פרשת לך לך 2021

לך לך מארצך, ממולדתך , מבית אביך, ואעשך לגוי גדול, ואברכככךכךכך, ואגדלה שמך והיה ברכה.
וילך, וגם לוט, ובן 75 אברם.
היום נעסוק בכנען.. ייעדו של אברם , ההולך שמה. 'ארץ', היא האופן בו אנו מתנהלים עם הרצון שלנו בעולם העשייה. זוהי ארץ. אברם הולך להתנהלות חדשה, התנהלות כ נ ע ן … שם יגיע אל מחוזות הכניעה, ה כן –נען. זו הארץ אשר אראך, מודיע ה' והוא נענה בכן כן כן. כנען היא המחוז שבו אדם נכנע. בו הוא אוחז כאחוזה קבועה כדי להמשיך בתהליך, תוך שהוא מרפה מאחיזותיו האחרות, כדי לאחוז בכנען זו… כך הוא נכנע אל תוך המקומות מהם ברח ושכדי להתרחק מהם אחז במחוזות אחרים זרים, הישרדותיים, זמניים..
כעת לא אלך עם האני הגשמי השורד בלבד, אלא אבוא מחרן לכנען, שהוא המעבר מסבך המאבק והעומס ומיצריו, מעומק ההישרדות – אל שדה הנתינה, אל מרחבי הדיוק. מהישרדות, היינו מחלה – לבריאות .
צא מהחרן הזו שם נולדת, הוא הוא בית אביך –אל הארץ שתראה בהשראתי. מיכאל: גם האיש העוזב הוריו ודבק באשתו יש בו סוג של לך לך… כי הוא דבק בצורת רצונו. זה נכון, כך נדב, אבלמ צורת הרצון שהוא דבק בה אז איננה בהכרח זו ש ה' היה רוצה להראות לו. זו יוכחלה להיות צורת רצון אגואיסטית בריחתית הישרדותית.. הרי היא עזר שכנגד לאדם הלא מושלם, אז היא לא מושלמת בדרכה שלה… אולי אגואיסטית בנתינה לעצמה ולא לזולתה. כך שכאן זה אחרת , טהור בינתי . חלק מתהליך הצמיחה זה ללכת לשם, לזוגיות, אבל אחכ כניעה של ממש, נקווה.
קשה להבין עד כמה היציאה וההליכה הזו, כמה זה קשה ומפחיד!!! להסכים להכנע ולהיפרד מהגנות האני הגשמי… קשה. הן אנו רגילים להתנהלות של מאבק כצורת קיום. כמו: חייב להיות צודק, שיודע, ששולט.. וכו.. הפחד בא מתחושת 'אני לא אסתדר ללא מאבק', אומר נדב. אדם חש ' אני אתפרק אתפרק', כל כך מפחיד. כמו מי שחייב לדעת וחושש מהתקרבות שמה, לכאב המיסטי. איך אכנע למקום הזה.
ײש כאלה הנאבקים במחלה במקום להיכנע לה, כי הרי היא פתח לנגיעה בכאב!! לך עם המחלה עד הכאב!! ואז, בארץ כנען אני מגיע ,נכנע ומגיע אל מקומי! שם אני מתחבר עם רצון ה' בתוכי! זה חלק מה לך לך: לך אל הנקודה הפנימית, נקודת החיבור עם רצון ה' אשר בתוכך, ועשה שיווי רצונך רצונו דרך הנקודה הזו שבלב. כי כל עוד אתה במאבק, מנהל אותך האני הגשמי. כעת האני הזה מת. מיכאל מיד מתקומם: הוא לא מת, רק משנה את כיוון התנהלותו. האני הוא חלק חי בלתי נפרד מנפשנו, ומנהל את וויסות הלחצים לפי הצורך.. הוא זה אשר שולח מחלה תמיד למקום הכי פחות מזיק… בהתנהלותו יתכן מאד ויבוא שוב מחדש כגשמי, אם יתעורר הצורך בעת חוויה חדשה קשה מדי לעיכול… כעת הוא נרדם, לא מת. נדב: עלה שלכת לא יהפוך שוב לירוק, לצומח… אבל מ מיכאל בשלו – אני רואה אחרת.
הרי לרפא זה להרפות מהצורך במחלה, פר מול הר
העברית המדהימה הזו, המשגעת הזו… כל פעם שהיא חושפת את מכמניה, יותר ויותר אני נעשה מעריץ מושבע שלה, עבד נרצע שלה, אוהב ומאהב קבוע, ולא קנאי כלל… וכלל.
הנה היא מעניקה לנו עוד אוצר, יהלום, פנינה נוספת מאוצרותיה חושפת לעולם: (חוץ מאלף פעמים שכבר חשפה את חמודיותה לאלו ואחרים, אבל לא בידיעתי, וזהו ריקוד שבעת הצעיפים שהיא עושה רק לי, רק לי..מה יש? הנה צמד המילים שהיא חושפת לי: פר מול הר.
מהו פר? נושף שוצף גשמי ענק, כולו תשוקה אל פרה אדומה, כולו הבל חם של יצר עז? הוא הגשמי בהתגלמותו.
וההר? למדנו – גבוה, נישא, שאל פסגתו שואפים לטפס פשוט 'כי הוא שם'… הרוחני. שם נמצא את האלוהי, את הנשגב. זהו סמל הרוחניות.
כך פר מול הר. בסדר – ניגודים משלימים כבר אמרנו? כן. אבל ראו נא איך השפה העברית מערסלת ומענגת את הצמד הזה, דרך צרופי אותיותיה.. יפה היא השפה, ומרתקת. הבה נבחן מה קורה כשמצרפים אותיות שונות בראש שתי המילים האלו, לכל אחד מהם בתורו, והנה לנו סיפור ההתמרה , סיפור התהלילך האנושי – אלוהי בשלמותו.
למשל – ע פ ר. הלא היא האדמה, גשמית לגמרי. גם טפר, ציפורן דורסנית; או תפר, משהו שאוחז את הקצוות ומהדקן שלא יפרדו. אבל א פ ר? הוא עדיין גשמי אבל כבר הרבה יותר רוחני מעפר, כי הרי הוא היה משהו גשמי שעבר צירוף באש וזה מה שנותר, האפר, וכך הוא הסמל של מה שהיה, החלק שלא נשרף באש, ולכן יכול לסמל את החלק שכבר לא פוחד מהאש, אש היצר, שהרי בכר נשרף.. על כן לא פלא שמשתמשים בו בסיפור פרה אדומה, שזה אאפר שלה, היצרית כל כך, שעבר צירוף באש ורק חלקו ה-לא יכול להישרף עוד נותר, חלקה הלא גשמי, הרוחני, ולכן אין מה לחשוש שהיצר ישתלט כאן… לכן הוא כשר ליצור –יחד עם עוד כמה תוספות – את מי הנידה המרפאים, כי הם מגבירים באדם את חלקו הרוחני של הייצר ואז נוצר איזון והאדם לא עוד עבד ליצרו ויכול למשול בו, מהמילה משל, שכולה סיפור רוחני.. … אגב, המחלה מ ש ל = חלק משלו, של הגשמי, אבל רק החלק הסיפורי, הלא כבד, הדומה לו.. הכאילו.
עפר ואפר הוא על כן צירוף קלאסי המייצג את ההתמרה – תנועה על הציר הגשמי רוחני אל כיוון הרוחני אל הפחות גשמי, כדי להגיע אל האמצע שבין גשמי לרוחני, מקום ההרמוניה שבין הניגודים, מקום האלוהי. .
כך גם צמד נוסף: גפר וכפר.
עצי ג פ ר הם סוג העץ שהם מורה ה' לנח לבנות את התיבה, תיבת נח. זהו סוג עץ חזק ועמיד במיוחד במים, אני ממציא כמובן, מתעצל לבדוק.. עץ גשמי מאד מאד. והנה, באיזו שכבה מכסים את העץ הזה, את התיבה מבפנים ומהחוץ? ב כ פ ר! והרי לכם צירוף מושלם: הגשמי, גשמי כמו פר, מתכסה בניגודו המשלים , הרוחני מאד: כ – פ ר! אתה לוקח פר גשמי שוצף קוצף, ומצמיד לו את האות 'כ'- והפך אותו ל כ-פר כמו פר, כאילו פר, פר סמלי, פר משלי, פר של כאילו… הנה בתיבה זוהי משחת הכפר הנצמדת ויוצרת זיווג מושלם של ניגודים עם הגפר הגשמי כל כך, וביחד הם מעשה אלוהי מושלם, תיבת פלאים העונה במבנה שלה לחוק האלוהי של שאיפה מתמדת להרמוניה בין ניגודים משלימים, ועל כן כשרה ונכונה לשאת את נח ואת שאר פליטי המבול, עולם החי והמזון, ביציבות ובביטחה עד אחרי המבול, עד להתחלה מחדש!
לא פלא שביום הכיפורים יש מקום של כבוד לצירוף הזה, בעצם מקוןם מרכזי ביוןם הזה, כי כשאת/ה, הכהנ/ת הגדול/ה מקריבים קרבן חטאת או עולה, עושים זאת דרך הקרבת פר גשמי על המזבח, ששם הוא הופך לעשן, לרוחני – אנא ממך, גשו נא במקביל פנימה, אל נפשותיכם הדוויות והיפכו חוויה שהיתה תקועה כבר שנים בגשמי והיוותה עומס ילדות מכביד – לרוחנית, ואז היא תצא מתקיעותה, מצרורותה, וסוף סוף תוכל תזרום לדרכה אל סל הזכרונות וחסל, חיסלתם מוקד כאב שהעיק והזיק. זה כל הסיפור.. לכפר פירושו לעשות בנפשנו ריפוי עמוק שאין בלתו! שהיא היא תכלית התהליך האנושי אלוהי כולו!
ואם אמרנו סיפור – הנה המילה ס פר : לוקחים פר, הוא המסמל (!) במקרא את הגשמי-המוכן-להתמרה, ומצרפים לו את האות 'ס', שאומרת שיש על מה לסמוך, כלומר שיש לגשמי על מי להישען כשהוא סוף סוף רוצה לקבל גם קצת רוחניות… שזאת לדעת, כל גש מי רוצה קצת רוחניות ולהפך, כי זהו החוק מאז הבראם, שהאלוהי בתוכם מפעיל תשוקה זו – וכך יגיע הגשמי אל מקומו הטוב שבין לבין, אל האלוהי!
שהרי מה קורה במעשה היצירה של הספר? הגשמי יצרי אשר בלב הסופר הופך למילים יוקדות כתובות בספר, אשר בתורן תהפוכנה שוב לייצר יוקד בנפשו של הקורא אותן בנפש חפצה, את אותן מילים שנכתבו ברוחו היוקדת של המחבר. ה ס היא כמובן גם הנחש האוחז את זנבו הארובורי, שיש לו תמיד שתי פנים, מחיה וממית , ממית ומרפא… והוא מביא את המביט בו, הזקוק למרפא, לנחישות גדולה אשר מחזירה אותו נחוש למקומו אשר בין גשמי לרוחני, ואז בבוא עליו יצרו הוא יכול לבחור להשתמש הפעם ברוחני שזמין לו עתה, וכך ורק לס פ ר לעצמו שהוא נותן ביטוי גשמי ליצר, ולחוש סיפוק כאילו הגשים יצרו, בעוד שבפועל זה נישאר בדמיונו בלבד, כסיפור משל, וכך הוא נמצא מושל ביצרו…
לא פלא שהעולם כולו נברא בסיפור בספר ובמספר, על פי ספר היצירה, כי זו אכן הדרך היחידה בה נכון לעולם להיברא, היינו לצאת ( ברא, החוצה, בארא…! בערבית שמית) מן הכח (הפוטנציאלי, הכמוס) – אל הפועל!
ויאללה מכבי.
לך זה מסכימים כולם. אל נא רפא נא לה – עזור לה להיכנע, לא לוותר על עצמה.. זה 'כן נען' למקום המבקש , לנוע בכנעניות ללא ממאבק עוד אלא בחמלה. היינו בקבלת עצמי ובהתקרבות בקשב לקיומי, ובעיקר היכולת להניח למאבק כי הוא לא נחוץ לי יותר כי אני כבר בשלום עם הכאב. נדב אומר שדווקא בשיא המצוקה, שרק בעומק חוסר האונים אתה מגיע לנקודת הכניעה. יש כאן פאראדוקס שדווקא בשיא הכאב אתה מרפה מההישרדות לגמרי – כדי לשרוד. זו הנכיעה.. משהו בך מסכים אז להרפות ואתה מתרפא… האגו מחליט שזה הכי נכון כעת.
הכניעה עצמה היא בעצם אקט הישרדותי, אומר נדב! במובן האקזיסטנציאלי, אכן, זה חשוב כדי לחיות ולהיוולד מחדש, אבל זו בעצם השלת ההגנות כדי לשרוד כיצור חי, לא? כן, כי אותו חוק שהוציא דלקות אוזניים כדי לשרוד מול חקמ"ל, כעת מוותר על הדלקות כי הוא כבר עוד יותר מותש וכלום לא עוזר, אז הוא מוותר על המחלה, ואז קורה הנס…
הכניעה הראשונית היא לא מבחירה, אלא היא דרך לשרוד כאב גדול מדי. אתה מוצא אז הישרדות כסוג של כניעה לקיום. כמו עשיו ליעקב כשהוא עומד למות ולכן בז לבכורה שאיננה חשובה עוד. כך מתוך שלא לשמה, בא לשמה… אחרי כל ההתחלות, לומדים להיכנע הרבה יותר מהר לפני ובלי הצורךבמחלה או בעייפות עד מוות.. כבר לא מפחדים מחוסר האונים אלא מזהים אותו כמורה הגדול שלנו, המורה לנו להיכנע כעת, ולהרפות מהמאבק… מוקדם יותר. איפה אני נאבק עדיין? מתי אפרד מהצורך להיות יודע יותר? (מיכאל).
אחר כך, כשלומדים, עושים את זה בחפץ לב כי הלב כבר ייחפץ.. בתחילה כניעה היא כי אתה הולך למות אז עדיף להיכנע. אפסו כוחותייך לשרוד במאבק, וכמו במלחמה הגיע הזמן להניף דגל לבן… וככל שאנו נאבקים בעקשנות כן נכפית עלינו הכניעה בעוצמה גדולה יותר בסופו של דבר.. כי היא הרי אימננטית. האם זה כבר קרה לי? לא, עדיין לא ממש.
לנדב כן. זה קרה לו בארהב, כשחש שהוא הולך למות מרב רגשות אשמה.. שם, שם, ו… עומד למות מרב אשמה. כלפי חוץ ניסה להיאבק והתנגד לרגש הזה, אבל הכאב מחץ אותו, ואז נכנע לתוך זה… וזה כמו נס = אז חווה נס והתאפשרה הרפיה. זה כמו אותה קפיצה לבור השחור אצל ברנדון בייס, מעבר משיא העומס, חנק, הסבל –לשיא האושר! שיא העונג. הנחמה (בשבילנו) היא שזה לא בא מידיעה אלא מחוסר ברירה. חייבים על כן להגיע לנקודת חוסר הברירה, חוסר האונים. כבר אי אפשר להיאבק תוך הישרדות. אין כח. כמו בים, במערבולת, או כמו מי שתלויה על ענף מעל מדורה ונאבקת לא ליפול עד שכבר אי אפשר ומרפים אל תוך האש כי יסורי אש עדיפים על יסורי האחיזה…. טוב מותי מחיי הסבל האלו בסוף, להיות תלויה… כאשר אבדתי אבדתי . כך זה עשיו – למה לי הבכורה, טוב מותי… מוכר.
כך אני נדב נפלתי אל תוך האש ושם החיים התגלו – זו הפעם הראשונה שכך נכנעתי וחוויתי חיים מעוררי קנאה. פעם שניה זה קרה לו פה בקיבוץ, כששלושה התנפלו עליו לכלותו: מוטי, מרכז הנוי שהתנכל לו לכאורה, אמא שאמרה שאיננו ראוי לגדל ילדים, ושלומית, כבר לא זוכר מה – אבל היהו אלו עינויי נפשי עד שהלכתי למות . חוסר אונים וסבל נורא חווה נדב, כשה שתמיד פחד לחוות. . בסוף הלך לחוף הים וצעק לאל- מה אתה רוצה ממני, אתה שיודע כל, מה מה מה??? למה ככה נורא? ואם כן – אז מה כעת? היה ממש פתוח – הרי הדברים לא סתם קורים, זאת ידע נדב –ואז באה הכניעה, וקיבל תשובה תוך 5 שניות כמו מכת ברק –אתה חזק ועקשן נדב, כמו פרד, וחייב להגיע על כן לחוסר אונים מול אמא ומול מוטי ושלומית – בגלל שאתה נאבק בכל כחותייך – זו הדרך בשבילך לחוסר אונים כדי שתלמד לעשות באהבה. בוא לחוסר האונים כך שתניח סוף סוך לכח האני ותעבור לעבוד עם הזרימה שקיימת בחיבורים, עם האהבה -זהו ה 'לך לך' שלך. המעבר מאני מגונן לזרימה באהבה. פשוט מאד. יש דרך…
מיד בבת אחת ניפתח לו מרחב הלב . הלך מקפץ ומרחף משמחה כי סוף סוף הסתדרו לו הדברים – כמו לידה מחדש! תודה, תודה, אמר…! וירד על ברכיו לומר תודה בתפילה לאל. אמר גם תודה לכם צרי ומעיקי היקרים, שלושתכם, תודה על שיתוף הפעולה ביניכם, רק כך אפשר היה להכניע אותי. מהותו היתה במאי שאירגן כל זאת בצורה מדהימה, בלי חת, עד שנכנע והבין שחוסר האונים הוא המורה הגדול שלו, העבודה חייבת להיעשות מתוך חיבורי אהבה. כך מעתה לעשות את כל עשייתו באהבה.
כך הלך ואמר תודה אישית לכל צריו ומעיקיו, תודה תודה, בבחינת מודה ועוזב מרוחם. באהבה. מאז זה היישב לו ממש כמו שצריך, כי זהו מקום של עוצמה חסרת גבולות . וכל מערכת היחסים עם שלושת אלו השתנתה כי כשאתה משתנה בתוכך משתנה גם שדה היחסים שבינך לשני. וכבר אמרה הדי שלייפר שהמערכת היא תמיד בין שניכם ואם אתה תורם אחרת, השני מהדהד לך אחרת בלי ספק ולא במודע.
יש להיות יס-מאן של בורא עולם!. ללא מאמץ. מי שמסרב להיות שם, כמו יונה, דג גדול ממונה לבלוע אותו כדי שיוולד מחדש… שם במעי הדגה יונה ניכנע .. אף כי לא עד הסוף,MIND YOU ואפילו בסוף הסיפור נישאר סימן שאלה, בסוף יונה, האם ימשיך בדרך? נדב אומר שכן. אבל זה בעיני הקורא
כך באה אל נדב בחורה שמאלנית מושבעת חבל על הזמן, (שפויה כזו, מעיר מיכאל..) ..כן, שפויה ..שאחרי צוק איתן היא התחרפנה והשתתפה במחאה של השמאל.. היו התפרעויות כשהימין היה אלים אל השמאל. מוזר, דווקא הימין?…. היא באה מזועזעת שכבר אין בכלל מקום לשמאל בישראל, מקללים אותי, אני רמוסה. הציע לה נדב לא היאבק בימין, אלא להיות שמאל בכל ליבה, לא נגד האחר אלא בעד דרכה. האין מקום זה לשמאל אשר מגדיר עצמו כשמאל דרך מאבק בימין. נסי להיות בלי מאבק , בלי LOTTA CONTINUA. שמאל ימין שמלא ימין – הנה שתי הרגליים הולכות בשלום זו עם זו, בלי מאבק לשכנע ככה. אחרי שבועיים באה ממש זורחת – יְש מקום לשמאל! היייתי פעילה בשמאל עשרתי פה ושם בניי חוגי מגע עם הפלשטינאים , בלי מאבק וזה הסוד – לעשות שמאל לא להיענות למאבק הימין.
נדב באמצע בין ימין שמאל. הייתי הורג את זה הקם להורגני, בלי אשמה כלל! תמיד לעשות כמיטב הבנתי לקיומי ולא להיכנס למאבק נגד השני אלא בעדי, לא נגדו! לקיומו אולי הוא חייב משפט וגם לשבת בכלא, אולי.
בשביל זה צריך להיכנע. לא נאבק אלא פועל למען עצמי שלא אפגע. ללא כל מאבק ולא שנאה! בחמלה, בנחישות נעשה דברים.. ממקומנו!!!! בין גשמי לרוחני . הכניעה המפורסמת היא בעצם חזרה למקומנו, משם הכל אפשרי.. כי משם פועלים באהבה, ואז אין צורך בכל מנגנוני ההגנה. זהו עולם אחר. גם מחלה עושה את זה. במחלה – אתה מודה לה שהביאה אותך להיכנע.
כך ידי משה באמונה, אז גובר ישראל על עמלק. ידיו על כס יה. רק כך נשארים משה וישראל על מקומם . מנצחים את עמלק, את הספק. בן חור = הבנת החירות, החור, ואהרון הוא הבנת הלב. משה יושב על אבן, על הבנה מהותית אחת
ארץ כנען – הכניעה היא המפתח שאומרת להניח למאבק — רק עשה הטוב, עזוב השאר, אל תגיב, רק עשה את הטוב שלך!!!! חוסר האונים עוזר. בתחילה זו כניעה הישרדותית, ואחכ זה כבר בא מעצמו . בסוף עושים ממש בהרפיה בלי להיאחז בדבר!!!
הכניעה מאפשרת להיפרד מהמיותר ולדייק בנתינה. כל עולמנו משתנה עם העזיבה של המאבק, רק לזרום בטוב. מתגברים אז על אחד המכשולים הגדולים, הלא היא המחשבה אני צודק ויודע טוב יותר.. השליטה במה שקורה. אבל להיכנע זה קשה ולא בא לנו, כי העומס לא מוותר. כמו כדברי הנחש. היה בנחוש למה להכנע.
ויעבר אברם בארץ כנען ,עדיין לא נכנע, רק עד שכם הגיע בתחילה. אבל כבר אין לו כח להיכנע הלאה באמת. באלון מורה מורה לו האל להכנע, אבל הכנעני אז בארץ… אברהם עדיין כנוע לייצר. שולטת בו הכנעניות הרגילה, וזו בעיה. אין כח לאברם לעשות את הצעד הגדול ולכן = רעב. אברם הוא כאורות מקיפים עכשיו, אבל במציאות העננים שולטים . אך עם זאת אברם כבר זורע רישומים מתוקים של בינה.
יש להבין ששלושת האבות הם כעין זרעים ארכיטיפאליים אשר נזרעו בתוכנו, ומהווים משענת עליה ניתן להישען בתהליך הכניעה.
על כן כך ה' לאברם: לזרעך אתן את הארץ הזאת, אף כי אברם בשלב זה מסוגל רק לבנות מזבח לה' ה נ ר א ה אליו – עדיין לא מצליח לראות את ה' השלם כי עוד לא נכנע לגמרי, כי קשה לו מדי כרגע… הוא בין בית אל ובין העי מקדם . עסוק בבניית המזבח לה', אותו מבנה שמתמיר מאבק לבינה, מגשמי לרוחני. יט ז. אבל כאן מגיע רעב.
עם סיום בניית המזבח ויקרא בשם ה', ואז משם נוסע הנגבה. . דרומה… כבר כצעד ראשון של הישרדות, בדרך מצריימה. הנגבה = לנגב? חומוס .. נדב מנגב. לנגוע ב.. . וירד אברם מצריימה ל ג ו ר שם. כי רעב בארץ. הוא לא מצליח להכנע עוד, כי אין לו אנרגיה לעשות זה. זהו שלב קריטי אוןפייני בתוך תהליך ההתקרבות לה'. ונשאלה היא – איך להישאר בהכרה ערה פעילה נוכח רעב שכזה?? רעב =רע עבה.. הרבה רע, חסר גדול מאד. שם הוא נבהל ויורד מצריימה. מותר לרדת מצריימה במצב כזה. איזה כייף! תודה, ה'. אשרי יורדי מנוחה. הולך להיטען באנרגיה במצריים. זו ירידה צורך עליה…
אבל ה' מארגן לו את ההתחזקות: הוא מאפשר לו לוותר על ההשקעה העצומה היומיומית בזוגיות, באופן זמני, ןחוסך לו את האנרגיה הזו לכמה ימים בעזרת פרעה אשר לוקח את העזר שכנגד שאר ניכנסת זמנית לדרגת 'אחות במקום רעיה. מול אחות לא צריך להתאמץ להיות בשר אחד…. .
איך כל זה קורה? איך עושים את המעבר למנוחה?
ויהי רעב בארץ וירד מצריימה כי כבד הרעב. ושם אמר אל שרה, הנה ידעתי כי יפה את וכו, אמרי נא אחותי את. המצרים הרי הם במייצרים. ברגע שיראוך כזו יפה יחשקו בך כדי להשתפר, ויהרגוני הרג.. למה לך.. כצורת רצון היא מאד יפה ונשאפת, אליה , בורו, חושק אדם במיצרים כיהיא סמל של יציאה מן המיצר… יאכלו אותו כדי להשיגה.
ברור שפרעה הוא חלק שלנו המנווט על ידי האני, רק מחכה שנזדקק לו, כמו בעת מצוקה ורעב כזה, כאשר תש כוחו של אברהם לעשות את התהליך, ולכן ה' מנתק אותו זמנית מהתהליך הזוגי כדי שיחסוך אנרגיה. על כן המסר הוא שבעת הצורך – נלך להישרדות, זה לגיטימי! זמנית. אי אפשר ולא צריך לשנות את פרעה אלא להגיע שוב למקום בו הוא כבר לא נחוץ יותר, הוא מקומנו.
מסירת שרי לפרעה היא חלק מאקט הישרדותי חוסך אנרגיה, כי אברהם מקבל תקופת מנוחה ממש, שפירושה המון אנרגיה גשמית שפרעה מספק לו. זהו הפירוש היחיד בעל טעם לסיפור המוזר הזה.. איך פרעה מצלצל אחרי יומיים לאמור, אברהם, אני כל כך מצטער, מסתבר שהיא אישתך,, סליחה, סליחה, אני הרי לא עושה דברים כאלו, מכסימום פוקד להרוג כל בן זכר אצל העברים, אבל לא זה…הא הא הא.. קח את אשתך ולך לדרכך התהליכה.. הנה לנו סיפור אלגורי נחמד. והרי אברהם ירד רק לגור שמה, וצורת רצונו נשארה לא מצרית אלא יפת תואר… לכן גם כשמחפש אישה לבנו הוא משביע את העבד לא מהכנעניות!! וזה לא גזענות, אגב. זו ראיית מציאות פשוטה: אנחנו טהורים מהם… אמרי נא אחותי את.. הא!
אחות זו צורת הבנה של קבלה, בעוד אח זו הבנת עשייה אז האחות שלנו מקבלת את המצב , כך יתחזק מהגורם המחליש.. אבל האנרגיה היא אנרגיה, שנשארת. לכן הוא מתמכר לפרעה זמנית. אחות זה בעצם קבלת חוויה ב א, לא חווה אבל מסייעת בקבלת החויה. לכן כאן היא אחותו ולא שפחתו. חוויה ב א.
נגעים גדולים מטיל ה' בפרעה על דבר שרה, כדי שלא ייגע בה. פרעה מבין שהיא לא בשבילו. לכן: הנה אשתך, קח ולך. פרעה כה חביב כי זה סיפור אלגורי. ויעלה ממצריים עם כל אשר לו, ולוט. זי היתה ירידה צורך עליה לארץ כנען תמיד עולים, עליה רוחנית . כבד מאד במקנה כסף וזהב, בגשמי.. אב גם ברוחני. מתקן מיוחד בנו מתמיר זהב לרוח… כך אברהם, חוזר כעת מלא עזוז, לאותו מקום ממש כדי להמשיך בדרך. לאותו מזבח יקרא בשם ה' בשם ה' . אז נפרדו, הוא ולוט. אין עוד צורך להסתתר. אברם כבר לא צריך את הלוט הזה. הוא מלא אנרגיה לשאת את מראה ה' ביראה. .
על כן אין צורך במריבה כי אחים אנו. השמאל ואימינה ולהפך. כיכר הירדן לקח לו לוט. עד סדום. אברהם ולוט לא יכלו להיכנע ביחד הם תדר קצת אחר, למרות הרצון הגדול. כי רצונו של לוט אחר – יש להיפרד.
ואנשי סדום רעים וחטאים. שם בחר לוט לשים משכנו.. אבל אברם חייב את כל הארץ לזרעו שם, אז יש לו יכולת ואחריות . גם על סדום ועמורה. כאדם לאדם. לא ימנה זרעך לא ייספר מרב. וזה קשור גם לימין היימינה. למנות זה קשור לימין.. כי יש סדר, אכטונג! נדב – יהיה באחדות כך שאי אפשר למנות את החול כי הכל כבר בהרמוניה, וזה מהימין מונה עד שלא נמנית העוד יכולת הפרדה ועד ששלם. נאמנות. .
קום התהלך בארץ והיכנע בכל מקום, עם תרמיל ועם מקל.. אברהם הולך לאלוני מורה, שם בונה מזבח.. ובחברון, שם נקודת החיבור בה הוא יושב לבטח, ו ה' מצליח דרכו .
להיכנע דורש כוחות גדולים של קבלה עצמית . יש להתכונן" להתכוונן… הנה כעת אפשר. כי מי שמחסיר מקיומו ולא עושה את הדרך – חוטף בחייו עוד ועוד מכות בבחינת: הבנת? הבנת? שיבין. רשע ורע לו…
טו א -ואחר הדברים האלו , היה דבר ה' לאברהם במחזה לאמור, אל תירא אברהם שכרך הרבה מאד. אבל מה תיתן לי ואני ערירי, וכרגע עובד משק ביתי יורש אותי, הוא הבנתי העבדותית.. לי לא נתת זרע.. ו ה' – לא ירשך זה כי אם זה אשר יצא ממעייך .. הבט לשמיים.. כוכבים לאין ספור ..כך יהיה זרעך. ואברהם מאמין, זו גדולתו! ויחשבה לו לצדקה. זהו ייחודו של אברהם באמונה העמוקה…
וירא:
יח – טז – להבנת הכניעה השלמה, ייאמר שאז אני על מקומי, ולכן גם בזמן כניעה אפשר לנהל דיאלוג עם ה' ולעמוד על המקח ולהיות אסרטיבי מוסרית. כך ישראל ישר אל – תמיד בדרך אל, גם בדיאלוג.
ויקומו שמה אנשים וישקיפו על פני סדום, ואברהם הולך עימם לשלחם. וזעקת סדון ועמורה כי רבה חטאתם רבה, ארדה נא ואראה הכצעקתה.. בעצם 'כ' צעקתה? = – האם עדיין אפשר להתמיר (ל כ) את צעקת העוול במקום, כלומר לפתור את העניין בהתמרה , או כבר לא. האם זה" 'כ' צעקתה הבאה אלי עשו כלה" = האם אפשר להתמיר ולהביא הכאב אלי מותמר, עשו כלה = עשו הכללה בהתמרה והכל כלול שם מוכל? , כי אם כבר לא – אדעה כבר מה לעשות, אדע אותם עד הסוף…
האם כצעקתה – הבה נבחן האם העוול העוון כה עמוק עד שאין לו מרפא –או אולי עדיין דווקא כן? אלוהים כבר מרגיש ודי החלטי שאין כאן מרפא, כמו לפני המבול. אבל האו נשבע שלא ישעה מבול לכן ליבו רך לשמוע את אברהם.. . וכאן האדם זכותו להתערב ולנסות בכל זאת, ממקום החמלה והאמונה.. האם העקה אשר תצא החוצה היא כמו הרעש שהיא מקימה בכאב הגדול? האם אכן זו עקה חסרת מרפא או אולי בכל זאת…
המלאכים בכר ניפנו לבצע את רוע הגזרה אבל אברהם שם להתמודד מול עצמו האלוהי ולנסות לחמול , להתמיר להמשיל בדרך… אברהם…
ויגש אברהם.. = כמו יהודה באותו רקע קריטי בעתיד מול יוסף, אברהם מתקדם אל ה', המקום.. ויגש =-לנגוע בה'.. אברהם בחיבור עם ה'! , לאמור – האף תספה צדיק עם רשע? התשובה בעיקרון היא כן כי לפעמים אין ברירה, כמו במבול, אבל ה' נשבע שלא…. ה' מסכים שאפשר לנסות להמתין . כי עצם הרצון של אברהם להיטיב משפיע אפילו על התהליך האלוהי!! ברגע שאתה רוצה טוב לאויב שלך, זה משנה את שדה האנרגיה שביניכם, שם הכעס והמדון שולטים, והנה בא כיוון פיוס!! הדי שלייפר הגדולה.. .. כל עוד אני רק מגיב לכעס של השני אני בהישרדות מתגוננת, וזה לגיטמי. אבל אם אני מביא רצון להטבה מהטוביות הבלתי מותניית שלי, זה יכול לשנות את כל התמונה!! כי שמתי משקלי המוסרי. אברהם לא מחסיר מקיומו אלא ניגש ושם רצונו , גם מול ה', כמו יהודה אחכ מול המשנה למלך פרעה…
אולי יש 50 צדיקים…? למענם תן להתחיל ללכת הלאה בבקשה. חלילה לך ככה, האם שופט כל הארץ לא יעשה משפט? והמשפט – לומר כאן שעדיין יש צדיקים והכל מושמד = זה לא משפט הגיוני לומר אותו, שופט.. משפט הגיוני הוא כשיש צדק בין כל המילים במשפט.. . צדיק עם רשע באותו משפט לא מסתדר כי רשע זה מפריד וצדיק זה מחבר וזורם.. זה לא הולך ביחד באותו משפט!!! אפילו אתה ה'. או מפריד או מחבר. לא ביחד
או קיי אומר ה' בסדר. אז אולי 40 ואני הרי עפר ואפר.. אבל.. בסדר. וכך הלאה. אברהם לא מוותר. הוא הרי כבר בכנען, במקומו, בכניעה טובה. בני אדם הם חלקיו של ה'. אולי 30? 20? 10? אל נא ייחר עוד פעם אחת. אולי זה המסר -שגם צדיק אחד מביא את דבר ה'. וילכו אז כל אחד למקומו .
התקווה וההבנה שמובאות כאן הן שכניעה זה להיות במקום של לעשות מהציווי הפנימי, לא לוותר וכן להתקומם ולומר לא לאל, כי הוא בכניעה גדולה לדרכו שלו האמיתית. מדהים!!הנה העוד אספקט מיוחד של הכניעה תוך כדי מלחמה על דרכו, של אברהם. כאן נעצור.
הבה נתברך בכניעה, בעשיית טוב בלי להתערבב עם הלא טוב, עם המאבקים. להיגמל ממאבק ורק בטוב עיישתנו, אמן ואמן. כך נביא לחיסכון של הרבה כוחות נפש ולהזדכך בלב. בתוך האש והאש סביבך מלחכת אבל את כנועה לאש שלא כואבת כלל, זו אש החיים, זו התמקדות בכניעה .
על כן נתברך להיות בדרך הקדושה על מקומנו בשמחה.
..

Read Full Post »

פרשת נח 2021

פרק ו, ה – וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, רק רע כל היום.. וינחם כי עשה את האדם.. ויתעצב אל ליבו.. ויאמר: אמחה את האדם מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה רמש ועוף..  אבל – ונח מצא חן בעיני ה'…

רבה רעת האדם  =הנפרדות וחיזוק הנפרדות, הנטיה הזו להשרדות נעשתה רבה מדי.. ניחם – מתנחם?  = התחרט!  אומר נדב. אבל מה עם נחמו נחמו עמי ? מה עם הנחמה על הצער? איזו חרטה יש בנחמה? אם זה בלשון שגיא נהור?? מוזר… חרט = כתב בחריטה.  כלומר חוויה אשר נחרטת בעומק הנפש. על זה יש מה לנחם כי זו חוויה תקועה, אולי? זה המכנה המשותף  היחיד שאני יכול למצוא. ואכן הנחמה חשובה אז כי משהו נחרט שם לעד וצריך כוחות להתמודד ולעכל את החוויה, וכאן הנחמה עוזרת. .. בעת חוויית צער קשה.  

למה למחות את כל שאר יצירי החיים מעבר לאדם? כי הם מייצגים סמלית חלקים של האדם בנפשו..

נח מצא חן = מצא חניה בעיני הה' אומר נדב, שם אפשר לנוח סוף סוף, ונח הרימ מומחה במנוחה. . כלומר טעם החיים של נח  – וכל אדם מוזמן לשם –  זה למצוא חניה למנוחה נכונה  איפה שאפשר, ורצוי במקום הכי קדוש – בעיני ה', שם כסא וכל הנוחיות. אבל למצוא חן זו לא  רק  פעולה אקטיבית של המחפש, אלא המציאה תלויה  בתגובת המכיל בעיניו את החן.  זה לגמרי הדדי.. שניהם מצאו חניה אהדדי.. כנראה.. רק אז יש זרימה נכונה ביניהם..

יצר לב האדם רע עוד מנעוריו, כאשר התעורר (מינית ולא מינית)  לטפל בכאביו השכוחים, כאביו הישנים. ואז  פתאם רואים את הרוע של העוון של הכאב  על גבולותיו וזה הרע שנעשה מחוור לאדם, וזה מנעוריו – מרגע שהוא מתעורר , מהבר מצווה משם מתחיל לעשות את הדרך..

הכל קורה בשביל ולא בגלל. זה המפתח לחרות – הנה, כי בעיני מגדל בבל  – זה הדבר להתמודד איתו. אומר ה' למשה לך הוצא עמי, את הנפש, מעבדות לחירות, כך אמור לפרעה.  אבל משה כמוטבן אומר מי אני, מי אני שאומר?  מי שלחני? ואז אומר לו השם את הדבר הגדול הבא"    א ה י ה    שלחני !! וזהו סוד גדול –מה שיהיה הוא שמושך אותנו . אם אכן אלך על פי חוק ה' –  שמושך מהעתיד = חוק אלוה מלמעלה, השאיפה להרמוניה בין כל החלקים.

הצורה, צורת הדבר, צורת ההתנהלות של כל אחד בעניין  עוד תתגלה לכם, אבל דבר אחד הוא כמכנה המשותף לכולם: לראות רק את אחוריו של ה', לא את פניו, אף כי לא מעטים מתהלכים לפניו..  אנחנו רואים את ההבנות התוצאות אבל לא את המסובב  – הוא נחבא תמיד בעתיד .

אמור להם –אהיה שלחני אליכם! לא היה שלחני ולא הייתי שלחננ ולא היותי  שלחני..   אני אהיה! העתיד.  אל העתיד נמשכים הדברים כי הוא מכתיב את ההווה, התכלית היא אשר מושכת ומסובבת ומשם באים הדברים, משם הם מכוונים ולשם נמשכים ולכן הם קורים עקב העתיד אשר מושך להרמוניה בין הדברים.

ממה זה  משחרר אותנו, מודעות לדבר הזה ואמונה בו? ? מיאוש והרגשת אבדן? מהפרדה, מהשרדות נואשת. כי כעת ברור שיש תכלית ויש השגחה.  הכל נעשעה דרך משיכה ולא בדחיפה. הכל לא בגלל אלא בשביל, לא כדי לרצות שזו עבדות, אלא אנו בשביל ה', שהוא, ה(ב)שביל  חכם מאיתנו.. במשיכה כזו אין צורך להבין או להסביר למה אלא זה בא מן הלב.. זה כבר לא חייב להיות הגיוני, או מוצדק כי אנו לא יכולים לדעת  אם זה היה צודק אלא יש לסמוך ולהאמין שזה עובד תמיד בשירות החוק האלוהי  גדול וגבוה יותר ומשרת את החיים .  

זה משחרר מהגיון והוכחה ומקל מאד על החיים. הכל זורם אז בכייף, וכל מה שקורה מתקבל כבא כדי שנתפתח, וכל הדברים נהם שעורים בקיום.

אז המפתח ליציאה מהעבדות זה  א ה י ה שלחני אליכם, נא לקבל את זה! כמו לבנות תיבה. מה פתאם, אין כל הגיון בזה? אבל ההשגחה ציוותה. כך פועלים בקשר עם ה'. אהיה שלחני לפעול בעולם להוציא את עמי/נפשי מעבדות לחירות.

חיי שלי לא צריכים להיות הגיוניים או לקבל אישור מאף אחד ואין מה להיבהל למצוא עבודה כדי להרגיע את המשפחה.. אלא ללכת בדרך ה'. הגיע הזמן לשינוי וכו. הכל חיב להיות בקשב ל ה'. זו הדרך לצאת ממאבק לשמחת קיום. רק כך.

מבול  – מה נובל ומה צומח, כשרע יצר ליבו  = מאבק!  אבל ללכת בדרכו – זה מה שרוצים להיות יותר ויותר בחיזוק חיבורים וזרימה ולא מאבק. לכו . אז נח .איש צדיק תמים, את האלוהים התהלך נח = היה בחיבור ישיר עם ה',  בנוחיות, בכייף, יד ביד עם ה' ללא כל מאבק. נח  –  בלי מאבק. זה נח. זה  אפשרי ! לנוח תוך כדי עשייה כי בא מהתהלכות בדרך ה',. וילד את שם הבנת\יו אז – שם חם ויפת, ואז הארץ נשחתה – האם יתכן Aלידת בניו הולידה גם בלגן כי נח היה כזה שבעצם מדחיק חלק מהדברים וכעת הבנותיו משפריצות את זה החוצה? מחתרתי..

בואו נראה: אחד שם = שם, איש הסמלי, הרוחני.  חם = הריגשי יצרי נפשי, אנרגטי. ויפת = האסתטי, זה שבאמצע. לדעתי כמו יעקב תפארת בסוף חייו. אבל נדב חושב אחרת – כל אחד לחוד.. יש סדר אחד אחרי השני. רוח ורגש אינם ניגודים, טוען נדב, אבל הם יכולים להיות, כשהרגש מתעלם מידה המושטת של הרוח.. שני נגודים יוצרים שלישי ?.

ויאמר ה' לנח עשה לך תיבת עצי גופר , וכפרת אותה מבית ומחוץ. בעת הזאת שבה הכל נהיה רע מדי, כדי לשרוד ולהגיע לזמן טוב יותר, אדם מוזמן לעשות לעצמו תיבת הישרדות.  מעצי גופר – לדעתי ג זה גופני גשמי ופר עדו יותר,  ואת זה מכסים פר  בכפורת, בכפר כפרה רוחנית  (כמו פר). הזיווג הזה של גשמי רוחני הוא שמאפשר לתיבה לשרוד את המבול כי היא כולה ביטוי לחוק ה'!! על פני מי הרגש הסוערים כולל מבול היא שטה לה שאננות.

במילים אחרות –בעת סערה,  כמו זו סביב האוניה של יונה  = עשה לך תיבה בנוית ניגודים משלימים שיש בה הכל מכל בכל כל. עולם ומלואו בה..

30 אמה גבהה 300 ארכה, הכל מתחלק ב 3 כמובן. רק הרחב 50 אמה,  אבל 50X 30X.300  = 450000, שביחד נותן 9,  מספר מזל…

ויביא את המבול מים על הארץ לשחת כל דבר אשר בו רוח חיים.. כל אשר בשר יגווע, כי הבשורות הפכו רעילות לגמרי. אמנם הדגים נשארו, כי אלו חוויות המחכות לתיקון.. אבל  כל בשורה היא כעת נגועה ולא ראויה להתקיים עוד. גברו מדי בשורות האיוב…  על הארץ. הכל ינבול כדי לצמוח מחדש טוב יותר.בשורותיכם רעות מדי.

יש מחשבות  עומס מלאות חמס. איך לעבור מסבך המאבק אל שדה הנתינה לקיומך, זו השאלה כרגע. כי ברגע  שזה מתרחש  – הסבל עובר מיד!!!. איך לעבור משם לכאן? ובכן – חיב להיות בנו חלק  ע ר  אשר מאפשר את המעבר. חלק ער!! הוא שמעורר אותנו לפעול!! גם מחלה או תאונה או חוויה גדולה יכולה להיות חלק מעורר כזה.

פתאם נוכח אדם שמה שעשה עד עתה היה מאבק שאין להפיק ממנו אלא אבק  , בעוד הדרך הטובה היא ממש כמטחווי קשת ממנו, קוראת לו בוא, בוא.  צא לנתינה. חלק שלנו שאיננו  מעורבב הוא שמגלה לנו לאמור: מיכאל, הגיע הזמן,  היכן אתה? אייך?  

לפי אילת מחקר מראה שנשים שעברו טראומה של אונס , נפגעו יותר אלו שנאבקו בתוקף בעוד אלו שהניחו לדברים לקרות כי כך ניגזר מטעם ההשגחה – יצאו בפגיעה מופחתת. הן היו בכאב אבל בקבלה.. הטראומה פחתה אם פעלו בקיפאון ואולי היו בניתוק שאפשר לחוויה לא להיחרט עמוק מדי.  זה הולך טוב עם תאוריית החריטה נחמה – התחרטות, היינו שהן עברו מהר יותר לנחמה/חרטה ולא נתקעו בחריטה עמוקה מדי, וכלן טראומה מופחתת..

ברגע בו עוברים לנתינה– נפרדנו מהסבל,  אף כי יש כאב,  הסבל פוחת. איך עוברים?  להיות בהסכמה להיות בנתינה לקיומך ולא במאבק. החלק הער לא מתערבב במאבק ואולי זה מה שיש לנשים הנותנות לעצמן במתנה את החוויה של האונס כסיפור על מישהי שנאנסה,  כשלב של משל, וכך עוברות ממאבק בתוקף/בהשפלה וכו' – לנתינה. 

תיבה עם מידות =  הכל נהיה במידה,  חייבים מידה כדי לזרום בעולם. תיבה = אתה תהא בה עם י'. זה נח.. בנוחות יהא בה נח בנה לך כזו שמידתה כמידתך. ובאת עם כל המשפחה פנימה,  ומכל החי  תביא זכר ונקבה.. להחיות. וגם מכל מ א כ ל תיקח שישרוד האוכל!! הרי בעיכול עסקינן, עיוני!

אז מה היה לנו שם  –  מכל החיות ומכל האוכל אשר ייאכל! מכל החוויות תביא דוגמא  בתיבה לעיכול בעתיד. כי התיבה אומר נדב, מולקולת חיים היא.   מ ל א ה   כ ו ל ה ..  ככה.. כל הבריאה בתיבה היא.  כל עולמך הכנס להבנה , תן לה צורת תיבה.. גבול תן

כל היקום בתיבה, זכר ונקבה,  היה מיועד לשרוד על פני המים, מי הרגש, כמו רוח ה' אשר מרחפת שם. קח את ההבנה האלוהית וספר אותה בתוך תיבת המילה, הסיפור, כי  הסיפור מאפשר לה לצוף, שהרי זה רוח ה' אשר מרחפת..

 בא זוג, שרוצים להתחתן, כבר 7 חדשים יחד, ולפתע היה איזה ריב בו האשה הגיבה בהתפרצות כעס של כמעט שנאה, בזעם!! הוא נבהל: עם זו אתחתן?   הוא היה מבוהל… לא הבין שזו בדיוק אמורה להיות אשתו, ושזה בדיוק התהליך הזוגי – מקום של פגישה בין שני אנשים, שתי נפשות.. נידונים תהליך מתמשך של תיקון הדדי תוך הקשבה הדדית וכו וכו.

נדב מברך אותה שהראתה לו כבר בשלב הזה, שידע על מה מדובר.. וטוב שהיא מעיזה להביא את הדברים – זו עדות שיחסיכם מתעמקים,ף  בחור, כי הנה יא מעיזה יותר.. הרי באשה שבה התאהבת יש אש אמיתית וזו היא בת זוג ראויה. הוא עדיין רצה בשלב הזה שהיא תבטיח שזה לא יקרה יותר.. מקסים, הבחור, בתמימותו… תבין, היא כעת בודקת האם הדוגית שלכם יכולה לשאת את משקלה של המשפחה הצעירה. בודקים עוד לפני ההפלגה..הנה היא מראה את אפס קצהה שלה. זה קורה וזה עוד יקרה… 

רק אחי, אומר נדב,  רק אחי כל היום איתה רק 'האני, האני' שוגר שוגר, אפשר לקבל סכרת. רע מאד. אבל האח לא מדליק אש אף פעם, עד שזה יבוא. בסוף הבחור הבין וקיבל שזוגיות זה תהליך תיקון וחייבים להביא לשם את הכאב.

התיבה מכילה הכל, את הטוב ואת הרע. מיקרו קוסמוס שצף על פני הרגש ושורד מבול! כלומר הצפה ריגשית שעומדת לבוא.. כשתיבת העץ מעצימה הכל. גופר זה  הזה הפר שגופו מסמל גשמיות (לך פר, לך!) הוא הגשמיות לדעתי. הגשמי. ומכסים את זה בכפרה מבית ומחוץ כך שהכל מכוסה בכפר = כ- פר, כמו פר, פר סמלי פר רוחני.. כלומר – התיבה היא –איך לא – תשלובת של גשמי עם רוחני. נגודים משלי מים… וגמעכטאס גשאפט!

אמנם נדב מסביר שכפר זה כיסוי מפריד בין החוץ לפנים, וזה כמובן נכון, אבל בעיקר הוא מאפשר את הניגודים המשלימים להדהד נכון בין גשמי לרוחני . כך גם הכפורת מכסה על ארון הברית כדי שיהיה מרחק כשר בין הקודש לחול..

ובכן, עשה נח ככל אשר  ציווה אותו ה'.  כי נח בא על מקומו.

כל זה מזכיר לי קטע מספר מופלא ממש שקראתי לאחרונה –זוליכה פוקחת עיניים, על אשה קטנה אשר מובלת מכפרה הטאטארי בשבי הרוסים הקומוניסטים המנסים להגשים אוטופיה, כך שהמון  בני אדם נופלים קרבן ומתים בדרך לאושר הנכסף.. זלייכה בונה לעצמה תיבת נח השרדותית אשר מאפשרת לה לצוף על פני המאורעות ההרסניים, וזאת תודות לרוחה בת האלמוות ואמונתה ברחו זו רוח עז. שזה לא רחוק מחוק ה' בעצם.. .

 את האומץ הגדול מראה זוליכה שבמקום להיכנס לדיכאון או למות נוכח קשיי השבי והדרך, היא סופגת רשמים ומשתנה, ובמידה רבה נולדת מחדש… הנה היא בחדר אחד עם גברים רבים, ובקרון אין אפילו רוח – שד לעבוד אותו..  הנה היא חשה בושה רבה באבדן הפרטיות. אבל דווקא כאשר יש הבורחים מהקרון – היא לא מצטרפת, כאילו נשארת להתמודד עם חייה וגורלה כמו שהם ולנצח. מהתרבות  הטטארית שאין בה אמירת 'אני', היא הולכת ומגלה את האני שלה ונלחמת עליו בכל כוחה. בסופו של דבר היא מביאה בן לעולם, את יוסוף, כביטוי  לחיוניותה, לנשמה בת האלמות שלה, כי את רוחה עזה ובת חורין, ואת זה אי אפשר לקחת ממנה.  שיא חכמתה ועוז רוחה מתגלה בסיפור שהיא מספרת לבנה על סימרוד ציפור הפלאים. סיפור שבעיני מתמצת את רוח הספר הזה. עמ. 379. בסיפור יש מאבק  בין  הציפורים והן מחפשות מי שתמלוך ותעשה שלום עליהן, הן בוחרות בסימרוד, ציפור פלאים המתגוררת על צוק שהוא הגבוה והנישא מכל. הן מתחילות במסע אל הצוק, אל הציפור, לאורך הדרך הקשה הזו  ובעת הטיפוס על הצוק הגבוה – שעליו יש לטפס ברגל, אי אפשר לעוף – כל פעם נופלות ומוותרות חלק מהציפורים: "בבקעת החיפושים מתו הציפורים שמאמציהן להשיג את המטרה לא היו גדולים מספיק. אחר כך חצו את גבעת האהבה, שם נשארו לשכב ללא נשימה אלה שסבלו מאהבה נכזבת. בבקעת ההבנה נשארו לשכב אלה שמוחם לא היה תאב דעת מספיק, ולבם לא ידע להיפתח אל דעת חדשה. ובבקעת האדישות הזדונית נפלו הכי הרבה ציפורים , כל מי שלא יכול היה לאזן בתוך ליבו עצב ושמחה, אהבה ושנאה, אויבים ואוהבים, חיים ומתים. הנותרים הגיעו על עמק השווה, עמק ההשתוות, שם חש כל אחד את  עצמו  כאילו הוא כולם  , ואת כולם –כאילו  הם כל אחד.  .כאן צהלו הציפורים בשמחה כאשר טעמו את מתיקות האחדות. אך זה היה מוקדם מדי!  בבקעת המבוכה, שסערות טילטלוה, התבלבלו  והתערבבו היום והלילה, מה שהיה ומה שלא היה. כל מה שהציפורים למדו במשך מסען התעופף לו ברוח הסערה, ובנפשותיהן השתררו  רק ריקונות וחווסר תקווה.  הדרך המתמשכת נראתה חסרת תועלת, והחיים המתמשכים – אבודים. רבות מהן נפלו כאן, אכולות ייאוש. נשארו בחיים רק שלושים ציפורים, האיתנות ביותר, נוצותיהן מרוטות, דם ניגר מהן, עייפות עד מוות. הן זחלו עד לבקעה האחרונה, ושם, בבקעת ה ו י ת ו רי ם,  ה כ נ י ע ה , חיכה להן משטח מים חלק ואין סופי, שרוי בשתיקת נצחית. ממנו הלאה התחילה ארץ הנצח, שאליה אין כניסה ליצורים חיים.

הציפורים הבינו  שהגיעו למשכנה של סימרוג, והן הרגישו את קרבתה לפי השמחה בליבן. עיניהן נעצמו  מהאור הבהיר שמילא את העולם, , וכאשר פקחו אותן, ראו  רק זו את זו. באותה שניה הן השיגו את הדבר –  הן כולם הינן סימרוגד. גם כל אחת לעצמה וגם כולן יחד. 

הסיפור המופלא הזה  בעצם מונה את שלבי התהליך של כניסה פנימה עוד ועוד, תוך עמידה באתגרים ובפיתוי לוותר, עד לאיחוד מלא של האדם עם עצמו, עם האלוהי, עם הזולת, מקום בו כל אחד מאתנו הוא בעצם ציפור פלאים שלמה וחופשיה.  שימו נא לב שהסיפור הזה הוא בדיוק אנטיתזה לקומוניזם ולפאשיזם , ומבטא את רוח החופש והאהבה, שהיא רוחה של זוליכה שהיא גם רוחה של הסופרת השורה  על הספר הזה.

כשהיא מספרת ליוסוף את הסיפור שוב ושוב, זולייכה   כבר ניצחה.  היא כבר הוכיחה את גדלות רוחה. . את יכולתה להיוולד כל פעם מחדש כמו הציפורים בסיפור, כמו  ציפור הפניקס האגדית. וגם אם חייה נגמרים מעשית כשהבן עוזב אל חייו שלו, הם לא היו לשווא – את דרכה עשתה בעוז, והוא ממשיך אותה בכל מאודו. זולייכה היא סוג של נח עאשר עשתה מסע בתיבת הניצחון שלה, ניצחון רוח האדם ואלוהיו .

ויאמר ה' לנח – בוא אתה וכל ביתך אל התיבה צדיק שכמוך .. גם מהבהמה הלא טהורה תביא, כולם כולם.  כי  אנוכי ממטיר עוד מעט 40 יום ו 40 לילה = למטרה מיוחדת = ממטיר!                                                                                               שניים שניים מכל הבשר, והמבול 40 יום שטה התיבה מעל הארץ ותלך התיבה על פני המים.. היא בתהליך. כל ההרים הגבוהים כוסו ב 15 אמות מעל שיא ההרים.. 15 אמות?? כן!

אז ניזכר ה' ב נח האיש, התמים והצדיק, והעביר רוח על הארץ וישוכו המים, שככו.. וישכרו מעינות תהום והגשם כלה. ותנח התיבה ב17 בחודש על הרי אררט.  משם התחילה האנושות מחדש.

נח מצידו, מקץ 40 יום שלח את העורב = מחשבה מעורבבת, שכל מתרוצץ. למה לא שלח מיד את היונה? כי רק אדם הוא, רק אדם. לא מצא מנוח לרגלו לנוח, העורב. קראו לו עורב על פי התנהלותו המתרוצצת, כמו נפשו של נח באותו זמן.. עוד לא היה בפוקוס. כך כמה וכמה פעמים .. העורב לא חזר בסוף כי מטבעו הוא לא מחשבה שחוזרת למקומה (אבל כמה פעמים כן חזר, בן היונה הזה.) היונה כן חוזרת למקומה , חבל"ז. וישלח את היונה לראות הכלו המים מעל פני האדמה  כלו, כלו כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן, התבן. (בני ישאל כעבדים במצריים. יהודה שרת, יגור בפסח) …פעם ראשונה לא מצאה . אחרי עוד 7 ימים שוב יוסף שלח. והנה –  עלה זית טרף בפיה, טרי שנקטף. אכן קלו המים.. הקלה, הפעם,  חרבו המים.

צא מן התיבה, כולכם וכל החיה , ושירצו בארץ ופרו ורבו..

ויבן נח מזבח לה'.. שם הוא העושה את הצפוי ממנו, שליח ה' – התמרה הוא עושה, בשביל הרוחני כעת.. מעלה עולות. וירח ה' את ריח הניחוח והבין שנח עושה מעבר מהגשמי לרוחני כמו שלמד!  וזה מאד  ריחני  וטוב  ל ה'. אגב, ה' חווה חוויות דרך הריח שהוא החיבור האולטימטיבי בין גשמי –מולקולות זעירות של החומר – לבין הרוני – חוש הריח…

ןיאמר אל ליבו,  ה' –לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם – די לפגוע בעולמי רק כדי להוכיח  את האדם.. או גם – די להאשים את ההורים.. אני מבין עכשיו שהרוע האנושי, וכל החמס שמתמלאת בו הארץ,  נובע מכך שיצר לב האדם רע מנעוריו, שזה התליך הכרחי, וכל עוד הוא במידה  לא אכה עוד כל חי כאשר עשיתי. אבל אם יגיעו למצב של שנת 2018-19-20, אצטרך להפעיל קורונה. מן העתיד תימשך היא..הא הא…  הבין הבורא כי האדם חוטא כחלק מתהליך ההישרדות כשממנו יש התעוררות לתהליך הגדול.. ואין מה להכות בו,   כי זה כמו אנטיביוטיקה לדלקת אוזן, בסופו דבר זה לא מחזק רק מחליש.  לא עוד מבול  – בפעם הבאה : קורונה.

ויברך ה' את נח ובניו ב'פרו ורבו' ומלאו את הארץ, שימו  חיתכם על כל החי כולם לאוכלה וירק עשב. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ומיד האדם איש אחיו אדרוש את נפש האדם שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי   ב צ ל ם   ה '  ע ש ה את   ה א ד ם…

ואני הנני מקים את  בריתי איתכם. מקים? זה היה כנראה גל אבנים גדול  שערמו לאות ברית..  הקשת היא הסימן – כי יש בה את כל הצבעים כולל הקשיים של האדם ולא צריך עוד מבול. ט',  יב. קשתו נתן… כך תראה קשת בענן וזה אות כי הוא זוכר בריתו איתנו. טוב שיש קשת.

שם חם ויפת מהם נפצה כל הארץ..לא ניכנס כי סיפור מגדל בבל מחכה לנו:

יא – א.הנה פרו בני האדם ורבו,ושוב החלו לסטות מן הדרך, עד כדי כך שהגיעו למצב בו הם מנסים שהכל יהיה שווה, כמו בקומוניזם. הכל בכוונה טובה…;  ויהי כל הארץ שפה אחת  -בכך הם נגררו להישרדות קשה ונמלטת מתהליך, כי אם כולם שווים בשפתם ובדברם אין ניגודים, אין תהליך.. וכך הם נסחפו ממצב של לקטים ציידים לעיר אחת גדולה:<:.. מלבנים שעשו הם, הבה נבנה לנו מגדל  וראשו בשמיים, . מגדל – משהו שגדל ממני, מעצמי, מאני אני אני. – מלבנים הם בונים, לא מהבנות.. וראשו בשמיים.. ונעשה לנו שם. כלומר כולם יעריכו אותנו ויגידו כמה אנו גדולים..  שם שאנחנו נותנים לעצמנו, לא מה', נעשה לנו שם, מעשה  חומר, איזה אבסורד .  שם שיאחד אותנו בהישרדות ויחסוך לנו את טרחת הנדודים..

השם מתחלחל,  כי 'זה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות! כמו אחרי אכילה מעץ הדעת זהו מצב מוגזם בכיוון עשיה בלבד ללא רוח. . הוא מיד יורד  -כמו שהם אמורים לרדות בדגה – מנביל שפתם האחידה ומפיץ אותם ללכ עבר. זו בבל, משם הפיצם על פני כל הארץ. כך הפסיק את הניוון,  נבל שפתם. זהו בעצם עוד מבולצ'יק שהאל משרה, כאות אזהרה שה' לא יוותר גם אם הוא נרתע ממבול ממש.

אבל על מה ולמה התחלחל ה'?  כי הם הלכו ועשו נגד התהליך. הוא מפסיק את זה  כי זה כואב לעצם מהותו. כן, זהמה שעלול לקרות כאשר לקטים ציידים מתכנסים לעיר, מהר מדי עוזבים את דרך הטבע המתונה. קשה להם בצפיפות האנושית הזו. ואז הם, אניש העיר, הPOLICE, ממציאים את המשטרה POLICE, אצת הנימוס POLITNESS ואת הפוליטיקה, כמובן.. אומנות ההסתדרות בין בני אדם…

כדי לעמוד בלחצים הולכת ומסתמנת נטיה קצרת רוח של האדם לעשות כבר שהכל יהיה טוב, נו… בכח. מכאן באו דתות כמו הקומוניזם והפאשיזם = מהר מהר כולם שווים לגמרי, חברים,  והכל בסדר, או להפך – מהר מהר כולם לא שויים אלא רק אנחנו הטוביםAND ALLES IN ORDER  !!!…

אלאה שהצו האלוהי מדבר על  שונות בין בני האדם שכולם שומעים לכלל אחד אבל כל אחד בדרכו.. לעשות בהפרדה דקה כדי שיהיה בסוף כחול אשר על שפת הים, כל גרגר בפני עצמו שונה אבל במבט על יש הרמונייה בין כל הגרגירים דרך עבודת ה' שכל אחד מתנהל בשונה מאחיו אך כולם שונים שעובדים את האחד, כלל אחד: שאיפה מתמדת להרמוניה בין הניגודים, אפילו שהניגודים שונים אצל כל אחד מהם!.אך כאן במגדל בבל הם רצו שהכלה יהי שווה מבחוץ כמו חול כי כולם בדיוק אותו דבר. וזהו מעשה כפירה, זה לא הולך, זה הפוך מהתהליך האנושי אלוהי.  זה ההבדל בין בינה לאידיאולוגיה קומוניסטית ששם כולם שווים בכח, ומי שלא מסכים אנחנו נאלץ לחסלו כי הוא אויב המהפכה. וכל זה כמובן היא  בריחה מהתהליך . כך בורחים אל הדת מן התהליך, מאז ועד היום, ועיין ערך: חרדים.

הרעיון האלוהי הוא השתייכות בין שוני, לא בין שווים, כי בני אדם הם לא אבנים, כדברי המשורר אברהם חלפי.

ונעשה לנו שם!! הם אומרים. לא שם שיבוא מבפנים בהשראה אלוהית אלא אתה ממציא לך  ייעוד ואידיאל שלא מניצוץ ה'. נקצר דרך, זוק ציעא,  נעקוף את הכאב וההתמרה. ה' לא מסכים איתם  – בעצם אותו חלק שבא מתוכם ומפורר את מפעלם כדי שילך כל אחד בדרכו אלי אתברך, ולא כמסה שווה. ה' יתבטא דרכי ברצונו כמי שאני, ולא כמו שמהפלגה אומרת, זה ההבדל.. כמו זולייכה  שהקשיבה לליבה הקדוש.  

תמיד יהדהד הניגוד בין הקריאה לעבוד פנימה לחשש לעבוד פנימה. שם האדם . והשאלה היא איך מתנהלים כפרטים על הארץ, כי אם רוצים שהחיבור לא יהיה אותו דבר קומוניסטי, יש לפעול כולם לפי אותו הכלל, האלוהי, ולעשות כל אחד את דרכו בדרכו האישית, אל אותה מטרה, תתברך.  כל אחד נהיה חלק מכלל שעובד על פי כלל אחד כמכנה משותף, ועם זאת כל אחד בכלל עובד אחרת, זהו אוסף יחידים פרטיים לגמרי, אשר יותר אחדות ביחד כמו חול..

זה מחייב 'ואהבת לרעך כמוך', כי  בלי זרימה ביניכם לא תוכל לקיים את הכלל כי תעשה לחברך את השנוא עליו מרב לחץ. כולם קשורים. בחיים הכל איננו  מקרי אלא קורה דרך השגחה, מעצם החוק האלוהי המוקפד, כשכולם קשורים ומשפיעים אחד על השני . הצרוף של בני האדם ביניהם איננו מקרי כי יש כלל  אחד לכולם . כל מה שקרה הוא  גם הוא חלק מן הכלל ונמשך אל העתיד כי העתיד מנוהל דרך החוק  האלוהי. כל מקרה  הוא אם כן לא מקרי אלא הוא נובע מזרימה בהדהוד עם אותו הכלל.

כך פועלים גם התאים בגוף,   בסינכ מופלא ביניהם.   הגוף נברא וכך הבריאה פועלת כי בצלמו נבראה!! הכל חלק מכלל אלוהי ויש שיתוף פעולה מופלא בין מערכות הגוף!! ואמר כבר מישהו – אם לא נשאף להיות כגרגירי חול – נחלה! בדיוק!!! זה החול, הרחוק  מקודש.. אלו ימי החול.. וחולי.

אנו רוצים להתאחד מתוך קשב אל הכלל ולא להיות ביחד כי כולם שווים בתוכם –  חס וחלילה, יש למלא אחרי ואהבת לרעך כמוך. כי אין רע אין אויב יש כולם באותו כלל. אז למה כולנו כל כך מתקשים? בגלל אותו כאב עמוק שאנו פוחדים לקרב אליו.. כןכן, החרדה הבסיסית להיכנס פנימה היא שמסיטה העסק הצידה מהמסלול הטוב.

נסכם, אם כן:

הדברים לא קורים 'בגלל',  אלא 'בשביל', שהוא  תמיד חכם מההולך בו. הכל בכוונת מסובב.  וזה  ה ח י ל ם  לעשות = החילם = מתוך חיל ופחד  , או חומה סביבם חייל, או אולי בחולי, בדרך הנלוזה,   מתוך חול ולא מקודש.. מתוך חלום ולא במציאות . .כחייל גדול ולא כאחד  האדם..

זכרו כי פרשת נח עוסקת בהבנת הנוחות  על פי רצון ה', שהיא נבדלת מאד  מנוחות שורדנית באשליה אנושית. זוהי נוחות מתוך נחלה, נצחית.  התהלכו נא במנוחה על פי השם – כך חם שם ויפת או שם חם ויפת. קודם יש שם בכוונה אלוהית תמים כתינוק בן יומו, אז מתעורר הייצר, מזמן נעוריו של האדם,  זה המקום של חם, ובסוף, אם עושים דרך נכונה,  הכל יוצא יופי יופי .

 אהיה אשר אהיה, גם בשבת, הכל נמשך אל, מן העתיד, יש כלל ויש השגחה.  יהיה בסדר.

 שבת שלום!

Read Full Post »

פרשת בראשית 2021 – -2

פרק ב, כו – הגענו למקום בו ה' לוקח צלע מהאדם,  בחיפושיו אחרי עזר טוב שכנגד. לכן  ת ר ד מ ה = לתור אחרי משהו דומה.. מעניין שכמו בהומיאופתיה הוא מצא לו  ריפוי דרך דומה.. אבל גם מנוגד משלים. האם כך גם בהמפ?  ואז תוך שינה  -בה קורה משהו שונה, אבל שחוזר על עצמו.. הוא תר אחרי הדומה דרך מצב של שונה עד שיחזור אליו דומה…– ספיראללה.. סוג של. ובכן – לקח אז צלע ויצר חסר באדם. לחסר הזה סגר בשר תחתיה ולה יקרא אישה. כך היא בעצם היא הבשורה, ההבנה, שצורתו של החסר של האדם היא האשה . זו הבשורה שהנה, זו צורת החסר שלך, אדם. עכשיו שאתה רואה את החסר בעזרת האשה –קדימה למלא אותו להרמוניה שלמה.

כי מה הוא רצון – תמיד להשלמת החסר. והאשה, סמל החסר שנבשר, נותנת את הצורה לחסר..אלב איך נדע להשלים? תמיד דרך ה ח ו ו י ה ,היא חוה. כי החוויה מספרת לנו את צורתו של החסר. היא בעצם מוזמנת על ידי ההשגחה כדי שנפגוש את החסר ונפעל למילויו הנכון.  כשאדם הוא עם  חווה-חוויה, מתגלה לו צורת החסר שלו, חסר אחד מיני רבים – והוא משלימו. זו חווה וזה תפקידה – לעזור לנו לחוות את החסר, להבחין בצורתו  – שעד עכשיו הייתה היולית מודחקת פועלת בלא מודע – ולהשלימו בעזרתה הנדיבה.

כך מתאפשר גילוי צורתו של החסר, כדי שנוכל לפעול בעולם המעשה להשלמת החסר. רוצה לומר אם בוער בי ייצר, ולא אדע מהו שבוער בי וקולט בי ובגללו אני עושה מעשים לא מאוזנים רק כדי לכבות את אש הייצר – –החוויה המתאימה בעזרת חווה מגלה לי ומאפשרת לי את השלמת החסר עד לאיזון מחדש. כי המטרה, נא לזכור – היא תמיד להגיע לאיזון דינמי של החסר. חווה היא המהדהדת את האדם, ומעבירה אותו ואיתו חוויה אחר חוויה , שזה שמה וזה יעודה, כך הם נהיים לבשר אחד  -בשורת ההתמרה.  התהליך. .

החוויה מתארת את צורתו של החסר, כדי שאפשר יהיה לספר אותו כראוי, ובכך להסמילו לכדי זיכרון פשוט, למשול בו וכו. כאשר אתה חווה חוויה של צמא, למשל, הצמא כחוויה מראה את צורת המצוקה ומספר לך שחסרים לך נוזלים. ואז אתה יכול בעולם המעשה לשתות משהו, בכייף. כך אתה בנתינה לקיומך.  בחיבור בין אדם לאשתו מתאפשרת השלמת החסר – מתאפשרת  ה ב  נ ה .. יחד , רק יחד הם מבינים ומביאים לטוב את קיומם. כי מתאפשרת הבנת הרצון העד עכשיו נסתר תקוע לוחץ בתוך האדם , – כעת מקבל תשובתו. כך היא עזר כנגדו..

רק כך, רק בעזרת החוויה מתאפשרת עשייה נכונה מתוך הרצון הברור לו עכשיו. כמובן לא מדברים פה על גבר ואשה פרופר אלא על אנימה ואנימוס, על חלקי הזכרי ניקבי בכל אחד מאתנו, גבר כאשה.. הרצון – וצורתו של הרצון.. ראיית הצורה הכרחית כדי להשלים  את ביטוי הרצון. אם כך חוויות לא קורות במקרה, אלא הן מוזמנות על ידי ההשגחה כדי להזרים את התהליך? כן ולא. פיטורים מן הצבא לא מקדמים שום תהליך! כמובן שכן, צחקתי…בדמעות.

התורה היא כמו תיאור של מערכת היחסים בין החלקים אצל כל אחד מאיתנו. תורת ניסים.. איך נופל אדם לעבדות ואיך הוא יוצא מעבדות לחירות דרך האינטראקציה בין גברי ולנשי שבתוכו.

ויבן ה' אלוהים הצלע, לאשה בנה לו,  ויבא אותה אל האדם וזה: כן כן, זו הפעם הזו עצם מעצמי ובשר מבשרי כי מאיש לוקחה זו. אישה היא = צורת החסר. אחכ – חווה.  על כן יעזוב איש אביו אימו ודבק באשתו היו לבשר אחד = הרצון וצורת הרצון מתחברים יחד ומבשרים ביחד בשורה חדשה של הבנה חדשה שהבינו. יחד. רק ביחד הם יבינו.

אביו ואימו  = הם מי שילד את הצורך, הרצון, האדם, והוא עוזב את מי שיצר אותו ודבק בצורת רצונו כדי לבשר בשורה בעולם   – היא היא השלמת החסר לקיומו וקיומו של הזולת בנתינה הדדית – זו הבשורה הגדולה.. עשייה תמיד נותנת תשובה לאיזה רצון שהיה שם וחיפש תשובה..  ביטוי… הכל נעשה ברצונו.. שלו ושלי בבשורה משותפת,, גם. הרצון תמיד מדייק. אבל לא תמיד אנו מביאים לו את הבשורה המדוייקת לבריאה כולה. בדרך המימוש חייב להיות בנתינה לי ולאחר ,לא אלטרואיסטי או אגואיסטי אלא מימוש בינתי נכון לנו .

כך אתה צמא, כי שהית  בחם – לא הסיבה חשובה, אלא מענה לצורך, בלי קשר לסיבה. כך גם לא חשוב אם בגיל חצי שנה היה ניתוק  מאמא בלינה משותפת– אתה לא מטפל בניתוק אלא בתוצאתו, כפי שהיא מתבטאת  בדרך ההתנהלות של רצוני, בחוויה שאני עובר..  נגיד – התנשאות. בזה יש לטפל..

המענה להשלמת החסר הוא בדרך ההתנהלות של כעת, בדרך ההישרדות שהאורגניזם לקח.  כך מי שרץ הרבה מדי ועייף  -אין מה להעניש עצמו על ההגזמה על ידי עוד ריצה = אלא יש לתת מענה לעייפות, ולא חשובה סיבתה.. הנתינה ללא תנאי לקיומי מתבטאת רק דרך גילוי צורתו של החסר. צורתו כאן – התנשאות. על עצמי ועל אחרים.  רק אז מקום של חסימה יהיה נפתח ומשתחרר… דרך גילוי הצורה – כי אז אפשר כבר אותו   ל ס פ ר … ולהפכו למשל, לסמל, ולהכילו. להזרימו. ואז יש כח להיות בנתינה לקיומנו כי החסימה משתחררת.  

עצם ההשתדלות לחפש מים בעת צמא כבר שמה את קיומנו במקום טוב כי ההשתדלות היא לכיוון הנכון. השיפור לא תלוי בתוצאה של החיפוש אלא תלוי בכוונה, כי אז הסיפור כבר מתחיל להסתפר.. ההטבה מגיעה מעצם זרימת הרצון. כאשר אני שואל את עצמי  , את קיומי –מה חסר לך? ההצבעה על מה שחסר וראייתו בדימיון כבר מתחילה את השיפור כי יש סיפור… הקיום מרגיש שאת קשובה בהבנת לב והתחשבות בו, שיש בך כוונת נתינה לקיומך. ועצם הכוונה פועלת.. כאמור.

אם מישהו הרגיז אותך, ואת עסוקה בלהאשים אותו, זה לא כיוון נכון. אלא יש להתכוון להפגת הכעס. אדם צמא כי הוא רוצה מים = יש בו רצון למים. החוויה מראה לו את צורת רצונו  ואז הוא יכול לשתות את הגשמת הצורה, את המים. אז הצמא כאן הוא למען נחיה!  נרצה ונירווה!

גורם הכאב, מי שהרגיז הם האבא והאמא של תחושת הכעס והעלבון = חוויה . אדם מוזמן אז לעזוב את אביו ואימו אלו ולחפש ליצור בשורה חדשה עם העזר שכנגד שלו. מה חסר לי? כאב =חסר. הרצון למלא את החסר הכואב.

ילדיינו הם בשורה שהבאנו יחד! ההורים הם הסיבות הגשמיות כדי שהילדים יוולדו. ושירגיזו אותנו… והמעגל חוזר.

כך אם אני חולה והמחלה מחייבת אותי סוף סוף לנוח –  אז חליתי בגלל הוירוס  אבל אין בגלל – הוירוס הוזמן על ידי מהותי כדי ש אוכל לנוח. ה'כדי ש' הוא החשוב.. הוירוס הם ההורים שעשו לי מחלה, משהו גשמי, אבל צורת הרצון היא הצורך במנוחה. הכל בשביל, לא בגלל. הבה נתחבר תמיד בבשביל לא בבגלל.

ויהיו  שניהם ערומים ולא יתבוששו… בושה, יובש, בושש לבוא, מאחר.. אבל הם היו ערומים – צבורים בערימות קטנות, שתי ערימות קטנות, מלאים בדברים לעיבוד, חובבים בניחושיהם.. ואילו הנחש היה ערום מכל חיית השדה… ערימה של ממש היה הנחש. הוא ערום כי הוא יותר מלא בדברים של ניחוש . מלא מזימות. ערמומי.. גם מעל הערימה הגבוהה אפשר לראות למרחוק כי הוא הרי זוחל על גחון. ניחוש זה לנסות להבין יותר,  מה שאפשר לראות זה  ניחוש.. עלה על הערימה ומביט. זהו קוצר רוח! המאמץ לנחש זה סיפור לעצמי לא מבוסס לפי צורה ברורה אלא לפי ניחוש.  אל לנו לעסוק בניחושים – אלא לסמוך על התהליך

מצד שני יש מי שהוא נחוש בדרכו, – זו נחישות טובה. אם כי תמיד  יש פאנאטים כמו היטלר סטאלין  שנחישותם היתה הרסנית . נחש הנחושת שעשה  משה על פי ה', הביא  לנחישות במקום הטוב שבין גשמי ורוחני.. נראה שרמת הניחוש קובעת לאן תלך הנחישות. נחש הנחושת זה בשם ה' , באמצע בין לבין. שם פועל אדם נחוש ממקום של הרמוניה שלמה ורצון ה' שפועל דרכנו, מתוך חיבור אישי. שם יש הקשבה לה'  לא לנחש.

אנחנו רוצים היום לעסוק כאן, היום וכל  השנה בנושא של  בין נפרדות ואחדות, איך זה  משתלב נפרדות ואחדות. הרי ראשית היא שפת הראש, ההבנה. ננסה להבין זאת דרקך המושג של המילה ארור.

פרק ג א  -, הנחש אומר לאשה – דווקא אליה הוא פונה  כי היא המקבלת, היא הכלי , החסר המקבל  שיש לו גם נטיה לנחש איפה שחסר… שם גם הסקרנות.. אצל הנשים.. המכשפות. כי כשאין צורה ברורה מנסים לנחש , להערים מעל מעל עד שנראה את הצורה סוף סוף… בחוסר סבלנות.

הנה מגיע זוג, הוא הוזמן לטייל בסיני עם מטיילים כמבשל ארוחות הערב. יומיים חשב והחליט ש לא. כי פחד להסתבך עם אשתו,  אף כי לא שיתף אותה. הכל עם עצמו, עושה. ניחש שהיא לא תסכים… בבית כלכלה היא בעיה . כך הוא ניחש שהיא תגיד אין לנו כסף לוותר על יום עבודה.. ..בעצם מאד מאד רצה לצאת, אבל התנשא על עצמו כי בלי דיאלוג אמיתי פשוט וויתר. אנס עצמו בגסות ונשאר כועס עליה ועל עצמו. ולא מדבר איתה – אלם אלים.  שתדע.   זו הרי שתיקה של אלם –אתה אלים מאד על אשתך, כבר עדיף היה שתקפץ על גבעות ותהיה אוהב. לא עובד, כעת לא עושה  כלום, משותק. למה לא שיתפת אותה? רצה לסגור את זה בינו לבין עצמו. בלי זוגיות. גם בכעס אתה לבד.. אבל היא מנחשת שאתה כועס. אתה לא משתף בכלום, הזוגיות הופכת כך לבית כלא אחד גדול .

הנחש..אף כי אמר אלוהים לא תאכלו, .. מפרי עץ הגן נאכל אבל בתוך הגן לא לא, אמר ה', פן תמותון. ויאמר אליה לא לא, כי יודע ה' כי ביום אוכלכם וניפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע! אבל ברגע שאתה יודע מה טוב ומה רע בנפרד מהמערכת, כשאתה מתנשא מעליה –אין לך עוד קיום במערכת!! זה כאילו צמח ששורשיו נעקרו והוא רק עוד קצת ירקרק, נובל. זה צמח מת  שלא מתקיים  – גם אם הוא עדיין קיים זמנית . כך אם אני יודע יותר טוב מהבריאה אנחנו מתנתקים מהחייים. אבדנו אותה חיות .. לכן ההשגחה כל כך נואשת ללמדנו בכל רגע, דרך כל שעור…. ובחרת בחיים = בחיבורים!. הנחש מציע להיות מנחשים כמוהו , כך הוא מתקיים.  אבל זהו  ניחוש,  כמו פלח שחושב שהוא  התפוז עצמו.  אין לו קיום . אין לנו קיום בנפרד, כי אנו רק ח ל ק . הפרדות בעיקרון זה בסדר,  חשוב מאד להפריד כדי למצוא את הדרך, כדי לדקדק ולעדן הפרטים, הצורה.. כן גם  קוראים לדברים בשמות, לכן מחברים מילים, כדי  לתת צורה בת עיכול  לחוויה.

ביום אוכלכם ממנו והייתם כמנחשים טוב ורע.. זה הנחש.. זו אכן האמת שלו, של נחש והאם אתה האדם מאמץ זה? כך זה בהתנשאות שאתה כאלוהים בשבילך. והרי פלח אין לו יכולת לדעת כמו שלם, כמו התפוז. כל עוד החלק מחובר לשלם – תפעל בו דעת השלם. ברגע בו הוא מפריד עצמו מהשלם, משורשיו,  – אין לו קיום.

השמות שאנו אומרים הם  מילים, הם סמלים ,הם עומדים מול הדבר הגשמי עצמו ויש הדהוד. לכן ה' ואדם נותנים שמות ואז הכל שייך לכל.  השמות כאילו מפרידים את הדברים עצמם מהכלל, המאחידות הגדולה התוהו בבוהית, אבל למעשה הם נשארים מחוברים ורק שלמים יותר. שמות מתארים את צורת הרצון, זה מגדיר אותם. לכן ככל שאני יורד לרסולוציה יותר עדינה בדיבור, בהפרדות, זה מדייק את הרצון . השפה המדקדקת עושה הפרדה יותר ויותר גדולה כדי להגדיר את הדבר בגמישות מול הסיביבה.. בכלל, אין קיום בנפרד מסביבתי, אני מוגדר על ידי סביבתי ויחסי עימה.  

ואין כאן, מיכאל, הפרדה של הקטבים למרחק הנכון לא יותר ולא פחות  מדי, כדי שיהדהד בצורה מושלמת    – לא!!   לכן התנועה הזו של הרחקת ידיים למרחק הנכון , אלא זו תנועת האצמבעות החופרות מדקדקות מפרידות את הדבר לחלקיו העדינים … זהו הדבר. הבנתי. להפריד זה כדי לקיים את רצון ה' במדויק! כך לעבוד אותו בדיוק כי בדיבור נברא העולם  .  דיבור מדויק. איזה קפה להכין לך.. כך או כך או כך וכך.. כך מתאפשר שאנסה להכניס דבר לצורתו המדויקת.

זהו הברור של הרצון עד לדיוקו.. בתנועות חפירה עדינות עשויות ממילים, בדיבור.. לכן יהא זרעך       כ ח ו ל  אשר על שפת הים – זו ההפרדה הכי עדינה עד  שהביחד נהיה במרקם אחדות . זו הבינה. כך אני חלק מהכל אבל עלי לשמור על עצמי כחלק נפרד, וגם שייך . .הראיה הזו ניזונה מחיבור הלב, משם בא כל.

מפרי העץ אשר בתוך הגן,לא תאכל. פרי הוא מה שגלוי לך, מזה תאכל ותעכל בטוב.  קבל אלייך את החוויות בעלות הצורה המוגדרת, הגלויות. אבל את הנסתרות בתוך הגן השאר לה'. אל תחפור בנסתר ממך..

הנסתר  יתגלה לך בהמשך. באותה מידה אל תנסה להגיע לארועים בעבר מאד רחוק כדי 'לרפא' אותם  – הם כבר נסתרו על ידי שכבות הזמן. עזוב. טפל בצוןרת ההישרדות לחזקה עד נחישות. טפל בנגלה, במה שקורה עכשיו… הגלויות לך. 

הנה מישהי באה היום ואומרת הכל בסדר, אבל רע לי בפנים, מה זה? הילדות? אומר לה נדב  -אל תנחשי. עזבי! התחזקי ביש! עשי סקירת התגלות , סמכי, את מנחשת את העבר בדרך מה שסבירה לך,  – אמא נטשה, וכו –  לא,   תני לאמת להתגלות בזמן הנכון, ושימי דגש על ההתנהלות הנוכחית לחזקה!

איך יודעים שמחשבה היא בינתית?  היא באה עם ה א ו ר  שבה. לא בינתית היא ארורה, שאין בה אור כי יצא ממנה.. זהו אז שכל מתרוצץ  כמו אבוקדו בשל מדי.. כבר לא חלק מ. מנותק משורשיו החייוניים.

אני רוצה כל כך להיטיב, שלפעמים אני לא יודעת את הגבול – איך אדע מתי לעצור? כשאת משרתת את עצמך במאמץ להיות טובה – זה כבר שרות הדימוי.   אבל בכל מקום שעשיית הטוב שלך משרתת את המטרה שיהיה לך טוב באמת, ולא דרך התפעלות האחרים – זה טוב ומדויק.

כך הבחור לא נסע לסיני כדי שיהיה טוב לאשתו, לא כי זה עושה לו טוב.. כמו זונה. היא נותנת חסד בלי גבול כי ראוי ונכון – זונה!. הוא היה צריך לשאול מאיפה ביטלתי את הנסיעה, מעשיית טוב שלי או כדי להיות בסדר…

כי ביום אוכלכם ממנו והייתם כאלוהים  יודעי טוב ורע. ציזבאט לא רע.. היא ראתה את העץ כי טוב למאכל ותאווה לעינים ונחמד העץ להשכיל.. מפתה… ותיקח מפריו ותאכל. אמרה בליבה: עכשיו שאכלתי אבין לו, כי זה יסביר לי הכל ואדע טוב ורע.  משכילה אהיה. שכל ידע, להתרוצץ טוב יותר.. גם לאישה נתנה.

ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם. אז לבשו חגורות מעלי תאנה. וישמעו את קול ה' מהלך בגן .. ויתחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן =  כי חוב יש לו, זו הבושה וזה הלבוש , ולכן מיד שמים חגורות . עץ  היא העצמה, תמיד. כך בהתחבאו בעצי הגן ניסה להעצים עצמו דרך העצים. להתעצם מול ה'. לפתע הם מבנים שהם נפרדים וקטנים וחסרי אונים, כי התנתקו מהחיבור, ויתבוששו.. קטן וערום, כדי לשרוד עושה מעצמו ערימה. וחגור – חגיגת פחדים.. החגורה מפרידה תמיד, יוצרת הפרדה. הם מחזקים נפרדות . על כן ילדי כיתה ה בקיבוץ לפתע מבינים שהם ערומים במקלחת המשותפת, כי הם נפרדים ולא ביחד. כבר לא רוקדים ערומים על שולחנות , כך היה נדב רוקד..  גיל החביון.. כך מי שתמיד  שרה בכל לב כילדה, בכייף, ולפתע מגלה שתמיד זייפה… לפתע ניפקחו אוזניה ומגלה כמה היא מזייפת, כמה לא בהרמוניה.   

הבושה היא תוצאה של גילוי העירום, מצב ההישרדות . עינינו הן הרואות. הצחוק מתחבר עם הבושה כאשר מישהו נהיה ער לעצמו, מבחין בעצמו כפי שהוא. עד אז כולם היו ילדים מה זה משנה פיפי ככה או ככה. 

אייך אדם? שואל האל. תמיד…איך אתה, לעצמך האם מצאת את עצמך בתוכך. הלכת עם עצמך לאיבוד. את קולך שמעתי בגן וארא כי ערום אנוכי, לא ראוי,  ואחבא – נכנסתי לחוב. כך נדב בחוף נודיסטים  עוד נאבק בבושה, בסוף התבייש יותר ללבוש בגד ים. השקיט את החבר והיה שם… עד שהגיע בחור על ספארי בנו לתלפיות כמו אל יווני, האיבר – עד הברך. ויפהפיה יושבת על ברכיו.. כאומרת ף תראו מה אני מקבלת כל יום…נדב נדהם.  חטף מתחת לחגורה. לכן חייבים חגורות. לדעת מה מעל ומה מתחת..  אבל אחכ יצא לרחוב בתחושת שחרור גדולה מאד שלא חשוב הגודל, העיקר שהוא שמח טוב לב עם  הפיפון הנוכחי. מאז לא התבייש עוד . זה היה ריפוי מדהים בשוק , בחוויה מהממת, היא ריפאה אותו.

ויאמר  -מי הגיד לך כי עירום אתה, האם אכלת מהפרי.. האשה אשר נתת עימי היא היא  אשר נתנה לי היא אשמה.. לאשה: מה זאת עשית?  הנחש השיאני ואוכל = פיתה את החלק המתפתה בתוכי,  החלק הנתון להשאה… ה' לנחש – כי עשית זאת ארור תהיה מכל הבהמה וחיית השדה.

נתמקד רגע ב'ארור' תהיה – כאשר אין אור, זה מקור הסבל, הנפרדות, הירידה מטה שאולה. זהו הכח המזנב, כמו עמלק. אכן ארור אתה הוא אומר לנחש – שהוא פסגת הארורורות. על גחונך תלך ועפר תאכל.. ואל האשה אמר –הארבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך הוא ימשול בך.. כן, –  אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. רבים מפרשים מתו רשות של התורה לבעל שלשוט באשתו ללא מצרים, ולא היא! קודם כל זה מנוגד לחוק האלוהי של שאיפה להרמוניה בין הניגודים. אבל בכל מקרה יש הבדל תהומי בין לשלוט  = בכח גשמי חסר חמלה ותוך מתן רשות לאלימות כזו או אחרת – ראה כוחות צהל בשטחים – – לבין משילה, הנעשית בחמלה, בחכמה, ב בכח המשל, בכאילו, בסמלי…. חבל שאנשים טובים, ואני מדגיש – טובים מאד, כמו רחל אליאור פרופסור אמריטוס לחכמת ישראל, ונדב כהן = מורה גדול לשיטת ימימה ופרשן פרשות שבוע מופלא – לא מבדילים בין למשול ולשלוט. אפשר רק לשער שזו ההשגחה מנסה לבלום את כיבוש עץ הדעת…

ואל האדם אמר – אף כי אכלת מן העץ – למרוץ שיש לך כעת ידע מן העץ, זה לא יעזור לך כי ארורה האדמה עבורך.. בזעת אפך תאכל לחם   -תתאמץ בגשמי כל היום, כי הרוח חסרה – עד שובך אל האדמה כי מעפר באת ואל עפר תשוב.  הנחש ארור והאדמה ארורים כל אחד  בפני עצמו מסיבתו שלו.. בעבור האדם האדמה הופכת ארורה, כזו שאין בה כלל שמחה וכייף, כי בעצם האדמה הולידה את האדם אבל ממנו היא מקבלת השראה לשמחה, ובעיקר  א י ת ו  היא חייבת להדהד כדי לתת רוחה בשמחה, ואם הוא לא שם כי ארור הוא – הרי כבר ברור הוא, המצב.  

ויקרא שם אשתו  ח ו ו ה  – הנה הוא מתחיל להבין שהיא לו חווייה חשובה, היא חווייתו. כי היא נהייתה אם כל חי!.  ויעש כותנות עור וילבישם.. עכשיו שהגשמי שולט בסביבה, הוא מלבישם עור = מפרידם, נותן להם איבר ערנות גדול לסביבה והם נהיים בעצמם יותר אנדוודואליים .  כעת תלמדו כל אחד איך להתחבר לכל דבר ואיך לא להתנתק רחוק מדי, דרך העור.  

ויאמר אלוהים, בחושבו על האדם הוא חושש פן ישלח ידו וייקח גם מעץ החיים, אוי ואבוי. וחי לעולם.. רק זה חסר לנו. זה מבטל באחת את הניגוד בין חיים ומוות.. לא, לא.   וישלחהו ה' מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם,. ויגרש משם את האדם, ואת חוותו,  ובמקומם שם כרובים ולהט חרב מתהפכת..  כרובים הם הכרה רבה, דרכה חייבם לעבור בדרך חזרה לגן העדן, ולהט החרב המתהפכת – המחייב יכולת לחוות כאב  ועדיין להיות ערים להפך ממנו – מה ה' א רוצה מאיתנו למרות הכאב .איך להפוך כאב לעונג…בהתמרה. נכון, לפעמים כואב.. הרצון הוא שכואב לנו כי טרם בא על סיפוקו, והשאלה כתמיד היא איך נספקהו : בבהמיות או במשילה. כי אם רק מכבים את הכאב כל הזמן כדי להיפטר מהכאב, , אז זהו כיבוי רצון, שאיננו רצוי כלל.  אלא יש  להתמיר את הכאב ולהכנע אל תוכו, וכך   לגלות מהו הרצון המהותי שגרם לכאב , מה בורא עולם, מה קיומך רוצה ממך – את זה לחוש ולתת. זה מה שנקרא לעבור  דרך הלהט = ל ה' הטוב – החרב = החסר –  המתהפך לשפע….זו היא ההתמרה !  כי הרצון המשרת אותך הוא גם זה שהכי כואב בדרכו, מתחנן.

כיבוי הכאב הוא כיבוי הרצון וזהו גול עצמי.. אלא עלי לגלות איך להישאר על מקומי בנוכחות רצון סנה בוער, בערנות גדולה.. זה להיכנס חזרה בשערי גן עדן, אשר מאוחר יותר הופכים לשערי ארץ כנען.. כניעה אל תוך הכאב ולה'.

אין כאן עדיין שום יהדות, אגב,  אלא נגיעה בתהליך הכלל אנושי. רק מאוחר יותר קמה יהדות כי נולד יהודה שאימץ דרך התמודדות עם הסיפור האנושי הכתוב פה,   כי אכן היהדות אימצה את ההבנה הזו ויצרה אורח חיים  אשר מיועד להגשים את הדבר, בע"ה.

וכך, כמעט בלי משים, אבל באופן ממש טבעי, ידע האדם את חווה אשתו.. ומהי הההבנה הראושנה שהם יוצרים יחדיו? את קיין: קניתי – תודעת רכוש וקניין גשמי, וגם הקנאה תבוא..  זו התודעה הראשונה של האדם – שזה שלי, תודעת קניין.. כמובן כבר יש אני עצמי שמשהו יהיה  לו 'שלי', אבל קין –הבנת הקנין.

בכל מקום בו מגיע אור הבינה החושך בורח נעלם ומתפוגג. חושך הוא העדר אור. לכן הארורים מלאי חושך המה.

ותוססף ללדת = להבין – את אחיו את הבל, שנהח רןועהצאן – דשם גבןלות לרצוןף כי רועה גם רואה את הרצון ויודע איך לשין לו גבול. וקיין הי עובד אדמה ארורה.. ויה מקץ הימים, ימי האור, ויבא קיין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא מבכורות צאנו-רצונו – מה הבדל בין פרי לרצון? כמו בין פריון גשמי לרוחני, אולי? כי הבל עסק הבנת בהרצון, הוא הפילוסוף, יושב אוהלים קצת יחסית לקיין העשווי.. קיין מביא את הבנת העשייה, המעשית , עשיית החומר, אדמה. אבל האדמה ארורה היא, אין בה רוח..

ויישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קיין ואל מנחתו לא שעה. הוא בעצם מתעלם מקיין כלומר בתוך קיין חסר קשר של ממש אל הרוחני הגבוה והוא  –  שניהם- חשים את זה היטב. ועל כן  היטב חרה לו לקיין ויפלו פניו.. למה חרה לך ולמה נפלו פנייך? הלא אם תיטיב שאת את פנייך.. את צערך, את החוויהי הקשה שאתה עובר, זו של קנאה וחוסר ערך עצמי, יהיה טוב! על כן שא פנייך ברמה , קבל עצמך כמו שאתה, על נכותך וחסרונך,  ושמח! כי אם לא תיטיב לשאת את הכאב – לפתח חטאת רובץ  -אתה לשם הישרדות תצא ממקומך. אבל כל הזמן תימשך תשוקתו של מקום הכאב שתבוא להתפייס איתו. איך? ואתה תמשול בו  -0 דרך סיפור המשל, דרך התמרה, המשלה  הסמלה.  לפי נדב ההפך קורה – אם לא תיטיב שאת תצטרך לשלוט בכח במקום הזה ואוי ואבוי, תהיה שבוי בהישרדות ללא פתח ריפוי..

ואני אומר –לא!  החוויה,  הכאב, מושך אותך אליו בתשוקה שתבוא לרפא אותו, אבל לא בכח אלא רק   אם תמשול בו, כך יהיה. אז יש פתח לריפוי , תמיד!! . הברירה לך קיין כך או כך – יש אפשרות ריפוי ולא כמו בפירוש נדב שם האיום במצב הישרדות מתמדת אמור להמריץ את קיין להתמרה. .

ויאמר קיין, שם בשדה, לרגע עוד מנסה להיות כהבל..  אבל אין לו סיכוי להגיע לגובהו של הבל.. ויאמר קיין.. נקודה.  ויהי בהיותם בשדה הוא נורג את אחיו. ה' מיד מרגיש בכך ושואל מתוך קיין -אי הבל אחיך? השומר אחי, מפטיר קיין. כן!  שומר אחיך אתה!! ..מה עשית,  קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה. כך בעצם ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לספוג את דם אחיך.  כעת קיין מצטרף כארור מן האדמה אפילו, ללא אור כלל. כי תעבוד את האדמה לא תיתן כוחה לך.. אדם גמור, גמור!

אבל פה עולה חוק החיים החזק מכל פשע, חוק השאיפה לריפוי בכל עת , גם אם פשעת מאד.  –  קיין מתקומם כנגד גורלו – קשה עווני, כאבי,  מנשוא. ואז ה' שם לו אות קיין עלך מצחו שאסור להרוג אותו על אף חטאיו, כיהנה האדם שוב מבקש כפרה וזה כבר מקנה לו זכות קיום!!!. כלומר –אם אנחנו מוצאים חלקים חסרי אור בתוכנו, דמויי קיין,   -אסור לנו להרוג אותם!! יש לקבלם ותת להם מקום עד אשר האור יחזור להאיר דרכם!!  מאפשרים להם להביא אור מחדש. אלו הם לרב החלקים ההישרדותיים  או החוויות החק"מליות אשר נותרו מאחור ומחכים ומייחלים לקבל אור מחדש, להתמרה, לעיכול נכון. כי בזמנו היו הדברים קשים מדי לעיכול. .על כן בל נכה את טיפשותנו בהאשמה עצמית, , את התנשאותנו .. לא להרוג בכח אלא להתחזק מספיק בדרכנו עד שזה ייהפך מיותר.  לא להכות את חוסר הדיוק..

כך, אם אתה בעצם רוצה להיות מורה לשחיה לילדים, בעוד שכרגע עושה משהו אחר. אבל ליבך שם, בשחיית החמדה.  יבוא החלק הארצי גשמי ויגיד די, יש כבר עבודה, אתה מרוויח כסף, עזוב את החלומות.. אבל הרצון להיות מורה לשחיה, שאומרים לך שזה הבל ורעות רוח, אתה יודע שזה מה שאתה באמת רוצה, אתה עם ההבל בתוכך.. ! אם תדכא את זה זה יהיה כמו להרוג את ההבל אשר בתוכך!!! אל תהיה הורג את חלומותייך. בלי חלום בשביל מה כל זה? מה התכלית?? רק לשרוד? אין טעם, לא יהיה לך כח למשוך חיות מן האדמה אם אין שם תשובה לליבך! החיים אז נהיים חסרי טעם. החומר מן האדמה נמשך רק כל עוד החלק הרוחני מושך אותו, החלום, שמחת החיים. בלי זה האדמה הארורה  לא תיתן לך דבר. 

נע ונד הוא על הארץ כי היא לא יציבה תחתיו מאז ששניהם איבדו אור גדול…אתה חתכת את הקשר בין שמיים ארץ ואין עוד חיבור, ולכן לא תיתן עוד כוחה לך ..אינך יכול לשאוב ממנה. אלא אם כן תחזור חזרה. .אבל אם חיסלת תורה אז מה הטעם בקמח. תן תשובה לליבך קודם כל. . כפר..

כך הוא הסיפור על בחור שלא אהב מה שהוא עושה. עזב כי בעצם רצה לעבוד עם ילדים ומוזיקה. . אבל צריך גם להתפרנס.. הישרדות כאילו  חלק הישרדותי היא העבודה בדרך כלל.. אין פלא שהוא ניתקף חרדה. פוחד לחזור לעבודה הישנה שמא שוב ייסחף. אומר לו נדב  -קיומך משביע אותך שלא תוותר אלא תצליח להתפרנס בסוף ממה שאתה אוהב, אל תוותר!  אבל עלייך ללמוד לאהוב  את מה שאתה עושה כרגע כדי להגיע לשם אהוב גם בעבודתך הנוכחית, אבל חס וחלילה אל תוותר על החלום ההוא לא לא לא . זו נטישה עצמית ואז ייפסק שיתוף הפעולה עם ההשגחה…

היות והאדמה פסקה לתת כוחה לקיין, ניתק שם הקשר והבנותיו שנולדו היו כולם אמנים ואומנים אונשי מוזיקה… רוחניים.. הבליים.. זוהי נקמתו של הבל..

כך יוצא קיין מלפני ה' ויושב בארץ נוד –  קצת מסריח אבל חמים ונעים –  וידע את אשתו וילד את חנוך בונה עיר, ואז עירד, מכוייאל, מתושאל, ולמך  – שלו  2 נשים, עדה וצילה.. והיא ילדה את יבל יושב אוהל ומקנה = רצון קנוי. עוד הבל.. ואת אחיו יובל  – אבי כל תופס כינור ועוגב.. גם צילה עבדה עם תובל קיין, לוטש כל חורש  נחושת.

לימוד זה איך להגיע למידה הנכונה.. זו היא למידה.  ואחות תובל קין – נעמה..

כאן באה הכרזתו של למך 'איש הרגתי לפצעי  וילד לחבורתי  – כאן יש לי מדרש, על איך אט אט נעשית התמרה וכפרה לכאב הפשע הנורא ההוא של רצח הבל, כאטשר למך יורש את ההבנההזו הכאב הזה מקיין, שעובר מדור לדור, ואטאט הופך להרגשה סמלית , עד כי קיין יוקם פי 7 אבל  למך פי 77  שזו העלאה בחזקה עד להסמלה של ממש. יפה.

וידע אדם עוד את אשתו ויולד את  שת = שת לי ה' זרע אחר.. ולו בן שמו אנוש  – ואכן,  מאז היוולדה של אותה הבנה אנושית החלו לקרוא בשם ה' ואנחנו הפכנו כולנו בני אנוש = המכירים בחולשותינו.  מקבלים את נכותנו המובנית ושמחים עם מה שיש ולא מסתירים אותה לא מדחיקים לא מנסים להתעלם כי אז זה מתפרץ דווקא, .. כמו אצל קיין..  לכן מעתה נוצר התבסס ונהייה לגיטימי הניגוד הקלאסי:  קוראים בשם ה' כי מולו – בני אדם כאן, לא אבנים..  האנושיות הוא הבנתו של השת = האגן, הטוכעאס.. אם יושבים מכו שצריך על התחת ולומדים תורה מתגלה האנושיות לאמור –די!  אני רוצה  לרוץ באחו!! ולעשות אהבה, גם כן.

ואנוש הוא כמובן גם נכד של אדם, היינו הוא ממשיך בשושלת. שת מחבר בין קיין להבל – הוא החיבור של שניהם. הוא האגן, ספירת יסוד, המיניות, בו נוסדה וממנו נמשכת האנושות – זו ספירת יסוד!  שם האדם מבין שהוא חלק משלם.

ההחלטה לקרוא בשם ה', היא משמעותית , שכן כך מתייצבת מערכת יחסים הדדית בין ה' לאדם דרך השגחה ולימוד והבנה! היא היא מערכת היחסים בין החלקי לשלם שלו, לשלמותו.. בעצם החוויה הראשונה של אדם מול חווה היתה הבושה שהם ערומים. לפני זה הכל היה אחד ללא הפרדה וללא חלוקה..  אבל הפרדה זו תוליך למערכת היחסים עם ה'.

תהיה פנימי ותהיה נחסך מבחוץ, אמרה ימימה,  וזה כדי לחסוך בושה,  עלבון וכעס ותסכולים  – אל תשליך החוצה את כאבייך תוך הישרדות, חסוך בכוחות אל תבזבז שם – אלא היה בתהליך פנימי של תיקון ואז תחסוך הרבה בושות . מי שיודע להיות נחסך מבחוץ כבר לא משפריץ את כאביו החוצה תוך בושות, כמו הרגשה שאני לא מספיק טוב ונזיפה עצמית, וכו .

כך מישהי שהתקשתה לראות עצמה מבחוץ –  כן כן, כך נדב, הישארי שם איתי.. . כי אם את יכולה להישאר איתי תוך כדי עצב זה סימן שהחלק הכואב מושיט לך יד ואת יכולה לראותו כעת מן הצד = היא היא התחלת ריפוי. חשה שהיא כמו ערומה לפניו, לפני נדב. רגשית כן, חשופה אבל את ערה לרגשותייך את נוכחת והתיקון נהיה אפשרי.  לילדה אין ליווי היא כולה מעורבבת אין ערנות  אין עדות. עדות היא החלק הבוגר והערני המאפשר לנו להביט בדבר כעד ואז להכילו במבט, סמלית, בלי עומס.. וכו. גם לחוות וגם להיות עד בו זמנית!!!! זהו המצב  המוביל לריפוי.  חוויה מדהימה!! כך החלומות פועלים.

חייב אדם להתאמן על זה מול בן הזוג ובכלל גם להיות שם וגם לחוות כמו בחלום!! היא יכולה להתאמן בלהיות עייפה ולבחור להמשיך לשחק עם ילדיה בטוב למורת העייפות, והכחוחות נובעים אז מהטוביות הבלתי מותניית שלה.  . הרגשי נפשי רוצה לישון, אבל הוא לא שולט בנו – אנו מושלים בו…

זהו ספר תולדות אדם פרק ה א – מה ה אדם הביא לעולם , מה הוליד. בדמות ה' עשאו. אדם שמם. שת – אדם חי 930. שת את אנוש –  וכו בשושולת .

קינן –מהללאל –ירד-חנוך – שלקחו ה'. – ואז את מתושלח, – למך 2,  של שת לא של קיין – ולמך הוליד את נח. הוא מלך ההסמלה, הוא ראוי להביא אתנח לעולם.   

לילה טוב.. שבת שלום!

Read Full Post »

פרשת בראשית 2021

איך מתוך תוהו ובוהו בעולם – אשר נמצא כמובן  בתוכנו, בעיקרון, עולם הרגשות המהוהים, סוערים ומודחקים ללא צורה – משם יתחיל משהו להיברא. להיברא = לצאת. ברא, בערבית – יצא. כך יוצאים הדברים מאחדותם חסרת הפשר בעומק הנפש או מהות העולם – – אל מקום של נפרדות תהליכית על שדה ההכרה, או בעולם הגלוי. .  מתוך אחדות מעורבבת  כבליל רגשות – יוצאים הדברים אל תהליך של השגת נפרדות, שיש עימה קטבים ברורים ומה שביניהם. זוהי בריאה  =הוצאת המשהו שנמצא בתוהו ובוהו, . אל מרחב בו אפשרי להפרידו לקטביו ולהניעו לתהליך. כך נולד תהליך בינתי.

אם ניזכור ששמות ספרי החומש ניתנו להם על פי מהותם, הרי ספר 'דברים' מלא דברים גמורים בסוף תהליך, אבל בראשית מספר את סיפור הוצאת החומר הריגשי אל האור, וחשיפתו לרצון ה'.בראשית זו ההתחלה. נתינת שם למשהו, אמירת שמו של הדבר, מציבה ביקום רצון פעיל: אני רוצה שמן זיית. ברגע זה שמן הזיית מקבל קיום שלם. יש לו שם ורוצים אותו.. יש אז הגדרה, ומשהו מתחיל לנוע לכיוון כן או לא שמן זיית. מישהי תביא לך את זה מהמקום של שמן הזיית. היא הציעה כאן משהו אנחנו מכנים  שמן זיית. הדברים  הם דברים כי היה דיבור, אשר הגדיר אותם!! זה דבר רק אחרי דיבור!! האמירה בוראת את הדברים, הם מוגדרים דרך הדיבור כי הם יוצאים מאחדותם ההיולית  לנפרדותם התהליכית. בצורה  פאראדוקסאלית לכאורה, החלק הרוחני, השם, הוא שהופך אותם לגשמיים נוכחים, כי כעת הם נהיים שלמים מספיק להיולת נוכחים בעולם הגשמי עכשיו!! ככל שהם גשמיים אפשר גם להגשים איתם דברים. בלי השם הם היו נשארים פוטנציאל היולי תוהו ובוהו לא מוגשם" כמו חוויה מודחקת שכך הם היו, ןלכן דווקא הוספת החלק הרוחני, השם – מאפשרת להגשים אותם נכון , כעת מוכנים לתהליך של הפרדה לקטביהם. 

ללא הדבור, האמירה, מתן השם, התהליך היה נישאר בהמי יצרי בלבד , בעוד שכעת הוא אנושי עם מרכיב רוחני אשר משנה את כל התמונה!! מתן השם, הדיבור על הדבר, האמירה  – בוראים אותו כנפרד, המוכן לקיום אוטנטי בעולם, קיום שאפשר לראות ולגעת בו. ולהתהלך בו . התהליך של ב ר א ש י ת  הוא בשפת הראש כמו שהסברנו. לחיות חסר הדיבור הזה שמפריד לגשמי רוחני והולך אנושית. כך בראשית = נברא העולם במאמרות  = מתגלה בנבראותו על ידי הדיבור שאז דבר נהיה   ד ב ר   ד ב ו ר  ע ל  א ו פ נ י ו.. (על אופניים חייבים איזון הרמוני).  עם הוספת השם, האמירה, החלק הרוחני – המציאות הופכת להיות סיפור, ואפשר לקרוא לדבר בשמו, להפריד ולהגשים ואז מתאפשר דיאלוג בין הדברים והתהליך יוצא לדרך.

 זה מה שקורה ב(ספר)מדבר, וכך דברים נולדים מתוך (ספר)דברים ..עוד ועוד הבנות מולידות הבנות כי יש בין לבין קטבים  פעילים,  והתהליך פעיל..  הפרדה מביאה עוד הפרדות וכך כמו עץ שתפארתו הולכת ומתרחבת . יותר ויותר עצים שמעצימים.

הכל נהיה בדברו, כי הרי רצונו מתגלה בשפה שלנו בהבנות בשפת הראש,  בראשית. אבל גם הבנות הלב חייבות הגדרה. כי בעצם הדברים לא נפרדים כלל ללא דיבור . כך מיכאל שנדב פונה אליו,   האני מעורב  וזה מיד נעשה מיכאל  ביחס   לנדב.. יש מיד קשר גגם הלבבות מתקשרים ביניהם  ואי אפשר ללא ייחס אל האחר. ..

אנו עצמנו איננו נפרדים ממנו אלא אנו חלק מחלקיו של ה', כמו שאר חלקי הבריאה.. ובאמת אין שום הפרדה בין הדברים, הכל הוא יש אחד הנמצא בזרימה מתמדת בין חלקיו.  כדי להגשים את רצונו עלי אדמות, היינו, שהכל יזרום בין הקטבים כל הזמן, בין ניגודים, ולא יהיה רק מסה חסרת אבחנה – לשם כך אנו עוסקים בהפרדות , בניית הבנות בין לבין, ומרבים בכך ללא הרף, שזהו התהליך האנושי אלוהי. הדיבור הוא הכלי שלנו לעשות את ההפרדות, כי הגדרת הדברים, מתן השמות , מאפשר להגדיר את הקטבים כנפרדים. שמו של ה' השם , מאפיין תפקידו זה שלו..לתת שמות וכך להפעיל הכל.

זרימת החיים מתקיימת בחיבורים. זה קצת מבלבל כי אנו הרי מפרידים, מרחיקים, וכאילו מנתקים הקטבים.. אבל אם זה נעשה למרחק הנכון, במידה, ייווצר המתח הנכון ותיווצר זרימה. כלומר אומנות ההפרדה דרך הדיבור מאפשרת להפריד למרחק הנכון, למידה הנכונה, ואז זה יקרה..

כך המילה מזרק, למשל, שמופיעה בתורה כחלק מכלי הקודש, במשכן. מזרח = מזרק, אולי קשור ל לזרוק – זורקים. והנה הרפואה לקחה את המילה ומשתמשת בה בשביל להחדיר משהו מתחת לעור. מצד שני להחדיר בא מ'חדר', כך בהזרקה יוצרים חדר חדש….. אט אט זה מתפתח, הדיבור, מתפתח עם ההבנה וגם עם הטכנולוגיה וכל שם טכני בא על פי ההבנה שהוא חלק מאותו העץ מתפאר…

יש גם מחתות לגחלים, למשל, ויש יעה.. ויש מזרק = הן היו קערות זהב ככלי קודש, אולי כדי  להזות מהן מי קודש אל המשכן.. כך כל הזמן נוצרות עוד ועוד הפרדות כדי לייחד איך אני מרגיש ככה וככה. עוד מילה מדייקת ועוד מילה מדייקת יותר. כך ההפרדות נעשות דקות כחול אשר על שפת הים! רק אז תשרור הרמוניה שלמה, עם זרימה מושלמת בחיבורים.  מפרידים עוד ועוד על ידי מתן שמות ומקפידים שההפרדה תעזור לזרימה, ולא תפריע. כי השטן שם מקטרג ומפתה להפריד יותר מדי כדי להפסיק את התהליך המכאיב הזה, אשר נוגע ברגשות העמוקים הנחבאים.. . לכן יש לעבוד מתוך חיבור לב אל מול ההפרדה.. כי זהו חיבור דרך הפרדה… זה העניין. מה שמהדהד טוב הוא הנכון.

ההבנה היא תמיד שיתוף פעולה בין נפרדים, כביטוי של חוק ה'  היינו שאיפה מתמדת להרמוניה בין הפכים…. כדי שהשיתוף בין הקטבים יזרום הרמונית יש לחדד  הנפרדויות…  כדי שפעולת הקטבים הנוצרים זה מול זה תהיה מדויקת  ממש,  ושלמה. החיבורים אז נהיים שלמים יותר. ככל שאדם מכיר יותר בהיפרדותו, ומקבל עצמו כשונה ונפרד וזכאי להיות הוא עצמו בלי תנאי – יותר בשמחה ירשה לעצמו להשתייך לקהילה ולשאר בני האדם ולאדם אהוב, ולאהוב, כי יקבל עצמו כנפרד הרשאי ויכול ליצור קשר אמיתי וטוב עם מישהו נפרד כמוהו..  

כך ככל שאנחנו יותר נפרדים אנו יותר משתייכים! כי מתקרבים לנקודת ההרמוניה העצמית… כך פועלים ניגודים משלימים בצורה מושלמת, ומתייצב תהליך התקרבות אל עצמך ואל האחד כי אתה מדייק בהפרדות ומחדד את צורת הקוטב שימצא קוטב נגדי מדוייק להדהד מולו בדיוק, וזוהי האמונה וזה הוא אושר.. בהתקרבות שלמה. כך בני אדם נהייים שלמים בקבלת עצמו והזולת והאהבה  מתאפשרת. 

מי מגלה לנו את אותם חלקים בנו שעוד לא נגענו בהם ועוד לא התגלו לנו?  ה 'ר ע ך' , זה שמולך , הרע שבך… לכן ואהבת לרעך כמוך.. תמיד נשארים חלקים שהם עדיין מוחזקים אצל רעך, חבויים או היוליים, ואתה רוצה לברוא אותם מתוכו – להוציאם החוצה ולעשות להם הפרדה ולהפעילם כחלק ממך ולא כ מקום מודחק אשר מכביד.

מקרא:

 בראשית ברא ה' את השמיים ואת הארץ.. וכו. ויהי אור. קודם כל אור כדי לראות ולהבין לשם הבדלה ראשונית בין שמיים לארץ, ושניה בין אור לחושך.. אור הוא יום וחושך הוא לילה.  זה יום אחד. כך הוא נותן שמות כל הזמן.. ומקבע קטבים. והנה ביום הרביעי – יהי מאורות ברקיע השמיים להבדיל בין היום ובין הלילה. למה שוב? כבר הבדיל ביום הראשון! אלא שכעת הוא מעניק לנו זמנים, אותות, מועדים לימים ולשנים!   כשהוא משתמש במושגי יום ולילה כדי להזרים הכל בתהליך , בתנועה, בסנכרון . זמנים ותהליכים מחזוריים, פעימות קצובות, מועדים וזמנים לימים ושנים… כך וכך וכך.

 בעצם הכל אחד  ובו זמנית.. אדרבא, תהליך  ההפרדה מעצים את האחדות הדינמית.. 'זמן' היא  מילה בה אנו משתמשים כדי לתאר את התהליך. אבל זו מילה אנושית,  אשר עוזרת לנו לשרוד נוכח תהליכי הבו זמניות. חשוב לנו לשלוט בנעשה, וקציבת הזמן מאפשרת זאת. אך בעצם הזמן הוא המצאה אנושית, הישרדותית. לא כן ההתנהלות הספיראלית האלוהית שבה הכל בו זמני.. אין בעצם זמן באמת. תהליך ספיראלי של מוות ולידה מחדש סמליים קורה כל הזמן,  והלבשנו על זה זמן לשם תחושת שליטה. לכלב אין זמן, הוא חי ודי. האני והאגו שלנו יצרו את הזמן לייתר ביטחון. זה קשור לצורת הזיכרון שלנו הצילומי שאוהב מה שהיה לפני ואחרי, הנה זה השתנה..וזמן מסדר לי דברים בשליטה.

הזמן משרת רצון.. תבינו.. והיו למאורות… שני המאורות הגדולים גדול לממשלת היום וקטן ללילה. כך כדי לכבוש יצר בצורה חכמה – כך אפשר להגדירם היוליים,  ואז אפשר להפרידם זה מזה כי שיגבו  ממשל הדדית.. בטוב. אבל כעת הוא מבדיל בין האור והחושך על פי   ז מ נ י ם  מדויקים . עצם קיום המאורות מבדיל בין אור לחושך .עכשיו השמש והירח עושים את העבודה בשבילו ומבדילים זמנים. כך צומח עץ ההבדלות שכבר מבדיל את עצמו, מניע את גלגל התהליך ומכניס את זה לתנועה פרפטאולית.

ביום השני  – שם רקיע בתוך המים.. מים מתחת ומים מעל, תחתונים ועליונים..  רגש תחתון ורגש עליון – זה כל ההבדל בעיכול החוויה,  במימוש אפשרות ההתמרה. הרגש הארצי גשמי לעומת העליון הרוחני בינתי.  הרקיע חייב להיות רקוע בחוויות אשר עברו ריקוע כלומר החוויה הגיעה ל 'רק' שלה, למהותה הפנימית ללא תנאי.  כך המים והשמיים מקבלים משמעותם. השמיים אלו מים שהפכו רוחניים, רגש מעובד, מותמר, הרקוע עלץ גבי הרקיע. זו ההפרדה הכי חשובה… כעת התהליך ברור.

יום שני הוא יום מהותי לדיאלוג בין בהמי לבינתי. זה הדיאלוג הכי משמעותי!! ביום השני. כך גם בין העופות =מחשבות מעופפים באור לבין יצורי המים הם הרגשות השטות במי הרגש התחתון .

יום השלישי –  בוניקווים המים אל מקום אחד ותיראה היבשה. שימו לב – יבשה, ארץ, ואדמה, מילים נרדפות… אותו דבר? לא בדיוק. אלו צדדים וצדדים שונים, בתהליך. יבשה  – מקום העשייה המעשית, יבש ממי רגש. עושים!! ויקרא לה – ארץ. אחרי שעושיםן נוצרת ארץ   – היא עולם המעשים העשוי כבר.  היבשה – ארץ = עולם העשייה. אבל היתה ארץ עוד קודם, זו שברא ה' ביום הראשון. אבל ההיא היתה עדיין רטובה מרגשות, מעורבבת. כעת כשהיא יבשה, מעשית,  הוא קורא לה ארץ..  מדייק אותה = ללא מים זו ארץ. ארץ – ? ארץ היא אור – רץ = מקום התרוצצות אור ההבנה המתקדם בבינה.  המבין רוצה  לרוץ קדימה.. זהו עולם הרצון המגשים עצמו .

יבשה מול ימים. וירא כי טוב. ואז – תדשא הארץ   ד ש א   ע ש ב   מזריע זרע.. ועץ עושה פרי.. וירא כי טוב. יום ג.  חוקיות הצמיחה כאן:  רק כשיש יבשה דברים גשמיים יכולים לצמוח ולא טובעים בים הרגש . דשא דשן עושה א,  ועשב עושה ב. כל עשייה מעצימה ומצמיחה,  מצמיחה עוד הבנות עוד הפרדות ויוצרת מציאות חדשה המשתתפת בבריאת העולם .

לפני כל עשיה יש דיבור בהגדרות, הבנות במילים  – כשזה מוגשם המעשה  כבר נושא פרי וירק למיניהן.. לכן, אגב, חשוב היישום  =הבנה יישום תוצאה, ואז הבנות חדשות.. כך בדיבור אני מדביר דברים, היא ראשית מעשה במחשבה תחילה, כך נגדיר דברים, נדברם,  ואז מילותי יהפכו לכלי בריאה. כל רגשותי ורצונותי באים דרך דיבור, ואז הגשמה.

דשא עשב ירקרק, על כל תל. דשא – קודם כל לדשן, ואז עשב – העצים מעצימים . דשא =  ה 'ד' אלו מידות –שפועל באחדות ממידתו ,  ועשב – עשייה ב…טוב.

יום ה – כ, ויאמר – ישרצו המים שרץ נפש חי ועוף יעופף על הארץ ל על פני רקיע השמיים. בין שני הנגודים האלו מתרחשים דברים. המים המכילים רגשות עם כל מה ששורץ שם, ועולם המחשבה..  שמעופף לו שם.  שרץ – הרגשות מתרוצצים ושרים.  

ויברא את התנינים הגדולים…למה דווקא תנינים? כי הם נותנים משהו.. כנראה. נתינה וקבלה בו זמנית? אולי כי זה דו -חיים? זה במחוזות הנפש כל זה נוצר. אולי שם גם הלווייתן.  דג גדול  שבולע ומעבד ככלי המשך של עיבוד חוויות .

אז נקווים המים.  כדי לפנות מקום למעשה חייבים לפנות קצת רגשות הצידה.. אי אםשר לעשות כשהכל מוצף ברגש. דברים נרקעים  ברקיע,   שאז הדברים מוגשמים בפועל ונשארים לתמיד. מהרוחני לגשמי, זו התנועה הגדולה של הבריאה. תנועה על הציר לכיוון הגשמי, כדי לקבוע הפרדה מספקת לתהליך.

צמיחת הצמחים זו הכנה לעשייה. רצון לא תמיד נותן פרי , לפעמים הוא בא והלך לו כרצון חולף. כדי לתת פרי הוא חייב להתעצם! זה הצמיחה.  אבל חייב לדעת נפש שכך חוויה מעובדת מתגשמת. אדם חייב לדעת את  חווה כיש שיוולדו מעשים!! לא פשוט.

ויאמר ה = תוצא הארץ נפש חיה למיניה ויהי כן. המון חיות כעת בארץ נולדות. והבהמה,  ואת כל רמש האדמה למיניהן – וירא כי טוב. הנה מוזכרת א ד מ ה .כי האדם מתקרב.

ויאמר ה' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים וברמש, בכל החי. לרדות זה לחרדת לדרגת הנפש  הבהמית, ולהעלותה מעלה לרוחני, – כך לרדות את המתוק מן העז.. לרדות מהן את דבש המשמעות מתק החיים ההרמוניים!!!! והאנרגיה המתוקה שלהם… את זה לרדות אחרי הירידה .פרו ורבו ומילאו את הארץ.. אדם. רדו בדגת הים ..

הנה העשב והעץ הכל לכם לאוכלה ולכל חיית הארץ ולצומח כל ירק העשב לאוכלה . ירק עשב – מקביל לדשא עשב אבל שונה. ירק = לכל חי למאכל. זו חוקיות הצמיחה, זה ירק. מילה יפה ירק, גם היא ממקור הונגרי..  -הארץ יורקת פולטת דשא עשב ירקרק למה לירוק, זה לא יפה… אולי שיהיה רק. רק.  יום שישי  הוא זה.

פרו ורבו  -רוצה  שדמותו, עקרונו האלוהי יימלא את הארץ. לכן לרדות בכל , האדם מייצג את  דמותו בינתו עקרונו של האל, רוחו תמלא הארץ דרך עשייתו של האדם בתהליך. דשא=דייש = הפרדה.. ש..
כך למלא הארץ ברצונו ,בהתגשמות התנהלותו האלוהית . להפיץ אלוהיותו.

ויכולו השמיים וכל צבאם, ויכל ה' ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות מכל מלאכתו ויברך ויקדש את יום השבת,  כי בו שבת. היום הזה מאפשר לחוק האלוהי לפעול, בייצבו ניגוד לשבוע החול..

ויכולו = יש כאן ה כ ל ה!!   זהו יום של עיבוד והכלה של כל החוויות שקרו השבוע. כל מה שנברא באמרות, בהפרדות, עכשיו בשבת הופך ל כ ל י ם . כלי להמשך הבריאה . בשבת יש הכלה של החוויה החדשה בהתמרה.  כך כל מה שהופרד  = תהליך זיכרי, הפרדה –  חייב כעת לעבור תהליך ניקבי של הכלה ולהפוך לכלי, ולהיות מוכל בניקבי, היא השבת!!  השבת היא  החלק המנוגד משלים של ימי השבוע, ימי הבריאה, וכך כל שבוע, אשר מתעצם לקראת השבת ואז ניגש אליה כדי לקלב גושפנקא לשלמות דרך הניקבי המשלים, שבת.  זו השבת – זו ההפוכה ממלאכה – היא כלי ברצון אשר מקבל ברצון את כל מה שקרה… מעכלים.. וזה מאפשר  להכיר   את הדברים ולקבלם אל תוכנו כראויים לגמרי. לכן בשבת אין מעשה, יש עיכול ומנוחה עם מה שאכלנו, כמו אחרי סעודת שבת גדולה… .ומצווה לאהוב.

הנה כך מעוצבים כלים להמשך הצמיחה. מתי בכלל דבר הופך להיות כלי ? כשאתה מכיר בו, רואה אותו, מכיל אותו בתוכך כנוכחות נפשית מוצקה ונינוחה . רק אז הוא כלי שלך … אחרי השבת.

השבת היא  מקום ההתכלות , סיום המלאכה , מוקד ההפיכה לכלים. זהו שלב הכרתי נקבי, כשהאדם מבין ומקבל שהוא מיכל, שהוא כלי. אם בראשית ברא מסתיים ב 'א' , השבת מסתיימ ב 'ת'! סוף פרק.

השבת קדושה היא. הקדשה זה להתחבר עם דבר מסוים שנעשה קדוש, כי לו אנו מקדישים זמן ולב. הפרדה וחיבור שניים מחדש בהקדשה זו הפרדה והלחמה ביחד!! כך כל התהליך נמצא בהקדשה

עכשיו סיפור 2 –

אלה תולדות השמיים והארץ. כי עד עכשיו דיברנו על תולדות בורא האדם. עכשיו – מה קרה לשמיים ולארץ בהמשך, כאילו, כשהם כבר כלי עצמאי. . איך הם פעלו כהבנות שנולדו מהבנה קיימת. שהבורא כבר ברא.  עשיו ויעקב הם תולדותיו של יצחק, שייכים אליו,  אבל תמיד בקשר עם ה' דרך חוקיו.

מסתבר שיש 'ה' קטנה במילה 'בהיבראם'.. למה? ה' מקטין עצמו? כן, כי הוא ברא, אבל כעת שמיים וארץ מדברים.. מצטנע? בכל מקרה זה יום עשות ה' ארץ ושמיים. וכל שיח השדה טרם היה.  שיח = דיאלוג!  ההוא שהכרחי לפני העשייה… הדיאלוג הקונסטרוקטיבי..  טרם = אותיות מטר אבל טרם. ובלי גשם זה עוד לא צומח כי אין אדם לעבוד את האדמה.

אדמה היא כלי ממנו נולדים דברים, מצמיחה. ארץ היא אור-רץ, אבל זה משהו אחר ממחשבה.  ו א ד יעלה מן הארץ והשקה את האדמה. אד הוא החלק הרוחני שך האדמה, והוא כעת מקבל רשות לעלות ולהשקות את האדמה לפני הצמיחה. לא גשם, אד. עולה מן ה א ר ץ , מן העשייה, שחייבת להיות שם לפני הצמיחה… אד – זו מילה שיש בה חצי אד-מה, 'אד' הוא הרוחני ו'מה' זה הגשמי = אבל לא שלמה כי משהו חסר.. לכן עולה חלקה הרוחני של הארץ ומשקה  -מפרה את האדמה כדי שתהיה בה צמיחה מיוחדת. הארץ מזריעה אותה ברוח העשייה שלה, באד,  ואז האדמה מולידה הבנה חדשה. את ה א ד ם . האד הוא הזרע שעולה מן הארץ ומפרה את האדמה…

אז לוקח האל עפר מן האדמה, עפר מופרה, וממנו יוצר את האדם.. וייצר, את האדם ונפח בו נשמת חיים, נפש חיה כעת בו. ואז בגן העדן, שם  את  אדם. שם עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, ונהר יוצא מעדן…

נהר – = משהו שנוהר, שם אור זורם , שם משהו באחדותו שלם והיולי. אבל כשהוא יוצא = נברא – מעדן,  להשקות את הגן, הוא מיד  נפרד ל 4 איכויות, 4 הבנות שונות: וכמובן, הכל סביבי עיבוד החוויה, כי מה לנו מעבר לזה?…

פישון  = הוא סביב החוילה = סביב קליטת החוויה, עם הרצון להיטיב. נגיד שזהו נהר האהבה, הגדול. הבה נראה הי איך היא מתפצלת ל 4 ראשים: פישון – הרצון  להיטיב, עם מלא זהב להביא להרמוניה שלמה, הן זו  מתכת אצילה. גם בדולח ושוהם. זהו ה פ י ש ו ן . האמירה בפה עושה שיהיה 'יש'..  ראשון. הרצון להיטיב סובב ומקיף את החוויה הבאה וניקלטת. זו החווילה… הבנות לב לטובה. בא מהטוביות הבלתי מותניית..

גיחון – גח לקבל כל חוויה ללא  הבדל, ולהצמיחה . סובב את ארץ כוש, הצבע השחור הסופג כל – עם רטט כש-כש חם שבאהבה. הרמוניה של  זרימה מכשכשת. כך זה עובד. כוש = רטט הרמוניה בחם לב.

חידקל ההולך קדמת אשור– בחדות ובקלות מקבלים אז אישור לקליטת החוויה ועיכולה. חדק שלפני האדם מרחרח באהבה  הכל קל וחד..

פרת = פריון = זה כבר יצירת הפרי, צמיחה מתוך החוויה המעובדת.

כולם ביחד הם נהר האהבה הזורמת בין הניגודים, ביטוי לה' בזרימתו.  

לעבדה ולשומרה את האהבה. את הזרימה. מצד שני הוא מוזמן להכיר את החוויה שניקלטה, החוויות, כי רק דרך  ידיעת החוויה, ידיעת חווה אשתו יוולדו לו הבנות חדשות בפרו ורבו!

ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו,  כי אם כן אז מות תמות . ברור. כי אז תפריד עצמך מהתהליך, בחושבך על דרך עצמאית יודעת שלא זקוקה עוד לסמוך על אף אחד  רק על עצמך, אני אני אני.. . ברגע זה אתה נהיה מת מהלך. אין עוד חיבור  עם ה' בוראך. ביום אכלך. זו אז דרך עצמאית שלך. שאלה –האם אי אפשר לדעת בלי להגזים בהתנתקות? והאם אפשר לקחת חלק בתהליך הגדול ללא מאבק כלל?

האם אפשר בכלל לפרות ולרבות בלי למות באמצע?  מוות ולידה מחדש הן חלק מהחוק האלוהי, הרי..  כלומר  האם אפשרי התהליך ללא קטעים של מאבק, שפירושו מוות ויציאה זמנית מן התהליך?? זה הרי כל כך אנושי… אפשר, בתנאי שלא תהיה שם נפרדות רחוקה מדי, אלא כזו המאפשרת התקרבות מחדש למרחק הנכון להדהוד מחדש. אבל איך להבטיח שהאדם לא יברח לי לנפרדות מוגזמת? אולי… אולי.. אולי אעשה לו עזר כנגדו!!!

ויאמר ה' – לא טוב היות האדם לבדו. כי הרי הוא לבדו, הו הו. אעשה לו עזר כנגדו. זה הרי החוק שלי. אבל מי יכול להיות  ניגוד משלים מושלם? מחפשים (גם האדם בתוכו מחפש תמיד את ניגודו המושלם..) : ה' מביא לו את כל החיות לראות מה שם יתן להם האדם. כלומר – תהליך הבחירה מתבצע דרך מתן שמות. כי מתן השם עושה מידית את החיה כמו את כל דבר – לשלם, כינ רק  אז אפשר לראות אם הוא מתאים או לא… כך נעשה מתן השמות לנפש החיה. האדם, שנברא בצלם אכן יודע  לתת שמות.

אבל שם נכון אתה נותן רק כאשר אתה מבין את נפש העומד מולך.  מצד שני,  אם כבר הבנת אותו, אז הוא כבר לא יכול להיות עזר כנגדך, כי הוא כבר לא ניגוד משלים, כי הוא מובן, הוא כבר שלך בתוכך כחוויה מובנת.. כך גם באהבה עד היום –אם אתה מבין לגמרי את זו שמולך זה כבר לא מעניין, היא לא תוכל להיות כעזר נגדך. חייב להישאר משהו לא מובן בה כדי שתלכו לתהליך של הבנה ביחד.. הרי מתן שם בא אחרי שראייתך מקיפה את היצור הזה שמולך כדי שתוכל לתת לו שם הולם לכולו, אחרי שאתה כבר רואה אותו כולו בעיני רוחך..  השם היא מילה שתסמל את כולו… כי הקפתהו. עזר כנגד אין לו שם כולל כי הוא בחלקו עדיין בתהליך הבנה הדדי משותף, שסביבי זה הזוגיות לעד!.

כך אנו מתייחסים לבעלי החיים כשלנו, כמשהו שלנו,  ובלי לחשוב פעמיים שוחטים. בעלי חיים. הם שלנו כרכוש … את שמם נתנו.

האדם נותן שמות לכל נפש חיה, כלב פרה, עז..  אבל עזר שכנגד חייב להיות  ניגוד משלים שבא לעזור דינמית דרך הניגודיות. כך מתקיים תהליך. כמו חסר שמבין רצון . אף אחת מהחיות לא היתה בצלמו ודמותו של ה'.. אין רוחו בהן.  כי חייב להיות שם 'אני' = הבנת הנפרדות . כן לחיה, לכלב יש אינסטינקטים ונפש, אבל הוא אין לו אני, הוא לא יודע את עצמו מבחוץ.. הוא לא רואה עצמו. הוא מגיב. אין בו ידיעה שהוא לא רוצה. נכון שלפעמים הוא מתעקש ולא רוצה, אבל זה בא מאינסטינקט ולא מידיעה. ה 'אני' הוא שעושה את ההבדל. חיה לא יכולה לומר אני, לדעת עצמה .  נפרדת .  כלב לא יכול לצחוק על עצמו, לראות עצמו מבחוץ.. כלב לא מתבייש. כן, כאילו כן, אבל ללא מודעות . הרי גם בילד האני רק אט אט מתעורר. לכן גם אם יש רגש לבעלי חיים, זו לא מודעות . זו נפש בלי אני מפריד. אין דיבור בלי אני כי ההסמלה היא מהאני. מילה היא סמל, וחיה לא יכולה להסמיל, כי אין שם מישהו מול מישהו, אין הפרדה לתהליך.. אין שם סיכוי לנפש עילית . הנה נדב קורא ספר של ברנרד מלמוד, שכתב את 'העוזר' וכעת נדב קורא את 'חסד ה' ', עם שואה גרעינית בעוד חוקר היה בבטן הספינה נישאר שורד יחיד. והנה חבר לו עם שימפנזה,  קוף מחקר.. טוב שיש חבר.. אז מלמוד כולו יהדות ומצטט מהתורה. ולגיבור קוראים קלווין כהן .  והקופיקו – בוז. שם תנכי. על ההבדל הדק בין מדבר לחיה.  

כך אם כך אז מפיל ה' תרדמה  על האדם = שיתור אחרי משהו דומה באמת, זו תרדמה. כך צצים החלומות שהם דומים, סמליים כולם.  ויקח אחת מצלעותיו = ממגרעותיו, חסרונותיו, כי  שם יש צליעה בצלע… ו הוא מכסה אותה בבשר= בבשורה טובה,  חלק מנוגד לצל . לוקח חיסרון ומלביש עליו יתרון = בשורה. כך נוצר ייצור חי. האשה זה מה שחסר בגבר, זה ברור. לקח לו צלע ייצר לו חסר. יצר לה צורת חסר.. זו נקבה.  כך כדי להבין ולעשות ברצון, חייבים להבין ולהסכים לחוות את מה שחסר, ולתת צורה לחיסרון הזה!. זה התנאי לעשייה בינתית . צלע, צליעה, חוסר ומושלמות .

ויבן הצלע לאישה ויביאה אל האדם, שאומר מיד אוי, זו הפעם הבאת עצם מעצמי ובשר מבשרי! שני חלקיה לוקחו מהאיש ואכן היא מתאימה! ומכייון שהיא כל כך מדויקת כניגוד משלים,  על כן יעזוב איש אביו ואימו וידבק באשתו זו והיו לבשר אחד – יחד יביאו בשורה משותפת, הבנה משותפת..  כי אחרת יתחיל אדם להתבשל בחלב אימו, חס וחלילה..  

כאן מסיימים .

 שבת שלום ומבורכה! שבת עיכול חוויות נעימה לכולנו!

Read Full Post »