1. קודם כל הנסיעה לשם. ההתכנסות. ההשאבות מקור הבוקר פנימה אל חלל האוטובוס החם, אל החם האנושי הטוב הזה של הקהילה, הקהילה שלנו… איזה אוצר , אתם לא מבינים. אתם כן מבינים. איך שוב מתנגן לו הניגון הנעים הזה. להיות ביחד. תודה לך, תודה לנו,קהילת ניגון הלב.
2. והנה בבית התמחוי: מיד עולה דמותו של.. אוף, מה שמו של האיש המרשים הזה.. אולי לא פלא ששכחתי את שמו, כי הוא כמו דמות נישאת מעם, כמעט אוניברסאלי, ארכיטיפאלי, ועוד מילים לועזיות כאלו – עומד לו שם…, גם קצין אשר דינו נוקב את ההר,קצין משטרה בחלק מהיום ואיש ההכוונה בבית התמחוי הזה, עומד שם נישא, מוצק חזק אומר סמכות גדולה, מכוון בשקט אבל בעוצמה שאין עליה עירעור את האנשים פנימה, אבל גם כולו אהבה גדולה וחמלה לאנשים האלו, עניי העיר. וכל זה בהתנדבות, כמובן. איש של ניגודים, איש של ניגודים משלימים!.. כן, זה העניין. משלימים באמת. נפרדנו כשבליבנו תודה גדולה על פועלו של האיש. אהבתי אותו מאד
3. ברחובות העיר… הצבעים חומים חומים…. חומות הנעליים ברחוב הנעליים, חומים פני האנשים, 'העובדים זהרים', בני אדם רבים רבים: שוכבים על הדשא, שוכבים על הרצפה בכיכר, יד תחת הראש, אולי אחרי ליל עבודה במסעדה, אולי סתם רגע של ביטחון בשמש החורפית. חומה האדמה בפארק הנפער בלב העיר. חומה חומת האנשים סביב המדריכה המסבירה ומעירה בביקורת שקטה, עצובה, על קוצר ידינו מול העומס האנושי הגובר הזה, של בני אדם מחפשי קיום, בחורף הישראלי החם.
4. הים. ולפתע ניפתח הים. ברוח קרירה, טריה. כמה טוב אחרי מחנק העיר דחוסת האנרגיה האנושית הצפופה. על הדשא הנעים למגע ישבנו כולנו לאכול ארוחה אחרונה לפני השיבה הביתה. שם גם הצגנו עוד תמונה מן המחזה הזה של סובול, איש יקר. עם הזקן הזה גצל, קצת סנילי – לא הייתי צריך להתאמץ לשחק אותו… ומדלנה הטובה, המאמינה כל כך באדם, שמקבלת את כולם בטוב, גם את בנהוטו , פליט בעצמו, ואפילו את השומר המשוגע, שגם הוא מה הוא אם לא עולה חדש מבוהל הממלא הוראות. והטקסט הידהד את המציאות שהידהדה את הכאבה האנושי אבל גם את התקווה…ואת כל זה ממתיקה רוח הים המלוחה. היה טוב שם, שוב ביחד, חבורת הניגון. ואפילו היה איפה לעשות פיפי! עד שסגרו…
5. בסוף חזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים. מאד. מי יתן וירבו עדו כאלו, טיולים. כי טוב.
מיכאל פרסיקו
מחלה זה דבר בריא 