הספר הזה מיוחד ונפלא בעיני, ועורר בי נימי התעלות של ממש. הוא עוסק בחשוב מכל, בתהליך הריפוי האנושי – אלוהי, שאין בלתו. אותו תהליך בו נולד אדם תמים כתינוק בן יומו אבל בלית ברירה, בבוא החיים על חוויותיהם שחלקן קשות מנשוא, הוא פונה להישרדות אלילית מתמשכת וכל חייו מנסה לוותר על אלילי הביניים האלו, להרפות חזרה למקומו…
כבר בתחילת הסיפור אנו פוגשים אנשים בהישרדות, כל אחד בדרכו: עמוס שורד דרך בריחה, אורי דרך מחלה. ריטה שורדת באנגלית. דורית מנסה לשרוד דרך הסתגרות והעלמות עד שהיא נעלמת באמת.. היא לא שורדת.
אבל הישרדות, כאמור, היא שלב ביניים בתהליך האנושי בחיים, כשהמטר האחת והיחידה הניצבת לה בקצה הדרך היא ריפוי במובן העמוק של המילה, חזרה אל מקום של זרימה הרמונית שלמה. המעבר חזרה הזה מהישרדות לריפוי, מקיום בהמי לדרגת מדבר, מאני לאנחנו – היא תכלית הכל, וכמו בכל ספר טוב באמת גם כאן היא בבסיס הסיפור כולו.
בסיפור שדרור בורשטיין מביא מתגלה לנו מחדש שלספר את הסיפור, להמשיל את הכאב כמשל, היא הדרך הטובה להתרפא ממדווי החיים.
הישרדות, בינתיים.
זהו ספר מלנכולי לכאורה, בו מתרוקן הפרדס כבשירו של ביאליק 'הקיץ גווע' המשמש לו מוטו. הנה איך מתרוקן הפרדס מפירותיו ומטייליו, והכל מתכוננים למסע, להליכה אל הגלות, היא היא ההישרדות של בינתיים. סוג של בריחה, כי כל הנשאר חייב לעשות תהליך של גילוי ונגיעה בעומסי הילדות, אותם כאבים הקבורים כפריטים ארכיאולוגיים . כן, הבית – זה של כל אחד מאיתנו – יושב על תל פרה –הסטורי, כלומר כזה שעדיין לא סופר סיפורו והוא מחכה בסבלנות, ממש כמו אוצר חוויות הילדות המחכה שנים לנגיעה, התמרה, המשלה, הסמלה, ריפוי.
איך סיפור מרפא ראינו כבר אצל עגנון ב'סיפור פשוט' כאשר דר לאנגזם מספר ומלמד את מלאכת הסיפור להירשל, תוך שהוא תומך בו אוהב אותו, ועוזר לו להפוך את הסיפור המסובך שלו ל – סיפר פשוט: מסיפור עמוס כולו במנגנוני הגנה והישרדות – לסיפור מופשט מהגנותיו, כאשר הירשל חוזר למקומו, פחות או יותר.
אכן שום דבר לא מושלם בלי שיספרו אותו, בלי שיתנו לו שם ותואר, רק כך יושלם מעשה עיבוד החוויה לכיוון של זיכרון פשוט, מה שיוריד את הלחץ ויאפשר אז ריפוי = הרפיה אל ההווויה הסיפורית, אל מקומו המקורי של האדם…
אבל עד אז, בינתיים, תופסת ההישרדות את המקום הגלוי והנפוץ והנורמלי במציאות האנושית, תוך התעלמות מכך שלכל שן עליה בונים מבנה של היום יש שורש עמוק עמוק בעבר. אבל 'איש לא מספר ולא יודע על השורש אלא רק על רובד חיידקי השן. באקדמיה הם עושים להם תאוריות שיוכיחו לך למה אין שן, ואין שורש מבחינתם רק רובד חיידקי השן קיים, ולא רק רובד חיידקי השן אלא רובד חיידקי השן של שן אחת בלבד, השן להם, כ-ן, כמה הם אוהבים את השן שלהם, יותר מכל השיניים בעולם' (עמ. 14). הנה לכם דוגמה קלאסית לשטחיות הלימוד של אנשי אקדמיה הנטפלים למה שנראה ומתעלמים משורש הכאב -כך דרכו של אדם, דרכו של עולם. אבל כאב המהות קורא, הכאב לא יוותר, הרצון הנסתר פרוץ יפרוץ לבסוף באש גדולה. רצוי דרך סיפור…
הקושי הזה לעשות את דרך התיקון, את הריפוי – הוא שמאחד את כל גיבורי הספר בכישלונם, את כולנו בעצם. על זה הסיפור.
דרור מקבל עליו לספר את הכאב, לנסות ריפוי בסיפור
מרתק מה שדרור סיפר לנו בפגישה איך קיבל על עצמו לספר את סיפורו של הפסל הזה של איש הפוגע בעצמו שעל השולחן… כשהיה חשש שאולי לא יבין את שליחותו, החלה שורה של רמזים, דחקות, עד כדי טילת ידו לאמור שב, שב, הנה זה הסיפור, ספר אותו כהלכה. הסיפור כמו בא וכפה עצמו עליו הר כגיגית.. כך, כביכול במקרה, הגיע לסיפור ההתאבדות , סיפורה של האחות שנטלה את חייה כי היה לה קשה מדי לספר את כאבה. אבל הכאב (שלה) לא מרפה, עולה ועולה וכל כך רוצה לספר את עצמו עד שהוא מוצא מישהו אחר, סופר שעבר שם במקרה,אולי (?) שיעזור לו להפוך עצמו למשל. רק אז ישקוט יירגע הכאב, רק כך אפשר יהיה למשול בו. הכל על פי החוק האלוהי של שאיפה מתמדת לחזור למצב של הרמוניה בין ניגודים, הכל עלפי חוק התורה. ו
ואכן, מה מוצאים אנו על עטיפת הספר, אם לא ציור של פרה אדומה מאת יונתן אופק, ומהי פרה אדומה אם לא 'חוקת התורה אשר ציווה ה', היינו – איך לרפא ולהתרפא..
שוב ושוב עולה כאן הגבול השברירי שבין החיים לסיפור; במקרה, ממש במקרה עשה דרור באותו זמן סדרת הרצאות בגלי צהל, והמפיק נראה לו קצת חולה… מיד ניגש לברר, וכן כן, הוא חולה כליה כרוני, מושתל כליה… המחלה הכרונית מביאה עצמה לקרבתו של הסופר כדי להמריצו, להשכילו, בבחינת בינו בוערים בעם… לתת לו עוד פן לתהליך הריפוי. שלא ישכח, שלא ישכח לכתוב על כל זה, כי הוא הסופר, כי הוא המספר כי כך יביא אולי עוד מעט מזור לכאבו של העולם… מהותו, יתברך.
אז אם הכל עוסק בריפוי, מוצלח יותר או פחות, אם 'הכל שואף להתרפא' ככתוב -מה הפלא שדרור מקדיש מקום מיוחד לרופאים, לבית החולים, למערכת הריפוי שבנו להם קהל השורדים… בעיני החלק המבריק שבספר כולו. לא בכדי עושה דרור מהם, הרופאים חוכא ואיטלולא, כי בכשלוננו האנושי לרפא באמת האם אין אנחנו מגוחכים ונלעגים? קצת עוד מנסים אבל מהר מאד בורחים משם בצעקה צרודה: אמא…
זה קורה בממלכה ההזויה ששמה בית חולים, מפעל תעשייתי גדול להפסקת מחלות, אשר לפי התאור של דרור לא פעם רק מעצים ומבלבל אותן לגמרי. כך כמעט בהיסח הדעת מחברים את ריטה לאינפוזיה, רק כי היא שם ליד מיטת בנה החולה. כך, בגלל טעות קטנה כמעט משתלים לאורי את הכליה הלא נכונה.'היינו עולים על זה מתישהו' מנחם אותו הרופא. כן כן. היו עולים. לי זה מזכיר את מילכוד 22 ו – MASH.. ראה, אומרת ריטה, חיברו אותי. אורי אמר – את כולם מחברים כאן. AND EVERYBODY HAS A SHARE. כזכור
בית החולים כולו כבית משוגעים אחד גדול, עם ליצנים רפואיים המנהלים אותו, כפי שנרמז כשעמוס משוטט לו שם לקראת השתלת הכליה, עמ71. הפגישה של עמוס עם החולה המשוטט במרכז הקניות -כשאתה חולה אין ערך לכסף… אתה לא יודע אם תעבור את הלילה. דוחף מטבעות למכונה. אבל לא רק הסחת דעת אלא בילבול גדול גדול יש כאן. בילבול יוצרות בין ריפוי להישרדות ואי הבחנה ביניהם.אני לא חולה אומר לו עמוס , והחולה אומר לו אתה חולה, תאמין לי שאתה חולה. אני עצמי רופא. אל תתבלבל בגלל הפיג'מה. עמוס אומר באתי לתרום אני בריא לגמרי והלה – 'סתם צוחקים איתך אני נראה לך רופא?. אני אלומיניום עובד' מיד מתעלגת שפתו, להורידו לדרגת עובד פשוט אבל לנו כבר לא ברור, מי חולה פה מי רופא פה\.. עמ 73,
הנה התובנה העמוקה, שכולנו גם חולים 0- בהכרח, כדי לשרוד בינתיים – וגם רופאים של עצמנו, בו זמנית, אם רק נרצה. כולנו, כשבכל אחד בתוכו רופא פנימי אשר משתדל מאד רוצה מאד לרפא את עצמו, תמיד, בלי הרף, אבל כמו רב הרופאים אנחנו נכשלים בריפוי האמיתי ומסתפקים לרב בהישרדות . וכל אותו זמן אנחנו בהימורים חסרי טעם להשיג את האוצר הגדול, זה שיפתור את כל הבעיות.. הקטע המדהים הזה עם מכונת ההימורים, מופת ממש לדו צדדיות של המצב כשהוא, האדם הישראלי, HOMUS ISRAELICUM, החולה, הבריא, הרופא, החולה, חייב פשוט חייב להרוויח, ואתה אל תבוא לי עכשיו עם הסטטיסטיקה המחורבנת שלך, אוהב ערבים, סמולני אחד.. כשאזכה, כשיבוא הג'קפווט, אז ואז סוף סוף, אז סוף סוף.. מה אז. ? אז, נגיד שזה קרה, אז, בוא חנוך לוין תעזור לי, ישב לו האדם על ערימת דינריו ויסריח… הוא ישכח מה אפשר לעשות בכסף הזה. 'כל אחד הוא אז קוסם ששכח שהוא קוסם'.84..לא יעשה דבר. כי חסרה לו ההבנה מה יעשה באנרגיה הגדולה הזו, וכך הוא שוכח להשתמש בה לשם ריפוי אמיתי ורק אוגר ואוגר. בזה עוזר לו בית החולים כשהוא מחזיר אותו לתפקוד אב לאדם נדמה שהבריא בעוד שבסך הכל חזר לתפקד כשורד עד לקושי הבא.
העולם הקפקאי של בית החולים הופך אטאט לעולם היחיד הקיים בשביל מי שבילה שם כמה שעות, אתה מתחיל לנוע במסדרונות כאילו זהו ביתך היחיד כי ה'מחלה' כל כך מדבקת עד שהיא תופסת עוצמה והופכת לעצם הקיום האנושי, שזה מה שהיא, בעצם, מצב של הישרדות. אין פלא שפתע קם עמוס וברח משם כל עוד נפשו בו לאמור לא לא לא, לא היום… לא.
ציפורים כדי לשרוד
אחת הדרכים שדרור מביא לשרוד בתוך הייאוש הקיומי הזה, להישאר בתקווה הוא העולם שמעניקות הציפורים. זה בא לידי ביטוי בצורה החריפה וחזקה יותר אצל דורית שכמו לואיז בספר 'כתבים גנוזים' משחררת ציפור כשהיא במצוקה גדולה ומתמשכת. כאילו שולחת את נשמתה למעוף עם הציפור, להציל את הניצוץ האלוהי שבה.. האין זו מצוות 'שילוח הקן' בה אנו מצווים לשלח את הציפור האם לחופשי, אולי ממנה עוד יוולד משהו מחדש…
אצל דורית,הגיבורה העצובה שהכאב בה הולך וגובר מוצאת פתח ביטוי בשירה, ודווקא על ציפור: זה אצלה ש'ישנה ציפור שמהבוקר' רומזת לה ומבקשת ביטוי.. …עד שהיא רואה רק את 'האחרונה שבטור להקת הציפורים הנודדות' ומצטרפת אליה, נפשה מצטרפת וממריאה, כמו יש משהו מרפא בלהיות ציפור או לדמות שהנפש ממריאה כציפור. יש איזה שחרור יש קלות יש שמחת חיים בציפורים כאן.
גם ריטה רואה יונק דבש ולו לרגע, וכבר חלף…והיא שלחה ידיו אליו והיא רצתה שיתגלה שוב.. זו היא שמתקשה לגדל את ילדתה וגם לה עומסי ילדות לא קטנים בװודאי, שירשה מהוריה והם מהוריהם… וכך דור לדור יביע אומר, כך ה'דבר' עובר מריטה לדוריתה… וממנה לציפורים הנושאות אולי את הזיכרון האנושי עמ 45 'גם הן זוכרות אותי.. וכשיעופו ישאו אותי עימן בזיכרונן'..
ז י כ ר ו ן ה י ל ד ו ת שלנו, הוא האוצר שקיבלנו כחוויה, לא פעם הוא הכאב המצפה לפיוס לתיקון, הוא שמור בראשים רבים, עומסי ילדות חבויים. שנות הילדות נעלמות מאיתנו כי ההורים, שאמורים היו לכאורה לזכור ולספר לנו, הם עצמם לא זוכרים. ואל הבסיס החתום ומרוחק הזה אנחנו מתכוונים כל חיינו לפענח ולרפא.
דורית שקבלה בירושה כאב הורים כפול, ושבסופו של דבר לא עומדת בכאב – דווקא היא נוגעת במהות הריפוי בדברה על רשת ההשתקפויות הגדולה של היקום. כך 'היא נעמדה מול סביון זקן ואמרה, הלא אלו הקשישים שלהם , אך בעת ובעונה אחת גם העוברים'. הנה העיקרון העתיק של מוות ולידה מחדש כמרכיב מרכזי בקיום – עמ 47, שם כל דבר הוא הוא עצמו אבל גם משלו של דבר אחר.. הכוכבים משתקפים בשדה החרציות, ו'הסביון הוא גם קשיש וגם עובר שזה עתה נולד. פקעת האבקנים במרכז חרצית צהובה היא השמש והשדה הוא היקום אשר כלול בו עצמו. הכל כלול בשדה, אמרה, גם השדה כלול בשדה. זה גן שדה אבל גם משל, היא אמרה.וככה כל דבר במציאות כל דבר הוא גם דבר פשוט וגם שיקוף או הד או חלק של משהו אחר, גדול ומסובך יותר . זה גרגר של מלח אבל זה גם פיסת ים שמישהו שלף מתוך המים והניח לך על הלשון' עמ. 48. כל דבר הוא גם משלו של עצמו ומה שיש לו משל יש לו שם, גם בינה, ובו חלל פנוי שבין זה לזה ואז, ריפוי…
כאן נוגע דרור, שם של ציפור בעצמו, בסוד הגדול של זרימת הקיום , תוך ביקוש מתמיד של הרמוניה למה שנע על הציר שבין הדבר ומשלו , גשמי ורוחני..
זהו סוד הניגודים המשלימים ביקום, שדורית נוגעת בו בייתר שאת כאשר היא חוזרת שוב ושוב למשפט מתוך השיר של אבן עזרא 'אחות שמש בליל אופל ערוכה – ואיך שמש תנוצץ בחשיכה?' עמ 51. אכן נצוץ תנוצץ כי ' הלילה והיום קיימים ביחד תמיד' (שם)
כן, לילה ויום קיימים בו זמנית. היא חושבת על זה, הוא, דרור חושב על זה, ואנחנו הקוראים חושבים על זה עד.. עד שקריאת עורב שאת אינך רואה חוצה עכשיו את השמיים (עמ 94)
בסיכום
שום דבר לא שלם בלי שמו, בלי שיספרו אותו בשמו את המעשה שרק אז יוכל ההיפך לזיכרון פשוט בר הכלה, כי אחרת הוא נותר חווייה פועמת מתריסה מטרידה לא נותנת מנוח, עד שעוזבים ומתרוקן הפרדס.
זה ספר על הכישלון האנושי לספר את הסיפור כראוי ועל הכמיהה הבלתי פוסקת לעשות זאת. תודה לך דרור
מיכאל פרסיקו, רופא
