מיכאל פרסיקו, רופא
הקדמה
ב'סיפור פשוט' של עגנון מופיעה דמות נפלאה של רופא, אשר מטפל ומביא מרפא להירשל גיבור הסיפור, אשר יצא מדעתו עקב אהבה נכזבת. הוא עושה את זאת בדרך שהיא בעיני רפואה מושלמת. מדהים איך הוא עוזר לחולה שלו לאט לאט לחזור לקו הבריאות. זוהי רפואה משולבת שאין כמוה.
1. הירשל משתגע
הירשל, בן יקיר להורים בעיירה קטנה במזרח אירופה של אז, מאוהב בבלומה. אבל אמא שלו משיאה אותו לאחרת, ראויה יותר לדעתה. הירשל משתגע. זה קורה לו תחילה בהדרגה, ואחר כך די מהר, הכל מעוצמת הקונפליקט בין מה שאומר לו שכלו ואומרת לו מצוותה של אימו לבין מה שאומר לו ליבו. הוא מתייסר ימים רבים, עד שאינו יכול עוד לשאת את הכאב, ונתק מגונן נוצר בין הכרתו לבין מציאות הכאב הפנימי. "אני לא משוגע" , הוא אומר על עצמו שם, בדרך מן העיר אל היער, "הרי אני אומר רק גע גע גע, ולא קוקוריקו"… אבל דווקא אז, כשהוא יוצא מן העיר הסוגרת, דווקא כשהוא מרשה לעצמו להשתגע – יודעת סוף סוף נפשו קצת מנוחה, "שמיום שעמד על דעתו לא טעם מנוחה שכזו" (עמ. 145 ב מקור 1) או אז נוצרת ההפרדה המבורכת בין ראשו לליבו, עד כי "משונים היו מעשיו של הירשל, אבל מחשבותיו היו צלולות" (עמ.146).
בכך הוא עונה להגדרתה העמוקה ביותר של 'מחלה' על פי הבנתי(מקור 2): הסדר אשר מאפשר לשמור על הנפש במחיר הוצאת לחץ הכאב הנפשי החוצה כמחלה גופנית או כהתנהגות חריגה. כאבו של הירשל גדול מנשוא. כשאינו יכול עוד להכיל את החוויה הנוראה של וויתור על אהבתו, וכדי לא למות מוות ממשי – הוא 'רק' משתגע… כך הוא מתנתק מן הכאב, לפחות זמנית. הוא חולה.
2. איך לרפא את הירשל? ניסיונות ראשונים
שגעונו של הירשל הוא אסון של ממש למשפחה. הבושה.. אוי. הבושה, במשפחה שלנו… ניחמים ההורים על כך שהירשל לא נישאר ללמוד בישיבה במקום לבוא לעבוד בחנות. אבל הן הוא עצמו לא רצה עוד ללמוד… ומצד שני ידוע היה על סיפור של שיגעון במשפחה.. אוי, איזו בושה…ובכל הדיון המשפחתי הזה לא עולה על דעתם שגם להם יש איזה חלק במה שקרה.
לבסוף הם הולכים לרופא של העיירה. הלה מנסה לבחון את שכלו של הירשל. ומגלה שיכולתו להתמודד עם העולם החיצוני לקויה. הרופא רושם לו סם רפואה ומיד אומר – אם זו לא תועיל ארשום לו אחרת. ואכן זה לא עוזר… כך קורה גם עם שאר הרופאים, כולם אמונים היטב על השיטה המדעית – מנסים לחסל את המחלה הנראית עלפני השטח על ידי הפסקת הסימפטומים בכוח. שוב בודקים האם מתמצא הירשל בזמן במקום. שוב מסתבר שהוא לא. הוא שרוי במקום אחר, בעמקי השיגעון, שם הוא נחבא אל כליו עד יעבור זעם…
לבסוף, כשכלום לא עוזר, לוקחים אותו לעיר המחוז, למברג, שם שוכן אחד דר לנגזם. אומרים עליו שהוא יודע מטפל בחולי הרוח של המדינה.
3.לנגזם. מין אחר של רופא.
דר לנגזם (לאט לאט, בגרמנית..) שונה משאר הרופאים שפגש הירשל עד עתה. הוא זקן, הוא מתון. הוא חובש ספסלי בית המדרש – אמון על עקרונות התורה.
יש בו רגישות וחיבה לחולים : מפריע לו, ללנגזם, שרופא קורא לחולה טיפש. רופא כזה הוא בעיניו כמי שבא "לרפא את הגוף אבל מחליא את הנפש" (עמ. 150 ).
האם לא כך עד לימינו אלה. כשהרפואה המבוססת רק על מה שמדעי, EVIDENCE BASED MAEDICINE ומנסה לדכא בתרופות את סימני המחלה מבחוץ, בעוד הנפש נשארת לא פעם דוויה וחבולה פנימה. אין פלא שמחלות רבות חוזרות שוב ושוב.
לא כן לנגזם. הוא איננו בוחן את ידיעותיו של הירשל אלא אומר לו: "שלום", כמו לחבר, ומתוך רצון אמיתי לדעת שואל: – "אתה , מה לך?" לאמור: אני מבין שאתה חולה, כנראה לא הייתה ברירה. אבל מה הדבר שקורה לך כעת? מהי דרכך לשרוד?
ראשית כל עושה דר לנגזם לחזק את כוחותיו של הירשל. הוא מתעסק עימו כמו "עם מי שנתייגע וצריך מנוחה" (עמ. 150), כי מהי מחלתו של הירשל אם לא תשישות נפשית מרב הויכוח הפנימי, תשישות שמנוחה היא צריכה, ועל כן יש לחזק את כוח ההתמודדות שלו, את כוח הריפוי העצמי שלו, לחנוך לו על פי דרכו. הוא לא שואל אותו על הוריו, או על ילדותו או על הרקע למה שקרה -זה לא חשוב. חשוב רק איך הירשל מתנהל עכשיו, איך הוא שורד – ואיך לחזק אותו. לא איזה משוגע אחד לפניו, אלא איש צעיר שנקלע למצוקה גדולה. הוא מקבלו בלב פתוח, בחיבה, בהבנה ובחמלה.
"ענווה הכנעה ועצבות – אלו הסימנים שנצטיירו על פניו של הירשל, והם שמשכו את ליבו של הרופא הזקן אחריו לאוהבו" (עמ. 150). הוא לא מנסה לשמחו בכוח. הן גם הוא ידע כאב גדול כשאשתו נטלה חייה בידיה… וכמו שריפא את עצמו לשאת את הכאב ההוא, כך הוא מרפא עכשיו אחרים, באהבה. הנה כאן הכל, במילים מעט: לאהבו.
תנו לי שלושה חודשים לנסות לרפאו, הוא מבקש מן ההורים. מעניין שזה גם הזמן המקובל לניסיון טיפול הומיאופאתי … זהו זמן סביר לחזק מי שחלה במחלה שכזו .
איזו תרופה נותן דר לנגזם להירשל? "דר לנגזם היה ממעט בסמי מרפא. רב התרופות שקיבל מרבותיו באוניברסיטה הסיר מליבו.. הואיל ולהיפטר בלא כלום אי אפשר, יש שהיה מטרף חמש טיפות אופיום טינקטורה שהיא קלה מן האופיום עשרה פעמים ונותן לחולה… שתי פעמים ביום היה לנגזם מוזג להירשל חמש חמש טיפות בכוס קטנה של יין שרוף מלאה עד חציה מים" (עמ. 151)… שימו נא לב: תמיסה קלה היא מהאופיום הרגיל פי עשר? מהול במים? הרי זה מיהול הומאופאתי! אופיום, סם ממסטל, במיהול הומיאופאתי לא פעם נותנים אותו למי שמתנהל הרחק מכאב נפשו במחיר של התנתקות מן המציאות, מההכרה, במחיר השיגעון.
הנה אם כך אפשר לטעון שלנגזם הוא הומאופאט. ואין ספק – הוא גם כזה. אבל הוא משלב גם שיטות נוספות, שונות. במובן זה הוא אולי קרוב יותר לעשות רפואה משולבת, זו המוגדרת כ INTEGRATIVE MERDICINE .
4. לנגזם עושה רפואה משולבת
הנה כך עושה זאת דר לנגזם, 'זה שאיננו ממהר', עם הירשל: הוא "יושב ומספר עימו לעורר את ליבו".(154).
'מספר עימו' – ביטוי מדהים. כאן מביא עגנון את חוויותיו שלו למלוא ביטוין, שתמיד נהג לספר על עירו בוצ'אץ , כשהוא מנסה לזכור ולשחזר את תבנית נוף מולדתו. שאפילו היא עיירה קטנה הוא מרגיש צורך גדול לספר בה שוב ושוב, כמו לשם הוא חייב לחזור. ולא חשוב עד כמה דלה ועלובה הייתה העיירה – שם חווה את חוויותיו הראשונות. שם גם חווה את כאביו הגדולים, הראשוניים שהוטבעו בו לעד. על כן לשם חייב הוא לחזור כדי לתקן. רק כך הוא יכול לחזור למקומו שלו, לעצמו. להתרפא.
כאשר לנגזם מספר להירשל על עירו שלו לפרטי פרטים , לא רק לחזור למקומו שלו הוא מלמד אותו, אלא גם מלמדו א י ך לעשות את זה: בדרך של ס י פ ו ר . לספר מחדש את חוויותיו שוב ושוב, כל פעם בגרסה רכה ומתקבלת יותר על דעת נפשו, עד שיהיה מסוגל לעכלן, עד שילמדו החוויות את מקומן. כל סיפור מחדש מספר את זה קצת פחות נורא, קצת פחות מפחיד, קצת יותר קל לעיכול, פחות גשמי, יותר סמלי, קל יותר להכלה.. לספר סיפור בבחינת 'רק על עצמו לספר ידע הוא' – כך מרפא לנגזם את עצמו ואת חוליו.
"ולעוררו" – כי נפשו של הירשל נרדמה מעוצמת הכאב, הרדימה עצמה כדי לא להינזק, ובדרך התנהלות מיוחדת עשתה שם מעין התנתקות מהמציאות, קצת כמו מה שקורה בלקיחת סמים: כך עם הסם הטבעי של הגוף – אנדורפינים, וכך כשהצורך גובר ויש אפשרות – אופיום, שלוקחים כדי לברוח מהכאב.
"אילו שאלו את הירשל כיצד הוא מרפא אותך היה משיב בתמיהה וכי ברפואה הוא עוסק? אף על פי כן חש שרפואה באה לו על ידו. … פעמים הרבה כשישב הרופא לפניו ודיבר עימו כאדם מדבר עם חברו היה הירשל שואל את עצמו כלום יודע זה שאני קראתי כתרנגול והייתי משורר על העשבים הגבוהים שלג יורד. ודאי אינו יודע כלום, שאילו היה יודע היה מושיבני בכלוב ושופך צוננים על ראשי. אלף דברים דיבר הרופא עם הירשל ואילו על תחלואיו לא דיבר עמו. אלף דברים סיפר הירשל לרופא ואילו על בלומה לא סיפר" … (עמ. 155). כה יפה, כה ברור: לא בכאב הנפשי הספציפי, גדול כל שיהיה, מטפל לנגזם אלא בהירשל כולו, בנפשו, לחזקו. וכשיתחזק, יעשה הירשל בעצמו את פעולת התיקון, התמרת הכאב בכוחו הוא.
אפילו שלא סיפר לרופא על חווית הכאב המרכזית שלו ששמה בלומה, כוחו הולך וגדל עד שמאפשר לו להפסיק להגות בה ללא הרף, וזכרה הופך ממוקד של כוח דמוני השולט בו, למקום בו הוא מושל בכאב. ובלשונו של עגנון: "עדיין צורתה מרחפת לנגדו,אבל עיניו אינן רדופות אחריה"(עמ. 155). הנה כאן תמציתו של דבר: הן לעולם לא ישכח את בלומה, זכרה ינון בליבו לעד, תמיד בכאב. כואב – אבל הנה כעת פחות! כואב במידה שהירשל מסוגל עתה להכיל וללכת הלאה עם חייו, בלי שזה יטלטל אותו. הנה כאן הריפוי כולו.
בכוח תמיכה, אהבה, מנוחה והקטנת הכאב על ידי סיפורו מחדש – מתחיל הירשל להבריא.
5. היציאה לטבע – חזרה לטבעו שלו
או אז מביא אותו לנגזם לשלב הבא בריפוי – הקשר עם הטבע. במציאות ברח הירשל אל מן העיר אל היער כדי לתת מוצא לכאב הגדול. שם הצליח סוף סוף להשתגע…
"שמא נקום ונצא לגן" 156. שם חולים שונים, כל אחד בחוליו הוא, שעגנון מיטיב לתאר, אבל על אף השוני של הסיפורים האישיים – כולם שוהים כולם ומבריאים , כולם יונקים כוח מאותו מקור, הטבע, שכן בטבע מתחבר אדם עם טבעו שלו… שם תבוא מנוחה. שם יאגור החולה כוחות ויביא מרפא בתוכו וישוב אל מקומו.
הנה כך מרפא לו לנגזם להירשל, ואומר לו: 160 – "הרבה רזים יש בעולם והרבה חוקרים מתייגעים לגלותם, וודאי הם חשובים ממנו (מעצמנו), כי הרי הם עוסקים ברזי עולם ואנחנו מתעסקים היינו בדברים בטלים. אלא שהם העלו חרס בידם ואנחנו פעמים שירדנו לסוף דעתו של רבנו"… דברים בטלים, שאין בהם כלום, או שמא יש בהם כלום… הוא הסוד הסמוי מן העין, ש'מאין יבוא עזרי', כמו בהואמופתיה.
והוא גם שר לו, להירשל. הנה גם המוזיקה מרפאה, כשהיא באה מלב פתוח, ובהרמוניה שלה עוזרת לחולה להתקרב להרמוניה שלו . כך, כשהיה לנגזם שר להירשל "העצב המתוק היה מחלחל מגרונו ועוטף את הירשל כשירי רננות, אלו שירי רננים שהירשל לא שמעם בעריסתו" (161). אותם שירי ערש ואהבה שאימו לא שרה לו כי יודעת הייתה צירל שקולה איננו נאה ", עכשיו הוא מקבלם מפיו של לנגזם.
בנוסף גם דברי ליצנות היה הרופא מביא להירשל, שיפה הומור לריפוי מאד מאד , בהיותו מראה לאדם את הצד השני של הדברים, ואז יוכל החולה לשים עצמו באמצע שבין שני הקטבים, מקום ה 'שפיל', המשחק, מקום השעשוע, הוא החלל הפנוי בין הקטבים בו הכל נרפא בכוחה של תורה.
6. נגיעה מחדש בכאב
כך השתפר מצבו של הירשל. אבל עדיין נמצא היה עוד שלב אחד חשוב של ריפוי לפניו: שלב הנגיעה מחדש בכאב. . זה מגיע כאשר מתחילים לבוא חלומות. חלום, מלשון החלמה, ביטוי הוא לחוויה לילית בה הכאב הגדול מסופר מחדש, מומחז מחדש דרך הנפש כסיפור סמלי אשר ניתן להכלה. כל זה מתאפשר כעת, כי עתה שאזר הירשל כוח, הנה הוא מוכן לנגוע מחדש בכאב. "שוב נטרפה שנתו של הירשל.. פתאום באו לילות שאין בהם שינה"(עמ. 163). מה כן יש בהם בלילות אלו? במקום שינה "באים עליו מחזאות" – דברים שהוא חוזה בהם בעיניו הפנימיות. מעין ניגון הלב מתנגן לו מחדש, והפעם הוא חזק מספיק להתמודד עם החוויה, וכמו שקורה בחלום – להופכה לסיפור משל, להביאה לדרגת סמל. שאותו קל לשים כספרון קטן בפינת הנפש, ובא שלום על ישראל…
אין יודע עד מתי מתמשך שלב זה של נגיעה בכאב, שהרי "בעל החלומות בלבד הוא יודע אימתי מגיע ניגון זה לסופו"… זה לוקח עוד זמן, והירשל עובר עוד "ענויים ויסורים, אבל הרופא עושה עצמו כאילו אינו רואה". כי יפה יפה יודע הוא שרק נגיעה מתקנת שכזו תביא מזור לחולה שלו. ואמנם, אחרי עוד כמה ימים חוזר הירשל לבריאות טובה ומשם משתפר והולך עד שהוא מבריא: "הנה עתה הירשל ליבו עימו ודעתו שפויה," (עמ. 165).
סיכום
הנה לפנינו פרשת ריפוי אמיתי, שבה המרפא 'חונך לנער על פי דרכו' – חיזוק כוח הריפוי העצמי של החולה עד לדרגה בה הוא בעל אנרגיה מספיקה להפוך חוויה תקועה מפלצתית, סיפור המסובך בהמון דרכי התגוננות בפני הכאב (כמו שיגעון) – ל'סיפור פשוט' , סיפור מופשט מהגנותיו, ממחלתו. הירשל חוזר ממקום הישרדותו, ממחלתו – לקו הבריאות, חוזר למקומו, להיות פשוט הוא עצמו.
אז מה הוא לנגזם: רופא מומחה? הומאופאט? רופא של רפואה משולבת?
בתחושתי העמוקה – אף לא אחד מאלו לחוד, אבל כל אלו ביחד. פשוט רופא. רופא. פשוט.
.
.
רשימת ספרות
1. ש"י עגנון: סיפור פשוט. הצאת שוקן 1993
2. המאמר: "הומיאופתיה – ריפוי בדרך המשל". באתר אינטרנט 'מחלה זה דבר בריא'. דר מיכאל פרסיקו
מחלה זה דבר בריא 