במסגרת החוג שלנו ספרות ורפואה התקיים לא מזמן דיון על הספר קן הקוקיה. הנה רשמי:
קודם כל השם: ONE FLEW OVER THE COOKOO NEST
שם לא שיגרתי. מי עף שם ? ולמה מעל לקן? ובכלל, איך אפשר לרחף מעל קן של קוקיה כשכולם יודעים שאין קן לקוקיה. היא הרי משחילה-מחביאה-מגניבה את ביציה לקינים של ציפורים אחרות, כדי ש ה ן תגדלנה את גוזליה, ש ה ן תעשינה את המלאכה, לא היא. איך זה מתקשר לסיפור שלנו? אוי, כמה שזה מתקשר, חבל על הזמן. מיד.
הסיפור מתמקד במקמרפי – נהנתן שמח ולא טיפש בכלל אשר עומד להישלח למאסר ממושך עקב התעלמותו מחוקים מסוימים. במקום זה הוא מעדיף להציג עצמו כבלתי שפוי כדי להגיע ל'בית משוגעים', לבלות שם זמן מה על תקן משוגע ואז להשתחרר.
אלא שהגורל רוצה אחרת, והוא נתקל שם ביריבה ראויה לו, האחות רטשד, אשר בשם החוק והסדר והרפואה המודרנית מנסה לאלפו בינה, "לרפא" אותו, נו. זו המתכונת למאבק הגדול ביניהם ולכל מה שקורה פה.
השאלה העולה מהר מאד היא: מי חולה פה מי רופא פה. מי השפוי ומי המשוגעת האמיתית.
הנה כבר ניחשתם למי נתון ליבי, אבל לא בלי להבין בו זמנית מאיפה זה קורה לך, אחותנו, לא בלי להתעצב גם עליה, על שכך ארע לה, היא שמייצגת פן נרחב כל כך בחברה שלנו וברפואה המודרנית.
כן, אני מאמין וחש בכל אברי נפשי שהוא הוא השפוי כאן, הוא הבריא יותר, כי בריאות נבחנת קודם כל בנפש בריאה (שאז גם הגוף בריא). מקמרפי שומר מכל משמר על נפשו שלו, על מהותו האישית, על החופש שלו להיות הוא עצמו מול חברה וממסד, אפילו במחיר התחפשות לקוקו שכזה, הוא נישאר תמיד נאמן לעצמו. ואילו היא… חבל על הזמן. כנראה באה ממקום "שפוי" ומאורגן, מסודר ונקי, פוריטני ופוחד מכל הפרעה או הפראה או הפריה… ועל כן מדכאת כל חריגה. ועל כן לא מסוגלת להתמודד עם חוויות של מי שהוא אחר ממנה, מי שנדד מעט מקו ה"שפיות". היא רואה בו פורע חוק ומסית המאיים על הסדר שהיא מכירה, איום על כל מה שהיא למדה לעשות כדי להסתדר, הוא בעצם מאיים על השפיות היחסית שלה, על דרך ההשרדות שלה…
כל עוד הוא נחשב חולה והיא בריאה, נראה שיש צורך דחוף להגדיר מחדש מהי בריאות. כרופא של רפואה משולבת אני אגדיר מחלה כאקט בריא מאד של הישרדות שמוציא אדם כשהוא מתקשה להתמודד/ לעכל חוויה ריגשית שהיא קשה מדי, גשמית מדי להטמרה, שקשה מדי להופכה לזיכרון פשוט. דרך הסימפטום הגופני הוא מוציא החוצה את עודף הקיטור מנפשו הדואבת, וכך רשאי להניח לעת עתה למה שהיה קשה מדי, מכאיב מדי. הוא ניכנס אז לזמן הישרדות עד יעבור זעם, או עד שיאגור מספיק אנרגיה כדי לחזור אל נפשו פנימה ולעשות שם שלום… (וראו נא מאמרי הבלתי נישכח: "הומאופתיה – ריפוי בכח המשל" באתר שלי – 'מחלה זה דבר בריא')
מחלה גופנית או אף התנהגות חריגה היא על כן הדבר ה ב ר י א ביותר שמישהו יכול לעשות במצב של סכנה אמיתית לבריאותו הנפשית עקב עומס ייתר. הדבר ה ג ר ו ע ביותר שהוא יכול לעשות זה לקחת את הכאב שבתוכו ולהשליך אותו הלאה, על האחר. התנך – ספר מדהים של הבראה וריפוי, שנכתב בהשראה אלוהית על ידי אנשים שרצו כל כך להתרפא – מלא בסיפורי משל והדגמה של מה מרפא ומה לא. במקום של כבוד נמצא סיפור קיין והבל, שמאד רלוונטי לסיפורנו אנו: קיין בקנאתו את הבל, לא ידע להוציא מ ח ל ה – הוא מוציא מ ל ח מ ה על הבל אחיו, זורק כאבו החוצה מן הגוף אל האחר, אל אחיו… אלוהים נזעק אליו לאמור: מה אתה עושה, אתה תהרוג אותו!. אם אינך יכול להיטיב, אם אתה בכזו מצוקה רגשית, עדיף שתוציא את הכאב דרך 'הסדר המחלה' המעולה שנתתי לכם, בני האדם. שאז נישאר הכאב קרוב אלייך – "קרוב לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, 7) – ובקלות אפשר אז להגיע אליו לשם התפייסות. "ואלייך תשוקתו" – משתוקק מאד, הכאב, שתתפייס איתו, אבל האם בחרב, בכוח תעשה זאת ?- לא, "ואתה תמשול בו", אם תשכיל להפוך את הכאב התקוע הזה, הגשמי כמעט, לסיפור משל – למשהו רוחני – או אז אפשר יהיה לשומרו בנפש ככאב נסבל, כאילו רק משל לכאב המקורי, ואין צורך עוד להוציאו כמלחמה". יפה דיבר, אלוהים. אבל – זה לא עזר. קיין הרג את הבל. בני אדם.
הקוקיה, כציפור שאינה מסוגלת להתמודד עם כאב גידול ילדיה שלה, משליכה אותם לקינים זרים. זו צורת ההתנהלות, ההשרדות שלה. כמוה האחות רטשד, גם היא לא מסוגלת להתמודד עם כאב הנוכחות של מקמרפי כמו שהוא. היא משליכה עליו את כאבה, את החרדה שלה מן השונה. רק כך היא שורדת.
להשליך על האחר זוהי בעיני 'עמלקיות'. אותה הצטווינו לעקור מקרבנו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק.. בדר, בצאתכם ממצריים… והיה, בהניח ה' אלוהייך לך מכל אויביך…תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים, לא תשכח" (דברים כה 17-19). סוד העמלקיות טמון במילה עצמה: אם נכתוב עמלק ב – ך , נקבל עמלך = העמל שלך: א ת ה חייב לעמול בעניין הזה, לא אני. זה אתה אתה א ת ה, אני לא אשם רק אתה… כך האחות מנסה לתקן את מקמרפי כי ברור שהוא הוא הפגום, לא היא. היא עושה רפואה מדעית, סימפטומטית. וכשהיא מצליחה לבסוף לעקור ממנו את הממזריות הזו דרך לובוטומי – היא עושה זאת במחיר חייו, בעצם. כי אחרי הטיפול הזה כבר אין שם איש.
העצוב הוא שגם אין שם אף רופא, לרפואה , כדי לעשות אחרת. הרופאים, כרגיל כמעט. חסרי אונים, עבדים לרפואה שהיא חסרת אונים לרפא כל מה שאיננו ניכנס למסגרת ידועה של אבחנה וטיפול… עצוב.
בואו נעשה אחרת! כן כן, פנסיונרים שכמונו. בגלגול הבא? נעשה אחרת?
בסיכום
אז מה היה לנו כאן? אלגוריה כמעט מושלמת למצבנו בעמק בכא זה:
האדם, שבא לעולם תמים כתינוק בן יומו, מהר מאד מאושפז בבי"ח לחולי נפש, הוא עולמנו זה , ונילחם על שפיותו מול ציפורי עמלק, וכל זה תוך ריחוף חסר שקט מעל קן של קוקיות, בשורוק. לכאורה מנצחת הקוקיות, והאדם הזה אובד, אבל נשארת התקווה שבסופו של דבר המנצחת תהיה רוח החופש של האדם, רוחו, רוח עז.
מיכאל פרסיקו, רופא
מחלה זה דבר בריא 