סיכום פגישה בעיקבות דיון בספרו של ברנלף 'חזיונות שווא' בחוג לספרות ורפואה, ינואר 2015, הפקולטה לרפואה, חיפה.
מגיש – מיכאל פרסיקו, רופא
זהו ספר שהוא לכאורה סיפור בנאלי, היינו מה שקורה לאדם שחולה באלדסהיימר, אותה מחלה ארורה… אני זוכר שחשתי אפילו רתיעה מלקרוא על הנושא, אותה רתיעה האופיינית דווקא לנו, הרופאים, מול מחלה שאנחנו לא יודעים לרפא, אותו חוסר אונים מפורסם של הרופא מול איימי החולי, המופיע גם ביצירות של קפקא ואחרים, הוא רק רופא, רק רופא..
אבל דרך התיאור של הסופר, כאילו מ ת ו ך האדם החולה, שהוא עושה ברגישות ובכשרון רב, היווה גורם שמושך לקרוא עוד ועוד . ולא בכדי, כי תוך כדי הקריאה מתעוררות מחשבות רבות על משמעות המחלה הזו, ומחלות בכלל…
אין ספק שהזיכרון האנושי על תהפוכותיו הוא גיבור הספר, ואיך הוא משתלב בתהליך האנושי שעובר אדם בחייו, וכיצד בכל זה אפשר בכל זאת למצוא גם גרעין של ריפוי… \
הנדריק יאן מרסמן שכינה עצמו בשם עט 'ברנלף' נולד ב1937 וניפטר ב2012. אגב 'שם עט'- , ראיתי היום בחוברת 'שיחות' של הארץ שבצרפתית שם עט הוא NOM DE GUERRE , כלומר שם המלחמה של הסופר אל מול העולם , שיוצא להילחם בשולחו את יצירתו חמושה בשם יוצר מתאים, קליט יותר, מוכן להתמודד במלחמת ההישרדות הניצחית…
הוא מספר את סיפורו של מארטן קליין, אשר בגיל 71 מספר בגוף ראשון איך מתוך חייו המסודרים והשלווים כפנסיונר, הנשוי לורה אשתו הנאמנה, הוא נסחף לפתע ושוקע, תחילה לאט כאילו רק במרומז אבל אז מהר יותר ויתר בתוך התנהלות בה זכרונו בוגד בו והכרתו, נוכחותו הפנימית הולכת ופוחתת בהדרגה, לחרדתה של בת זוגו, עד שהוא הופך לחסר דעת, למת מהלך.
תוך כדי כך הוא מהרהר רבו במשמעות הזיכרון האנושי. הנה כבאר בתחילת הספר הוא אומר, עמ 24, תוך כדי הרהורים אחרי הקפה ולפני משחק השח המסורתי שלו עם ורה אשתו, כשהוא כבר אחרי חוויות ראשונות של היעלמות הזיכרון: " זיכרונות יכולים לפעמים להיות לא נגישים זמנית, כמו מילים. אבל להיעלם לחלוטין מחייך הרי אינם יכולים. כי מה זה בעצם זיכרונות? משהו דומה לחלומות. אפשר לספר אותם, אבל מה הם באמת? האם הם אמת? את זה אינך יודע, אף אחד לא יודע."
גם אני הכותב לא בטוח מה האמת. ועדיין יש לי תפיסת עולם שנאי רוצה להביא לפניכם שבה משתלב הזיכרון כמרכיב עיקרי של חיינו.
אני מבין את הזיכרון כפועל יוצא של חוויה, אשר באה מן העװלם הסובב אותנו, מן העולם הגשמי, ועל הציר הגשמי רוחני היא נעה פנימה עד שהיא נחוויית בנפש ומעובדת שם לכדי זיכרון פשוט, אשר עובר לשכון לו שם במרחב האינטרסינאפטי, או מה… המונח 'זיכרון פשוט' הוא מונח מפתח בהבנת בריאות ומחלה בעניין זה. כי כאשר מגיעה מגיעה חוויה שהיא קשה מדי לעיבוד ה'רגיל', אם כי היא מפחידה מדי או חדשה מדי או גדולה מדי, נוצר מצב שעלול לסכן את האורגניזם, פשוט כי האנרגיה שתידרש כדי לעבד את אותה חוויה לזיכרון פשוט עלולה לרוקן את כל עתודות האנרגיה של האורגניזם עד כדי סכנת תשישות או מוות. והרי שמירת אנרגיה מינימאלית היא מצוות יסוד בקיום החיים. גם אמבה לא תעשה פינוציטוזיס למשהו שהוא מעבר ליכולת העיכול שלה, אחרת תעלם.
כדי לשרוד מצב שכזה התפתחה יכולת הישרדות מיוחדת של בני האנוש, שהיא לא רק ברמה של מערכת העיכול הגשמית, אלא גם זו הרגשית רוחנית. על כך ארחיב מעט בהמשך, אבל ברור שנוצר כאן מעין מצב ביניים שבו האורגניזם מקבל פטור זמני מלהתמודד עם אותה חוויה, במחיר מסוים שהוא משלם… כך נוצר מצב של בינתיים. זו היא ההישרדות שהיא מצבו הקיומי של האדם בחלק גדול של חייו.
המוטו של הספר לקוח משיר של פיליפ לארקין, משורר אנגלי אשר, על פי הויקיפדיה שמספק לנו האינטרנט הנדיב, 'תוקף בשיריו את הצביעות הדתית ואיננו חושש לדבר על חיים ומוות. ..בשוררו על המוות הוא מעניק לו מימד אמיתי של צורך בחשבון נפש כל עוד לא מאוחר, כי אחרת השינה תקיף הכל… '
כך, בשפת המקור: “A touching deam to which we are all lulled, But wake from separately”
לאמור בתרגום כבר-קצת-פרשני: "כולנו מעורסלים לנו באותו לול נוגע-עוטף-מרגיע של חלומות , אבל כל אחד מתעורר ממנו בדרכו שלו, ניפרד מן האחרים'. זה מזכיר לנו כמובן מיד את אימרתו של טולסטוי בפתח אנה קרנינה שלו, על המשפחות המאושרות כולן באותה צורה אבל אומללות כל אחת בדרכה המיוחדת. ב 'רגועים בתוך חלום' מתכוון לארקין לדעתי למצב ההישרדות בו השינה היא שנת ההכרה, שנמת הבינה העמוקה אשר איננה פעילה כי החוויה להתמודד איתה קשה מדי, בעוד 'התעוררות' היא התחלת התנועה האנושית שאין חשובה ממנה לבני האדם בחייהם, על פני דרך התהליך האנושי אלוהי: להתעורר ממצב ההישרדות השליו יחסית ולשוב אל עצמו האמיתי, אל כאב ילדות שזנח כדי לשקוע בשינה מתגוננת . אותה התפכחות, התעוררות שמארטן קליין לא עושה ולא ייעשה עוד. להיפך: הוא שוקע – ממשיך לחלום ורק שוקע עמוק יותר ויותר בשנת ההכרה, עד תום.
קשה שלא להיזכר (הנה, הזיכרון עדיין עובד אצלי, ברוך השם…) במונולוג המפורסם של המלט, מאת שקספיר של להיות א לא להיות… הנהו בעיבוד חופשי מאד שלי לתרגומו הנפלא של אברהם שלונסקי, ובבקשת סליחה ומחילה ממנו: 'להיות או לא להיות. מה נעלה יותר: לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו…כן, כן, לישון, אולי לחלום…? לישון. ודעת, השינה הזו תשים הקץ לכל מכאוב ואלף הפגעים! או אם חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד וקץ לשים להם.'
אלדסהיימר היא סוג עמוק ומיוחד של שינה…
ב. התהליך האנושי אלוהי – בדרך לערנות של בינה
ברצוני להתייחס לזיכרון כחלק מאותו מארג דינמי רחב יותר שאני קורא לו התהליך האנושי אלוהי, בו האדם החי מוזמן להשתדל לעשות דרך של תיקון ופיוס עם הכאב המחכה לו שם בסבלנות, ובכך לשוב להיות בריא ומאושר באמת.
רובנו מגיבים מול עומס חוויות היומיום בתגובות הישרדות. די מוקדם בחיים, בעצם כבר בילדות מוקדמת ממש אנו חווים חוויות שהן קשות מדי לעיכול, היינו להפיכתן לזיכרון פשוט . דוגמה טובה לכך כך היא ילד בשנה ראשונה בגן. במקום אמא ואבא צמודים אליו בבית, הוא מוצא עצמו לפתע במקום זר, בין אנשים שהוא לא מכיר, המספקים לון מזון רוחני וגשמי חדש, אחר. זו חוויה שעלולה להיות קשה מדי לעיכול במקרים רבים.
כתגובה בריאה מתגוננת מופעל מנגנון עצום של דרכי הישרדות, המאפשר לתינוקי לא להתמודד התמודדות נפשית העלולה לסכן את עצם קיומו. האורגניזם משתמש אז ב'הסדר מחלה' המאפשר לו לא להדחיק את אותה חוויה אל התת מודע כצרור סגור רחקו מסף ההכרה, אבל המחיר הרגיל הוא להוציא חלק מהכאב, מלחץ העומס הרגשי החוצה אל הגוף בצורת מחלה פיזית או הרגל התנהגותי. הסדר המחלה הישרדותי עולה בעצמו באנרגיה, אבל היא אנרגיה במנה סבירה שהאורגניזם יכול להרשות לעצמו, בעוד חלק אחר של אנרגיה שלו מופנה בקביעות להדחקת החומר המסוכן, ובכך הוא מבטיח שלא יעלו אל המודע חוויות רגשיות שהיו והן עדיין קשות מדי לעיכול, היינו להפיכתן לזיכרון פשוט…
הישרדות הוא שם המשחק שכולנו משחקים בחיינו. נולדנו תמימים כתינוק בן יומו, אבל ייצר לב האדם הולך ונעשה רע ככל שמתקרבים אל הנעורים – פשוט כדי לשמור על הקיום אין ברירה אלא ליצור חוזי הישרדות שונים, כל אחד בדרכו. הישרדות הופכת מוקדם מאד למצב הקיומי שלנו.
התקווה היא שברבות הימים נמצא את הכח והיכולת לוותר על חלק ממנגנוני ההישרדות שלנו, שאינם אלא עבודת האלילים המפורסמת שבתנך. עם זאת עלינו להיות אסירי תודה למנגנון ההישרדות – היא מאפשרת לנו רווח זמן והצלה של בינתיים כך נח, צדיק בדורותיו השורדניים, ידע איך לעשות לעצמו תמיד נח בכל מצב: יש מבול? אין בעיה. הוא בונה תיבה… מה הוא אם לא השורד האולטימטיבי, העובר את החיים בתיבות הישרדות. אבל כאשר חולף המבול ונח מוזמן על ידי האל לצאת לחיים חדשים הוא מוצא את זה די קשה להתעורר ממצב ההישרדות שלו: הוא משתכר באוהלו, ויתגל… שלא נדע. ואולי ראוי שכן נדע עד כמה קשה לצאת ממצב ההישרדות הנח הזה – אולי הקשה שבשלבי החיים שלנו כבני אדם.
כדי שנוכל סוף סוף להרפות מהאחיזה במנגנוני ההישרדות האלו ולחזור אל מקומנו ההרמוני המקורי הטבעי, אל מצב בו יש זרימה הרמונית שלמה שלנו עם עצמנו ועם הסביבה,היינו ממצב של בריאות שלמה. . והרי לשם אנו שואפים לכאורה כל חיינו, לשמחה ואושר. על כן אליו, אל המצב הדינמי הזה של הרמוניה שלמה שאין בלתו, אליו אנו מתכוונים כל חיינו בוודאי, אליו, אל… ההליכה הזו 'אל' היא בעיני תיאורו המדויק ביותר של של האלוהים. אל-והים הוא תהליך זורם של הרמוניה שלמה. אבל עד שנגיע שמה, אליו בע"ה, אנחנו בהישרדות.
כל זה, כל עניין ההישרדות המוצלח הזה מחזיק מעמד לא רע, כמובן במחיר של השקעת די הרבה אנרגיה בהדחקת הכאב. הוא תמיד על חשבון יצירתיות והתפתחות של ה א דם, כי יש לשלם תשלום מספיק לשומרים החמושים השומרים על המפלצות שלא יעלו , ועל מאגרי הנשק האטומי שלנו , שלא יתפוצצו ושלא יפלשו אל סף ההכרה.
אולם ככל שמזדקן האדם, ונחלש, פחות ופחות יש לו אנרגיה על מנת לשלם ולשמור כהלכה על כל המקומות האלו, שמצידם שואפים כל הזמן לעלות אל סף ההכרה כדי לקיים את הצו העליון מכולם, זה של לעשות שלום ולהתמתן לזיכרון פשוט. האופציה הזו של לעשות דרך בינתית של פיוס ותיקון והתמרת המוקדים האלו והפיכתם לזיכרון פשוט בשלום קיימת לכאורה כל הזמן אבל, נודה ולא נבוש – זה פשוט מפחיד מדי את רב בני האדם, ובכלל, ולמי יש כח וזמן לעשות את זה. והרי צריך: "קיסמים עוד לבקע, ואת התינוק לנענע, וקטניות – צריך לברור, וחיתולים – צריך לצרור. וקצת לקרוא בטעם, וקצת לכתוב בטעם… זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם!" (מתוך 'הילדה איילת' של קדיה מולדובסקה, תירגום מופת של אלתרמן ). כן, התרוצצות היא שם המשחק ודי עם נזכיר את עשיו העושה הגדול מול יעקב יושב האוהלים (אלוהים) התם.
על כן ככל שמתקרבת הזקנה ונחלש כח ההדחקה, נוצרת סכנה מוחשית של הצפת ההכרה באותן חוויות כואבות שבכל רגע קשה יותר ויותר להחזיקן שקטות מאחורי סורג ובריח.
מזדעקים אז לישיבת חירום כל מרכיבי ההגנה של האורגניזם להתייעצות דחופה. גם ראש הממשלה שם, שר הביטחון, הרמטכ"ל, וכמובן השר לביטחון פנים, כן בעיקר הוא… אשר פותח ואומר; 'חברים, אני חושש שהגיעו מים עד נפש. מערכות ההגנה שלנו מוצפות ויכולתן לעמוד כסכר מול גלי החיים הולכת ופוחתת. אני חושש שהרע מכל על פיתחנו. נראה שלא יהיה מנוס מלנקוט בהגנת החירום שלנו'. 'למה אדוני מתכוון?' שואל ראש הממשלה (זה בבריטניה, לא כאן אצלנו. לכן הנימוס). השר לביטחון פנים נושם עמוק: ' ובכן לידיעתכם, ואלי אתם זוכרים שפעם דיברנו על זה, שבמחסן אחד נידח בקצה המרתפים הגדולים של הנפש יש חדר אחד סגור שלא פתחנו מעולם, ולא בכדי: זוהי מערכת הגנה טוטאלית, מערכת יום הדין שתאפשר לנו לאטום את החוויות הקשות מדי לתמיד, את כולן, שלעולם לעולם לא יצאו עוד אל פני ההכרה. אבל המחיר חברים, המחיר הוא רב מאד…. המחיר הוא למחוק הכל'. אנחה של צער נשמעת מצד כל המשתתפים. הם מבינים כי כלתה הרעה. והוא ממשיך:
'בהנחה שתהליך בינתי של תיקון ירד מן הפרק, שכבר אין לנו מספיק אנרגיה של אהבה ומוטיבציה בשבילו – עולה רק האופציה הקשה הזו. היא הופכת לברירת המחדל שלנו. רק היא תאפשר לנו למנוע את האסון. א ל ד ס ה י י מ ר כתוב שם מעל הפתח…
יתרונה של המחלה הוא שלא צריך עוד להתעסק בכאב ההוא, כי הזיכרון כולו פשוט נמחק ואין עוד סכנה של עליית תוכן מסוכן..
החיסרון הוא שהזיכרון כ ו ל ו אכן נמחק… האדם, משמעותו כאדם – הולכת ונמחקת. עיקר הרע הוא שבכך מוותר האדם בהדרגה על מהותו כבן אנוש – שהיא להצליח לעבד את כל חוויותיו לזיכרונות פשוטים עד שיחזור למצב של הרמוניה שלמה ממנה נולד. מהות המחלה בהתגלמותה הוא ויתור על הכל במחיר הכל. עצם החיים נשמר, אבל כשהמחלה מעמיקה – לא הרבה מעבר.
מבן אדם מדבר החולה שוקע אט אט לדרגת חיה – שעדיין יודעת לישון, ולהבדיל בוקר ערב. ולבסוף לדרגת צמח – שיש בו רק יכולת להבדיל בין חיים ומוות. זהו מוות בחיים. תוצר עצוב של כניעה מוחלטת, שהיא בעצם התגלמות ההישרדות בקיצוניותה האבסורדית. תודה לכם'. הוא מתיישב לאיטו בכסאו.
בשברון לב מקבלים משתתפי הישיבה את ההחלטה הגורלית. אין ברירה. זו שאלה של חיים או מוות לאורגניזם. בהדרגה אבל בהחלטיות תכנית אלדסהיימר מופעלת, והאדם חולה בה. הוא מוגן, ברוך השם, ממוות מיידי, אבל נידון למוות איטי, הישרדותי..
תוך כדי קריאת הספר אנחנו מלווים אותו בתהליך הזה, כשהוא הולך ונמוג אט אט. ושוקע בבדידות גדולה שבה בעצם הוא בבדידות גם מעצמו…
בתהליך ההדרגתי הזה ברנלך מביא לנו כמה צומתי זיכרון אשר נישארים אחרונים להעלם:
כך כשמארטן מעלה זכרונות של א ה ב ה עם ורה, " אצל ורה השתמרו תווים ותנועות של בחורה.כמו ציור מתחת לציור. המהירות הפזיזה שבה היא תמיד מתיישבת, הנפנוף המלא חיים כשהיא רואה מכר, כפות הגליים המופנות החוצה, זכר לשעורי הבלט , הצוואר הזקוף, הסב למרות הקמטים גא וסקרן כצווארו של יען" עמ 14.
והנה על ההתאהבות,"אתה ניזכר רק במין קדחת, בלהט פנימי שהפך את הכל למיוחד, את המקום הכי רגיל שעברת בו איתה, אסם של איכרים, שלט של חנות, להקת זרזירים ממריאה משדה, תשוקה לשאוב לקרבך כל דבר שהיא הביטה בו, כדי לא לשכוח מאומה, אף לא רגע אחד מן העולם הזה שהפך פתאום לעולם שלה. צונן, בהיר ובלתי מפוענח. "עמ 28. כך הוא זוכר איך הלכו לאורך התעלה יד ביד עמ. 36 כי שמש האירה דרך חור בעננים, חור שאח"כ אט אט ניסגר, ואיננו.. יש משהו באהבה אשר מתיר לפגוש אותה שוב ושוב מחדש למרות הוראת השכחה הכללית. אולי כי האהבה היא לא זיכרון שמאיים ואין צורך להסתיר או להדחיק אותו.
כך גם ב ע ל י ה ח י י ם בחייו . הכלב שלו רוברט המלווה הנאמן, שאמנם לפתע שכח לחפש אותו כשהם ניפרדים בטיול, הוא לא חוזר לחפש את אדונו, כאילו חש שהוא כבר לא הוא, שהוא פחות ישנו…עמ. 35.
מאוחר יותר מוזכר שוב ושוב כלב של שכנים בשם קיס, שמת מזמן. הוא ממציא אותו מחדש כל פעם מול בעליו המסכן ויליאם הצעיר, לכאורה ברשעות מיותרת, אבל בעצם אולי זו דרכו לנסות להחיות בו את החלק החייתי העומד למות … כך גם כשהוא אומר 'עלי להמציא לעצמי מחדש חיים' , מול ורה…
הדבר הנוסף שהוא לא שוכח ורוצה להיזכר בו היא ה מ ו ז י ק ה . הנה ,מוזיקה שהוא יודע בעל פה עמ 41 – 'זה ידע שאי אפשר לתאר, שאי אפשר לבטא במילים, אבל הוא זורם היישר מן האצבעות אל הכלי, בלי עיקופים של שפה ומחשבות'..
'הודות למוזיקה הכל מתבהר ומתברר'… זמנית לפחות.
המכנה המשותף לשלושת אלו היא ההרמוניה הפנימית המייחדת אותם, מוקדי זיכרון שרק מחזקים אותו ואינם מהווים איום בשום צורה. הם נותרים חיים אחרונים בזיכרונו ההולך ודל.
לבסוף משתלטת אותה תחושה כאילו מישהו נעל אותך בתוך הבית שלך עמ. 55, וכך יותר ויותר הוא עמ. 72 כמו ' ספינת מפרש שנקלעה למקום שאין בו רוח..'
כן, רוחו בל עימו. הוא ריק מבפנים. אין תהליך, אין אינרטאקציה עם עצמו ולכן גם עם אחרים סביבו, ואז, היכולת לספר מחדש את מה שקרה, לעבד את הזיכרון אובדת.
אני ניזכר עכשיו בספר אחר שקראתי לאחרונה, 'הבית אשר נחרב'. ספר מופלא מאת ראובן נמדר, שבו מישהו קצת יותר צעיר, פרופסור יהודי בניו יורק נעצר ואיננו יכול עוד להמשיך בקריירה המבריקה שלו, כי לפתע מן האין עולים בו חזיונות מוזרים בהם הוא הכהן הגדול ביום כיפור הנמצא בדרכו לקודש הקודשים בבית המקדש… יש לו הרבה מה לתקן בחייו, האיש, שמאז נטש את משפחתו כדי לפתח את הקריירה שלו. הוא מידרדר אט אט במחלות ובלבול עד לכדי חוסר אונים כמעט מלא, אבל הסוף שם שונה: ביתו באה, ועוזרת לו להתאושש מהמשבר עד כי הוא מוכן להתחיל סוף סוף תהליך של תיקון .
רבים האנשים העוברים משבר כזה בחייהם,אבל רק מעטים מבינים את משמעותו ומתחילים דרך חדשה שיש בה תהליך של פיוס אמיתי עם זיכרונותיהם, בדרך לתיקון שלם.
סיכום
אלדסהיימר היא מחלה נוראה, אין ספק. אבל היא רק עוד מחלה – אולי מהיותר קיצוניות – על הספקטרום הרחב כל כך של מנגנוני ההישרדות למיניהם. ברנלף משכיל להגיש לנו את מהותה של המחלה הזו בכישרון רב, והכאב בו אנו נאחזים תוך כדי קריאה יכול להיות לנו לעזר בדרכנו שלנו, הפרטית. האם נבין את החכמה המוצגת כאן דרך הסיפור ונגייסה לחיינו שלנו, או אם נאמר 'רק סיפור משל היה זה, לא אמת', ונלך הלאה בדרך נלוזה.
בשבילי יש כאן אמירה אחת גדולה בזכות ההליכה בדרך הריפוי העמוק: הסיפור כאילו מצווה אותנו להתעורר בזמן משנת ההישרדות שלנו ולהשתדל מאד ללכת בכיוון הטוב. הבה נשתדלה.
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 