Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for נובמבר, 2021

פרק כה, יט – אלה תולדות יצחק בן אברהם: אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן 40 שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי, מפדן ארם,  אחות לבן הארמי, לו לאשה. וייעתר יצחק לה' נוכח אשתו כי עקרה היא. וייעתר לו ה', ותהר רבקה  אשתו  = התמלאה ברוח = כעת יש הבנות בה, חדשות.  .. אבל אויה, – ויתרוצצו הבנים בקרבה…  ותאמר, אם כן למה זה אנוכי, ותלך לדרוש את ה'.  היא אומרת בסדר, הבנתי שכך אמור להיות, אבל היא דורשת החזר מצב של הרמוניה  בין ניגודיה המתרוצצים בקרבה. 

ויאמר ה' לה  ה': שני גויים בבטנך יתרוצצו, ושני לאומים ממעייך ייפרדו, ולאום מלאום ייאמץ, ורב יעבוד צעיר.

פ –  ותאמר – למה זה אנוכי, אני רוצה להבין..  השנה נפתור את החידה, מכריז נדב בביטחון רב. .. נבין מה השאלה ומה פתרונה. פתרון שכרגיל לא כתוב בשום ספר…

הבנים  הם הבנות שמתרוצצות, היינו   נאבקות זו צול זו ומרוצצות אחת את השנייה, ממש. במקום לזרום בהרמוניה כראוי, הן מציגות  קונפליקט אלים בין שתי גישות, וכל זה  בתוך רבקה.

אחת שמה עשיו, והשניה יעקב שמה. עשיו =עשייה = קיומו, הזכות לקיומו ומקומו מותנים בעשייתו ובתוצאות המוצלחות של עשייתו. כך היא ההבנה הבכורה, שמבטאת הדרך קודם כל לשרוד גמשית בעולם הזה, זו  ההתחלה של כל יצור חי, ועוצמת המאמץ תלויה ביחס הפוך לעוצמת האהבה שהוא מקבל . .

ההבנה שמנגד, יעקב-  הוא איש תם יושב אוהלים = תמימה עשייתו עוד טרם החלה כבר תם בה החלק המוגזם,  וזכותו לקיום קיימת כבר עם היוולדו בלי קשר לעשייה, אלא מעצם קיומו הוא זכאי לחיות.

בין שתי ההבנות קונפליקט עצום, ולכן אנחנו עוסקים כעת בשאלה, אם כך הוא המצב – למה זה אנוכי? נא לזכרו שיעקב מייצג את היותנו. עשיו מייצג שלב מוקדם יותר בתהליך האנושי אלוהי – שם העשייה היא במרכז וזה בסדר גמור, לשלב ההוא. אבל מרגע מסויים הבכורה של המאמץ חייבת לקבל כיוון חדש.

 אמא  רבקה נוכחת ששתיהן בה בריב עצום, במחלוקת גדולה, ושואלת את שאלתה: הבנתי וקיבלתי, תודה לאל,  אבל מבקשת להבין מה פירוש הדבר שיש התרוצצות כזו בין הקטבים. ברור שיש זכות קיום לשניהם, רק צריך לקבוע מקומו של כל אחד מהם. כל אחד מהם הוא מהות אחרת, ולא שאחד הופך לשני במטאמורפוזה, אלא שהמהות בוחרת דרך חדשה.

למה זה אנוכי –בזכות מה, בזכות איזו מההבנות  אני יכולה להתקיים כאנך שלם תלוי בהשקט ובטחה? האם זה בזכות העשייתי או בזכות ההיותי? זו נשאלה. מהי הזכות הנכונה מהשתיים לקיומי הפרטי שלי? זה או זה? מהו טעם הקיום האמיתי היא שואלת כך שאהיה אנוכי באמת, בזכות העשייה או ללא כל תנאי?  שתי ההבנות נאבקות אצלה כסמל ומשל לכולנו, כך כמו אצל כל אדם ער..

רבקה  לא סתם נכנסת להריון של תאומים, בו יש הפרדה פיזית בין ההבנות – זה כי היא מייצגת את החמלה! רק בזכות חמלתה  יכול ההיות לקבל משמעות קיומית גשמית מול העשייה הדורסנית . בלי חמלה העשיייה תדרוס אותו!  אתה תהיה רק עסוק בלי הרף ושורד ואטום לחלק של היותך ללא תנאי, החלק הפנימי אשר נידחק הצידה על ידי העשייה.

הנפרדות שהיא יוצרת כתאומים, מאפשרת לאדם אשר מסוגל להפריד הבנותיו לצורה ברורוה של שני ניגודים – להציב את השאלה בזכות מה הוא קיים  ו ל ב ח ו ר  באחת מהן.. שמתאימה לו. בלי הפרדה העשייה גוברת ודורסת ולא רואים את ההיות.  

ברור ששתיהן חשובות לאדם ויש להן מקום תמיד,  אבל מי  מהן נותנת לאדם את זכות קיומו? ההיות .  רבקה היתה גם עושה מוכשרת מאד, הרי היא ממהרת זריזה להשקות במיים..  זה לא החלק שקבלה מיצחק, העשיה. זה משהו שיש בכל אדם מאד חזק, עד הרגע בו הוא מצליח להפריד את הבנותיו לצורות ברורות זו מולך זו, ואז לבחור  מה מתאים לו באמת.

למה זה אנוכי = מהי המהות העמוקה של קיומי, כי גם כעושה אני נהדרת, אז מה כן? מה משניהם היא מהותי העמוקה באמת? אני, רבקה? מאיפה הזכות לקיומי? מהי שליחותי? המיוחדת? יתרה מזאת, עשייתך אמורה לשרת את היותך, ולא להפך.. מי עבד של מי? רבקה רוצה כבר בשלב זה לדעת מהו קיומה, מהי מהותה האמיתית מתוך ה 2 המתרוצצות בה. האם קיומי יהא תלוי לעד בעשייתי או שיש לי קיום בפני עצמו. ההריון בו הרוח שולטת מאפשר לה לשים בצורה ברורה זו מול זו את שתיהן ולבחור את האנוכה שלה!!!

הרבה אנשים חושבים שהם קיימים, חשים בעלי זכות ליקום כי הם עושים טוב את עבודתם הטכנית, באומרם – אם אהיה טוב מאד בעבודתי אז זכותי גוברת כי מרוצים ממני, ואם אפשל -זכותי לקיום יורדת מתבטלת… כך אני חייב להוכיח זכותי כל הזמן, בעוד שבעצם מעצם קיומי אני כבר זכאי לו.

כל זה  התפתח בילדות, אולי,  כי קיומי כילד אהוב נהיה בספק, ואז יצרתי תנאי שיאפשר לי להמשיך בינתיים כשורד עלך תנאי, עד היום.

 האם אני רוצה מעכשיו לעשות ממקומי או שמקומי ימשיך להיות מעוצב  על ידי עשייתי. המעבר מאחד לשני הוא  שלב התפתחותי וזה באמת קורה כשצורת ההבנה הנסתרת האפשרית האחרת עולה על פני השטח ומקבלת צורה כמו בהריון . זה  הרגע שהיא שואלת, כי הופיעו בה כעת לא אחת אלא ש ת י  הבנות והחלו ל התרוצץ.  זה הזמן לשאול. כן כן, ההריון הזה מעלה את השאלה.

כל אחד מגיע אל הקונפליקט הזה. הצורך של ילד להוכיח עצמו במעשה עוד ועוד כתנאי לקיומו  נובע מכך שהוא איננו בינתי ולכן משוך אל המעשה כדי לשרוד. הוא הישרדותי! הוא מרצה! והכל עקב העומס מילדות.

ויאמר ה' לה – שני גויים בבטנך. ושני לאומים ממעייך ייפרדו. מה זה לאום? זה גוי =עם, שקיבל הבנת שליחות , הפך  ל א ו ם  כלומר שבא מהבנה אימהית בינתית שנתנה לו תובנת שליחות. לעמלק  -לאום הספק, . לישראל = הליכה ישר-אל..  אז שני עמים בתוכך, כל אחד מהם בהתנהלותו, ובסוף ה רב, הראשון החזק, יעבוד את הצעיר שיתעלה. שתי  דרכי התנהלות לאומית  ולאום מלאום יאמץ – לפי נדב הם יתאמצו לגבור אחד על השני אבל לדעתי כניגודים משלימים ישאבו כוחות אחד מהשני ויאזרו אומץ, כח…. הבכור יעבוד את הצעיר בסופו של דבר, מודיע ה' את כיוון הדבר.

וימלאו ימיה ללדת, והנה תומים בבטנה  שניהם בתום,  כל אחד הבנה שלמה בפני עצמה.  הבנה

שסיימה מסעה.

כי ההבדל יהיה תמיד בין נפש בהמית לנפש עילית פה . הגשמית חייבת לעשות כל הזמן 'צייד בפיו'.  חייב לצוד ולדבר רק על זה. הרוחנית מבין שתיהן, ההיות, הופכת לבכורה כי היא  ללא תנאי או תלות בעשייה, וזה הקורה כשהעושה מתעייף מהתרוצצותו.  רבקה כאן רוצה לדעת בבירור איזו בכורה תיקח בסוף… עצם הידיעה תיתן לה אורך רוח להיות בחמלה עד הזמן הנכון.

רבקה מביאה איתה את החמלה, וזה מה שמאפשר להבנות להיפרד ולהתמקם זו  מול זו עוד בבטן. כי עד אז העשייה שלטה, בדעתה של רבקה. ההריון מאפשר לה מהפכה! . עצם המאבק בתוך רבקה מראה שהיא בחמלתה נתנה מקום לשתיהן!! זה מה שמאפשר ההפרדה ביניהן, מה שלא מובן מאליו כי רובנו בכלל לא מתעסקים בזה, לאמעלים על דעתנו שיש שתי הבנות אלא שקועים בעשייה ודי.

כך מישהי באה אל נדב בוכיה. בעלה הציע שהוא זה שיעשה קניות ביום ו בבוקר, ילך  עם הילד ויעשה קניות. וכך עשה. ומאז לא מפסיק לקטר שזה היה נורא. נורא!  די בכר תפסיקי לשלוח אותי בימי שישי לעשות קניות! כועס למה  ה י א  שולחת אותו לכאלו משימות .  אסור היה לך לשלוח אותי ככה… הנה הילד רעב כבר שעתיים.  מרב ריב לא דיברו 4 ימים.  ממש. אבל נדב שואל אותה – מה מנשפך היה לחבקו ולהגיד אני מצטערת, כל כך קשה היה לך . מה היה נגרע מנפשך?? אלא שבמובן מסויים היא היא אכן זו ששלחה אותו במסגרת המתחים והחשבונות ביניהם… זה מראה שהיא לא במקומה, גם בתגובתה. כי ברגע שאת יודעת  את מקומך את מפרידה בין ההאשמה לבין אשמתך  האמיתית ולא ניכנסת למאבק..

אז את יוכלה לחבק בחמלה ולומר לו צדקת ממני,  כי ההאשמה שלו לא פוגעת בך.  כי את על מקומך.. ממקומך הטוב את יכולה להפריד בין ההאשמה שלו,  שהיא  שלו – לבין זה שאת לא אשמה  -שזה שלך, וכך את נשארת בטוב בלי ריב.  בשביל זה צריך מידת רוחק והכרה במקום האישי.  וזה לא דבר של מה בכך.

זה לא פשוט לכלל לשמור על מקומי נוכח האשמות מאדם קרוב אלי, מניגודי המשלים. עולה מדי כל מה שקורה בעומק של החלל אשר בינינו כל הזמן.. .  . צריך חמלה כי

 כשהוא צועק עלייך הוא בעצם צועק HELP!!!

 ברגע שאת בהכרה למקומך האישי זה כבר מקום  נפלא כי זו  בינה.  עשית הפרדה בין המעשה להיותך. אז אין לך כל קושי לומר לו גם: אתה צודק,  וגם  – אני לא אשמה. גם אתה אהוב וגם אני בסדר. גם לא ירד גשם וגם  – נכון, נרטבת. כשיש אפשרות לגם/ וגם /וגם  – זה סימן שהעולם גמול = גם מול, אתה רואה את עצמך וגם את זה שמולך , רק אז  אתה גמול!!! גם לי גם לך  יש צדק.  היכולת להפריד בין שתי ההבנות שהיו מעורבבות במאבק, להרחיקן זו מזו לכדי אבחנה בניגודים משלימים, גם במחיר התרוצצות, מאפשר לך להבחין בצורתן ולשאול עצמך,  בין שתי אלו  -בזכות מה אני קיימת? זה אומר שכבר יש לי   ב ח י  ר ה!  כי אני מסוגלת לראות את שתי צורות ההתנהלות האנושיות כל כך האלו,  האלו  ב ב י ר ו ר    ולא  ב ע ר ב ו ב . זו היא הבנה רוחנית גבוהה גבוהה גבוהה..זהו סדק שדרכו  אור הבינה  חודר אל חייו של  מי שהגיע לשם.

רבקה הגיעה לשאול את שאלתה כשהיא  גמולה ומלאת חמלה,  וזה מאפשר לה לתת מקום לשתי ההבנות להתרוצץ בקרבה. אז מי שעושה תאומים אולי הוא בדרגה גבוהה של רוחניות ולאו דווקא ניכשל ביצירת ילד אחד המכיל את שתיהן? בהח לט – לפחות ניתנת לו האפשרות לבחירה. ..

ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו עשיו. = עולם העשייה.  עולמו של הילד הרגיל, של הבכור… מרצה ונאבק על מקום.  ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו – למה? כי ההיות מתגבש עקב העשייה המרובה ועוקב אחריה עד שעת הכושר. ואז הוא נוטל על עצמו את הבכורה,   לא בתחושת אשמה וגזל אלא כפועל יוצא, בסוף. היות בא באופן טבעי בעקבות הבכור המעשי.

רבקה רוצה לדעת האם להיותה יש גם כן זכות קיום או רק לעשייה. מראים לה שה היות אוחז בעקב העשיה,  ששמו יעקב..  ואז אפילו לא משנה  אם אני הולך אחרי אלוהים חיצוני, או  מרצה – זכות קיומי הבינתי איננה תלויה בכמה התפללתי, לובש מדי צבא ה',  כמו החרדים ככה. מגוייסי ה'… אלו סממנים עשוויים..  

פרק כז פסוק כז –יצחק בן 60 שנה בלדתו את התאומים . ויגדלו הנערים.. עשיו הפך איש יודע 'צייד' –  שפניו החוצה ליצור מידותיו,  איש שדה,  ויעקב איש תם יושב אוהלים.

ויזד יעקב נזיד, ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף. לא רעב, עייף. מעשייה… להזיד = הרצון להזיד, אבל גם לעשות בכוונה. עדשים זה  בינה  = כמו חול על שפת הים, זה הרגש הבינתי והלחם זו העשייה הבינתית כמובן..  כך שיעקב בעצם תורם לעשיו את תחילת תהליך הבינה, מקדם אותו, ולדעתי גם  משקיע בו כדי  שיאפשר לו לעשות שלום עם יעקב החוזר מלבן..

עשיתו של יעקב איננה נגד עשיו, אלא הוא עושה ממקומו, עשיה בינתית .. ויבוא עשיו מן השדה הוא עייף.  ויאמר – הלעיטני נא מן האדום אדום הזה = ייצר? פרה אדומה? הוא רוצה לשתות דם = נפש.. הנזיד של יעקב מחופש לדם. משל לדם היה זה… כך יצליח עשיו לעכל ולקבל את הויתור על הבכורה כי במשל הנפש היא שלו!! הדם שלו הוא כאילו, האו בפיו כעת, לא צייד, והוא מעכל את הנפש שחיכתה כה.  … יעקב מספר לעשיו סיפור משל על נזיד אדום אדום, שמי שאוכל אותו נהיה חכם ונבון ושקט ולא מתרוצץ עוד.. אוי אגדה יפה, ועשיו העייף מת לשמוע, לגמוע, להילעט..  

מי עט? העייט, על הפגרים…עשיו רוצה לעוט, להוט כולו, לעוט עלך הדם על הנפש לקבל אותה לעצמו סוף סוף, לעשות התמרה ולעכל את הדם, את הנפש!!! עשיו שעד עתה רק עשה בגשמי -מתעורר בו רעב גדול לעכל נפש, להתמיר. ויעקב מאפשר לו את זה דרך הנזיד!  נפלא!!

הרי נפשו של עשיו עייפה מרב עשיה גשמית חיצונית מתרוצצת בלי התמרה של כאבי הנפש העמוקים שלו,  והנה  כעת הוא יבלע את הנפש כולה בבת אחת וינצל, יוושע. ממש כייף לו לוותר על הבכורה הזו המכבידה שרק הכריחה אותו להיות בעשייה בלי כל מעשה רוחני. הנה כעת הכל לפניו… נפשו חושבת למות כי הוא ממש באפיסת כחות נפשית וחייב לחוות חוויה משובבת נפש,  טריה וטובה.. כמו זו שמציע לו יעקב.. זהו הנזיד.  כך ייחדש עשיו את מאגרי נפשו ויתחיל בתהליך הריפוי. ו

הבעיה של עשיו היא שהוא לא יודע לנוח. אבל הלך והתעייף מההתרוצצות  שלו, והנה לפניו הזדמנות סוף סוף לרוות מעט נחת.. לכן כשיעקב אומר לו מכרה לי היום את בכורתך, בעד מעט  אור בינה שאני מלעיט אותך בה, הוא אומר בטח, קדימה. למה לי בכורה ולמות . הרי בעצם אני חייב לחדש נפשי. תביא דם! כלומר יש כאן קצת עירבוב קולות וכוונות, כי בעצם זה הכל קורה בתוך אותו אדם, ולכן יש הסכמה ביניהם -אף כי ברמיה – ש הבכורה  תעבור. הרמהי היא כדי שהאדם לא ייפחד לאבד את יכולת ההישרדות –התרוצצות שלו,  שהיא תמיד תהיה אופציה…

מי עוד מרמה כך אבל העצם מזמינה את המרומה לתהליך התמרה בינתי? תמר את יהודה…יהודה חושב שהוא הולך לזיין זונה ודי, אבל בעצם, כמעט  ב ה י ס ח   ה ד ע ת ,  הוא  חווה רגש בינתי . לכאורה לא דם אלא סתם נזיד עדשים הלעיט  יעקב את עשיו, אבל כמעט ב ה יס ח   ה ד ע ת  הגניב לו  יסוד  בינתי חזק, טעם שלא טעם אף פעם ואם יטעם – לא יוכל עוד לחשוב רק על עשייה, וכך יתן מקום של בכורה כעת לבינה, בהסכמתך, עשיו, כי הבינה מנצחת .

כך שכאן בעצם משחק ס י פ ו ר המשל של כאילו רק מרק, אבל בעצם מסר בינתי בחמלה – הוא  שמרפא את עשיו ומאפשר את העברת הבכורה בשלום.

עשיו הוא צורת התנהלות, צורה בנפש שאופיינית לשלב הראשון של החיים, וטוב שהיא ישנה, היא הכרחית בעצם , כדי לשרוד ולאגור כח. אבל התנהלות כזו טבעי שתגיע בסוף לאפיסת כוחות כי הגזימה לגמרי בהתמכרות לעשייה, עד כי האדם רוצה אז לחדש נפשו. כך תמר המתחפשת לזונה מספרת ליהודה סיפור שהוא קונה ולא שם לב שבעצם הוא חווה חוויה אשר תתמיר בו את היצר, עד כי יאמר –  צדקה ממני..  . הבכורה מתחלפת כאשר הנפש כבר רוצה למות מגועל נפש של התנהלות הישרדותית בוטה.

הישבע לי,  וישבע לו.   בשם כל 7 הספירות הארציות הוא מוכן עכשיו עכשיו לשינוי דרך, להתחלת התהליך הגדול של הריפוי.  וישת ויקום וילך ויבז עשיו את הבכורה .  היא כמעט  המיתה אותו, אבל בסוף זה קרה.

נדב בגיל 32  נפל לדיכאון נורא.  בדיוק הגיע מרביבים למעגן מיכאל עם אשה חדשה. אמור היה להבריק הלאה ככוכב עשייה, מרצה ועושה-כל בלתי נלאה.  אבל עצם המחשבה להיכנס שוב למירוץ העשייה הזה הביאה לו בחילה. לא היה לו כח לזה. ועדיין רק שם, ברגע של חוסר אונים שלם עם דיכאון של חודש וחצי ורצון למות –   הבין שיש לו זכות קיום בזכות מי שהוא, ללא תנאי,  ושאיננו עוד חייב להוכיח שהוא סופר-מאן. חדש וחצי במיטה  – כל הכבוד לשלומה שהצליחה לשאת כל זאת בלי לברוח… מרוקן לגמרי היה, מיואש. .כמו תינוק שנה ראשונה בגן.. מנותק מאמא. אלא שאז הגיע לימימה וחייו החלו מחדש. תודה לאיממה ימיממה…   

גם עשיו חייב היה להגיע לתשישות, לחוסר אונים, לשקיקת מוות –  כדי שהשינוי יקרה, וייוולד מחדש. אך כאמור,  גם עשיו גם יעקב הם בתוכנו, והחילוף נעשה בתוך אותו האדם…

כך נדב, שהיה חזק ועקשן, הגיע סוף סוף לאפיסת כוחות, ורק אז – דרך תקופת דיכאון – יכול היה לעשות שינוי. דווקא  בקיבוץ החדש זה קרה. נשוי היה לבת של המייסדים, אבל  התנהג כמו מישהו עם אפס כח.. לשינוי כזה צריך אומץ, או תחושת במוות. הרי הצטרף אל  השמנה והסלטא של אצולת מעגן מיכאל, וברביבים אמרו איך זכו אלו בכוכב הזה, והנה הוא הכוכב,  שוכב דיכאוני שלא מסוגל לחיות! כך הגיע לימימה להתחיל פרק חדש. לא היתה בריריה, זו לא היתה גחמה זמנית של נדב אלא סוף פרק ותחילת פרק חדש בחיים.

יצחק הוא חזק, כך בהמשך. גם כקשה לו, גם כשהוא קצת ניגרר,  הוא לא יורד מצריימה אלא מוצא פרעה חלקי מקומי בדמות אבימלך מלך גרר ולו הוא מוסר את אשתו כאחותו כדי להתחזק מגוטרם מחליש… אח"כ, אגב, הוא כורת ברית עם אבימלך והכל בסדר.

בסוף כהו עיניו , הזדקן… ואז בא כל סיפור הברכה לבנים איך יעקב לוקח את הברכה מעשיו, בעזרת רבקה היודעת שכל זה אמור לקרות ועוזרת לו לספר סיפור משל כאילו הוא עשיו. . אין הברכה שורה בקיום ההישרדותי – שם אין שום ברכה. רק עייפות…. בהלת… ריצה התרוצצצות. אלא הברכה שורה בעשיה במידתה.  כך גם המילה 'די' , היא  ד אמות בברכת ה' – לכן אומרים די כדי לסמן לאן כן ללכת.. לחזור ל ד' אמות.

      הברכה  שורה ומשפיעה רק כשאני במקומי ועושה את רצונו יתברך .  זה חיייב להיות ממקומי. גם בכורה וגם ברכה לוקח לעצמו יעקב במעשה מרמה, גנבה… כך כי הברכה להליכה בדרך הטובה  חייבת להיות מוגנבת פנימה עקב ההתנגדות העצומה של ההישרדות. לכן במשל, לכן בגניבה, לכן בתחפושת.. יעקב לובש עור עיזים ומטעמי עיזים ומרמה את אביו.. התחפש.. רק כך אביו יכול לבלוע את שינוי הבכורה.

גדי עיזים –זהו ההיגד העז, שאי אפשר לומר אותו פנים אל פנים אלא הוא בבא בהיסח הדעת לאב הישיש שכדי שלא יבין יש להסתיר את ההיגד העז הזה בתחפושת.. כך יוקל עליו לקבל את זה.  האם זה משל? או סמל? או סיפור?…מה הדבר שיעקב מציג ליצחק? משהו שמקל על יצחק לתת לו את הברכה, דרך רמיית החושים…

יעקב כאן מביא מ ג ד נ י עיזים כי הוא מתחיל להעיז להגיד מה שיהיה חשוב להרבה הזמן, ורבקה עוזרת בחמלה ומוכנה לקח עליה את הקללה שלו אם תהיה כזו, כל כך אוהבת היא את יעקב.

. זהו תאור המעבר הגדול בתהליך האנושי אלוהי, מעשיו ליעקב, כשאדם מבין ומחליט שהוא יכול להתחיל לעשות דברים ממקומו, ולא רק דרך ריצוי האחרים. לעשות למקומו….ממקומו. לא בהישרדות אלא בשביל ה'. אם לשם כך עליו להתחפש לעשיו.. סחטיין.  זהו גם ריפוי דומה בדומה  -אצל האדם, כשהוא מתחפש לרגע לשורד מושבע כדי שהמהות תוכל לתת לו אנרגיה  ממאגרי ההתחזקות מהגורם המחליש, ואז יצליח לעבור ל 'היות'. כך זה עובד! משל ונמשל…זה כמו ירידה אל פרעה של אברהם או יצחק עם מלך גרר.. חייבים שיתוף פעולה עם ה'רע'… כי הוא חלק מעצמנו.

מכאן יוצא יעקב לחרן, וזה בפעם הבאה.

אגב,  'למה זה  אנוכי' –  איך גילה נדב את הפתרון? כי בא אליו בחור צעיר בצבא עם חרדה חברתית גדולה – כלום לא הולך לו, הכל חסום . כל כך יסודי בכל מעשיו – אבל אין לו תעודות להוכיח זאת. הכל מתפורר לו. עשיו ויעקב בתוכו מתרוצצים…מתבייש ועלוב כלפי חוץ.. נדב מיד משבח אותו על אומץ ליבו להיות כזה –  לחוש את חוסר האונים הזה כבר בגילו, כשרב האנשים מגיעים לשלב זה  רק בגיל 40 ומעלה אחרי שהתעיייפו מלרוץ, והוא לא רוצה להתרוצץ.. הוא כבר שם בגיל 20…. באומץ..  נדב בגיל 32. אני עוד לא בגיל 74… אבל אתה בחור צעיר בעצם באומץ עוצר הכל וניצב נוכח השאלה שאתה שואל – למה זה אנוכי?

הרבה פעמים זה פירושו של דיכאון:  שתי הבנות מתרוצצות בקרבך. מצד אחד אתה מלא כרימון יכולות שרצות לעשות עשייה, ומצד שני חסום, כי  העשייה תהיה לא מדויקת, משועבדת פנימה או החוצה… ..  הוריו הם מאד עשיוויים, בעוד הוא מורד שכזה. הנה הצליחו ליצור הבנה שמבטאת את מצוקתם הניסתרת…בעיקר הם רוצים שהוא יעשה צבא, שהוא ממד לא רוצה, ולא מוכנים לשמוע בכלל שזה לא מתאים לו.. חייב חייב חייב! הם צועקים לו. והוא בצבא, וסובל מאד. אין לו חברה ואין לו רעיון מה כן יעשה אם לא יילך לצבא.

נדב מתחיל איתו תהליך בו ינסו למצוא מה הוא כן רוצה לעשות ומסתיר מעצמו, ואז, כשתרצה,  תעשה דברים בהחלטיות . חשוב שתשקול את דרכך כך שתלך לצבא גם כעת מתוך בחירה חיובית. אבל כל הכבוד שכבר בגיל זה עומד אתה על זכותך  לקיום אמיתי.  חייב למצוא עצמו, מה הוא כן, וזא יוכל להמנע ממה שלא.

הוריו ביקורתיים וגם הוא ביקורתי על עצמו, וואוו.. חסימה גדולה מלהגיע למקור העמוק שלו. מבקר עצמו מתנשא על עצמו בכל כוחו. אבל בכל זאת כבר בגילו נאבק על נפשו.. מלאכה יום יום כותב!.. אט אט כותב בעזרת נדב את הקיום הכואב שלו,  שזו זעקת כאב כשמתחיל לראות הגזמותיו. נדב  הקריא לו את קטע ההתרוצצות של רבקה בתוכה, ושאל –  מה תיקח מזה? ואז ךפתע נדב  הבין את התשובה לשאלה ההיא  ש 30 שנה נדב מחפש לה תשובה: למה זה אנוכי? כי השאלה נושאת בתוכה את התשובה: כלומר מי אני, האם עשייתי או היותי הם אני, או גם וגם בשלום ביניהם ?? אנוכי כמו אנך.. איך מגיעים לאיזון דינמי ביניהם? איך לעשות סדר ביניהם כאשר יעקב נהייה הבכור והוא עכשיו כפועל יוצא של היות ולא כשליט יחיד..

כך יבין הא6דם שזהו מסעו האמיץ, ויש לו פה שליחות וכך ילווה אחרים במסעם, ההצעיר הזה, יהיה  עין נדב שכזה. .זה עשה לנדב היות אישי  כשרבקה מוצאת מקום בין שתי ההבנות המתרוצצות בה. היא בחמלה אל שתיהן! כלומר התושבה בסופו של דבר, אצל אדם גמול" שנמצא על ממקומו בשלום, היא –גם וגם וגם!!! וגם. די לגמגמם. שבת שלום!   

. שנדע לסדר הסדר בתוכנו כהילכתו! ונקבל עצמנו כהילכתנו באהבה!

Read Full Post »

אנחנו שמים לב איך כמעט בכל נושא משמעותי שאנחנו לומדים עולה חוק השאיפה להרמוניה בין הניגודים. אפילו הליכה ברגל היא בזוג = לך – לך. לך – לך. רגל רגל בהרמוניה. היום נלמד איך הסיפור לעצמנו, המשל,  תופס מקום של כבוד במציאת מקום לחלק שעדיין לא מצא  מקומו, יכולת למשול בו, ואז צורתו נגלית ומקום של תקיעות משתחרר.  ….  

העבד ורבקה – מכאן נמשיך את הפרשה.

כד א – כזכור אברהם זקן בא בימים, וה' בירך אותו בכל. כעת הוא מוכן להעביר את הבנתו הבינתית האישית המיוחדת הלאה אל בנו – וגם להבטיח שזה יעבור נכון, שצורת רצונו של הבן גם היא תהיה גמולה, בדרך אל בינה. לכן הוא אומר לעבד דחיל ראבעק, הישמר לך פן תשיב את בני שמה, אל בין הכנענים.. ה' ישלח מלאכו לפנייך וייקח לבני אשה נכונה. כך ההשגחה תפעל, אומר אברהם, ואתה שליחי שליחה.

אחרי שהבהיר כמה נושאים טעונים אליעזר אכן הולך, וכל טוב אברהם בידו. ויברך את הגמלים בחרן מול באר המים לעת ערב, היא עת צאת השואבות . פעמיים 'לעת'  =  הקבלה בין לעת ערב שאז יוצאות השואבות, כי בערב אפשר לשאוב ממי הרגש, בחמלה..  שם הוא נושא תפילה למצוא את האשה הנכונה. זה המקום וזו העת..  זה רגע  קריטי בחיי אברהם בהעבירו הלאה את בינתו

העבד מבטא את  החלק הנפשי רגשי של אברהם –אותו הוא שולח למצוא אשה… כי הוא מבין שמול בן כמו יצחק, בעל 'כאב יצחק',  האשה חייבת להיות רבת חסדיםוחומלת. הוא אך כילה לדבר תפילה וממש מיד רבקה, ההיא בת בתואל,  וכדה על שכמה צצה לה יורדת אל הנהר. והנערה טובת מראה מאד, שלא לדבר על כך שהיא בתולה ואיש לא ידעה.

כאן מתחילה מרוצה: װטרם כילה… היא באה. וירץ העבד   -ריצה טובה, בה הרצון זורם ללא כל מעצורים, בהרמוניה שלמה בין כל מרכיבי היקום.  זה לרוץ. אין מכשולים, הכל נחפז בכייף. .רץ לקראתה: הגמיעיני ותאמר שתה אדוני כדי לפנייך, אחכ אשאב גם לגמלייך..  מיד מיד הכל עד אם כילו לשתות.. הכל זורם עד הסוף ורץ ללא מעצורים.. בקלילות טובה.

למרות שהכל זורם והיה יכול לראות בכך אות מההשגחה,  הוא עצמו עדיין עומד משתאה, מחריש לדעת  ההצליח ה' דרכו אם לאו. חורש את דעתו להבין.. כעי דרך מוצלחת היא כזו שרוח ה' איתה..  ואז כשנוכח שכן  – מצמיד נזם לאפה – הנה היא שלו – וצמידי זהב לידיה  – עוקד אותה אל גורלם. ומיד מברר האם בבית אביה יש מקום לנו ללין – להתלונן, להיות אנושיים , בעצם. לבדוק האם יש  לה יכולת הכלה של מדווי נפש? אני בת בתואל וכו, גם תבן גם מספוא גם מקום ללון.. קידה ותודה ל ה'! ותרץ הנערה לבית אימה ולה אח, לבן.. כעת גם הוא רץ שם, הרצון המשפחתי זורם..  רואה לבן את הנזם והצמידים ומבין  שזהו איש ברוך ה' שיש להזמינו פנימה.  וכך היה.

לא אוכל עד אם דיברתי דברי. חשוב לו מאד להביא דברי הסבר על המיוחד שקורה פה:  באיזה צורת רצון צייד אברהם את הבנתו יצחק, זה קריטי שגם הם, משפחת הכלה,  יהיו שותפים לנס הזה ובזה דנה הפרשה. רבקה היא הבנתו העקודה של יצחק! כי הרי יצחק הולך לעשות מסע של גבורה, שזו התנהלותו מ אופיו,  בהיותו עצמו גבורה , ויצטרך מולו עזר שכנגד מתאימה מיוחדת, שתהא היא צורת התנהלות הרצון הנכונה לו כדי לאזן אותו, שלא ישלוט בו הדין ושלא יברח מהדרך. יצחק גיבור – גם כשקשה הוא  לא יורד מצריימה, כן חופר בארות לשאוב מים – הוא גיבור. לא מתעייף כמעט. אדם העובד על גבולותיו הפנימיים, אדם שבאמת עושה את התהליך, ועל כן חייב שתהיה לו מישהי, עזר שכנגד, שיתן מקום לחולשותיו, תלונתיו, עייפותו… שיעודד אותו. מישהי שתיתן מקום לנפשו. מישהי שתחמול על נפשו כי הנפש היא שסובלת . לחמלה הוא זקוק, לרבקה.

יצחק גמול.  כדי להחזיק מעמד בזמן רעב אתה חייב להיות גמול. לכן לא חייב לרדת מצריימה בעת רעב . מי שגמול לא זקוק באותו רגע לתוספת אנרגיה מיידית. יש לו רזרבה. אבל כאשר עולה קושי בדרך – חוויה קשה מדי לעיכול מגיעה – חייבים לתת מקום לנפש כי לא פעם אין חשק או יש פחד לעשות. אתה לא רוצה להתגבר בכח על הפחד שאתה חש, אתה רוצה לתת לו מקום. זה יקרה רק אם יש מישהו, מישהי, שנותנת לך מקום ובכך מרחיבה את מקום ההכלה של חוויות קשות.  רק כך תוכל להיכנע אל חוסר החשק.  לקבל עצמך בטוב גם אז, בנפש חפצה, כי נפש חומלת  מולך.

הרי מה קורה לא פעם שאדם קם בבוקר, וכבר באי שקט, מול נפשו, השוקקה לזה וזה וזה. אבל אתה חייב לרוץ לעבודה, והיא, מסכנה מבוהלת הנפש, אבל שומעת בקולו. רק שיש מחיר לדיכוי החשק ונשארת מועקה.   כדי לתת מקום לדין חייב להיות חלק שיחמול על הנפש, היינו  צורת רצון גמולה שאיננה מאויימת מחלקו העבדותי של יצחק, מקבלת אותו, ומלטפת את עורפו בחיבה… זהו המקום אצלה בבית ללין. זהו תפקיד החמלה לתת מקום לנפש כדי ללכת עוד כברת דרך.  אברהם מחפש לו בדיוק אשה כזו. מישהי שתיתן מקום לחלקין הילדותיים, הפוחדים, המאד עקשניים לעשות. ורבקה, ניגודו המשלים. הניגוד הגדול ביניהם הוא לדעתי (מפ) שיוצר במציאות תאומים מנוגדים, כי תינוק אחד קטן כנראה מלהכיל השוני… לכן –תומים.  רבקה היא בעצם גיבורה לשאת אתץ שניהם בתוכה.

שתה וגם לגמלייך.. אכן  – אין ספק שהיא המתאימה. לכן כשאחר כך הבנות שניהם ביחד מתרוצצות בקרבה מראה איזו גיבורה היא בעצם.. היא ההוכחה שזה אפשרי לאחד ניגודים,  ולכן הפסוק 'אותה הוכחת לעבדך'  =היא תהיה נוכחת כך בכל עוצמתה בחייו של יצחק, והעבד יודע שהיא היא היא.

ואכן כלי הקיבול שלה מוכן ומזומן בשביל יצחק. דווקא זה שהיא בתולה  – היא בתול, ישרה, לא מופרעת.  'כד' הוא מקום, אבל כמו –'ד' = מקום שאוחז בד מידות בסמליות מדוייקת מאד. זה הכד – כמו ד אמות הוא. זהו כלי גמול כלי בשל שהוא על שכמה… בשלה היא לקבל.  הכלי שלה במידתו שלם כמו במידה הוא..

כל זה מפעיל את העשייה לה.. איך? בזריזות! זרז = זה-רז, זה.  יש כאן איזה סוד שמאפשר לדברים לזרום בהרמוניה  שלמה, סוד ההשגחה ,טה טה טה טה ..בלי מעצורים. בזריזות.. בחיפזון.  – חי-פה-זן מיוחד של התנהלות.. זריז.. רבקה מביעה את התנהלות הטוב הזה כי מטיבה היא הרמונית מאד,  גמולה.. כ.  רב – קה, נןשאת ריב  בק,  בקלילות?…בזריזות ובהסכמת לב, ברצון מלא.

אתם זוכרים את ה 'בחיפזון' בו יצאו בני ישראל ממצריים – כי כך ראוי ועדיף.  חיפזון,  מן השטן, אבל חיפצון, שיש עת חפצה בטוב.. זה תמיד גבולי.. .. כדי לא להתחיל להיאבק עם העומס אומר נדב.. רבקה היא בתולה – היא תלויה יישירות כמו אנך, הכל אצלה ישר וקל וברור כי אין בה עדיין כל עירוב של מישהו אחר להתמודד איתו. בתולה היא..מניעים זרים לא פועלים עליה. לא באו בה עדיין, איש לא ידעה, שום רצון זר לא  בוחש בה.. בתולה היא, תמימה היא,  רק את רצון ה' עושה היא. כמו אנך תלוי, משקולת בנאים.  כמו עגלה שלא עלה עליה העול.

מי שממחובר כך לה', הכל נע אצלו בזריזות כפיים, ללא מעצורים, זריזות  כאילו סוד גדול מניע את הדברים בעולמו בהרמוניה שלמה.  כשימימה אומרת תהיו קלילים ותרבו לשגות.. לזה בדיוק היא מתכוונת! רב קה  = רבת קלילות היא! הפוך מלהתמהמה, כמו לוט,   כי הוא לא רואה את המהות בעוד רבקה רואה. האם זו לא קלות דעת, הזריזות הזו? לא וכן, כן ולא. לא במובן של לעשות שטויות, אלא  קל לדעת להתנהל כך כרגע כי הכל כה מדויק. אסור לדעת לרחף גבוה מדי ולא נמוך מדי אלא באמצע בין הניגודים.. וואללא.  כך מכין אברהם תקרובת למלאכים בנמרצות מדויקת במהרה ובטוב.  וכך גם שאיבת המים של רבקה,  אקט של חמלה, מעשה רבקתי. כי החמלה מעלה רגש תרתי משמע.

 אז פותח העבד בדברים ולא יאכל עד אם דיבר, ומספר את כל הסיפור מהתחלה בהגיון ובטעם, לא סתם ממחזר את מה שאנו הקוראים כבר יודעים. הוא מסביר איך נולד  יצחק, איך גדל להיות כזה מיוחד, ואיך כעת מחפשים לו אשה, עם כל ההיסוסים. מלאך ה' ישגיח  ויסביר את הגבולות. סיפור המים, איך ראה את  רבקה משקה – כך בחרתי בה, זו דרכי. כך הוא גם משבח את המשפחה, כשהוא מסביר את הערך המיוחד של רבקה. ומדגיש את הענווה כי  עלינו ללמוד להוריד כדנו כמו רבקה אל העבד כדי להשקות את החלק העבדותי נפשי רגשי שלנו  ולהתיחס אליו בכבוד. כל הסיפור כאן הוא איך להתייחס בכבוד לבהמי ריגשי שלנו שממנו יצאנו.. לכן יש להשקותו כשהוא צמא!! רכינהלה זה נקרא. .וגם שהיא שואבת – היא מעלה מים מלמטה למעלה.. אל הרוחני, מעלתם בדרגה..

בת בתואל היא אמרה, נזם על אפה וצמידים על ידיה, כך, להראות שהוא רציני ובוטח בה  שם זהב עליה באמונה שלמה שלו..    ועל כן הגידו לי אם כן או הגידו אם לא..  והם אומרים זה מ ה', אין מה לדבר כי יש את כל הסימנים, אלו כי בשפת החיים, שפת ההשגחה.  הם מסכימים לתת אותה.

העבד מודה ל ה' ו\מביא מגדנות   לאימה ולאחיה. וילינו שם, ובבוקר – שלחוני אומר העבד – אבל הם לא ממהרים כלל, אומרים שב איתנו כמה ימים, או הרבה ימים.. אל תאחרו אותי הוא מתריס, כי ה' הצליח דרכי אלכה בע"ה.

אז סוף סוף  קוראים לנערה לשאול את פיה – היה לה זמן לחשוב בינתיים וכעת היא אומרת בפירוש אלך. איתה באה מניקתה ונערתה.   וברכתם הכנה – אחותנו את, היי לאלפי רבבה וירש זרעך את שער שונאיו – זו הברכה החזקה ביותר האפשרית כי היא מבשרת שלום עם שונאינו מבית ומחוץ.  את ערנותם יירש..

והנה כבר בכנען, באר שבע, יצחק בשדה לעת ערב, והנה גמלים באים. משהו גמול מתקרב. הוא הרי לא ממש גמול… ורבקה – ותיפול מעל הגמל . זה כבר בארץ כנען. יצחק בבאר לחי רואי – מוקד שאיבה ישיר מה' למי שחייב חיזוק תמידי.  לחי יש יראת ה' כי הוא רואה את ה' וה' רואה אותו. . שם ראה ה' את ישמעאל והציל אותו, זהו מוקד לשאיבת כח שיישר מ ה', מן באר שכזו,  שם עין ה' פקוחה.. רבקה נופלת למראה יצחק, בחמלה ובענווה, המשולבות אצלה כאן. כי על הגמל היא בהתנשאות מסויימת, כגמולה,  ומשם היא חייבת לרדת, מיידית היא נופלת מהחלק המתנשא על הבהמי, ומיד מנמיכה עצמה להיות עם בהמיותו,  בחמלה. כך תהיה לו תמיד, לאורך כל חייהם,  חומלת על בהמיותו. יצחק רודה בגמליו – היא חומלת על הגמלים. כך היא עזר כנגדו. עצם הגבורה של יצחק  מזמינה  צורת  רצון גמולה חומלת,.  כך היא נופלת אל מקומה. מלמעלה למטה  זהו רצון ה'. כך היא ממלאת תפקידה מיידית מול יצחק. כמו שהורידה כדה, כדי לשאוב הרגש. מוכנה תמיד היא.  הוא עדיין בתהליך גמילה בעוד היא כבר גמולה ניקבית, וכך היא נכנסת לתפקידה כצורת התנהלות מיידית מולו. מתחברת לקרקע המציאות מיידית.    מתכסה בצעיף כדי ליצור לוט ה מייצב מתח נכון ביניהם, המתח שבין גבר לאישה. ותהי לו לאשה ויאהבהה!!! וינחם כך אחרי אימו. נדיר לומר יאההב חוץ מיעקב וןרחל.. כימי אחדים . ויאה-הבה, הווה –הא.. 

אגב, מוןזכר כאן  אוהל שרה כנמצא בבאר שבע, למרות שהיא בחברון. כך שאין כאן דיבור גאוגראפי אלא תהליכי פנימי. 

כה  ז- אלו ימי שני חיי אברה אשר חי 175 שנה ומת זקן ושבע ימם. ויקברוהו בניו במערת המכפלה.. אז בירך ה את יצחק בנו וישב שם בבאר לחי  רואי. משם שואב הוא את חייו כי הוא בהשגחת ה'.

ענין הזריזות מספר שהדיוק והתיקון לא באים במאמץ – אי אפשר להתאמץ לדייק.. או לזרום על פי חוק ה', אלא כשאתה בפוקס במקומך מאליו זה קורה.  זרז –זר רז, יש שם איזה סוד.. וזהו זרז  וללא מאמץ.

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם. שמותם ותולדותם.. 12 נשיאים.. 137 שנים.. ויגווע וימת.  

פרשת תולדות

יצחק.  שם הפרשה תולדות כי יש משהו מיוחד בתולדותיו?  לא בהכרח. אלו מילות הפתחיחה, אם כי אל במקרה הן שם. גם יצחק  נעזר בתרגיל של אחותו/אשתו.. ועדיין מיוחד הוא,, כי זה קורה לו  בארץ כנען, לא במצריים.   אברהם הוליד את יצחק. . בן 40  שנה ההיה בקחתו את רבקה.  ויעתר יצחק לה 'נוכח אשתו וייעתר לו ה'.  המ חילה ייעתר זה כאילו העת, הזמן מכוון דרך הבקשה. האם הגיעה העת, מבקש יצחק? הגיעה העת, מאשר ה'.. (יע)תר ויחפש ומצא את הזמן הנכון.

ויתרוצצו הבנים בקרבה. ותאר –אם כן, למה זה אנוכי? שני גויים בבטנך וכו. ורב יעבוד צעיר,וכו.  החידוש הפעם הוא א בתגובת רבקה, אומרת כן, אני מכירה ומקבלת, אבל רוצה להבין למה אצלי זה ככה תאומים, מדוע אין הבנתנו בשורתנו מגיעה בילד אחד, אלא היה צריך להגשים שניים מתרוצצים..  למה דווקא אנוכי כך, איך אני שייכת לכאן? כי זו גבורה עם חמלה אשר מתבשרות פה בתאומים. האם שני החלקים אצל שנינו מנוגדים מדי? או שלא הצלחנו להתקרב מספיק? יחד הם בשורה אחת, אבל כאי לו חצי עובדה נעשתה לפני הלידה.

נדב בצעד מדהים של תובנת מציאת צורת החסר:.

 כאשר מוצאים מהי צורתו של החסר, זה שלא מקבל מקום – מקום של חסימה נפתח ומשתחרר, כי הוא קיבל מקום, המקום…המדובר בקונפליקט בין שני קיצונויות כמו עשייה ומנוחה, למשל, ששניהם חשובים לי ואני תקוע..   איך עושים את זה, איך מוצאים דרך ביניים? ובכן, אומר נדב – אני מתחיל לעשות דילוגים בין שני הקטבים של הקונפליקט , בדימיוני. כך הנה כעת אני במנוחה.. וכתע בעשייה אינטנסיבית.. מנוחה, עשייה..  כך,  עד שמתגלה החלק שלא היה לו מקום ומקבל מקומו כאמצע בין הניגודים!!! במילים אחרות, עצם ההדמיה של, עצם הסיפור שאני מספר לעצמי ברגע מסוים שאני עושה וברגע אחר נח מאד, הולך ונוצר לי סיפור שלישי, שבו אני עושה מתוך מנוחה, היינו – גם וגם! כך אני מגשים את חוק השאיפה לאמצע בין הניגודים, בדרך המשל!!! אני מושל בייצר שלי לעשות או או, ועושה בוא בוא!  

כך בעצם בכל מאבק  בין הרצוי למצוי, כשאתה תקוע,  אתה מתחיל ככה לדלג בין שניהם: מצוי –רצוי, רצוי  – מצוי…  כך אם יש לי משהו ביד, בחיים,  שצורתו לא ברורה לי אבל אני תקוע סביבו, משהו בו היה קשה מדי לעיכול –  הנה נדב מחזיק עט בידו – אני מדלג בין שני חודיו תק תק תק . –זה בפולנית 'כן',  – עד שמתקבל כן אחד גדול ומסתבר שזהו  ע ט  אשר צורתו  נחבאה ממני…  תוך כדי כך צורתו הולכת ומתגלה,  דרך הסיפור על שני קטביו,  –  כי הדילוג כמו מצייר את גבולותיו של החסר…

כך יתגלה לנו מה חסר לנו, מה לא מקבל מקום! כך אם אני מדלג בין אשם לא אשם, כן אשם לא אשם… מסתבר לי בסוף שאני יכול להיות אכן אשם – אבל רק כסיפור זיכרון שהיה בעבר ואינני עוד עבד בורח ממנו. אני אשם רק בדימיון, כסיפור פשוט, עגנון. כך, אגב, הירשל הבריא שם ב'סיפור פשוט', דרך הסיפור שסיפר לו דר לנגזאם. … זהו חלק שהיה חייב לקבל מקום, זה שמותר לי להיות אשם, כי זה רק כסיפור משל, ואז אני יכול למשול בחלק הזה והוא לא עדו מפיל אותי לקרשים בתחושת אשמה נוראה. ואז אני כבר לא צריך להרגיש אשם באמת . זהו ריפוי – אני מרפה מהצורך להרגיש אשם במציאות כמו שהיה שנים על שנים אחרי המ שקרה אז, מה שהכביד עלי מאד –אלא זה נהפך לסיפור פשוט המושם בסל הזיכרונות . 

וכל זה כי התמדתי והתמקדתי בלדלג בין הרצוי = לא אשם –  למצוי: אשם, עד שהאשמה הפכה לסיפור על אשמה, סיפור ינקות, ודי.  צורתו של החלק התגלתה תוך כדי הדילוג כי מותר היה לה כבר להיראות, זה כבר לא ממית כמו מדוזה.. ואז אפשר להכילו ולשימו בזיכרון. כל עוד לא היתה צורה ברורה לו אלא היולי היתה החוויה –  זה נישאר בענן הערטילאי ומשם המטיר אשמה, אשמה אשמה.  כעת התגלתה נקודת הדיוק = באמצע, גם וגם. כך נעשה שלום בין שני הקטבים הנאבקים במלחמה, והם הולחמו למצב ביניים שווה לכל נפש.

הריצה בין הקטבים היא בעצם יסוד מוסד של התהליך, כמו החשמל שנע מהר מאד בין קטבים, ויוצר כח, כי בדילוג שבין הקצוות נולדת הבנה שלישית שהיא מאפשרת ריפוי,  כי שי לה מקום כשלום בין הקטבים , שלום בר קיימא. וזהו התהליך כולו בתמציתו!!! הצורה השלישית מגלה את צורתו של החסר שכעת יש לו מקום באמצע בין הקטבים, והכל דרך סיפור המשל… .

לדוגמה – בחור שהייתה לו חתולה בביתו שאהב בטוב, ולפתע באה חתולה חדשה מבחוץ ואימצה אותו חזק מאד, כמו  נטפלה אליו גם פיזית ולא עזבה, התאהבה בו ממש!! אבל כבר היתה לו חתולה רגילה שלו… התלבט מה לעשות, לא נעים לסלקה ומצד שני כבר יש לו מישהי. נדב הציע לו שבוע  לדלג  בין האפשרויות.. לא רצה שהיא תשתלט לו עלהבית, ומצד שני. אין לו לב להפטר ממנה. כי יש שם אהבה.. אמר לו נדב אל תחליט, תן מקום לשני הרצונות ודלג ביניהם … דמיין עצמך ניפטר ממנה.. דמיין עצמך מאמץ אותה הביתה… כך סיפר לעצמו את שני הסיפורים עד שיצא אחד חדש מנצח:  סיפור אחד!! כי דיאלוג ודילוג  קרובים המה!!!   

היום הוא מאושר – כי החליט לאמץ אותה כאזרחית של כבוד אצלו אבל מחוץ לבית. ברשות ובטוב איתם,  ואבל לא תגור בבית. כך הלחים את הסיפורים לאחד אפשרי שיש בו שניהם.

החלק שלא היה לו מקום ולכן עשה לנו צרות צרורות – מקבל כעת מקומו דרך סיפור החסר אשר מאפשר ראיית צורתו בלי צורך להגשים אותה במציאות, הגשמה שהיא קשה מדי. אבל היותו סיפור לגיטמי נותן לו   צורה, וזהו מקומו החדש. כסיפור בדמיון. בדמיון וזה בסדר. כך מושל תינוק שנה ראושנה בגן ביצר שלו לשלוט בגננת: אם מחזקים אותו להיות נחוש מספיק על מקומו, הוא יכול לדמיין חלק גדול משליטתו כסיפור הבורא לו עולם אפשרי, בו גם יצר השלטון מקבל מקומו.  

האם כך גם בין בריאות למחלה, שהן כאילו ניגודים אומר מישהו. לא ממש, מסביר נדב,  כי מחלה איננה ניגוד שלך בריאות – היא תחילת ההבראה…  בראוו נדב!  זהו החלק הראשוני של תהליך ההבראה מול חוויה שהיתה קשה מדי לעיכול ומאיימת להביא את האורגניזם לאפיסת כוחות.  המחלה מאפשרת הישרדות על תנאי, כשהתנאי הוא מחלה, בינתיים, עד שיהיה מספיק כח לעכל את אותה החוויה החקמ"לית,  שאז המחלה תיעשה מיותרת ותיעלם…

 כן המחלה מאפשרת הישרדות. היא נותנת מנוחה לנפש על חשבון הגוף.  כך מתאפשרת התחזקות זמנית של הנפש מן הגורם המחליש, מעין קיום, מקום על תנאי, עד שירד התנאי כי החוויה עוכלה. גם מחלה שגורמת מוות היא חלק מתהליך הריפוי, הפעם של העולם כי הגיע הזמן למות האדם, ולפעמים זה ריפוי גם לו… בגילגול הבא יעשה טוב יותר.

נסו נא בבית לדלג בין הקטבים  גם במחלה. אבל יש לזכור שוירוס, למשל. בא כדי שננוח.  . אז מחלה ובריאות הן לא דוגמה לקטבים של כן ולא.. אלא הם חלקים שונים של תהליך ההבראה.  ניגודים מוהקים הן שתי הדרכים שמצייר שקספיר בדבריו, היינו – האם לשרוד בלבד, כלומר, 'לשאת חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו', או – האם ללכת בכיוון של ריפוי אמיתי, היינו 'חמוש לצאת מול ים היסורים', כמו בני ישראל במצריים – 'למרוד וקץ לשים להם', ליסורים .  

נסיים בשאלתה של רבקה נוכח התרוצצות הבנים בקרבה, כשברורו הל שזה מטעם  ההשגחה וזה כן. אבל אם כן,  אם אכן נוצר מצב בו שני רצונות נאבקים בקירבי, . איפה אני שייכת לעניין? איך ההבנה המשותפת שלי ושל יצחק יצרה שני נאבקים כאלו, במקום יצור אחד הרמוני… היא מחפשת סדר, אם אל צדק..   במקום מאבק. אני מבינה שיש פה כן אלוהי – אבל למה אני,  איך זה בתוכי דווקא??? איך זה קשור אלי. לכן הולכת לדרוש את ה' כמו דרישה להבין.. להבין הסדר, ההגיון –ואז הוא מגלה לה הכל. ברמז. כי כאשר ניגשים לט'קסט במקראי הפשטטתי, ודורשים ממנו להבין – מקבלים מדרש,  מעין סיפור אמצע של בין לבין .. המאבק בין השניים בקרבה מראה על הקושי שלה ושל יצחק להגיע להרמוניה, מה שבעתיד יצרום עוד הרבה יותר, אבל  הוא חלק מהסדר הנכון שבו בתחילה איש  המעשה שולט, אבל אט אט התם, הרוחני, יושר את בכורתו. כך אכן רב יעבוד צעיר.

הבנות יצחק ורבקה,  גבורה וחמלה, חייבות הגשמה דרך תאומים.    הבה נחזיק להם אצבעות!

שבת שלום!   

Read Full Post »

נעבור מהר על נקודות ב 'וירא'.  ב-BRIEF   . ראינו איך אברהם לאחר העקידה נעשה שותף לגמרי ובעל דעה מול ה'.

יט טו  – וכמו השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט, לאמור.. קדימה, בחורצ'יק, פן תיספה. והוא מתמהמה.. מה שאופייני למי שלוט מכסה עיניו הוא פוסח על שני הסעיפים. ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו ובנותיו, בחמלת ה' עליו, מנחים אותו אל מחוץ לעיר. צריך להבין את החמלה הזו – היא חלק מקבלת האדם על חולשותיו, שהרי אברהם עצמו נזקק בתחילה ללוט תרתי משמע, כדי להסתיר מעצמו דברים שהיו קשים מדי לעיכול, כדי לשרוד… לכן מקומו וחייו של לוט נשמרים, הוא  חלק מהאנושות.. חלקו נישמר  על אף חוסר המודעות שלו, הרי הוא חלק מהזיכרון האברהמי, האנושי.

כך כשאומרים לו להימלט מהר להר ב=פן יספה, הוא משיב ב. אל נא אדוני.. אנא הגדל עימי חסד להחיותי אולי בלי להמלט ההרה כי קשה לי מדי, וגם לא מתאים לו מקום רוחני שכזה.. . אהיה פחות רוחני למצער ואלך לי לעיר מצער  מקלט שהיא ראויה לי. ה' מקבל זאת וחוסך שבטו מהעיר ההיא והופכה לעיר מקלט – ה' חייב  להציל את לוט כתנאי לכלל המבצע. לדעתי זהו שעור בהצלה גם של צדיקים חלקיים (מאד…) כדי לתת להם צ'אנס. לכן –  'כי לא אוכל עשות דבר עד בואך שמה'. אכן הצלת לוט היא תנאי להפיכת סדום ועמורה. לשם כך יש עיר צוער,  מצער, צער –   הצער הוא מקלט רגשי כשעדיין אי אפשר לעכל את הכאב. הצער מקלט הוא… ולוט נישאר מכשיר חשוב בחיי האדם.

אז משמיד ה' את סדום ועמורה. ואברהם בבוקר משקיף על ארץ הכיכר והנה עולה קיטור הארץ..  את אברהם זוכר ה'  – ולכן מציל את לוט, כי ללוט, להסתרת הפנים מעצמי ועל עצמי יש להן תפקיד מרכזי בחיי האדם בעת צרה. ה' תמיד שומר את המקל(ו)ט הזה בידעו עד כמה קשה והפכפך הוא תהליך ההתקרבות אליו.

כ, א:

ויסע משם אברהם אל הנגב וישב בגרר. שם אברהם מול אבימלך מלך גרר, נגרר שוב להגזמות לטוב או לרע, ויש סכנה שייסחף יותר מדי – הנה שוב חוזר שעור ההישרדות המפורסם כשאברהם מעביר את  שרה אל אבימלך כאילו אחותו היא, ומלך גרר ניגרר איתה כמה ימים עד שמסתבר  -אתמהה(!) – שהיא אשתו של אברהם, ויש להחזירה לו כי כבר אגר מספיק אנרגיה להמשך התהליך. שוב הצורך ההישרדותי גובר בחיי אברהם, בחיי הזוג, בעצם, אולי גם כי אברהם נגרר אחרי שרה יותר מדי בזוגיות שלהם, וזה ראוי לתיקון.. .  על כן זה כבר הופך למנהג אצל אברהם, ואולי גם יש כאן רמז לבני זוג שנכון מדי פעם להשהות את התהליך הקשה מנשוא הזה כדי לשאוב אנרגיה מבחוץ.. אבל תמיד מול מלך של מלכות הנטיה המוגזמת באותה עת, אצלו להפקיד את העזר שכנגד… שייקח הוא את שרה לזמן מה… דינא דמלכותא, דינא. ואברהם חוסך ומתמלא באנרגיה מחדש.   

פ רק כא א – ה' פוקד את שרה כאשר אמר, ותלד בן לזקוני אברהם ממש למועד שדיבר אלוהים, ושמו יצחק . בן 8 ימים מל אותו אביו, שהוא בעצמו כבר בן 100 שנה. ושרה –  צחוק עשה לי ה'…. אחכ שרה משלחת את הגר בפקודה לאברהם… אך הגר מצילה את בנה ישמעאל.. ולוקחת לו אשה  מצרייה, שכך ראוי לו. 

אחרי שכרת ברית עם אבימלך וייסד את באר שבע, אברהם מתיישב לגור בה,  בבאר שבע, כי השלים את מילוי שבע ספירות היסוד וגם לו באר קבועה מלאה במי שבע הספירות, ממנה יוכל אברהם לשאוב בעת הצורך .

זהו מצב הדברים והרקע לסיפור העקידה המתרגש ובא. הפעם לא ניכנס לסיפור העקידה עצמו, רק נזכור שזה קרה,  שאלוהים ניסה את אברהם –העלה אותו על נס, בעצם לימד אותו להסמיל כדי שיטפס במעלה הספירות אל כיוון בינה. .. בעקידה יש  התמרה, הסמלה גדולה. הילד האלילי שעוד נותר באברהם מוקרב סמלית דרך קרבן האייל אבל כוונת נפשו של אברהם מלאת אמונה ולען נחשב לו הדבר כאילו עשה זאת באמת, בתוכו, הילד אברהם עובד האלילים שהוקרב והפך לנער אמונה שלמה.. . הנה הוא לומד המשלה.  זוהי נקודת המפנה בחיי אברהם, בתהליך שלו.

בינתיים אנחנו שומעים שרבקה נולדת נכדה לנחור, אחי אברהם, בת לבתואל שילד גם את לבן.. היא תגדל ותחכה לאישה שיבוא.  השלום לבן בן בתואל?  השלום ללבן ולרחל?  ויען …. ויאמר: שהלום.

פרשת חיי שרה:

וייהיו חיי שרה 127, שני חיי שרה, ותמות בקריית ארבע היא חברון בארץ כנען. אפשר לחשוב תמיד על שני פרקי חיים, פנימי וחיצוני .. עזוב. לא ניכנס לזה היום. אבל  'ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. ויקם מעל פני מתו, וידבר  אל בני חת לאמור – גר ותושב  אנוכי עימכם. תנו לי אחוזת קבר עימכם ואקברה מתי לפני.. הם מסכימים ומציעים לו שיבחר לו כל קבר שירצה אצלם ויקבור מתו שם.  כי הוא  'נשיא אלוהים' – הם מכירים בקדושתו, במקומו הרם. במבחר קברנו קבור מתך, אין כל בעיה.  ויקם אברהם וישטחו לעם הארץ לבני חת לאמור – אם יש את נפשכם לקבור מתי לפני שמעו לי ופיגעו לי בעפרון בן צחר.. צח הוא, אבל בחחחררררר…

ויען כל באי  שער עירו – באזני כל העידה החיתית אמר – לא אדוני, שמעני, השדה  נתתי לך והמערה אשר בו  לך נתתיה , קבור מתך. וישטחו וישב . אם אתה לו שמעני… כל אחד משתדל להעביר את משמעות הדיאלוג שלהם אל השני. נתתי כסף השדה קח ממני, עפרון, ואקברה מתי. . אדוני לו שמעני  ארץ, ארבע מאות שקל כסף  ביני ובינך מהי,  ואת מתך – קבור. וישקול הכסף עובר לסוחר. ויקם שדה עפרון אשר בו מערת המכפלה וכל העץ אשר בשדה, לאברהם למקנה, זה נהיה שלו כי אכן קן  ועמד הדבר על רגליו, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו במערת המכפלה אשר בממרא אלון,  חברון,  כנען . ויקם השדה והמערה אשר בו  לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת .

הבה נעמיק מעט מעבר למה שכבר ידוע לנו… הרי בארץ כנען הוא נמצא, בדין ובחסד בו זמנית. זהו אברהם. שם בכנען, אלו הם מחוזות הכניעה, שם הוא במקומו. על מקומו יושב הוא בבאר שבע, אחרי שכרת ברית עם אבימלך.. אבל זה לכאורה רחוק מקריית ארבע היא חברון.  רחוק?. כן, כי מה זה המרחק הזה, האם חיו בנפרד?? שמא כעסה  שרה על מעשה העקידה? חלילה וחס. לא ולא. הן אשה היא צורת רצונו של האיש. אין נפרדות בדבר, שהרי לא יתכן שאברהם ישכון בבאר שבע לבטח, בשלמות, ללא צורת רצונו? היא איתו שם, נקודה! שכן מהי קריית ארבע? קריה זה  מקום בו קורים דברים, התהליך מתרחש. זו קריה. וארבע? אור בא! להאיר  בתשובה מאשרת לאברהם אלוף שבע הספירות… חברון היא כמובן נקודת  החיבור ביניהם, כשאברהם על מקומו, בבאר שבע  עם  7 הספירות, בכנען   – הרי זה פועל יוצא קלאסי, שאשתו נמצאת בחברון! זה לא שני מקומות שונים,  אלא שכשאנחנו על מקומנו, בכניעה, צורת הרצון המדויקת שלנו תמיד תהיה בחברון, כי אור הבינה הבא, היא קריית ארבע!  כל דבר אז במידותיו. זה לא שני מקומות שונים.. רק בגשמי זה ככה,  אבל בעולמו השלם של הקב"ה צורת הרצון של מי שכנוע הוא לגמרי, עד כדי באר שבע – אשתו היא במצב של קריית ארבע, ממלאת רצונו בדיוק!

במילים אחרות – כאשר שבע הספירות הן מבוארות שלמות עבורו, שרה בחברון היא בקדושה ובחיבור. ואז צורת רצונו היא מורת הקדושה בקריית ארבע היא חברון. ככה ייעשה לאיש אשר ה' חפץ ביקרו,  אשר לא הלך בעצת רשעים ולא נשבע למרמה כדי לשרוד… אולי טיפה ניגרר, אבל אחכ  כרת ברית עם אבי מלך מלך גרר, ומאז הגרירה בתוכו כמשל בלבד, הוא מושל בצורך שלו להיגרר. . ב ק. ארבע  אור בא, אור הבינה שם חבל"ז. אם זה 4, 40 או 400 – -זהו האור אשר בא בעיקבות עשיה בינתית טובה, אור של אחרי, פועל יוצא עקב אותה התנהלות, כך מתגלה האור.. התאור כאן לא מתייחס (רק) למיקום הפיזי אלא למצב ההוות  של אברהם, שצורת רצונו בחיבור הכרחי, כי הוא בבאר שבע כמו לגמרי זורם עם ה'. כך מתגלה האור ומבטא את העשיה בבינה . אין כאן דיון במרחק הפיזי אלא בצורת הרצון . כאן, בנקודת החיבור עם ה',  נמצאת צורת הרצון שלך אברהם –ב ק. ארבע היא חברון. זן ההעמקה.

כי הנה שרה מתה – רצון שבעצם כבר הביא את האור. ההבנה הביאה את האור שלה ,מוציאה לאור את האור –היא, שרה,  סיימה בעצם את תפקידה הקדוש כעזק שכנגד כי הביאה את צאברהם אל מקומו –לכן כעת היא מתפוגגת, נטמעת  בעפר, אך   ממשיכה להשתייך לאברהם כ זיכרון אישי החי בתוכו ומפעיל אותו, ולעם, כזיכרון ארכיטיפאלי, באה לידי ביטוי בכל חלקיקי קיומנו בהתנהלות שלנו.

מתי שוכחים נפרדות בין הקטבים? כאשר נולדת ההבנה אליה התכוונו בני הזוג, בעצמה זורמת וכבר אין צורך בנפרדות קוטבית אלא כל קוטב בא אל מקומו בשלום.  כך בני זוג בהבנה, שכמו נולד להם ילד טוב.

הקוטב ההיא, שרה,  הפכה    ל ה ש ג ה  אשר הושגה דרך ההבנה שנולדה בין שניהם. היא מופנמת באברהם. צורת רצונו סימה את התפקיד של עזר  שכנגד.. עכשיו כבר הקיום  שלו פועל עם ההבנה הזו בהשגה שלמה. אני כבר יכול להניח לנפרדות החשובה כל כך שלנו, כי הזרימה הבין קוטבית הפעילה הושגה ויש הבנה  בנתית. כעת זה כמו מי שיודע לנהוג, הוא כבר לא צריך כל רגע להזכיר לעצמו את חוקי הנהיגה, זה כבר בא מתוכו. אז כעת זה כבר בא מתוך אברהם, ההתנהלות בכניעה שלמה, ואין צורך בהמשך תהליך הלמידה, הוא כבר הסתיים בטוב.

א ח ו ז ת  קבר –   כי שם שרה אחוזה בקבר.. בעצם   ב ק ר ב, בפנים היא אחוזה, בפנימיות, וכבר לא צריכה להיות אחוזה על פני האדמה, כי היא אחוזה בקרבנו כהבנה שלמה!!! כך אדם שהרפה מ כל אחיזותיו וחוזר סופית  לאחוזתו! אחוזת הקבר, קרב.. . ברגע בו הזוג הדבוק כבשר  אחד הפנימנו את תובנת החוויה והביאון את הבשורה. בשורת הכניעה אז בתוכנו, פעילה, וכזיכרון פעיל מלבה את קיימנו הטוב!  כמו ששלושת האבות בסופו של דבר במערת המכפלה הן זיכרון ארכיטיפאלי של העם אשר מזין אותו לאורך הדורות!!

כך לאורך חיינו אנו ניזכרים בהבנות אשר מוטמעות בנו ומכוונות חיינו . אין עוד צורך לאחוז כי הן כבר באחוזתנו, באהבה.

אברהם מחפש אחוזת קבר

 אברהם חי בקרב בני חת, חטא, הוא כולו מוקף בזומבים הרגילים, וזה בסדר. כך החיים בכל מקום, טבעי.  …כמו כאן..  השאלה תמיד היא איך להמשיך בתהליך ולא להיסחף אל כיוונם? זו תמיד שאלה… אחוזת הקבר הטובה היא בתוך בני חת, האוחזים בהישרדות. . בחברון,  שם מקום החיבורים, יש הבנת לב שלמה. כך באחוזת הקבר – זרימה שלמה.. כי מוות הוא החיבור לנצח, שם שרה שהלימה משימתה. כעת היא מוטמעת בתוך אברהם וזורמת איתו.. כי מהי שרה? שרה! אשת דין, כזו שמצווה  ופוקדת! היא צורת רצונו, ובמקרה זה מנהלת ואומרת לאברהם מה לעשות, היא צורת רצונו… אבל לקראת מותה, ככל שהזוג התקרב להבאת בשורת הבינה,  היא הופכת               ל ה ש ג ה  בתוכו, משהון שכבר הושג ולכן הפך לסמלי רוחני, גם. . הוא כבר לא זקוק עוד לפעילות העזר שכנגד של שרה מבחוץ, שתאמר לו מה מה – היא  עכשיו מדברת אליו מבפנים,  ב מ י ד ה ! יש אצלו כעת איזון הרמוני בין חסד לדין. שרה היתה הדין המאזן את חסדו המופרז של אברהם, וכעת הגיעו לריפוי מלא, ויכולים כעת להרפות מהצורך להגזמה בשני הצדדים, והם באים  לכדי זרימה הרמונית שם, גם וגם!   אברהם הגיע למקומו.

 איך הגיע אברהם למקום המבורך הזה? הרבה בזכות ובעקבות עקידת יצחק. שם למד לעקוד את הייצר –שבמקרה ההוא הי להרוג באמת את בנו, את עובד האלילים שבתוכו – והסתפק בסיפור משל על הריגת ילד  בעוד במציאות הוא מסתפק בהריגת אייל בלבד. גם פה עכשיו הוא מפעיל את אותו מנגנון כאשר הוא בחסד בהתאם לדרכו,  אבל נמשל דרך דין מאזן, היא ה שרה שבתוכו… דין נמשל…הוא כעת בממשלת עצמו הטובה, במקומו הטוב, הוא בטוביותו!

הרי יצחק, שהוא הגבורה, הדין, עובר כקרבן בעקידה, אבל זה אברהם שעובר שם דברים בעוד יצחק הוא רק סמל, המסכן, פחד יצחק, פחדם של כל הילדים להורים שעוברים דברים….

 שרה יכולה כעת למות היות והדין שהורישה לבנה יצחק  – נעקד, הלא היא עקה שקדה במוקד, ועובר תהליך של הטמעה השגה והמשלה עד כי נותר כסיפור על הקרבה, המושל בחלקו המוגזם של הדין..

 בנוסף – אברהם כבר לא פוחד מהמוות! כי היה שם, ויכול לו, לפחד המוות, וקנה שדהו ומערתו,   מעפרון, הוא פחד המוות  – ממנו הוא רוכש מערתו . שהרי הסכים להרוג את הבנתו האלילית.. העלה אותה לעולה ונכנע לזרימה האלוהית … הסכים כך לוותר על הבנתו היחידה, אשר אהב כל השנים כי היא עזרה לו לשרוד,  והצילה אותו מאבדון. אבל כעת הגיעה העת  לוותר עליה ולהקריבה ולהיכנע לזרימה שלמה יותר, ללא אחיזה, זרימה אלוהית..

זה תהליך מאד קשה. מ א ד  קשה.. המפחיד ביותר בחיי אדם. הרי אדם לרב אפילו לא מעלה בדעתו לוותר על האחיזה בכל מיני פינוקים מגוננים.. כי פירושו להסכים להיות בחוסר ודאות, חוסר שליטה, כניעה מוחלטת…באין אונים…זה להסכים להיות בתוך כאב, להתמקד ולהיכנע לכאב. בסיפור העקידה אברהם אפילו לרגע לא שואל את אלוהים: למה, תסביר לי. הצורך בעקידה ברור לו, רק שזה כואב נורא. הוא בעצם מוותר על ההבנה שלו למה,  על ההבנה השורדת שלו, ומקריב את ההבנה האלילית . להסכים לחוות כאב נורא כזה של אובדן כדי ללכת קדימה, תוך פניה אל אלוהיו – זו גדולתו של אברהם, של עושה הדרך.

זהו המקום של אמונה אמיתית. המקום בו אני מוכן למות על מזבח אמונתי.. האם אני מוכן? לא יודע.  להיכנע אל תוך האש הכואבת של נטישה בינקות של לינה משותפת בלי אמא..  לחזור שמה ולהישרף בכאב הזה, הפועם. לחזור לחווית המוות –  כי זה מה שעמד לקרות לתינוק הזה, שבגללו הפעיל הישרדות נואשת, כל הכבוד, אבל עכשיו עשה את המעשה החייוני האמיתי – ותר על המנגנון הזה.. .. לאט לאט.

יחד עם שרה הקבורה שם הונח כעת היסוד לרחם הלאומי, מערת המכפלה, ממנה מוכפל הזיכרון כאשר שני ניגודים משתכפלים בה: הזיכרון ההוא הזכרי, אברהם, האבות –  ועצם המערה שהיא הנקבי. וביחד, ביחד הם שלמות הרמונית זורמת. אלוהים. לכן כל הבנה  שנולדת לנו צריכה את  מערתה, את החלק הנקבי,  המקום, היא מידת הרחמים, המקום כמו רחם אליו המודה עוזב מרוחם, נולד מחדש.  מן הזיכרון שהוטמן בה כזרע, , שזה החלק הזכרי, העשייה המעשית של הדבר, ההגשמה. זכרי אשר מוקף בחמלה וביחס.

תמיד שמע בקול שרה, שרתו.. אבל לא שרה היא שאמרה לו להעלות את יצחק לעולה. זה כבר לא פקודה שלה, אלא זה בא מתוכו ולכן זוהי עדות לתהליך מאד גדול שאברהם עובר! שם, בעקידה , פרץ רצונו של אברהם כשהוא מאחד דין עם חסד , שרה עם אברהם, לכדי הרמוניה שלמה. שם מגשים הזוג את זוגיותו ומבשר בשורה לבני ישראל!!! רק תוך עבודה זוגית של שנים יכול היה אברהם להגיע למעשה שבו הוא מעצים את הכאב עד כדי התמקדות בו ו.. ועדי כדי.. אל תשלח. בכך תם הצורך שלו לאחוז בהגנה, בהישרדות. הוא עלה לדרגה רוחנית רגשית כזו שכבר איננה מחייבת ביצוע גשמי של הדבר אלא רק במידה. ואז מתברר לנו שאנו לא באמת נשרפים ומתים בבור אליו קפצנו – אלא רק סמלית … הרצון האלילי נישרף, זה האייל – אבל הרצון הגדול עובר התמרה לצורת רצון רוחנית . הרי הפאגאנים היו מקריבים באמת, מתוך אותו צו פנימי, אבל שהיה נעשה אלילי גשמי מתבצע בפועל, ומביא מוות ושכול במקום התמרה. זהו, אגב, סוד נתשוקה להתאבדות, אולי..

בסוף העקידה ה' אומר לו, יען אשר לו חשכת, לא כיבית את האור ברגע הקריטי והסתכלת לכאב בעיניים, לא חשכת את בנך יחידך, לא שקעת שוב בחושך האלילות, לא שמרת בחושך את ההבנה שלך אלא הבאת אותה לביטוי באור – התחברה לך  מידת הדין עם מידת  החסד בזרימה שלמה  – זרעך יהיה כך וכך.      

אז קם אברהם מעל מתו  – הוא קם, כמו שמקומו קם הוא נישאר עם מקומו בקימה הזו.. כך קם לו השדה ומערת המכפלה.. ולבני חת אמר, כהוא מוקף הבנות הפחד אבל לא פוחד עוד – גר ותושב אני עימכם – תנו לי אחוזת קבר כשאני חי בעולם הזה מוקף בחטא…מקום בו זיכרון שרה צורת רצון שרה תהיה אחוזה.  זו האחוזה ולא אחיזה. לשם נוכל לחזור תמיד מאחיזותינו, שעוד  תבואנה,  כמובן .. קדימה, הם מציעים לו, קח לך כל מקום בינינו. אבל הוא לא רוצה שאחוזתו תהיה של בני חת, מעורבת בפחד, לא לא, הרי זה שורש העבדות, דין עם פחד -= עבדות! אלא אחוזת הקבר חייבת להיות משוחררת מפחד, מקום המושך אותנו אליו בטוב?. הרי לכן פחדו בני ישראל לצאת ממצריים, שאולי יחסר להם זה וזה וזה, ויעמדו בפני שוקת שבורה ללא הגנה.  לכן רצו לחזור מצריימה .. המיצרים מייצגי הדין והפחד! חסר = דין פוגש מאבק =  פחד!  אברהם רוצה לחבר את הדין, שרה  – לא ה ב ה  , אהבתם כזיכרון ארכיטיפאלי לדורות. כך נישאר על מקומנו ונהיה תמיד מסוגלים לבחירה. ..

על כן הוא מכוון אל עפרון החיתי, השדה עם המערה שלו , של פחד המוות .. עפר מוות. הפחד לחזור להיות עפר טרם מלאת  את משימתך.. לבחור במקום של עפרון זה ריפוי דומה בדומה!! הוא מתאחד עם פחד המוות שלו עד כדי כך שהוא מושל בו, יכול למשול בו.  אין פה מאבק עם עפרון או התרפסות לפניו אלא מו"מ פשוט בין שווים שבא מתוכו של אברהם .כי בבהלה יש מאבק . אברהם לא נאבק –הוא בדיאלוג עם פחד המוות, כי אין פחד אחר.  לתת מקום לריגשי נפשי הכי קשה . לכן הוא בוחר בעפרון החיתי . כשיש לי דיאלוג עם פחד המוות ואני יכול לקבור מתי – באחוזה המוקפת אחיזה בפחד, אבל היא כבר אחוזה במקומה הטוב – הגעתי למקומי. היא בשדה הפחד אבל אני בדיאלוג עם פחד המוות ולא רק זה – גם אשלם לפחד המוות מחיר מלא של 400 שקל כסף  עובר לסוחר.. אני שוקל על ידו… כך אני שם משקל מול פחד המוות ומאזן אותו . מה התשלום שאני מוכן לשלם לאזן את פחד המוות? איזה כיסופים שלי יאזנו את פחד המוות.  זה לחייב להיות משהו בעל משקל שלממש, תחושת שליחות בעולם, אולי..

שימו לב מי קובע את המחיר המשולם כדי לאזן ולהיות שלם – פחד המוות קובע את המחיר ולא אברהם!  הוא קובע כמה ישלם אברהם כדי שלא יהיה צורך עוד לאחוז בפחד המוות ולהתגונן בפניו אלא הוא יהיה מופנם טבעית בתוכנו.. רק עם בוא התשלום חווה הפחד משקל נגד בעוצמה שווה ואז הניגודים משלימים.. והכל זורם. חייב להיות ניגוד משלים לפחד המוות . 400 שקל כסף עובר לסוחר. ביני ןבינך מה הם = דבר מה הם, הדבר המאזן.  זו החציצה המאזנת. כימה מפריד בין עבדות נצח במצריים לבין יציאה לחירות  אל עבר ארץ כנען?  מה  מושך את בנ י ישראל לצאת?                               מ ע ר ת   ה מ כ פ ל ה !  אותם 400 שקל כסף הם הכיסופים אשר מהווים את הדבר המאזן ומאפשר יציאה לחירות. ה כיסופים!  השליחות והאמונה בשליחותך , כי הפחד לצאת ממצריים הוא פחד מוות. חייב להיות משהו אשר ימלא כח את היוצא והנפרד מהגנותיו. רק כך יצא אל המדבר אל הלא נודע אל הדיאלוג אל הנגיעה בכאב  עד לכניעה שלמה לו.

ואכם הפחד הגדול ביותר של בני האדם הוא לנגוע פנימה אל מקומות הכאב שלהם, זה הפחד לאבד  ההגנה שלהם, שיוותרו לבד מול הכאב ההוא, המצמית . לוותר על המאבק אליו התרגלו, שכאילו נתן טעם לחיים. לוותר על האחיזה במאבק.

שמעה לי אם תשמע לי, אומרים אברהם ועפרון זה לזה – שבכל רגע של המו"מ תהיה ברורה המשמעות של כל זה! אין מאבק אלא כל אחד אומר את רצונו אל מול השני, משמעות ברורה – דיאלוג לתפארת שבסופו מעשה בינתי מושלם.

400 שקל הוא שוקל כי זהו משקל מאזן לדבר שמקבלים, לכן הכסף נקרא שקל… וקובר את אשתו במערת המכפלה.  ויקם השדה והמערה  לאברהם ,  זה נ היה ממשי שלו דרך התשלום.

מגיעה בחורה, שלה בת מתבגרת. לילדה נפל הטלפון ונישבר והיא רוצה עכשיו חדש, מהם. האמא מתעצבנת במידה לא רגילה,  כועסת נורא ואומרת לבעלה לא ניקנה לה, היא תקנה בעצמה. הכל בא לה בקלות רבה מדי… היא לא עובדת בשביל זה וכו וכו. אומר לה נדב  -כל זה נכון, את צודקת, אבל למה את כועסת כל כך?  למה כל זה במאבק..? זה הכניס בלגן במשפחה.  נדב כמטפל שם לב לדבר החשוב  -לא שהיא צודקת, אלא הכעס, צורת ההתנהלות שלה   -היא ממש לא במקומה. אטאט מסתבר שהיא עובדת כמו חמור ופרפקציוניסטית לתת את כל עצמה יותר מדי ואז היא כועסת על כולם .

ספרי לי, מבקש נדב, מה הוא כסף בשבילך? אני חייבת לקבל תמורה שלמה על כספי, כלך מה שאני קונה שיהיה הכי טוב, תמורה לכספי , חייבת!! כי אני מדהימה ומגיע לי, כי אני עובדת כל כך קשה על כל פרוטה. מה יחסך לעצמך כשאת עובדת ככה.?  את משעבדת עצמך בכח וכופה על עצמך דברים  ולא רואה את עצמך. סובלת כדי להנות אחר כך, אבל בתהליך עצמו אין הנאה, וזה חייב להיות. כספך הוא כסף  ד מ י ם – כי הנפש  משלמת  עליו.  הבת שלך  הפוכה ממך, היא רוצה להיות חופשיה, החא מסמנת לך דרך אחרת.. .מיצאו את האמצע.  כי הקלות הבלתי ניסבלת של קיום ביתך פוגשת את העבודה המטורפת שלך ואת מתחרפנת כשהיא ככה מתנהלת לידך . זה מרגיז!! כי מהותך חשה שיש צורך בשינוי אצלך.  זה העניין.  אני דורך על עצמי ולא נותן מקום לנפשי,  זה חייב להתפוצץ, אם זה כסף שהרווחתי בעבדות.  כי יכלה להרוויח כל זאת גם ללא עבדות , כמדייקת  .מיכאל:  אז מי שבר  את הטלפון? ההשגחה! כדי שיתאפשר תיקון.

כך מי שגר בבאר שבע ולכן עושה דרך מחיבורים, ולא כופה על עצמו דברים, עובד  במנוחה, לא מתרוקן, לא בעבדות, הוא ראוי להיות בהידהוד עם משלימתו ב ק. ארבע היא חברון. הכסף הזה שאברהם שוקל על ידו של עפרון, הוא כ ס ף  ח י ר ו ת ! לא כסף עבדות. הוא בא כאן כבר ממנוחה שלמה ולכן משלם בשמחה מתוך חירות , לפחד המוות .

בעשייה ממקומנו דרך הזרימה בחיבורים, היחס לכסף הוא עדיין מכבד אך ללא מאבק. כיאנו ממקומנו ואין לנו צורך להתחזק מהגורם המחליש, כלומר להשתמש בכסף כפצוי על מצוקה נפשית או כמפתח רגש אשמה. . זוהי חירות ללא תנאי. כסף חירות מבטא כיסופים לחירות.

כלל הזהב למצב רוח מחורבן –

בכל דבר שאנו עושים יש לשים לב האם אני נותן מקום לחוסר החשק שלי לעשות את זה, או שאני  מנסה להתגבר עליו בכח ומדחיק אותו…כי אז זה לא דיוק אלא אונס של נפשי. אבל אם אני נותן  מקום לחוסר החשק שלי, לא מתעלם אבל גם לא נותן לזה לנהל אותי, לשלוט בי  – אז אני מושל בו ואז זה טוב, וזה ימצא מקומו הנפש רק כסיפור משל ולא אצטרך להגשים הגזמה בחוץ.

כך אם לא בא לי לרוץ בבוקר אני לא מתעלם, אני נותן לחוסר החשק הזה להתפשט בי, ויוצא לריצה ללא חשק, בריפיון. הכח והחשק יבואו מתוך הזרימה שבחיבורים אשר תוך כדי ריצה תגדל ותזרום הרבה יותר טוב.. לכן – וזה חשוב – אפשר להתחיל לעשות משהו ללא כוחות, בלי כח אלא  רק כי בחרתי לעשות גם אם לא מתחשק לי – והחשק בוא יבוא. אבל נתתי מקום לביטוי לחוסר החשק, לחשש לעצלות  – לא דיכאתי אותם בהאשמה עצמית וכך לא ביזבזתי כוחות שיחסרו לי אחר כך  -אלא אומר למקומות האלו הנה בואו היו עימי, מקומכם שמור, אבל אני מנהל מושל בדברים ואתם לא שולטים בי. 

הפחד לתת מקום לחוסר החשק שלי, לרגש המנוגד לעשיה – הוא פחד המוות!!! אני אמות אם לא ארצה את זה וזה… הוא הסיבה לתהליך נבנה של עבדות והתחזקות מאלילים . אם כך , אז אהיה עסוק כל הזמן בלהתגבר מתוך איום על עצמי או צורך לרצות וכך אעשה את הדברים . או שאפילו אתן לחוסר החשק לשלוט בי ואמנע מעשייה שטובה וחשובה לי.

כאשר אני ניכנע אל חוסר החשק ונותן לו מקום אני שוקע בו… ולאן הגעתי? אל מקומי! הכולל גם חוסר חשק. עכשיו אני שוטף את הכלים באהבה, כי אני בחברון! וכל דבר במקומו ובמידתו. מקריית . ארבע, משם עושה בחיבור עם ה'.

כאן מיכאל מדגים את הציור החדש שעלה בדעתו על איך אני שוחרד בזרועות מושטות לצדדים  כדי לאחוז ולמנוע שיפלו עלי דברים, כך בהתחזקות מהגורם המחליש,  אבל אם אני מתחזק באמונה ונהיה נחוש, אני אוסף זרועותי אל האמצע שבין הצדדים, הקטבים האלו ואז מפנה כפות ידידי הצמודות כלפי מעלה לזרום עם הכיוון הרוחני.. כמו בתנועת תפילה ידי כלפי מעלה בזרימה הרמונית וכבר אין לי צורך באחיזת צדדים ובעבדות.  אני על מקומי . כי הנחתי לאחיזה ונכנעתי פנימה אל תוכי המרכזי… אל מקומי שלי..  זהו בעצם ציור של תנועת הכניעה האקטיבית והזרימה קדימה בטוב.

מערת המכפלה היא מערת החירות, שאני עובד בה עם כח החבורים תוך שאני מכפיל הכל. כך מתמלא ולא מתרוקן, שואב אנרגיה של שמחת הקיום, פוגש ומעכל  חוויות תוך התמלאות .אני כן נופל, אבל  מתרומם, אחכ ,כניגוד משלים  נותן מקום לעייפותי ולא מנסה לבטלה כלאחר יד. אני נופל בכייף אל חוסר החשק, אל העייפות , מקבל בשמחה, בהשלמה,  ואומר לה בסדר, אבל בואי נלך כברת דרך ונתחבר.. לא פוחד מפחד המוות , האין אונים, ביטול ההגנות – כי מיד הכפלתי את כח החיים שלי, את כוחי לחיות  כי הכל במקומו בזמנו מונח ולא צריך לבזבז זמן על תירוצים .  כך אני מכפיל חיים דרך המערה = כי אני מתעורר ו מ ע ר ה  אל תוכי את החיים על כל גווניהם!   הכל אני עושה בשביל ולא נגד, ולא נאבק ברעים אלא מחזק את הטוב שבי, כמו אותה שמאלנית שהבינה שאין מה להיאבק בימין אלא עדיף להתמסר  להיות שמאלנית בכייף! חזרה מאושרת-//

זה בעיקר שעור  למיכאל שאוהב להיאבק ברעים . היה שמאל גאה, מיכאל,   אפיל כהומאופאת מול הרפואה המערבית, די לרדת על הרופאים,  עשה את שלך באהבה! לא להיאבק בקורונה לא לפעול נגד הסמכויות  אלא הבא אור. אל תיאבק בחושך – כך תגור במערת המכפלה . שם קובר מתו אברהם – מה שכבר מת בו אבל חי מאד בזיכרון .  בטוב ולא בהדחקה בחטא. זו הדחקה שתפרוץ אחכ ברע. אני מביא אור. גם לעפרון ניתן כסף בכייף. זה המפתח לכניעה המפורסמת!!! עלי לבטל כל מאבק בי כי כל שריד של מאבק או רצון לו יעיד שיש חלק בי שלא מקבל מקום, כשכל חלקי יקבלו מקומם – ניגמר המאבק. בשום דבר, בתחושת האפסות. רק זיכרון של טוב אשר מכפיל כל הזמן את הטוב בטוב טוב. ה' מרחם בחמלה  ברחמים לרגשי נפשי שלנו , הוא יודע להכפיל הבנות בינה.

מערת המכפלה היא כמו רחם, כשאני טומן בה זרע של זיכרון, חוויה שעוכלה בבינה, אהבה וחירות , דין באהבה – זו ההגדרה הנוכחית של שרה שהיא כעת  דין בר השגה לגמרי . בינתי . כך המערה היא גרעין ארכיטיפאלי לעם כולו לחוות מחדש בכל עת. כך ישתכפל זרע הבינה, והבנות הבינה תפרחנה ותישגנה.

המרחק בין המערה לעפרון לו השתייכה פעם,  חייב להיות מדויק. זו היא מידת הרוחק הנכונה : נותן מקום לדברים אצלי,  אבל לא מתערבב איתם. זוהי מידת הרוחק הנכונה. השדה, זירת החיים,  אכן שייכת לפחד,  אבל אני המערה יוצרת חיים בתוך כל זה .. ועץ השדה – מעצים כל זאת ..

מהו פחד המוות – האני הגשמי השורד הבהמי, הוא מוציא פחד מוות מן הנפש כדי לשרוד בזהירות. מי שמגיע למערת המכפלה פוגש אור הבינה המקומי שהוא הכל מלבד גשמי .  האדם אז זורע זרע זיכרון אשר גדל ומכפיל עצמו .. אברהם שרה רבקה יצחק לאה ויעקב   -רק רחל לא שם – דברים אלו יכפילו עצמם ..

אברהם מוקף בבני חת, הוא  בתוך הכאב והבכא שמקיף אותך, אבל לא שולט בך אלא אתה מושל בו , זה כל ההבדל. אם מישהו בלחץ  – היכנע  ללחץ, קבל אותו כחלק ממך והתהלך הלאה וכבר אתה מושל בו. כך כשדב רודף אחרייך וכבר אין לך כח – פנה אליו וקפוץ פנימה אל פיו – אז תהיה בקרבו והוא בקרבך.. ואין פחד עוד. גם חיים אין…אין אתה עוד…הא הא. זה לנוח במעי הדג כמו יונה.. זו הקפיצה אל תוך הקרביים של הדבר, ברנדון בייס 'המסע',  שאנחנו כה פוחדים ממנו. יש להיעשות נחוש בדבר לגמרי, ואז חלקו המפחיד הופך משל… סיפור בלבד, שסיפרתי לעצמי בזמנו .  אלו קרבי הפחד הכאב הכעס, ואז מה שבער בתוכנו ושלט בנו להפחידנו, והיינו חייבים לכבות – בוער כעת סביבנו, כסיפור (על נטישה בילדות, למשל) סיפור על פחד על כעס, על אהבה  ו חושך… ואז מרחב הלב נפתח.  

מיכאל – הפרשות עצמן הן סוג של מערת מכפלה, בעצם, אשר מכפילות ומעצימות את סיפורי האבות להבאת בינה לכולנו ..

כד א – ואברהם זקן בא בימים.. וה' ברך את אברהם בכל. בא הימים – בא באור הבינה. זקן הוא, אמנם. זקן – מי שבנה קן, זה-קן. תיקון- שעשה תיקון שלם .  ציפור מתקינה קן שהוא תקין, על עץ ההעצמה. זקן בא בימים הוא מי שעשה תיקונו בבינה וממשיך בכך . והוא מצליח כי הוא מבורך        ב כ ל. יכול להצמיד 'כ' לכל דבר, בעל יכולת התמרה שלמה…

זהו האברהם שאנחנו פוגשים ברבות ימיו, אדם שלם. הוא זה שידבר ויעשה עכשיו דברים:

ויאמר אל עבדו – שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך – לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני. מדובר ברגע חשוב בחיי משפחת אברהם,  כאשר ההבנה הטובה ומחפשים דרך להמשיכה ולא לאבדה עם חילופי הדורות. שרק לא תתערבב עם הבנות אליליות. ובוודאי שלא תעז להשאיר את בני שמה עם  מישהי.. הלא נאמר לזרעך אתן את הארץ הזו , כאן, כאן. לכן לא את בני, לא שם.

אצל אברהם דין וחסד עובדים כעת יחד  . חלילה לך, עבדי, מוציא פועלי, לערבב הבנתי עם הבנה לא בינתית, ואני לא גזען כלל,  זה רק הכרח בל יגונה . כי אז הלך על הזרע שלי.. קח לו הבנה שעוד לא ניכנעה אמנ ם, אבל רואים שיש לה פוטנציאל להיכנע, שמוכנה ללכת איתך לכנען –  היא רבקה.  ואל תוציא את יצחק מארץ כנען,  כניעה היא המפתח לחיי בינה!!! אסור להפסידה!! אלוהים מתחלחל מעצם המחשבה שיפסיד את אברהמו וזרעו הבינתיים. הדיון כאן הוא על שבריריותה של ההליכה הבינתית אל מול בני חת ופיתויים אחרים , שבאה למבחן ברגע הקריטי של בחירת בת הזוג, שתהיה עזר שכנגד ראוי להבנתי.

העבד לא יידע להיכנע כמו אברהם,  לכן הוא אומר אולי היא לא תרצה, אולי ככה או ככה. לא לא לא – חלילה!  אברהם משביע אתו לכללים נוקשים, קצת כמו המשקוף והמזוזה רגע לפני יציאת מצריים, כי בקלות אפשר למעוד, רק אנושי הוא. וחבל 

לכן קח  רק אשה ראויה מאד מאד.  כל הדיאלוג הזה אדם גם מוזמן לנהל עם עצמו כשהוא עומד לשנות חייו, להתחתן או להיכנס לברית עם עזר שכנגד חדש. לכן כל כך חשובה הפרשה הזו, שמלמד  איך לשמור על הבינה שהושגה.

וישם ידו תחת ירך אברהם ויישבע לו. אז לקח  10 גמלים אברהמיים, = כוחות גמילה לדרך, כי הוא עצמו עבד..  שמתפתה. גמלי אברהם הם בעלי  יכולת דגולה כי גמילה נותנת גמול .. כך ילד שניגמל יש לו גמול וזה נותן לו כח להיגמל.   אבל גם כל טוב אדוניו בידו, השראה מטוביותו הבלתי מותניית של אברהם.. ..כן כן, זה הרבה.

הלך העבד לארם נהריים לעיר נחור. ויברך את הגמלים  מחוץ לעיר לעת ערב,  בצאת השואבות… כך יעשה פעם גם יעקב.. כאן נעמוד, על פי הבאר.

סיכום שימו נא לב:

  1. מפסיקים להתאמץ לדייק,  להיות בסדר, לרצות –
  2. אנחנו נכנעים תוך מתן מקום של כבוד לריגשי נפשי שלנו ,אך לא נאבקים בו
  3. שוקלים מפנימיות ליבנו בבחירה מול הריגשי נפשי
  4. עושים דרך כניעה  כשכל דבר ממקומנו! כל דבר. בנחת, בפנאי, בשמחת נתינה…

שבת שלום!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: