הפרשה עוסקת בדבר עמוק ועקרוני וחשוב מאין כמוהו, במרכזיותו של האל אליו תמיד נשאף, והמתמצת במילה צור.
הצור תמים פועלו. וכל דרכיו משפט. זה כל העניין
צור – מכל הפרושים, ביניהם מקום מבוצר\ . תקיף, סלע – בעיני יפה ונכון צור במובן נ ו ת ן צ ו ר ה, יוצר. ממקום רוחני לגמרי שהיא הנפש האלוהית, הוא מוליך אנרגיה בכיוון הגשמה ויוצר צורה גשמית, שנאמר "ויצר אותה בחרט" שמות לב., והרי גם כל מה שהוא סלע ומוצק ולא זז הוא בכיוון גשמי שנוצר כבר ולא השתנה.
אבל צור הוא לא מה שנוצר אלא המילה מבטאת את הניצוץ האלוהי ממנו הכל נובע. המקום\, המרכז, ה מ ק ו ר לשפע האלוהי שמתוכו הכל נוצר. דגם מוקטן יש לכל אדם בתוכו, אשר מתוכו הוא יוצר את חייו, את עצמו, את גופו, וגם, כשהוא זקוק להן, את מחלותיו.
הצור הזה פועל ב ת מ י מ ו ת, ופועלו תמים. כל דבר שנוצר ממקום הצור הזה נוצר עד תום = נעשה בקפידה עד לתום התהליך , עד להרמוניה שלמה, אלוהית. כי הוא בהרמוניה שלמה פועל. יכול מה שהוא להיות בלתי שלם, כי הוא נמצא עדיין בתהליך, אבל העיקרון עצמו הוא עיקרון מ ו ש ל ם, אשר מוליך דרך בכיוון של שלמות.
כך גם הפרשן שמעון רפאל הירש: העשייה האנושית היא מכלול של מעשים מחוסרי שלמות, המצטרפים זה אל זה, משלימים ומתקנים זה את זה בקושי, אבל כל הזמן שואפים להגיע לכלל שלמות!!! וכל עוד הם שואפים בכל לב אל השלמות – תמים פועלם.
ואליו עשייתו של הקבה, = =העיקרון ממנו יונק האדם את כוונת פעולתו שגם אם עדיין לא שלמה – היא באה מעיקרון שלם לגמרי.. תמים…
כל דרכיו משפט -כאן מתוארת דרכו התמימה: בכל רגע ורגע מתקיים כמו משפט בחלל הפנוי שבין ניגודים – זו דרכו של ה' ליצור כל דבר לקיים כל דבר. בשאיפה להרמוניה בין אותם הניגודים. כמו מתקיים שם משפט בלתי פוסק… כך גם פירוש משפט בשפה – רק מצב של הרמוניה בין המילים לכלל משפט יתלכד.
מכאן עובר הכתוב כמיטב המסורת, לצד השני של הדברים, למצב המתנדנד בתהליך האנושי שבו אנשים, העם, סוטה מדרך הישר, וזוכה לתואר עם נבל ולא חכם, – בינו בוערים בעם, הרי הוא יצר הכל למה לסטות?
אבל הנה הבדל גדול בין ישראל לעמים:
בעוד עמים אחרים מחזיקים נחלה גשמית גדולה שחילק להם האל = "בהנחל עליון גויים , בהפרידו בני אדם (לב 8), יצב גבולות עמים, נתן ארץ לכל עם, אבל לא ישראל ככל העמים: "חלק ה' עימו, יעקב חבל נחלתו" – לא שטח גשמי אלא אוצר רוח , בזה בטחונם של ישראל, כי לא נחלה גשמית ודי אלא קודם כל נתן להם את חלקת אלוהים הקטנה שלהם, קודם כל ברוח. יעקב הנודד חסר כל רכוש הוא חבל נחלתו הראשון. הוא יעקב שלא היה לו דבר משלו והיה חייב לנדוד לעשות מסע גדול כדי לגלות את עצמו. רק אחכ יזכה לרכוש ונחלה, אבל אלו ובואו לאדם ש ש ל ם בא לשכם..
ופה בדיוק הנקודה – רק מתוך מסע אישי פנימי רוחני, כמו בני ישראל במדבר אחרי יציאת מצריים – כאשר בתוהו נשמתו משתולל הישימון ומשם, רק מגיא הצלמוות, מתוך ההוריקן הזה של רוחו, כאשר בעזרת השם איננו ירא רע – רק אז מתחילה תנועה ספיראלית מסובבת ומשהו הולך ונבנה כלפי מעלה, משהו מיוחד , הולך ומתגבש, וכמתוך אישון עינו, מתוך עין הסערה =- משם נוצרת נחלת העם היהודי. רק מתוך תהליך הבריאה שמקורו ברוח האנושית, התנועה הספיראלית הזו, כמו נשר העולה בטרמיקה מעלה מעלה…
מעלה מעלה הוא מתרומם, העם, כשכל אחד בעם נשאר נאמן לצור ישעו. ורק אז ינק את דבש החיים, כמו שמן מחלמיש צור – זהו השמן היוצא מהחלמיש הצור הזה , הקשה מאד והרך מאד – שני ניגודים משלימים המתארים את הצור המופלא הזה… גם דבש מסלע זה בסדר גמור כזוג ניגודים נוסף משלים…
ושוב מופיע הצור, הפעם בקטע אכזבה מהעם, כאשר טוב להם מדי ותהליך התיקון נפסק, אז ישמן ישורון ויבעט, וייטוש אלוהיו עשהו, וינבל צור ישועתו. כאן הצור הוא מוקד הריפוי – מכאן יכול היה לבוא ריפוי למקום הכואב אבל העם מרשה לצור שלו ליבול כצמח צמא, ו "יזבחו לשדים לא אלוה" . המילה שד.. באה משדוד אומר הירש, שהיא בזיזה מכנית פיזית בעוד "שוד" – הוא הרס שניגרם על ידי כח הסמוי מן העין, אלו הם השדים – כוחות סמויים מן העין המזיקים לפריחה ולשיגשוג". עד כאן הירש. ומי הם אלו הסמויים מן העין אם לא כוחות בנפש, ארכיטיפים שהתמצקו להם לכלל מוקש. כי אין מרפא. כי שכחת את אלוהיך. ולא עוד אלא ש לב 18 "צור ילדך תשי, ותשכח אל מחולליך" כאילו נתת שי , ויתרת בקלות על המרכז המהווה שלך, כדי למצוא חן בעיני כוחות אלילים אחרים. והנה אתה שוב שוכח את מי שבכלל מחולל אותו, גורם לך בכלל לרקוד את ריקוד החיים…
מעניינת השכחה הזו, ויש מיד בליבנו תרעומת על העם? האם אשמים הם שככה נוהגים. סליחה, מי יצרם כך?. מי כונן הכל, לא הוא, יתברך? האם אין כאן קריצה ערמומית לאמור – מנוולים אבל בלב לחוש: יופי, עכשיו יש מה לתקן.. התהליך נמשך! יש חיים!!!!!
בפעם הבאה שצור מוזכר זה בפסוק 31 בפרק לב, כאשר האל מתאר את ההבדל בין יכולת ישראל ללחום כשהוא טהור, לעומת אויביו הנלוזים – כי אצלם צורם מכרם – הצור, לב היוצר שלהן מוכר אותם כי אינם עובדים שם כבני ישראל, לכן ליבם שלהם מוכר אותם.
אבל לא כצורנו צורם = שלהם מוכר אותם ואילו שלנו מתי גם הוא יעשה כן??? כשבני ישראל מתנהגים כך כגויים האל כועס ומעבירם ליד אויביהם. אבל אם היו נאמנים לצורם היה הכל הולך אחרת, כי צור ישראל ביסודו אחר הוא, מצור העמים – כל עוד ישראל אחרים משאר העמים. אבל כשבני ישראל מתנהגים כמו האחרים יתנהג ככה גם צורם. הם משביתים יתרונותיו…
לא מבינים שרק דרך האל תרפא – .. "אני אמית ואחיה, מחצתי שונאי ארפא, ואין מידי מציל" לב 39
ולבסוף – האל נוקם באויבים "וכיפר אדמתו עמו" לב 43.
וזה הקשר שלנו ליום כיפור… הבא עלינו לטובה…
Read Full Post »