דב, יקירי, מורי ורבי

תכנית מדהימה. מפעים. מרתק. מחדש. מלמד… תודה.

מגלות הפה לחירות הפה.. כל כך נכון. ואיך היא שרה.. ואיך עשתה דרך מגלות לחירות. ארשה לעצמי הערה קצרה (!):

 נראה שהמגמגם – אם הוא מוכן לעשות דרך אל אלוהיו – הגימגום שם אותו במקום  מדהים של קפיצת דרך: עצם יצירת המילה, הגדת המילה, מהווה הגשמה של הרוחני בדיוק למידה המאפשרת הרמוניה בחלל הפנוי ביניהם: בין המטען הרוחני ריגשי שממנו באה המילה לבין העולם בו נאמרו הדברים כרגע, בו רטט האויר בתדר המדוייק הזה. לעשות את זה הוא דבר לא פשוט, ודי מפחיד, בעיקר כשאתה ילד והגימגום היא מנגנון ההגנה, דרך ההשרדות שלך, עבודת האלילים של בינתיים. לעשות את התיקון זה לנגוע במהות הכאב … אבל המגמגם מתעקש להוציא דבר אמת!  לעשות ריפוי אמיתי, ולא עוד בריחה. לפחות ויקטוריה, המנצחת הגדולה, כך עשתה. לא פלא שדווקא היא, נשמה מיוחדת, בתאדם רגילה, אשה מופלאה, עוסקת במהות הדיבור, מהות הקיום.

לא מפתיע גם שהאות 'ב' היא הקשה ביותר למגמגם: זו האות המתחילה את תורת השם, ביטויה היא ההתחייבות ללכת בדרכו, יתברך.  וכשהיא מתחייבת, כשהיא מסכימה להתחייב -או אז בוקעת ה 'ב' ונולדת מאפלת הנפש כבת חורין…

בכלל, הקו המחבר את שני הקטבים , הרוחנו והגשמי, לאורכו  הכל מתרחש: המלה "אור" – רעיון רוחני לגמרי – כשהיא מבוטאת, כשהיא מוגדת, כשויברציות האוייר רוטטות לצליליה המושלמים של המילה  – לא יכול שלא להדלק הקוטב המנוגד של הרוח, של רוח ה"אור" – הלא הוא האור הגשמי, האמיתי! זה הקסם. אגב, גם הכישוף שייך לכאן: אף כי הם נעים שניהם על הציר רוחני גשמי, כיוונם  הפוך: כישוף נועד לברוח מהכאב, להקים סוג של בינתיים, מנגנון השרדות. הקסם מאשפר חיבור הרמוני מחדש.

 אמירת המילה הנכונה בדרך הנכונה תעורר את החוק האלוהי להתגשם. לא תהיה לו ברירה. או אז יוגשם  דבר מה שחיכה כלך כך הרבה….  אמירת שירת הים יכולה, על כן,  להגשים לך ים שלם בבית.. זהירות.

כמובן שאנחנו, אנשי הרוח, מחפשים את המשמעות, את הרעיון שמאחורי,אנחנו כל כך חכמים שיודעים שלכל דבר יש את מרכיבו הסימלי, אז בואו נמצא אותו, ו.. ו… כל הכבוד לנו. אבל ויקטוריה, האשה השפוטה הזו שרק יודעת להשתמש בקולה,  אומרת, עזוב. היה פרימטיבי, בן אדם. היה אתה במובן הראשוני ההיולי. אל תתחכם הרבה. אמור אהבה בכל לב –   והיא תתגשם. אבל בכ…………………….ל לב. בכל לב. זו היא חירות הפה. אהבה היא מצב של חירות גמורה שבו הכל אפשרי.. כולל קסמים כאלו.

הכי מתוק היה כשאמרה, ויקטוריה, שאם לא היתה עושה באומץ את הדרך המיוחדת שלה, יכלה להיות רגילה לגמרי, עובדת אלילים רגילה, ואז היא היתה אולי… מזכירתו של ראש הממשלה! כך אמרה, המתוקה. כלומר משרתתו הנאמנה של אלוף ההשרדות, של עובד האלילים הגדול מכולם, של ביבי,  עגל הזהב. הוא הרי בשליטה. הוא יודע כל דבר מראש. שום דבר  לא יתחדש אצלו. בוודאי לא תהליך של שלום אשר דורש אהבה ואומץ והתחדשות. והרי, אומרת לנו ויקטוריה הקטנה האמיצה שלנו: הכי נכון זה  ל א לדעת לאן זה הולך, לא לשלוט בכל דבר מראש מרב פחד אלא להיפתח כולך אל היקום, בהקרבה ובאומץ ללכת קדימה, איתו ואליו ובכיוונו, ובזרועותיו למצוא אהבה…

סליחה אם התארכה מעט הערתי הקצרה

                                                   היה נאמן לך

                                                        שלך, מיכאל

Read Full Post »

טומאה

 

דברי שי בקבלת השבת האחרונה על פרשת תזריע עוררוני למחשבה בעניין הטומאה…תודה, שי, שהעלית את הדברים בצורה כל כך מעוררת.

טומאת אישה אחרי לידה…  מהי טומאה? הכל, כלומר גם ההסבר לעניין זה חייב לענות לחוק היסוד הגדול, הזכור לטוב, ונאמר כולנו יחד –  'שאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים, בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש סמליים'. יפה, כולנו.  טומאה תהיה בהגדרתה מצב בו גוף אנושי או חלק ממנו יוצא ממקום זה, מקו הבריאות למחלה, מקודש לחול, למחלה. היהדות, התהליך האנושי אלוהי, העולם כולו, הכל בכל מכל כל שואף שאיפה מתמדת למימוש חוק זה, לריפוי:  חזרה  להרמוניה, אהבה, שלום, מקום – כולם, אגב,  שמותיו שלו, יתברך.

גם אישה אחרי לידה תשאף לחזור לשמה, לאותו מקום עצמו, לקו הבריאות. אבל היא הרי לא חולה? רק ילדה ילד, מה יש? נכון, אבל על פי חוק זה היא כן, קצת ,חולה. קצת. יצאה מקודש  לחול. הנה למה: כרגע  נתנה היא חיים ליצור אנושי חדש, שהוא פועל מדהים בכל מובן. הנה נשמה עתיקה מתעטפת בגוף ונפש, והתהליך האנושי אלוהי יוצא שוב לדרך. והנה היא לא רק טמאה אלא יש הבדל על פי מינו של הילוד. שכן מינו של העובר  נוגע בלוז היסוד  ה'גברי-נשי' אשר בלב האישה, בעצם בלב כל בן אנוש. הן לימדנו רבנו יונג שאנימה ואנימוס הם חלקי נפש ארכיטיפ אלים בכל אדם. יסוד גברי ויסוד נשי בלב כל אדם\, החייבים להיות בהרמוניה ביניהם.    כשהורה האשה בן, היא מהדהדת עם הניגוד הגברי שבתוכה והוא מתעצם ומתעצם בהריון עד שהוא פורץ ומתגשם בלידה עצמה. טלטול הלידה ופריצת המהות הגברית החוצה כילוד,  מפירה בבת אחת את האיזון הגברי נשי שבה כי חלק גברי ניכר עזב ואיננו.  לוקח לה 7 ימים למלא את המצבר הגברי, ליצור מחדש את האנרגיה הגברית שבה לרמה מספקת עד לאיזון הנשי . עד אז היא טמאה ו 7ימי הטומאה הם 7 ימי המילואים בהם מתמלאות 7 הספירות מחדש, עד שהיא נולדת מחדש. עד אז היא טמאה –  לא כי עשתה משהו רע חלילה, אלא דווקא כי עשתה משהו טוב, אלא שעצם המעשה הגדול הזה של לידת גבר ערער את שווי משקלה הפנימי ושהיא כעת, נאמר, מוטה מדי לכיוון הנשי. ברית המילה מפריצה את גבריותו של הוולד ועושה אותו בבת אחת לגבר בעמיו, ובהימול עורלתו מביאה את גבריותו לעור העולם, סליחה – לאור העולם. באותו רגע ממש פוחתת עוצמת הקשר  הסימביוטי אישה-וולד והיא יכולה לחזור לשווי המשקל ההרמוני הראשוני שלה שבין הגברי לנשי. ברית המילה מסמלת את חזרת ה מ ו ל ו ת  – המצב המבורך של הרמוניה בין הניגודים הניצבים שוב בהרמוניה זה   מ ו ל   זה.

כשהיא הורה בת, בעוד העוברה גדלה בתוכה הולכת ומוטית האשה יורת ויותר  לכיוון  הנשי, וכך היא מוצאת עצמה מיד אחרי הלידה, כשנשיותה עוד מתעצמת דרך ההנקה. כאשר זו בת לא קיים אקט המילה אשר יחתוך ויפחית באחת את הקשר האנרגטי הזה , ולכן, כנראה,  זקוקה האישה  לזמן כפול כדי לחזור למקומה, לבנות מחדש את היסוד הגברי כדי להעמידו מול הנשי המועצם.

'כימי נידת דותה תטמא'… הרש"ר ירש עוזר לנו כאן. קודם כל הוא מאשר שנידה בא משורש 'נדד', ומה שנדד כאן הוא קו האיזון גברי – נשי אל מחוץ למקמו. נדידה זמנית של האדם מחוץ לקו הבריאות שלו היא הרי הגדרת המחלה, והירש מאשר: 'דוה' כמו מחלה, כאשר 'דוה' מבטא את ההרגשה הסובייקטיבית של מחלה, ו'דותה' הוא כאבה הפנימי. האישה אכן חווה  נדידה ממקום הקודש של הרמוניה מלאה  אל החול, אל מצב של מחלה. אבל אל נא נשכח: מחלה היא תמיד דבר בריא – אין היא אלא  סטייה זמנית  מקו הבריאות אשר מאפשרת שחרור אל הגוף של  חווית כאב השינוי הפתאומי והלידה בלי  שתיפגע ציפור הנפש, ויישמר מקום קו האמצע.

מיד אחרי הלידה האישה תהיה טמאה, היינו רחוקה מקו הבריאות שלה עצמה, בדיוק כמספר הימים שיידרש לה לנדוד חזרה מכאבה אל עצמה, מ'מחלתה' . כדי להבטיח שכך יקרה היא גם מקריבה קרבן חטאת – הוא הקרבן המכפר על כך שלזמן מה החטיאה את האמצע שלה, כשנדדה כמו שנדדה…

שתהיינה בריאות כל בנות ישראל, אלו היולדות ואלו שעדיין לא. ושיבוא שלום עלינו, עלינו – ואז גם על העולם שסביבנו. אמן .

מיכאל פרסיקו, רופא

 

Read Full Post »

אל גינת אגוז ירדתי,

לראות באיבי הנחל,

לראות הפרחה הגפן,

הנצו הרימונים.

שיר השירים, יא

.

.

מהי גינת אגוז אליה יורדים?  גן הוא מקום של נביטה, גדילה.  בכך עסקינן כאן.

לצמיחה, לידה מחדש, יש רק דרך אחת במקורותינו, והיא אותו תהליך מסתורי שבו גשמי הופך רוחני. בעיקרון, כל חוויה גשמית שחווינו, אמורה להפוך לרוחני, לזיכרון פשוט. גשמית  – כי היא באה מהעולם הגשמי,  בו הוגשמו הדברים. כעת עלינו לקחת את החוויה ולהניעה בכיוון ההפוך לגשמי, חזרה אל הרוחני, כדי לאוגרה בזיכרוננו, שם, אומרים שזה בקשר האינטרסינפסי או מה.

אלא שאם החוויה קשה מדי לעיכול, גדולה מדי, חדשה מדי מפחידה מדי,  אין לנו מספיק כח לעשות את התהליך, ואז  היא נתקעת באמצע , בלא מעוכל. לא פעם נוצרת אז מחלה כאקט בריא המוציא חלק מהלחץ החוצה. אבל המשימה נשארת תמיד לשוב ולהצליח לעושת את הדבר.  המקרא כולו מלא שעורים והצעות איך לעשות תיקון כזה בהצלחה.

כך, למשל, המילה לכפר מכילה פר בן בקר, אשר לו מוסיפים 'כ' כדי לתאר תהליך בו הוא הופך לכמו-פר, לפר סימלי, רוחני. איך בימי התנך היו הופכים פר גשמי לרוחני?  שמים אותו על המזבח ומדליקים, והפר עולה בעשן ונהייה מאד רוחני. התקווה היא שתוך כדי פעולה זו , יתרחש, כמעט בהיסח דעת,  תהליך מקביל בנפש והחוויה הגשמית מדי תיהפך רוחנית לגמרי, לזיכרון שפוט..

תנא דמסייע אנו מוצאים  בסיפורו של שי עגנון, סיפור פשוט: הירשל מאוהב בבלומה אבל אימו משיאה אותו לאחרת. הירשל אינו יכול להכיל את החוויה,  ומחלה גופנית , את הדבר הבריא הזה  הוא איננו מצליח להוציא, ועל כן  הוא משתגע, וקורא כתרנגול. מביאים אותו אל דר לנגזם, אשר לנגזם לנגזם, לאט לאט, מצליח לרפא אותו.  איך? הוא מספר לו את סיפור חייו שלו, של הרופא, ובכך מלמד אותו איך מספרים סיפור מחדש, ובמקביל מאמץ אותו נותן לו חם ואהבה ובעיקר מנוחה מהחוויה. וכך, אט, אט הוא עוזר לו להפוך את הסיפור המסובך שלו – לסיפור פשוט.

אגוז הוא קשה קשה, הוא הקשיות בהתגשמותה. אבל המילה אגוז מכילה בתוכה גם את הקוטב המנוגד.  שהרי הפועל אגוז זה: אני אעלם, אהפך לגז, אעשה רוחני לגמרי.. הרי לכם.  משורר שיר השירים יורד על גינת האגוז כדי לעשות בדיוק את התהליך הזה של מציאת האמצע בין קשה מאד לגז, בין גשמי לרוחני.אין תהליך אחר. הוא בודק באיבי הנחל – הם פירות הבוסר של התמר (נחל בערבית – תמר) –  האם החל כבר תלהיך ההתמרה, ההטמרה  (תרתי משמע), האם כבר נולד כאן משהו מחדש. האם כבר פרחה הגפן… אגוז גם גפן מכילים את  'ג'  הגשמיות בתוכם, ממנה יפרח פרח הרוחניות המחודשת.. ניצני הרימון… יש למישהו הצעה איך הם משתלבים פה במיוחד? יפה,,, יפה…

אני רוצה לאחל לכם, זוג צעיר, ותרשו לי לכול גם את הזוג צעיר הנוסף, כן שני בני וכלותיהם המקסימים שיחיו  ויהיו בריאים עד 120 אמן. שתהא דרככם  בגינת אגוז עוברת, ושינצו לכם פרחי האהבה והפריון עוד ועוד אמן!!

הנה השיר, בדו. ואחכ כי הנה הסתיו…. גם הוא בדו

Read Full Post »

אוי כי עמלקונו…

 

כשלכבוד פורים באה פרשת זכור, נזכרתי בצו ההוא, במצווה ההיא, לעקור את זכר עמלק מתוכנו. ותמהתי, בפעם המי יודע כמה, למה הכוונה. שכן ממה נפשך: אם לעקור, אז משהו מיותר מאד, מזיק. אבל חוויה, קשה ככל שתהיה, שנהייתה כבר חלק מחיי העם, אי אפשר באמת לעוקרה, אפשרה רק להטמירה, לעכלה, להסמילה, לפייסה… אם כך, מהו הדבר הזה שיש לעקור, בקשר לעמלק? הסוד הוא כרגיל במילה, לחשה לי נישמתי. שמעתי, אמרתי לה, וכמי שיש לו ברית עם המילה עוד מגיל 8 ימים, הבטתי ישר במילה… כן. ברור: עמלק. ע מ ל ק… פונטית זה בעצם עמלך, ובערבית AMALAQE, עמאלאק, העמל שלך.

וזהו כל העניין: על פי 'עמל – לך', לא אני חייב לעשות דבר לתיקון הנפש, רק אתה. האחר. רק אתה כי אתה אשם, כי הכל בגללך, אתה לא עמלת כראוי. ואילו אני נקי, נקי!!  אם כן זה את מנגנון ההשלכה על האחר שיש לעקור, את  צורת ההתנהלות אשר תמיד רואה באחר את הרע והמחטיא. מה העבודה הזו לכם – לכם ולא לו…

אז מי עוד היה לנו עמלקי במהלך הדורות? המן, כמובן, שביקש להשמיד את כל היהודים, ואחריו היטלר, ימח שמו וזכרו (!) אשר שכנע עצמו (די בקלות, יש לומר), שאם רק ישמיד את כל, אבל כל היהודים, לא יהיה עוד רע על פני האדמה  וגם בתוך נפשו הדואבת יבוא סוף סוף השקט… טעות, רשע שכמוך, טעות.

אבל את המקור הראשון להשלכה הזו נמצא כבר בסיפור קיין והבל, כשהבל שהתקשה להתמודד עם קנאתו באחיו הקליל, ולא השכיל לבטא את כאב נפשו במחלה גופנית משלו, כראוי,  אלא זרק את הכאב הלאה הלאה אל אחיו, בו ראה את עמלק חייו.  אומר לו האל הטוב: מה אתה עושה, אתה עוד תהרוג אותו!  אם אינך יכול לשאת את כאב הנפש שלך  בטוב, לפחות הפנה אותו  למחלה. מחלה היא אותו סידור נפלא שבו כאב נפש בלתי נסבל הופך לכאב  גוף של בינתיים, ונוצר אז מצב שבו,  כאמור, "קרוב לפתח חטאת רובץ, – אותו כאב  – " ואלייך תשוקתו –"שתבוא ותתפייס עימו – אבל האם תשלוט בו בכוח, בכאב? לא, "ואתה תמשול בו"  – הפוך אותו לסיפור משל, לדבר מה רוחני. הפוך סיפור מסובך של רצח – לסיפור פשוט, כמו שלימדנו רבנו עגנון. בבקשה תפסיק להשליך כאן כאבים על אחרים. עקור את העמלקיות הזו מקרבך!

ואנחנו, היום, עםישראל, מה היה לנו? איכה שקענו בעמלקיות שוצפת שכזו, שאנו משליכים על עם אחר את שלטוננו ובו, באחר, אנו רואים את כל אסוננו. אנו  דואגים להבדילו, את האחר הזה מאיתנו, שלנו שתי נשמות ולהם רק אחת, ועוד דברי הבל מסוג זה. הדברים אכן דברי הבל, אבל המעשים מעשי קיין. אויה, כי נמוכונו, אויה כי גמדונו, אויה כי עמלקונו.

הבה נישא תפילה לשם, יתברך, שיתן לנו בינה ויחזיר את עבדיו, ובעיקר חובשי הכיפות שבנו, מעבודת אלילים שוצפת לעבודת השם. ויפה שעה אחת קודם

 

 

Read Full Post »

דברי שי בקבלת השבת האחרונה עוררוני למחשבה על עניין הטומאה… ומשך  הטומאה אחרי לידת בן לעומת בת.. כך נולדה הקטע הבא. תודה, שי, שהעלת את הדברים בצורה כל כך מעוררת.

טומאת אשה אחרי לידה…  מהי טומאה?

הכל, כלומר גם ההסבר לענין זה,  חייב לענות על חוק היסוד הגדול: השאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים, בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש סימליים.

מהי היהדות, מהו התהליך האנושי אלוהי בכלל אם לא שאיפה מתמדת למימוש חוק זה, ליצירת הרמוניה, אהבה, שלום, מקום – כולם שמותיו שלו, יתברך.

אשה אחרי לידה שואפת גם היא לחזור שמה, לאותו מקום של הרמוניה פנימית, לקו הבריאות.

היא הנותנת (האשה. חיים.):  מתן חיים לאדם חדש

הוא פועל מדהים בכל מובן. הנה נשמה עתיקה מתעטפת שוב בגוף ונפש, והתהליך האנושי אלוהי יוצא שוב לדרך. מינו של ההריון, האם הוא עובר או עוברה, מהותו נוגעת בלוז הקשר 'גברי-נשי' אשר בלב האשה.

כשהיא הורה בן, האשה מהדהדת עם הניגוד הגברי שבתוכה והוא מתעצם ומתגשם עד ללידה עצמה. טילטול הלידה ופריצת המהות העוברית החוצה כילוד, כאדם חדש, מפירה בבת אחת את האיזון הגברי נשי שבתוכה, וגם עושה לה מוות קטן, כי הרי החיים החדשים עזבו אותה. לוקח לה 8 ימים לעצב מחדש את ההרמוניה עד שהיא חוזרת למקומה במידה סבירה, עד שהיא נולדת מחדש. עד אז היא טמאה –  לא כי עשתה משהו רע חלילה, אלא דווקא כי עשתה משהו טוב, אלא שעצם המעשה הגדול הזה עירער את שווי משקלה הפנימי כשהיא כעת, נאמר, מוטה מדי לכיוון הגברי. ברית המילה מפריצה את גבריותו של הוולד ועושה אותו בבת אחת לגבר בעמיו, ובהימול עורלתו מביאה את גבריותו לעור העולם, סליחה – לאור העולם. באותו רגע ממש פוחתת עוצמת הקשר  הסימביוטי אשה-וולד והיא יכולה לחזור לשווי המשקל ההרמוני הראשוני שלה שבין הגברי לנשי.

 

כאשר היא הורה עוברה, בת ,האשה מוטית חזק לכיוון  הנשי במשך ההריון , ועדיין היא כך גם אחרי הלידה, שהרי נישמר הקשר האנרגטי העמוק  דרך אהבה והנקה. כאשר זו בת לא קיים אקט המילה אשר יחתוך ויפחית באחת את הקשר האנרגטי הזה , ולכן, כנראה,  זקוקה האשה  לפי שניים זמן כדי לחזור למקומה, כולה מלאה בנשיות כפולה דרך אותה העצמה נשית שעברה, והחלק הגברי נחלש בה.

 

'כימי נידת דותה תטמא'… הירש עוזר לנו כאן. קודם כל הוא מאשר לנו שנידה בא משורש 'נדד', וברור שמה שנדד כאן הוא קו האיזון גברי – נשי אל מחוץ למקום הרמוניה שלו. נדידה זמנית של האדם מחוץ לקו הבריאות שלו היא הרי הגדרת המחלה, והירש מאשר: 'דוה' כמו מחלה, כאשר 'דוה' מבטא את ההרגשה הסובייקטיבית של מחלה, ו'דותה' הוא כאבה הפנימי. האשה אכן חווה  נדידה אז, ממקום הקודש, זה של  הרמוניה מלאה  – אל החול, אל מצב של מחלה. אבל נא לזכור תמיד: מחלה זה דבר בריא – אין היא אלא  סטיה זמנית  מקו הבריאות אשר מאפשרת את חווית כאב השינוי הפתאומי והלידה בלי  שתיפגע ציפור הנפש, ויישמר מקום קו האמצע של הבריאות אליו תחזור האשה בעוד זמן מה, בע"ה.

האשה, אם כן, תהיה טמאה, היינו רחוקה מקו הבריאות שלה עצמה – בדיוק כמספר הימים שיידרש לה לנדוד חזרנה מכאבה אל עצמה, מ'מחלך' אל מהלך. כדי להבטיח שכך יקרה היא מקריבה קרבן חטאת – הוא הוא המכפר על כך שלזמן מה החטיאה את האמצע שלה כשנדדה כמו שנדדה…

 

שתהיינה בריאות כל בנות ישראל, אלו היולדות ואלו שעדיין לא. ושיבוא שלום עלינו, עלינו – ואז גם על העולם שסביבנו. אמן

 

מיכאל פרסיקו, רופא

 

 

Read Full Post »