Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2015

זהו ספר נפלא, חכם , נועז ומהפכני במידה רבה, של סופרת חכמה ומשכילה מאד (הוא מלא קטעי  שירה מדהימים, שהיא מצטטת כלאחר יד, כמו: 'הלבנה 'תלויה בלחי הלילה השחור כאבן חן באוזן אפריקאי' מרומיאו ויוליה…). ההרגשה היא שהוא נכתב ממישהי בעלת יידע נרחב על החיים ועל המוות.

  הספר שמתחיל בנימה די מינורית כרומן משפחה רגיל, הולך ומשתפר במפתיע, ונהיה מרתק ומקסים ומדהים בעומקו.  ככל שהוא נע קדימה הוא כמו מתבגר ומבשיל. בסופו של דבר הוא נוגע בשאלת השאלות: מה הם החיים ומה מרפא אותם. העניין בסיפור הולך ועולה ככל שהחיים מתקדמים ומשתכפלים להם במעשה  הכתיבה.

אפשר היה לשאול לכאורה מה לסיפור הזה ולחוג שלנוף חוג ספרות ורפואה  עוסק בענייני מחלות וריפוי. הרי  אף אחד כאן לא חולה במיוחד ואין כל רופא שמטפל בחולים לאורך הספר…  אבל זה בדיוק מה שעושה את הספר למופלא כל כך: המחלה שהוא מטפל בה הם החיים עצמם, על מכאוביהם ומלכודותיהם, על  הכאב שלהן. הם הם שהסופרת וגם אנחנו רוצים לרפא.

אטקינסון מציעה רפואה מיוחדת, ריפוי דרך חוקי אלוה. כמו, למשל,  להוליד את הגיבורה שלה מחדש מדי פעם כדי שתשוב ותנסה ללכת בדרכה, אולי הפעם ביתר הצלחה?  בהמיתה ובהולידה את הגיבורה שלה מחדש שוב שוב,  עושה פה אטקינסון משהו לכאורה שרירותי, שובר מוסכמות אשר עלול להתקבל בגיחוך, לאמור: חכמה גדולה להתחיל כל פעם מחדש, זה גם אני יכול. אבל מי באמת יכול להתחיל מחדש ממש?  מעטים הסופרים אשר יכולים להרשות לעצמם לעשות עם גיבוריהם  מעשה שכזה, וחבל. זה כזה כייף… 

 בעצם היא נוגעת כאן בעיקרון גדול גדול של הריפוי, במובנו העמוק, זה של   מ ו ו ת   ו ל  י ד ה    מ ח ד ש –  עיקרון הכרחי וחוזר  בחיי כל אדם. זה מה שמאפשר לעבור משברים,  בדרך הספיראלה האנושית אלוהית של לחוות מחדש את החוויה (אונס רוחני ופיזי, למשל ) אבל הפעם להצליח להתמודד עם זה טוב יותר ולעכל את החוויה עד תום, עוד בגילגול הזה, אם אפשר…

זה בעצם חלק מהחוק האלוהי כפי שאנו פוגשים ברפואה משלימה, לאמור: 'שאיפה מתמדת להרמוניה שלמה בין כל הניגודים המשלימים בתהליך ספיראלי של מוות ולידה מחדש  ס מ ל י י ם'    מה שאטקינסון מרשה לעצמה בחוצפתה המבורכת וברשיון הסופרת שלה, הוא  להשתולל ולעשות את זה  כאן ועכשיו, ממזרתה שכזו. בעצם למה לא….

כמו שנאמר במוטו של הספר – אחד משלושה  – "מה אם היתה לנו אפשרות לעשות את זה שוב שוב, עד שהיינו  עושים  את זה כמו שצריך? כמו ב מוטו של הספר – אחד זה היה נהדר, לא?" אדוארד ברספורד טוד  

ספר קרנבל, ספר קרקס

הספר הזה הוא אם כך, כפי שלימדה אותנו עליזה שנהר חברתנו בפגישה הזו, מה שהיא מכנה 'ספר קרנבל' –  זה כשהסופר/ת מרבה לחרוג ממסגרת המציאות הסיפורית ומשתמשת בזכותה כמחברת דמיון  לעשות מעשים כמו להתחיל מחדש את סיפור הגיבורה שלה. איזה יופי.  אני, אגב,  הייתי קורא לו 'ספר קרקס'   בעקבות 'ספר הקרקס הגדול של הרעיונות' של מיקי בן כנען שגם היא מרשה לעצמה לא עלינו, בעצם כן עלינו, הרבה מאד בכיוון הזה כמו שעשתה גם ב'אם החיטה'. תבורכי, מיקי.

הגישה נהדרת וטובת הרוח הזו מלאת ההומור והלא לוקחת עצמה ברצינות מדי מזכירה כמובן את דמותו התנכית של יצחק אבינו, שמעצם שמו ידע לצאת מחוץ לחוק הרציני, להסתכל בו מן הצד ולצחוק. כי מה הוא צחוק אם לא יכולת הסתכלות מן הצד בגיחוך על מה שקורה, שהוא צעד חשוב מאד בדרך ליכולת הכלה של החוויה ועד לריפוי מלא.

מוות ולידה מחדש, סמליים כמובן

ברוח זו מרשה לעצמה אטקינסון להרוג ולהוליד מחדש את אורסולה הגיבורה שלה, מספר פעמים (גם את טדי ועוד מישהו, היטלר דומני, אבל זה פחות חשוב) . העיקר היא האפשרות שהיא נותנת לאורסולה לתקן ולשכלל את חייה ולחיותם מחדש כמו שהיה כל אחד מאיתנו רוצה, והחשוב ביותר –כמו שלא רבים מצליחים לעשות  תוך כדי החיים: לתקן את דרכנו ולעשותם טובים  יותר. במובן זה אנו מתים ונולדים מחדש בדיוק כמו אורסולה, גם אם רק באופן סמלי, אבל מאד מאד מוחשי.. .

בהתחלה זוהי  אורסולה המסורבלת כמו דובה דבילית, שמאפשרת להאווי לנשקה ואח"כ גם לאנוס אותה בעוד היא ממלמלת משהו בחוסר אונים מטופש.. אבל בגלגולה המאוחר יותר, כשהוא שולח ידיים בחוצפתו  היא בועטת בו היטב ומטיסה אותו אל השיח גונח מכאב.  איזו אשה…

מה עושה את ההבדל? מה מאפשר לה להתנהג אחרת הפעם, מה מאפשר לה לעשות אחרת ממה שהייתה רגילה כל כך  בדרכה ההישרדותית הרגילה? מה מאפשר לנו עצמנו  לסטות מנתיב חיים של אסון אל נתיב של עמידה על מקומנו  בביטחון ובהתאמה?   אחרי האונס וההפלה שבגלגול הראשון היא עומדת למות מהרעלת דם, אבל לא מתה. בעזרת אהבתו של אביה היא נולדת מחדש. יש לה הזדמנות שנייה…

אח"כ קורים עוד דברים: בהיסח הדעת היא טובעת לה, ילדה שרק טבלה רגליה במים לרגע.. או  ששותה לשכרה פעם ראשונה ומיד נסחפת ונהפכת לשתיינית. ובכל זאת מתאוששת: מה מונע את הנפילה,  מה מאפשר לה לעשות אחרת??  אם פעם אחת נפתחה דלת לא נכונה האם לעד נחרץ גורלה? או אולי אפשר להשתנות? ומתי, איך יוצאים מן העבדות הזו?? איך להתגלגל בכיוון הטוב?  מה יאפשר לי בחיים למות בזמן כדי להיוולד מחדש טובה וחכמה יותר?? במילים אחרות, פשוטות וברורות – מה מרפא באמת????

אז קודם כל הנה שאלה שהיא סיבה מספיק טובה  להסביר איך הגיע הספר החשוב הזה לחוג שלנו. אבל  לדעתי  אטקינסון נותנת תשובה  לשאלה הזו.  לא מיד, אמנם. לאט, בשלבים – אבל נותנת בסופו של דבר תשובה מלאה.

מה מאפשר את השינוי

רמז יש אולי בתיאור המדהים של איימי המלחמה, מלחמת העולם השניה, אם לדייק.  זהו תאור מפעים שאין כמותו, ראליסטי ועצוב מאד המביא לריגשה חומלת ובחילה מהרוע ושנאת המלחמה בכל לב… אבל כנראה יש צורך בהתנגשות כוחות גדולים מסוג זה  כדי לנגוע ביסודות הריפוי: רק במלחמה גדולה כמו זו  פוגשים סולידריות ושיתוף פעולה כזה בין אנשים. קרבה כזו , הקרבה כזו, עקשנות ואהבת חיים שהם כנראה בכלל מאפיינים של העם הבריטי המדהים. הם נלחמים   נגד היטלר וכל מה שהוא מסמל, נגד המוות והכאב שהוא מסיר מעצמו  ומטיל על כל האחרים כשהוא וחבר מרעיו (ולבסוף הרי  כמעט כל העם הגרמני נידבק במגפה)  מנסים להשמיד את העם שהוא כמו סדין אדום, כמו מראה המשקפת  את הכורח לעשות תיקון, להתרפא, להיוולד מחדש – את היהודים.

הטוב והאוהב יימצא שם תמיד: כך מופיעה שם האשה האמיצה הזאת, מיס וולף, המקסימה,  שרק מלהיות בקרבתה אפשר לחוש שאפשר לנצח את היטלר ואת כל הרוע שהוא מסמל, את המוות שהוא מביא. אבל יש גם סבל ויש גם בין הבריטים פחדים ופחדנות, ויש מי שמתחמק מלתת יד.  נראה שכך גם בנפש, כדי לעשות תיקון יש להילחם על הכרת הטוב הבלתי מותנה. אבל מה בדיוק?? מי נלחם במי, הטובים ברעים? והרי גם שם בגרמניה יש הפצצות, ואנשים נהרגים, אנשים סובלים. גם שם במקלט שתי אחיות עולות רק לרגע הביתה ונהרגות ממש כמו שחווינו בלונדון פרק אחד קודם. בני אדם הם בני אדם הם בני אדם בכל מקום. מדוע הם מכאיבים זה לזה כל כך?  

מה מקור הכאב?

כדי לתהות על מקור הרוע מקור הכאב שבני אדם מכאיבים זה לזה, מנצלת אטקינסון את זכותה כסופרת ושולחת את אורסולה החדשה אל לב המאפליה, אל חוגו הקרוב ביותר של היטלר, כשבמקרה, ממש במקרה מבקרת שם אורסולה את חברתה הקרובה, אווה בראון… כך היא מאפשרת לנו להתקרב הכי קרוב שאפשר אל מקור הרוע,  לתהות על  מהותו העמוקה, וגם, בהזדמנות זו, להרוג את היטלר כשהוא עוד קטן… כן, להרוג אותו ממש כמו שעשתה בפתיחת הספר. אנחנו פוגשים כאן את הצורך העז של אטקינסון לחסל את הרוע בעודו באיבו,  וגם את הסקרנות העצומה שלה להבין את מקור המחלה הנוראה הזו הנקראת מלחמה..

במובן זה אפשר להקביל  את שליחתה של אורסולה לגרמניה לפרשת 'שלח' במקרא בה שולח משה מרגלים לתור את הארץ האם ראויה ואפשרית היא להתיישבות. אורסולה היא מרגלת שכזו מטעם אטקינסון.   אכן  בתהליך הפנימי של כל אדם יש שלב בו הוא מוזמן לשלוח מרגלים אל תוך עצמו כדי לראות ולברר הפסו המים…

 אטקינסון אכן מקבלת תושבה מן המרגלת שלה. היא  מציגה את התשובה הזו, לפחות חלקית. בעיני זו תשובה מדהימה ועמוקה.   

היא מביאה את הדבר דרך הספרות, איך לא. סוג של ביבליותרפיה, כמעט…  כדי לא להשתעמם מדי וגם כי היא פשוט אוהבת לקרוא,  מביאה איתה אורסולה לגרמניה את הספר פרי עטו של תומאס מאן – ' ה ר  ה ק ס מ י ם ' . קצין נאצי  מחוגו של היטלר מעיר לה שזה אסור לקריאה… כמובן. כי הרי תומאס מאן מדבר שם על ריפוי אמיתי דרך התחזקות מבפנים ולא דרך השלכת הכאב על אחרים כמו שהיטלר וחבריו מקפידים לעשות . 

ואילו  אווה בראון מספרת לאורסולה המתארחת אצלה על ' ד ר   ז א ו ב ר ג ב ר ג ',   'הר הקסמים'  של היטלר וחבריו –  כך הם כינו גם הם את החוג המצומצם שלהם.  זו הייתה ממלכת האשליות בה  טוו את קורי חלומם  הכוחני. והרי בעצם לא בקסמים עסקו שם אלא ב כ י ש ו ף   (בגרמנית  HEXEREII ולא ZUBER), אבל נטייתם העגומה של בני האדם לבלבל בין שני המושגים כמעט תמיד, מראה שוב את כוחה העצום של ההישרדות…   עלינו לזכור תמיד את ההבדל הגדול בין כישוף לקסם אמיתי. קסם הוא מה שהאנס קאסטורפ, גיבור הר הקסמים  מכריז עליו עם בוא הריפוי (האמיתי) שלו,  – הוא  מכריז על עצמו כ 'משתחרר מכישוף' . ואילו אצל היטלר ושות' זהו כישוף שהם רק מעמיקים בו, כישוף ותו לא.

ההבדל נעוץ בכוונת עושה הלהטים, ובכיוון מעשיו.  גם חרטומי מצריים ידעו להניע דברים  על הציר הגשמי רוחני ולהפוך מטה לתנין, כביכול קסם – אבל  הם עשו זאת תמיד בשירות פרעה כדי          ל ב ר ו ח  מהתמודדות עם הכאב ולשרוד דרך השלכת הכאב והרוע על האחר, היינו  כיוון של בריחה מן הכאב. מכאן שעסקו בכישוף. קסם הוא תמיד בשירות הטוב ובכיוון ההפוך של התקרבות, נגיעה בכאב והתמרתו לטוב. הכישוף מנצל כוחות אלו לשם בריחה מהתמודדות פנימית בעוד הקוסם מחזק את האדם בדרכו.  

היטלר, בהטילו את כל כובד הרוע שהוא מכיל על היהודים, שאם רק יושמדו עד אחד תבוא גאולה לעולם, או לפחות לעולמו הפנימי שלו,  היה מכשף על, גדול גדול, שלרוע המזל הצליח לכשף אומה שלמה ללכת בדרכו הנלוזה. בניגוד לספור בלעם (עוד מכשף ענק)  אלוהים מאפשר לו הפעם  להגשים את קללותיו. והרי 'כל הדרוש לניצחון כוחות הרשע בעולם הוא שמספיק נשים טובות לא תעשינה דבר נוכח העוול המתהווה' (עמ. 308). כך מעניק היטלר נשיקה קטלנית לגרמניה, היפהפיה הנרדמת שלו, ומרעיל את נשמתה לזמן רב.  

 לעומת המכשפים למיניהם משה ואהרון רוצים להוציא את בני ישראל ממצריים, מעבדות לחירות, היינו לרפא את  מחלת ההישרדות המידבקת.  כשהם הופכים מטה לתנין וחזרה – בדיוק אותה  תנועה על הציר הגשמי רוחני שעשו החרטומים , הם עושים אותה בכוונה אחרת, בכיוון הפוך לחלוטין: לא בריחה מן הכאב אלא התמודדות איתו, התמרתו והבאת עם ישראל  לבריאות גוף ונפש, לחירות אישית ולאומית, להוצאת בני ישראל ממצריים אל המדבר, שם יותמרו מדרגת בהמה לייצור בינתי מדבר…

 את כל זה היא מבינה, ועל כל זה היא מדברת, אטקינסון,  בספר המקסים והמדהים הזה היא מאפשרת לנו הצצה נדירה אל נבכי הטוב והרע ומציעה לנו מגע עם התהליך הגדול והחשוב מכולם – תהליך הריפוי האנושי אלוהי.

Read Full Post »

המבצע בעזה הסתיים. הסתיים?  המבצע הגדול הזה, שניסה להביא לישובי עוטף עזה מצב בו יחיו בלי חשש התקפה על חייהם בכל רגע, מבצע ניתוץ המנהרות, הסתיים בהצלחה, כאילו, אבל התושבים מתקשים מאד לחזור למקומם, ולא בכדי. המבצע היה טיפול של הישרדות , אבל לא של ריפוי.

 בכל מצב מאיים חיים כמו זה, רופא נותן לחולה כל טיפול מיידי שיש בידו , כולל אנטיביוטיקה או כל תרופה אחרת או ניתוח חירום, בלי חשבון נזקים אפשריים מהטיפול, ובלבד שהאיום המיידי יוסר. ובמלחמה כמו במלחמה, שביבי ניהל אותה במתינות ובשום שכל. יפה, ביבי.

ועדיין אני טוען שהאיש הוא פושע מלחמה, או נכון יותר: פושע שלום. שהוא ושכמותו אחראים בעקיפין למוות ולשכול האופפים אותנו ואת העזתים, לייאוש ולטעם החמיצות שנישאר לנו התושבים, כל זאת עקב ההתעלמות העקבית, הערמומית הקורצת והמתמשכת מן המילה/תהליך: 'שלום'.

אני מדבר על חודשים ושנים בהן השכילה הממשלה בראשות ביבי  – וגם ממשלות קודמות לזו –  להחמיץ כמעט כל הזדמנות להתחלה של תהליך שלום. יש להבין – השלום הוא תמיד  ת ה ל י ך, שגם אם בפתחו הוא נראה לא פעם חסר סיכוי לחלוטין, שממש אין עם מי לדבר, זוהי הדרך היחידה ששי בה סיכוי לעצור את הכאב והשכול.

לא במקרה אומר כך רבי נחמן מברסלב על השלום:

"עיקר השלום הוא

לחבר שני הפכים.

 ואל תיבהל אם אתה

רואה איש אחד שהוא

 בהיפוך גמור מדעתך,

וידמה לך שאי אפשר בשום

אופן להחזיק שלום

עימו. וכן כשאתה

רואה שני אנשים,

(או שני עמים, מפ)

שהם שני הפכים

 ממש – אל תאמר

שאי אפשר לעשות

 שלום  ביניהם.

אדרבא, זהו עיקר 

שלמות השלום

להשתדל שיהיה

שלום בין שני

הפכים"

 ואז, מדברים… וכשמדברים לא יורים, ואט אט בני האדם שממול נראים יותר ויותר כבני אדם ופחות כמפלצות, וזה עושה טוב. הנה הנה אפשר אולי לחיות זה לצד זה.

לכן אין 'שלום עכשיו'. יש התחלה עכשיו, מיד, כעת של תהליך ארוך ומייגע, שבו שני הצדדים מבינים שבלי שלום ביניהם שניהם יסבלו רק יותר ויותר, ובמידה דומה, אפילו אם אחד חזק מחברו! הרי ברור שהכעס והמרירות בעזה החנוקה משך שנים די בהם  לגדל גידול ממאיר כמו החמאס, שכולו מכוון לנקם והרג, כי לשם נותב הכאב  של העם הזה,  ש ח י י ב  היה להתפוצץ  באיזה שהוא מקום, להתפוצץ בחוץ כדי  לא להתפוצץ בפנים…

לא פלא, אגב, שהחמאס התגלה כגוף מאורגן הפועל בנחישות למרות מי שמולו – כל אנרגיית החיים של תושבי עזה נוקזה לשם. ובאיזו שהיא נקודה אומללה יש בזה אפילו פן חיובי, בעצמת הלחימה, כי רק כאב הדדי מספיק חזק יביא אולי לשינוי המצב, ואז תבוא התחלה של תהליך מדיני, לשלום. בצורה פאראדוקסאלית דווקא כיפת ברזל – ברוכה תהיה! –  מנעה את מנת הכאב שהייתה אולי מאלצת אותנו לרצות שלום הרבה יותר…

חודשים התחנן אלינו אבו מאזן שנבוא ונעזור לו, שנבוא לדבר עם הממשל שהקים, כן, ביחד עם החמאס, כי רק כך אפשר אולי למצוא שביל של שפיות בתוך ההרג הזה, דרך ביניים. דיון מתמשך כזה ברוח נדיבה וטובה מצידנו כעת דווקא כעת, עם תמיכה נדיבה בשיקום עזה הייתה מחזקת את אבו מאזן ועושה לבסוף את החמאס על כל מנהרותיו – אלו שנשארו – ללא רלוונטי!

אגב, האם אין המנהרות עצמן מעין גרורות ששלח אותו גידול ממאיר שהצמיחה  לנו השליטה המתמשכת בעם אחר?…

 אבל לא, אנשי הביבים לא מדברים עם איש כזה כמו אבו מאזן. הרי הוא טובל ושרץ   בידו, הוא פסול.  שלא לדבר על היוזמה הסעודית הממתינה מעל 10 שנים שנגיב עליה –  זו כבר ממש ענתיקה, אין מה ואין עם מי לדבר, ברוך השם…

 כעת, כשהכאב הוא הדדי והעצב עולה, על אותם בחורים שלנו, כמעט ילדים, ועל אותם ילדים, כמעט בחורים מעזה, הבה נישבע שעכשיו ננסה, לפחות ננסה לדבר ורק אם באמת לא תהיה ברירה נפעיל כח.

 תדע כל אם עבריה, שגם לה וגם לנו כולנו אחריות להתהוות הכאב הזה. כי הרשינו לנבחרינו להימנע משלום, עד שהקרב נהיה בלתי נמנע, ואז היה ראש הממשלה מאד מתון ושקול, כל הכבוד, ורק למנוע את הקרב שכח…

עכשיו,  זה הזמן, כאשר מועקת הכאב וחשכת האבל הכבד העולה מבתי הקברות בשני הצדדים עוטפת את בני האדם שמסביב עד חנק ודמעות, אולי תחדור מעט בינה ללב כולנו ואפילו מנהיגינו יבינו דבר ויתחילו דו שיח. בלב כואב, אבל קשוב, עם מנהיגי הצד השני, עם אבו מאזן. לא כדאי לחכות לסיבוב הבא כדי שיכאב מספיק. בואו נחסוך כאב! הבה נדבר עכשיו.  קוראים לזה לעשות שלום. ממש לא מאוחר, זה הזמן.     שיהא בשלום ובברכה  

                                                                  מיכאל פרסיקו, רופא

                                                            מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

אין בינה

בין שאר דבריו ( וכרגיל שוב קשה לי להקשיב לאיש. יש משהו בקולו, בדרך הבעת דבריו של ראש ממשלתנו שגורם לי דחייה מיידית. והרי הוא מתכוון לטוב, אני אומר לעצמי. כן, אני עונה לעצמי, אבל הוא חסר בינה לחלוטין). ובכן כך הוא אמר: 'אני הוא האחר'. ממש כמו אותה סיסמה שהתנוססה שנה שלמה בבתי הספר… והרי זוהי דוגמה מושלמת של חוסר הבנה: אני ממש לא האחר. האחר הוא האחר ואני זה אני, ואדרבה, שנינו שונים מאד אחד מהשני, אולי הפוכים ממש. כל העניין הוא לאפשר לאחר להיות שונה ממני, להישאר הפוך ממני אפילו, כאשר בין שני הצדדים המנוגדים נוצרת הבנה  והרמוניה המאפשרים לנו לחיות ייחד בשלום כשני אחרים משלימים. זהו השלום המיוחל.

 זו כאילו סמנטיקה, אבל זה לא: הגזמה בנוסח אני הוא האחר  היא בדיוק המקום שממנו צומחות שנאה וניכור. אם עלי לוותר על עצמי ולהיות האחר, כי כך בטעות אמרו לי שטוב ונכון,  משהו בי מתקומם בצדק ומתמרד: מה פתאום שאוותר על עצמי ואהיה האחר? מי הוא בכלל!  ואם אתמיד בדרך הזו אני  עלול בסוף לשאוף  לחסל את האחר כדי שלא יחסל את דמותי שלי. כל זה במקום להבין שהחוק הטבעי הוא שאיפה מתמדת לשלום בין   נ י ג ו ד י ם    מ ש ל י מ י ם   השומרים כל אחד על זהותו אבל מקיימים ביניהם מתח חיובי של הפריה  הערכה וכבוד הדדיים,  בניגוד גמור ל'אחר הוא אני' אשר  הופך את כולם לשטאנץ אחד כמו ב1984 של ארווול.

את כל זה אמר כבר פעם בכמה מילים פשוטות מישהו באמת חכם. הנה,  אחד ר' נחמן מברסלב

על השלום

עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים.

ואל תיבהל אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עימו. וכן כשאתה רואה שני אנשים (או שני עמים, מפ) שהם שני הפכים  ממש – אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם.

אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום –

להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים.

רבי נחמן מברסלב

 

 

 

בירא עמיקתא

חוסר הבינה המוזכר לעייל הוא הבסיס לדרך בה הגענו אל הבירא עמיקתא בה אנו נמצאים היום.

המילה בינה באה מהמילה בין. רק שם, בין שני ניגודים יכולה לצמוח בינה, אם רוצים. או שנאה, אם  רוצים משהו אחר.  הבינה היא יסוד חשוב מאד ביהדות, אותה תורה  ממנה התרחקנו כל כך בעת האחרונה. על כך מבוסס למשל חוק הכשרות:  כל חיה שהיא מפריסת פרסה מגביהה עצמה מן האדמה בעזרת הפרסה וכך יוצרת מרחק שבו מתקיים מעין מתח חשמלי שבין שני קטבים הפוכים, וזרם זורם שם בתהליך בין + ל – . לתהליך כזה של בין לבין , לתהליך בינתי כזה כשהוא זורם בתאום ובשלווה הרמונית, כמו נחל המפכה כך בין  הר לגיא, קוראים שלום.

תהליך כזה הוא בדיוק מה שחסר לנו מול הניגוד המשלים שלנו , הפלשתינאים.  הכיבוש פירושו 'אתה זה אני' כי אני מחליט עלייך הכל שהרי שנינו אחד ואני החזק הקובע. הכיבוש משחית לא רק כי הוא מכריח אותנו להקים חומות בפני כאב האחר וכאבי שלי, אלא כי הוא מונע תהליך בין שני העמים המנוגדים , תהליך בינתי של שלום.

ההתנתקות היא דוגמה כואבת לחוסר הבינה שלנו: הפנינו עורף ועזבנו את האויב. יפה. אבל מה עם דיאלוג? מה עם הכרה בצד השני, באחר? לא אצלנו. האחר זה אני ולכן זכותי להחליט בשבילו מה טוב לו  ומה יקרה בכל רגע  בלי לדבר איתו. חבל.

כך  נראית עד היום הדרך בה אנחנו הולכים  שפי – חוסר בינה.

 

איך זה קרה? על כך במאמר אחר. אבל ברקע נמצאת תרבותנו הדתית אשר נוגעת בעקבי ה' יתברך, כשהפיתוי לחוש כמוהו, כאילו הוא זה אני  ואני זה הוא כי 'כולנו האחר'  – נהיה גדול מדי… נכנסנו, אנחנו הדתיים לאומיים, להיבריס קשה.  התחרפנו ממש. אנחנו זה הוא , יתברך, כך נדמה לנו. התנשאות כזו היא מצב אשר באופן טבעי  נראה שמוליך לסופנו. אלא אם כן נעדיף בינה על התנשאות, שלום על מלחמה.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: