבודתי אז זכותי גוברת כי מרוצים ממני, ואם אפשל -זכותי לקיום יורדת מתבטלת… כך אני חייב להוכיח זכותי כל הזמן, בעוד שבעצם מעצם קיומי אני כבר זכאי לו.
כל זה התפתח בילדות, אולי, כי קיומי כילד אהוב נהיה בספק, ואז יצרתי תנאי שיאפשר לי להמשיך בינתיים כשורד עלך תנאי, עד היום.
האם אני רוצה מעכשיו לעשות ממקומי או שמקומי ימשיך להיות מעוצב על ידי עשייתי. המעבר מאחד לשני הוא שלב התפתחותי וזה באמת קורה כשצורת ההבנה הנסתרת האפשרית האחרת עולה על פני השטח ומקבלת צורה כמו בהריון . זה הרגע שהיא שואלת, כי הופיעו בה כעת לא אחת אלא ש ת י הבנות והחלו ל התרוצץ. זה הזמן לשאול. כן כן, ההריון הזה מעלה את השאלה.
כל אחד מגיע אל הקונפליקט הזה. הצורך של ילד להוכיח עצמו במעשה עוד ועוד כתנאי לקיומו נובע מכך שהוא איננו בינתי ולכן משוך אל המעשה כדי לשרוד. הוא הישרדותי! הוא מרצה! והכל עקב העומס מילדות.
ויאמר ה' לה – שני גויים בבטנך. ושני לאומים ממעייך ייפרדו. מה זה לאום? זה גוי =עם, שקיבל הבנת שליחות , הפך ל א ו ם כלומר שבא מהבנה אימהית בינתית שנתנה לו תובנת שליחות. לעמלק -לאום הספק, . לישראל = הליכה ישר-אל.. אז שני עמים בתוכך, כל אחד מהם בהתנהלותו, ובסוף ה רב, הראשון החזק, יעבוד את הצעיר שיתעלה. שתי דרכי התנהלות לאומית ולאום מלאום יאמץ – לפי נדב הם יתאמצו לגבור אחד על השני אבל לדעתי כניגודים משלימים ישאבו כוחות אחד מהשני ויאזרו אומץ, כח…. הבכור יעבוד את הצעיר בסופו של דבר, מודיע ה' את כיוון הדבר.
וימלאו ימיה ללדת, והנה תומים בבטנה שניהם בתום, כל אחד הבנה שלמה בפני עצמה. הבנה
שסיימה מסעה.
כי ההבדל יהיה תמיד בין נפש בהמית לנפש עילית פה . הגשמית חייבת לעשות כל הזמן 'צייד בפיו'. חייב לצוד ולדבר רק על זה. הרוחנית מבין שתיהן, ההיות, הופכת לבכורה כי היא ללא תנאי או תלות בעשייה, וזה הקורה כשהעושה מתעייף מהתרוצצותו. רבקה כאן רוצה לדעת בבירור איזו בכורה תיקח בסוף… עצם הידיעה תיתן לה אורך רוח להיות בחמלה עד הזמן הנכון.
רבקה מביאה איתה את החמלה, וזה מה שמאפשר להבנות להיפרד ולהתמקם זו מול זו עוד בבטן. כי עד אז העשייה שלטה, בדעתה של רבקה. ההריון מאפשר לה מהפכה! . עצם המאבק בתוך רבקה מראה שהיא בחמלתה נתנה מקום לשתיהן!! זה מה שמאפשר ההפרדה ביניהן, מה שלא מובן מאליו כי רובנו בכלל לא מתעסקים בזה, לאמעלים על דעתנו שיש שתי הבנות אלא שקועים בעשייה ודי.
כך מישהי באה אל נדב בוכיה. בעלה הציע שהוא זה שיעשה קניות ביום ו בבוקר, ילך עם הילד ויעשה קניות. וכך עשה. ומאז לא מפסיק לקטר שזה היה נורא. נורא! די בכר תפסיקי לשלוח אותי בימי שישי לעשות קניות! כועס למה ה י א שולחת אותו לכאלו משימות . אסור היה לך לשלוח אותי ככה… הנה הילד רעב כבר שעתיים. מרב ריב לא דיברו 4 ימים. ממש. אבל נדב שואל אותה – מה מנשפך היה לחבקו ולהגיד אני מצטערת, כל כך קשה היה לך . מה היה נגרע מנפשך?? אלא שבמובן מסויים היא היא אכן זו ששלחה אותו במסגרת המתחים והחשבונות ביניהם… זה מראה שהיא לא במקומה, גם בתגובתה. כי ברגע שאת יודעת את מקומך את מפרידה בין ההאשמה לבין אשמתך האמיתית ולא ניכנסת למאבק..
אז את יוכלה לחבק בחמלה ולומר לו צדקת ממני, כי ההאשמה שלו לא פוגעת בך. כי את על מקומך.. ממקומך הטוב את יכולה להפריד בין ההאשמה שלו, שהיא שלו – לבין זה שאת לא אשמה -שזה שלך, וכך את נשארת בטוב בלי ריב. בשביל זה צריך מידת רוחק והכרה במקום האישי. וזה לא דבר של מה בכך.
זה לא פשוט לכלל לשמור על מקומי נוכח האשמות מאדם קרוב אלי, מניגודי המשלים. עולה מדי כל מה שקורה בעומק של החלל אשר בינינו כל הזמן.. . . צריך חמלה כי
כשהוא צועק עלייך הוא בעצם צועק HELP!!!
ברגע שאת בהכרה למקומך האישי זה כבר מקום נפלא כי זו בינה. עשית הפרדה בין המעשה להיותך. אז אין לך כל קושי לומר לו גם: אתה צודק, וגם – אני לא אשמה. גם אתה אהוב וגם אני בסדר. גם לא ירד גשם וגם – נכון, נרטבת. כשיש אפשרות לגם/ וגם /וגם – זה סימן שהעולם גמול = גם מול, אתה רואה את עצמך וגם את זה שמולך , רק אז אתה גמול!!! גם לי גם לך יש צדק. היכולת להפריד בין שתי ההבנות שהיו מעורבבות במאבק, להרחיקן זו מזו לכדי אבחנה בניגודים משלימים, גם במחיר התרוצצות, מאפשר לך להבחין בצורתן ולשאול עצמך, בין שתי אלו -בזכות מה אני קיימת? זה אומר שכבר יש לי ב ח י ר ה! כי אני מסוגלת לראות את שתי צורות ההתנהלות האנושיות כל כך האלו, האלו ב ב י ר ו ר ולא ב ע ר ב ו ב . זו היא הבנה רוחנית גבוהה גבוהה גבוהה..זהו סדק שדרכו אור הבינה חודר אל חייו של מי שהגיע לשם.
רבקה הגיעה לשאול את שאלתה כשהיא גמולה ומלאת חמלה, וזה מאפשר לה לתת מקום לשתי ההבנות להתרוצץ בקרבה. אז מי שעושה תאומים אולי הוא בדרגה גבוהה של רוחניות ולאו דווקא ניכשל ביצירת ילד אחד המכיל את שתיהן? בהח לט – לפחות ניתנת לו האפשרות לבחירה. ..
ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו עשיו. = עולם העשייה. עולמו של הילד הרגיל, של הבכור… מרצה ונאבק על מקום. ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו – למה? כי ההיות מתגבש עקב העשייה המרובה ועוקב אחריה עד שעת הכושר. ואז הוא נוטל על עצמו את הבכורה, לא בתחושת אשמה וגזל אלא כפועל יוצא, בסוף. היות בא באופן טבעי בעקבות הבכור המעשי.
רבקה רוצה לדעת האם להיותה יש גם כן זכות קיום או רק לעשייה. מראים לה שה היות אוחז בעקב העשיה, ששמו יעקב.. ואז אפילו לא משנה אם אני הולך אחרי אלוהים חיצוני, או מרצה – זכות קיומי הבינתי איננה תלויה בכמה התפללתי, לובש מדי צבא ה', כמו החרדים ככה. מגוייסי ה'… אלו סממנים עשוויים..
פרק כז פסוק כז –יצחק בן 60 שנה בלדתו את התאומים . ויגדלו הנערים.. עשיו הפך איש יודע 'צייד' – שפניו החוצה ליצור מידותיו, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים.
ויזד יעקב נזיד, ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף. לא רעב, עייף. מעשייה… להזיד = הרצון להזיד, אבל גם לעשות בכוונה. עדשים זה בינה = כמו חול על שפת הים, זה הרגש הבינתי והלחם זו העשייה הבינתית כמובן.. כך שיעקב בעצם תורם לעשיו את תחילת תהליך הבינה, מקדם אותו, ולדעתי גם משקיע בו כדי שיאפשר לו לעשות שלום עם יעקב החוזר מלבן..
עשיתו של יעקב איננה נגד עשיו, אלא הוא עושה ממקומו, עשיה בינתית .. ויבוא עשיו מן השדה הוא עייף. ויאמר – הלעיטני נא מן האדום אדום הזה = ייצר? פרה אדומה? הוא רוצה לשתות דם = נפש.. הנזיד של יעקב מחופש לדם. משל לדם היה זה… כך יצליח עשיו לעכל ולקבל את הויתור על הבכורה כי במשל הנפש היא שלו!! הדם שלו הוא כאילו, האו בפיו כעת, לא צייד, והוא מעכל את הנפש שחיכתה כה. … יעקב מספר לעשיו סיפור משל על נזיד אדום אדום, שמי שאוכל אותו נהיה חכם ונבון ושקט ולא מתרוצץ עוד.. אוי אגדה יפה, ועשיו העייף מת לשמוע, לגמוע, להילעט..
מי עט? העייט, על הפגרים…עשיו רוצה לעוט, להוט כולו, לעוט עלך הדם על הנפש לקבל אותה לעצמו סוף סוף, לעשות התמרה ולעכל את הדם, את הנפש!!! עשיו שעד עתה רק עשה בגשמי -מתעורר בו רעב גדול לעכל נפש, להתמיר. ויעקב מאפשר לו את זה דרך הנזיד! נפלא!!
הרי נפשו של עשיו עייפה מרב עשיה גשמית חיצונית מתרוצצת בלי התמרה של כאבי הנפש העמוקים שלו, והנה כעת הוא יבלע את הנפש כולה בבת אחת וינצל, יוושע. ממש כייף לו לוותר על הבכורה הזו המכבידה שרק הכריחה אותו להיות בעשייה בלי כל מעשה רוחני. הנה כעת הכל לפניו… נפשו חושבת למות כי הוא ממש באפיסת כחות נפשית וחייב לחוות חוויה משובבת נפש, טריה וטובה.. כמו זו שמציע לו יעקב.. זהו הנזיד. כך ייחדש עשיו את מאגרי נפשו ויתחיל בתהליך הריפוי. ו
הבעיה של עשיו היא שהוא לא יודע לנוח. אבל הלך והתעייף מההתרוצצות שלו, והנה לפניו הזדמנות סוף סוף לרוות מעט נחת.. לכן כשיעקב אומר לו מכרה לי היום את בכורתך, בעד מעט אור בינה שאני מלעיט אותך בה, הוא אומר בטח, קדימה. למה לי בכורה ולמות . הרי בעצם אני חייב לחדש נפשי. תביא דם! כלומר יש כאן קצת עירבוב קולות וכוונות, כי בעצם זה הכל קורה בתוך אותו אדם, ולכן יש הסכמה ביניהם -אף כי ברמיה – ש הבכורה תעבור. הרמהי היא כדי שהאדם לא ייפחד לאבד את יכולת ההישרדות –התרוצצות שלו, שהיא תמיד תהיה אופציה…
מי עוד מרמה כך אבל העצם מזמינה את המרומה לתהליך התמרה בינתי? תמר את יהודה…יהודה חושב שהוא הולך לזיין זונה ודי, אבל בעצם, כמעט ב ה י ס ח ה ד ע ת , הוא חווה רגש בינתי . לכאורה לא דם אלא סתם נזיד עדשים הלעיט יעקב את עשיו, אבל כמעט ב ה יס ח ה ד ע ת הגניב לו יסוד בינתי חזק, טעם שלא טעם אף פעם ואם יטעם – לא יוכל עוד לחשוב רק על עשייה, וכך יתן מקום של בכורה כעת לבינה, בהסכמתך, עשיו, כי הבינה מנצחת .
כך שכאן בעצם משחק ס י פ ו ר המשל של כאילו רק מרק, אבל בעצם מסר בינתי בחמלה – הוא שמרפא את עשיו ומאפשר את העברת הבכורה בשלום.
עשיו הוא צורת התנהלות, צורה בנפש שאופיינית לשלב הראשון של החיים, וטוב שהיא ישנה, היא הכרחית בעצם , כדי לשרוד ולאגור כח. אבל התנהלות כזו טבעי שתגיע בסוף לאפיסת כוחות כי הגזימה לגמרי בהתמכרות לעשייה, עד כי האדם רוצה אז לחדש נפשו. כך תמר המתחפשת לזונה מספרת ליהודה סיפור שהוא קונה ולא שם לב שבעצם הוא חווה חוויה אשר תתמיר בו את היצר, עד כי יאמר – צדקה ממני.. . הבכורה מתחלפת כאשר הנפש כבר רוצה למות מגועל נפש של התנהלות הישרדותית בוטה.
הישבע לי, וישבע לו. בשם כל 7 הספירות הארציות הוא מוכן עכשיו עכשיו לשינוי דרך, להתחלת התהליך הגדול של הריפוי. וישת ויקום וילך ויבז עשיו את הבכורה . היא כמעט המיתה אותו, אבל בסוף זה קרה.
נדב בגיל 32 נפל לדיכאון נורא. בדיוק הגיע מרביבים למעגן מיכאל עם אשה חדשה. אמור היה להבריק הלאה ככוכב עשייה, מרצה ועושה-כל בלתי נלאה. אבל עצם המחשבה להיכנס שוב למירוץ העשייה הזה הביאה לו בחילה. לא היה לו כח לזה. ועדיין רק שם, ברגע של חוסר אונים שלם עם דיכאון של חודש וחצי ורצון למות – הבין שיש לו זכות קיום בזכות מי שהוא, ללא תנאי, ושאיננו עוד חייב להוכיח שהוא סופר-מאן. חדש וחצי במיטה – כל הכבוד לשלומה שהצליחה לשאת כל זאת בלי לברוח… מרוקן לגמרי היה, מיואש. .כמו תינוק שנה ראשונה בגן.. מנותק מאמא. אלא שאז הגיע לימימה וחייו החלו מחדש. תודה לאיממה ימיממה…
גם עשיו חייב היה להגיע לתשישות, לחוסר אונים, לשקיקת מוות – כדי שהשינוי יקרה, וייוולד מחדש. אך כאמור, גם עשיו גם יעקב הם בתוכנו, והחילוף נעשה בתוך אותו האדם…
כך נדב, שהיה חזק ועקשן, הגיע סוף סוף לאפיסת כוחות, ורק אז – דרך תקופת דיכאון – יכול היה לעשות שינוי. דווקא בקיבוץ החדש זה קרה. נשוי היה לבת של המייסדים, אבל התנהג כמו מישהו עם אפס כח.. לשינוי כזה צריך אומץ, או תחושת במוות. הרי הצטרף אל השמנה והסלטא של אצולת מעגן מיכאל, וברביבים אמרו איך זכו אלו בכוכב הזה, והנה הוא הכוכב, שוכב דיכאוני שלא מסוגל לחיות! כך הגיע לימימה להתחיל פרק חדש. לא היתה בריריה, זו לא היתה גחמה זמנית של נדב אלא סוף פרק ותחילת פרק חדש בחיים.
יצחק הוא חזק, כך בהמשך. גם כקשה לו, גם כשהוא קצת ניגרר, הוא לא יורד מצריימה אלא מוצא פרעה חלקי מקומי בדמות אבימלך מלך גרר ולו הוא מוסר את אשתו כאחותו כדי להתחזק מגוטרם מחליש… אח"כ, אגב, הוא כורת ברית עם אבימלך והכל בסדר.
בסוף כהו עיניו , הזדקן… ואז בא כל סיפור הברכה לבנים איך יעקב לוקח את הברכה מעשיו, בעזרת רבקה היודעת שכל זה אמור לקרות ועוזרת לו לספר סיפור משל כאילו הוא עשיו. . אין הברכה שורה בקיום ההישרדותי – שם אין שום ברכה. רק עייפות…. בהלת… ריצה התרוצצצות. אלא הברכה שורה בעשיה במידתה. כך גם המילה 'די' , היא ד אמות בברכת ה' – לכן אומרים די כדי לסמן לאן כן ללכת.. לחזור ל ד' אמות.
הברכה שורה ומשפיעה רק כשאני במקומי ועושה את רצונו יתברך . זה חיייב להיות ממקומי. גם בכורה וגם ברכה לוקח לעצמו יעקב במעשה מרמה, גנבה… כך כי הברכה להליכה בדרך הטובה חייבת להיות מוגנבת פנימה עקב ההתנגדות העצומה של ההישרדות. לכן במשל, לכן בגניבה, לכן בתחפושת.. יעקב לובש עור עיזים ומטעמי עיזים ומרמה את אביו.. התחפש.. רק כך אביו יכול לבלוע את שינוי הבכורה.
גדי עיזים –זהו ההיגד העז, שאי אפשר לומר אותו פנים אל פנים אלא הוא בבא בהיסח הדעת לאב הישיש שכדי שלא יבין יש להסתיר את ההיגד העז הזה בתחפושת.. כך יוקל עליו לקבל את זה. האם זה משל? או סמל? או סיפור?…מה הדבר שיעקב מציג ליצחק? משהו שמקל על יצחק לתת לו את הברכה, דרך רמיית החושים…
יעקב כאן מביא מ ג ד נ י עיזים כי הוא מתחיל להעיז להגיד מה שיהיה חשוב להרבה הזמן, ורבקה עוזרת בחמלה ומוכנה לקח עליה את הקללה שלו אם תהיה כזו, כל כך אוהבת היא את יעקב.
. זהו תאור המעבר הגדול בתהליך האנושי אלוהי, מעשיו ליעקב, כשאדם מבין ומחליט שהוא יכול להתחיל לעשות דברים ממקומו, ולא רק דרך ריצוי האחרים. לעשות למקומו….ממקומו. לא בהישרדות אלא בשביל ה'. אם לשם כך עליו להתחפש לעשיו.. סחטיין. זהו גם ריפוי דומה בדומה -אצל האדם, כשהוא מתחפש לרגע לשורד מושבע כדי שהמהות תוכל לתת לו אנרגיה ממאגרי ההתחזקות מהגורם המחליש, ואז יצליח לעבור ל 'היות'. כך זה עובד! משל ונמשל…זה כמו ירידה אל פרעה של אברהם או יצחק עם מלך גרר.. חייבים שיתוף פעולה עם ה'רע'… כי הוא חלק מעצמנו.
מכאן יוצא יעקב לחרן, וזה בפעם הבאה.
אגב, 'למה זה אנוכי' – איך גילה נדב את הפתרון? כי בא אליו בחור צעיר בצבא עם חרדה חברתית גדולה – כלום לא הולך לו, הכל חסום . כל כך יסודי בכל מעשיו – אבל אין לו תעודות להוכיח זאת. הכל מתפורר לו. עשיו ויעקב בתוכו מתרוצצים…מתבייש ועלוב כלפי חוץ.. נדב מיד משבח אותו על אומץ ליבו להיות כזה – לחוש את חוסר האונים הזה כבר בגילו, כשרב האנשים מגיעים לשלב זה רק בגיל 40 ומעלה אחרי שהתעיייפו מלרוץ, והוא לא רוצה להתרוצץ.. הוא כבר שם בגיל 20…. באומץ.. נדב בגיל 32. אני עוד לא בגיל 74… אבל אתה בחור צעיר בעצם באומץ עוצר הכל וניצב נוכח השאלה שאתה שואל – למה זה אנוכי?
הרבה פעמים זה פירושו של דיכאון: שתי הבנות מתרוצצות בקרבך. מצד אחד אתה מלא כרימון יכולות שרצות לעשות עשייה, ומצד שני חסום, כי העשייה תהיה לא מדויקת, משועבדת פנימה או החוצה… .. הוריו הם מאד עשיוויים, בעוד הוא מורד שכזה. הנה הצליחו ליצור הבנה שמבטאת את מצוקתם הניסתרת…בעיקר הם רוצים שהוא יעשה צבא, שהוא ממד לא רוצה, ולא מוכנים לשמוע בכלל שזה לא מתאים לו.. חייב חייב חייב! הם צועקים לו. והוא בצבא, וסובל מאד. אין לו חברה ואין לו רעיון מה כן יעשה אם לא יילך לצבא.
נדב מתחיל איתו תהליך בו ינסו למצוא מה הוא כן רוצה לעשות ומסתיר מעצמו, ואז, כשתרצה, תעשה דברים בהחלטיות . חשוב שתשקול את דרכך כך שתלך לצבא גם כעת מתוך בחירה חיובית. אבל כל הכבוד שכבר בגיל זה עומד אתה על זכותך לקיום אמיתי. חייב למצוא עצמו, מה הוא כן, וזא יוכל להמנע ממה שלא.
הוריו ביקורתיים וגם הוא ביקורתי על עצמו, וואוו.. חסימה גדולה מלהגיע למקור העמוק שלו. מבקר עצמו מתנשא על עצמו בכל כוחו. אבל בכל זאת כבר בגילו נאבק על נפשו.. מלאכה יום יום כותב!.. אט אט כותב בעזרת נדב את הקיום הכואב שלו, שזו זעקת כאב כשמתחיל לראות הגזמותיו. נדב הקריא לו את קטע ההתרוצצות של רבקה בתוכה, ושאל – מה תיקח מזה? ואז ךפתע נדב הבין את התשובה לשאלה ההיא ש 30 שנה נדב מחפש לה תשובה: למה זה אנוכי? כי השאלה נושאת בתוכה את התשובה: כלומר מי אני, האם עשייתי או היותי הם אני, או גם וגם בשלום ביניהם ?? אנוכי כמו אנך.. איך מגיעים לאיזון דינמי ביניהם? איך לעשות סדר ביניהם כאשר יעקב נהייה הבכור והוא עכשיו כפועל יוצא של היות ולא כשליט יחיד..
כך יבין הא6דם שזהו מסעו האמיץ, ויש לו פה שליחות וכך ילווה אחרים במסעם, ההצעיר הזה, יהיה עין נדב שכזה. .זה עשה לנדב היות אישי כשרבקה מוצאת מקום בין שתי ההבנות המתרוצצות בה. היא בחמלה אל שתיהן! כלומר התושבה בסופו של דבר, אצל אדם גמול" שנמצא על ממקומו בשלום, היא –גם וגם וגם!!! וגם. די לגמגמם. שבת שלום!
. שנדע לסדר הסדר בתוכנו כהילכתו! ונקבל עצמנו כהילכתנו באהבה!
מחלה זה דבר בריא 