כל העניין עלה בדעתי בעקבות חזרתה הספיראלית, הברוכה של פרשת קורח אל חיינו. אותו רגע בו קורח אומר: רגע, למה לא אני? אני במקומך, משה? מי שמך, משה? גם אני יכול להיות, משה. במקום לצחוק לו בפניו או לנזוף בו קשות, משה נופל על פניו. כי הוא יודע: הרי על פניו – קורח צודק. אלוהים אכן נמצא בלב כולנו – שם עשה לו משכן עוד מאז 'ושכנתי בתוככם' – אז למה לא דווקא הוא, קורח?
התשובה נעוצה בהבדל בין מכשף לקוסם.
הציר הרוחני גשמי – כאן מתרחש הכל
הבה נניח שהכל, הכל קורה לאורכו של הציר הגשמי – רוחני. בתנועה דו כוונית, הלוך או חזור, בתנועה ספיראלית מעלה מטה – רק שם קורה התהליך האנושי-אלוהי: זה לאורכו (ורוחבו) שחוויה שבאה מהעולם הגשמי, נהפכת לזיכרון פשוט. בתהליך מסתורי שקורה כולו לאורך הציר הזה היא הופכת מגשמית – לרוחנית. החלק הנקבי הוא שעושה את העיבוד של החוויה לזיכרון פשוט, אגב: תפקיד זכרי מובהק.. ואילו תפקידו של הזכר הוא להכיל את הזיכרון – אגב: תפקיד נקבי לגמרי. כיוון ההליכה הוא אחד, הוא ברור לגמרי: אל הרוח,אל ההסמלה של כאב לכואב פחות , לכאב בר הכלה, הרבה פחות גשמי, שנישאר כסיפור משל, משהו שאפשר למשול בו… לשם הולכים הדברים, אל מקום של הרמוניה, אהבה, שלום, מקום – כולם שמות של האלוהים.
זהו הציר לאורכו מתרחשים גם הכשפים והקסמים כולם. קודם קורה הכישוף, כתהליך טבעי של הישרדות נוכח חוויה גדולה מדי לעיכול, ואם יש עזרת השם, קורה אחר כך גם הקסם, המתיר את הכישוף.
כשוף וקסם – שלבים עוקבים בתהליך הריפוי האנושי
כאשר יש חוויות שהן קשות מדי לעיכול, מפחידות, מחרידות, עצובות מדי לנגוע, יש סכנה שהתמודדות בכח תביא את הנפש למצב אבדן אנרגיה והתנתקות עד כדי דיכאון, פסיכוזה, מוות רוחני או אפילו פיזי. לשם כך נברא הכישוף, כדי להגן ממוות.
ב'סיפור פשוט' של עגנון, כשהירשל לא מסוגל להתמודד עם החוויה של אובדן אהבתו, הוא נכנס למצב המבורך של כישוף הנקרא 'שיגעון', אשר מאפשר לנפשו לשרוד בינתיים, במחיר של מוזרות כלפי חוץ, עד שיוכל לקבל עזרה מרופא אמיתי. זה מתגלה כדר לנגזאם, אשר לאט לאט מספר לו את סיפור חייו שלו, של הרופא, תומך בו אוהב אותו והופך את הסיפור המסובך של הירשל – לסיפור פשוט, לזיכרון פשוט… זהו ריפוי אמיתי: לעזור להפוך חוויה תקועה כואבת ששולטת בנו לכזו שאנחנו מושלים בה, כזו שהפכה ממפלצת ענקית מפחידה לסיפור פשוט על מפלצת, לסיפור משל… כבמטה קסם הוא עוזר לו, להסיר את הכישוף. הכישוף = מחלה נהייה מיותר והא נעלם כי כבר אין בו צורך…
כישוף הוא אם כן יצירת מחלה כדי לשרוד בינתיים מול חוויה קשה מדי לעיכול. הוא עוזר להימנע מניסיון עיכול של חוויה קשה מדי, ומאפשר עצירה על הציר הזה עד יעבור זעם. זו הישרדות, אכן, סוג של בינתיים, עד שיבוא קוסם לעזור..
כך קורה למשל באגדה על היפהפיה הנרדמת: המכשפה ה13 לא הוזמנה למסיבת ההולדת, ומרב כעס הטילה כישוף על הילדה לאמור: בגיל 13 תידקר הקטנה באצבעה ותירדם. הוציאו ההורים כל מחט מן הארמון ושמרו עליה בשבע עיניים, אבל ביומולדת 13, בקומה ה 13 של הארמון היא פגשה אורגת נול בשם טרדיצ'ה, אשר אפשרה לה להידקר, ו… הופ! הילדה נרדמת. איתה קופא גם כל עולמה. עד מתי? עד שנסיך אוהב במיוחד יחדור את סבך היער שמסביב וכבמטה קסם יעיר אותה בנשיקת אוהבים על פיה. אז מה היה לנו פה? חרדה מהתבגרות, ולכן דקירת כישוף מתנה מהמכשפה ההיא, כישוף המאפשר תרדמה של בינתיים, עד לקסם של אהבת אמת אשר מרשה לה להתמודד סוף סוף עם החוויה. מסך.
משה מול חרטומי מצריים: כאילו אין הבדל? הבדל בכל זאת יש!
שמות פרק ו' 9-14:
ח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה–יְהִי לְתַנִּין. י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו–וַיְהִי לְתַנִּין. יא וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם–כֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם. יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה. {ס} יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם.
כמו בסיפור קורח – בעצם עוד הרבה לפניו, באים משה ואהרון אל פרעה ועושים קסם/כישוף (מחק את המיותר): הופכים מטה לתנין, ככה, אומר פרעה, גם כן עניין. הנ גם החרטומים שלי יכולים. ואכן גם הם, המכשפים המקומיים (אואולי קוסמים? זה לא ברורו בשלב זה) עושים אותו דבר. אז כאילו אין הבדל? – הבדל בכל זאת יש: גם כי מטה אהרון בולע את מטות/תניני החרטומים. הוא כאילו חזק מהם במשהו, ומסוגל אף להכילם בתוכו. אבל איפה השוני? האם זה גודלו הפיזי קובע? הנה גם קרח חזק ממשה וגם עשיר ממנו, עשיר כקרח, כלומר חזק יותר גם במובן הפיננסי. ויש לו עדת נאמנים אשר נקהלים על משה ואהרון, חבל לך על הזמן. ובכל זאת, מה יש במשה שמאפשר לו לגבור על קורח? בתחילה גם משה עצמו איננו בטוח. בוא נעשה מבחן, הוא אומר, ונראה למי ישעה אלוהים . הנה הפרק האמור:, במדבר טז:
א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן. ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. ו זֹאת, עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי. ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם. י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה. יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ–הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו. יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה. יג הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה. טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה: אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר. יז וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ. יח וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת; וַיַּעַמְדוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד–וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. יט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעֵדָה. {ס} כ וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כא הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע. כב וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם,
משה מעיר תחילה לקרח, שהוא מבני הלוויים, האם לא מספיק לכם בני לוי שהובדלתם מן העם לתפקיד החשוב של מלווי קדושה? אתה חייב להיות גם כהן ממש? הגזמת… כך משה. אבל שוב, תיאורטית כל אחד יכול להיות כהן, אולי הוא באמת ראוי?משה מתלבט: בוא נראה. וזאת להבדיל את קרח מהעקשנים להכעיס, האנרכיסטים, דתן ואבירם שהם סתם כפויי טובה, ואילו קרח ועדתו זה עניין קצת אחר… ולכן מקיים משה מבחן: לשים קטורת על מחתה ולהקריב לפני ה', היינו להדליק את הקטורת באש ולראות מה.. מה… מה באמת לראות? שום דבר ברור לא נאמר כאן בפירוש, אבל הרעיון הוא כנראה שעשן וריח הקטורת ימצאו או לא ימצאו חן בעיני ה'. הוא ישעה או לא ישעה אליהם ואז נדע. המבחן קורה ברגע בו כבוד ה' נראה עליהם, ואז נהיה ברור למשה מה התוצאה, ומיד הוא מבדיל את אלו מאלו לקראת העונש הצפוי. הפור נפל.
אבל מה קרה כאן, מה הוא אותו מבחן? המבחן להבנתי הוא האם אתה מסוגל לבחור לנוע על הציר הגשמי רוחני דווקא בכיוון הרוחני יותר. אם אתה 'רק' מכשף, ששורד בינתיים, או יודע להיות גם קוסם שהולך בדרך הטובה: העלאת הקטורת באש יש בה משום התמרתו של החומר, הפיכתו לריח, לרוח… האם העשן עולה למעלה? האם הריח אצל אהובי האל חזק במיוחד? האם משה פשוט יודע? לא ברור. ברור גם שמשה נהייה משוכנע לגמרי שקרח ועדתו פשוט לא שם. לא שם. מבחן הקטורת מאפשר למשה לומר בביטחון שקרח ועדתו אינם נבחרי האל , ובמבחן הסופי שהוא גם עונש נבדק המוות על צורתו ועיתויו. הוא,המוות , מצב גשמיותו המלאה של האדם: קרח ועדתו נוטים אכן לגשמי, ועל כן אותה בריה מיוחדת שבורא השם לשם כך, אדמה בולענית, אכן בולעת אותם אל קרבה:
כח וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי. כט אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא יְהוָה, שְׁלָחָנִי. ל וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה. לא וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. לד וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם: כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. לה וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת. {ס}
בסיכום:
אם יכולת תנועה על הציר הזה, הגשמי רוחני היא מבחן לחיוניותו, לאנושיותו של אדם, הרי המבחן לקיום ניצוץ אלוה בו הוא באבחנת כיוון התנועה שהוא מתכוון בה: האם הוא הולך ומתקרב אליו, יתברך, אם לאו.
חרטומי מצריים ידעו לכשף – להזיז דברים על הציר הזה, מדומם לחי, וכו'. אבל הם, כמו קורח, עשו או התכוונו לעשות זאת כדי לברוח מהכאב, כדי להרוויח כבוד ועמדה, כדי לרצות, כדי לעקוב אחרי רצון האחר (פרעה), בעוד משה ואהרון עושים הכל בכיוונו שלו יתברך, כדי להביא חירות והרמוניה לעם שלם. לשם כך הם מוכנים לנגוע בכאב כדי להתמירו וכך לצאת מן המיצר, מצריים, שם צרורות החוויות הכואבות. זהו כיוון היציאה ממצריים שבנפש, בדרכם אל מקומו של האל, מקום של הרמוניה, שלום אהבה מקום.. אליו הם הולכים, אל אלוהים.
סוד הדברים מתגלה לנו יפה במילה כהן: 'כ' היא אות ההסמלה, כמו, דומה לדבר אבל בדרגתו הרוחנית, לא גשמי. 'ה' היא אות אלוה, ולכן בצרוף 'כה' יש הסמלה בדרגה אלוהית, הכי הכי. ו 'נ' היא של נצח. כהן יכול להיות רק מי שמגיע לדרגה העליונה ביותר בתהליך האנושי אלוהי. חרטומים או קורח – לא. משה, יקירנו הנעלה – כן.
כל אדם הוא אם כך בעצם בו זמנית גם מכשף גם קוסם. כל הזמן הוא מוזמן לבחור האם להיות זה או זה ובינתיים, להיות בחמלה גדולה כלפי עצמו כאשר מסתבר לו שהוא מכושף שנהיה המכשף של עצמו. יידע כל אדם תמיד כי בכל רגע ורגע שמורה לו הזכות להיהפך לקוסם של עצמו, ולצאת לחירות אמיתית .
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 