Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יוני, 2012

באחד מכתביו הקצרים (מכתבים לאבא?) בכל אופן, בקטע כמו סוג של הערת אגב,  שואל את נפשו קפקא, שואלת נפשו של קפקא: מי מוכן לעזור? היא מכנסת בעצם את אברי הגוף למעין אסיפת חירום, ומספרת שקשה לה, שהצטברו דברים, אולי עוד מילדות, ושיש צורך דחוף שמשהו, שמישהו, שמישהו ייקח על עצמו חלק מן העול, כי הגיעו מים עד נפש.

אברי הגוף למיניהם מסבירים, כל אחד בתורו מדוע זה ממש, אבל ממש לא מתאים כעת שהוא, או היא ייקחו על עצמם כרגע עול נוסף. אולי בעתיד, כן, אבל עכשיו, ממש ממש לא… כך הטחול, והכבד, העיניים הידיים, כולם כולם פשוט נורא מצטערים. ורק הראות, הראה, נשמה אחת, נאנחת ואומרת – בסדר, אני אקח… כך חולה קפקא בשחפת, אבל הוא ממשיך לכתוב. נפשו נשמרת לנפשה. אם כי  בסוף הוא מת מהשחפת.

לי זה מזכיר קצת את משל יותם, משל האטד. העם מחפש לו מלך. כלומר מישהו שייקח על עצמו  להוליך את ספירת מלכות של העם בדרך הטובה, שיעזור להגשים את קיומו של העם מול דרישות האל, שייגע בעולם החומר מתוך בינה של רוח. אבל העצים, והצמחים, מסרבים כולם, כל אחד ונימוקו עימו. מה, אפסיק את מה שאני יודע ואהב לעשות ואלך 'לנוע על העצים'?

רק האטד מסכים לקחת על עצמו את המשימה. האטד שלא תואר לו ולא הדר…רק הוא מסכים לנוע על העצים.  מה זה לנוע על העצים? הרי עצים נעים ברוח. זו תנועתם. לנוע בין העצים זה להתעסק ביחסי העצים עם סביבתם ועם הרוח ועם המציאות,  לתווך לפשר. בקיצור – לעשות פוליטיקה!  האטד מסכים כי אולי חושב דרך תואר ה'מלך' לקבל תואר והדר  לעצמו. אבל תכונותיו הרעות בולטות מיד:  הוא מתנה תנאי ש' אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם בואו חסו בצילי" (שופטים ט15) היינו – התאימו עצמכם לדרך חיי, היו כמוני. ולא – "ואם אין תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון" (שם). ומיד הוא  משלח אש בארזי  הלבנון, שהיו  בעצם הבחירה הטבעית  למלוכה,בהיותם נישאים,  ואחראיים, וגדולים  ומכובדים… אבל שמשום מה התעצלו להתנדב, אולי מענווה ייתרה, כאילו אינם ראויים, .וכך באה אש ושרפה אותם. אש עצלותם.

והרי גם בסיפור המחלה של קפקא יכול היה לכאורה העור לקחת על עצמו  את העול ואז מכסימום היה חולה בפסוריאזיס. או האף – ואז נזלת אלרגית.לא סוף העולם, אפשר לחיות עם זה ואפילו להתרפא.  אבל אם רק הראה לוקחת על עצמה – אז שחפת, ודי.

כך גם אצל האדם: כאשר הוא זקוף ונישא כארז הלבנון וכולו מכוון ישר-אל מקומו, כשהוא מלך של ממלכתו –  אזי יכול הוא להתמודד עם כל כאב, לשרות עימו ולהכילו לטובה.  אבל אם כולו התחמקות מהתמודדות, ניסיון  להטיל על האחר את האשמה, את המלאכה –  או אז תפרוץ מלחמה או מחלה או כל מה שחטא בו…

וכך גם במדינה שלנו, היום. המדינה, שאיננה אלא השתקפות סך כל רצונותיהם  היחידים, המתאחדים כולם כולם בווקטור אחד משותף. זהו ביטוי לרוח העם: כאשר רעה רוחם של רב היחידים עליהם –רעה  גם בחירתם במלך, והם יאפשרו בחירה בנשיא כמו קצב , שאש יצאה ממנו ואכלה כל חלקה טובה.

התעוררו, חברים!.

                                                                                       מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

רוח העם

דב והחברים, שלום לכם!

תודה גדולה על התכנית עם עמי איילון. בן ישראל הוא – ישר אל הנקודה העיקרית דיבר. חבל כל כך ש80% מוגי הלב בחרו אז  ברק במקום אותו לראשות העבודה. אויה כי דלונו

 

לעצם העניין, באותו עניין, הרחבה של זווית הראיה: בתיקון הנפש עסקינן, כרגיל. נפש היחיד המורחבת אל תמונת עם שלם, ועל כן תיקרא 'רוח העם'. היא עוד לא מוכנה כאן. אכן בדיקה עצמית עושה כאן משה לעם כמו שמוזמן לערוך כל אדם עם עצמו. 12 השליחים הם כוחות הקיום, ההישרדות של האדם, אליליו הפנימיים המאפשרים לו חיים של בינתיים, עד שיצא באמת לחירות, עד  שיגיע למקומו. 80% מאיתנו, ובתוך תוכנו נתון לעבודת אלילים גמורה הרואה צל ענק כענק, אלילים המקטינים את עצמנו מתוך הכאב ונפחד. רק 20% מעצמנו בן חורין בדרך כלל. צריך מסע בן 40 שנה בחיי אדם כדי להפוך את יחס המספרים, אולי. רק אז אפשר יהיה לעלות ארצה, שהיא מקומנו, נפשנו השלמה, מקום של הרמוניה, אהבה, שלום, מקום – כולם שמותיו שלו יתברך..

כן, הציונות הייתה מעשה נועז, אבל לגמרי בהשגחה אלוהית, כי אין בלתו. .הוא עשה ניסיון… כרגע נראה שלא צלח. אבל ישועת השם כהרף עיין…

 

אכן זו רוח העם שמוזמנת להשתנות . ואתם תורמים.  תודה! מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

אריק, אריק לזר, ידידי, אנחנו יכולים ממש להתבייש. כמו שני הזקנים בחבובות, רק דיברנו ודיברנו ולא עשינו מאום. בושה, ממש בושה. אבל אולי בפעם הבאה…

אני מדבר, כמובן, על הטיול האחרון, לטבריה. טבריה עצמה, הפתיעה לטובה: הטיילת שלה, בניני האבן העתיקים, שלא לדבר על הכינרת…  לא נפריז אם נאמר שהיא עיר פרזות של ממש. אבל איך שהוא בטיול האחרון אותי לא הצליחה העיר להרשים מספיק,   קצת אולי בגלל מוריס. מוריס המדריך. מוריס  התגלה מיד כאיש מקסים:  כובעו רחב שוליים, שפם יאצק מתח לאפו ופיו מפיק תאריכים ביזנטיים-רומיים עבריים בקצב מסחרר.רק מה? חסר היה לי משהו.. לא יודע… יותר הומור? אולי איזה דיבור שלא יהיה צפוי ושיגרתי?  משהו מפתיע… אריק מסכים איתי, ונדמה לי שגם מירה, ידידתי הקרובה. מירה, שבשן ועין הוצאנו אותה, החברים, מתוך מסלול הקוצים שמוריס ניסה אותנו בו מיד בתחילת הטיול, רגע אחרי הכנסיה הבזנטית-רומית-צלבנית שם דיבר שעה ארוכה על הבזנטיות. אני מקווה שאני לא עושה לך עוול, מוריס, איש יקר, בעל יידע עצום אתה , אבל מה עם ה, נו, אתה יודע, מה עם הדבר הזה,  שהיה חסר…

לי ברור שחסר היה איזה פילפל, איזו שבירה של הצפוי הידוע, של המוסכמות, כדי להכניס קצת חיים בחום זהה, שהלך והעיק.

והנה, דווקא לקראת סוף הטיול, זה קרה: מוריס בעצמו יצר את ההזדמנות  כאשר סיפר, שם למטה ליד עוד אבן עתיקה מעוטרת, בשער החומה הצלבנית. זו  התגלתה במקרה כשחפרו יסודות למשהו, וכמו תמיד כאן בטבריה ובכלל לחופרים לא היה איכפת על עתיקות, הם רצו לצקת יסודות לבניה חדשה. עזוב ת'ישן, שיישן. אבל מישהו גילה את אוזנו של סטפנסקי,  שהיה אז הארכיאולוג הראשי של  טבריה, איש טבריה ותיק בעצמו שכל חייו חיפש את המצודה הצלבנית הזו, שחייבת, ממש חייבת להיות כאן באיזה שהוא מקום, והנה הנה הוא שומע על הגילוי הזה,  מיד הגיח לשם עם הווספה שלו, נעמד מעל כולם וצעק:עיצרו! לא לזוז! עיצרו. זה עתיקות, לא לנגוע. ואכן כולם עצרו, ואילו הוא בעצמו חפר וגילה את מצודת חייו וזכה לתהילה, סטפנסקי, כי הוא האיש שידע ברגע הנכון לקפוץ מעל הווספה כמו מעל סוס אביר במערב הפרוע, לשלוף את אקדח סמכותו הבלעדית ולצעוק: עיצרו, עיצרו.

אוה, חשבתי לי, סטפנסקי, איזו דמות… איזה איש!  חייבים לפגוש אותו. אסור להמשיך כאן בהסבר הזה, במילים מילים  בלי האיש עצמו.

פניתי אל כיוונו של אריק, ומאותו רגע קרו הדברים כמו מאליהם. הספיק מבט עיניים בין שנינו  והתכנית הייתה ברורה מיד.  לא היה צורך במילה אחת נוספת כדי לפעול. זינקנו שנינו אל זירת התרחשות, ובאוזני כל החברים צעקנו: עיצרו! עיצרו. לא ניתן להמשיך אפילו רגע בביזנטיות השופעת הזו, בלי שנפגוש, ממש כאן עכשיו ומיד את גיבור היום, את סטפנסקי בעצמו. אריק היה זה שניגש, גבר שבגברים, ואל מול פניו הנדהמות של מוריס המדריך, שלף את הכלי שלו ואמר: אף מילה נוספת, מוריס, עד שאתה מביא לכאן את סטפנסקי. הרי אפילו השם הזה כבר מספיק כדי לעורר סקרנות ופליאה: סטפנסקי, סטפנסקי..אנחנו רוצים אותו פה, ומיד! מוריס ניסה להתווכח,שזה היה מזמן, שסטפנסקי כבר לא גר כאן יותר, שכבר מאוחר, שעוד מעט  האוטובוס… שום אוטובוס, צעקנו שנינו, רוצים את סטפנסקי! ואז, אז כל החברים, אתם כולכם, כן אתם משתתפי הטיול הזה, כולכם הצטרפתם אלינו בקריאות קצובות: סט-פנ-סקי, סט-פנ-סקי!!! וגם: "הוא גדול הוא ענקי, בוא לכאן הוי סטפנסקי, הוא גדול הוא ענקי, רוצים עכשיו את סטפנסקי"… נו, הייתה לו ברירה, למוריס? הוא מיד טלפן אליו, לסטפנסקי, וסטפנסקי  (אוי,זה נעים כל כך,  רק לחזור שוב ושב  על השם הזה – סטפנסקי, סטפנסקי) בא מיד, כמו שהוא יודע. בתנועה אבירית אחת החנה את  הווספה הנצחית שלו לידנו, קפץ מעליה וצעק: עיצרו! ואנחנו עצרנו, אוי כמה עצרנו… 

 היה מפגש מדהים. כי סטפנסקי הביא בדיוק את מה שהיה חסר לנו בטיול הזה: קצת דימיון מטורף חוצה גבולות, קצת תעוזה אמיתית, קצת חפירה מתחת לשגרה.

אז עכשיו אתה מבין, אריק ידידי, מדוע שנינו זקני חבובות ותו לא? כי נתנו להזדמנות הזו לחלוף ורק דיברנו בצד, שני עוברי באטטלל.. אויה כי דלונו.

. אבל בפעם הבאה, אוי בפעם הבאה, אתם כבר תראו… תרשום, תרשום  אותנו דני, לטיול הקרוב .אנחנו באים לשם שנינו. על ווספה.   

Read Full Post »

דב יקירי, מורי ורבי
ברכות על התכנית עם חיים רוזנטל. הנה משהו מיסטי ניסי כמו שצריך… יפה, תודה. חיים אמר הרבה דברים של טעם והביא את האמת הגדולה של המים, שהם אכן ה'מדלל הגדול', הרחם הגדולה אשר מכילה את מה שעובר אדם בדרכו מחכמה אל בינה אל מלכות, ואז בזיכרון פשוט הוא מוכל במים.
 
אבל ראוי בהזדמנות זו לקפוץ קצת קדימה בדברים ולומר בגלוי: הקנאה  היא ייצר חשוב מאין כמוהו שהעניק לנו השם כאמצעי בדוק לעורר מחדש ולשמור על המשך התהליך האנושי אלוהי. כאשר בני הזוג, שנועדו לעשות דרך ולקדש את מה שביניהם כמשפחה, כניגודים משלימים להרמוניה מלאה, כשהם לא עושים זאת מספיק – נותן הוא בליבם קנאה, ומעורר את הספק באהבה, (ובצדק – כי שכלא עושים דרך מספיק טוב זה בא מספק באהבה ומעבודת אלילים נוחה מדי. או אז..). המטרה היא אכן שלום בית בסופו של דבר, אבל לא לפני שנלמד לשאת את הכאב כראוי, הוא הוא נשא, שם הפרשה.
אין פלא שקנאה –זיכרון ועוון מוזכרים שם יחד – שהרי תהליך של קנאה נוגע ומעלה הכאב על פני השטח ומניע את עיבוד הזיכרון, כדי שעוון יהפך לחוויה שאפשר בסופו של דבר לשאת..
המים הקדושים + אפר ביה"מ הם מים הרמוניים מכילי מיידע רלוונטי. הם סוחבים לכיוון של הרמוניה כל מי שנתקל בהם. ואם הוא לא, בהרמוניה –תצא מחלה ממנו כי הרי כך נוצרת מחלה. המים ההרמוניים הם חוויה בלתי ניסבלת לאישה הסוטה כי הם מביאים לה את אשמתה מול פניה, בעיקר אשמת אי עשיית הדרך מול בעלה…או אז יוצאת המחלה החוצה, כדי שהנפש תשמר במחיר של גוף.
דומה בדומה ירפא, הפירוש שדר רוזנטל לא השכיל להביא, הוא שהדומה מחזק את ה אדם בדרכו – 'חנוך לנער  על פי דרכו' שהאדם  מתחזק בתכונותיו הוא שקיבל מתנה מן הטבע בתרופה ההומאופתית עד כדי כך שהוא יכול לעכל סוף סוף את אותה חוויה שחיכתה שם כל הזמן להפיכתה לזיכרון פשוט. לכן הנחש כל כך חשוב כי בפרשת נחש הנחושת כל מי שמביט בנחש  הנחושת  מפנים נחישות ואז מסוגל לעכל אפילו חוויה כמו נכישת נחש בלי להזדקק להוצאת סימני מחלה גופניים, שכן הוא יכול כעת להכיל את הכאב הזה של הנכישה  במי נפשו הקדושים  ואין לו צורך להוציא סימני מחלה גופניים שכן הכל מעובד כבר פנימה ברמת נפשית…התרופה הביאה אותו למקומו:  ממש כמו שעושה ההבטה בנחש כך גם עושה התרופה ההומאופתית  שחונכת לו עלפי דרכו.
 
פרשת נשא מלמדת אותנו איך לשאת כאב נכון ומה קורה כשבורחים מהכאב.
 
                                                                                                                                         ברכות וכאלו, מיכאל

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: