הקדמה
זכיתי, יחד עם חברתי להגשה גילה יעקב, להביא לפני החברים את הספר המיוחד הזה. אני אסיר תודה על ההזדמנות. שוב למדתי המון, ושוב אישרתי לעצמי את מה שאני כבר יודע… אין דבר. בפגישה הבאה אולי אחדש משהו בתפיסת העולם שלי
שני דברים עולים כאן חזק מאד, לכאורה מנוגדים, שעליהם ברצוני להתעכב:
1.הסתגרות ובריחה מפני כאב הנפש, המוצא דרכו להתבטא בגוף דרך המחלה
2. כמיהה בלתי פוסקת לנגוע בכאב, להביא פיוס ושלום פנימה, שהיא כמיהתה הנצחית של המהות האנושית-אלוהית לתיקון הנפש.
א. ספר גרוע, אבל…
זהו ספר גרוע מבחינה ספרותית: סנסציוני –זול, מה שנקרא. ספר של שדות תעופה כזה… הוא רע כי הוא ניגרר אחרי יצריו שלו עצמו; הוא מציג מיד בפתיחה, בעוצמה רבה יש להודות, דמות של רופא החוטא לעצמו ולמקצועו, אבל אחר כך נסחף לסיפור חצי בלשי זול, שאין בו בעצם פיתוח אמיתי של דמות הרופא, וכמו שאמר מישהו בדיון –זה יכול היה להיות גם שופט, או שר בממשלה או טכנאי מזגנים… . זה הוא ספר רע כי הוא מציג את גיבוריו בשחור לבן ברור מדי. וכי יש רושם שהסופר נסחף אחרי יצריו שלו עצמו תוך גרוי זול של היצר, שהסופר יצר את ליקויי הבריאות של דמויותיו בראי מחלותיו הוא… זו לא ספרות גדולה, ממש לא.
אבל, מצד שני זהו ספר חשוב מאד. בהיותו קריא כל כך הוא מביא להרבה אנשים תמונת אספקלריה של עצמם כחברה. ולרופאים – פן מסוים שמאיים תמיד לבצבץ, ולפעמים נדמה שהוא כבר ממש בולט ושולט. הוא חשוב לנו הרופאים, כדי שנבין את ליקויינו ונשנה את גישת החינוך הרפואי לסטודנטים ולמתמחים שלנו.
קוך עצמו הוא איש טלוויזיה שגם כותב ספרים, עוסק במשחק ומתמצא מאד במדיה… איש כלבו של הפרסונה, אפשר לקרוא לו. הוא מביא לנו את עצמו, ודרכו את דמות החברה. אנו פוגשים חברה חולה מאד, אשר נמלטת כל עוד רוחה בה מהתמודדות עם הכאב שבתוך האנשים. תחושת הכאב היא בעיני תמצית חיינו, היא מכוות האש של ילדותנו, היא הנותנת לנו את הרצון לשנות לפעול לשיכוכו הכאב, אם, תחילה בהישרדות ואולי פעם – בריפוי אמיתי.
בתחילת החיים טבעי הוא לרצות לברוח מן הכאב, ולכן צורת ההתנהלות הראשונית שלנו מתאפיינת בהישרדות מולו. כך ילד-שנה-ראשונה-בגן, מול כאב הבדידות הפתאומית והאימה של מקום חדש, יוציא את הקיטור המצטבר בנפשו כמחלה, למשל בדלקות אוזניים חוזרות. הכאב הופנה החוצה, ונפשו שלך הילד נשמרת בינתיים. הנה כך מילדות אנו בונים מנגנוני הגנה בפני הכאב והוצאתו החוצה אל הגוף כמחלה גופנית או כהתנהגות נאורוטית. אבל המלאכה העיקרית של חיינו, התהליך שדרכו אנו חיים, היא דרך התיקון הנמשכת כל חיינו, ובה ניסיון לוותר על אותם מנגנוני הגנה בולעי אנרגיה דרך תהליך של השלמה עם הכאב ופיוסו, דרך התמרתו לסיפור פשוט, סיפור משל כמו עצתו של האל לקיין מול הבל, לאמור: "לפתח חטאת רובץ, ואלייך תשוקתו ואתה ת מ ש ו ל בו". וכמו שבזמננו מציג זאת ש"י עגנון ב'סיפור פשוט' בו הופך סיפורו המלא הגנות הישרדות של הירשל – לסיפור מופשט מהגנותיו… זהו תהליך הריפוי במהותו; זה כל מה שאנחנו מנסים, משתדלים לעשות כל חיינו, להתרפא. לחזור למקומנו התמים הזה, של תינוק בן יומו.
תפקיד הרופא הוא להיות הנביא בשער, המנווט בכיוון הזה, המאפשר לבני האדם החולים כולם באופן טבעי, לחזור לבריאות. לא פעם עליו להקל עליהם לפחות לשאת את מנגנוני ההגנה שלהם בצורה שאפשר לשרוד בה. אבל כמובן, כדי להיות השוער בשער, המורה לטוב, עליו להיות קודם כל בעצמו רפוי, שלם, בריא. 'רופא רפא את עצמך' נאמר, בצדק. אלא שכמו בדוגמה שלפנינו , ובצורה לא מפתיעה כלל, עקב גודל האחריות והחשיפה החוזרת הבלתי פוסקת לכאב האנושי הופכים אנו הרופאים לא פעם להיות אטומים לכאב. שמים אנו שכבות של הגנה על ליבנו כדי לא לחוש את כאב החולים, אליו מצטרף לעיתים גם כאב כשלוננו לעזור להם, לרפאם. עוד עוד שכבות הגנה אנחנו שמים, וכשבא היום בו אמורים אנו עצמנו סוף סוף לעשות את ה'לך לך' שלנו, לנגוע בכאב של עצמנו ולפייסו – הכל חסום… מי מתאבד, לא עלינו, יותר מכל שאר המקצועות? הרופאים. ומי מאיתנו יותר מכולם? פסיכיאטרים, מרדימים ורופאי שיניים. ומה משותף להם? שלושתם מרדימים את הכאב במובנה העמוק של המילה. זהו חטא כזה שאלוהים לא יכול לשאת, אז הוא כאילו מקפיץ אותם לגילגול הבא: הנה, תנסו מחדש…
הבריחה והכמיהה לכאב: שני ניגודים משלימים
שני דברים עולים מתאור יחסי רופא חולה בספר הזה:
אחד – הוא הסתגרותו של דר שלוסר נוכח כאב חוליו, נוכח פגעי הגוף-נפש האנושי; הוא נותן 20 דקות לכל חולה, לכאורה איזה יופי, אבל אחרי דקה הוא כבר יודע מה הבעיה, כלומר יודע לקטלג את הכאב תחת כותרת מתאימה למה שלמד. בעיקר הוא כבר יודע את קוצר ידו וכמה חפץ היה שהחולה יסיים את דבריו וילך ויניח לו.. הוא איננו מקשיב באמת, או כדבריו – הוא מנסה לא להקשיב באמת! לא להקשיב כי הוא מלא ואיננו יכול עוד להכיל אפילו מילה אחת נוספת על כאב. הוא בדה קומפנסציה מוחלטת לעוד סבל אנושי שהוא לא יודע לרפא. הוא במצב של מתגונן קלאסי, הוא שורד מקצועי, הוא מאד חולה בעצמו… כל היום נוחתים עליו גלי כאב אנושי ללא פתרון של ממש, ובערב הוא חש מוכרח להוציא אותם מן הראש. הוא חייב להתנתק מכל חוויה נוספת אפילו טובה כמו משפחה, או תיאטרון. את 20 דקות הביקור הוא מקדיש לשכנע את החולים ואת עצמו שאין להם כלום.. והרי יש להם כלום, יש להם כלום ענק. לא חומר, אבל כאב נפש אשר מתרגם עצמו לכאב גוף. אבל לכך הוא עיוור לגמרי
את הלחץ ה מצטבר הזה הוא מביא כמטפורה בסיפור שדה הגז המתאסף מתחת לפני הקרקע , מאיים להתפוצץ ולסחוף הכל.. ממש כמו הלחץ הנפשי שלו אשר הולך ומצטבר עם השנים עד שיתפוצץ בשיגעון סוחף…
מה חסר לו כדי לפעול אחרת? ברור שחסרה לו תכונה חשובה ביותר של רופא אמיתי: החמלה. אבל איך תהיה לו חמלה על חוליו אם אין לו חמלה על עצמו…
ומצד השני – החולים. לא שהם גיבורים יותר מהרופא שלהם, לא שלהם יש חמלה על עצמם או עליו, לא לא. אך עדיין הם באים אליו, אל ה ר ו פ א , הוא אמור לרפא אותם במקום הכואב באמת, בנפשם. בניגוד לכיוון ההישרדות הבורח נכאב – יש בהם דווקא כמיהה גדולה, לא מודעת, לנגוע פנימה, לרפא. לא פלא שהם שוב ושוב מבקשים ממנו בדיקה פ נ י מ י ת יותר.. מה, זה הכל? הם אומרים, אחרי הבדיקה השטחית, הקצרה.. בבקשה, חזור פנימה, פנימה, והם מבקשים אפילו בדיקה רקטאלית, שאולי דרך שם הוא יגע בהם פנימה ממש… כן, בתוכם הם יודעים שמשם באה מחלה, מהבפנימה… אבל הרי גם הוא יודע, דר שלוסר, כשהוא אומר – " הכח העיקרי של המחלה מתחבא עמוק בגוף, במקום חשוך שבו קרני רנטגן, אולטרא סאונד וסריקות MRI לא יוכלו למצוא אותו. יש לו סבלנות, לכאב. הוא מחכה עד שיגיע לשיא בעוצמה, עד שיהיה בטוח בניצחונו' עמ. 17. הנה לכם תאור מוקד כאב בנפש ההולך ומתגבר, הולך ומתעצם עד שיפרוץ כמחלה מחדש.
עוד הוא מספר איך רופאים מומחים יודעים לחדור, כביכול, פנימה, לעומת רופא המשפחה אשר לו מותר רק 'לפתוח את מכסה המנוע אבל לא למשש בחוטים ובצינורות' עמ. 36. אוי לאותה בושה: והרי הוא הוא זה אשר אמור היה, בסבלנות, בהקשבה, בחמלה לחדור עמוק הרבה יותר מאותם אשפי טכניקה ניתוחית, ולהביא מזור אמיתי, לעודד את נפשו של החולה, לחזק את כח הריפוי הפנימי שלו, הפועל תמיד מן הנפש אל הגוף. אבל לא הוא, לא הרופא שלנו, זה קשה לו מדי. ומי ישפוט אותו? הוא באמת כורע תחת נטל הכאב האנושי הנדחס אליו יום יום ושעה שעה ו20 דקות 20 דקות. זה שהוא מתקשה לחווה כל זאת ובוחר לברוח מהכאב הזה כל עוד רוחו בו, זה אנושי, כל כך אנושי.
לשנות את החינוך הרפואי
אבל לו היו מלמדים אותו בבית הספר לרפואה הגדרה שונה, של מה היא בריאות, מהי מחלה ומה היא חמלה – כל זה יכול היה להיות אחרת לגמרי: אם היה לומד שמחלה היא צורת הישרדות של האורגניזם נוכח חווית נפש כואבת, שהייתה קשה מדי לעיכול, אולי עוד מימי הילדות או גם אחר כך, עד לסכנת אמיתית לנפש, מצב בו המחלה היא הדבר הבריא ביותר שיכול היה לעשות כי היא מאפשרת לו לשרוד נוכח העומס, כאב שנותר, כשהיא משחררת את הלחץ החוצה. אם היה לומד שריפוי אמיתי לא יוכל לבוא מדיכוי המחלה או הפסקת הסימפטומים אלא רק מתיקון וחיזוק הנפש מבפנים, מחיזוק כח הריפוי הפנימי של האדם. או אז יקטן לחץ שדה גז הנפשי שלו, והצורך בפיצוץ בצורת מחלה יפחת. תהיה אז הרפיה של המתח הקיומי, יהיה ריפוי, בו חוזר האדם חזרה אל מקומו, אל קו הבריאות שלו, בשלום.
במקום כל זה אנחנו פוגשים כאן את המציאות המוכרת, הידועה כל כך: בני אדם, רופא או חולה, אשר מעמיסים שכבות של הגנה נגד כאב הנפש, וזה פורץ כמחלה גופנית אצל השחקן, או כהתנהגות נאורוטית קשה אצל הרופא, עד כדי הפרעת אישיות של ממש. לא פלא, כאמור, שאצל הרופא סימני המחלה חמורים יותר, כי הוא ניצב בנקודה הקריטית כל כך מול כאב האנושות , נקודה בה היה הוא אמור להיות קודם כל להבריא את עצמו ואז לאפשר ריפוי גם לחוליו בחמלה גדולה..
סיכום
כמה עצוב שזוהי דמותו של רופא המשפחה שאנו פוגשים, ולא רק בספר: , דמות של אנטי רופא, שעסוק בעיקר בלא לחוש, בלהתגונן בפני כאב חוליו, שהולך ומתדרדר מבחינה אנושית צעד אחר צעד, עד שבמקום לרפא הוא לוקח את חייו של החולה שלו. נראה ששניהם, החולה גם הרופא, לוקים ב מחלה קשה מאד, בסרטן הנשמה, והם בעצם כבר די מתים בעודם בחיים.
זהו כתב התראה חזק ומפחיד על פן מאד לא נדיר שקיים באמת ברפואה המערבית, ברפואה בכלל. על חוסר האונים של הרפואה לרפא, בעיקר כי הגדרת המחלה בה היא מעוותת כל כך, כלומר נורמלית כל כך… בואו, רופאים, הבו כח לשינוי. אמן
מחלה זה דבר בריא 