Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2015

 

  • בין בריאות למחלה

המחלה נחשבת מאז ומעולם כמשהו רע שיש להכריתו, הפרעה במצב הבריאות  שסיבתה לא תמיד ברורה אבל שיש למגרה כי היא מסכנת את האורגניזם. חייבים להילחם במחלה…

כרופא והומאופאת העוסק ברפואה משולבת, אני מציע גישה הפוכה, על פיה מחלה זה דבר בריא, יחסית. זהו מצב של הישרדות, שמציל חיים כרגע.  בעוד שריפוי זה דבר אחר לגמרי.

על פי גישה זו מחלה נובעת ממצב בו חוויה שחווה אדם ברגע מסוים נהייתה קשה לו מדי לעיכול, היינו, להופכה לזיכרון פשוט, והיא נשארת אז 'תקועה' בנפש ומאיימת להזיק לה מאד. כדי לשמור על הנפש – שנאמר, "ונשמרתם לנפשותיכם מאד" (דברים ד, טו),  מופעל 'הסדר המחלה':  בתמורה להדחקת החוויה עד שהיא צרורה לה בשקט בעמקי הנפש – משלם האדם בהוצאת חלק מהלחץ בצורת מחלה פיזית או התנהגות חיצונית. נוצר כך מצב של איזון על תנאי, סוג של בינתיים, מצב שלהישרדות, אשר מאפשר 'שקט תעשייתי', עד אשר יתעשת האדם מספיק כדי לחזור אל המקום המודחק, הממתין לו ולעשות שם שלום; פיוס; התמרה של החוויה,  תיקון…

מחלה היא, על כן,  דבר בריא יחסית, כי היא מאפשרת לשרוד בינתיים, עד יעבור זעם. נח בדמותו מסמל את ההישרדות: הן בכל מצב ידע לעשות לעצמו נח… יש מבול? הוא בונה תיבה! וכך עובר את החיים בתיבות הישרדות.

אבל ריפוי זה דבר אחר, הפוך בכיוונו: בהנחה שהמחלה היא ככלל פסיכוסומאטית ביסודה, הרי רק חיזוק כח הריפוי של הנפש יביא מרפא. מרפא – מלשון הרפיה. להתחזק פנימה עד שנוכל להרפות ממערכות ההגנה שנועדו להגן מפני כאב החוויה העצורה בנו. אותה הגנה שזרקה את הכאב החוצה לגוף כמחלה תעשה כעת מיותרת והמחלה תיעלם כי אין בה עוד צורך . או אז נחזור למקומנו הטוב של זרימה הרמונית בין כל חלקי האורגניזם ובינו לסביבה, היא הגדרת הבריאות.

כך בתינוק הסובל מדלקות אוזניים חוזרות האנטיביוטיקה עוזרת לו לשרוד אבל לא מרפאה אותו, בדיוק כמו שריטאלין יציל ילד עם הפרעת קשב וריכוז בבית הספר ויעזור לו לשרוד, אבל לא יוכל להביא לריפוי של ממש.

ברצוני להדגיש את הלגיטימיות העמוקה של שתי דרכי הריפוי: ההישרדות היא תגובה הכרחית שהאורגניזם מבטא דרך המחלה נוכח משהו מבפנים המאיים על שלמותו, על עצם קיומו  ובכך מאפשר לעצמו לשרוד בינתיים.  ריפוי מתנהל בכיוון ההפוך, דרך התחזקות מבפנים המאפשרת לעכל את החוויה שגרמה למחלה ולהחזיר את מצב השלום הפנימי של האדם. וכשפוחת הלחץ נעלם גם הצורך במחלה והאורגניזם כולו מרפה-מרפא, וחוזר לקו הבריאות .

  • הישרדות וריפוי בתנ"ך: הנה, זה ככה עוד מקדמת דנא…

יעקב ועשיו, גיבורי התרבות שלנו,  מייצגים את שני הצדדים האלו, הישרדות וריפוי, שהם בעצם שני שלבים בתהליך האנושי אלוהי הבלתי ניגמר לעולם: עשיו איש העשייה, המתרוצץ מתרוצץ עד שמביא צייד בפיו, שורד כל מכשול והולך הלאה. אין לו זמן לשטויות, הוא איש המעשה, גיבור צייד, לוחם מגב שכזה.

יעקב הוא היפוכו הגמור, ניגודו המשלים.. כמו על פי אותו חוק אלוהי הטוען שבחלד יש שאיפה מתמדת להרמוניה בין ניגודים משלימים, כך גם כאן יעקב לעשיו תאומו. יעקב הוא איש תם יושב אוהלים , בעצם סוג של נעאבך, לוזר, סמולן שכזה  שלא יודע לעשות דבר חוץ מלקטר, ונחבא מאחורי סינרה של אימו רבקה.  אין פלא שיצחק  (שמיר, אבל גם רבין בתחילת דרכו), איש הדין, מעדיף את עשיו החייל על פני אחיו, בתנאי שיביא לו צייד ניצחון מדי פעם, כמובן. ואילו רבקה אוהבת את יעקב כך סתם בלי סיבה… רבקה היא מייצגת החמלה. מתוך 4 אימהות היא היא החומלת הגדולה. בלי כל תמורה אוהבת היא את יעקב בנה. כפי שהוא תאוהבהו, חונכת לו על פי דרכו.  

עשיו, אמרנו אם כן, הוא מייצג ההישרדות. הוא שורד כמעט כל דבר, כולל  את מעשה הרמיה של יעקב שגוזל ממנו בסוף הן את הבכורה והן את הברכה. אבל דווקא יעקב, הרמאי הזה שמאחורי סינרה של אמא, דווקא  הוא איש הריפוי האמיתי, מסתבר. מן הכלום מן האין הוא מופיע, כולו הרפיה , כבר יודע להתמודד עם כלום, עם מחסור, עם אין –  דװקא ממנו יצא עם ישראל כולו בעתיד.

בין הישרדות לריפוי נע אדם, על הציר הגשמי רוחני.אנה ואנה יזוע, בתקווה למצוא את האמצע, את המצב הדינמי של הרמוניה שלמה בין הניגודים כולם… את השלום.

  • עם ישראל בין הישרדות לריפוי. הגיע הזמן להירפא!!!!

בין הישרדות לריפוי נע גם עם ישראל כולו, שתמיד היה נע ונד בין שניהם. בגולה זו הייתה הישרדות טהורה. ומעולה. כל הכבוד. כאן בארץ ציון כבר חשבנו על ריפוי, (הרצל וחברים).  כך חשבו אנשי תנועות הנוער הסוציאליסטיות, הקיבוצים, אדם חדש נוליד, כי עוד אאמין גם באדם גם ברוחו רוח עז… רוח העם הצעיר הזה היתה כאן, נחושה וטובה, מלאת תקווה.  כן, היה אז כייף. הייתה אז רוח אחרת.

אבל כל זה אבד בשנים האחרונות. אולי כי האתגרים, החוויות שהיו לנו היו קשים מדי לעיכול. לכן הוצאנו מחלות, מחלות של עם ששולט בעם אחר… הנה לנו חוויה קשה מדי לעיכול של עם שלם אשר מתמשכת שנים על שנים.

והרי ההתחלה היתה כמו נס, סוף סוף ריפוי של עם נודד ומפוזר בגולת ההישרדות, שאחרי 2000 שנה גילה מחדש את ארצו. איזה נס קרה לנו.  אלא שהמבחן הגדול לא איחר לבוא: האם אנשי שלום נהיה אשר מרפאים את מדוויי הגולה בלידה מחדש, או אם נשקע בחלום משיחי של הגשמת אידיאל אוטופי בלי קשר למציאות שמסביבנו ובלי קשר למציאות, לאמת שבתוכנו? השני ניצח, לצערנו. מעורב בציניות של שורדנים למיניהם שהשתלטו לנו על כל חלקה טובה הלך ופחת הדור, הלך וירד אחוז המתרפאים באמת וגדל אחוז השורדנים הסרטניים עד שפשה בנו כולנו.   זה אנחנו, כמובן, שהרשינו לכל זה לקרות… כך ניצח איש הפחד, השרדן המקצועי (הם פוחדים!) את האחרים ובחרנו בו שוב ושוב לשלוט עלינו. מאז מלחמת ששת הימים נהייתה על כן הידרדרותנו בלתי נמנעת . איכה דלונו. כמה חלינו.  איש ההישרדות שולט בנו כי אנחנו מרשים לו . נהיינו רובנו שורדים ותו לא. זה חיים זה? זה יותר סוג של מוות מזדחל של אומה שלמה .אויה כי התרחקנו מיהדותנו…

כן, זה בעצם מצב של התרחקות ובגידה בתרבותנו שלנו, ביהדות: ל א  אהבת לרעך כמוך, ו כ ן   את השנוא עלייך אנחנו עושים לאח-רים, אח-יינו לארץ.  כמה חבל .  איכה דלונו. איכה חלינו. איכה איכה ואיכה –   קינה גדולה עליינו תתקונן. 

  • אבל הנה כעת בחירות, חברים!

 אני לא מבין את אלו שמקטרים על יוקר הבחירות וחוסר תוחלתן. בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו: זוהי אולי ההזדמנות האחרונה שלנו להירפא! חושה עם, הכן כלייך. החלף ממשלותייך. בוא אל הריפוי הטוב המחכה לנו פה בסבלנות כה רבה.

כן לעשות שלום עם שכנינו. כן לאהוב לרענו כמונו ולא לשנוא כל כך את האחר, לא בתוכנו ולא מחוצה לנו בתוך העם  ולא את בני העם השכן. הבה נבחר בחיים ולא במוות!

 ראו כי הוזהרנו. 

Read Full Post »

שלום רב,

 

דר. רמי רגבים מסתייג במכתבו ('זה לא הפצע', הארץ 12.12.14) ממודל 'המחלה' כמסביר את ההתמכרות.  ואני אומר: אדרבא ואדרבא. התמכרות היא דוגמה קלאסית למחלה:

זו נוצרת כאשר אדם עובר חוויה או חוויות שהן קשות מדי לעיכול. כשמצטברת מסה קריטית של חוויות כאלו בנפש, המעיקות עד מוות, מופעל 'הסדר המחלה' המאפשר לא להתמודד, בינתיים, עם אותן חוויות תקועות, בתנאי, אבל שהאדם יוציא חלק מהמועקה, הלחץ, הקיטור הזה אל הגוף וייתן לו ביטוי בצורת מחלה פיזית או התנהגות חיצונית נלוזה. בצורה כזו נוצר מצב של איזון זמני, על תנאי, כאשר  הכאב הגלוי מאזן את זה  החבוי (אותה חוויה תקועה) ומאפשר הישרדות של בינתיים.

כעת זו כבר לא הרמוניה שלמה דינמית בין כל המרכיבים (בריאות) , אלא נוצרה הפרעה בזרימה; זה כבר לא  מ ה ל ך  – זו   מ ח ל ה  (ך). ועדיין, כל מחלה כולל התמכרות, היא ההתנהלות  הטובה ביותר שיכול היה אותו אדם להפיק ברגע  זה, שהיא בריאה הרבה יותר ממוות, חלילה. זהו המצב המתואר לפעמים  ככישוף, כעבודת אלילים, כעבדות – כל אלו מצבים טובים המאפשרים הישרדות של בינתיים. מי ידע לשרוד כל כך טוב  עד כי מצא חן בעיני ה' ונחשב לצדיק בדורותיו? נח. נח ידע לעשות לעצמו נח בכל מצב. יש מבול? אין בעיה. הוא בונה תיבה. וככה, עובר את החיים בתיבות הישרדות. לצאת מהתיבה זה כבר קצת קשה לו, אבל מילא…

 

ריפוי, על כן, לא יוכל לבוא דרך דיכוי המחלה – כולל התמכרות – על ידי תרופות ושיטות אחרות של הפסקת הסימפטומים,  אלא רק דרך חיזוק כוח הריפוי הפנימי של האדם, חיזוק נפשו ורוחו, דרך חם ואהבה, או כל דרך אחרת המחזקת אותו מבפנים.

או אז יותר הכישוף כבמטה קסם, ותוך וויתור על אלילים נצא מעבדות לחירות תוך שאנו מתקרבים עוד קצת אליו, יתברך.

 

                                                                                                                                                                                           בברכה רבה

 

                                                                                                                                                                           מיכאל פרסיקו, רופא והומאופאת

Read Full Post »

דב, מורי ורבי, אתה מדהים:

 

איך שיחקת אותה לעילא ועילא , את הבור התמים שאיננו מבין לכאורה את מה שכל כך ברור, אפילו לפרופ אייל רגב, שלא לדבר עלינו כאן קבוצת הלימוד עם נדב כהן מורה פרשות השבוע שלנו: שהכל סמלי! 

הכל נע על הציר הגשמי רוחני  בכוונה לרפא, בכוונה לאפשר לאדם להתמיר, להפוך חוויה גשמית התקועה בתוכו  – כי היתה קשה מדי לעיכול בזמנו  – לזיכרון פשוט רוחני, לא גשמי, בר הכלה! בכך יירפא אדם עצמו ממועקת החוויה שלא עוכלה היוצרת בו מחלות ומכריחה אותו לאחיזות רבות בחייו.

 

על כן ברור שהאדם לא מאכיל את האלוהים בנתחי בשר. מה זה נותן? זו שטות כמובן. מה שקורה בהקרבת הקרבן הוא אקט מופלא, המאפשר לאדם להתקרב אל האל , היינו  לאותה 'זרימה הרמונית מושלמת', היא הגדרתו של אלוהים בעיני.

כל חלק בהמה שהאדם מקריב הוא חלק בהמי הנמצא בתוכו ומכביד עליו ומעכב את מעברו לדרגת מדבר, ואשר כעת כשהוא נישרף על המזבח והופך לעשן או לריח ניחוח אישה לה', שניהם רוחניים ולא גשמיים – כשכל זה קורה על המזבח , התקווה היא שבבקשה בבקשה גם בתוכך, גם בתוכו יעשה אדם את המעשה הגדול הזה שאין בלתו ויצליח להפוך חוויה רגשית שנשארה לו  תקועה בגשמי, לזיכרון פשוט.  שכעת בעת ביצוע ההקרבה של פר בשר ודם על המזבח בעולם הגשמי  ההופך לו לעשן – שאכן יצליח לבו זמנית לעשות את זה סוף סוף גם בתוכו, לאותה חוויה!!!  זה כל העניין של קרבנות!

 

אתה דב, שכחוקר מסור של דת ואמונה, הרי יודע את כל זה בוודאי ,והנה  מול המצלמה אתה מעמיד פני תם ובור אשר לא מצליח להבין לאן הם פני הדברים ולמה להרוג חיות כל הזמן… אני  מעריץ את כושר המשחק שלך דב, כל הכבוד!

 

והרי כבר הזכרתי בעבר שבמילה 'לכפר' מסתתר פר, פר גשמי, השוצף אדים מנחיריו ורוקע בפרסותיו על רצפת בית המקדש. כעת  כשצורפה לו האות 'כ' הוא  הפך  ל 'כמו פר', פר  של כאילו,  פר סמלי. פר גשמי הופך תוך כדי הכפרה לפר רוחני כשהוא עולה באש המזבח.  ולמה זה טוב? זה טוב כדי שהאדם יעשה אותו תהליך של ריפוי בתוכו, תהליך  שאין בלתו בכלל ושאליו מתכוון התנך כולו. שלשמו נכתב, כן, עד כדי כך.

 

מה לא ברור פה? בינו בוערים בעם, בינו  מבעירי מזבחות המבעירים  אש סתם,  אש הזרה לתהליך,  כמו נדב ואביהו שהציתו אש  כנראה בלי לעשות את התהליך הפנימי, מסתפקים בהבערת האש עצמה. לכן הם כלים באש,  כי היא אש שכולה גשמית, ששורפת באמת ולא אש שיש בה  ג ם  מימד סמלי, כזו המאפשרת מעבר פנימי בבערתה…

חלקי הבהמה, והכהן ובניו, והלווים  – כולם כולם חלקים בתוך נפשנו כלי נפש שקיבלנו מטעמו יתברך, והניצבים שם לשרתנו בתהליך הגדול של הריפוי.

 

פרופ. אייל רגב חש בכל זאת  – אם כי זה לא נהיר לו עד הסוף,  אבל הוא חש שהסמלי חשוב יותר מפרטי הבשר.  על כן הוא מתעקש על קדושה דינמית, כלומר תהליכית,  כי רק בתהליך דינמי פנימי בתוך האדם  יכול לקרות ריפוי, בעוד שקדושה סטטית זה סתם טקס פשטני שנצמד לגשמי, ושאין בו דרש… והרי דרש הוא סוד הריפוי. הסמל. כן! ה עגל הוא לא רק עגל, דב יקירי,  עגל הוא סמל למשהו גשמי שנתקע.

 

גם אם חלילה יחזור ויבנה בית המקדש  (לאט לאט, בבקשה, ממש לא בימינו, אמן) – התפילה לא תאבד. כי היא לא סתם תחליף לקרבנות – היא הליכה קדימה  בכיוון הרוחני, אל הסמלי אל ההתמרה, אל ההמשלה, אל הריפוי. תפילה איננה זקוקה עוד לדם האמיתי של הקרבנות. והרי אחד הפירושים למילה 'תפילה' הוא שושרשה ת. פ. ל.  = כמו התפלת מי ים: אנא ה' תן לי את הכח להעביר משהו מאד מאד גשמי כמו מי ים מלוחים – למשהו הרבה פחות גשמי, עד כדי מים חיים… זו התפילה. גם היא  מכוונת ריפוי.

 

אבל איך שיחקת  אותה, וואללה. דב, כל הכבוד.  לרגע כמעט השתכנעתי שאתה באמת מאמין במה שאתה אומר שם… אבל רק לרגע.

 

   

                           תודה, תודה על ההזדמנות הגדולה לבחון מחדש את הדברים להבין אותם לאשורם ולעומקם.

 

                                                                                                                                                          שלך כתמיד, בנאמנות, מיכאל

Read Full Post »

לניסן שור:

 

בחור צעיר, אל ייאוש, עתידך עוד לפנייך!  

אבל מה – הוא גם בידייך: התרופות שהתחלת לקבל עוזרות לך לשרוד בינתיים, אבל הן לא יכולות לרפא אותך. ריפוי, ALAS, זה דבר שרופאים כמעט לא עוסקים בו. זהו משהו הפוך מהישרדות, בה, אגב,  הם עוסקים ללא הרף.

ריפוי הוא ניסיון לרפא פנימה, את הנפש ממדוויה, שהרי מהם, ממדווי הנפש באות כל מחלות הגוף: הנפש שורדת על ידי שהיא מעבירה את כאביה אל הגוף. כך ניצלת הנפש בינתיים, במחיר המחלה הגשמית.

 

אם אתה רוצה באמת להתרפא, חפש משהו שיחזק את כח הריפוי הפנימי שבך, שיירפא את מדווי הנפש. או אז יקטן הלחץ בפנים, והמחלה תיעלם כי לא יהיה עוד צורך להוציא קיטור…

דע שיש בך כח ריפוי פנימי שכזה, לכל אחד יש. אצלך הוא אולי אפילו חזק יותר, כי אתה הרי יוצר, כותב, וזוהי מתת אלוה. כך גם היכולת לרפא עצמנו מבפנים: מתת אלוה ממעל.

למה שלא תלך על זה?

                                    בהצלחה  

                                                     דר מיכאל פרסיקו, רופא של רפואה משולבת.

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: