א. הקדמה
שנים אנחנו עושים הומיאופתיה על פי העיקרון של 'דומה בדומה יירפא'. אבל מה זה, בעצם, דומה בדומה? איזה דומה מרפא איזה דומה? וכיצד זה פועל? יש הסברים שונים. למשל, ש "הריפוי הומיאופאתי מפעיל כח רוחני על הכוח הויטאלי של האדם באמצעות החותמת הרוחנית של חומר שהשפעתו דומה לבעיה הרוחנית שיצרה סימפטומים באדם" (זמנים הומאופתיים גליון 23 עמ5-7). אבל איך זה דומה לאותה בעיה, ולמה זה עוזר? איך זה מחק אדם בדרכו?
אנסה להביא הסבר אישי, די שונה מהרגיל. שונה – ולא שונה. אולי מספיק מעניין כדי לגרות את המחשבה… הבה נראה
ב. דומה בדומה – מדברים בשפת הסמלים.
כאשר משהו דומה למשהו אחר, הוא לא רק נראה כמוהו ופועל כמוהו, אלא יכול גם להשפיע עליו (לתת לו שפע, אנרגיה ), מעצם הדמיון ביניהם: כשהוא מתקרב מאד אל דומהו, הטוא מבשר לו את דמותו שלו, וכשהוא מתמזג איתו הוא מחזק אותו בדמותו, עושה אותו ע ו ד י ו ת ר כ ז ה , להיות הוא עצמו. זה, נראה לי, מה שמונח בבסיס הדומה בדומה יירפא.
העניין הוא שיש שני סוגים של דומה: יש דומה ממש זהה, שיכול אז להתמזג עם דומהו כאמור, אבל יש גם דומה מסוג אחר – זה ה מ נ ו ג ד לדומהו אבל משלים אותו, עד כי הם הופכים ניגודים משלימים. כך הם דבר וסמלו, דומים, ומנוגדים, ומשלימים זה את זה.
סמל הוא ישות רוחנית אשר מייצגת את ניגודו המושלם, המשלים – של החומר. הם מאד דומים אחד לשני כי שניהם שייכים לאותה מהות, אבל הם גם מנוגדים במהותם, האחד גשמי והשני רוחני. רק יחדיו הם מביעים שלמות. תמיד תהיה ביניהם אינטראקציה, תלות והשפעה הדדית. אחד לא יכול בלי השני אבל האחד גם לא יכול לבטל את השני… הם מרחפים זה מול זה, רוטטים ונעים, כשביניהם בחלל הפנוי, הוירטואלי, שוררת הרמוניה שלמה. לדוגמה: שולחן – אותו עצם עשוי חומר מוצק – ומולו השם שלו: 'שולחן'. השם הוא הסמל. אצל כל אחד לחוד חסר משהו שהשני משלים לו, כך שהם מאד תלויים זה בזה: שם השולחן כיציר שלם, הרמוני, ללא כל חסר – מצוי בחלל הפנוי שבין שניהם, כהתרחשות הרמונית קבועה ומתמשכת. מבנה העץ לחוד או השם 'שולחן' כשלעצמו לא יענו על כל הצרכים של המשתמש, אבל יחדיו…כן. אותו מקום שבין שני הניגודים הוא המקום בו מתקיים החוק הקוסמי של 'שאיפה להרמוניה בין ניגודים'. באדם זהו 'המקום' של קו הבריאות, מקומו של אדם, שם מתרחש מצב דינמי של הרמוניה בין כל ניגודיו.
עיקרון הסמליות בבריאות מחלה וריפוי
כדי לבחון את עיקרון הסמליות בעניני מחלה וריפוי עלינו קודם כל להגדיר מהם בריאות מחלה וריפוי.
'בריאות' – היא מצב (הקרוב ככל האפשר ) להרמוניה שלמה בין כל הכוחות הפועלים באורגניזם החי, בין כל הניגודים. בציור 1 נראה מצב הבריאות כתהליך דינמי בו אדם נע ועולה בספיראלה לאורך ציר החיים כשהוא קרוב ככל האפשר לציר האמצע הזה, הוא קו הבריאות, שם אדם נמצא במקומו. תנועת החיים מורכבת מהתמודדות עם זרם חוויות שחווה האדם, מעכל, והופכן לזיכרון פשוט השוכן בנפשו ( אומרים שזה בקשרים האינטרסינפסיים. גם זה נכון. נקרא לזה… 'בנפשו'). מהו אותו עיכול חוויה – על כך עוד נתעכב בהמשך, אבל כל עוד זה קורה – נשמרת בריאות שלמה. מחלה נקרא למצב אשר נוצר כתוצאה משינוי מצב האיזון הרמוני המושלם למצב פחות טוב , היינו לאיזון על תנאי. משהו מפר את ההרמוניה של האורגניזם. המשהו הזה מתרחש בנפשו של האדם החי.
מחלה נוצרת כשאדם עובר חוויה שהיא קשה לו מדי לעיכול. למשל – ילד ביום הראשון בגן: איפה אבא? איפה אמא? מי זה כל האנשים האלו? הוא אבוד, הוא עומד לשקוע בעצבות גדולה. אבל אז אלוהים, (אלוהים, נו? זה ששמנו בשמיים… אבל הבאנו ממקום אמיתי. או הטבע) אלוהים יושב שם עם כל המלאכים וצופה דרך חלון בקרה גדול. והנה הוא רואה איך הילד הזה השרב"ג הזה (שרב"ג = שנה ראשונה בגן) עומד להתעצב אל ליבו ממש עקב אותה חוויה. והרי נאמר "ונשמרתם לנפשותיכם מאד" (דברים ד, טו) מובן שניסיון להתמודד חוויה קשה כל כך עלול לסכן את נפשו של הילד כי יגזול אנרגיה רבה מדי. על כן הוא מורה: שלחו לו 'הסדר מחלה'! ומיד שני מלאכים לוקחים 'סידור מחלה' ויורדים אל הילד, ואומרים לו כך: שמע, קטנצ'יק, אתה באמת לא חייב להתמודד עם חוויה קשה כזו. שים אותה בצד על אש קטנה, בינתיים. בתנאי, אבל, שתוציא החוצה לגוף. תגשים בחוץ כאב בעוצמה דומה. וכך הווה: כאב דלקת האוזן בחוץ מאזן את זה של החוויה בפנים, אין צורך להתמודד איתה כרגע, והנפש נשמרת. מופעל כאן מנגנון מציל נפש, מנגנון המחלה:
הכאב גופני הנוצר מייצג סמלית את אותו כאב חוויה התקוע בעמקי הנפש, שאיננו עוכל. כך מיוצב מחדש מצב של ניגודים משלימים: כבר לא הרמוני, אמנם, זה רק איזון על תנאי, אבל איזון! אפשר לשרוד בינתיים! בכך עבר האדם מ 'מ ה ל ך' – ל ' מ ח ל ה ך'…
ב. הציר הרוחני גשמי
נראה שהתהליך האנושי (אלוהי) נע כולו לאורך הציר הרוחני גשמי (או הפסיכו – פיזי כמו שליבוביץ אהב להגדיר אותו). החוויות המתקבלות עוברות לאורך ציר זה עיבוד מהגשמי (שכן הן באות מהעולם הגשמי) לרוחני, מחוויה חיצונית – לזיכרון פשוט בנפש. כאילו החוויה הגשמית יוצרת לה משלים רוחני בצורת זיכרון. זהו תהליך הדורש אנרגיה רבה, ואם החוויה מציבה אתגר אנרגטי גדול מדי מסיבה זו או אחרת – מופעל באדם בריא מנגנון המחלה אשר מעביר מיד חלק מהכאב, מן האנרגיה הפוטנציאלית הצרורה בו ל א ו ר ך ה צ י ר – חזרה בכיוון ההפוך אל הגוף, כדי שיתגשם ככאב גופני.
בחירת סוג הכאב או המחלה נעשה לכאורה על פי הרשום בגנים של אותו אדם. כך הילד, השר"בג, שבגנים שלו רשום 'כאב אוזניים' – יפתח כאב אוזניים. אם רשום אסטמה, אז אסטמה… למה הן חוזרות, הדלקות? כי על פי תפיסה זו כל פעם שהילד מקבל אנטיביוטיקה מתבטל הסדר המחלה והלחץ חוזר שוב פנימה אל הנפש, והילד, הילד הבריא הזה, השר"בג הזה, שלא מוכן להיות עצוב, בוחר מחדש ברע במיעוטו – דלקת אוזנים! כל הכבוד! רק ילד בריא יכול לחלות כל כך יפה. ילד חולה באמת היה יושב בבית בדיכאון ואומר: לא הולך לגן. אבל לא הוא, לא שר"בגנו. הוא ממשיך ללכת בשמחה לגן, ורק משלם מחיר של כאב באוזן.
דלקת האוזן כאן היא במידה רבה ה ס מ ל ה הפוכה,כלומר ה ג ש מ ה של כאב החוויה – כשנחסם ערוץ ההסמלה הרגיל בכיוון העיבוד לזיכרון – נשלח חלק ממטען החוויה הקשה חזרה על אותו ציר כדי שיתבטא ככאב גופני וכאב זה מ ס מ ל את החוויה כולה ומאפשר לה להישאר שמצב של איזון. בינתיים.
החוק האלוהי
חוק הניגודים המשלימים הוא מרכיב עיקרי בחוק האלוהי, או חוק העולם כפי שאני מכיר אותו, היינו:
"שאיפה מתמדת להרמוניה בין ניגודים משלימים בתהליך ספיראלי של מוות ולידה מחדש סמליים". אפשר למצוא לו ביטוי כמעט בכל דיון מיסטי, הן ביהדות והן במיסטיקה הנוצרית. על החלל הפנוי בין הניגודים דיבר יונג בכתביו, הוא הוא מרחב ה'שפיל' עליו מדבר וויניקוט, הוא מהות השלום על פי ר' נחמן מברסלב, הרב קוק והזהר הקדוש. הוא נושא ספרו של מורי וידידי דב אלבוים "מסע בחלל הפנוי". המדבר על מקום שיש בו שאיפה מתמדת להרמוניה,אהבה, שלום, מקום – כולם שמות שלו, יתברך…. אז לשם אנחנו שואפים בתהליך הריפוי.
המחלה – בריאות של בינתיים
המחלה היא אם כן מצב דינמי שבו מרוויח האורגניזם זמן חשוב של אי כשלון למופת בהתמודדות עם חוויה קשה מדי, כשהוא משלם בכאב או מחלה גופנית, או התנהגת חיצונית מוגזמת .זוהי דרך של הישרדות.
בתנ"ך – ספר מופלא של שעורים בריפוי – מוגדר מצב המחלה כ' ע ב ו ד ת א ל י ל י ם'. כי האליל כמו אומר לילד: קשה לך עם הגן החדש? אל תתעצב אל ליבך, חמוד קטן, שר"בג שלי, אסדר לך שלא תצטרך להתמודד עם החוויה הקשה ה ז ו. כך נשמור על נפשך הרכה. מה אתה משלם לי? דלקות אוזניים חוזרות? נהדר. תחתום! והתינוקי חותם על ח ו ז ה א ל י ל י . כאשר אחר כך באות עוד ועוד חווית קשות (אח קטן נולד. אבא במילואים. עוברים דירה…), התינוקי שנולד תמים כתינוק בן יומו, הולך ואוסף לו עוד ועוד הסדרים אליליים, הסדרי מחלה הולכים ורבים, בהגיעו לגיל נעוריו, בבר המצווה הוא כבר אפוף כולו אלילים. זהו שנאמר – ייצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח' כא)… ועדיין זה המצב הטוב ביותר שיכול היה האורגניזם ליצור כדי לשרוד בינתיים במצב שנוצר.
המחלה היא אם כן מצב של איזון על תנאי, שווי משקל רופף הדורש אנרגיה מתמדת כדי לקיימו. זה כמו לעמוד על הגג בשיווי משקל רופף ולהניף ידידים לא ליפול…
ה.עומד על הגג
אפשר לדמות את מצב המחלה למי שעומד על גג משופע (ציור 2) ומניף ידיים בניסיון לשמור על שיווי משקל לא ליפול. הוא משקיע הרבה אנרגיה במאמץ הזה, אנרגיה שיכול היה לנצל ליצירתיות, לחיים… אבל כרגע הוא שורד בלבד. למה לא תרד, בחור, תבוא תלך כאן עימנו, נלך בדרך החיים? לא ארד, כך הוא, למטה יש מפלצת. מפלצת, אני שואל אותו, מפלצת? ? אני לא רואה שום מפלצת. אבל הנה לך חרב קסמים, הורד לה את הראש. והוא מוריד! אלא שמה עושה מפלצת כשמורידים לה את הראש? מצמיחה ראש חדש, או שניים.
זהו משל, סמל למה שעושה התרופה הרגילה, האלופתית למחלה. היא מורידה לה את הראש. הסימפטום אכן נעלם זמנית, אבל אין כאן כלל ריפוי של סיבת המחלה,החוויה שבפנים. אדרבא: הלחץ גובר שוב פנימה ואורגניזם בריא פשוט יוציא אותו מחדש כמחלה, באותו מקום בגוף או גרוע מזה, פנימה ולמעלה, על פי חוק הרינג.
ריפוי אמיתי חייב אם כן לבוא מבפנים – כמו גם המחלה עצמה שמקורה תמיד מבפנים. במובן הזה כל המחלות הן פסיכוסומאטיות: נעות מהפסיכה אל ה סומה, מהנפש אל הגוף. רק חיזוק הנפש להתמודד עם החוויה ולעכלה יביא ריפוי
מה מרפא מבפנים? מה מחזק את הנפש שהורים נותנים לתינוקי כל הזמן בלי חשך? נכון, ח ו ם ו א ה ב ה . זוהי תרופה מס. ,4,32,1 ו5. ובמקום עשירי, בצניעות – הומיאופתיה. כל תינוקי (וגם כל מבוגרי) מקבל אהבה וחום ככל האפשר. אבל לפעמים זה לא מספיק – עובדה, הוא חולה – ואז כדאי לחשוב על שיטת ריפוי אמיתית, שגם היא מחזקת מבפנים, ממש כמו לתת אהבה. הנה – ההומאופתיה
ב. מה היא שיטת ריפוי אמיתית?
שיטות הריפוי מתחלקות לשתי קבוצות עיקריות: אלו המטפלות בסימפטומים כדי להפסיקם מהר ככל האפשר,והמחיר כאמור עלול אז להיות חזרת המחלה או הסימפטומים, שכן לא היה ריפוי של החוויה הקשה עצמה.
לעומתן – שיטות המנסות לחזק את כח הריפוי העצמי של האורגניזם שירפא את עצמו באמת. לחזקו שיצליח סוף סוף לעכל את החוויה, להפכה מחצי גשמית לזיכרון פשוט, שאז ירד הלחץ בנפש ויעלם הצורך להוציא קיטור עודף בצורת מחלה חיצונית, והמחלה תחלוף כ י ל א י ה י ה ב ה צ ו ר ך י ו ת ר. היא תיוותר כארובת קיטור ריקה, לא בשימוש, מחכה לפעם הבאה שתבוא חוויה קשה מדי…
(אגב, אני קורא לרמדי 'תרופה כי המחלה היא ממצב בו נוכח מועקה ושקיעה פנימה מתחנו מחלה החוצה -זהו באיזון על תנאי – שהתרופה כעת עוזרת ל ה ר פ ו ת חזרה למקום האמצע, לקו הבריאות, כמודגם בציור 1).
הכל מתרפא, הכל שואף להתרפא, לחזור למקומו…
ברור אם כן שמדובר בתהליך הנעשה בנפשו, ברוחו של האדם. לא משהו גשמי, אלא תהליך א נ ר ג ט י . לכן גם האמצעי המרפא, התרופה, צריכה לדבר בשפת הנפש, היא ש פ ת ה ס מ ל י ם . לא בכדי נוצר העולם דרך המילים, הדעבור, השפה. על אותו ציר רוחני – גשמי הגשים אלוהים את רוחו האין סופית בהניעו אותה דרך סדרה של אמירות. הוא בורא את העולם ב ד ב ר ו – כך עוברת רוחו להגשמה במילים, ומשם היא נעה הלאה ליצירת העולם הגשמי . העולם נברא כך שכל היצירים בכל שלושת הממלכות מדברים שפה אחת, שפתו, יתברך, וכך מתאפשרת העברת אינפורמציה כמתנה בטבע מיציר אחד לשני, כי כולנו רקמה עולמית אחת חיה. השפה בשימוש כאן, שפת המחשב אם תרצו, היא שפת הסמלים, בה לא החומר חשוב אלא ה מ ס ר , הרעיון האנרגטי. בכך מתמוססים גבולות החומר וצמח או מינרל או רקמת חי יכולים להעביר מסרם לאדם. זהו מסר סימלי, זהו סימלו של יצור אחד העובר בשפת הסמלים ליצור אחר, לחזקו
הסמל, הוא אשר מאפשר לדומה לרפא דומה בהומיאופתיה: במתן התרופה ההומיאופאתית מביאים לחיזוק יכולת התנהלותו של החולה תוך שימוש בסמלו של חומר בעל התנהלות דומה.
מחפשים צמח או מינרל או רקמת חי שיש להם תכונות אשר דומות מאד לתכונותיו של האדם המתרפא. או, נכון יותר –תמצית ההתנהלות האנרגטית של החומר צריכה להיות דומה ככל האפשר לצורת ההתנהלות של החולה, לדרך בה הוא בחר לשרוד כרגע נוכח חוויותיו מבפנים..
אפשר לדמות את התהליך הזה למה שקורה לג'וגלר העומד על הבמה ומקפיץ כדורים, כשלפתע באים עוד 3 כדורים ממעל. האיש כמעט נופל מרב מאמציו לקלוט ולעכל את שפע הכדורים הבאים אליו.הוא בוודאי כבר לא במהלך, הוא שורד בקושי, הוא במחלך… מה נעשה? איך נעזור לו? אולי, אם נצמא בטבע… נגיד, קופה שיודעת ג'וגלינג? ניקח את החלב שלה שכל התכונות שם, נדלל במים שעד שאין כלום, אין כלום במים, רק התכונות נשארות (נגיד שזה אפשרי) וניתן לג'וגלר לשתות את המים, עם תכונותיו הוא שקיבל במתנה מהקופה – אזי יתחזק הוא בתכונותיו עד כדי להיות GIOGLERISSIMO! עוד 20 כדורים יוכל לקבל בו זמנית… וכך הוא נירפא ממחלתו
זה מה שנקרא במקורות היהודיים " חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב ו'). הן כולנו יהודים, ברוך השם, וכולנו קיבלנו מאברהם אבינו את "לך לך"! לך ל ך , אל עצמך פנימה, ועכל חוויות שלא עוכלו…
דומה בדומה – לחזק את כח החיים
ג. הנה הנה אנו מגיעים ללוז העניין . אותה תמיסה שאין בה כלום. כלומר: יש בה כלום?! לא, אין בה כלום… מה זה 'כלום'? (הסוד הוא בשורש המילה) 'כלום' זה 'כמו-לום'. ולומא בארמית מסתבר, זה החרצן של הזיית. כלומר יש במים כזיית מן החומר!… ודוק: שמן הזיית היה תמיד כלי הסמלה חשוב ביותר, המבדיל בין מים לאויר, וכך יוצר שני ניגודי מדיה ברורים שביניהם מתקיימת ההרמוניה האלוהית. לכן מושחים נביא ומלך בשמן, כ ד י ליצור בהם הבדלה בין לבין, כדי שיופעל בהם חוק אלוה, יתברך…
הנה כך חוזר שוב ושוב המושג של סמל, סמליות, הסמלה. (ציור 1) אם נשים בקוטב אחד את החומר כמו שהוא עם כל המולקולות, ובקוטב המנוגד והמשלים את אותו חומר כשהוא מדולל מעבר למספר אבוגדרו, בלי אף מולקולה, ועדיין הוא אותו חומר מקורי, רק במצבו המנוגד לחומריות. איזה שם ניתן למצב כזה ? . מצב של סמל, מטאפורה… כי הוא ניגודו המשלים של החומר.
נחזור , אם כן, לדוגמת השולחן: רק צרוף של המילה 'שולחן' עם הדבר הזה העשוי עץ, יהוו ביחד שולחן שלם.
בהומאופתיה נותנים את ה'שולחניות', את ה'ג'וגלריות', את תמצית החומר אשר סמלו דומה מאד לסמלו של אותו אדם – והוא מתחזק אז להיות הוא עצמו במלוא עוצמתו. חוזר הוא למקומו.
ד. מהתנ"ך עד ש"י עגנון – כולם מסמילים כדי להירפא.
קיין לא הצליח להסתפק בלהוציא מחלה. כשהתעצמה קנאתו באחיו עד נפש הוא זורק את הכאב הרחק הלאה מעבר לגבול גופו, ומשליך אותו על האחר, על אחיו. במקום מחלה הוא עושה מלחמה. לא טוב. ואלוהים גוער בו: "מה אתה עושה? אתה תהרוג אותו! חזור נא מיד למצב ה מ ח ל ה המעולה שהענקתי לכם, בני האדם. למצבים כאלו של חוויה קשה מנשוא. הרי זה בדיוק פה, במצב של מחלה ש: 'קרוב לפתח חטאת רובץ' (בראשית ד ו,ז)– אותו כאב עתיק שגרם לך לזוז מקו הבריאות להחטיא אותו, נמצא שם קרוב אלייך ומוכן לעשות שלום. אדרבא – 'אלייך תשוקתו' – הוא רוצה מאד שתבוא להתפייס עימו. אבל האם בכוח תשלוט בו? לא, 'ואתה תמשול בו' –היינו – אם תהפוך את הענין למשל, לסיפור סמלי – תרפא.
אתם רואים איך המילים סמל; סמלי; הסמלה – הולכים וממלאים את השטח. סמל הוא הכל . בו סוד הדומה בדומה. בו סוד הריפוי.
הנה כמה יפה כל זה בא לידי ביטוי גם ב'סיפור פשוט' של עגנון: הירשל מאוהב בבלומה, אבל אימו משיאה אותו לאחרת. הירשל משתגע מכאב, נהיה קוקו. מביאים אותו לדר לאנגזם לאנגזם, אשר לאט לאט, לנגזאם לנגזאם בגרמנית, מרפא אותו. זאת הוא עושה בכך שמספר לו את סיפור חייו שלו, של לנגזאם – בעצם מלמד אותו איך לספר סיפור, וגם נותן לו אהבה, מנוחה, מקבל אותו כמו שהוא… עד שחוזר הרישל לעצמו. בדרך זו הוא הופך את הסיפור המסובך של הירשל – ל… כן, לסיפור פשוט.
זהו ריפוי: להפוך חוויה צרורה ומסובכת בהגנות כאב – לסיפור שהפשיט מעצמו מהגשמי המתגונן, ונשאר פשוט כסמל למה שהיה, סיפור שאפשר להכיל ולקבל ולחיות איתו. הירשל כעת מושל בכאב במקום שזה ישלוט בו. הוא נירפא.
הבה נבדוק כעת באילו כלים משתמשת הנפש כדי להיעזר בריפוי. הכל בתנ"ך, כמובן.
כפורת – הנה מכשיר הנפש המכשיר פר להפוך לפר סמלי
הכפורת היא כלי הנפש העוזר להסמלה של חוויות כמתואר בספר שמות, בתוך תיאור ארון הקודש. הכפורת – אשר שמה מעיד עליה שהיא כלי הסמלה ראשון במעלה – נמצאת ממש מעל ארון הברית. זוהי פלטת זהב ועליה שני כרובים, שני פסלי זהב, כרוב וכרובית, וביניהם מדבר האל. הכרובים מסתכלים זה אל זה בבחינת ניגודים משלימים, ובו זמנית גם מביטים מטה אל הארון, ממנו הם שואבים את כוחם. במרווח, בחלל הפנוי שביניהם שוררת ברכת האל , המצב האלוהי של שלום אהבה הרמוניה … שם הופכות כמעט מעצמן חוויות גשמיות – לסמליות, היינו – הגשמי מקבל את ניגודו המשלים, את חלקו הסמלי, וכתוצאה נולדת הרמוניה של אמצע בין הניגודים, כמתבקש ממילוי החוק האלוהי.
אבל המכשיר הזה, הכפורת, דורש אנרגיה נפשית גדולה כדי לפעול (בכל זאת, הפעלת החוק האלוהי…) – הוא צריך חשמל של לפחות, אני יודע, 80.9. לחולה שלנו יש רק 30.4, וזה לא מספיק… אבל אם נעלה לו, לחולה, את החשמל המרכזי הזה, את אנרגיית כוח החיים עד לסף המתאים – תהיה לו מספיק אנרגיה לעשות את תהליך הסמלה, ועם מעבר סף העוצמה הדרושה, כמו במחשב משוכלל , צ'יק צ'יק צ'יק יעוכלו התוכנות התקועות, אותן חוויות קשות, לזיכרון פשוט, ויתרפא… אולי.
השם כ פ ו ר ת מכיל בתוכו סוד הריפוי: הוא בא מהמילה ל כ פ ר , שפירושה קשור גם הוא בהסמלה: הרעיון הוא לקחת פר – חיה גשמית מאד – ולכ' פר אותו, להפוך אותו ל'כמו פר'. איך היו הופכים בימי התנ"ך פר גשמי לרוחני? פשוט, שמים על המזבח ומדליקים. הפר היה עולה בעשן והופך מאד רוחני… ובו זמנית אותו מעשה גשמי מהדהד בנפשו של המקריב והאל פונה אליו בתחינה גדולה, בבקשה בבקשה ממך, כמו שאתה מקריב קרבן בגשמי –אנא עשה אותו דבר בפנים, בנפשך ברוחני – הפוך חוויה שעדיין גשמית מדי היא – לרוחנית, לסמלית. כך משמש הטקס בחוץ ניגוד משלים לטקס הפנימי המתבקש…. זה לכפר.
גם המילה ת פ י ל ה , אגב, שייכת לכאן. היא באה מהשורש ת פ ל, אבל לא חלילה תפלותה של תפלה יש כאן,, אלא בקשה ותחינה לעזרה: אנא תן לי, אלוהי, כוח להפוך משהו בתוכי שהוא גשמי ומלא מלח כמו מי ים למשהו מדולל, רוחני יותר, כמו מים חיים….
אז אם הכוונה היא ריפוי, איך זה ששני אלילים, שני עגלי זהב כאלו נמצאים על הכפורת? והרי נאמר: לא תשעה לך פסל ומסכה… אכן כך. אלא שאחרי חטא העגל, פונה האל למשה ךאמור: בוא, ניפטר מהעם הבטלן עובד האלילים הזה, ומזרעך ניצור עם משוכלל וטוב… מה אתה מדבר – נזעק משה – בלי אלילים? איך ילכו לקראתך, תתברך, אם לא ממקום אלילי? אם כולם יהיו מושלמים לא יהיה שום תהליך! לא יהי שום תיקון, אם לא יהיה קילקול ראוי…הרי ההלכה, ההליכה היא הדבר שלימדת אותי, שבנפשנו היא…. בחיי אתה צודק, מגרד האל את פדחתו, קצת נסחפתי… ומיד שם על הכפורת את שני האלילים החיוניים האלו.
אגב, על כך נאמר 'והאיש משה עניו מאד' – מלשון עניה, שהוא עונה ונענה לאל בכל מאודו. איש יקר, משה. מורה גדול, מורה גדול.
דומה בדומה – סיפור נחש הנחושת
זהו אם כן ריפוי דומה בדומה – 'חנוך לנער על פי דרכו': אין ברצוני לשנות אותך, שכביכול יבוא ריפוי רק אם תשתנה במהותך. להפך, הריפוי יבוא כשתתחזק ותיעשה עוד יותר אתה עצמך, הכי אתה שיכול להיות! כי כשאתה מה שאתה מאד מאד, אתה נמצא במקומך, הנך אתה במדויק, ואין לך עחוד צורך להיות 'אתה על תנאי' כמו במחלה.
הדבר מודגם (סמלית!) בסיפור נחש הנחושת. האל משית על העם מכת נחשים שרפים עקב סירובם להמשיך בדרך במדבר, וכאשר פונה משה בתחינה לאל להפסיק כי ניגף העם, אומר לו האל בסדר,נעצור את המגפה: עשה לך נחש נחושת, סמל הנחישות, ושים אותו על נס (דגל, סמל…) ומי שיסתכל – יהיה מחוסן בפני הנכישות. אתה בטוח? שואל משה. זה הומאופתיה, אומר האל, כאילו…
אבל זה עובד! איך זה קורה, , לאור מה שלמדנו עד עתה, חברים? פשוט מאד, כמו שאמא שלי תמיד אמרה – כל מי שמביט אל הנחש מפנים ומאמץ לעצמו דרך התנהלות נחושה. הוא ספוג נחישות מן הנחש ונהיה הרבה ניטותר נחושמ בדרכו הפרטית שלו. היות והוא מועצם במרכז הוויתו בדרכו שלו הוא מצליח לעכל אפילו חוויה כמו הנכישה. כלומר הופכה לזיכרון פשוט בתוכו, ואין לו צורך להוציא עודף קיטור ממרכז נפשו אל הגוף בבחינת 'הגיעו מים עד נפש' ונשפכו החוצה… לא – הוא כל כך נחוש שהוא מסמיל את החוויה מיד ולא צריך מנגנוני הישרדות מפני עודף קיטור נפשי, היינו לא זקוק למחלה.
כך כשהאדם חזק להיות הוא עצמו מאד מאד, יש ביכולתו להפוך את החוויה לסיפור סמלי ולהשאיר אותה בפנים ללא צורך להגשים עודפים בחוץ כמחלה. , אין לו עוד צורך שגם בחוץ הכל יתנהל כמו שהוא. הכל אכן מתנהל בדרכו כשהדגש הוא על הנהלות ברוחו, בדימיונו, במקום הסמלי, מטאפורי…
כך, לדוגמה אדם שצריך שהכל יהיה בשליטה; מצפוני, רגיש; לוקח על עצמו עוד ועוד ומנסה למצוא חן בעיני כולם – ואז ניכנס לאי ספיקה כי זה קשה מדי להיות כזה – ייקבל בתרופה ההומאופאתית מסר סימלי המחזק את תכונות ההתנהלות האלו שלו.
למשל למי שמתנהל בצורה של CARCINOSIN – מתן התרופה ייעשה אותו עוד הברה יותר קרצינוזיני, כל כך קרצינוזיני בתוכו, בתמציתו, עד שכשתבוא חויה שבדרך כלל היתה מביאה אותו למועקה כי איננו יכול לשלוט בה עד הסוף, הנה כעת הוא כן ישלוט בה,אבל יעשה זאת בצורה סמלית, בצורת סיפור שהוא יספר לעצמו, סיפור שכאילו הוא שולט בה. אתה הבנת את זה, ברוך? זוהי שליטה באופן סמלי, אבל מאד ששלמה וטובה, והיות ושלום הנפש הוא הקובע ושםפ כעת שלום – אין לו כל צורך לשלוט בה גם במציאות הגשמית. שם יעשה פשרה… אז לא ישקע בתשישות של מועקה ולא יצטרך להוציא החוצה מחלה כדי לשרוד. הוא יבריא כי אין כבר צורך במחלה, וגם יישאר בריא, כל עוד לא תבוא חוויה חדשה חזקה מדי, שאז יחזור בע"ה למחלה, וחוזר חלילה.
סיכום ומחשבה לדרך
כך, אם כן מרפא דומה את דומהו. לא בבעיה הרוחנית שקרתה לאדם אנחנו מטפלים, ממש כפי שאיננו מתעסקים בסימפטום זה או אחר: אלא רק , בצניעות גדולה, מנסים לחזק את כח הריפוי המרכזי שלו, את הבטריה המרכזית מחזקים, מעלים לו את החשמל של מכשיר הריפוי שלו, את אנרגיית הריפוי, את כח החיים – ואז הוא מצליח לעשות את כל התיקונים הספציפיים המתאימים לו, ומרפה את המתח ההישרדותי שייצר באין ברירה, וחוזר אל קו האמצע, אל עצמו. הוא מתרפא.
אהבה, אמונה ושלום נותנים כח לאדם לחיות. וגם הומיאופתיה, מתנה של אנרגיה מן הטבע לאדם. זכות גדולה היא להיות חלק מאנשי ריפוי בכלל, והומיאופתיה בפרט.אנו עושים זאת כמתווכים, כמסייעי ריפוי בעולמו יתברך, דרך הבאת אנרגיה סמלית דומה ככל האפשר. ואידך זיל גמור
.
מחלה זה דבר בריא 