זהו ספר ריפוי נפלא, מופלא בכל מובן. לאורך שמונה חתולים (עד כה) מנסה המחבר להתרפא מכאביו, ולא – להימלט מהם אל המוות. את המשא ומתן על הרשות להיכנס בשער הכבוד אל ארץ המתים הוא עושה עם אחד 'אינלו', מעין מלאך המוות , שליח האל שבעצמו כפוף להוראות מלמעלה…אבל אשר בשמו 'אינלו' יש אולי רמז לסיבת הכאב של המספר. והרי לא פשוט. לא פשוט להעפיל שמה על מדרגות הכאב המכפיל את עצמו, ומאד מאד לא פשוט להיכנס שמה פנימה. מיד עולה זכר 'שער החוק' של קפקא, שם ממתין אדם חודשים ושנים גם הוא כדי לקבל רשות להיכנס, וממש לפני מותו מגלה לו השומר שאין צורך בכל רשות, שהשער נועד רק לו, אם רק היה מעז….
איך לקבל רשות להיכנס? למה כל כך קשה? מדוע בא לו כאב כל כך גדול? למה זה אנוכי? אלו השאלות עליהן מנסה הסופר לענות בסיפור. על השאלות הללו הוא מנהל המשא ומתן עם אינלו, ועם עצמו, ואיתנו הקוראים, וכל שהספר המדהים הזה נפרס לעינינו חלק מהתשובות הולך ועולה כמו מאליו, אבל גם בסופו זהו עדיין רק רמז שהסופר בעצמו נישאר לא מודע לו , אי מודעות המונחת, כנראה, בבסיס הכאב.
הכאב במרכז
זהו ספר הנע סביב כאב גדול, כאב כמעט בלתי ניתפס בעוצמתו שהולך ונמשך לאורך כל הספר: מצד אחד כאב פיזי נורא הנובע מהכוויה,
מהצלקות, ומולו הולך ונחשף כאב נוסף, ניגודו המשלים –כאב הנפש וצלקותיה. האם משהו מהדהד שם בין הכאב הנובע מעוצמת הפציעה והנכות, לבין כאב עתיק מוקדם יותר?? בעיני יתכן מאד, ואולי כל מה שקרה וקורה ליואב הוא ביטוי לתלות הדדית שואפת לריפוי, לחידוש הרמוניה בין שני משכנות הכאב: גוף ונפש.
אומרים שמקורו של כל כאב הוא בחסר של אהבה; שכל חיינו אנחנו כמהים לאהבה, משתדלים בכל כוחנו לגייס מספיק אהבה כדי להתמודד עם הכאב שנוצר כשהאהבה הראשונית לא הייתה מספקת…
כשילד חווה חוויה שהיא קשה לו מדי לעיכול, להכיל, הרי כדי להגן על הנפש מפגיעה עד מוות – 'ונשמרתם לנפשותיכם מאד' –מופעל מעין "הסדר מחלה" אשר מאפשר לנפש לשרוד בינתיים על ידי שהוא מוציא, מגשים חלק מכאב הנפש – בגוף, והנפש בינתיים תנוח לה. הכאב הגלוי בחוץ מאזן את הכאב החבוי בפנים. זהו הסדר התובע כוחות כל הזמן, אבל הוא הרע במיעוטו וכל עוד הוא קיים מוגן הילד ממוות. הוא יתרפא ויחזור לחיי בריאות כאשר יתחזק מספיק להפוך אותה חוויה תקועה גשמית לזיכרון פשוט. עד אז הוא בריא על תנאי – כלומר חולה, הוא הוא המצב האנושי השכיח ביותר… בתנ"ך, ספר הריפוי הגדול מכולם, זוהי 'עבודת האלילים': האליל מחתים את הילד על חוזה המאפשר לו הישרדות בינתיים במחיר של מחלה.
הספר ניפתח בשאלה מהו הזיכרון הראשון של האדם, ובכך נוגע מיד בלוז העניין – כי הרי לשם, אל הזיכרון הראשוני של הכאב נשאב האדם פנימה כל חייו כדי לפייס, לתקן. והסיפור כולו – סיפור חיינו כולנו, כמובן – איננו אלא ניסיון בלתי פוסק לגעת בכאב, לעכלו שאז יחזור אדם למקומו ויבריא, כן, ייברא מחדש.
ילדות נהדרת
ליואב הייתה ילדות נהדרת, כך הוא בעצמו אומר. ילד טוב, בן יחיד ומפונק בשנותיו הראשונות, עם אם אוהבת וחמה שחולבת פרות נהדר וגם שופעת חלב בעצמה כשהיא מניקה אותו. מה היה חסר? האם ומתי נגרם הכאב הגדול? האם כאבו שלו הוא או אולי זה בכלל כאב שעבר כתולדות מההורים ליואב… לדעתי – ואני מדבר כמובן ממקום הכאב האישי שלי – יש קשר עם חוויית הלינה המשותפת. אבל יואב כמעט לא מדבר עליה…
הוא אמנם מזכיר במקום אחד, בזמן ההתאוששות מהכוויה הגדולה מהדהד לו כאב הפציעה עם הפחד מהדובים הדמיוניים מהם יש להישמר, אלו המתחבאים בין שיחי הבוגנוויליה ליד בית הילדים , "הדובים שארבו לנו בילדותנו" עמ 107. ובמקום אחר מזכיר את חיי בקיבוץ כמצב של צפיפות חודרנית שיש להימלט ממנה… לעולם לא נדע, האם 'אין אמא' בלילות היה הגורם הקריטי. אבל בעצם המקור המדויק בכלל לא חשוב. יש כאב כי יש מחלה, והחשוב הוא איך נוגעים בכאב.
דרך הנגיעה בכאב
תהליך הנגיעה בכאב, כמו כל דבר בקוסמוס, עונה לחוק האומר: שאיפה מתמדת להרמוניה בין קטבים מנוגדים, בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש סמליים. (REF1 – מאמר שלי באתר: 'מחלה זה דבר בריא'.) כאן בולטת הספיראלה כצורת בביטוי לתנועת התנהלות השואפת להרמוניה. כך אתה מתאר את השלב של מגע עם הכאב כקלידוסקופ צבעים ענק בו אתה נישא נע ויורד בספיראלה ענקית אל עומק בלתי ניתפס, כשבו זמנית זהו גם טיפוס מייגע במדרגות הכאב, אשר מתמוססות מעוצמתו תחת רגלייך, בדרך אל החתולים.
בסיפור מוות קליני מתארים השבים מנהרת אור בלתי ניתפס מיוחד אשר זוהר בקצה מנהרה מסתחררת, אור לבן של שלווה גדולה, קדושה, שם קול דממה דקה. אלא שממש באכזריות, ברגע מסוים קורה שינוי ומסתבר שהם מובלים חזרה אל העולם הפיזי, להמשיך ולנסות שוב לגעת בכאב. משהו עדיין לא מספיק זה…
ברנדון בייס בספרה 'המסע' מתארת נפילה מרצון מטה מטה אל בור הכאב עד אשר יראה הנופל אור גדול וירווח לו מאד, עד יתרפא.
האם לא זה בדיוק מה שאתה מתאר שוב ושוב, יואב, שכאתה יורד מעלה ועולה מטה מעלה מסתחרר בספיראלה הקלידוסקופית הזו עד שהנה הנה אתה כמעט כמעט שם נוגע שמה, בשלווה הגדולה, בכאב הגדול מכל… אבל אז, אתה בועט בכל כוחך ועולה שוב מעלה מעלה… אינך מוכן עדיין ולא מסכים או לא מסוגל כרגע להרפות, להיכנע ממש לכאב הממית כדי להיוולד מחדש. אתה לא לבד: גם אני לא. גם אחרים שאני מכיר. כולנו, בני הלינה המשותפת. כמובן שותפים לנו בני כאב גדול אחרים. בכולנו הכאב הוא אולי גדול מדי, או שחסר מוקדם של אהבת האם הוא הקריטי, כי הרי החמלה שהיא נותנת בשנות החיים הראשונות מאפשרת את הביטחון להתמודד עם כל כאב וגם להרפות ברגע הקריטי כדי להיוולד מחדש. משהו מהותי מאד חסר, וכך בכל פעם שאתה כמו מתקרב מטה מטה, הפחד החתולי גדול מדי ואתה בועט עצמך חזרה מעלה לנסות שוב מחדש.
חתולים.. מה פתאום חתולים?
חתול, אפשר למצוא בו 'חת – עול', הלא הוא פחד – ילדות.. התגלותו של החתול מבשרת בכל פעם על עוד הזדמנות לנגוע בכאב הגדול ההוא, למות ולהיוולד מחדש, להתפייס עם הכאב ולהצליח להכיל אותו, למשול בו… החתול מבשר את הגשמת הכאב והכרזתו כנושא ההתמודדות הקרבה
כעת גם השאלה הכאובה למה דווקא אני, למה זה אנוכי מוצאת את הסבר מובן מאליו: זה אתה כי זוהי מנת הכאב עליה אתה ממונה. לא נגדך ולא בעדך אבל כל אחד מקבל מנת כאב מסוימת לפייס, ואותו כאב מוצב ונשקל מול כמות האהבה שקיבל בילדותו. זהו 'פער התיקון': יש מי שאצלו הפער גדול במיוחד כי… ככה. כי הוא אולי מוכשר יותר לעשות את תהליך התיקון גם אם לא קיבל את כל האהבה שרצה. אגב, אחיך קיבל חתול משנה: חי – תול בוער, סיפרת לנו, כווה את ראשו, אבל פגיעה קלה בלבד, ברוך השם. ובכל זאת הכאב עליו הוא ממונה היה כנראה עמוק וקשה יותר, כי אחר כך נגע במקומות נפש עמוקים וקשים
תיקון דרך סיפור הכאב
סיפור הכוויה וזמן ההתאוששות מזכיר במידה רבה את ספרו של יורם קניוק 'על החיים ועל המוות', (ראה מאמר באתר הנ"ל) שם הוא שוקע בתרדמת אחרי ניתוח להסרת סרטן המעי הגס שהתגלה אצלו בגיל 75 .כל הרופאים מצפים גם כאן למותו כאשר הוא שוקע בתרדמת עקב סיבוך הניתוח, אבל הוא לא מת, להפך – הוא הולך ונולד מחדש דרך תהליך בו הוא מעביר לנגד עיניו את כל חוויותיו הקשות ביותר ומספר אותן מחדש, כשעתה הוא הבמאי; שחקן; תסריטאי וכו', מספרן כסיפור שעכשיו אפשר להכילו, למשול בו, וכך להמשיך לחיות. גם הוא אדם שעמד למות המון פעמים, בקרבות תש"ח וכו', אבל כל פעם נחלץ, אולי כי המינוי שלו כלל הגעה לזמן בו יזכה לתיקון המדהים כל כך של כאביו דרך אותו סיפור מחדש . בעת הזיות התרדמת שלו הוא מתנסה בתחושה דומה מאד לקלידוסקופ הצבעוני הלוכד אותך, יואב, כל פעם מחדש.
כשאתה מתעקש לא לנגוע, לא להרפות, לא ליפול לתוך הכאב יש בך את אותה דווקאיות ליטאית…
מה היה עוזר כן לנגוע, לפייס? כמובן חם ואהבה, ודי אם נצטט אותך באהבתך לאחיך, שם "חצי שעה של אהבה מרוכזת היא אוצר בלום של כח לשנים קשות .. אוצר שלא כלה". זה נותן את הכוח לעשות את הריפוי. והריפוי קורה בדרך של סיפור הסיפור… כך בסיפור פשוט של עגנון: הירשל מאוהב בבלומה, אבל אימו משיאה אותו לאחרת. הירשל משתגע, נהיה קוקו. מביאים אותו לדר לנגזאם לנגזאם, שכשמו כן הוא לאט לאט מספר להירשל את סיפור חייו, תומך אוהב אותו, והופך את הסיפור המסובך של הירשל – לסיפור פשוט, מופשט מהגנותיו…
כך גם בסיפור קיין והבל: קיין לא ידע להוציא מחלה כמוך, יואב, הוא מוציא מלחמה, זורק את הכאב על אחיו. אלוהים אומר לו: מה אתה עושה? אתה תהרוג אותו! עדיף תחזור למצב המחלה המעולה ששלחתי לכם למקרים כאלו, של חווית קנאה וכו, שבמחלה, ציטוט, "קרוב לפתח חטאת רובץ", הכאב שם קרוב הושט ידך וגע בו, "ואלייך תשוקתו", ממש רוצה נגיעת פיוס, אבל האם בכוח החרב תשלוט בו? לא: ,ואתה תמשול בו" מלשון משל, הפוך אותו לסיפור משל, וכבר נרפאת…
כן, הסיפור מרפא . לא פלא שאביך האוהב מציע לך: למה שלא תכתוב משהו? והרי היית תולעת ספרים כבר בילדות , מעין יעקב כזה, תם יושב אהלים… ומאז אתה כותב, מתרפא… מנסה להירפא
הסיפור מרפא
אכן, סיפור הוא ריפוי. ריפוי הוא סיפור שריכך כאב. ריכך בדרך הסמלה את הכאב לכדי חוויה שאפשר להכיל , שאז היא לא עוד שולטת בך, אלא אתה מושל בה. הנה החתול האחרון, חתול שצשייר, רומז לך את הסוד בעצם מהותו: – הוא איננו חתול גשמי אלא רק חיוך, סמל של חתול. הנה הוא בא, אתה כאילו מעלה אותו מתוכך כדי לתת לעצמך רמז סופי, האומר: נו, משוך כבר סמולה, הסמל את הכאב ההוא, הסמל…
בסיום השיחה עם חתול צשייר הוא מדגיש שהכאב שעברת מספיק להתחלה – זו רק המחשת כאב, רק הגשמתו, רק הגעה למצב של מחלה. אבל מה עם.. עוד משהו… מה? מה??? אתה צריך להמשיך . חייב כנראה לתת עוד בעיטה ולהיוולד מחדש כדי שתנסה שוב מול הכאב הענק הזה. בהצלחה, יואב
מיכאל פרסיקו, רופא
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 