לעניין ההבנה מלפני שבוע – 'סר צילם מעליהם' – זה שצל זה מה שאנו מקנים לאוייב, לצר, ופוחדים ממנו. ואם סר צילם אז סר המשהו שהשלכנו על האויב ממקום של פחדינו אנו…אור הבינה הגיע ואז הצל סר, כי האור לקח את מקום הצל, והנה הדברים הם כמו שהם ואין מה לפחד. כי לפני כן הדברים היו מעורבבים עם הכח המדמה אשר האדיר והגזים את הדברים וקשר אותם עם שורשי פחדינו הקמאיים… לא עוד. אור הבינה הגיע… יש התבהרות ואין עוד פחד -= סר צילם מעליהם… כל עוד היה שם צל הם שייכים למקום המפחיד שלנו כי לכל אחד הרי יש צל שבו נחבאים מקומות הכאב המודחקים, מקומות שטרם עוכלו, וחלקם מאד מפחידים, ונותנים הרגשה כמו להיות תינוק לבד ביער וכאלו. משם באים הפחדים מן הלא ידוע, מן האויב. שר הצל הסיר את הצל בכח הבינה וכעת הבנה. הכרה מתעוררת ונהיית פעילה. בנוסף – אלו שסר צילם הם בעצם נכים, כי כל יצור תבוני חייב צל מול עצמו… אז הם חלשים.. קדימה!
חקת -פרק יט, א. וידבר ה' אל משה ואל אהרון- כל אחד לחוד הפעם – לאמר- זו חקת התורה אשר ציוה ה' לאמר – הנה כאן תמצית הכל בדוגמה מוחשית. , דבר אל בני ישראל ויקחו לי..
כל זה אחרי קרח,ושלח. שלח עסקה, כזכור, במה שקורה כאשר דמיון מעצים את הקשיים, כי אנו באים להתמודד עם העומסים כשאנחנו עדיין בעבדות בתוכנו.. אין עדיין בחירה דרך הרצון המהותי, עדיין עבדים למצבנו הראשוני השורדני. איך נבחר מרצוננו המהותי?.בואו נתקרב אליו… 38 שנה וכרב אנחנו שם . האם מסע המרגלים שליחים הוא סיור בעומסי הילדות כדי לדעת האם אפשר כבר להתנחל? לא, אומר נדב, מה שחסר זה לא הרצון אלא האמון, היכולת לסמוך… לכן לעומסים עדיין תוקף , הם שרירים וקיימים ואין עדיין יכולת לבחור חופשי לצאת מההישרדות, זה עדיין מפחיד מדי לוותר על מנגנוניה…
מי שמתבלבל שם זו הנפש.. כך בשלח עם השליחים.. אבל אחר כך באה פרשת קרח מראה שלא רק הנפש אלא גם ה ר ו ח יכולה להתבלבל ולסטות. קרח הרי שייך ללוויים, אנשי הרוח. אבל זהו סדר קבוע ב מקרא שקדום מראים לנו את חוקיות הנפש בהתלבטותה, ורק אחר כך את חוקיות הרוח. ובשני התחומים יש שעורים ללמוד. קורח מראה את בילבול הרוח עם חפזונו להיות כהן כאשר מקומו הטוב הוא להיות לוי. יש כאן חציית גבולות. כל חלק חייב להיות במקומו, ולא לערבב!! אחרת אין מספיק מרחק=מתח בין הקטבים הנפרדים, ואין תהליך!!!
כך היה גם עם קבלת התורה, כאשר הנפש התבלבה והעם עלה בהר ונשרפו, ואחר כך בילבול ברוח כאשר נדב ואביהו נשרפים בהתבלבלותם להיות משרתי על מושלמים של אלוהים, לא בדרך בה צוו. הכל שעורים. שמתם לב? בכל דבר זה כך: הנה בתזריע-מצורע על הנפש להקפיד ללכת על פי חוקי הזריעה – כוונה ישום תוצאה. מה שאתה זורע – זה מה שיוצא לעור, לאור. אבל גם בית יכול שיהיו בו אבנים מצורעות = בין כל ההבנות במבנה הבינתי יש שהבנה תהיה מצורעת = הבנה שלא במקומה!
המבנה הבינתי הרי עשוי הבנות. אם חלקן מזייפות, כמו 'אני יודע הכל' ומתנשא. אם שבצתי הבנה כזו במבנה הרוח היא מביאה מחלה ואז יש לרפאה. רוח יכולה ליפול באנרגיה שלה, ואז אדם נופל ברוחו. נדב ואביהו היו בני כהן שבאמת רצו להיטיב, אבל היתה בהם הבנה חולה של חפזון לא קשוב לצו הפנימי, ואז נשרפו. עשו זו היתה הבנה בהפרדתה או היחסרותה ואז היא חולה, זו הבנה צרורה, ויש צרעת. כך מרים בקנאתה, נביאה חשובה היא, שמביאה את המרי נגד ההישרדות ברצות העם לחיות באמת, אבל כאן היא מורדת בדבר הלא נכון , כשהיא מדברת אודות האשה הכושית.. . כאן היא בצרות עין מתמקדת בחסר, וזו הבנה בינתית שחלתה בחשבה עצמה ללא גבולות כאילו היא משה. איבדה גבולותיה, מידותיה…
הכרה ערה פעילה היא ששומרת על ראיית הדברים במידה, היא ששומרת על הגבולות בשווי צורה, . וכשמתקלקלת המידה יש מחלה כמו צרעת. עולם ההבנה הוא בצלם הבורא, אבל מה המצווה לדבר אל הסלע? כי הכל נעשה תוך דיאלוג. גם לסלע, המקום שתקשה והתמצק ולא זז יש מהות משלו, ואם מדברים נכון אפשר לרכך. בני ישראל קשי העורף עורפם כסלע, אבל אם מדברים… משה איש הרוח מאכזב ומבאס כשהוא ניסחף אחרי המורים ועושה דווקא מול מצוות ה', בעצם מגדף אתה' חס וחיללה..!!!לא שומר גבולותיו וחושב שעליו להיות כוחני. דיאלוג הוא סימן לביטחון בתהליך. תפילה היא בעצם דיאולוג עם מהות העולם, עם ה'.. אם אתה לא סומך על ה' ולא מרפה אז בלגן. חייבים וחייבים להרפות מהגשמי לכיוון הרוחני. לא רק רוחני – אל תהיו לי רק רוחניקים כאלו, כך ה' – אלא היו קצת יותר רוחניים מאשר כרגע, שנסחפתם לגשמיות ייתר, ובואו לאמצע בין הניגודים, לאמצע בין לבין. למקום. שם תהיו נחושים – לשם מגיעים דרך מבט בנחש הנחושת – ואז הריפוי אפשרי. כדי להתרפא יש קודם כל לשאת העוון, דרך: עצירה – הרפיה – התקרבות – נשיאת העוון – התמקדות – התמרה. ממקומנו. אז תהיה זו עשיית טוב מתוך היכולת לסמוך על התהליך.
עד כאן זהו כולו התדר ה נ ק ב י של קבלה והכלה. כך נעשית התמרה ברוח: אלו הכהנים העושים את החלק הנקבי הזה… אלו שאומרים כן, ל 'כה'… להסמלה, להתמרה וכך הם יכולים להכיל דבר גשמי ענק בצורת סיפור קצר, משל… מכילאים המושלים בנפילים!!!
רק אחר כך, בדיעבד, יוצא משם תדר זכרי כדי לבצע במדויק את המשמעות המעשית בעולם הגשמי של מה שהובן בינתית כך. – אלו הם הלווים שבתוכנו.
נשיאת עוון – זהו תיקון המידות של הדבר הננשא, המביא כאב מעצם מהותו העומסית, וכך הוא הופך להיות במידתו, גם וגם, גשמי ורוחני, מאוזן הרמונית, והא בגבול הנכון כאשר כל חלק במקומו מונח, שמקומו ברור לו עם גבולות חדים ונהירים, ורק אז נהיה התהליך הגדול אפשרי, כי אז יש זרימה נכונה בין חלקי הנפש/רוח במתח הנכון כי המרחק הנכון ביניהם מתקיים.
כשזה לא כך עדיין, באות המחלות כי אין הפרדה בינתית ואז נוצר לחץ בנפש שלא זורמת, כי משהו ניתקע. לא יהיה שקקט זורם לפני שכל חלק יקבל את מידתו אותה הוא לומד בשקדנות בוקר וערב. ובשאר היום, מה הוא עושה בשאר היום? משחק אשקוקי, שזה לשחק באש עם קוקי.
בפרשת שלח אין עדיין אמון מלא, כל מה שתיארנו כאן עדיין הוא בבחינת נשאף. אין עדיין יכולת לסמוך במלאות, ולכן מול בני ישראל השועטים במה שנראה להם כדרך התהליך אל הארץ המובטחת , יורדים מן ההר העמלקים, בני הספק המחלחל בעם, והכנענים המביאים כניעה לייצר, ומכים את בני ישראל עד חרמה! שחרמה הם נעצרים לשאוף אויר, ומה מסתבר? אין יותר בני ישראל.נעלמו. אלו שנשארו עושים דרכם הרחק המדברה. ואגב – הם לא ממהרים, יש להם 38 שנים להתנהל שמה…
זהו סוף הדרך שלך פרשת שלח, עם המסקנה המתבקשת שאין עדיין על מי לסמוך, כלומר הם עדיין לא נמצאים לעצמם כברי הסתמכות על, ולכן צריך המשך הדרך במדבר. קרח, אגב, גם הוא הוא התבלבל בדרך דומה, כשהיה נדמה לו שהוא יכול להיות כהן בדיוק כמו משה ואהרון, אבל לבוא מבחוץ, בלי שעשה דרך בתוכו. כמו בני ישראל המסתערים על כנען. לכן הוא מקריח עד חרמה.. במקום לנטוע ולהצמיח. זהו קרח. חלק אמנם רוחני לגמרי, לוי, אבל שמתבלבל בגבולותיו. כך הוא לא מאמאיר אלא מקריח!
כך אם שלומית אומרת לי 'נדב, אין לך סיכוי דבדבר הזה'.. אני שואל בעצבות – למה אמרת את זה? במה הועלת לי? . מה זה משרת? שם קראו לי רבי, ופה קוראים לי רבי, (מדרש רבי יוחנן ו ר' לקיש…) כך ר' לקיש מול יוחנן מאוכזב עד עמקי נשמתו כי חולשות אנוש ממשיכות לנהל את חיי יוחנן, בעצם את חיי שני החברים האלו שהולכים לאבדון… כך נדב, להבדיל, מול שלומית זה לא מחזק, זה לא מחבק, לא אוהב – למה את מתכוונת? שאני אפס? . חזקיני! אמרי: אני אוהבת אותך נדב, במה אפשר לעזור לך?
דוגמה נוספת קרתה כשדברו על לינה משותפת בקיבוץ, ונדב אמר כרגיל שזה היה ניסוי אכזרי בבני אדם. שלומית אז אומרת לא פחות מ– 'אתה לא היית אבא טוב יותר מאבא שלך בזמנו, חזרת הביתה בעשר בערב אחרי העבודה, בעוד הוא כן היה איתכם בין 6 ל 8……. איזו השוואה. לאיזו לינה הוא חזר ולמה אני חוזר כשהילדים במקום אחר לגמרי,… שלומית, איך יכולת… .. היא בעצם מדברת ממקום העומס שלה שנישאר מאז הזמנים שהיתה הצריכה להתנהל עם הילדים כל הערב כי נדב בא רק בעשר. אבל הם לא לבד, שלומית, הם בבית, דחיל ראבאק!! יותר גרוע מההורים שאפשרו לינה משותפת?.. אוי, שלומית… איך עולה בנו כאב.. נדב, אתה מוזמן כמובן לחזק אותה באותו רגע ולהבין מאיפה זה בא לה, לחזקה לחבקה ולמר לה כן כן אהובה.. נדב טוען שכך באמת הוא עושה תמיד.. מחזק.. חזק ואמץ נדב שלנו! דבר איתה על אותם זמנים…
ימימה אומרת שיש ארבעה שלבי עומס:
- הלב המסרב לתת טוב לעצמו.
- 2. הלב שלא נותן טוב לעצמו, מסרב לתת לאחר
- כעת הוא גם משליך על האחר את כאבו.
- ולנפשו הצמאה במקום מי אהבה חיים הוא נותן נפט אשמה לשתות.
ככה זה קורה כי המהות לא תיתן מנוחה ללב שמסרב לתת טוב לעצמו. היא לא תאפשר לו הישרדות שקטה, אלא תביא תמיד קושי גובר כדי שמשהו יקרה שיכריח את השרדן הקטן לחטוף נזלת ולעושת את הדרך.
רק כשמגיעים מים עד נפש ונמאס מהסבל שנהיה בלתי נסבל עוד – רק אז יקום האדם ויגיד מה פה קורה פה? כך בחור שהיו לו כמה ימים בלי עבודה ולא ידע מה לעשות עם עצמו, כי חש שליבו ריק. מה אני עושה היום והחל לדרוש מעצמו אבל בערב מצא עצמו שלא עשה כלום בעצם.. היה משותק מרב צורך לעשות משהו חשוב. נדב כרגיל, תמיד שואל שאלה אחת: איזה חלק לא מקבל מקום או פרץ את גבולתיו ואין לו מקום ברור במידתו? שלכן מסרב הבחור לתת טוב לעצמו, לא נותן מקום לנפש שרוצה את מקומה בשקט אלא תמורת אישור שעשה נשהו חשוב. הוא על תנאי . אני לא שווה שקט בעצמי.
הנפש זקוקה לסדר, לגבולות. אבל לא דרך שליטה בהכל. אצלו חלק השליטה פרץ את גבולותיו ולא מצא מקומו עדיין. הנפש זקוקה ליד רכה שתלטף אותה ותרגיע מדי פעם שהכל בסדר, ולא חשוב לרצות את כל העולם ובת דודתו לפני שיש שקט.. כך לנדב הבן השני חייב שישימו לו גבולות אחרת הולך לאיבוד..
קורח החליש וקירח.עשה מה שעושה רוח-קרה לקרחת… מ חסלת כל צמיחה. קרחת זה רוח קרה. על הראש אין אז צמיחה של שערות .
פרשת חקת –
בעצם מסכמת לנו על סמך מה שלמדנו עד כאן, ונותנת את לב התורה כקו פרשת המים. התורה דרך פרשת חוקת מצטיירת כמאפשרת פעילות מדוייקת בנוכחות כאב – שזה בעצם לוז התהליך כולו. כאב יש תמיד, וחייבת להיות בריחה מממנו בהתחלה, זה טבעי ונורמלי. אבל מי שבוחר להיות בתהליך משתדל לדייק מול הכאב וקץ לשים לו בדרך אוהבת טובה נכונה, במקום לשאת מה שנראה כמו חיצי גורל אכזר, ותו לא. על זה יפול ויקום דבר, על הבחירה ללכת בדרך תהליך הריפוי .. להיוךת שם בנוכחות האש הבוערת..
על פרשת חקת יושב כל המבנה , של חוקת התורה. איך לצאת מעבדות לחירות? הנה החוקה של תיקון הרצון .
וידבר ה' אל משה ואהרון לאמרו – זו חוקת התורה אשר ציווה ה'.. הנה איך זה קורה בפועל: קחו לי פרה אדומה תמימה.. פרה היא בהמה אשר נמצאת בשיא תשוקתה , שיא היצר הבהמי הטהור. = תמימה – שלא נכנסה עדיין לכלל הישרדות שלא ספגה מפלה או אכזבה או כמעט מיתה.. אלא צועדת בתום בתהליך הטבעי להגשים בעוצמה את היצר הגועש שלם וטהור. לוקח פרה כזו, ושוחט אותה לפניו הכהן אלעזר.הוא ושרף את כל חלקיה, חוץ ופנים, כל חלק נבטא התנהלות בהמית מסויימת: עורה היא ערנות בהמית , פרשה הן פרשנויות בהמיות.. וכו.
לתוך המדורה הזו הוא זורק גם ארז גם אזוב – שני ניגודים קלאסיים, הארז ארוז וצומח מעלה מעלה לשחקים, לעומת האזוב שזב ונוטף מטה מטה. ולזה הוא מוסיף גם שני תולעת -היא צחורת ההתנהלות של תולעת בספיראללה.. נססןג כאילו, אבל בעצם מתקדם. בין הארז לאזוב התנודה האדומה תתנועע בספיראללה נגד, ספיראלללללה…
והשליך אל תוך השריפה וה\נתן לזה לבעור עד כלות והוא עצמו נהיה טמא עד הערב. למה טומאה? כי כל הפרדה היא טומאה כי זה מרחקי את הקטבים, גם אם זו הפרדה הכרחית כדי שיהיה מרחק נכון ומתח יזרום כראוי בין הניגודים. ועדיין זה טמא.. אבל בר טהרה בקלות יחסית לעומת כל הנוגע במת שיטמא 7 ימים.. ורק דרך מי נידה הוא מתחיל לנוד מחדש.. הכהן עושה את הדבר הטמא הזה של להפריד כי זהו לב התהליך: מפרידים את סבך קורי ההישרדות של היצור, של החלק הבהמי, ומרחיקים המרכיבים זה מזה, כדי למצוא את המידה הנכונה להדהוד שיהיה בצורה הרמונית . זהו הלב של אותו תהליך מרכזי של התמרה, של נשיאת העוון, של המתקת העומס עד לריפוי – כל זה מחייב הפרדה. אז הטומאה כאן היא ירידה צורך עליה… כי במצב ההישרדות הכל מישמש של בלגן" של-רק-לא-לנגוע בעומק הכאב. הכהן פותח את הפלונטר ההגנתי הישרדותי וחושף את הכאב לתהליך של תיקון ואיזון הרמוני. אבל עצם הפרדת הקצוות המתגוננים נגועה בטומאה כי יש הפרדה. כאמור – הפרדה הכרחית לתהליך התיקון, כי רק כך נוצר המרחק הנכון במידה הנכונה כדי להבטיח זרימה נכונה.
כעת הכהן מיטהר עד הערב ומיד למחרת ממשיך להפריד, וככה, ככה, טמא-טהור –טמא –טהור . אם לא יהיו הפרדות יישארו הערבובים של רגש-רוח. כדי לדייק ולאפשר טהרה חייבים להבין את ההבדל בין רגש לרוח , אבל עצם ההבנה הזו היא בעצמה טומאה כי פירושה כאילו הפרדה ששל ממש בין הדיסציפלינות, לרגע.. זו טומאה, יצירת מידת הרוחק הזו, אבל שהכרחית כדי ליצור מצב מדויק שיאפשר את 'ואהבת לרעך כמוך'. אתה לא יכול להמשיך להיות מעורבב עם רעך ביחסי אבהב שנאה הישרדותיים, אתה צריך להפריד, להרחיק קטבים, ואז תוכל לאהוב באמת. שום אהבה לא תזרום אם אין מרחב זרימה בין האוהבים, בין הניגודים המשלימים העומדים על שני גדות נהר אהאהבה. .. שני האוהבים…
טמא = מופרד, חתוך, כרת , לא בתהליך. 'ט' של טומאה – לעומת ט של טוהרה = זה כיוון הנטיה בהתנהלות – לא זרימה בהרבה רוח, ט – ו ה – ר ה , אלא משהו אטום, סגור. עצור.. תקוע. טומאה. .
בדרך שעושה הכהן בהתמרה, חייבים קודם לצאת כביכול מן התהליך ההישרדותי, לצאת ממצב הטומאה של ההישרדות התוקעת. ותוך כדי התקרבות אל מוקד הכאב, להפריד ולהרחיק את כל הכיסויים, ההגנות, מעטה הקלל שלא נתן לכאב להתקרב.זהו סבך הקוצים סביב ארמון הנסיכה הנרדמת, יש לפנותו. הוא הוא סבך הפטל בו נתקע איש המחלקה של נדב במסע הניווט המפורסם.. – רק אז יווצר מרחב פעולה מתאים. ההתקרבות הזו טמאה כי היא נוגעת בטמא, בתהליך המת.. פתיחת החסימה מתאפשרת רק עם ההתקרבות אל המוקד התקוע והפרדת הגנותיו הטמאות, וכך ליצור את המרחק הנכון לזרימה, שזו כבר טוהרה. אבל המפריד חייב לטהר עצמו שלא תדבק בו חלילה הטומאה, כי זה מדבק כמו קרונה…
ככה מוות מול חיים מהדהדים. הנה לנו התגשמות העיקרון של מוות ולידה מחדש, שהוא חלק מההגדרה שך התהליך האנושי אלוהי. וזהו גם בדיוק המקום בו נכשלו משה ואהרון בהכותם בסלע במקום לדבר אליו.. סימן שמשה לא היה במקומו, כי המקום האנושי אלוהי הוא בדיוק באמצע בין גשמי לרוחני, שאז ישנה אפשרות בחירה בדיבור רוחני במקום במכה גשמית. ודיברתם אל הסלע לעיניהם – דיבור היה בורא מחדש את נקודת הכאב המוצקה כסלע, הפעם אל כגשמי אל כסיפור משל. הוא היה משנה צורה ב ע י נ י ה ם – משה היה סוחף אותם לראות אחרת את הקושי הסלעי, וממוצק אטום יבש הוא היה הופך לשופע מים חיים, ומעצם מתן הצורה החדשה מקוןם תקוע בנפש היה נפתח ומשתחרר. זהו המעשה הגדול שמשה ואהרון נקרא(ו) לעשות – ונכשלו. כי רק בני אדם הם, רק בני אדם. במקום לסחוף איתו את המורים – ניסחף משה אחריהם ואיבד את הזכות להיכנס לארץ המובטחת. אולי עוד 38 שנים במדבר, משה… אבל הוא כבר זקן, בא בימים. אין דבר, איש יקר, את שלך עשית! האדם העברי ימשיך להשתדל לדבר אל הסלע, עד אם יימס ויזרום…
כך כל תהליך ההתמרה שלנו בנוי מהפרדות.. כך מתעצבת השתייכות שני הקטבים זה אל זה בהדהוד הדדי, כאשר ביניהם נוצר זרם החילופין תן קח, חש-מל, של החיים – כיהכך בגנרטור אשר יוצר זרם חשמל בין קטבי המגנטים …
משה מתערבב עם הסלע, מכה אותו, במקום לדבר ולתת לו צורה אשר בעיניהם של בני ישראל תהייה בת הכלה, ואז מי חיים יזרמו להם בנפשם המותמרת… אם היתה מידת רוחק נכונה בינו לבין הסלע לא היה משה מכה אלא מדבר אל הסלע… אבל זה לא היה היום שלו. הוא לא היה במקומו.
חקת – מה החוקה? חוק ההתמקדות וההתמרה. אדם לומד כאן להתמקד במקום להתפזר. להתרפא ולהבריא במקום לשרוד בעבדות גריידא.
זאת חוקת התורה. היא חוקת הצורה = מה צורת ההתנהלות שלך, לפי יכולתך ללכת בה על פי דרכך ייקבע גורלך. אפר הפרה האדומה מכיל סמלית את תכונות הפרה היצריות, אבל סמלית…+ סמלי התוספות.
אפר כזה, יודע לנוח בתוך האש כי חווה שריפה ונישאר הוא עצמו . הוא לא תלוי עוד בהגשמת הייצר. הוא לא בהמי, הוא רוחני.. סמל. האפר מייצג את החירות להיות ללא תנאי בתוך היצר המיני, למשול בו במקום שהוא ישלוט בנו…. האפר הוא פיסת אינפורמציה אשר, בהינתן סביבו מים חיים יוצר תרופה הומיאופאתית רבת עוצמה לטפל בתקיעות החוויה. באפר ישנו היצר בצורתו הרוחנית, וזה עובר כעת דרך המים החיים אל המטופל. החוטא. התקוע, שמקבל לרשותו יכולת לבטא את האנרגיה האדירה שביצר ליצירה ולחיים, כאשר הוא מושל באנרגיה הזו במקום שזו תשלוט בו כמיניות חסרת מעצורים כפי שנוהגת פרה אדומה…אלו הם מי הנידה! הם מסוגלים להחזיר נפש תקועה לתנודתה הטובה, בין הקטבים . .
מי נידה וכל התהליך היוצר אותם מבטאים את חוקת העולם הזו, חקת התורה, להפריד בין החיים למוות . .כי מים חיים זה רגש חי שלם והרמוני. רגש שהפך בינתי, הרגש לקיום, מה שקורה לו לרגש בנוכחות הכרה ערה פעילה במחשבה הכרתית למקומו ומחשבת חיבור וזרימה בנתינה והתקרבות חבל"ז…
ולקח הכהן מים חיים אל כלי וקלח אזוב, וטבל במים ובעזרת האזוב הוא מזה , מה זה מזה, על החוטא, על התקוע. למה אזוב – כי זה צריך לזוב ברכות כאילו מעצמו להתאפשר לא בכח.
אז הוא מזה על כל מה שיש שם, כשהטהור מזה על הטמא. איש שמסרב להטהר נכרתה נפשו, טמא הוא. כך לחוקת עולם. והנפש הנוגעת תטמא עד הערב…
אין ספק, אלו מים אשר מעבירים אדם ממוות לחיים. לוקחים מעפר שריפת הפרה – לא רק האפר עובד אלא גם העפר של השריפה. הנה שוב שני ניגודים משלימים, עפר ואפר . מקום של תהליך במוות מקבל צורה על ידי מי הנידה, כי לא פוחדים עוד להסתכל למקום של פחד המווות בעיניים – ואז מקום מת תקוע ניפתח ומשתחרר. התנודה מתחדשת וכעת היא לא אדומה מפחידה אלא סגולה לחיים טובים. וזה טוב לכל אדם שדבק בו רישום של מוות . (מי) החיים תמיד ינצחו כי המוות הוא העדר חיים והנה יש חיים!!מדהים!
דוגמה בבני אדם, למשל: אני נעלבתי. עכשיו פועלת בי צורת ההתנהלות הבהמית בנוכחות כאב – אני בורח, או אני פרה אדומה והכאב בוער בי, הרצון להגיב בכעס או להאבק. רצון הישרדותי כמו פרה . אבל מי נידה בפיקוח הכהן הגדול שבי, יאפשרו לי לשאת את העוון, את העלבון בלי להתפרץ, כי אחזור נחוש אל מקומי שבאמצע שבין לבין, בין הגשמי לרוחני, ואז בנוכחותה אב אוכל לתת לו ביטוי ברוחני, כסיפור משל, ולא חייב ביטוי גשמי של כעס בחוץ – אני מושל בכעסי…כל זה מביא לנו את היכולת לסמוך!!
הנה סיפור על של שחר היכולת לסמוך כמביאה מרפא: כ בנו עידן נחבל בעין ונוצר הבדל במפתח האישונים. הרופאה נבהלה נחפזה, חיל אחזה, כמעט כיולדה.. מהר לבית החולים? היא חשדה בארוע מוחי… שחר ביקש תמיכה מאנשי הקבוצה שלו באוניברסיטה הקוסמית, ואכן קיבל תמיכה כזו מהחברים, וממש הרגיש ביטחון ושלווה יחסיים. תחושה שהכלה יהי בסדר, המ שיהיה. בבית החולים מצאו הרופאים עיניים תקינות אישונים לגמרי, וכך גם אישר רופא נוסף מבחוץ – איזה מזל. לא מזל! זה היה תהליך ריפוי כהרף עין , של העין.. תרתי. הסתבר שאשתו של שחר, קרן, מחפשת עזרה במחקר ודרך הרופא שבדק מצאו את הקשר, אז שום דבר לא במקרה…
לשחר קבוצת תמיכה וזה שמר עליו כי היה לו על מי לסמוך נפשית רוחנית ויכל להרפות. ומה לעשות כדי שהיקום כולו יהיה קבוצת תמיכה? תפילה ואמונה בכל לב זה כמו לשלוח ווטסאפ ליקום – זו התפילה. המתפלל באמונה כמו סומך על היקום שיתמוך. עצם זה שהאדם מסכים לפנות ולקבל עזרה, כבר יוצר התחזקות בדרכו של האדם וחיבור עם המערכת בה הוא שרוי ומיד יש איזון פנימי בו הכל בזרימה טובה יותר, דרך היכולת לסמוך. עצם ההסכמה לפנות לעזרה מפעילה את התמיכה!! ההסכמה לסמוך. זו כבר נתינה וקבלה בו זמנית שאני מסכים לתת טוב לעצמי למרות הקושי! כל אחד פונה לקבוצת התמיכה שלו..ועצם הפניה… היא הפותחת. החכמה להיות יציב בזמן אי ודאות ולחוש שכל מה שיקרה לטובה יקרה. בעצם, ההחלטה של ה "גורל' האם זו תהיה התכווצות שרירים זמנית של האישון או התחלת אירוע מוחי קשה ומסוכן – ההכרעה נופלת אולי מעצם דרך תגובת שחר ויכולתו לסמוך.
כמובן יש להבדיל בין לבין כך שלא פעם אנחנו מכריזים 'הכל לטובה' בעצם כדרך בריחה מן הכאב ובפנים ממשיכים לרעוד.. זה לא עובד ממש טוב..אלא האמונה בתהליך אמת. כי אלו של 'הכל לטובה' גם לא ישרפו פרה כי חבל, לכי חזרי לך לאחו, פרה חביבה,אנחנו ניסתדר..
מערכת האורטו סימפתי לוקחת פיקוד במצבי חירום , כאילו ה' אומר רגע, לוקח פיקוד לנהל את העניין בלי התערבות האדם עצמו… זה חיבור למשהו מחוץ לאדם. מישהו פועל דרכי, כך כמו שבחלום מישהו פועל בי בלי אני, בלי אני! זהו נס! כי משהו מחוץ לנו לקח פיקוד. לכן לפעמים קורה נס. כך גם כשמחליטים בפציעה לא יהיה סיבוך. זו ידיעה שבאה ממקום אלוהי ושהיא גם החלטה שמשפיעה מאד. זה מה ששחר עבר לכן כך לטובה, לטובה.
כך גם בטיפולי פוריות האמונה חשובה להצלחה, והרצון שזה באמת יקרה מתוך זרימה אוהבת של שני השותפים חייבת להיות שם, מוסיפה סוזי .
אלו חוויות מדהימות אבל שלא ניתן לשחזר אותן. הן ניסיות. בעוד כאן בפרה אדומה זה משהו שכן אפשר ללמוד ולשחזר. בונים מידת רוחק נכונה סביב הכאב, בהכרה פעילה ערה, ועושים פה שלבים בהתפתחותה והתעוררותה של הבינה! אני שם במקום של בחירה להתמקד ולעשות ריפוי במקום להסתפק בהישרדות רגילה . בנוכחות שלמה של הכאב להתמקד, להסכים להישרף עם הכאב ודרך האפר שנוצר מעורב ברגש חי (מים חיים) מי נידה, להחזיר את הניידות והזרימה. כעת אני משפיע ממקומי בצורת התנהלות של רצון בינתי. ריח ניחוח אישה לה' – זו ההגדרה לצורת הרצון השלמה המרפאה הבינתית.
כאשר על שדה ההכרה, בעיקבות לימוד 'חקת', יהיה רשום התמקדות והתמרה, יתרחש משהו בינתי מיידי , ויהיה מעבר ממוות לחיים!העדות והבחירה לשרותנו. החלק ההכרתי יודע כעת איך לא להתערבב, איך לעבור לשדה ההכרה ההתמרתי. תן לפרה להישרף ואסוף את האפר.. עבור מיד לשדה הנתינה ופעל ממקומך. כך תהיה בהבנת לב: במקום להתכווץ בהתגוננות – לקבל עצמי בנחמה ותמיכה.
כל זה היא יכולת נרכשת (!!!) דרך לימוד החוקה והצמדות לכללי הנאמר כאן במקרא. העדות היא שעוזרת ברגע זה כי העדות כתובה אצלנו ומיד מוכנה להפעלה כדי להתמודד נכון עם הטראומה. וכאשר יש מידת רוחק אפשר להתבונן בלי להתערבב ואז העדות נכונה להיות מופעלת, מושיטה לך יד לעבור מסבך המאבק לשדה הנתינה.
כל זה היא חוקת התורה, ואין בלתה דבר! זו התורה כולה על רגל אחת, כי מי שנמצא שם אוהב את רעהו כמוהו בנתינה מיידית, ואת השנוא עליו לא עושה לאחר כי אין לו כבר צורך להשליך דבר.
מי נידה.. אשה בנידתה נהיית תקועה בהתחלה בקוטב אחד גשמי עצור, זה המחזור הפיזי, אבל ארח כך מקבלת התחלה של תנודה חדשה דרך המחזור , זה הקשר..היא לזמן מה נדה לאוהב מיוחד, ה', ואסורה לבעלה בועלה, שיחכה בסבלנות . עוד מעט תחזור המטוטלת חזרה מחורבן לחיים.
קיבלנו את מי הנידה – ועכשיו אפשר להיפרד מהמים המרים, ממרים, ואכן בפסקה הבאה היא מתה. מותה של מרים במדבר צין הוא משמעותי כי כעת על העם לשאוב ממימיו הוא, מי הרגש שלו…והעם בקדש שם מרים תיקבר,בקדושה, אטבל הם באבל אין מספיק מי רגש לחיות בהם. מיד הם פוצחים ב – ולו גווענו במצריים, למה הבאתם את קהל השם למות בצמא.. משה ואהרון נופלים על פניהם, כמו בכל פעם ששלב בתהליך מגיע לפרקו.. מאיפה יביאו כח חיים לעם? ..אבל נפילה על הפנים מזעזעת את הניגוד המשלים של משה אשר איתו פנים אל מול פנים, הלא הוא ה' צבאות. .. כי העם בתלונתם הם במצב של מוות, אין תהליך. צמא, רעב זה תמיד כשניגמר הכל ללכת בדרך.. עיין אברהם בלך לך.
ה' מיד אומר למשה מה לעשות – ודיברתם אל הסלע לעיניהם, והוצאת להם מים מן הסלע. ככלומק – בכח הדיבור רכך את האנשים ואז יתרכך סלע ההישרדות שבליבם ויסכימו להזרים מעט את הכאב.. וייקח משה את המטה מלפני ה' והקהל את העדה אל מול פני הסלע ויאמר: שמעו נא המורים = תשמעו, אל תראו. המורים – הם הקהל במצב של המורדים מול מרים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?ספק.. האם אתם ראויים? האם אני יכול בכלל? ספק גדול יש בו . ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו ממנו מים, מים.. משה עושה כאן התחזקות מן הגורם המחליש. במקום למשוך אותם אליו אל המים, הוא ניסחף אחריהם ומוציא מים בכח.. הוא לא מצליח לדבר לעיניהם, למצוא חן בעיניהם, כי הרי מה שהם יראו בתוכם זה מה שיקרה בחוץ, ובכלל ההזרמה היא של רגש חי…הוא לא מצליח לדבר אל הסלע לעיניהם ולהביא לשם אמונה.. לכן לא יכנסו מששה ואהרון כנענה כי הנה, עובדה, לא ניכנסו שמה, מעצם מעשם.
כדי שיצאו מים מן הסלע על ידי דיבור, צריכים המורים השורדים להצליח לראות את זה בעיניהם וזה לא קורה. משה ניכשל בהשתלמות המורים הזו… הם עדיין לא כשרים ללמוד, והוא לא ללמד. הנה משה עצמו פעל כאן מתוך עיוורון מוות ולא חיים , לא בענווה אלא ניסחף לראותם כמורים. הוא ראה לא נכון בעיניו ולכן הם לא ראו בעיניהם …
במעשה זה יש עדות להשפעה אפשרית של דיבור על העולם הפיזי. הרי הכל מתנהל על הציר הגשמי רוחני, מילים –מעשים. שחר דיבר אל קבוצתו בנוכחות הכאב וכך הוציא מים מן הסלע, הניע אצת המ שהיה תקוע, המחלה הקשה נהייתה מיותרת, וזה עבר בטוב! בכך ששיגע חסמוך וליצחור מעשה סמלי רוחני במקום גשמי – שינה את תוצאות המעשה ממחלה בפוטנציאל חמור למשהו קל וחולף, משהו כמו כיווץ שרירי האישון בתגובה לטראומה.. בררו שהיה ששם כאב גדול בנפש מישהו מהמשפחה, שהיה חייב לקבל מוצא בכל מה שקרה, משהו נוקשה, תקוע במוצקיות ומתנהל תוך הישרדות. שחר בחר בנתינה של רגש לקיום במקום שבו הרגש קפא כי היה כואב מדי או מפחיד מדי. המהות הגדולה נתנה הזדמנות בדמות הסימפטום, ועכשיו בואו נראה מה יעשו עם זה במשפחה,. שחר הכניס רגש חי ואמונה סומכת למקום ומיד הפכו למקום שזורם בו רגש. .נהיה דיאלוג, והתקוע ניזרם…
כל דיבור דיאלוג היא אספקה של מים = רגש זורם אשר ממיס את סלע הקיום על תנאי עקב חוויה קשה מדי לעיכול שנתקעה שם – ומאפשר זרימה מחדש. ברור שהסלע הוא מקום החסימה, סלע מחלוקת וכו'.. מקום של מאבק. כשמתמקדים ומתחברים, הלב, שעד עתה סירב לתת טוב לעצמו מרב פחד או כאב, מתהפך , נפתח ומשתחרר לתת טוב לו ולאחרים. כך עוברים מסבך (הפטל) של המאבק – לשדה הפתוח של נתינה. זאת בינה עם הכרה ערה פעילה, אשר יוצרות עדות, שאני לא עוד מתערבב עם עצמי הכואב בהגנה שורדת, אלא אני בעדות וצפיה על קיומי הכואב, מכיל את הכאב במבטי הרוחני וכך יכול גם להעבירו לסל הזיכרונות כזיכרון פשוט ולא עוד כחקמ"ל.. כי אני בחם לב המאפשר התקרבות ונתינה, המאפשרות לי נתינה בו זמנית גם לזולת. אז אני בדרגת מדבר בבינה. מקדש את ה' ולא עוד מגדף אותו בהישרדות גריידא.
למעשה כל דיאלוג אמיתי הוא כזה כי מתקיימת בו זרימה בין שני קטבים.. אתה אז סומך על האל, על התהליך, וקידוש התהליך הוא בדיאלוג. רק אז תיתכן הפריה בין שני רצונות שהם ניגודים משלימים, ונולדת הבנה חדשה בין שניהם, שיש בה ממהות שניהם, כמו ילדים במשפחה. אם השני לא נענה לדיאלוג זה סימן ששני הצדדים עדיין לא במקומם ולא בסמיכה שלמה ולא משוחררי הישרדות . כי ברגע בו את בחם לב –אוטומטית ובלי כל אפשרות אחרת, גם השני יהיה בחם לב אלייך.. זה מובן מאליו,, החיבור הוא תמיד דו צדדי. כך בכל תקשורת.
ונתת להם מים מן הסלע, כך, מסלע המחלוקת החלו לזרום מי חיים. וגם זו לטובה. כאשר אין דיבור כמו בסיפור משה ואהרון מתחזקת נפרדות כי עדיין ההישרדות נחוצה ושולטת. ב סדר, אלו הם עדיין מי מריבה, אבל מים הם מים.. לרוויה!
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 