מי חוצה את ים סוף בטו בשבט? הטבע. אנחנו, בטקסט, תמיד כמה חודשים אחרי הטבע. התהליך מתחיל מהפרי ולא מן הנביטה. מהתוצאה.. מהחוויה שיש. זה עונה לשאלת הביצה והתרנגולת ויש לזה משמעות… קודם כל הפרי קיים, זה מה שאלוהים ייצר וממנו זרעים והמשך. כלומר הביצה היא הראשונה וממנה, ממנה. התורה מתחילה מן הפרח אבל פריצת הנבט בטו בשבט, זו תחילת ההשגה… מתן תורה בתורה קורה רק חודשיים אחרי. קודם כל הנבט יוצא לאור כך הכל מתחיל. והפרי? אוף… בתורה מתן תורה קוראים חודשיים אחרי פסח. כלומר קודם כל באים הדברים,נוצרים, בעוד העיבוד והעיכול שלהם מתעכב עד שמוכנים להתמודד עם החוויה..
בעצם יש לנו כאן סיום של 3 פרשות שהן יחידה אחת: ואתחנן, עקב וראה. כעת באות 3 חדשות – שופטים, כי תצא כי תבוא. זהו המשך מהלך הכוונון ודיוק המכשירים להליכה בדרך..
פרק טז, יח:
הפרשות הקודמות נתנו לנו כלים כמו מידת רוחק, חיזוק הקשב, כי זה האופן בו מתקיימת שותפות בין אני לעצמי. אלו כלים שנועדו להגביר ההכרה להתעוררותה הפעילה בדיוק, וכעת ב 3 הפרשות הבאות – נקבל כלים מדויקם ספציפיים להבין איך עובדים ואיך מגיעים לכדי השגה, לשימוש טוב. איך הבנות הופכות לכלי עבודה, איך עובדים עם כלי שמשקף , ואיך אני יכול להפעיל כלי אבחנה ערה בהפרדה, ולהמעיט הנזק שנוצר בעת חוסר הדיוק ההישרדותי. איך בעצם מצליחים להפעיל את ההבנות המדויקות דרך הע"פ אצלנו.
כי עליינו להבין שלא כמו במכשירים מעשה ידי אדם, כמו מכונית למשל, שם אנחנו מתקנים כל קילקול בצורה מכנית, כאן אנחנו לא בשליטה, לא אנו לא אנו מרפאים, אין לנו אפשרות להתערב באמת בחוקיות הצמיחה. אנחנו מכסימום מאפשרים ריפוי.. אנו פועלים על הגרעין בחיצוניותו כמו גרעין חיטה שאני יכול לעודד את צמיחתו דרך השקיה וטיוב הקרקע, אבל לא יכול להתערב בחוקיות הצמיחה. אין לי שליטה שם. רק חונך לצמח על פי דרכו. כן, גם לנער – חונך לו, זה הכל.
לכן כלי ההע"פ נועדו לחזק את התהליך בדרך, ללא שליטה בעומק התהליך עצמו . . אם נפגע צמח ונבל אני לא יכול לתת לו חיים. רק לנסות למנוע את מותו על ידי תמיכה נכונה, זה הכל. אמנם ביצוע חיגור = חיתוך בגזע עץ האפרסק יכניס אותו לתגובת הישרדות בה הוא מגביר פריון, וכך אני מרמה אותו לטובתי. אבל אם אגזים בדרך זו יותש כוחו וימות. אז אני משנה דברים מבחוץ בלבד. אגב, גם אדן שימריץ מדי את הקריירה שלו יותש.. ואם האדם מנסה לשנות גנטית את הפרי, הוא משלם בטיב הפרי..
משם אפשר להבין שמה שיביא לטוב זה רק מה שמחזק ועוזר לי לצמוח על פי חוקיות התהליך. לחזק ולחנוך אדם על פי דרכו. אי אפשר תקן עצמי, לרפא. רק התהליך מתקן לא אני! כי אני ה' רופאך.. לא אתה. כך כשאני אוכל חתיכת לחם, אין לי שליטה על מערכת העכול שלי, אני סומך עליה ויכול רק לתת לה תנאים נכונים בבחירת האוכל ושרל האכילה שלי, שתעבור היטב.
ככל שלומדים לחקות את הטבע אנו לפעמים מתערבים בגנטיקה ואז מסתכנים בפרי לא מדוייק… אלא עלינו להיות בענווה ולכבד חוקיות עמוקה גדולה ועקרונית הרבה יותר משלנו =
ה ח ו ק י ו ת ה ס ו ד י ת המתקיימת בנו. אנחנו יכולים להשפיע רק על החיצוניות של הפנימיות , אבל לא על הבפנוכו העמוק. זה לא בידינו להשפיע על חוקיות החיים. אנו לא יודעים ליצור חיים…
ולכן כבר עכשיו, עוד לפני שהשופטים והשוטרים נכנסים לתמונה כל אחד בדרכו, אני רוצה להסביר משהו חשוב: לא פעם יש לאדם מול כאביו הרגשה – אני אטפל אני חזק אני יודע.. לפעמים נתייחס אל מקומנו החלש ביהירות של נו, תתחזק כבר, במקום לחבקו ברגש. כך גם מול חולשת השני כשאנו באים מלמעלה כמראפים יודעי כל. זהו חוסר דיוק. בספר שמות ג, כשמשה פוגש בסנה הבוער, צתבהרת התמונה המדוייקת: הוא פוגש בדיוק את המקום הבוער הכואב החסר הזקוק שבו! והשאלה כתמיד היא איך הוא יתייחס אליו הפעם, והנה מה ש ה' מציע לו: זה קורה בחורבה, כשהוא סר לראות מדוע זה לא יעוכל הסנה הבוער, מדוע לא יבער באמת בגשמי הסנה… הרי יש שם אש!!!, לפתע הוא חש שבעיית עיכול החוויה היא היא הבעיה האמיתית וזה מסקרן אותו! מדוע זה לא יבער הסנה ממש עד כלות? מה נשאר ממנו שלא אוכל???? היום אנו יודעיים, נישאר ממנו הסמל של הבעירה, סיפור הבעירה אשר אינו ניתן להשמדה כי הוא סמל, רוח. וזה הציר שמתגלה למשה שם הציר בין גשמי לרוחני,לאורכו נע התהליך, שהוא בסוד הקיום.
משה בא מתוך יהירות של מי שנדד הרבה במדבר וכבר ראה הרבה מאד.. כעת רק בא לראות מה זה פה. .. הוא הרי כבר פגש את הילד הפנימי והוא מטפל בו, אין בעיה… כל זה היא יהירות משה, האדם האינטלקטואלי. אלא שפה הוא לומד משהו אחר – הוא לומד איך לפגוש את קיומו הבוער כראות ה' ( כך יעקב לעשיו ראה ראיתי פנייך כראות ה', כשהוא סוף סוף פוגש בו לטוב, ומסוגל לראות את עשיו בלי פחד כי ה' לצידו, הלא הוא מצב 'ייראה'..). כלומר משה כאן בייראת ה' הפעם!!! כי במקום להדחיק או לברוח מנקודת הכאב שלו, הוא כעת ניצב ויכול לראות את קיומו העלוב המנודה המודחק… כך כמו יעקב שפגש וראה ונגע בפחד שלו עצמו מעשיו מעולם המעשה בו עליו לפעול בבינה מתוך חכמתו… – כעת הוא כבר מסוגל לכך ולא פוחד… זהנ: 'כראות ה". יראת ה' מאפשרת לראות פנימה אל החסר הכואב, זו אז פגישה עם הנשמה שלנו שהיא חלק ה' ממעל – והסנה הבוער שם בלבת ה' – זהו מלאך ה!!! כעת הוא מתחבר עם החלק הכואב שלי כהתחבר עם מלאך ה, שליח ה' לריפוי הכאב'!!
ואז, השלמת החסר מתקיימת מתוך עצם החיבור של שני כואבים = אני הכואב והקיום שלי הכואב.. או אני והזולת ששנינו כואבים ואז יש כלי לתיקון שיונק שפע בעוצמה כפולה… לפעמים מעצם הזרימה בשיחה הטיפולית , ואז האני שלי לומד מקומו כעבד של הקיום הזקוק. משה, האני הרוחני של עם ישראל, הופך עבד ה', שהסנה הבוער בו מבשר הנה אני מוכן להתמסר לתהליך, מה אתה מצווה אותי. האני הוא תמיד שרת של המהות הפנימית. גשמי או רוחני לפי מצב המהות ודרישותיה באותו זמן.. . הוא עבד ה', ונהיר לו קיומי הזקוק כראות פני ה', רצונו יתברך. כי רצונו הוא אשר פועל פה. כאשר אני מבין ומקבל זאת זה כי האני מוצא מקומו בחיבור נכון ולא מתנשא ואז מוותר על מאמץ הישרדות ומבטא רצון לקיום מדויק. זה מה שקורה לא אחת בשיח הטיפולי לטובה שככה מתרחש בה. כך אני עושה רצונו רצוני ואני שלם.
הנה נדב פוגש זוג, והיא אומרת לו הרבה אני אוהבת אותך, כל הזמן..אוהבת אוהבת.. הוא מצידו לא אומר כלל, כמעט. מה זה הקמצנות הזו? היא שואלת. אני.. לא איש מילים הוא מנסה לטעון אבל נדב מזכיר לו שהוא בהחלט כן כזה כי מכיר אותו מקודם. לא זה העניין. כן… אבל בילדות חש שההורים מזייפים במילות אהבה של כאילו ולא באמת, והחליט שהוא לא רוצה להיות כמותם. לא רוצה ככה.
נדב –הנה, לא לזייף, זה טוב. אבל למה לא לומר אוהב נכון מדויק ואמיתי?. מסתבר שהוא נמצא במאמץ מתמיד של נתינה. וכך אי אפשר לקבל… לא יכול אדם להיות בקבלה כשהוא רק מתאמץ לתת בלי לקבל כי זה מזויף…הוא לא נהנה בעצם.. כי במילים 'אני אוהב אותך' , או אני, או הקיום שלי הוא זה שאוהב. אם זה האני – אז זו הישרדות חיצונית. אבל אם זה בא מהאני המהותי קיומי שלי, אז זה יתפוס ויעבוד. זה ההבדל בין זיוף ללא זיוף. אז הוא לא מוכן לזייף, אבל נתקע בלי ביטוי מילולי לאהבתו כי קיומו מפחד לומר את המילים.
כלומר, מצד אחד הקיום שלו אומר איך טוב לי איתה, אני מקבל ממנה כל הזמן, איזה כייף, וכך ברגיל אמור היה לצייץ ציוצי חדווה כציפור עליזה זו, מתוך קיומו, כמה הוא אוהב. . אבל דבר כזה מתאפשר רק כשאני בהסכמה להתקרב ולהנות, הוא לא – חושש מזיוף. אם אני לא בהסכמה כי עוד מעט זה יזדייף =-הכל נעצר תקוע. אז מי אוהב –אני או הקיום?. זו השאלה וזה נע על הציר בין שניהם, תמיד. אם זה נוטה לכיוון האני, הוא מרגיש שכאן אפשר לקבל אהבה אבל לא מרשה לעצמו לתת לקיום לאהוב באמת וזה לא עובד. .
כשנהנים לא קשה לאהוב כי אנחנו מתמלאים בשפע וזה שופע מאיתנו כמו ארץ זבת חלב ודבש. OVERFLOW/// …הכל נוטף החוצה.. אבל אם אני מתאמץ, בא מהאני ההישרדותי, אז אני מפזר מדי פעם 'אני אוהב אותך' אבל זה מן הפה ולחוץ ולא אמיתי מן הקיום… עדיף וטוב להיות כמו ציפור –נדב עושה ציוץ שמח של ציפור – שמזמרת מתוך חדוות הקיום והתפעמות. כך לבטא עצמנו בשמחה… , באהבה…
כך פעם מישהו סיפר לי שביקר חבר בבית חולים מצוות אנשים מלומדה, בלי כוונה אמיתית ועשה לו רע. חיבה יהי כבר כי דחה את הביקור 10 ימים… אבל האם באמת רצה? אז דחה את הביקור 10 ימים. אז השאלה מאיפה אתה בא לבקר מתוך אהבה קיומית או כדי להיות חבר טוב כי כך ראוי…מי רוצה לבקר, אתה או קיומך? של מי הוא חבר? האם אתה מתאמץ להיות חבר טוב מכלח מיני סיבות תועלתיות? כן…. ככה. התאמץ .
ציווי זה משהו שבא מפנימיות הלב שם אני לא עבד לחשק אלא פועל בי הרצון הגדול והלב פועם את מפנימיותו . כל מה שעושים מחיצוניות איננו מדוייק, אם כי הוא הכי טוב שיכולנו כרגע, ואין בזה מתום. אבל הוא פתח להמשך חוסר דיוק העלול להביא רוע ואסון . כמו התנחלויות .
מהו שירות הדימוי ולא הקיום? כשאני הולך לשמח חתן וכלה זו מצווה, אבל היא תההי שלמה רק אם ליבי ייענה לה בשמחה גדולה. אז גם אם אין כל כך חשק, לא מכיר אותם, . זה בסדר וזה בא מתוך שלא לשמה זה נעשה לשמה… כי זהו ציווי הרוח , שנותן ללב זמן להסכים ולהירתם בשמחה לעניין גם אם לא באה מתוכו בהתחלה. כעת זה בא כבר מתווכו… מתוך שלא לשמה בא לשמה כי הפוטנציאל לשמח היה שם מוכן לפעול וכעת הופעל. להבדיל מ חייב מוכרח וצריך = ח מ ץ !!! לא רוצים ככה. אשמח חתן כלה כי הם חלק מרכזי של התהליך ואליו אני תמיד מתחבר… המעבדה הגדולה . או לנחם אבלים בוא ממקום של עצב על מוות עצב שתמיד קיים שם. זו אהבת הקיים המתחברת אל האישי שלי. שום דבר לא צ ר י ך לעשות. אלא ממקום של הבנה שרוצה באמת . כשחשים שענין מסוים עומד להיעשות כי צריך – נא לעצור ולתת ללב להבין, האם אני באמת רוצה בזה או זה מעשה של האני ההישרדותי. אם יש שם ויתור או מאבק זה לא דיוק. אלא את בוא אל הדבר ברצון שלם. גם אם בחשש.. לכן צריך שופטים ושוטרים (!!) כדי לדייק בצדק את ההבנה הנידונה, ולהקפיד על העשייה הנאותה. השופט עושה צדק במשפט שאומר הרצון כך שכל מילה תהיה במקומה , והשוטר מקפיד שזה יקרה באמת ולא יברחו משם ברגע האחרון .. .
צריך לעשות כי צריך? ימימה: נדב יעצור רגע, ישתהה, יקשיב לליבו , יעשה דיאלוג עם רצונו ומהותו, ואז יעשה רק מתוך רצונו האמיתי את אותו דבר, או לא. הכל מפנימיותו . של אדם. ותמיד מוכנים גם לשגות וזה בסדר.
והנה כלי נוסף בידינו – עיקרון הכבידה. בדיאלוג עם ליבי, רוצה אני להבין אם מה שאני הולכת לעשות י כ ב י ד על ליבי או יקל עליו. זהו חוק הכבידה. האם הלב מתרחב או מתכווץ..
כאשר אדם לא על מקומו הכל מכביד עליו ועל ליבו. על מקומונו אנו פשוט יודעים שזה נכון, יודעים שזו אהבה… זה לשמוע בקולו – לקלות .
אל מיכאל הכואב יש להתייחס כאל מלאך ה', כמו בסנה. כל כאב כזה הוא מלאך בפעולה אשר רוצה להביא אותך אל ריפוי הכאב בשלום!! מי כואב בתוכנו? אלוהים החסר של התהליך, הוא הכואב . . הרצון כואב, למלא את החסר.. כל חסר. כל ייצר המחפש סיפוק. החסר לא כואב אלא ה ר צ ו ן להשלמה, יוצר מתח בין יש לאין = הכאב. זהו רצונו של ה'!!!! בתוכנו. של התהליך , של הקיום .נמצא שיש להתייחס אל מיכאל הכואב כאל מלאך לא ברחמים, אלא בעוצמה שיש שם במלאכיות כדי לנתב לטוב.
כך משה אל הסנה, אל בורא עולם -אהובי, מה אתה מצווה עלי שיצווה מתוכי כעת בו זמנית? משה מבין ומקבל ומודה על כך שהוא עבד ה'. שקיומו הכואב גדול ממנו וחכם ממנו, הוא השביל בו הולך ההלך, זה הקיום, התהליך, ה'. הקשב לו.
הקיום הכואב תמיד גדול פי עשר מהאני שלנו, כי האני רק נועד לשרת את הקיום, בעוד הכאב הוא בלב הקיום, הוא הרצון הוא גרעין החיים . משה מדבר אל הקיום הכואב בענווה. גם אנחנו נוכל להיות כמשה אם נדע לפגוש את הקיום הכואב שלנו ולדבר איתו . זה התיקון!!!
להסתכל על הקיום הלא יודע שלי בייראה!! כראות ה'! לא לזלזל בו, לא, בייאוש אלא בהתפעמות . יש שם ייראה והאני שלך יבין שהוא רוצה להתמסר להבנת החסר.. גם משה מנסה בהתחלה לומר לה' אני לא יכול אני כבד פה וכו… עד שהוא מבין שבחייו שלו מדובר, והגיע הזמן למלל את זה!! מי ימלל גבורות משה? מי יספרן? בכלל, משה, את בשליחותי, צא לדרך!! לפתע תדע לדבר, אל תדאג. תהיה דברן מדהים!! ספר שלם תדבר…זה רצוני אתברך.
לכן שופטים שוטרים שם, אשר מבינים ייראה והולכים איתה להבטיח שהיא תמשול בעולם הזה.. זה כל העניין. עלי לאמן את שופטי ושוטרי עם גלאי יהירות וגלאי זיוף וגלאי מורך לב, שיתריעו וייחזקו! ונבין שאנחנו חלק ממערכת כבירה גדולה בה האני שלנו רוצה לשרת את דבר ה' ולא ההפך.
כאן אנחנו כעת לומדים לרשת את האמת הזו בתוכנו – להתייחס למקום הכואב שלנו כגילוי אלו
הבה נקרא מעט – יז ח; שופטים ושוטרים תתן בכל שערייך . .הכי חשוב – אשר ה' נותן לך לשבטייך ושפטו העם משפט צדק! לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תיקח שוחד. אלא צדק צדק תרדוף. ושום על ישראל תביא. לא אשרה ולא מצבה..
מזבח ומצבה של עובדי האלילים – שונא ה'. כי לא תהיה עבד של המצב ועבד להישרדות אלא הפוך.. זה אנטי ה'.
רק עבד של רצון ה' בתוכי אני רוצה להיות. איך אהיה שם? אם אחזור לנקודת החיבור , הנקודה הפנימית שבלב, הוא מקומי, שהוא גם, – מקומו. אז רצונו רצוני שווים.
היתה דילמה לנדב האם לנסוע לקונצרט של אילן ורותי, חברים, או לעשות את השעור.. התחבט קשות . לכן שאל באתר מי בא, שזה לא שיא הדיוק , קיווה אולי שאף אחד לא יבוא.. אבל כולם =3 באים… אז.. באתי. ברגע בו התחלתי ללמד את הקבוצה של מחשבה הכרתית – הבנתי שעלי להיות במקומי, בדיוק: ואז עושה שעור ללא תנאי או נוסע ללא תנאי וגם זה בסדר. אבל לא הייתי במקומי… כך החל מאבק, התלבטות: מצד אחד אני רוצה לנסוע ולכבד אותם. מצווה. אבל – מצד שני שבוע הבא אין שעור… שבועיים ללא למוד זה כבר מוגזם, ביטול תורה. אבל גם לי מגיע מדי פעם לבלות.. כך הגיע נדב לשעור הראשון ב 7 של חשיבה הכרתית, והנה שם הבחור, עופר, אמר לי נדב פנייך אינם כתמול שלשום, משהן מעייק עלייך? סיפר לו, דיברו, נגעו.. בדיאלוג, זה מול זה. תוך כדי הדיאלוג הבין נדב שהוא חייב לחזור למקומו כדי לדעת את רצונו האמיתי, שלא על תנאי.. החל ללמד, ומיד הסתבר לו כי חזר למקומו הטוב ורצונו ללמד ותו לא.. כך אמנם עשה, בלי כל תחושת החמצה! הכל בסדר גמור כעת, בכייף. כי הוא על מקומו. מיד הודיע לכולנו שיש שעור!!
גם וגם, כך אני במקומי כשליבי נח על מקומו וללא תנאי, בנוכחות הרצון הבוער שלי… כך לא עוד יימשך מאבק בין החלקים , בין הרצונות. כעת הוא מושל בשני רצונותיו, לא מעט כי דרך הדיאלוג עם עופר סיפר את כל זה כסיפור משל, וחזר למקומו.
ברגעי שאני על מקומי ללא תנאי, מרחב הלב נפתח ואני מרגיש את הזרימה האלוהית בנהר ההרמוניה שבין הניגודים ואני מאושר… בדרכי, בכל מה שאעשה! שוויון נפש מתאפשר כאן, שאיננו אדישות – אף כי יש קשר.. – אלא אני על מקומי ויש שוויון כחות בין הניגודים בתנועה ספיראלית זורמת. שוויון נפש אדיש זה מצב של תקיעות ללא זרימה, בין כוחות שווים.
שופטים ושוטרים תיתן בכל שערייך – שערך הוא שער שם אתה קולט את חוויותיך!! בכל חלק נפש שחווה וקולט שם חייב להיות שופט ושוטר, כדי שהחוויה תיקלט נכון ולתו. כך אפשר ה לבחון למי לתת להיכנס ואיך תיכנס החוויה כראויה לעיכול.
השוטר נוטר שומר – השופט שם פה טוב. טר שומר.. נוטר.. השוטרים נוטרים טינה למי שנכנס ללא רשות .
השופטים עושים צדק = מאזניים על כפות ידייך, אומרת ימימה, זהו שיקול הדעת בדיאלוג עם הפנימיות, זה המשקל של המאזניים על כפות הידיים העושות – איזה משקל לתת לכל רצון, לקטן ולגדול, באיזון ביניהם.. וכו.. איך לתחם הפחד, מתחשבת אבל מושלת בו, בפחד.. כך דרך העברת משקלים נעשית הדרך. . . .ממה שולט ומה מושל.. העברת אנרגיה לסיפור על העניין ולא רק לגשמי המגיב מעשית.. . זה למשול , למשל.
תפקידם של אלו גם אלו הוא אם כן לנטר ולכוון ולסדר כל תהליך הקליטה של החוויה בשער הכניסה, שיהיה לטובה! הם שופטים את העם, נפש הקיום שלנו .. הם אחראים על הדיוק של הקליטה על פי רצון ה'. וכאן – גם לא תטה משפט לא תכיר פנים כזה. השוחד, זה ידוע, יעוור עיני חכמים. צדק צדק תרדוף , כמו את השלום, כי היינו הך המה. . לרשת את הארץ ש ה' נותן לך = זה אולי כמו לקבל רשות להיות בטוב. זה לרשת. זה נופל ברשתך. .
יש להבין שתיקון בנפש לא מתקנים כמו אוטו מקולקל שאפשר להחליף חלק ודי – אלא כמעט להפך – מחזקים את המקום המקולקל שיהיה מקולקליסימו, ואז ייעשה נחוש ויחזור למקומו שבין גשמי לרוחני, וירפה מהצורך להיות מקולקל… כך אם יש לי חולשת ייצר אני לא מבטלה בכח, כי היא 'רעה', אלא מחזק עצמי בדרכי זו כולל ההגזמה, עד שאנ י נעשה נחוש למצוא האמצע בין הדברים, ואז איני זקוק עוד לארובת הקיטור הזו, להגזמה, שעד עתה עזרה לי להתחזק מגורם המחליש…
פרק יז – ח: כי יפלא ממך דבר במשפט בין נפש לנפש, אתה מהסס וכבר לא בטוח בכלום נע ונד – קודם כל חזור למקומך! משם תן לרוח = הכהנים ונביאים אשר בך, – תן להם לנהל אותך ולא לנפש.. דרוש מהשופט ויגיד לך את דבר המשפט אשר לך , אשר למקומך – ה' יראה לך מיד איפה זה. ה' תמיד מראה לך את מקומך, רק הקשב לו והוא יורך דבר.
מלך – יז 14 – כי תבוא אלך הארץ.. ואמרת: אשימה עלי מלך – בסדר גמור, אם זו צורת ההתנהלות שלך, אבל הואר5 חייב להיות כזה שיבחר ה' מאחיך ולא נוכרי.
מלך = ה ז ה ו ת.. שלנו, בפנימיות, זו היא הזהות . הזהות חייבת להישמע לכללים מסויימים כדי להיות בתהליך ולא לסטות ממנו. מלך זו זהות! היא מוליכה אותי. זהותי מנהלת אותי, זוהי צורת ההתנהלות שלי בעצם, המבטאת אותי בדרכי בעולם. שאול היה בזהות שאולה, ולא צלח. דויד כבר היה בזהות עצמית ברורה וחזקה, אבל חטא הרבה במעשי דודים, כדי לשרוד זאת, סטה מקו הישר. ולבסוף שלמה – הוא מלך בינתי לגמרי…
משיח בן דוד – זהו שלמה בעצם… –הוא הבנתו הבינתית של דוד שלא סוטה עוד. לא בן של שאול כי הוא שאול. שלמה הוא המשיח, לכאורה, כי הוא בן דויד. דויד הוא הזהות העצמית הראשונה שלנו הנמצאת בקשר ישיר עם ה'. אבל הוא לא משיח כי הוא לא בבינה , הוא עדיין על תנאי של מעשי דודים. אין ספק שדוד עושה דרך אל התחליך.
המלך אם כך חייב לבוא מקרב אחיך בני ישראל. מהנפש העילית ולא הבהמית . לא גוי.. אני לא אומר זאת בגזענות, כי הכל זה בתוכנו.. נו, נו, נו.
לא ירבה סוסים, כי סוסים הם הכח הבהמי. פרעה היו לו הרבה סוסים.. וגם כל הפרשנויות רוכבות על סוסים… לא לשוב למצריים. ולא ירבה נשים. שלמה קצת הגזים.. אבל לבינתי מותר כי זה 1000 צוורות רצון, אלף דרכי התנהלות אפשריות.. כסף וזהב לא ירבה
כי תצא למלחמה על אוייבך כ א – מלחמה = לא מאבק, אלא ניסיון להלחים ניגודים לשלום ביניהם בסוף. הלחמה וחיבורים. זו הכוונה. להביא האויב למידתו.. ללמדו…כשהאויב הוא על פי מידתו הוא כבר לא אויב. אם ראית עומס גדול מולך שאין כל סיכוי להכילו – אל תירא כי ה' איתך, שהעלך מארץ מצריים, אין סיבה לחזור שמה. . .אתה בשליחות. . גם מול חושך גדול אל תירא כי אור הבינה מגרשם אף אם קטן הוא. אל תתרשם מהגודל . אבל כדי שתביא אור = שמע ישראל והתחזקת כדברי הכהן הגדול. שמע ישראל אל יירך לבבכם היו אנשי חייל כי אני עמדכם. חי הוא מי שציר הבינה פעיל בו, אותה הע"פ. אצל מי זה עדיין לא פעיל, ועל כן לא כשר למלחמה (שהיא עוד הגדרה להליכה בדרך התהליך)? הנה –
1.מי שמשנה בית, מבנה בינתי חדש בנה, וטרם חנכו – לך הביתה אחרת לא תהיה יציב במלחמה הזו. לא תדע עדיין בביטחון מי האויב ומי ידיד. שמא יירך לבבך. תהליך השגת הבינה עוד לא עובד אצלו כראוי .
2. גם מי שנטע כרם ועדיין לא חיללו (לא קטף יבול וחילל בכך את הטבע… או גם – שעדיין לא כלל אותו בריקוד חייו..) ילך לביתו, פן ימות ואיש אחר יחללנו = לך קטוף יבול ראשון של פרי הגפן, שתף עצמך בחוקיות הצמיחה. פרי הגפן מסמל את חוקיות הרוח ומי שעדיין לא טעם ממנו לא יבין הדרך. תן לו לחוות פרי מתוק וטוב פעם אחת – אז יסמוך על בורא עולם כי בירך על הגפן, ויהא מתאים למלחמה, מקום אליו אתה יוצא כמו לכל דבר של ערך מתוך בינה ורצון אמיתי, שלך. אוי ואבוי אם לא.. שאז אתה לא פה ולא פה. 3 שנים ראשונות, כזכור לא קוטפים – הפרי נושר לאדמה בדרך הטבע. .. שנה 4 הוא קדש לכהנים. רק בשנה 5 מותר לך לאכול …
3. או מי שארס אישה היא צורת רצונו, ועדיין לא לקחה – ידע אותה, או פשוט פיזית היא לא איתו – ילך ישוב ביתו פן מישהו אחר יקחננה..
כל מי שצל בליבו ואיננו במקומו, יימס ויימס לבבות אחרים. לכן לא ייצא למלחמה. כי זוהי תמיד מלחמת קודש לקיום התהליך…סוג של ג'יהאד במקור חייב אדם להבשיל בבינתו לפני שיהא ראוי לצאת למלחמה. . אחרת איזה אור יביא?? לא יוכל לעודד את התהליך, להלחים דבר לדבר.. חייבים רתך מומחה.
מי האיש הירא ורך הלבב לא יצא גם הוא, שאיננו במקומו.
כ, י. –כי תקרב אל עיר להילחם בה ותקרא לה לשלום והם יענו לשלום, מיד הם עבדייך, אתה מושל בהם, והכל ישקוט. אבל אם לא תיענה העיר להצעת השלום שלך (שבה הם נעשים עבדייך…) ועשית מלחמה וצרת עליה ונתנה ה' בידיך והכית זכוריה לפי חרב, רק שללה תבוז לה. כך לכל הערים הרחוקות. אבל מעיר נחלה, עיר שבתוך נחלתך, לא תחיה כל נשמה כי הם זרע פרע. לא תשאיר אף אחד בתוך הנחלה.. אף כי שבט הקייני מצליח לעבוד עליהם ונישאר.. .
כל מקום שנשאר גרעין של עומס – אל תשאיר כי אפילו עומס כחוט השערה יכול לקלקל הכל.. . הערים הרחוקות מנחלתך אינו מהוות עומס מיידי והן כמו הבנות שלא חייבים לחסל שלך אלא אפשר לחיות איתן ולמשול בהן ולהשתמש בהן.
עוד משפט – כי תצור על עיר ימים רבים לתופסה לא תשחית עציה עם גרזן לא תכרות סתם עצים כנקמה, וכי האדם עץ השדה לבוא מפנייך במצור? עץ השדה אינו אדם, אל תילחם בו. ובכלל –אין מה להשמיד את הטבע התמים תוך כדי ניסיון לתהליך הבנתי, כי הטבע אינו אדם והבנותיו לא אנושיות הן ואין לחסלם כעיר בנחלתך.
נתן זך הגזים, לקח את זה למקום אחר. . כי האדם, כמו העץ הוא צמא למים .. אבל עצי האויב לא אויב הם. הבנותיו הטבעיות צמחיות של האויב לא מסכנות אותך. התורכים עשו פה טבחו בעצים, כשכרתו אותם לפחם ולאדני רכבת ..
גם בפנימיות אם יש לך מקום שנותן פרי אל תתעמר בו. את כוחות הצמיחה שלך אל תשחית .רק אם אין להם פרי.. את מה שמעצים אותך אל תשחית מרב תנופה. אלא רק מה שמעמיס על המערכת .
שבת שלום… על כל זה אחראים שופטים ושוטרים בתוכנו, שבלי הרף עובדים למצוא דרך אמת וצדק בתוכנו . עכשיו נתחיל ללכת עוד לעומק, וכל הזמן נפגוש עוד ההבנות עדינות דקות פנימיות יותר.. בדרך פרשות השבוע.
להתראות!
מחלה זה דבר בריא 