Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אפריל, 2015

הספר הזה מיוחד ונפלא בעיני, ועורר בי נימי התעלות של ממש. הוא עוסק בחשוב מכל, בתהליך הריפוי האנושי – אלוהי, שאין בלתו. אותו תהליך בו נולד אדם תמים כתינוק בן יומו אבל בלית ברירה, בבוא החיים על חוויותיהם שחלקן קשות מנשוא, הוא פונה להישרדות אלילית מתמשכת וכל חייו מנסה לוותר על אלילי הביניים האלו, להרפות חזרה למקומו…

כבר בתחילת הסיפור אנו פוגשים אנשים בהישרדות,  כל אחד בדרכו: עמוס שורד דרך בריחה, אורי דרך מחלה. ריטה שורדת באנגלית. דורית מנסה לשרוד דרך הסתגרות והעלמות עד שהיא נעלמת באמת.. היא לא שורדת.

אבל הישרדות, כאמור,  היא שלב ביניים בתהליך האנושי בחיים,  כשהמטר האחת והיחידה הניצבת לה בקצה הדרך היא ריפוי במובן העמוק של המילה, חזרה  אל מקום של זרימה הרמונית שלמה. המעבר חזרה הזה מהישרדות לריפוי, מקיום בהמי לדרגת מדבר, מאני לאנחנו – היא תכלית הכל, וכמו בכל ספר טוב באמת גם כאן היא בבסיס הסיפור כולו.

בסיפור שדרור בורשטיין מביא מתגלה לנו מחדש שלספר את הסיפור,  להמשיל את הכאב כמשל, היא הדרך הטובה להתרפא ממדווי החיים.

הישרדות, בינתיים.  

זהו ספר מלנכולי לכאורה, בו מתרוקן הפרדס כבשירו של ביאליק 'הקיץ גווע' המשמש לו מוטו.  הנה איך מתרוקן הפרדס מפירותיו ומטייליו, והכל מתכוננים למסע, להליכה אל הגלות, היא היא  ההישרדות של בינתיים. סוג של בריחה,  כי כל הנשאר  חייב לעשות תהליך של גילוי ונגיעה בעומסי הילדות, אותם כאבים הקבורים כפריטים ארכיאולוגיים . כן, הבית  – זה של כל אחד מאיתנו – יושב על תל פרה –הסטורי, כלומר  כזה שעדיין לא סופר סיפורו והוא מחכה בסבלנות, ממש כמו אוצר חוויות הילדות המחכה שנים לנגיעה, התמרה, המשלה, הסמלה, ריפוי.

איך סיפור מרפא ראינו כבר אצל עגנון ב'סיפור פשוט' כאשר דר לאנגזם מספר ומלמד את מלאכת הסיפור להירשל,  תוך שהוא תומך בו אוהב אותו, ועוזר לו להפוך את הסיפור המסובך שלו  ל – סיפר פשוט: מסיפור עמוס כולו במנגנוני הגנה והישרדות – לסיפור מופשט מהגנותיו, כאשר הירשל חוזר למקומו, פחות או יותר.

אכן  שום דבר לא מושלם בלי שיספרו אותו, בלי שיתנו לו שם ותואר, רק כך יושלם מעשה עיבוד  החוויה לכיוון של זיכרון פשוט, מה שיוריד את הלחץ ויאפשר אז ריפוי = הרפיה אל ההווויה הסיפורית, אל מקומו המקורי של האדם…

אבל עד אז, בינתיים, תופסת ההישרדות את המקום הגלוי והנפוץ והנורמלי במציאות  האנושית, תוך התעלמות מכך שלכל שן עליה בונים מבנה של היום יש שורש עמוק עמוק בעבר. אבל 'איש לא מספר ולא יודע על השורש אלא רק על רובד חיידקי השן. באקדמיה הם עושים להם תאוריות שיוכיחו לך למה אין שן, ואין שורש מבחינתם רק רובד חיידקי השן קיים, ולא רק רובד חיידקי השן  אלא רובד חיידקי השן של שן אחת בלבד, השן להם, כ-ן, כמה הם אוהבים את השן שלהם, יותר מכל השיניים בעולם' (עמ. 14). הנה לכם דוגמה קלאסית לשטחיות הלימוד של אנשי אקדמיה הנטפלים למה שנראה ומתעלמים משורש הכאב  -כך דרכו של אדם, דרכו של עולם. אבל כאב המהות קורא, הכאב לא יוותר, הרצון הנסתר פרוץ יפרוץ לבסוף באש גדולה. רצוי דרך סיפור…

הקושי הזה לעשות את  דרך התיקון, את הריפוי – הוא שמאחד את כל גיבורי הספר בכישלונם, את כולנו בעצם. על זה הסיפור.

דרור מקבל עליו לספר את הכאב, לנסות ריפוי בסיפור

מרתק מה שדרור  סיפר לנו בפגישה איך קיבל על עצמו לספר את סיפורו של הפסל הזה  של איש הפוגע בעצמו שעל השולחן… כשהיה חשש שאולי לא יבין את שליחותו, החלה  שורה של רמזים, דחקות, עד כדי טילת ידו לאמור שב, שב, הנה זה הסיפור, ספר אותו כהלכה. הסיפור  כמו בא וכפה עצמו עליו הר כגיגית.. כך, כביכול במקרה, הגיע לסיפור ההתאבדות , סיפורה של האחות שנטלה את חייה כי היה לה  קשה מדי לספר את כאבה. אבל הכאב (שלה)  לא מרפה, עולה ועולה וכל כך רוצה לספר את עצמו עד שהוא מוצא מישהו אחר, סופר שעבר שם במקרה,אולי (?) שיעזור לו  להפוך עצמו למשל. רק אז ישקוט יירגע הכאב, רק כך אפשר יהיה למשול בו. הכל על פי החוק האלוהי של שאיפה מתמדת לחזור למצב של הרמוניה בין ניגודים, הכל עלפי חוק התורה. ו

ואכן, מה מוצאים אנו  על עטיפת הספר, אם לא ציור של פרה אדומה מאת יונתן אופק,  ומהי פרה אדומה אם לא  'חוקת התורה אשר ציווה ה', היינו – איך לרפא ולהתרפא..

שוב ושוב עולה כאן הגבול השברירי שבין החיים לסיפור;  במקרה, ממש במקרה עשה דרור באותו זמן סדרת הרצאות בגלי צהל, והמפיק נראה לו קצת חולה… מיד ניגש לברר, וכן כן, הוא חולה כליה כרוני, מושתל כליה… המחלה הכרונית  מביאה עצמה לקרבתו של הסופר כדי להמריצו, להשכילו, בבחינת בינו בוערים בעם…  לתת לו עוד פן לתהליך הריפוי. שלא  ישכח, שלא ישכח לכתוב על כל זה, כי הוא הסופר, כי הוא המספר כי כך יביא אולי עוד מעט מזור  לכאבו של העולם… מהותו, יתברך.  

אז אם הכל עוסק בריפוי, מוצלח יותר או פחות, אם 'הכל שואף להתרפא' ככתוב -מה הפלא שדרור מקדיש מקום מיוחד לרופאים, לבית החולים, למערכת הריפוי שבנו להם קהל השורדים…  בעיני החלק המבריק שבספר כולו. לא בכדי עושה דרור מהם, הרופאים  חוכא ואיטלולא, כי בכשלוננו האנושי לרפא באמת האם אין אנחנו מגוחכים ונלעגים? קצת עוד מנסים אבל מהר מאד בורחים משם בצעקה צרודה: אמא…  

זה  קורה בממלכה ההזויה ששמה בית חולים, מפעל תעשייתי גדול  להפסקת מחלות, אשר לפי התאור של דרור לא פעם רק מעצים ומבלבל אותן לגמרי. כך כמעט בהיסח הדעת מחברים את ריטה לאינפוזיה, רק כי היא שם ליד מיטת בנה החולה. כך, בגלל טעות קטנה כמעט משתלים לאורי את הכליה הלא נכונה.'היינו עולים על זה מתישהו' מנחם אותו הרופא. כן כן. היו עולים.  לי זה מזכיר את מילכוד 22  ו – MASH.. ראה, אומרת ריטה, חיברו אותי. אורי אמר – את כולם מחברים כאן. AND EVERYBODY HAS A SHARE. כזכור

בית החולים כולו כבית משוגעים אחד גדול, עם ליצנים רפואיים המנהלים אותו, כפי שנרמז כשעמוס משוטט לו שם לקראת השתלת הכליה,  עמ71. הפגישה של עמוס עם החולה  המשוטט במרכז הקניות -כשאתה חולה אין ערך לכסף… אתה לא יודע אם תעבור את הלילה. דוחף מטבעות למכונה. אבל לא רק הסחת דעת אלא בילבול גדול גדול יש כאן. בילבול יוצרות בין ריפוי להישרדות ואי הבחנה ביניהם.אני לא חולה אומר לו עמוס , והחולה אומר לו אתה חולה, תאמין לי שאתה חולה. אני עצמי רופא. אל תתבלבל בגלל הפיג'מה. עמוס אומר באתי לתרום אני בריא לגמרי והלה – 'סתם צוחקים איתך אני נראה לך רופא?. אני אלומיניום עובד' מיד מתעלגת שפתו,  להורידו לדרגת עובד פשוט אבל לנו כבר לא ברור, מי חולה פה מי רופא פה\..  עמ  73,

הנה התובנה העמוקה, שכולנו גם חולים  0- בהכרח, כדי לשרוד בינתיים – וגם רופאים של עצמנו, בו זמנית, אם רק נרצה. כולנו, כשבכל אחד בתוכו רופא פנימי אשר משתדל מאד רוצה מאד לרפא את עצמו, תמיד, בלי הרף, אבל כמו רב הרופאים אנחנו נכשלים בריפוי האמיתי ומסתפקים לרב בהישרדות .  וכל אותו זמן אנחנו בהימורים חסרי טעם להשיג את האוצר הגדול, זה שיפתור את כל הבעיות.. הקטע המדהים הזה עם מכונת ההימורים, מופת ממש לדו צדדיות של המצב  כשהוא, האדם הישראלי, HOMUS ISRAELICUM, החולה, הבריא, הרופא, החולה, חייב פשוט חייב להרוויח, ואתה אל תבוא לי עכשיו עם הסטטיסטיקה המחורבנת שלך, אוהב ערבים, סמולני  אחד..  כשאזכה, כשיבוא הג'קפווט, אז  ואז סוף סוף, אז סוף סוף.. מה אז. ? אז, נגיד שזה קרה, אז, בוא חנוך לוין תעזור לי,  ישב לו האדם על ערימת דינריו ויסריח… הוא ישכח מה אפשר לעשות בכסף הזה. 'כל אחד הוא אז קוסם ששכח שהוא קוסם'.84..לא יעשה דבר. כי חסרה לו ההבנה מה יעשה באנרגיה הגדולה הזו, וכך הוא שוכח להשתמש בה לשם ריפוי אמיתי  ורק אוגר ואוגר. בזה עוזר לו בית החולים כשהוא מחזיר אותו לתפקוד אב לאדם נדמה שהבריא בעוד שבסך הכל חזר לתפקד כשורד עד לקושי הבא.

העולם הקפקאי של בית החולים הופך אטאט לעולם היחיד הקיים בשביל מי שבילה שם כמה שעות, אתה מתחיל לנוע במסדרונות כאילו זהו ביתך היחיד כי  ה'מחלה' כל כך מדבקת עד  שהיא תופסת עוצמה והופכת לעצם הקיום האנושי, שזה מה שהיא, בעצם, מצב של הישרדות.  אין פלא שפתע קם עמוס וברח משם  כל עוד נפשו בו לאמור לא לא לא, לא  היום… לא.

ציפורים כדי לשרוד

אחת הדרכים שדרור  מביא לשרוד בתוך הייאוש הקיומי הזה, להישאר בתקווה הוא העולם שמעניקות הציפורים. זה בא לידי ביטוי בצורה החריפה וחזקה יותר אצל דורית שכמו לואיז בספר 'כתבים גנוזים'  משחררת ציפור כשהיא במצוקה גדולה ומתמשכת. כאילו שולחת את נשמתה למעוף עם הציפור, להציל את הניצוץ האלוהי שבה.. האין זו  מצוות 'שילוח הקן' בה אנו מצווים לשלח את הציפור האם לחופשי, אולי ממנה עוד יוולד משהו מחדש…

אצל דורית,הגיבורה העצובה שהכאב בה הולך וגובר מוצאת פתח ביטוי בשירה, ודווקא על ציפור:  זה אצלה ש'ישנה ציפור שמהבוקר' רומזת לה ומבקשת ביטוי.. …עד שהיא רואה רק את 'האחרונה שבטור להקת הציפורים הנודדות' ומצטרפת אליה, נפשה מצטרפת וממריאה, כמו יש משהו מרפא בלהיות ציפור או לדמות שהנפש ממריאה כציפור. יש איזה שחרור יש קלות יש שמחת חיים בציפורים כאן.

גם ריטה רואה יונק דבש ולו לרגע, וכבר חלף…והיא שלחה ידיו אליו והיא רצתה שיתגלה שוב.. זו היא שמתקשה לגדל את ילדתה וגם לה עומסי ילדות לא קטנים בװודאי, שירשה מהוריה והם מהוריהם… וכך דור לדור יביע אומר, כך ה'דבר' עובר מריטה לדוריתה… וממנה לציפורים הנושאות אולי את הזיכרון האנושי עמ 45 'גם הן זוכרות אותי.. וכשיעופו ישאו אותי עימן בזיכרונן'..

   ז י כ ר ו ן  ה י ל ד ו ת שלנו, הוא האוצר שקיבלנו כחוויה, לא פעם הוא הכאב המצפה לפיוס לתיקון, הוא שמור בראשים רבים,  עומסי ילדות חבויים.  שנות הילדות נעלמות מאיתנו כי ההורים, שאמורים היו לכאורה  לזכור ולספר לנו, הם עצמם לא זוכרים. ואל הבסיס החתום ומרוחק הזה אנחנו מתכוונים כל חיינו לפענח ולרפא.   

 דורית שקבלה בירושה כאב הורים כפול, ושבסופו של דבר לא  עומדת בכאב –  דווקא היא נוגעת במהות הריפוי בדברה על  רשת ההשתקפויות הגדולה של היקום. כך 'היא נעמדה מול סביון זקן ואמרה, הלא אלו הקשישים שלהם , אך בעת ובעונה אחת גם העוברים'. הנה העיקרון העתיק של מוות ולידה מחדש כמרכיב מרכזי בקיום – עמ 47, שם כל דבר הוא הוא עצמו אבל גם משלו של דבר אחר.. הכוכבים משתקפים בשדה החרציות, ו'הסביון הוא גם קשיש וגם עובר שזה עתה נולד. פקעת האבקנים במרכז חרצית צהובה היא השמש והשדה הוא היקום אשר כלול בו עצמו.  הכל כלול בשדה, אמרה, גם השדה כלול בשדה. זה גן שדה אבל גם משל, היא אמרה.וככה כל דבר במציאות  כל דבר הוא גם דבר פשוט וגם שיקוף או הד או חלק של משהו  אחר, גדול ומסובך יותר . זה גרגר של מלח  אבל זה גם פיסת ים שמישהו שלף מתוך המים והניח לך על הלשון' עמ. 48. כל דבר הוא גם משלו של עצמו ומה שיש לו משל יש לו שם, גם בינה, ובו חלל פנוי שבין זה לזה ואז, ריפוי…

כאן נוגע דרור, שם של ציפור בעצמו,  בסוד הגדול של זרימת הקיום , תוך ביקוש מתמיד של הרמוניה למה שנע על הציר שבין הדבר ומשלו , גשמי ורוחני..  

זהו סוד הניגודים המשלימים ביקום, שדורית נוגעת בו בייתר שאת  כאשר היא חוזרת שוב ושוב למשפט  מתוך השיר של אבן עזרא 'אחות שמש בליל אופל ערוכה – ואיך שמש תנוצץ בחשיכה?' עמ 51. אכן נצוץ תנוצץ כי ' הלילה והיום קיימים ביחד תמיד'  (שם)

 כן, לילה ויום קיימים בו זמנית. היא חושבת על זה, הוא, דרור חושב על זה, ואנחנו הקוראים חושבים על זה עד..  עד שקריאת עורב שאת אינך רואה חוצה עכשיו את השמיים (עמ 94)

בסיכום

שום דבר לא שלם בלי שמו, בלי שיספרו אותו בשמו את המעשה שרק אז יוכל ההיפך לזיכרון פשוט בר הכלה,  כי אחרת הוא נותר חווייה פועמת מתריסה מטרידה לא נותנת מנוח, עד שעוזבים  ומתרוקן הפרדס.

זה ספר על הכישלון  האנושי לספר את הסיפור כראוי ועל הכמיהה הבלתי פוסקת לעשות זאת. תודה לך דרור

 

                                                                     מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

זהו ספר מעולה על מהות המחלה. עדות מצמררת ממקור ראשון, כאילו מתוך נפשו של החולה, תמציתי, מדויק. פה ושם בדיאלוגים מזכירה קלאודיה פניירו את סגנונו של סאראמגו, הסופר הפורטוגזי, ועושה את זה לא פחות טוב ממנו… היא כותבת נפלא.

 הסיפור מעלה בעיני את הצורך העצום בריפוי, שבלי תקווה אליו החיים קשים מדי. הוא מביא  את סיפור ההישרדות כדרך חיים, שהוא המצב האנושי הנפוץ ביותר, סוג של בינתיים..

 אין כל פסול בהישרדות. בתנ"ך מוזכר נח כמי שידע  לשרוד, ידע לעשות לעצמו נח בכל מצב ונחשב צדיק בדורותיו נח. יש מבול? הוא בונה תיבה! וככה עובר את החיים בתיבות הישרדות.. (פה, אגב, אני מביא דברים בשם אומרם. זהו נדב כהן איש מעגן מיכאל,המורה שלנו לחשיבה הכרתית). אבל ריפוי זה דבר אחר…

 אלנה יודעת לשרוד, חבל על הזמן. כל חייה שרדה כמו כולם דרך הדחקת מקומות כואבים בלב. אבל כשהגיעו מים עד נפש הם גלשו החוצה בצורת פרקינסון.. כעת היא שורדת בנפשה דרך מחלה בגופה. וכשזה נהיה קשה מדי היא מקבלת תרופות ומאז היא שורדת בזכות התרופות… כך  מחליף אדם עבודת אלילים אחת בשניה, אבל זוכה בעוד זמן הישרדות הנפש עד שאולי, אולי פעם יעשה ריפוי של ממש.

אכן,בין כדור 1, ל2 ו 3 אלנה שורדת, אבל לא מבריאה. היא יודעת לשרוד מצויין אבל מתקשה להבין איך להבריא באמת.

בין חכמה לבינה

 חשוב כאן להבדיל בין  חכמה לבינה. חכמה היא דעת, לדעת פרטים וחוקי חיים ומהו העולם ואיך הוא מסתובב. עד כדי ידיעה עמוקה של התהליך האנושי אלוהי.  לבן, דודו של יעקב הוא מסמל את החכמה. רחבה כים, לבן כולה  אין סופי.. אבל יעקב מחפש איך ליישם את החכמה הזו בחיי היום מיום: זה דורש בינה –  היכולת ליישם את החכמה בעולם הזה, מול פגעיו ומגבלותיו.

 

בינה מלשון בייניים – זה בין הרף שמציבה החכמה העילאית לבין המציאות היום יומית המכריחה אותנו למצוא פשרה. פשרה שתהיה עדיין רבת חכמה  אבל שלא תתנשא שתהיה רגישה למה שקורה, לא חכמה מדי, לא טפשה מדי, ככה היא באמצע.. זו בינה.

אלנה עדיין חכמה מדי, מתגוננת מדי.  לכן נפשה היא כ'מבצר בטון' היודע לשרוד היטב את טילטולי החיים. אבל איננו אלא מגדל קלפים, כמאמר המוטו הפותח, אשר יתמוטט בקלות רבה עם בוא הרוח המתאימה, בבוא חוויה כואבת מדי ארוע טראומתי, כי חסר שלד של בינה. או אז  יעלה הכאב העצור וימוטט את מבצר ההתגוננות, את כל בניין ההישרדות שבנה אדם בחייו.

למעשה המחלה נמצאת כאן בין שתי הנשים כל הזמן, אמא ובת, בזריקת  הכעס שביניהן ואי הקבלה ההדדית, הקושי לאהוב. אבל זהו מצב נפשי שהרבה רב אין לו ביטוי פתולוגי גופני. אלא שהמחלה קיננה בתוכה מזה זמן רב 'כאילו מדובר בזרע  שמחכה לרגע בו ינחת על קרקע פוריה כדי לנבוט'. מוקד של עומס נפשי אחד או אחר אשר מחכה לשווא לריפוי, לפיוס, להכלה שלמה –  מתבטא בסופו של דבר כמחלה גופנית, תוך ניסיון של האורגניזם לאזן אתה העומס הנפשי הממושך דרך פריצת חלק מהלחץ אל הגוף, בדרך של הגשמת מחלה גופנית, לרב  על פי הרשום בגנים .

כאשר פורצת מחלתה לבסוף מתארת זאת אלנה יפה כל כך כמו מלך שהודח  מכסאו. אכן –עד אותו רגע הוא היה KING OF HIS DOMAIN , שולט בכח האגו בנתיניו מוקדי נפשו הלוחצים מבפנים, אבל עם התמרדות הנפש ופריצת הכאב החוצה  אל הגשמי החוצה מודח המלך. כעת הוא מלך עירום שכבר לא יכול עוד לכסות על ערוות  נפשו הכואבת בהישרדות גריידא. יצא המרצע מן השק ומשתק כעת את אלנה לאמור: לא תוכלי עוד ללכת בדרך החיים שבחרת אם תסתפקי רק בלדעת. הגיע זמן בינה, זמן של ריפוי אמיתי, ועד אז אנו נאלצים להוציא חלק מן הלחץ בצורת מחלה גופנית.

כך מנהלת אלנה רומן של אהבה שנאה עם מחלתה, מחלה שהיא כמעט ישות עצמאית בתוכה מנהלת אותה ביד רמה. אבל יש להבין שבצורה פאראדוקסאלית המחלה היא עדיין הרע במיעוטו, כשהאלטרנטיבה היא דיכאון או פסיכוזה ( גם הן, אגב,צורות עוד יותר נואשות של בריחה מנגיעה בכאב).

אימהות, לפעמים היא אי-מהות…   

 כספר שנכתב על ידי אשהה או עוסק בחלק חשוב מאד של המהות הנשית –  האימהות: האם נכון להכריח לאימהות גם כשהאם שבדרך היא במצב של  אי-מהות? האם  מותר לאשה להיות בשלב הישרדות בחייה כשחלק ממנה היא הימנעות  מהגשמת האימהות כרגע? האם דחיפה בכח לכיוון של הגשמה עצמית לא תהא הרת אסון  כמו שקרה לאיסבל?

ריטה כופה אימהות על איסבל מתוך   י ד י  ע ה   שזה הדבר נכון לעשות. היא יודעת יותר טוב מאיסבל. כי הרי זה המקובל, כך חונכה כל חייה. כך גם  על פי הכנסיה שהיא, אגב,  שונאת אבל בדבר הזה מזדהה עם המקובל.  אולי זו דרכה שלה להגשים אימהות BY PROXY, אולי כך תגשים מה שקשה לה בעצמה אצל מישהי אחרת.   אבל ברור שחסרה כאן בינה להבין מתי זה נכון ומתי לא נכון; חסר כבוד לדרכו של האחר, קבלתה אחר…

'באותו ערב כפתה ריטה אימהות על אשה אחרת באמצעות דוגמה  שהטמיעה והעבירה לגוף אחר'.   'אין פה שום ילד' אומרת לה איסבל האומללה,  אבל ריטה לא מקשיבה, לא יכולה להקשיב. היא יודעת מה נכון ממש כמו שאימה תמיד יודעת. לבסוף אומרת איסבל –  'אילצתם את ילדתי להיוולד לאם שלא רצתה בה'.

 באמצה את מה שנכון לכאורה, מה שראוי, מה שהיא  עצמה רוצה לא רוצה  מאבדת בעצם ריטה את דרכה. כאשר היא נוכחת שהדרך שלה לאימהות של אמת חסומה בפחדים   ושהיא  עומדת להיות אמא של אימה שלה, שחולה והופכת אט אט לתינוקת חסרת אונים, כשהגורל מתאכזר ומביא את המצב לאבסורד כזה  -היא לא יכולה יותר להמשיך, ומרב   דעתנות  שלמדה גם מאימה שלה, מאבדת ריטה את עצמה  ל ד ע ת …

במובן התהליך האנושי אלוהי הטיפול הצפוי באמא שלה יכול היה להיות משהו חיובי:  להיות כמו אמא ש ל אימה יכלה להיות דרך תיקון הקשר עם אלנה ואז  אולי  היתה ריטה בעצמה מתרפאת, כמו שקורה הרבה פעמים כשאנו מלווים הורים זקנים וחולים  בדרכם האחרונה. כך אולי היתה  ריטה נהיית 'ראויה' להיות אמא לתינוק משלה… ארבל כל זה כנראה קשה מדי, בגלגול הנוכחי של האם והבת.

 איסבל  מצידה גם לה קשה  האימהות, אבל היא לפחות   מ ב י נ ה  שאין בה ילד כרגע במובן העמוק ולכן רוצה היא להיפטר ממנו , בעוד אלנה וריטה נשארות בידיעה מה צריך, אך ללא בינה, ללא הבנה  מה נכון בחיים ברגע מסויים. חסרה להן הבנת הדרך, הכרה הבנתית.

לבסוף, לפחות הסוף קצת אופטימי עם החתול של איסבל, החיה, החיוניות הטבעית   שמקשרת בין השתיים בסליחה ואהבה. החתול כנראה אוהב אותך… הוא אוהב אותי, כן, בוכה אלנה . סאראמגו חוגג.

וכך אלנה, שתמיד ידעה הכל, סוף סוף לא יודעת מה לעשות. סוף סוף עכשיו שאינה  יודעת מה לעשות  היא אולי מתחילה להבין את רגשותיה… 

הבה. כולנו. נקווה לטוב. 

                                                                                   מיכאל פרסיקו

 

 

Read Full Post »

ניצולי השואה, אותם ששרדו את השהיה במחנות המוות למיניהם,  לא מקבלים את הסיוע הראוי. זה לא בסדר וצריך תיקון.

 

אבל בעצם כולנו ניצולי שואה במובן הרחב של המילה. שהרי חוויית השואה ניתנה בנו והיא משפיעה על כל אחד ואחד מאיתנו מאז ועד עצם היום הזה. הקושי להתמודד עם חוויית הגזענות, שנאת האחר והאלימות חסרת הפשר שהופנתה כלפי דור השואה, הייתה ונשארה חוויה קולקטיבית שעברה כבמכתב חתום אל הדורות שבאו אחר כך, אל מי שאנו היום. דור השואה שתק את החוויה הזו ומת אותה כמעט בלי מילה. אבל אנחנו כבר דור אחר, דור שלא מוכן לשתוק. אך היות וכאב החוויה הוא קשה מדי לריפוי, ולהכילו כך קשה עוד יותר, הרי כדי לשרוד את הכאב זה  מאלץ אותנו להשליכו מתוכנו בשאט נפש על האחר  המזדמן, יהא זה המזרחי  או הערבי הפלשטינאי.

 

היה רגע בו כמעט התגברנו לעכל את החוויה, כמעט שמנו שלום סביבנו.

אבל שלום פירושו להגיע להרמוניה שלמה עם החוויות שבפנים, ורק אז גם עם אלו שבחוץ, וזה היה קשה מדי. או אז גברו הכאב והפחד, ותורגמו לאמונה פנאטית, לשנאה ולרצח. כך רבין נרצח.

 

כן, מרב התגוננות בפני הכאב שבפנים הפכנו לעם של נכי נפש.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

ועכשיו, עכשיו מה…?    עכשיו אנחנו בהישרדות.  הלוואי שיבוא לנו מרפא.

 

 

מיכאל פרסיקו, רופא  

 

חניתה 87, חיפה

Read Full Post »

            בבית  המרפא – רשמים לאחר פגישת החוג לספרות ורפואה 3.2015

בית המרפא נכתב על ידי דוד פוגל ב1926 . שנתיים קודם לכן יצא ספרו של תומאס מאן הר הקסמים. אני כמעט בטוח שפוגל קרא את הר הקסמים, התרגש כמוני, ולדעתי כתב את גרסתו שלו לאותו הסיפור ממש. אפשר להבין לגמרי, אולי גם אני הייתי מנסה… אלא שפוגל, לצערי,  הוא לא תומאס מאן ולכן מה שיצא לו זו נובלה די חיוורת אשר מתעלה לכדי סיפור של ממש רק לקראת הדרמה הסופית, וגם כאן היא תופסת כיון פסימי, הפוך מריפוי אמיתי, הפוך מזה של הר הקסמים.

אני לא אומר שפוגל לא הבין את מאן. הבין גם הבין ואף הזדהה מאד. הוא ראה את גדולתו של מאן  בתארו את דרכו ושאיפתו של  האדם לריפוי מול חוסר האונים שלו ללכת בדרך,  מול פחדיו שלו עצמו  ומול מערכת הרפואה שקצרה ידה לסייע בידו בכך. די טבעי שרצה לכתוב משהו על זה בעצמו שהרי הרצון להתרפא הוא הלוז של כל הדברים כולם בעולם. האם יש תהליך עולמי כלל אנושי משמעותי, ולא משמעותי, לבד תהליך הריפוי? הא, כן, היווצרות המחלה. אבל זהו רק הניגוד המשלים על אותו הציר.

אז פוגל, כאדם פתוח וסקרן ניסחף אחרי האנרגיה של הר הקסמים, אחרי הנושא המדהים עליו נכתבה היצירה, 'הר הקסמים'.  יש לזכור כי בית המרפא היא פיסת הפרוזה הראשונה שלו, ויתכן מאד שכבר לא יכול היה עוד לעמוד בפיתוי אחרי שקרא את יצירתו של מאן. קריאת הר הקסמים עוררה בו את הרצון המתפרץ לכתוב גם בפרוזה, וכך יצר את ה ATTUDE הזה.

בכוונה אני אומר ATTUDE, כי זה כל כך מזכיר את הספר הגדול ההוא.. אותה אוירה של עונג בשרים, אכול ושתה כי מחר, מי יודע, הן כולנו בני תמותה תרתי משמע…  בעיקר בחלק הראשון האווירה ממש זהה,  כולל תיאורי הנוף עם השלג העמוק הזה מסביב שכולו קיפאון, מול געש היצרים של תושבי בית המרפא שכולו לכאורה תאוות חיים חיים חיים, כאשר בתוכם מפכה המוות האיטי, השחפתי והמוות האיטי של פחד להתרפא באמת. האם לא זהו סיפורו של האדם בחייו? . האם אין חיי כולנו מתנהלים בעצם כך?

אלא שהדמויות ב'בית המרפא' שטחיות הנה ודי פלקטיות , בעוד כל מי שקרא את הר הקסמים יכול רק להיזכר בערגה בעושר ובעומק של הדמויות והרגשות, החל בגיבור הראשי, האנס קאסטורפ, שבא לרגע לבקר את בן דודו יואכים  צימסן החולה בשחפת ונישאר להתרפא בעצמו..  הוא מתאהב במאדאם קלאודיה שושה המסתורית שמופיעה וחולפת לה לאורך כל הסיפור כמו אהבת אמת שהיא תמיד כה  שברירית. ולא נשכח גם את בעל הדעה האיטלקי סטמבריני והפילוסוף היהודי ישועי נפטא..  דמויות חיות ומדהימות אחת אחת , המשאירות זיכרונות עמוקים, ארכיטיפאליים באיכותם.

בית המרפא הוא הרקע שם גם כאן, הוא סמל לעולמנו שאיננו אלא בית מרפא אחד גדול, אם רק נחפוץ, אם נהייה מספיק אמיצים…

הוא בהכרח מבוך של יצרים גועשים בהם המיניות תופסת מקום מרכזי, כשיצר החיים מתבטא במיניות של פנטזיות בעיקר, אבל גם באוכל – שני היצרים הגועשים במרץ רב תמיד, וסביבם רכילות ומעשי קונדס פורעי חוק. כן, האווירה היא בדיוק אותה אװירה. 

 אבל ההבדל, עיקר השוני הגדול בין שני הספרים – וכנראה גם בין שני הסופרים – הוא שבהר הקסמים יש תהליך של ריפוי, שהוא הוא  כמובן הקסם שבהר, בעוד שתושבי 'בית המרפא' ובעיקר הגיבור הראשי אורניק נשארים מכושפים עד מוות.

גיבורו של פוגל הוא אירמה אורניק סטודנט ממוצא הונגרי אשר את גופו הענק 'מסיט אורניק לאט, הסט אחר הסט כמכונה גדולה כבדה. כתפיו הגדולות הרחבות.. בלי שום סימן צוואר…  ראש גדול ומכודר כדלעת.. וידיו הגדולות והשעירות  הבולטות עד למעלה מפרקיהן  מתוך השרוולים הקצרים של אדרתו הישנה'.. אי אפשר שלא לחשוב ולהיזכר בגלגול של קפקא, ולא בכדי: הרי מהו גלגולו של אדם בתהליך המחל אם לא לשרץ  – המאפשר הישרדות של בינתיים, ואשר ממנה ירצה לצמוח בתהליך הריפוי לכיוון של אדם מדבר,  להתרפא חזרה לאדם שלם אם יוכל.. כאן מודגמת שוב הרגישות של פוגל לכתיבת אמת:  כן, האסוסיאציה שלו מאד נכונה, הוא תופס לעומק את רוח הדברים. הוא  מבין  שהשהות בסנאטוריום (מהמילה סאנא  -בריאות) הוא זמן שאול מחוץ לחיים שנועד כדי להתרפא. זמן שאול מחיי ההתרוצצות שבהם אנו עבדים כולנו – חיים של קוצר רוח ועבודה קשה, תוך היאחזות בהרגלים, הלא הוא המצב האנושי הרגיל שאין בו ריפוי. אבל בבית המרפא כמו גם בסנאטוריום של הר הקסמים רב השוהים לא מנצלים את הזמן השאול כדי להתרפא באמת אלא פשוט נותנים דרור ליצריהם ומחזקים את הרגליהם הישנים והחדשים, ממשיכים לעסוק בהישרדות בלבד.

נראה שלא בכדי  מבין פוגל לעומק את מצבו האנושי של האדם, הוא בוודאי משליך  על כתיבתו  את אישיותו וחייו שלו:  שכן מה באמת מרפא פוגל כנראה לא יודע או שאיננו מאמין באפשרות זו להתגשם: אין כאן ולו רמז אחד לכיוון הזה של ריפוי אמיתי. בעיקר יש  ייאוש קיומי, אצל הגיבור הראשי, וכישלון ניסיון אהבתו המגושם לגרייטי מביא אותו להליכה בדרך המוות, בהתאבדות.אם רק נשווה לאהבה הנכזבת של האנס קסטורפ למאדאם שושא, נראה איך הוא דווקא צומח לחיים חדשים ממנה, ואז נבין את  ההבדל בין שתי היצירות.    

כן, בהר הקסמים האנס מתרפא לבסוף הנה כך, לקראת סוף הספר: 'הותר כישופו הוא פדוי ומשוחרר'. אמנם  רק כדי אולי למות במלחמה הבאה, שהיא מופע כמעט בלתי נמנע בעקבות טיפשותם של הרב, ממש כמו אצלנו כאן… אבל לפחות ימות בריא.  עניין הכישוף מה לו כאן? זו פשוט עוד הגדרה למצב המחלה, שכן מה היא מחלה אם לא כישוף שמכשפת אותנו המכשפה (זו שגרה בתוכנו, בעידוד האגו). היא נכנסת לפעולה  כאשר עומס החוויות קשה מדי לעיכול וכך היא אומרת  ברוך:  טוב,  בסדר,  לא תמות/' מעומס החוויה. הנה אתן לך חיים בינתיים בלי להצטרך להתמודד עם אותה חוויה קשה מדי. אבל מה תשלמ/י לי בתמורה, משהו דרכו נוכל לתת ביטוי גופני לכאב הנפש?   שחפת? נשמע טוב. נא לחתום. האנס חותם אבל אחר כף בתהליך של ריפוי הוא מצליח להשתחרר מהכישוף. היכולת לוותר על אלילי הפיצוי המיידי,ההגנות למיניהן שבהם גם המחלה כלולה – זהו ריפוי של ממש.

אצל פוגל אין כל הבראה אלא רק סיחרור לקראת מוות צפוי מראש. זה כל ההבדל. הרי פוגל הוא זה אשר עלה ארצה רק כדי להתייאש אחרי זמן קצר ולחפש את חייו במקום אחר, בגולה. גולה היא מטבעה דרך של הישרדות – לגיטימית  לגמרי! אבל  שמרחיקה מריפוי, לעומת מצוות ישיבה בארץ ישראל. הוא בחר לא  לבנות חיים חדשים בכנען. זה סמלי. זה אומר דרשני. אז עשינו מדרש קטן על כך…

אורניק, גיבורו, בן דמותו של פוגל (?),  תוהה אם יש בכלל זכות  חיים לחולים (44).  הוא חש חייב ואשם כי הוריו ממנים בקושי את שהותו שם והוא איננו מבריא באמת, אלא ממשיך להיות אחוז במחלותיו .. הוא איננו מתמודד עם סיבת מחלתו –מקומות לתיקון אשר בנפש, אלא מעדיף  רק לברוח, כלומר מעצמו כפי שהוא.. ולא יודע לאן. בכך הוא ניכנס ומשוטט בתוך המילכוד הקשה של אין ריפוי ואין המשך. כך (87) מתמרד אורניק נגד עצמו והולך לאיבוד בקונפליקט הנורא.  כחולה נפשו יציבה בינתיים במחיר מחלת הגוף. אבל ככל שהלחץ הנפשי גובר עד כדי ייאוש מתערערת נפשו    – מתערערת , ובחוסר מנוחה קיצוני משתלטת עליו פסיכוזת המוות הקרב.

אין פלא על כן שהגוף מפסיק לייסר אותו אז, כי הנפש איבדה כבר את היכולת לשלוח את הכאב החוצה לגוף ובכך לשמור על עצמה וכעת היא זו שחולה, ממש. משהו בו ויתר סופית על ריפוי ואיבד את היכולת לשרוד דרך מחלה של בינתיים, זו השומרת אפשרות של ריפוי.

גרייטי פינגר מסמלת את האהבה אליה הוא ניכסף, אל  ההצלה אל החיים. אבל הוא איננו מסוגל ליצור קשר  של ממש ופוגל לא עוזר לו בכך, הרי גם לו קשה, כנראה… כך הוא מוצא עצמו  בנפילה.באין תהליך של ריפוי אמיתי, במקום ללכת פנימה אל עצמו  הוא מתחיל ללכת פיזית לשום מקום בלילה, (91). באותו ערב הוא עוד מצליח לחזור לחדרו אבל למחרת, שוב עם גרייטי, הוא  כבר במצב חצי פסיכוטי. היא נבהלת ממנו והוא נפנה ממנה והולך, אל סופו, עד מוות.

בסיכום – הנה לכם עדות כמה מרכזי מרתק ובלתי ניתנת  להכחשה עד כמה מרכזית בחיי אדם היא התנועה הזו על הציר הגשמי רוחני, עד כמה מיוחד הוא המצב האנושי הקלאסי של כמיהה למצוא  הרמוניה בין שני הקטבים הללו.  המחלה היא מתנת האל המאפשרת לנו זמן של בינתיים כדי שנאסוף כוחות, ANZI –  כדי שנאסוף מספיק אהבה כדי להתרפא באמת.

הלוואי עלינו ועל כל עם ישראל, אשר כל כך כל כך חולה עכשיו, כאן ועכשיו בארץ כנען. הלוואי ונמצא כוחות לתת שוב מקום לאהבה, זו שאיבדנו כשהתרחקנו כל כך מיהדות עד שאנו מתכחשים למילה 'שלום', הלא הוא שמו שלו, יתברך, ולצו המרכזי של חיינו:  ואהבת לרעך כמוך.

הלוואי שנתרפא, אמן.  

Read Full Post »

אני חושב שאני מבין מה קרה שם. אף פעם לא נדע בדיוק, אבל נדמה לי שכמו בסיפור אריק שרון שוב הכתה הרפואה המודרנית את המחלה בכל כוחה, ואסון קרה …

 

היום ברור שטייס המשנה, לוביץ, היה תחת טיפול בתרופות מונעות דיכאון בעת האירוע. זה מה שאפשר לו לתפקד נוכח נטייתו המתמשכת לדיכאון , ומבחינה זאת, כשהוא תחת טיפול תרופתי ומתנהג בסדר, נחשב כנראה מספיק בריא כדי לקחת חלק באחריות על עשרות רבות של בני אדם לחיים ולמוות. זה היה למוות, במקרה הזה, כמה נורא.

 

נראה  שלפתע אותה נפש בריאה מספיק כביכול, אחרי שעונתה ודוכאה בכל כח על ידי התרופות הפסיכיאטריות,  עשתה כן ירבה וכן יפרוץ,  ותרגמה כאב נפש בלתי נסבל למעשה פסיכוטי קשה אשר הביא למותם של נוסעי המטוס, אנשים נשים וטף חפים מפשע.

גם הוא, לוביץ, אגב, בעצם חף מפשע. הפושעים האמיתיים הם אלו המאפשרים לשיטת הרפואה הנוכחית להמשיך להגדיר כ 'בריאים' אנשים שרק מתן חומר כימי קבוע מונע מהם לעשות דברים קשים לעצמם ולאחרים, ושייתרה מזאת – עצם מתן התרופה גורם להצטברות לחצים גדולים יותר ויותר אשר בסופו של דבר מתפרצים כפי שראינו כאן.

מי שמשלה עצמו שדרך טיפול כימי אפשר לגבור באופן מוחלט ובטוח לאורך הזמן  על כל תעתועי הנפש, הוא  שותף לפשע בהתירו לטייס הזה לחזור ולהטיס מטוס, כשהוא במצב של דיכוי-מחלה-אבל- -לא-באמת-ריפוי.

 

אגב, זו לא פעם ראשונה שאדם הנמצא בטיפול של תרופות פסיכיאטריות עושה לפתע מעשה נורא שכזה. זכורים לכולנו הורים שהורגים לפתע את ילדיהם, אנשים המתפרצים לבית ספר או מקום אחר פומבי ומרססים אש לכל  עבר. שלא לדבר על חולים פסיכיאטריים שבחלוף השפעת התרופות או בהפחתת המינון עולה בהם בעוצמה מרובה כל מה שדוכא עד עתה והם מתאבדים, לא עלינו . הרבה מדי מהם היו בעת ביצוע המעשה תחת טיפול שכזה שרק הגביר את עוצמת ההתפרצות.

 

בינו, בוערים בעם: אי אפשר לרפא חולים בתרופות מדכאות סימפטומים. אפשר להשיג רגיעה, אפשר לעזור להם לשרוד מצבי חירום, אבל תמיד תמיד יישאר פעיל מתחת לשטח אותו מקום כואב בנפש שבעטיו בכלל נוצרה המחלה מלכתחילה, והוא עלול להתפרץ מחדש ברגע בו משהו מהתרופה המדכאת סימפטומים נחלש.

  הבנת העניין נעוצה בדרך בה  מגדירים מחלה:  להבנתי, מחלה היא תמיד הגשמה פיזית או התנהגותית של כאב נפשי, אשר לרב נוצרת עקב חוויה שהייתה קשה מדי לעיכול. כדי שלא להגיע לתמט מעוצמת החוויה מופעל 'הסדר מחלה' אשר מאפשר לאדם שלא להתמודד בינתיים עם אותה חוויה שנתקעה, בתנאי שהוא מוציא חלק מהלחץ, מהכאב, החוצה אל הגוף בצורת מחלה פיזית או התנהגות חיצונית מוגזמת.

'הסדר המחלה' הזה אמנם דורש השקעת אנרגיה מתמדת כדי לקיימו אבל מצד שני מאפשר לנו לא למות, תרתי משמע, נוכח משהו שהיה קשה מדי. ברור שמוקד הכאב נישאר בנפש, אבל יש הסכם ש   ב י נ ת י י ם   לא נצטרך להתמודד.

דיכאון ומחלות נפש אחרות קורים כאשר אדם מסיבות שונות מתקשה להוציא מחלה בגוף  –  או אז הוא מסתפק בהוצאת הלחץ אל הנפש  כמחלה של נפש.

גם הדיכאון הוא בגדר ברירת המחדל –  הוא עדיין הדרך הטובה ביותר האפשרית באותו רגע לאותו אדם כדי לשרוד… עד מתי? עד שיאזור כח לרפא את אותה חוויה קדומה או חוויות שגרמו לדיכאון, בעצם עד שתבוא מספיק  אהבה טובה, שהיא היא תרופת העל לריפוי, ואם זה לא מספיק אז אפשר לחשוב על טיפול הומיאופאתי – כל מה שמחזק מבפנים ולא מדכא את הסימפטומים מבחוץ, כל מה שיחזק את נפשו של האדם כדי שייעשה סוף סוף שלום בנפשו, הלחץ בנפש יפחת והמחלה תיעלם כי כבר אין  בה צורך כמשחררת לחצים..

 ברור, על כן הכיוון ההפוך בו  פועלות תרופות ברפואה המודרנית:  במקרה של דיכאון התרופה מכריחה את הגוף לייצר את אותו חלבון החסר במח, והדיכאון חולף או פוחת. על כן הטיפול הפסיכיאטרי הוא  טוב מאד כדי לשרוד במצבים קשים, והוא לא פעם מציל חיים  – אבל דוק, דוקטור: זה לא ריפוי. זו הישרדות בלבד.  ריפוי חייב לבוא מבפנים דרך חיזוק נפשו של האדם ואף פעם לא דרך דיכוי הסימפטום שנוצר מלכתחילה כדי לשרוד.

 

וכאן סוד הסיפור הנוכחי: עם לקיחת התרופה הפסיכיאטרית כאב הנפש המקורי בעצם גובר כי נחסם המוצא שיצר לעצמו האדם  דרך הדיכאון. כעת נאגר כאב הנפש ונלחץ ללחץ גדול.  לא פלא על כן  שתינוקי שקיבל  אנטיביוטיקה להפסקת דלקת אוזן עושה לא פעם דלקת חדשה תוך כמה ימים מסוף הטיפול: הרי הלחץ הוחזר לנפש, והצורך לשחרר את אותו הלחץ נשאר כשהיה!  

יתכן שכך גם האיש לוביץ  – כל עוד לקח תרופה אחת או שתיים  קבוע הוא התנהג ממש בסדר… אבל עמוק בפנים רחשה נפשו כאב הולך וגובר שלא בא לידי ביטוי. מתי הוא כן בא לידי ביטוי? ברגע בו נחלשה השפעת התרופה כי לא לקח, או שנוצרה סיטואציה בה הייתה לנפש הזדמנות מיוחדת להביע את עצמה בצורה דרסטית, כמו כשנישאר לבדו בתא הטייס, ואז גבר הלחץ על המעצורים  והנורא מכל קרה.

 

חברים – לא לתת לאף אחד שמקבל כרגע קבוע תרופה פסיכיאטרית להטיס מטוס. זה הכל. ונא לזכור את ההבדל העצום בין הישרדות לריפוי.

                        

                                          בברכה רבה

                                                                            

מיכאל פרסיקו, רופא

חניתה 87, חיפה

Read Full Post »

לא קוסם ולא בן קוסם, האיש הוא מכשף. ואין רבותא בכך:

 

 הנה, גם חרטומי מצריים ידעו להפוך מטה לתנין ולהפך. ההבדל הוא שקוסמים כמו משה ואהרון פעלו תמיד בכיוון האלוהי, הטוב, כדי לאפשר נגיעה בכאב, להביא לריפוי – בעוד שמכשפים כמו ביבי עוסקים בהישרדות בלבד, שאין בה ריפוי אמיתי. יש בה רק קבלת זמן של הישרדות, זמן של בינתיים. ביבי הוא אלוף העולם בהישרדות.

למי שהצביע עבורו הוא אכן מסדר הסדר מכושף. ממש כמו שקורה לאותו תינוקי שנה ראשונה בגן, שלפתע מוצא עצמו לבד, בלי אבא ואמא, והוא נקלע למצוקה נפשית של ממש. אומרת לו המכשפה (שבדמיונו, זו שהאגו מסדר לו) , בסדר, לא תמות מזה. אסדר לך לשים בצד את החוויה הזאת הכואבת כך שבינתיים לא תצטרך להתמודד עימה.  אבל מה אתה משלם לי בתמורה? משהו בגוף, בוא נראה מה רשום לך בגנים – אוי,  דלקות אוזניים. איזה יופי. אפשר גם קצת אסטמה? תחתום! והילד חותם.

מאותו הרגע הוא בכישוף: שורד בנפשו אבל משלם תשלום קבוע בגופו. מתן אנטיביוטיקה בשלב הזה  יפסיק את המחלה וזה טוב כי אולי היתה סכנה של ממש לילד, אבל לחץ נפש יחזור לגדול כי  לא היה כאן ריפוי של החוויה ההיא, שגרמה את כל העניין, והילד, שחזר לו הלחץ לנפש  יוציא אותו שוב ושוב לגוף כדלקת אוזן חוזרת. כל עוד לא יעשה שלום עם החוויה שנותרה לא מעובדת ולוחצת בנפשו לא יהיה ריפוי! מה כן מרפא? כל מה שמחזק את כח הריפוי הפנימי אשר בנפש, למשל אהבה, מאבא אמא, או אם זה לא מספיק אז הומאופאתיה קלאסית, אשר כבמטה קסם מתירה לפעמים את הכישוף… לפעמים.

 

ואכן כך בדיוק אומר ביבי המכשף: כואב לך מה שקורה במדינה, שאין דיור כהלכה, שיש כל כך הרבה עניים,  כואבת לך המועקה של לשלוט בעם זר כל כך הרבה שנים?  אתה לא חייב להתמודד עם כאבי הלב האלו, בוא נשים את כל אלו  בצד. אקח אותם על עצמי, לא תצטרך לחשוב על זה בכלל.. אבל בתנאי  אחד!  בתנאי שתשלם לי בכך שתבחר בי שוב ושוב ושוב.. ביבי בלבד. תחתום!  והוא חותם על חוזה ה הישרדות, האזרח הנפחד, האזרח הנושם לרווחה, שסוף סוף שקט לו, שיש לו מי שידאג. הוא חותם על הסדר המחלה הזה שבו אין ולא יהיה שלום = ריפוי,  אבל יש הישרדות, בינתיים. יש ניהול משבר, יש שקט תעשייתי, עד… עד למלחמה הבאה.

והיא תבוא, חברים, לצערי, גדולה ונוראה מקודמותיה. כי חברה חולה מאד העוסקת בעיקר בהישרדות ולא מנסה לעשות בתוכה ריפוי אמיתי, עלולה למות מהמחלה שלה, כמו שפעם כבר קרה לנו, בימי בית ראשון ושני.

 

 הבה נבין כל זאת ואולי עוד נצליח להצמיח מתוכנו קוסם שיירפא אותנו…

                                                                                                        בידינו היא.'

 

                                                                   מיכאל פרסיקו, רופא

חניתה 87, חיפה

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: