בואו ננסה להבין את ספר יונה כסיפור על תהליך המתחולל בנפשו של אדם. האדם מול עצמו, מול אלוהיו.. כל שם, כל מושג בסיפור, שיהיה מובן דרך התייחסות אליו כמייצג אחד או יותר מחלקי הנפש בדרכן הסוערת, והסיפור הוא על מה שקורה שם לאדם מול נפשו,מול רוחו, בדרכו או בבריחתו מללכת בדרך ה'.
הנחת המוצא היא שיונה הוא איש פשוט כמו כל אחד מאיתנו. נכון שהוא בן אמיתי – כלומר הוא נושא את הבנת האמת בתוכו, וזה אולי מסביר את יכולתו לעשות את הדרך אל האמת שלו למרות הכל, ולהיות נביא = אחד שמאפשר לאמת האלוהית לזרום דרכו.. ,.. אם כי תלוי איך ילך עם האמת שלו – האם כל מה שהוא אומר זו האמת ואינו מוכן להקשיב לאמת של האחר, כי הוא מכיר את חוק את אלוה ממעל, או שמא יש בו ענווה מספקת להקשיב לאחר, גם לאמת אנושית אחרת… בואו נראה לאיזה כיוון הלך ולאן שב.
בינינו, בני האדם הרגילים, מי בעצם רוצה לנגוע באמת?. הרי היא כואבת, מה שבאמת קרה שם בילדות, או גם מה שאנחנו זוכרים כאמת.. .. עדיף אולי לכסות את כל זה בסיפורים שהם קצת שונים מן האמת, ואף לעשות כל מיני דברים שמפצים על המקום ההוא.. רק לא להתקרב אליו, חלילה, לא אל המקום ההוא, ההוא.. הממית.
אפשר להניח, אם כן, שיונה חי לו כך כמו כל אחד, בהישרדות פשוטה, הרחק מאמיתות כואבות מסוכנות אשר מודחקות עמוק בבוץ הנפש. . הרי יונה שמו הפרטי, לא נץ או עייט… לא גיבור גדול.. אמנם 'יו' זה 'ה", ו 'נ' היא נצח.. כן, אולי בעתיד.. אבל כרגע הוא חי לו בשקט, בלי לחשוב יותר מדי על כל זה.
והנה משהו מיוחד קורה ליונה. פתאם אלוהים מדבר אליו. אלוהי ההווה הנוכחי, אלוהי הקיום העכשווי, דבר יהוה אליו. נראה שמשהו כמו מדבר אליו מתוכו, אולי בחלום, אולי בתקשור תוך כדי מקלחת.. לא ברור. אבל הדברים עצמם ברורים מאד: קום, לך אל נינוה העיר הגדולה, וקרא עליה… משהו לא בסדר מאד מאד עם העיר הזאת, ותפקידך לקורא לה, שתתקן דרכיה!
קום לך מרבצך, משנתך אולי, לך לך מארצך, מבית אביך ממקומך –אל העיר הגדולה. בניגוד לאברהם – כאן העיר כנראה מוכרת ליונה. היא נקראת 'הגדולה' כמקום ידוע. אבל מה פתאם ללכת ולקרוא עליה? למה אני? מה לי ולה? אתה הוא האלוהים, לא אני, אומר אולי יונה. אלא אם כן, הוא מבין מיד,שאותה עיר – שלו היא, בתוכו היא. ומה בה? על פי שמה המדובר אולי במקום שהוא כמו נווה מדבר, ששם יש צמיחה, באמצע מדבר הנפש… עיר היא מקום של ערנות , שם בא לך לעשות קצת אחרת, להתעורר לטוב יותר… .ואם מצאת נווה מדבר, שם מים ומזון לנפש – זהו מקום לצמוח בו! , נווה מדבר. וה'ני' הקטן בתחילת השם? זה אני, הקטן, שהולך סוף סוף לצמוח, בנווה ההוא.
אבל לא כעת – כרגע יש שם רעה גדולה, וכנראה משהו מונע מהנווה להצמיח. האם זה משהו תקוע אצל יונה אשר מונע ממנו לצמוח בנווה מדברו? אולי. אבל רעתם כל כך גדולה שהיא עולה כעשן השמיימה עד לאפו הרגיש של ה'. בעצם – עד לערנות המהות הפנימית של יונה עצמו, שחש שאתר הצמיחה שבו סגור ומשותק ולא עובד כרגע וזה רע, רע, כי הגיע הזמן לצמוח. דבר ה'. .
נו, יונה, הולכים לסדר את העניין? מה פתאם. רק זה חסר לו, ליונה. מה רע בלחיות סתם ככה, תגידו לי, הוא אומר. . מי רוצה כעת ללכת אל מדבר הנפש ולנגוע דיאלוגית במקום הכאב שלו בערנות גדולה.. לא יונה. הוא לא פראייר. הוא יודע בדיוק למה הוא לא רוצה להתקרב אל הזיכרון הזה, ששם אמא שלו, הטובה, אשר מחומה ינק מאז שנולד לפני חצי שנה, איך האמא הטובה הזו לפתע דחפה אותו למקום של לינה משותפת במעין קיבוץ איסיי במדבר, קיבוץ תנכי כזה, והפסיקה להיות איתו בלילות. הוא ממש לא רוצה לחזור לאותם ימים. כמעט מת מצער ובדידות. הבין שעשה כנראה משהו נורא שהפסיק באחת את אהבתה אליו, אם עזבה ככה, ורק שעתיים ביום היא מראה פניה… ברור שהוא אשם.
בתחילה חשב שבאמת ימות, למרות שהיו עוד ילדים לידו, אבל איפה אמא.. מה את כבר לא אוהבת אותי? אז מה אני שווה? ובטח גם אשם, כזה שלא שווה אהבת אם… תינוקי מסכן היה הוא, אין ספק. אבל הוא שרד! באין אמא חיבק את עצמו לפני השינה, חיבק וליטף את עצמו, עד שנירדם.. כך הרגיל עצמו שאולי הוא בכלל לא זקוק לאמא, יונה. שהוא מספיק לעצמו בכל. ותודה, אמא , לא, תודה. הוא כן שמח שהיא באה והם טיילו וכל זה, גם עם אבא – אבל לאהוב אותם שוב בביטחון מלא לא יכול היה עוד. בכלל נהיה זהיר מאד, חלילה לא להגיע שוב אל נקודת הכאב ההיא, בה כמעט מת. אני יכול גם בלי אמא! ובלי אהבה עמוקה.. ומאז חש שהוא יודע הכל ולא זקוק שמישהו יגיד לו מה היא האמת.לא צריך! הוא התגבר על הכאב הנורא ההוא, ונשבע לא להתקרב אליו יותר. נכון ששילם ומשלם על כך בקושי לתת אמון עד הסוף ובעוד כמה דברים, אבל חש שלפחות הוא מוגן מכאב, ומאהבה.. ויודע הכל.
אז ללכת עכשיו ולנגוע מחדש במקום הכאב ההוא? בגלל 'דבר ה'? לא אני, לא יונה.. אני עם הכאב ההוא גמרתי. הוא חש מכוסה ומוגן היטב בפני הכאב הממית הזה היטב. כן, מגיל 5 ,מוגן מכאב ומאהבה..
הוא קם וללא שהיות בורח תרשישה.. אץ תרשישה = לתור אחרי מה שיש, מה שיאפשר להמשיך לשרוד דרכו . בורח מלפני ה' ושוכח קצת שהוא בורח בעצם מלפני ה', אשר מביט בו ורואה אותו כל הזמן, כי הרי האלוהים בתוכו.. אוי, יונה שכח בכלל שה' בקרבו. לא ששכח, כמובן, אבל לברוח היה חייב, גם אם זה מעצמו.. מצד אחד הבריחה מראה כמה הוא עקשן לא לנגוע שמה ומצליח להיצמד למגננה שלו, , אך מצד שני הוא בעצם בורח ישר אל הים, אל מקום סערת הנפש לו, דווקא כדי להיבלע פנימה ולהתקרב אל מקום הכאב, לרפא אותו. … מצחיק ומוזר, התהליך האנושי.
סערת הנפש פורצת מהר מאד כשהם בלב ים, שערה שהולכת ומתגברת, והאוניה חושבת: להישבר או לא?.. מצד אחד משהו חייב להישבר כדי שהבחור יעשה את התיקון. מצד שני לא כדאי ממש לטבוע, זה לא רעיון טוב, צריך משהו יותר סמלי…
המלחים זועקים איש אל אלוהיו.. יפה. מהו ' מ ל ח ' ? זה בא מהתבלין, ממלח. חומר שמסמל מולות ברגש, לח… מולות במשיכה חזקה מאד, כמו הקשר הקוולנטי של NA-CL, הקשר הכי חזק בכימיה, שני אטומים, שני קטבים שם אחד מול השני ולכאורה דבר לא יפריד ביניהם, מלבד המוות . אלו הם המלחים = רצונות אחוזים כאלו על המפליגים פני הים המלוח, על פני מאגר של מלח, שם מקומם של המלחים. ים המלח, הנפש, זהו בעצם מקומם של הזיכרונות, אותן חוויות שנשכחו, שהודחקו, ונשמרות בכל זאת תודות למלח העקשן ולעבודת המלחים המאפשרים הפלגה על פני הזיכרונות.. …
כבני אדם הם מתפללים איש אל אלוהיו, אבל יונה? הוא – נירדם.. כמו לאורך כל חייו, שהיו סוג של שינה. 'ודעת, השינה הזו תשבית מכאוב ואלף הפגעים'.המלט, וו שקספיר, שלונסקי… כך בורחים. אבל החיים הם אז הישרדות אחת גדולה , חיי שינה בעצם..
ואילו רב החובל? אחד שמתעסק הרבה בחבלים, יסורים, חבלי לידה?, מין מיילד שכזה – יש חלק כזה בתוך יונה, כמו בכל אחד מאיתנו. הוא החלק שניגש ומעיר אותו – קום קרא אל אלוהיך, אולי יתעשת לנו ה' ולא נאבד. . האם זהו יהוה או לא – כבר לא חשוב. לא פעם בתנך, כמו בסיפור בלעם, הפניה אל ה' נעשית ספונטנית גם על ידי מי שלא מאמינים בו, כביכול.. כי אלוהים גדול, שומע לכל.. וזהו רמז חשוב של הספר, כי עצם הפניה אל האל היא אנושית כל כך. אבל יונה לא רוצה שום מגע עם אלוהיו – הוא בטח שוב יצווה עלי ללכת לצמוח, לנגוע בכאב ההוא, ..לא לא.. יונה ממשיך לנחור.
אבל על גבי הסיפון מהומה, כי הסכנה אמיתית. אי אפשר להמשיך עוד בדרך הרגילה, אומרת מהותו של יונה – הסערה כבר גדולה מדי. הבה נפיל גורל. אומרים המלחים. מה זה גורל ?
אולי זה הוא גור אשר רוצה להיות, לצמוח לחיה בוגרת., . משהו מפחיד… אבל למה להפיל את הגורל? כנראה מדובר בטקס קדום ידוע, שבו עמוד או מטה נעזב ממקומו, ונופל בכיוון מסוים ומצביע על אדם זה או אחר.. בדרך אנרגטית כל שהיא הוא נופל בכיוון זה אשר מושך את המטה אליו, זה אשר אולי החסר בו הכי גדול, זה הפוחד יותר מכולם .. כך גור-אל.. קצת כמו מטוטלת, או כמו הבקבוק של אמת או חובה. הגורל המופל מגשים במציאות את הכיוון של מקור סערת הנפש, אשר גרמה לסערת הים… זוהי תנועה קצת כישופית, אולי כמו חרטומי מצריים, אבל יעילה מאד..
הגורל נופל על יונה. ברור שזה הוא, אבל שימו נא לב, המלחים לא צועקים לו –זה בגללך, מנוול! הו לא, הם בפירוש מבינים שיש קשר גורלי בינם לבינו. הרי הם חלק מרצונותיו שלו, בינינו – לכן השאלה שלהם תהיה, בעצם – למה זה קורה לנו כחלק מדרך ההתנהלות שלך, בוס? מי אתה, מה אתה , שואלים אותו חלקיו המלחיים, כדי להבין מאיפה באה הרעה הזו. כאילו – מהי דרך ההתנהלות המדויקת שלך, ומה ראוי לחזק בך כדי שיבוא ריפוי. לכן אלו הן השאלות: מה מלאכתך, מאין תבוא, מה ארצך ואי מזה עם אתה. היינו – מה מקור חייך ומה דרכך? לגמרי תשאול הומיאופאתי כדי למצוא מרפא…
יונה כאן כבר נישבר ומודה, בפני עצמו ובפני רצונותיו, את מה שניסה להכחיש וממנו ברח – עברי אני… שייך אני לאלו העוברים בחייהם דרך התהליך, העושים מעברים, מזה ברחתי, אבל לא עוד… כי אותו אלוהים ממנו ברחתי הוא שעשה את הים והיבשה ואת כולי, והבנתי כעת שאין לאן לברוח.. המלחים נבהלים מעצם הבריחה שלו, בה הודה – מה זאת עשית.. אך כעת מתגייסים כל רצונותיו השפויים, המלחיים, לחזקו ולהלחימו לקראת ההמשך – כי הסערה רק גוברת.
הוא כבר יודע, שאין ברירה, שעליו לקפוץ פנימה אל ים הרגש הסוער, להיכנע אל תוך הכאב, אל תוך הסערה, שכך עליו לצאת חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד וקץ לשים להם, כדברי וויליאם, ההוא. שאוני והטילוני אל תוך הים, ואז ישתוק הים מעליכם, לא כל כך מעלי, אמנם, אבל זה בסדר.. רגע, מה זה מטילים? מי מטילות? צפרים! ביצים! ומי בוקע אז? אפרוח טרי, חדש. פה בא לידי ביטוי אותו החלק של החוק האלוהי אשר מתרחש דרך מוות ולידה מחדש. הוא הרי יונה, ועל כן הוא חייב לבקוע כאפרוח יונה חדש כדי להיוולד מחדש..
אבל אותם אנשים מלחים, הם עדיין מבטאים חלק בו אשר כמהה להישרדות. עם כל יראתם את ה' ההולך ומתגלה להם, הם עדיין מנסים בכל זאת לחתור ולשוב ליבשה, לשרוד.. הם מנסים לשרוד אם אפשר בלי להטיל את יונה הימה, כי זה בכל זאת מפחיד. הרי אינם רוצים ללכת לאיבוד בתוך נבכי נפשו הסוערת של יונה..
אבל הים סוער מדי, והיבשה רחוקה מדי, ונראה שאין ברירה. אל תיתן עלינו דם נקיא, הם מתחננים לה'. זה לא הרגש שלנו ,שבא לתיקון, זה הוא, זה הוא.. ובכל זאת הם מבינים שהם מאד שייכים לתהליך הזה, וכמעט מאליהם הם מצטרפים ביראה גדולה להיות עובדי ה', זובחים זבח ונודרים נדרים לכבוד ה', כי כן אכן הים עומד מזעפו מיד אחרי הטלת יונה הימה.
ויונה? הוא מתחיל כאן מסע מדהים של שינוי, התמרה וריפוי – בבטן הדג. אפשר לומר שהדג הוא התרנגולת אשר תטיל אחרי 3 ימים אל החוף את ביצת הזהב ממנה יבקע יונה החדש, הבה נקווה…
3 ימים ו – 3 לילות -האם אין זה משך זמן שיא פעולתו של וירוס בעת צינון? זהו כנראה הזמן הדרוש כדי להתמיר חוויה קשה תקועה בסערה גדולה.. יונה קורא לה' מעומק השאול בו הוא נצמא עם חווייתו, ללא פחד אבל ביראה, כי כעת יש מי שישמע את כאבו, ה' איתו, הוא לא פוחד להביט בנורא מכל . נהר יסובבני..בשירתו המתפרצת תוך כדי החוויה עמוקה הזו – תרתי משמע – יש כאן תנועה ס פ י ר א ל י ת מובהקת של התהליך: נהר סובבו וכל גליו עוברים עליו, עוטפים וסובבים אותו כבמערבולת.. אומר גורשתי מנגד עיניך , כשהוא נזרק צנטריפוגאלית הרחק – אבל אוסיף להביט אל היכל קודשך, כי מבטו שומר קו ראיה אל המרכז הקדוש, מרכז הספיראללה. מי הרגש אופפים אותו אבל ס ו ף חבוש לראשו – אומרים שזוהי מצנפת ספיראלית אשר מסתיימת בשפיץ כזה בקודקודה… לקצבי קצוות הרים הוא יורד תהומה מטה מטה, והארץ סוגרת עליו בריחיה לעולם – והנה מיד – ו ת ע ל משחת חיי – תנועה מתמדת של מעלה מטה סביב וסביב.
כך נפשו מתעטפת עליו סביבו כשהיא כבר מזוככת, כי הוא זוכר את ה' , כלומר פעיל במגע עם האל, ולכן תפילתו באה ומתקבלת בהיכל ה', בעוד שאלו האוחזים בהישרדות, בהבלי שווא, לא עליינו, – חסדם יעזוב, הם יישארו ללא החסד האלוהי, שבלעדיו אין קיום בעצם, כפי שנוכח יונה.
וכך הוא מסיים בזבח לאל כאומר תודה, היינו מודה ועוזב, מרוחם ומוכן לבקוע מחדש מתוך רחמו, ביצתו. יונה נולד מחדש.
כאשר באה, על כן, מחדש, פניית האל מתוכו ללכת אל נינווה, הוא לא בורח אלא לוקח על עצמו את המשימה, קם והולך. בעצם הולך להתעוררות שלמה. גם מהלך ההליכה בעיר הוא 3 ימי כמו הזמן במעי הדג – כנראה זהו הזמן הסטנדרטי לאירוע תיקון.. .
ואז הוא מכריז שם, בעיר, בעצם מודיע להם שתוך 40 יום העיר מתהפכת. לא אומר אם תחזרו בתשובה הכל יתסדר. לא לא, זה הסיגנון האלוהי שיונה לא אוהב כל כך.. הוא פשוט מכריז בשכנוע פנימי עמוק – נינוה נהפכת. אין ברירת מחדל.
אנשי העיר מאד מתרשמים, ופותחים במסע כפרה עם צום ולבישת שקים, ובעידוד מפורש של מלכם מגיעים לכך שאפילו הבהמות שלהם יהיו באבל וצום, אולי יתרצה האל.. והנה, אלוהים אכן מאד מתרשם שהם שבו מדרכם הרעה, ועל כן אין צורך עוד להפוך את העיר.
וכאן מוזרה כל כך היא תגובת יונה: במקום שישמח על המהפך הטוב הזה שקרה דרכו, הוא נכנס לכעס ואבל על שהעיר לא נהפכה בפועל, כפי שהוא הכריז. מוזר. אין להבין זאת אלא כחשיפה בעל כורחו של של מוקד הכאב של יונה, נקודת ההישרדות שלו, הלא היא נטייתו ל ה ת נ ש א ו ת .. התחושה שלו, שמה ש ה ו א אומר חייב להתגשם כי ה ו א אמר זאת! במקום לשמוח שמשימתו בשליחות ה' עלתה בידו, הוא מצטברח ומתכנס בחרון.. ואף בא בטענות מפורשות אל ה' לאמור, לכן בכלל מלכתחילה לא רציתי את כל העניין הזה, כי חשתי שהתכונה הזו שלי תעלה לדיון. לכן ברחתי תרשישה. הרי ידעתי שזה יהיה הסוף, שמשהו שאעשה לא יקרה עד בפועל ממש כמו שאני החלטתי עליו… כלומר אתה… לכן לא רציתי בכלל להיכנס למשימה הזו כי אתה, האלוהים רחום וחנון מדי, רך לבב, משתפן ברגע האחרון, איכס… -הרי בגלל ההתנהגות הפחדנית שלך ה', שחוזר בך ממה שאמרת, אני מוצא עצמי באכזבה עמוקה שכזו…יונה מאבד כל פרופורציה.
מסתהבר, שיונה לא יכול להתמודד עם האפשרות שמה שאמר לא יבוצע. הוא קצת אלוהימי קטן בעצמו.. זו היתה דרך ההישרדות שלו עוד מקטנות, שהוא שולט בדברים ויודע כל ודברו חייב להתגשם.. והנה, תראו מה שקרה..
אלוהים פונה אליו בדחילו ורחימו – יונה, כעת אתה כבר לא זקוק לזה, יונה… אולם כמה עקשנית יכולה להיות הנקודה הזו, חבל על הזמן. והרי כבר עבר התעטפות וסער נפש גדול בים, ובמעי הדג… כאילו כלום . יונה עדיין לא מוכן לוותר על מנגנון ההישרדות הותיק שלו, קצת כמו כולנו… הוא מודיע – מוטב לי למות.
ואכן המוות כמושג, כאפשרות אמיתית וסימבולית, משחק תפקיד ראשי בסוף הסיפור הזה. תן לי למות, כי אם אאבד את דרך ההישרדות שלי הזו אז אמות… כי באמת בגיל ינקות בלי דרך זו יונה היה מת, תרתי משמע. אבל די, יונה, אתה כבר ל תינוקי שנעזב וחייב לשרוד – אתה כעת כבר בן אדם בוגר! לך הפוך את זה לסמלי, לסיפור, למשל. התנשא לך בדמיונך, בדרך המשל, והנח למציאות לזרום בדרך הרמונית יותר, לא על תנאי.. .. משול כבר בצורך שלך לשלוט בכל דבר…קשה. עדיין קשה מנשוא, ליונה. עד כדי כך חזק המקום הזה.
ה' יודע שרק דרך הפעלת מצב של כמעט מוות סמלי, משלי, אפשר יהיה לשכנע את יונה לשנות. אגב, המילה מ ש ל , חשבתי : משל הוא משהו שיש בו חלק MISHEL הדבר שאותו הוא מייצג,כן. זה כבר לא הדבר ההוא הגשמי, כולו, זה רק חלקו הרוחני, זה רק הסיפור עליו, סיפור משל על הדבר, חלקו הסמלי, המשלי, נמצא שם בסיפור, ואילו הגשמי כולו נישאר כזיכרון בלבד, וזה עושה את כל ההבדל…
יונה פה לפתע מתערב לי במאמר ומעלה שאלה נוקבת – למה בכלל לוותר על הנטיה הזו שלי להתנשאות, נגיד? מה זה מפריע? חייתי טוב מאד עם עצמי כמו שאני 40 שנה ולא היתה שום בעיה. למה לנדנד? למה לזעזע?
שאלה מצוינת, יונה.(תפסיק לתת לי ציונים ודבר לעניין!) בסדר: נכון שחיית בנוחות מסוימת, ולא רע בכלל, אבל כאילו שכחת כמה אירועים בחייך. למשל איך התחתנת עם אשה שלא ממש אהבת רק מתוך ההתנשאות לחשוב שאתה כזה חכם שתוכל ליצור אהבה גם בלי אהבה… ואיך עזבת אותה כי זה לא הצליח ובטח תיכף תיצור זוגיות טובה יותר.. ואיך התנשאת על עצמך לאמור –לא אכתוב את הספר שלי על החיים, שאני כל כך רוצה לכתוב, עד שהכל יהיה מושלם בכל מילה. ועוד דברים… וחוץ מזה – אל מי היה דבר האלוהים, יונה, אלי? לא, אלייך. ומאיפה זה בא? מתוכך. זה אתה שמפריע את מנוחתך. כנראה המקום הזה בך גוזל אנרגיה ומשבית שמחה אמיתית, ומהותך הפנימית כבר לא מסכימה לשאת את זה כך. . אז בבקשה, קצת ענווה, קצת צניעות. בסדר? תודה.
האל לא מתרגש מתגובת יונה, ורק שואל אם כבר היטב חרה לו? לכאורה זה לבדוק האם הכאב כבר הגיע לדרגה הנכונה עד שייעשה בלתי נסבל והעם = נפשו של יונה – תזעק שרוצה היא לצאת מהמצריים שלה.. אבל יש עוד פירוש מרתק, שהוא אפילו רלוונטי יותר, שהעלה אותו יחזקאל שלומי מרמות מנשה תוך כדי דיון בספר יונה ביום הכיפורים האחרון – לפיו, האל שואל את יונה האם זה שהוא היטיב עם נינוה, האם זה מה שחורה כל כך ליונה?… כי המעשה פוגע בנטיית התנשאותו? יפה, יחזקאל!! סליחה, התנשאתי: מברוך , יחזקאל, יישר כוח!!
בשלב זה יונה יוצא ל TIME OUT, מחוץ לעיר. הוא נוטה מושבו ממזרח לה, מקדם, משם תזרח השמש וגם האמת משם תבוא… הוא יושב שם בצל סוכה שבנה לו, מוכן לחוות אורות מקיפים שיבואו… .אלוהים, האוהב הגדול, תומך בו לחזקו ומצמיח עץ קיקיון להוסיף עוד צל על צל, אולי צל אלוהי יחד עם צל טבעי… קיקיון? כמובן מקור השם בביטוי האידישאי גאנעא א קוק = תן מבט.. –ראה, יונה, הקיקיון יראה לך את האמת.. הצל, מצידו, הוא כמובן צד הנפש הנסתר, שם זרוקה ומודחקת החוויה המקורית שבעטיה יונה מתנשא כך ללא הרף כדי להתגונן מכאביה.. די, לא ניכנס לשם עכשיו. ואלוהים אפילו מגביר לו את הצל לייתר ביטחון, וזהו צל שגם מציל את יונה מכאב גדול מדי.. שיתאושש לו…
אבל כמובן שזהו פתרון זמני, פתרון על תנאי, וזהו כל השיעור: בעלות השחר, כש אור השמש, אור האמת מתחיל זורח, ממנה האל תולעת אשר מייבשת את הקיקיון, ואיננו. במקומו בא חמסין ונורא עם רוח קדים, ויונה כמעט מת. האם ההיטב הזמני הזה והסרתו הפתאומית חוריית לך, יונה, הפעם, עד מוות? כן, כן. עד מוות. נו, ברוך השם.
אז הנה המסקנה העיקרית ממה שלמדנו בסמטסר הנוכחי, יונה,תלמידי המובהק:
אתה משקיע בהגנות זמניות לא יציבות שדי בתולעת להסירן – ובשביל זה אתה מוכן להקריב את מקור הצמיחה האמיתי היחיד שלך, את הנינוה שבתוכך, רק למען קיים את התנשאותך??
סיכום
הסיפור נגמר בסימן שאלה, ולא בכדי. כי על השאלה האם ישכיל יונה, האם יוכל כל אדם, לעשות את הדרך אל אלוהיו, ולאיזה עומק יגיע – השאלה הזו, שאלת השאלות שלחיינו, נשארת תלויה ועומדת באויר, אקטואלית לעד. זהו התהליך. כל מה שרצה האל כאן, מסתבר בדיעבד, (האל שדיבר מתוכך, יונה, אני מזכיר!) זה לעורר אותך, יונה להתחיל ללכת בדרך אליו. לא חייבים להגיע עד אלי, אתברך, זוק ציעא! בכלל, אין צורך להצליח ביהדות, ברוך השם, מספיק להשתדל. מה גם שמי שגומר את התהליך נחשב מיד למת, פשוט. אבל כן ראוי מאד להשתדל, כן ראוי מאד להיות בדרך אליו, להשתייך לעם ישר-אל. אז בבקשה, יונה. מבטיח ש (מדי פעם?) תלך בדרך אלוהימה, דרך הריפוי הגדול? מה אתה אומר, שתשתדל? תודה, אני נרגש. תודה לך יונה.
