Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ספטמבר, 2021

בואו ננסה להבין את ספר יונה כסיפור על תהליך המתחולל בנפשו  של אדם. האדם מול עצמו, מול אלוהיו.. כל שם, כל מושג בסיפור, שיהיה מובן דרך התייחסות אליו כמייצג אחד או יותר מחלקי הנפש בדרכן הסוערת,  והסיפור הוא על מה שקורה שם לאדם מול נפשו,מול רוחו,  בדרכו או בבריחתו מללכת בדרך ה'. 

הנחת המוצא היא שיונה הוא איש פשוט כמו כל אחד מאיתנו. נכון שהוא בן אמיתי – כלומר הוא נושא את הבנת האמת בתוכו,  וזה אולי מסביר את יכולתו לעשות את הדרך אל האמת שלו  למרות הכל, ולהיות נביא = אחד שמאפשר לאמת האלוהית לזרום דרכו.. ,.. אם כי תלוי איך ילך עם האמת שלו – האם כל מה שהוא אומר זו האמת ואינו מוכן להקשיב לאמת של  האחר, כי הוא מכיר את חוק את אלוה ממעל, או שמא יש בו ענווה מספקת להקשיב לאחר, גם לאמת אנושית אחרת… בואו נראה לאיזה כיוון הלך ולאן שב.

בינינו, בני האדם הרגילים, מי בעצם רוצה לנגוע באמת?. הרי היא כואבת, מה שבאמת קרה שם בילדות, או גם מה שאנחנו זוכרים כאמת.. .. עדיף אולי לכסות את כל זה בסיפורים שהם קצת שונים מן האמת, ואף לעשות כל מיני דברים שמפצים על המקום ההוא.. רק לא להתקרב אליו, חלילה,  לא אל המקום ההוא, ההוא.. הממית.

אפשר להניח, אם כן,  שיונה חי לו  כך כמו כל אחד, בהישרדות פשוטה, הרחק מאמיתות כואבות מסוכנות אשר מודחקות עמוק בבוץ הנפש. . הרי יונה שמו הפרטי, לא נץ או עייט… לא גיבור גדול.. אמנם 'יו' זה 'ה", ו 'נ' היא נצח.. כן, אולי בעתיד.. אבל כרגע הוא חי לו בשקט, בלי לחשוב יותר מדי על כל זה. 

והנה משהו מיוחד קורה ליונה. פתאם אלוהים  מדבר אליו.   אלוהי ההווה הנוכחי, אלוהי הקיום העכשווי, דבר יהוה אליו.   נראה שמשהו כמו מדבר אליו מתוכו, אולי בחלום, אולי בתקשור תוך כדי מקלחת.. לא ברור. אבל הדברים עצמם  ברורים מאד: קום, לך אל נינוה העיר הגדולה, וקרא עליה… משהו לא בסדר מאד מאד עם העיר הזאת, ותפקידך לקורא לה, שתתקן דרכיה!

קום לך מרבצך, משנתך אולי,  לך לך מארצך, מבית אביך ממקומך –אל העיר  הגדולה. בניגוד לאברהם – כאן העיר  כנראה מוכרת ליונה. היא נקראת 'הגדולה' כמקום ידוע.  אבל מה פתאם ללכת ולקרוא עליה? למה אני? מה לי ולה? אתה הוא האלוהים, לא אני, אומר אולי יונה.  אלא אם כן, הוא מבין מיד,שאותה עיר – שלו היא, בתוכו היא. ומה בה? על פי שמה המדובר אולי במקום שהוא כמו  נווה מדבר, ששם יש צמיחה, באמצע מדבר הנפש…  עיר היא מקום של ערנות , שם בא לך לעשות קצת אחרת, להתעורר לטוב יותר… .ואם מצאת נווה מדבר, שם  מים ומזון לנפש – זהו מקום לצמוח בו! , נווה מדבר. וה'ני' הקטן בתחילת השם? זה אני, הקטן,  שהולך סוף סוף לצמוח, בנווה ההוא. 

אבל לא כעת – כרגע יש שם רעה גדולה, וכנראה משהו מונע מהנווה להצמיח.  האם זה משהו תקוע אצל יונה  אשר מונע ממנו לצמוח בנווה מדברו? אולי. אבל רעתם כל כך גדולה שהיא עולה כעשן השמיימה עד לאפו הרגיש של ה'. בעצם  –  עד לערנות המהות הפנימית של יונה עצמו, שחש שאתר הצמיחה שבו סגור ומשותק  ולא עובד כרגע וזה רע, רע, כי הגיע הזמן לצמוח. דבר ה'. . 

נו, יונה, הולכים לסדר את העניין? מה פתאם. רק זה חסר לו, ליונה. מה רע בלחיות סתם ככה, תגידו לי, הוא אומר. . מי רוצה כעת ללכת אל מדבר הנפש ולנגוע דיאלוגית במקום הכאב שלו  בערנות גדולה.. לא יונה. הוא לא פראייר.   הוא יודע בדיוק למה הוא לא רוצה להתקרב אל הזיכרון הזה, ששם אמא שלו, הטובה, אשר מחומה ינק  מאז שנולד לפני חצי שנה,  איך האמא הטובה הזו לפתע דחפה אותו למקום של  לינה משותפת במעין קיבוץ איסיי במדבר, קיבוץ תנכי כזה,  והפסיקה להיות איתו בלילות. הוא ממש לא רוצה לחזור לאותם ימים. כמעט מת מצער ובדידות. הבין שעשה כנראה משהו נורא שהפסיק באחת את אהבתה אליו, אם עזבה ככה, ורק שעתיים ביום היא מראה פניה… ברור שהוא אשם. 

בתחילה חשב שבאמת ימות, למרות שהיו עוד ילדים לידו, אבל איפה אמא..  מה את כבר לא אוהבת אותי? אז מה אני שווה? ובטח גם אשם, כזה שלא שווה אהבת אם… תינוקי מסכן היה הוא, אין ספק.  אבל הוא שרד! באין אמא חיבק את עצמו  לפני השינה, חיבק וליטף את עצמו, עד שנירדם.. כך הרגיל עצמו שאולי הוא בכלל לא זקוק לאמא, יונה. שהוא מספיק לעצמו בכל. ותודה, אמא , לא, תודה. הוא כן שמח שהיא באה והם טיילו וכל זה, גם עם אבא – אבל לאהוב אותם שוב בביטחון מלא לא יכול היה עוד. בכלל נהיה זהיר מאד, חלילה לא להגיע שוב אל נקודת הכאב ההיא, בה כמעט מת.  אני יכול גם בלי אמא! ובלי אהבה עמוקה..  ומאז חש שהוא יודע הכל ולא זקוק שמישהו יגיד לו מה היא האמת.לא צריך! הוא התגבר על הכאב הנורא ההוא, ונשבע לא להתקרב אליו יותר. נכון ששילם ומשלם על כך בקושי לתת אמון עד הסוף ובעוד כמה דברים, אבל חש שלפחות הוא מוגן מכאב, ומאהבה..  ויודע הכל. 

אז ללכת עכשיו ולנגוע מחדש במקום הכאב ההוא? בגלל 'דבר ה'? לא אני, לא יונה..  אני עם הכאב ההוא גמרתי. הוא חש  מכוסה ומוגן היטב בפני הכאב הממית הזה היטב. כן, מגיל 5 ,מוגן מכאב ומאהבה.. 

הוא קם וללא שהיות בורח תרשישה..  אץ  תרשישה = לתור אחרי מה שיש, מה שיאפשר  להמשיך לשרוד דרכו . בורח מלפני ה'  ושוכח קצת שהוא בורח בעצם מלפני ה', אשר מביט בו ורואה אותו כל הזמן, כי הרי האלוהים בתוכו.. אוי, יונה שכח בכלל שה' בקרבו. לא ששכח, כמובן, אבל לברוח היה חייב, גם אם זה מעצמו.. מצד אחד הבריחה מראה כמה הוא עקשן לא לנגוע שמה ומצליח להיצמד למגננה שלו, , אך מצד שני הוא בעצם בורח ישר אל הים, אל מקום סערת הנפש לו, דווקא כדי להיבלע פנימה ולהתקרב אל מקום הכאב, לרפא אותו. … מצחיק ומוזר, התהליך האנושי.

סערת הנפש פורצת מהר מאד כשהם בלב ים, שערה שהולכת ומתגברת, והאוניה חושבת: להישבר או לא?.. מצד אחד משהו חייב להישבר כדי שהבחור יעשה את התיקון. מצד שני לא כדאי ממש לטבוע, זה לא רעיון טוב, צריך משהו יותר סמלי…

המלחים זועקים איש אל אלוהיו.. יפה. מהו ' מ ל ח ' ?  זה בא מהתבלין, ממלח. חומר שמסמל  מולות ברגש, לח… מולות במשיכה חזקה מאד, כמו הקשר הקוולנטי של NA-CL, הקשר הכי חזק בכימיה, שני אטומים, שני קטבים שם אחד מול השני ולכאורה דבר לא יפריד ביניהם, מלבד המוות . אלו הם המלחים = רצונות אחוזים כאלו על המפליגים פני הים המלוח, על פני מאגר של מלח, שם  מקומם של המלחים. ים המלח, הנפש, זהו בעצם מקומם של הזיכרונות, אותן חוויות שנשכחו, שהודחקו, ונשמרות בכל זאת תודות למלח העקשן ולעבודת המלחים המאפשרים הפלגה על פני הזיכרונות.. … 

כבני אדם הם מתפללים איש אל אלוהיו, אבל יונה?  הוא – נירדם.. כמו לאורך כל חייו, שהיו סוג של שינה.  'ודעת, השינה הזו תשבית מכאוב ואלף הפגעים'.המלט, וו שקספיר, שלונסקי… כך בורחים.  אבל החיים הם אז הישרדות אחת גדולה , חיי שינה בעצם.. 

ואילו רב החובל?  אחד שמתעסק הרבה בחבלים, יסורים, חבלי לידה?, מין  מיילד שכזה – יש חלק כזה בתוך יונה, כמו בכל אחד מאיתנו. הוא החלק שניגש ומעיר אותו  – קום קרא אל אלוהיך, אולי יתעשת לנו ה' ולא נאבד. . האם זהו יהוה או לא   – כבר לא חשוב. לא פעם בתנך, כמו בסיפור בלעם, הפניה אל ה' נעשית ספונטנית גם על ידי מי שלא מאמינים בו, כביכול.. כי אלוהים גדול, שומע לכל.. וזהו רמז חשוב של הספר, כי עצם הפניה אל האל היא אנושית כל כך. אבל יונה לא רוצה שום מגע עם אלוהיו –  הוא  בטח  שוב יצווה עלי ללכת לצמוח, לנגוע בכאב  ההוא, ..לא לא.. יונה ממשיך לנחור.

אבל על גבי הסיפון  מהומה, כי הסכנה אמיתית. אי אפשר להמשיך  עוד בדרך הרגילה, אומרת מהותו של יונה – הסערה כבר גדולה מדי. הבה נפיל גורל. אומרים המלחים. מה זה גורל ? 

אולי זה הוא גור אשר רוצה להיות, לצמוח לחיה בוגרת., . משהו מפחיד… אבל למה להפיל את הגורל? כנראה מדובר בטקס קדום ידוע, שבו עמוד או מטה נעזב ממקומו, ונופל בכיוון מסוים ומצביע על אדם זה או אחר.. בדרך אנרגטית כל שהיא הוא נופל בכיוון זה אשר מושך את המטה אליו, זה אשר אולי החסר בו הכי גדול, זה הפוחד יותר מכולם .. כך גור-אל.. קצת  כמו מטוטלת, או כמו הבקבוק של אמת או חובה. הגורל המופל מגשים במציאות את הכיוון  של מקור סערת הנפש, אשר גרמה לסערת הים…  זוהי תנועה קצת כישופית, אולי כמו חרטומי מצריים, אבל יעילה מאד..  

הגורל נופל על יונה. ברור שזה הוא, אבל שימו נא לב,  המלחים לא צועקים לו –זה בגללך, מנוול! הו לא, הם בפירוש מבינים שיש קשר גורלי בינם לבינו. הרי הם חלק מרצונותיו שלו, בינינו – לכן השאלה שלהם תהיה, בעצם –  למה זה קורה לנו כחלק מדרך ההתנהלות שלך, בוס? מי אתה, מה אתה , שואלים אותו חלקיו המלחיים, כדי להבין מאיפה באה הרעה הזו. כאילו – מהי דרך ההתנהלות המדויקת שלך, ומה  ראוי לחזק בך כדי שיבוא ריפוי. לכן אלו הן השאלות:   מה מלאכתך, מאין תבוא, מה ארצך ואי מזה עם אתה. היינו –   מה מקור חייך ומה דרכך? לגמרי תשאול הומיאופאתי כדי למצוא מרפא…

יונה כאן כבר נישבר ומודה, בפני עצמו ובפני רצונותיו, את מה שניסה להכחיש וממנו ברח – עברי אני… שייך אני לאלו העוברים בחייהם דרך התהליך, העושים מעברים, מזה ברחתי, אבל לא עוד… כי אותו אלוהים ממנו ברחתי הוא שעשה את הים והיבשה ואת כולי, והבנתי כעת שאין לאן לברוח.. המלחים נבהלים מעצם הבריחה שלו, בה הודה – מה זאת עשית.. אך כעת מתגייסים כל רצונותיו השפויים, המלחיים, לחזקו ולהלחימו לקראת ההמשך – כי הסערה רק גוברת.

הוא כבר יודע, שאין ברירה,  שעליו לקפוץ פנימה אל ים הרגש הסוער, להיכנע אל תוך הכאב, אל תוך הסערה, שכך עליו לצאת חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד וקץ לשים להם, כדברי וויליאם, ההוא. שאוני והטילוני אל תוך הים, ואז ישתוק הים מעליכם, לא כל כך מעלי, אמנם, אבל זה בסדר.. רגע,  מה זה מטילים? מי מטילות? צפרים! ביצים! ומי בוקע אז?  אפרוח טרי, חדש. פה  בא לידי ביטוי אותו החלק של החוק האלוהי אשר מתרחש דרך מוות ולידה מחדש. הוא הרי יונה, ועל כן הוא  חייב לבקוע כאפרוח יונה חדש כדי להיוולד מחדש..

אבל אותם אנשים מלחים,  הם עדיין מבטאים חלק בו אשר כמהה להישרדות.  עם כל יראתם את ה' ההולך ומתגלה להם, הם עדיין  מנסים בכל זאת לחתור ולשוב ליבשה,  לשרוד.. הם מנסים לשרוד אם אפשר  בלי להטיל את יונה הימה, כי זה בכל זאת מפחיד.  הרי אינם רוצים ללכת לאיבוד בתוך נבכי נפשו הסוערת של יונה.. 

אבל הים סוער מדי, והיבשה רחוקה מדי,  ונראה שאין ברירה.  אל תיתן עלינו דם נקיא, הם מתחננים לה'. זה לא הרגש שלנו ,שבא לתיקון, זה הוא, זה הוא.. ובכל זאת  הם מבינים שהם מאד שייכים לתהליך הזה, וכמעט מאליהם הם מצטרפים ביראה גדולה להיות עובדי ה',  זובחים זבח ונודרים נדרים לכבוד ה', כי כן אכן הים עומד מזעפו מיד אחרי הטלת יונה הימה.     

ויונה?  הוא מתחיל כאן מסע מדהים של שינוי, התמרה וריפוי –   בבטן הדג. אפשר לומר שהדג הוא התרנגולת אשר תטיל אחרי 3 ימים אל החוף את ביצת הזהב ממנה יבקע  יונה החדש, הבה נקווה… 

3 ימים ו –  3 לילות  -האם אין זה משך זמן שיא  פעולתו של וירוס בעת צינון?  זהו כנראה הזמן הדרוש כדי להתמיר חוויה קשה תקועה בסערה גדולה.. יונה קורא לה' מעומק השאול  בו הוא נצמא  עם חווייתו, ללא פחד אבל ביראה, כי כעת יש מי שישמע את כאבו, ה' איתו, הוא לא פוחד להביט בנורא מכל  . נהר יסובבני..בשירתו המתפרצת תוך כדי החוויה עמוקה הזו – תרתי משמע –  יש כאן תנועה  ס פ י ר א ל י ת   מובהקת של התהליך: נהר סובבו וכל גליו עוברים עליו, עוטפים וסובבים אותו כבמערבולת..  אומר גורשתי מנגד עיניך , כשהוא נזרק צנטריפוגאלית הרחק – אבל אוסיף להביט אל היכל קודשך, כי מבטו שומר קו ראיה אל המרכז הקדוש, מרכז הספיראללה. מי הרגש אופפים אותו אבל  ס ו ף  חבוש לראשו – אומרים שזוהי מצנפת ספיראלית אשר מסתיימת בשפיץ כזה בקודקודה… לקצבי קצוות הרים הוא יורד תהומה מטה מטה, והארץ סוגרת עליו בריחיה לעולם  – והנה מיד – ו ת ע ל  משחת חיי  – תנועה מתמדת של מעלה מטה סביב וסביב. 

כך נפשו מתעטפת עליו סביבו כשהיא כבר מזוככת, כי הוא זוכר את ה' , כלומר פעיל במגע עם האל, ולכן תפילתו באה ומתקבלת בהיכל ה', בעוד שאלו האוחזים בהישרדות, בהבלי שווא, לא עליינו,  – חסדם יעזוב, הם  יישארו ללא החסד האלוהי,  שבלעדיו אין קיום בעצם, כפי שנוכח יונה. 

וכך הוא מסיים בזבח לאל כאומר תודה, היינו  מודה ועוזב, מרוחם ומוכן לבקוע מחדש מתוך רחמו, ביצתו.  יונה נולד מחדש.

 כאשר באה, על כן, מחדש,  פניית האל מתוכו ללכת אל נינווה,  הוא לא בורח אלא לוקח על עצמו  את המשימה, קם והולך. בעצם הולך להתעוררות שלמה. גם מהלך ההליכה בעיר הוא 3 ימי כמו הזמן במעי הדג  – כנראה זהו הזמן הסטנדרטי לאירוע תיקון.. .

ואז הוא מכריז שם, בעיר, בעצם מודיע להם שתוך 40 יום העיר  מתהפכת. לא אומר  אם תחזרו בתשובה הכל יתסדר. לא לא, זה הסיגנון האלוהי שיונה לא אוהב כל כך.. הוא פשוט מכריז בשכנוע פנימי עמוק – נינוה נהפכת. אין ברירת מחדל.  

אנשי העיר מאד מתרשמים, ופותחים במסע כפרה עם צום ולבישת שקים, ובעידוד מפורש של מלכם מגיעים לכך שאפילו הבהמות שלהם  יהיו באבל וצום, אולי יתרצה האל.. והנה, אלוהים אכן מאד מתרשם  שהם  שבו מדרכם הרעה, ועל כן  אין צורך עוד להפוך את העיר.

וכאן מוזרה כל כך היא תגובת יונה:   במקום שישמח על המהפך הטוב הזה שקרה דרכו, הוא נכנס לכעס ואבל על שהעיר לא נהפכה בפועל, כפי שהוא הכריז. מוזר. אין להבין זאת אלא כחשיפה בעל כורחו של של מוקד הכאב של יונה, נקודת ההישרדות שלו, הלא היא נטייתו ל ה ת נ ש א ו ת ..  התחושה שלו, שמה  ש ה ו א   אומר חייב להתגשם כי  ה ו א  אמר זאת! במקום לשמוח שמשימתו  בשליחות ה' עלתה בידו,  הוא מצטברח ומתכנס בחרון.. ואף בא בטענות מפורשות אל ה' לאמור, לכן בכלל מלכתחילה לא רציתי את כל העניין הזה, כי חשתי שהתכונה הזו שלי תעלה לדיון. לכן ברחתי תרשישה. הרי ידעתי שזה יהיה הסוף, שמשהו שאעשה לא יקרה עד בפועל ממש כמו שאני החלטתי עליו… כלומר אתה… לכן לא רציתי בכלל להיכנס למשימה הזו כי אתה, האלוהים רחום וחנון מדי, רך לבב, משתפן ברגע האחרון, איכס… -הרי בגלל ההתנהגות הפחדנית שלך ה', שחוזר בך ממה שאמרת, אני מוצא עצמי באכזבה עמוקה שכזו…יונה מאבד כל פרופורציה.  

מסתהבר, שיונה לא יכול להתמודד עם האפשרות שמה שאמר לא יבוצע. הוא קצת אלוהימי קטן בעצמו.. זו היתה  דרך ההישרדות שלו עוד מקטנות, שהוא שולט בדברים ויודע כל ודברו חייב להתגשם.. והנה, תראו מה שקרה..

אלוהים פונה אליו בדחילו ורחימו – יונה,  כעת אתה כבר לא זקוק לזה, יונה… אולם כמה עקשנית יכולה להיות הנקודה הזו, חבל על הזמן. והרי כבר עבר התעטפות וסער נפש גדול בים, ובמעי הדג… כאילו כלום .  יונה עדיין לא מוכן לוותר  על מנגנון ההישרדות הותיק שלו,  קצת כמו כולנו… הוא מודיע  –  מוטב לי למות.

ואכן המוות כמושג, כאפשרות אמיתית  וסימבולית, משחק תפקיד ראשי בסוף הסיפור הזה. תן לי למות, כי אם אאבד את דרך ההישרדות שלי הזו אז אמות… כי באמת בגיל ינקות בלי דרך זו יונה היה מת, תרתי משמע. אבל די, יונה, אתה כבר ל תינוקי שנעזב וחייב לשרוד – אתה כעת כבר בן אדם בוגר! לך הפוך את זה לסמלי, לסיפור, למשל. התנשא לך בדמיונך, בדרך המשל,  והנח למציאות לזרום בדרך הרמונית יותר, לא על תנאי.. .. משול כבר בצורך שלך לשלוט בכל דבר…קשה.  עדיין קשה מנשוא, ליונה. עד  כדי כך חזק המקום הזה.

ה' יודע שרק דרך הפעלת מצב של כמעט מוות סמלי, משלי, אפשר יהיה לשכנע את יונה לשנות. אגב, המילה   מ ש ל , חשבתי :  משל הוא משהו שיש בו חלק   MISHEL  הדבר שאותו הוא מייצג,כן.  זה כבר לא הדבר ההוא הגשמי, כולו,  זה רק חלקו הרוחני, זה רק הסיפור עליו, סיפור משל על הדבר, חלקו הסמלי, המשלי, נמצא שם בסיפור, ואילו הגשמי כולו נישאר כזיכרון בלבד, וזה עושה את כל ההבדל…  

  יונה פה לפתע מתערב לי במאמר ומעלה שאלה נוקבת – למה בכלל לוותר על הנטיה הזו שלי להתנשאות, נגיד? מה זה מפריע? חייתי טוב מאד עם עצמי כמו שאני 40 שנה ולא היתה שום בעיה.  למה לנדנד? למה לזעזע? 

שאלה מצוינת, יונה.(תפסיק לתת לי ציונים ודבר לעניין!) בסדר:  נכון שחיית בנוחות מסוימת, ולא רע בכלל, אבל כאילו שכחת כמה אירועים בחייך. למשל איך התחתנת עם אשה שלא ממש אהבת רק מתוך ההתנשאות לחשוב שאתה כזה חכם שתוכל ליצור אהבה גם בלי אהבה… ואיך עזבת אותה כי זה לא הצליח ובטח תיכף תיצור זוגיות טובה יותר.. ואיך התנשאת על עצמך לאמור –לא אכתוב את הספר שלי על החיים, שאני כל כך רוצה לכתוב,  עד שהכל יהיה מושלם בכל מילה. ועוד דברים… וחוץ מזה  – אל מי היה דבר האלוהים, יונה, אלי? לא, אלייך. ומאיפה זה בא? מתוכך. זה אתה שמפריע את מנוחתך. כנראה המקום הזה בך גוזל אנרגיה ומשבית שמחה אמיתית, ומהותך הפנימית כבר לא מסכימה לשאת את זה כך.  . אז בבקשה, קצת ענווה, קצת צניעות. בסדר? תודה. 

האל לא מתרגש מתגובת יונה, ורק שואל אם כבר היטב חרה לו? לכאורה זה לבדוק האם הכאב כבר הגיע לדרגה הנכונה עד שייעשה בלתי נסבל והעם = נפשו של יונה – תזעק שרוצה היא  לצאת מהמצריים שלה.. אבל יש עוד פירוש מרתק, שהוא אפילו  רלוונטי יותר,  שהעלה אותו יחזקאל שלומי מרמות מנשה תוך כדי דיון בספר יונה ביום הכיפורים האחרון – לפיו, האל שואל את יונה האם זה שהוא היטיב עם נינוה, האם זה מה שחורה  כל כך ליונה?… כי המעשה פוגע בנטיית התנשאותו?  יפה, יחזקאל!! סליחה, התנשאתי: מברוך , יחזקאל, יישר כוח!!  

בשלב זה יונה יוצא ל TIME OUT, מחוץ לעיר. הוא נוטה מושבו ממזרח לה, מקדם,  משם תזרח השמש וגם האמת משם תבוא… הוא יושב שם בצל סוכה שבנה לו, מוכן לחוות אורות מקיפים שיבואו… .אלוהים, האוהב הגדול, תומך בו לחזקו ומצמיח עץ קיקיון  להוסיף עוד צל על צל, אולי צל אלוהי יחד עם צל טבעי… קיקיון? כמובן מקור השם בביטוי האידישאי  גאנעא א קוק = תן מבט..  –ראה, יונה, הקיקיון יראה לך את האמת..    הצל, מצידו, הוא כמובן צד הנפש הנסתר, שם זרוקה ומודחקת החוויה המקורית שבעטיה יונה מתנשא כך ללא הרף כדי להתגונן מכאביה..  די, לא ניכנס לשם עכשיו.   ואלוהים אפילו מגביר לו את הצל לייתר ביטחון,  וזהו צל שגם מציל את יונה מכאב גדול מדי.. שיתאושש לו… 

אבל כמובן שזהו פתרון זמני,  פתרון על תנאי, וזהו כל השיעור: בעלות השחר, כש אור השמש, אור  האמת מתחיל זורח, ממנה האל תולעת אשר  מייבשת את הקיקיון, ואיננו. במקומו בא חמסין ונורא עם רוח קדים, ויונה כמעט מת. האם ההיטב הזמני הזה והסרתו הפתאומית חוריית לך, יונה, הפעם,  עד מוות?  כן, כן. עד מוות. נו, ברוך השם.   

אז הנה המסקנה העיקרית ממה שלמדנו בסמטסר הנוכחי, יונה,תלמידי המובהק: 

אתה משקיע בהגנות זמניות לא יציבות שדי בתולעת להסירן – ובשביל זה אתה מוכן להקריב את מקור הצמיחה האמיתי היחיד שלך, את הנינוה שבתוכך, רק למען קיים את התנשאותך?? 

סיכום

הסיפור נגמר בסימן שאלה, ולא בכדי. כי על השאלה האם ישכיל יונה, האם יוכל כל אדם, לעשות את הדרך אל אלוהיו, ולאיזה עומק יגיע – השאלה הזו, שאלת השאלות שלחיינו,  נשארת תלויה ועומדת באויר, אקטואלית לעד. זהו התהליך. כל מה שרצה האל כאן, מסתבר בדיעבד, (האל שדיבר מתוכך, יונה, אני מזכיר!) זה לעורר אותך, יונה להתחיל ללכת בדרך אליו. לא חייבים להגיע עד אלי, אתברך, זוק ציעא! בכלל, אין צורך להצליח ביהדות, ברוך השם, מספיק להשתדל. מה גם שמי שגומר את התהליך נחשב מיד למת, פשוט. אבל כן  ראוי מאד להשתדל,  כן ראוי מאד להיות בדרך אליו, להשתייך לעם ישר-אל. אז בבקשה, יונה. מבטיח ש (מדי פעם?) תלך בדרך אלוהימה, דרך הריפוי הגדול? מה  אתה אומר, שתשתדל? תודה, אני נרגש. תודה לך יונה.                                                         

Read Full Post »

נעשה הפעם דילוגים בין כמה פרשות, כשאנו מתכוונים בסופו של דבר להתחבר לרוח החגים, חגי תשרי, שהם חגי חיבור וזרימה של נשמת ישראל, ושל נשמת העולם שאנחנו  חלק ממנו, כמובן. הכל שותף להכל, חי וצומח, ואנחנו  רוצים תמיד, בכל רגע, עם כל אחד מהחלקים אלו –  ל ר א ו ת  פ נ י ו  כ ר א ו ת   א ל ו ה י ם …. זהו ביטוי מפתח: כל חי, כל בן אנוש, כל צמח נמצא מאחורי הביטוי הזה ומבטא אותו. אלו  המילים שאומר יעקב לעשיו בבוא עשיו מן השדה רעב ועייף עד מוות מהתרוצצותו, ובשל למכור בכורתו זו…  אבל זה גם מה  שיעקב  אומר בדחילו ורחימו כשהוא  פוגש את עשיו בבואו מלבן ליישם בבינה את חכמתו… והרי כשבא עשיו מן השדה היה כה עייף ורעב שביקש נפשו למות, וכך יוכל להיוולד הבכור החדש  – יעקב. וכעת זה יעקב שקרוב למוות אם עשיו לא יקבלהו. כלומר יעקב היה עד ל 'תהליך' ומשמעותו העמוקה עוד מזמן נזיד העדשים, ולא במקרה אחז בעקבו של עשיו, עקב כי אני יעקב אאלץ לקנות בכרותך וברכתך ולבוא חכם ונבון אלייך, ניגודי המשלים האצילי… והכל בברכת התהליך המופלא.

והרי זו הדרך למימוש 'ואהבת לרעך כמוך' = להאמין ולסמוך על התהליך בכל  רגע ורגע, כי הוא שם, היה שם מלכתחילה, משגיח ומכוון מראש לכיוון של ריפוי, אם רק נחפוץ…כך, דווקא כשאנו בעומק במצוקה, בשיא הכאב, החסר, הריקות –  אנחנו מתפנים וחייבים לראות מצוקתו וחסרונו של הזולת ואת זה שלנו כראות פני ה', כעונים לחוק האלוהי. לכן האדם לא אמור לבוא בהתנשאות, כמרפא גדול אל החולה –כי לא אני מרפא, אני רק מאפשר ריפוי על ידיה' . כשמשה רואה את הסנה הבוער, משהו בו נהייה ער, הוא מבין שזוהי התגלמות חוק ה' לפניו, ובשיא הענווה הוא שואל אותו – למען עצמו, בהחלט – איך אני יכול לשרת אותך? איך אני יכול להתמסר, לדרכך?  לכבודך, ביראה וקדושה כראות קטן את הגדול, ולא להפך.. זהו סוג הענווה של משה, ולשם אנו רוצים להגיע בסופו של דבר.

לכן הנתינה שלך חשוב שתהיה מתוך התכללות, מתוך חיבור, מתוך הכרה עמוקה שאני חלק מהכל, חלק מהגדול האחד שהואבורא עולם . שזו הזרימה בחיבורים בין כל הניגודים אשר היא החיים היא ביטוי האל, ולא אני אני.

יעקב, המוצג לא פעם כרמאיותככן, בעצם ממלא שליחות אלוהית מהתחלה, וכך גם  עשיו, שהרי כל הסיפור הארכיטיפאלי הזה נובע מ,  ונועד להביא לנו את האמת על התהליך האנושי-אלוהי ..כבר כש'גנב' יעקב את הבכורה הוא מילא את חלקו כי הבכורה של הנהגת האדם התבוני אכן אמורה בסוף לעבור מהבכור המעשי לשני הבינתי  בתוכנו…. היכולת בכל שלב לראות את פני אלוהים,  בכל מה שקורה  – היא תמציתהאמונההעמוקה ב ה'. זה נותן כח ויכולת להמשיך גם במקומות קשים, לסמוך על התהליך ( ובשואה? הם סמכו עליו עד הסוף… אכן. אבל הם היו חלק מצעד אלוהי במובן  של 'עקב'. עקב אשר לא הייתם אור לגויים כראוי פרצה האנטישימיות , ולא בכדי נכשלתם כי קשה להיות יהודי, והנה התפרצות ייצר מטורפת שכזו היא חלק מהאיזון בגדול.. כןכן. מצטער כל כך.. ה')

לכן גם כשעשיו בא עייף ורעב מן השדה יעקב רואה את התממשות חוק האלוהים כפועל כאן, את העיקרון האלוהי. לכן בברכת הכהנים נאמר ויאר פניו אלייך –כשאתה כבר מוכן מאיר ה' פניו אלייך , ושם, על פניו אתה רואה אותו כראות ה', את העיקרון האלוהי,  העיקרון של אחדות הניגודים , וה' אז שם לך שלום.עשיו בא עייף עד מוות כי הגיעו לו מים עד נפש בבכורה המעשית גשמית בלבד המעייפת,והוא מוכן למוכרה. הרי גם בתוכנו מתחלף בשלב מסויםבע"ה הקרייריסט המעשי בבינתי הפעיל הכרתית, אנחנו מקווים. אז הנה עוד סיפור, כדי שנלמד, ופני ה' מלווים אותנו כל הזמן!

כך יעקב מלמד את עשיו בינה בקנותו את בכורתו ובהוליכו כעת את התהליך.  זה מהשיהיה טוב לאורגניזם כולו, ולשניתאומיו המנוגדים משלימים שבתוכו . קניית הבכורה היא מעשה הכרחי של השלמת ניגודים. הכרחי. זו עשיית רצונו יתברך, כי אנו נולדים עשוויים, עד לרגע בוא היעקב יכול לקחת הנהגה, בכיוון של להיות ישר –אל.

מיכאל: גם המילים'בראשית ברא' יש שם עשיה בשכל,בתחילה, עשיה גשמית?  זו שפת הראש שפת ההבנה אשר מחפשת להיות בינתית אבל מ תחילה מגשמי.. כמובן שלאגו קשה להסתגל למהפך התפקידים הפתאומי הזה והוא מתנגד וצועק רמאי, שקרן… לא קל הוא חילופה של הבכורה.. לכן לא לחינם אלו ביכורי  הפרי שמוקרבים לה', שכךגם הבכורים, ביכורי המשפחה, הם משרתיו של ה'עד שהלויים באים.. כי הבכורים חייבם השגחה מיוחדת עד שיתעברו ויתחברו נכון . מצד שני גם ליעקב מאד לא פשוט לבוא בבינה כשהחלק המעשי מאיים ומפתה ומפחיד אותו, כשהוא  חוזר וחובר  אל עולם המעשהמול עשיו הבא לקראתו ו 400 איש עימו.. היכולת לראות את כל מה שקורה כאן ובכלל כראות פני ה' = ראות שזה העיקרון המכונן עובד, התהליך המפעיל את הכל על פי החוק האלוהי  – היכולת הזו היא שעושה אדם למאמין אמיתי . אז הקיום שלנו, טוב וללא תנאי, הופך לבכור לעשייה גריידא, להישרדות. אז יש עשיה ממש ממקומנו, מקום שכעת איננו עוד מותנה בהישגים חומריים או קריירה. כך אדם מתקרב אל מקומו..  לא רק קריירה, לא רק השגים חומריים…  אלא לבוא ולפעול מנימי ליבנו, שלא כדי לשרוד בינתיים. כך, על מקומו תנוח לה הנפש בנחה-לתה, בארץ כנען – וזהו גן העדן!

תמיד להסתכל על המקום החלש שלנו, על חולשתנו היצרית, בחיבה, ולהבין שזהו מקום הכח הנקבי אשר ישאב ויביא לשפע הגדול ביותר כאשר ייחפץ.  זהו הכח המניע את העולם בתהליך הריפוי הגדול! הריק, היא האיכות הנקבית – אםאנו לומדים לנוח במקום הכי נמוך, ולא להיבהל מהדיכאון – אנחנו בנחלתנו. הבה נלמד איך לטפל במקומות האלו…

כא, י – כי תצא למלחמה על אויביך, ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר. והבאת לתוך ביתך…ירח ימים בכתה.  ואז תבוא אליה.

אשה היא צורה ברצון, רצונך. אשה זו שייכת לאויב שלך כי ביטוי הרצון השתבש מעט בעבר… כעת אתה יוצא למלחמה, במגמה להלחים הניגודים שבך לכלל הרמוניה, להתלחם עם צורת הרצון הזו. והנה הצלחת להביא בשבי את אותה צורת רצון , עומס ילדות שחיכה שם כבר זמן רב אבל כעת נפל בשבייך כי יש לך מספיק כח להתמודד איתו כעת.והנה,  אתה מזהה את אותה אשת יפת תואר = שלא במקרה היא 'אשת' בסמיכות שהרי אשתך היא בפוטנציה..  צורת התנהלות שהיית רוצה לאמץ, כשהיא כבר לא תהיה עוד בהגזמה, בדרך נלוזה של אויב. איך לאמצה  שתהיה שלך כניגוד משלים ? שהרי אתה חושק בה…  איתה אתה רוצה להבין הבנות חדשות וליצור משפחה = (משפחה = מה ש… בא ממצב שפחה אל אושר גדול… אולי) –

האויב הם תמיד דפוסי עומס הילדות, החוויות התקועות שלא יכולת לעכל בזמנו ואינן יכולות לזרום מרב עומס, שגרמו לך להיכנס למצב של הישרדות  מתמשכת, עם מחלות וכו. כעת אתה רוצה להתרפא,. להלחם בהם וליצור מצב הלחמה של הרמוניה בין ניגודיך כראוי . כי כל עוד המצב הנוכחי קיים,  הם מחזקים נפרדות ועומדים כחייץ בינך לבין מנוחה ונחלה..  כל עוד זה המצב העֹמס הוא האויב. ואת הרי רוצה שהוא ייהפך לך לאוהב –  רק להחליף אותיות , כי ה 'י' מכניס למיצר, בעוד ה 'ה' מזרימה הלאה הלאה. כך שרי של אברהם, כדי להוציאה מן המיצר של העקרות, כדי שתוכל להתחיל להבין ותהפוך לפוריה– אלוהים נותן לה 'ה' לשמה….גם לאברהם.. (וגם, אגב. ליוסף בתהילים פא: 'עדות ביהוסף שמו, בצאתו על ארץ מצריים..' אבל –זה כבר נכתב בדיעבד, מסביר הדב,  זה תהילים שכותב אחורה על דמותו של יוסף, כאילו…)

מאוחר יותר  נולד יצחק שהוא בצחוקו התחלת זרימה: האהאהאה..כך יש התקדמות.. כך צורת רצון,שנגיד נורא רוצה להבין, אבל היא באויבות איתי כי הכח המייצרי פועל בה והיא קצרת רוח, איך להאריך רוחה כך שתהיה לי לרצון..

הנה אבא העוזר לילד להכין שעורי בית, אבל אין לו סבלנות והוא לא שם –  זה שם אותו במצב בן ערובה ובקוצר רוח.  כי למרות יופיה של צורת הרצון = לעזור לילד, העומס מילדות של קוצר רוח מקלקל את השורהוהא מתעצבן כשהילד לא מבין.. . כך 1 ועוד 1 זה 2, הוא לא מבין והאבא מתחיל לכעוס כי הוא מותנה בתוצאה, כל מצב רוחו עומד על כך שהילד יבין כבר.. עלאק, 1 ועוד 1! הוא בן ערובה להבנתו של הילד. הכעס בא כי הילד מ ונע ממנו כביכול להיות על מקומו

ברגע בו אתה מוכן להתמסר לתהליך ללא תנאי, ולאלהיות עוד תלוי בתוצאה –זה הופך למעשה שישבו אהבה ושמחה . אז כבר לא איכפת לך אם ומתי הילד יבין, עצם הבילוי איתו שווה הכל כי אתה על נחלתך, – ואז הוא גם מבין הכי מהר… כי סיים את תפקידו כניגוד משלים שלך המכריח אותך לתקן.. .. אז כבר הכל כייף. 1 ועוד 1? 2, כמובן, זה ההבדל בין קוצר רוח לעודף רוח –  ההבדל האו ברוח העניין.
אשת יפת תואר היא אויבת בהתנהלותה, אבל כעת נכנסת לשביה. בביתך היא כבר רוצה לעשו תשובה כי שבת איתה לביתך והיא שבה איתך, אך עדיין בשבי.

כך מישהי בריב עם בעלה, עד כי הם  לא מדברים כבר. כי אני מדברת איתו בנעימות,היא אומרת,באהבה..  אבל הוא מגיב במאבק.  מאבק הוא תמיד על מקום.  חלק שלה ושלו שלא מקבל מקום עדיין.  מסתבר שהיא לא מסוגלת לסבול חולשה. ממש. גם את חולשותיה שלה היא שונאת .אני חזקה, אני צריכה גבר חזק, היא אומרת . לא , מסביר להנדב, את חזקה  – אז את צריכה גבר חלש,שיהיה לך אספקלריה כדי ללמוד את חולשותייך שלך, מהן תמיד ברחת..  כשאת קשובה רק לחוזקתך את  הורגת עצמך. לכן לא סתם בחרת גבר שיודע לבטא חולשה. ככה זה עובד!!  כשתדעי לפגוש את חולשתך שלך,  ולראות פני אלוהים' בה, היינו – איך היא עונה לעיקרון האלוהי –יהיה שלום לך ולו. כה פשוט..

אואז תראי את הגבר שלךכנושא עיקרון אלוהי בשבילך כניגוד משלים,והוא יראה פני ה' בך וילמד את עצמו ויפסיק להגזים בחולשתו.. אז תולחמו באמת בזרימה מרפאת לשניכם, במקום במאבק. חולשתו תלמד מידתה וחוזקתך תלמד מקומה.כרגע הוא נכנע לחולשתו אשר שולטת בו, ואת במאבק נגדה. בואו נלך לאמצע .. כימשני צידי המאבק  יוצא רק אבק.  יש ללמוד למשול בחולשה משני קטביה, ואז אדם עומד עלמקומו.. כך תרפאו אחד את השני, שזהו הרי ייעוד הזוגיות . . את תלמדי מהחסד שלו ותאמצי לך חלק, הוא ילמד מגבורתך וייאמץ לו חלק, וכך תגיעו לאמצע ההרמוני הנשאף. אחרת שולטים בשטח יהירות או רגש נחיתות .

זו הסיבה שיש לאפשר אשת יפת תואר לקבל מהותה הטובה ולוותר על המיותר שלה, ואז תהפוך מאוייב לאוהב. .

הנה פירוט התהליך:

קודם כל צא למלחמה – החלטה קריטית שלא פשוט להגיע אליה.

ואז תפגוש כצפוי את החוויות העומסיות המחכות לך, ושים אותן בשבי  – אמור לחוויה:  שבי, שבי רגע, תפסיקי להתרוצץ ככה כל הזמן..  ו.. הופ. תפסת אותה בשבי. כעת הביאה אל תוך ביתך. כי אתה בן ישראל וביתך אמונה ובינה. הבא אותה אל המבנה ההבנתי שלך, הבינתי. קודם כל.

בשלב הבא הבינה משפיעה עליה והיא מגלחת ראשה. מה זה אומר? גילוח זה לגלות-את-הלחות של המחשבה הזורמת.. או לגלות את הלוח עליו רשומים הדברים, על פני העור.. כך עולה על פני השטח המחשבה שיש עימה חיות . כך יוכל האדם להפריד בין מחשבת העומס לזו הבינתית. את הגילוחעושה האדם לעומס שלו כשהוא אצלו בבית סוף סוף… כך מתקנים את המחשבה. כמו כן יודעים שאזור העור בראש הוא אזור העצמיות , , לכן כשרוצים לחזק  עצמיות מקורית מגדלים שיער –כמו חיפשויות בזמנו, נזירים של נדר, שמשון הגיבור.. פראי אדם למיניהם,המורדים במוסכמות… לעומת זאת כאשר רוצים  ליצור עדר ממושמע – מגלחים. כמו בצבא… ובמנזרים מסויימים.. אזורי העור שם משמעותיים: כך כדי להיזכר בפרטים אני מגרד בפדחתי היא גולגלתי למעלה. אך כדי להתקשר להגיגים פנימיים אני מגרד בזקן.. זהו אזור הפנים, שנועד לשקף ולאפשר התחברות פנימה.. לחיבור פנימה – מגדלים זקן.

כי השיער הוא מלשוןשער, הוא השער למחשבות, לחוויות . לנשים יש את אותה רגישות גם בלי צורך בשיער על הפנים, הן משוכללות יותר, מסביר נדב הנדיב.

מקום הפאות היא נקודת האיזון בין חוץ לפנים, לכן להתאזן מסלסלסים שם.. בפאות.. קדימה,  לגדל פאות!!! וזקן . נדב לקראת גילוח הזקן כי חייב קצת חופש..

ועשתה את צפרניה שלא תהיה דוקרנית חסרת סבלנות וגם כדי הפוך לציפור-רון ששרה בשמחה.. עשתה – לא ברור לי איך מעשה גשמי כאן עוזר.. אלא אם כן הסרת הגנה הישרדותית היא בדרך המעשה.

אז הסירה שמלת שביה.. שמלת שבי  היא  דרכה לשלום על תנאי כרגע,  כמו כסא פרעה אשר תמיד גבוה מיוסף, ויוסף ינוח רק אם פרעה יהיה מרוצה. את זה היא מסירה כעת..

והנה אז כעת היא יושבת בביתך, לא ממהרת, רק יושבת בביתך מוקפת הבנות בינתיות, ובוכה  את אביה ואת אימה ההישרדותיים. לבכות  מישהו שזה לעשות תהליך של אבל, מודה ועוזב מרוחם ללידה מחדש.  לשם כך חייבת תקופת אבל של ירח ימים. י  ר ח = יהיה רוחני.. יראה חדש.. יראה חטא ואז יראה חדש… ירח.

י ש מישהו שכל חייו בלתי ניסבלים לתחושתו, ממש לא אוהב כלום,  חוץ מאשתו והילדים. נדב מסביר לו שזו בחירה שלו.ההוא אומר –  אין ברירה. לא מסביר נדב, זה רק אתה אונס את עצמך כך לשרוד בינתיים.. איך לצאת מהישרדות כזו לבריאות שלמה, לאושר ולא לדיכאון? לחזור למקומך, שהוא כעת על תנאי שלאשתך יהיה טוב, ואתה כבר תסתדר איך שהוא.. כך אם אתה עושה רק כי טוב לאשתך, בחר בזה בשמחה והיה מאושר בחלקך זה, אחרת שניכם סובלים . כך נדב, למשל, בחר לחיות פה במעגן מיכאל אפילו שהציע שינסו שנה גם ברביבים אבל שלומה לא הסכימה… לך לשנה לרביבים, אני פה מחכה… ויתר ושלם עם זה כי הוא אוהב עצמו מספיק לתת לעצמו טוב גם בתנאים שלה..לחיות פה. ולאח סובל! תמיד יש בחירה אבל בדיאלוג בין חלקינו .

לך תמיד לדיאלוג עם עצמך כשהלב לא מסכים על משהו.. בוא איתו לנקודת הבנה וקבלה , עם הלב, אל תאנוס את הלב, אאל בוא איתו להסכמה: כשהלב מסכים גם המחשבה שמחה. והכל באורך רוח.. כל עוד יש מאבק בין חלקי הלב, מלחמה, השכל יתרוצץ.ברגע שהלב מסכים –  המחשבה לא מתנגדת והכל טוב.

אביה ואימה הם אלו שהבינו אותה עד עכשיו, אותה אשת יפת.. !!!  חודש ימים = ירח, חודש התחדשות הצורה. ירח לוקח בלב  המעבר מגשמי לרוחני בעיכול שלם של חוויה קשה.מוות של אהוב, למשל… והרי שמן בין וירוס לוירוס  הוא 3 שבועות ..לכן זהו הזמן של מחלה ויראלית רוטינית  =הוצאת קיטור בעת עיכול חוויה מיוחדת..

לאן תצא ?למלחמה , שם מלחימים דברים לחיבורים של ממש .. כמו קמח ומים באש  – להביא לחם, שהיא העשייה הבינתית של האדם. ביתך זה המבנה הבינתי, התנור שם נעשיית ההתמרה באש הלב, שם קורה נס ההתמרה. חייב אדם לשהות בכאב זמן מ סויים, אחרת אין התמרה ונישאר קוצר רוח. חייבים לכן את המהלך המנימאלי, הויראלי, של 3-4 שבועות כדי שהעיכול ייגמר.

ולאיש המתלונן אמור – הכל אפשרי אבל לא ממאבק אלא קודם כל בהודיה. אי אפשר להיפרד מכל מקום של כעס אלא ב מוע"י  -מודה ועוזב ירוחם .  

נורא חשוב באבל, להודות לאדם שנפרדים ממנו. תיאודוראקיס. טומי.  תודה טומי היקר תודה תודה על אומץ ליבך . המת . שעורֳ זה מוקדש לעילוי נשמתו של אחיה של סוזי, משה.. ז"ל. אמן!!

אבל אם אוותר ע החולשה שלי, האם  אינני בוגד בנשמתי? להיפך, המאבק הוא בגידה בנפשך. מי אהיה? כל זהותי ככה – לא רק הדימוי יאבד לך וטוב שכך. עדן הגיעה.

אוייב הוא חיזוק הנפרדות והמאבק, קוצר הרוח בעוד האוהב הוא אהבת הנתינה ולהיות בהודיה. בזרימה.

כל המשך פרשת כי תצא עוסקת בפירוט איך פועלים לתקן ולרפא מקומות עומס על פי המתכון של אשת יפת תואר… כאמור  – מביאים את החוויה השבויה הביתה, היא עושה צפרניה מחליפה שמלת שביה, ובראש מגולח  עושה חודש של אבל ולידה מחדש… אז אתה איתה  ונולדות הנבנות חדשות שמקדמות את חייך בלי לשלם יותר מיסי הישרדות לאותם עומסי ילדות!!! יש להבין שהלקיחה  בשבי היא קריטית, הנה אתה מוכן לצאת למלחמה  ממקומך הטוב, ואז שבי העומסים הוא רק עניין של זמן..  כך הבאת אותה את החוויה אל ביתך הבינתי והתהליך יכול לצאת לדרך. היציאה למלחמה היא האקט הראשון שבעקבותיו , בע"ה , גם תשבה יפות תואר נוספות ותתמירן לאהבתך.

כאשר אינך על מקומך ונמנע מלצאת למלחמה מכל מיני סיבות, נושא חיצי גורל אכזר (לא אוהבים אותי באמת, אשתי רבה איתי, אני חלש) זו הישרדות ואתה תקוע.  אבל אם תסכים ותהיה ראוי לצאת למלחמה.. או .. אז, חמוש תצא מול ים העומסים, תמרוד ותשבה בהם מעשה מרים ומשה ואהרון וקץ לשים להם בהתמרה . – או אז האושר יציפך. כי אתה במקומך ובתהליך.

ירח זהו רגע קסום שאין לו זמן אמיתי בהכרח – הוא השחלוף, ההתמרה, ההמשלה, רגע הנס.. התהליך בו הגשמי הופך למספיק רוחני כדי שיוכל לזרום מחדש הלאה בכייף לסל הזכרונות וחסל, החטא בסל… כך צורת הרצון שהיתה שנים בהדחקה , כאוייב אשר דרש מאבק וגדר הישרדות שלא  ישתלט – כעת דרך המלחמה והשבי, שבה הביתה ותלך להיות  בינתית ואהובה. איזה נס! דגל! סמל! משל…

וכל זה קורה ברגע קסום בו את שוהה, אחרי המלחמה,  לרגע ברצון, בפתיחות מלאה על מקומך כאשר החוויה ההיא, החקמלית בשבי –ו.. הופ! הותמרה.  ישועת ה' כהרף עין. הזמן בכלל הוא גשמי, אנושי, המצאה השרדותית. הוא לא באמת נחוץ בתהליך העמוק… וואוו, אני אמרתי את זה? לא, זה היה רגע של תיקשור. OK.   

שני בני הזוג הם סיסמוגרפים מדהימים אחד של השני בתהליך הנכון. הם מזינים ומשפיעים ועושים דרך אההדדי.

ההחלטה לצאת למלחמה, המקום הנכון אליו הגעת הלום,  בשל למלחמה – זהו המסע הארוך מכולם, הקשה מכולם, המאפשר לך  סוף סוף להיות כשר למלחמה. , ההחלטה לשבות שבי את ההיא, החוויה שהתכוונה לטוב אבל התחרפנה, ההחלטה לקחתה הביתה – גם היא קריטית! אבל היאה כבר פועחל יוצא כמעט בלתי נמנע של המלחמה. עם זאת  היכולת לראות את יופיה ששל האשת, היא עדות למקומך הטוב, כי אתה לפתע רואה את מהותה היפה, אפילו שהיא עדיין אוייב, דווקא כי היא אויב ואתה רוצה במלחמה להלחים עצמך מחדש אליה, כדי לרפא. זה העניין, ולכן היא יפת תואר, ואשת  -בסמיכות– כי היא תמיד היתה שלך, אבל בהמתנה…

 ועכשיו היא תהיה אשתך, אם תחפץ. לפתע אתה חושק בה.. כן כן.  . כך אם הבעל בטלן והאשה עושה הכל מהר – כעת סוף סוף הוא מלמד אותה קצת בטלה, שתאזן את ההתרוצצות שלה, והוא ילמד קצת למשול  בבטלנותו, יקבל יותר מרץ ויחד יבנו שביל הרמוני של אהבה ביניהם.. כזכור.

כל רצון הוא חי, גם אם הוא מתקשה להתבטא נכון ומעורר הישרדות מולו –  לא תרצח! לא הורגים אדם = רצון, עד שמשתנה ההבנה ואתה מבין איך לממשו בנתית. כך אדם שרוצה לתרום לחברה, לעניין, אבל דרכו הרובין הודית היא לשדוד בנקים ולחלק שלל בין עניים – יבין ויסכים  שזו לא דרך הנאותה. את מחפשת את הדרך… הבינתית. הרי תמיד זה הרצון והכאב שמהווים את הרגש הבינתי. הרגש הבהמי הוא בושה אשמה ריצוי וכו. אבל כאב רצון לא נהרוג, רק נתמיר.

בזוגיות  מספיק שאחד מהשניים מפסיק להיאבק כדי שהמאבק יפסק. אבל שניהם מוזמנים להילחם על מקומם מול העומסים כדי שהאהבה הטובה  תשרור.

כראות פני אלוהים יש לראות את כאב האחר, שהתהליך אצלו מולך,  ואת העומס התקוע. לעשות עבודה הדדית עד שעיקרון ה' ישרור בו…

מה גורם לאדם ברגע מסוים בחייו להחליט לצאת למלחמה?

הסבל נהייה בלתי ניסבל.. כן.. אבל אולי עוד משהו..

מכל מקום זו שאלת השאלות!

כי תבוא: כו, א –

 כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה. קודם יצאת – עכשיו אתה  כבר בא – וישבת בה.. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר ה' נותן לך. והלכת אל המקום אשר  מורך ה' , שם הכהן הגדול יושב, ולקח הטנא..  וענית ואמרת ארמי אובד אבי.. כל הסיפור ההוא אשר מדגים ומתאר מחדש את מעשה הנףפש מול חקמ"ל, בה הנפש הולכת להישרדות, אשר הביטוי  האולטימטיבי שלה  היא הירידה מצריימה, שם הם עבדים כ 400 שנה, עד שמגיעים מים עד נפש. והנה ראשית פרי האדמה מנחלתי שנתת לי… אותם ביכורי הפרי  – לך הם ה'  = זהו חג הביכורים, חג שבועות!  ומה מקור השם שבועות – אלו  הם אותם  3-4 שבעות הדרושים לעיכול החוויה הקשה והתץמרתה או מ עבר להישרדות. . אין ספק שזה הזמן להתמרה, חברות וחברים . על כן זהו חג ההתמרה, חג השבועות .

כשאתה מתחיל ליישם בינה, היא מבשילה לידי עשייה ופרי הבינה נוצר, הבנות חדשות נולדות.. את הבכורות שבהן תביא לה'. מדוע? כדי לראות פניו וכך לנהוג נכון בבכורים…ואתה עושה כל זאת במנוחה!

אתמול היה אצלי זוג, שמחר היו אמורים לטוס לפורטוגל, והנה ידיעה מבאסת –פורטוגל סגרה גבולותיה לישראלים, כדי לא להפסיד במוקדמות גביע האומות… הזוג בשוק (הם לא משחקים כדורגל, בכלל) .. ונדב אומר כן, לא פשוט – אבל הבה נבחן כל זה מבפנים. הוא ניגש ועשה איתם לימוד איך לעשות עשייתם במנוחה, וכך נפל להם אסימון , כי עד היום ידעו רק מנוחה בלי כלום  – או להתרוצץ כמו משוגעים. והנה  אנו כעת לומדים לעשות מנוחה בעשייה ועשייה במנוחת הנפש… זו ארץ כנען..  נכנעים לזרימה האלוהית.. והנה יש מקום להווייתך. גם הוא חש טוב עם זה.. כעת לך ותוך הליכה שמור על ההרגשה הזו – כן, היא נשמרת! אתה כעת נהנה מקיומך ועדיין הולך וממשיך בהרפיה גם בעת שטיפת כלים, כן כן.. הוא מסכים.

המסקנה –  

כשיש מקום כואב ריגשית, נכנסים לתוכו בהתמקדות כמו לאמבטיה, כמות אל לועו של דב רודף. עכשיו זה הכל סביבך, לא מולך…כך פוזר הכאב בכל האורגניזם  ולא רק בנקודה רגשית אחת. בעצם יש  כאן הגשמה של הכאב הרגשי המכוון לנקודה אחת בגוף, המשך הגשמתו תוך פיזורו בגוף, פשרה שהאגו יוכל לקבל אולי…  ברגע ההתמרה אני פשוט קופץ ללועו של הדב, כמו שממליצה ברנדון בייס  ב'מסע' שלה.. את נחה בתוך ביטנו, וזה פשוט כייף, כי זה הדב נהיה מדומיין ברובו לכן איננו הורג. רק פחדת שתמות אבל באומץ מולו הוא הופך ל 'סיפור על דב', למשל על דב, ואתה מושל בפחד. . הנה הסמלת, המשלת את כל העניין  לסיפור משל, ואת מושלת בפחד מאותה חוויה משתקת, שכבר לא, כבר לא…

והיה כי תבוא אל הארץ אשר.. נחלה– הנה חג הביכורים ראשית הבשלת הבינה. ראשית הפרי מביאים לה'. למה? גם שתוכל להשתקף הבנה יישום תוצאה האם זהו פרי טוב בכלל, ה' יראה לך אולי שזו הבנה לא נכונה. חוץ מזה להיות בהודיה ונתינה ללא תנאי  – הנה כעת זה אצל אלוהים אז אני כולי בנתינה שלמה.

מיכאל חולק החוויה שהיתה לו בישיבה ההיא מול ביתו שם למד קטע אם איש מהישיבה. ההוא אמר ש 'ואהבת לרעך זה רק ליהודים, וש 'וירשת את הארץ' בא מהמילה וגרשת מן הארץ.. וזהו. מיכאל הבין לאן נושבת רוח הפאשיזם..  חבל.

טז– נדב – חשוב גם כלפי גזענים לא לפסול אותם כבני אדם אלא רק את גישתם…הם הרי בני אדם טובים שלא מתכוונים להזיק.. בעצם . .

אתה האמרת את דבר ה' להיות לך לחוק, ואז גם ה, כך ה'..נו, אז ברור עכשיו מאיפה הגזענות? מהבנה לקויה של הטקסט הזה. אבל חסרה כאן אזהרת הסופר המקראי לקרוא את זה נכון!! בטלן. והרי זהו עם קשה עורף…

אתה מאמיר אותו והוא אותך, מעל שאר העמים, בפנימיות, כן., רק בפנימיות.. לא גזענות..  = עליון על כל מי שלא הולך בדרך ה'.. הבינה היא עליונה על כל חלקייך הארציים גשמים. זה לא קשור ליהודים או לא. אבל נדב, יהודי שקורא את זה עלול בקלות, מתוך עומסי ילדותו, להיגרר לגזענות צרופה בימים אלו… זה חבל, שהסופר המיקראי = מצפון העם – לא הוסיף פה הערת הסתייגות חמורה… חבל. נדב מסכים, ברב נדיבותו . . כן,  חסרה הסתייגות!!!

הפרשה נמשכת עם מה שיקרה אם לא תשמע בקולו, אם תהיה גזעני מגדף ה' כמו שחלק גדול החברה הדתית מתנחלית היום… כך קורה לנו באמת. נדב אגב עבר את כל הקללות כולל טחורים ןומצא שכולן אנושיות. בעצמו סבל מטחורים. תהיה בריא, נדב!…

ניצבים

כט, ט= כח : מהממת הפרשה. זו פרשה שממש מתחברת לחגים, חגי תשרי, הלא הם חגי                    ה ה ת כ ל ל ו ת . הזרימה על פי 'ראות פני ה", חוק ה'… התכללות = להיות חלק מן הכלל בעיקרון, שותפים\, חלק מעם ישראל, מהקהילה. 

לוקחים את  הגרעין העירום של מהותנו, וסביבו הכל נבנה, בעזרת חוק ה'. זה סביב הגרעין הזה שאנו חוגגים בחגי תשרי, כי גרעין חדש, סף חדש חייב התחלה חדשה..  כמו שאנחנו אמורים לשמוט חובות = הסדרי הישרדות –  כל ערב לפני השינה, כדי לישון טוב, יש חבות וכבדויות שקשה לשמוט כמו דאגה ליקירים המתקשים, וכו… אבל כן לזכור לשמוט מה שלא הספקנו היום, או  לא הצלחנו… די. לישון.

ביום כיפור יוצאים נקיים מהכל כמעט ממש..  הבה נראה:

הנה אתם ניצבים ואנ י איתכם,  ולא איתכם לבדכם אלא גם עם כל מי שאיננו כאן עימנו היום כי עוד מאז מצריים ראיתם שיקוציהם והטהרתם, וגם הם בניכם. כי אם יש מישהו אשר לבבו פונה לעבוד את אלוהי הגויים, שראשו שורש פורה ראש ולענה, היינו  מחורפן הישרדות,  כזה שאומר שלום יהיה לי ממעשי שלי בלי קשר לבורא, בשרירות ליבי אלך למען ספות הרווה את הצמאה,  בהשגי המחומריים ובתהילתי כקרייריסט קשוח אמחוק חולשותי, כביכול,  כמו ששר אייל גולן בשיריו, לדרוך על חולשותי למענך -לא ולא, לא כך, זה רע מאד. – אלא רוצים להיות רגישים לחולתשותיינו, לחבקן  ולראותן כראות פני ה'.. שם העיקרון האלוהי כתוב. אותו להאיר כברכת הכהנים .

כאשר אני מתנהג בשרירות לב ויהירות, אני  מוציא עצמי מכלל ישראל! אני כבר לא ניצב אז פה עם כולם, וחבל.. שהרי בשביל הקב"ה המביט מלמעלה כולם שווים . לכל חלקינו יש מקום, היום,  וכולנו  רוצים להתכלל עם כל מי שסביבנו, חזק כחלש  -זוהי התנהלות  בינתית.

האדם נברא בצלם ה' = הצל היא מהות הבורא– העיקרון הכתוב על פניו, ואשר מתקיים בו באדם תמיד כגעגוע מתמיד, להגיע לקרבתו, לדמותו בה יש אחדות והרמוניה בין כל החלקים. זה  לשוות רצונו רצוננו. יש מי שמאדיר קיומו האישי בקיצוניות, בניסיון להימלט מהתהליך האנושי אלוהי, כמו היטלר וסטאלין עריצים חסרי גבולות – גם גינגיס חאן. חלק עריצי כזה קיים בכל אחד מאיתנו  –  הרצון להיאבק על מקום בכח, לשכוח שאנחנו רק פלח של התפוז ואף פעם אל התפוז כולו.  כשפלח חושב שהוא הוא  התפוז.. לא טוב. כך פרעה  אומר למשה הבא  בשם ה' – אני הוא האלוהים,  מי אתה בכלל . ככה, אומר משה בתןכמן לךחלק העריץ בתוכנו – אז נצטרך להסביר לך מי הוא האל האמיתי ומי הוא לא אלוהים, מיהוא  פרעה. הנה 10 מכות, שכולן עקב ולא עונש, עד שתגיד די.

והדרך השניה שאפשר למהות לבחור בה – =בינה והתכללות . גודלנו האמיתי הוא כגודל מעגלי ההשתייכות ואהבה לאחר, לעולם ולהזדהות עם הכל. לכל אחד בדרכו אומר הוא שלום… פתאם אדם מרגיש שהוא  עם ומתחיל ללכת, וכך עושה הוא שלום . =ואהבת לרעך כמוך, כמובן, זה זה. . לאהוב מה שמחוץ לגבולותייך מאפשר לך מקום טוב עימך.

ובכן – אלו הם חגי תשרי:  הזדמנות להתכללות בטוב, כאמור. חוג אותם, בן אדם, חוג!!כך תגדל ואז  מפסיקים לטרוח על מציאת מקום כי הוא כבר פה.. מתחברים.. הכל חלקים בתוכנו ומסביבנו.. גודלנו הוא כגודל מעגלי אהבתנו ואיכפתיותנו .   

והנה לפניכם מכתב הרב אשר כהן ,צדיק גדול , מעלות צדקה, לימוד… חבל"ז. זהו מכתב תשובה למישהו שכתב אליו. יש כל מיני אנשים עם כל מיני בעיות ודאגות, אך . מקור כל כאב –מן הנפש..  זהו מקור הסבל.. שורש מציאות האדם, מקור חיותו, מציאות האדם היא   א י ן.  מה נותן לו חיות? האמונה. האדם  מטיבו הוא עבד לייצר רב הזמן, עבד לרגשותיו. אכילה מעץ הדעת שמה כמו מסך בין אדם לבוראו, ונהיה יהיר.. החל חשוב: בעצם ידי.. וכל תפקיד האדם למצוא ולהכיר שלא הוא המרכז אלא ה' הוא הנותן לך כח.. כל אחד חייב בשורש נשמתו לעבור כאבים וסבך מהם ילמד מה מה.

דמיון המחשבה היא המכשלה הגדולה  – שים לב מיכאל.. – שהאדם חש מסכן וחסר אונים מול מה שקורה בעצם רק בדמיונו. והרי זה לא כך הוא הדבר באמת. אלפים סבלם גדול משלו ולא מצערים עצמם כי לא מגדילים הסבל דרך הדמיון.  עד שהוא מבין שהסבל לא מאת האל, אלא יש בתוכו שונא אשר  גורם לו סבל במחשבה עד מאד, הוא הוא הדמיון החולני. . אם ייחפץ  סוף סוף יתחיל ללמוד איך להתמודד. אולי יש מישהו שמחזיק אותו ולא נותן להתמודד. מולך נמצא השונא הגדול הזה ושמו יקרא פרעה =ההישרדות. לעומת זאת יש מי ששולח לי חיזוקים ונותן לי הזדמנויות ללכת קדימה בריפוי עצמי.

יש לזכור שתמיד יש לי אב טוב ורחום אשר ילווני גם בגיא צלמוות . כי תפקיד האנוש להגיע לדבקות האמונה כתינוק מול אימו כבן מול אביו והדרך, דרך הכאבים היא, שכולם שעורים מדהימים להגיע פנימה קרוב יותר ל ה'. על כן הדאגה ההדדית כאן היא עוד מהגלגול הקודם של ילדותך . עץ הדעת מפריע, זה המדמה… הוא הבעיה. אבל הוא גם הריפוי, כנחש זה, כך מפ. 

ודע שיש שלבים שונים בצמיחה  ורק בסוף הפרי. קודם עובד, רק אחכ א תנך… רק בסוף תהיה כעץ שתול על פלגי מים  . .לכן רק חזק עצמך באמונה ובשמחה, כולנו כאן ניצבים להלחם עימך וביחד נגשים רצונותינו הטובים בברכה רבה. אמן!!הוא מזין אותנו אל האמונה שסודה התכללות וראות פני ה' כל הזמן הכל במצוותו יתברך בזרימה בחיבורים . אין קיום בנפרד..

כעת ל יא –

כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום, לא בשמיים היא.. וכו. אלא בפיך ובלבבך לעשותה , מיד, כעת סביבך העניין כולו. ראה, נתתי לפנייך היום את החיים והטוב, ואת הרע והמוות . וחיית ורווית ונחת  בארץ אשר נתתי לך לרשתה. ואם לא – תאבדון!. הברכה  והקללה לפנייך ובחרת בחיים! . כך נתתי לאבותייך אמן .

וכעת לסיום שמח ומלא תקווה, הנה סיפור הברכה  של רחל נעמי רמן.. ברכות סבי. סבא נפטר כשהיתה בת 7 . אבל עד אז, בימי שישי היתה חונה אצל סבא בדרך הביתה. תה מונח לה, עם  קוביית סוכר בפה היה שותה, וגם היא ..

אחכ נרות מדליק ומשוחח בעברית עם ה'.. בלב. חיכיתי בסבלנות כי הנה החלק הטוב של השבוע מגיע.. – בואי נשומלה.. היה מניח ידו על ראשי מודה שעשהו סבא שלי. אז סיפר לאלוהים  משהו טוב שקרה לה השבוע .. אם הצליחה שיבח אותה  באוזניו, ואם נכשלה ציין  את מאמציה.  את אומץ ליבה האמיר כי חשף תמיד לטובה. וביקש מהאמהות לשמור עליה.. כך חשה בטוחה לגמרי. כי שאר בני המשפחה היו עסוקים מדי בהתרוצצות  בלי הרף כדי להספיק: ללמוד, להצליח, להרוויח… עם ציון 98 בבחינה אבא שאל למה רק 98? מה קרה ל 2 הנקודות הנותרות? לסבא לא היה איכפת כלל הציון,  הספקתי לו כמו שאני..

כשהיתה בת  7 מת סבא, ןהאבל והחסר היה קשה. כי הוא  אהב אותי, ראה אותי, נשומלה.. נשמה קטנה, וכעת לא נישאר מי שיקרא לה ככה.  חשבתי שאיעלם, שאובד בלעדיו, אבל למדתי אט אט לראות עצמי דרך עיניו של סבא כאילו, לחוש נשומהלה בתוכי..

 כשאימי היתה כבר  זקנה, היא והחלה לדבר עם האלוהים כמו סבא ממש, וסייעתי לה. אז סיפרתי לה איך סבא היה קורא לי וכמה חושב זה היה לי. היא נאנחה מאד ואז אמרה – גם אני קראתי לך כך, אבל בלב.  לא הייתי חכמה מספיק לומר זאת בקול רם…;

שבת שלום וחג שמח!!!

Read Full Post »

מכתב ל"הארץ"

כיצד הפכו חובשי הכיפות לתומכים הנלהבים ביותר לכיבוש? שואל מיכאל מנקין במוסף (3 בספטמבר).

או שאתה תמים,  או שאתה מיתמם, מיכאל יקר. הרי מעצם שמך, שמנו, היית צריך לדעת מה מפאר ומה מגדף את האל. חובשי הכיפות האלו עוסקים בגידוף האל וכפירה בו כבר למעלה מ 50 שנה. תפיסת חרותנו שלנו כתלויה בשעבודם של כל כך הרבה אחרים, היא היפוך גמור של "ואהבת לרעך כמוך' ו'את השנוא עלייך אל תעשה לאחר'. אבל לפי תפיסתם של הגזענים האלו, הרחוקים מיהדות כרחוק מזרח ממערב, האחר אהוב רק אם הוא יהודי, והציווי 'וירשת את הארץ אשר ה' נותן לך' בא מהשורש  'וגרשת', כל מי שאיננו יהודי. הגיע הזמן לאכלס את הארץ הזו ביהודים, לשם שינוי. אומרים שיש להם תורה מדהימה! 
מיכאל פרסיקו, חיפה

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: