על משוגעים ועל רצח

 

הנה אם שרצחה את ילדיה. הנה שוב רצח נורא, נורא. ואומר על זה ג'קי לוי  ברדיו בתכנית עם אברי גלעד:  פעם משוגע היה בפרוש  משוגע , ראו עליו – בגדים לא מסודרים, שיער פרוע,  ריר נוזל , בלגן… היום הם מכופתרים המשוגעים והכל כאילו בסדר, מתפקדים היטב, הם במשפחה עם ילדיהם, ופתאום –  רוצחים. איך זה?

הנה תשובה אפשרית, ג'קי:

 

שיגעון, אומרים,  נובע מנטייה גנטית, אבל הוא פורץ  בפועל כאשר מגיעים מים עד נפש, והאדם, שאינו יכול לשאת את הצער והכאב הזה  – פשוט משתגע.

כאמור פעם אפשר היה לראות עליו מיד שהוא קצת קוקו: בגדים לא מסודרים, שיער פרוע, עושה תנועות מוזרות, מדבר אל עצמו… לא חסרנו  משוגעים, אך דומה שהיו אז פחות רציחות מחרידות כאלו.

היום  משוגע, כדי שלא היה משוגע בהתנהגותו, מקבל מהר מאד תרופות מדכאות שיגעון כמו ריטאלין או פרוזאק או מה שלא יהיה.  זהו טיפול  שבהחלט "מרגיע" את המשוגע. החומר הכימי מעלה את כמות הסרוטונין, לא יודע, עושה משהו שמפסיק את המעגל העצבי המוליך לתופעות  השיגעון. וזה  מאפשר למשוגע להראות כאילו הוא לא משוגע,  לתפקד: הוא שורך שרוכים, מכפתר כפתורים, ועל ריר נוזל אין בכלל מה לדבר. רק מה? את הכאב הגדול בנפש זה לא מרפא. רק מדחיק ולוחץ אותו פנימה עוד יותר, ולא מרשה לו לצאת אפילו בדברים הקטנים הידועים של שיגעון שפעם היו נראים בחוץ.

מה עושה הכאב שבפנים? נכון, ילדים: תופח, ותופח, ותופח…  עד? עד שמתפוצץ, בצורת שיגעון כפול ומכופל, כמו למשל בצורת רצח נורא…  לא עלינו.

אבל זה כן עלינו, או לפחות במידה רבה זה  באחריותנו, חברים.

בטיפול רפואי כזה, שגורם לאדם להיות  כאילו לא משוגע, כאילו שפוי – הוא נהיה שפוי על תנאי (כולנו באיזה שהוא מקום, אלא שכאן מרווח השפיות הוא דק מדי) . אז מפקידים בידיו את ילדיו הרכים, כי הוא הרי מתפקד, הרי הבריא, בואו נחזור לחיים הרגילים … אוי, ואוי ואבוי. איזו טעות. איזה עיוורון. איזה פשע רפואי קורה פה!

 

"מה, הן מתות? הן באמת מתות?"  שואלת האומללה הזו, מבולבלת כולה. לא יכול להיות  שעשיתי דבר כזה… אבל כן, עשית. עשית – אף כי האשמה היא לא רק שלך.  בדרך בה פועלת היום הרפואה, לכסח למחלה את הצורה במקום לחזק  את נפשו של האדם מבפנים, כולנו שותפים לאשמה:  בקוצר ראותנו מה חולה, מה בריא, ומה מבריא באמת.

 

מחלה זה דבר בריא. כי זה מוציא את הלחצים הגדולים החוצה, לגוף וכך מתאפשרת הישרדות  של   בינתיים. אבל הבראה אמיתית לא תבוא דרך תרופה חיצונית אלא רק  דרך חיזוק מבפנים. ומה מחזק מבפנים? חם ואהבה. ואם אין מספיק מאלו, אז טיפול פסיכולוגי אוהב (לא פסיכיאטרי!) ושיטות שמחזקות מבפנים כמו הומיאופתיה וביואנרגיה.

 

הלוואי שנפקח עיניים, סוף סוף.

 

מיכאל פרסיקו, רופא

Read Full Post »

מורפיום – סיפור התמודדות עם הכאב, מחירו של דיכוי הכאב…

 

הכאב. מי כמונו הרופאים נחשף לכובדו המעיק של הכאב. זה של חולינו החוזרים ובאים שוב ושוב עם אותו כאב שרק לפני שבועיים ריפאנו לכאורה, או כאב קבוע של מחלה שאיננה עוברת. וישנו כובד הכאב  של קוצר ידינו לרפא…

אך טבעי הוא שאנו רוצים כל כך לדחוק ולהדחיק את הכאב, להעלימו מאתנו. יש בינינו השמים חומות הגנה על ליבם ונעשים קהים לא רק לכאב אלא גם לכל רגש אנושי של חוליהם, ומוצאים עצמם קרים ומנוכרים. כך מתארת רחל חלפי בספרה 'תמונה של אבא וילדה' (*)   חלק מרופאי בית החולים בו אושפז אביה בסוף ימיו. רופא שאיננו מסוגל לפתוח ליבו עוד לחוליו כי מלאה הכוס, כי הגיעו מים עד נפש, כי איננו יכול עוד להכיל אפילו גרגר אחד נוסף של כאב….זהו מצב טרגי לרופא, שכל מהותו היא לתת, לפתוח את הלב, לקבל ולתמוך.  במקום זאת שם הרופא חומות של הגנה על ליבו, כדי שלא יכאב לו כל כך כאבו של העולם. . . לא פלא שרופאים רבים כל כך נמשכים למשככי כאב, ומתמכרים, לפעמים עד מוות.

אבל הכאב במהותו איננו בא להעניש אלא הוא אות סימן מהנפש, הקורא לנו לבוא ולשוב פנימה  כדי להתמודד, להתפייס, לעשות שלום בנפשנו: לחזור למקומנו. מי ששם חומות הגנה רבות מדי ימצא עצמו יום אחד מתדפק על אותן חומות עצמן בניסיונו לחזור ולשוב פנימה כדי לעשות את מה שכולנו נקראים לו יום יום  – התיקון הגדול. כך גיבור שירו של אלתרמן "איגרת" (**) אשר ממרומי הקריירה שלו מיתדפק על דלת חייו ומתחנן לחזור אל תאומו הנשכח, האלטר אגו שלו שנישאר זנוח, מוכה ומצפה. גיבור שירו של אלתרמן משתוקק כל כך לשוב  כי מי שנמנע מלעשות את הדרך הזו, או לפחות ללכת בכיוון,  – עלול לחדול להיות אדם במובנו היהודי העמוק. החיים ייעשו אז חסרי טעם. .

 

אכן עצוב להיווכח ששיעור ההתאבדויות בין הרופאים הוא מהגבוהים בקבוצות בעלי המקצוע. ובין תת המקצועות המובילים נמצאים: פסיכיאטרים, מרדימים ורופאי השיניים.

מה משותף לשלושת אלו? שכולם בדרך זו או אחרת  מ ר ד י מ י ם   א ת   ה כ א ב    במובן העמוק של המילה, מה שנחשב כנראה בשמיים לחטא בל יכופר…

 

הנה כאן  בסיפורנו (עמ. 20) מבטא בולגקוב הסופר והרופא את מה שכולנו מכירים טוב כל כך – את אנחת הרווחה שלו כשהוא מגיע לעבוד בבית החולים. סוף סוף מתחלקת האחריות בין כמה רופאים:  הנה, זה, זה שייך לאורטופד. וזה? זה לרופא הפנימי.. ואני? אני כאן רק יועץ.. או, כמה טוב להיות יועץ חלקי בלבד… כמה טוב שיש בית חולים.   האחריות הנוראה הזו לרפא את בן האדם כולו , שהיא בכלל משימה אלוהית ולא אנושית, היא באמת גדולה מדי לאדם בודד, אפילו הוא רופא..

רק כאן בבית החולים מסוגל  בולגקוב להשתחרר מתחושת האשמה של אי יכולתו לרפא את כולם.

אבל לפוליאקוב,  הרופא שנישאר לעבוד בפריפריה ועול בריאות הקהילה כולה  על כתפיו –  לו אין ברירה כזו, ומול העומס הגדול הוא מתפתה להיעזר ולהרדים את הכאב בעזרת מורפיום. זה מתחיל אמנם בכאב בטן מקומי, ללא סיבה, שבא מתוכו  דווקא בלילה,  כמובן, כשמהפלצות מתעוררות.  מעין פיתוי  שטני שבגללו – ורק כדי לתפקד מול החולים שלו –  לוקח  פוליאקוב את מנת המורפיום הראשונה שלו. הו, איזו הקלה!… הוא ממש חוזר לעצמו. הוא מתחזק, מבריא כאילו. אבל כשנחלשת השפעת הסם חוזר הכאב הבלתי נסבל הזה, נפשי וגם גופני – והוא חוזר שוב ושוב לקחת וכל פעם מתנדפות המחשבות הלא טובות והוא פטור מלהתמודד איתן, והשלווה חוזרת… אותה שלווה נחשקת, שהדרך הנכונה והיחידה להשיג אותה היא אך ורק דרך התמודדות פנימה. אבל זהו אולי הדבר הקשה בעולם. לכן הוא מתמודד החוצה, ומנסה לדכא את הכאב מבחוץ על ידי הסם. כך  הוא נהיה  'בריא על תנאי' – בריא כל עוד פועלת התרופה.. זוהי מחלה : בריא בנפשו בינתיים,  כל עוד הוא  מוכן ויכול לשלם בעבדות לכאב או לתרופות. התחושה היא אז כמי שמכר את נפשו לשטן, והוא חש – (41) – שיש "שטן אשר בלול בדמו". יותר ויותר  ברור לו שהוא הולך ושוקע במוות איטי… כמו כופר העולה על מוקד (43). אז מופיע גם חלום בו מכשפה מרחפת מולו  – להזכיר לו שמחלה היא מצב של כישוף, בו המכשף המורפיני מגן עליו מכאבי הנפש במחיר של כאב המחלה או תרופת קבע.

 

מה יכול לרפא אותו? מה  נותן כוח להתיר כישוף? מה נותן סיכוי להבריא באמת?   ברור, זהו קסם האהבה.  בולגקוב עצמו הצליח לצאת בדיוק ממצב כזה,  וידוע שאשתו – "הנפש היחידה הנאמנה לי" כדבריו (8) – תמכה ונתנה לו יד בצר לו. היא עזרה לו בגיא צלמוות לא לירוא רע.

ממש כמו, שנים מאוחר יותר, יורם קניוק שיצא ממצב של קומה בעזרת אשתו שסיפרה לו סיפורים ועזרה לו (***)…

 

כאב הוא כורח מציאות החיים, אמר פעם מישהו חכם: מידת הסבל ניתנת לבחירה. כלומר – איך נישא את אותו העומס. האהבה, שאדם נותן ומוכן לקבל, היא שעושה את הכאב ניתן לנשיאה.

מיכאל פרסיקו, רופא

 

מקורות:

 

* – רחל חלפי, 'תמונה של אבא וילדה', הוצאת קשב  לשירה, 2004

** – נתן אלתרמן, 'איגרת', ב 'כוכבים בחוץ' מתוך 'שירים', הוצאת הקיבוץ המאוחד,  1962

***- יורם קניוק, 'על החיים ועל המוות' הוצאת יידעות ספרים, 2007

 

 

Read Full Post »

הקשיבי אוזן, לנפש כואבת…

 

היא נכנסת בהיסוס, היא מתיישבת ומספרת: כואבת לה האוזן.

הריון חודש 8 , הכל בסדר. הכל היה בסדר בעצם , עד חודש חמישי, שאז החלו כאבי אוזניים.  לא ראו משהו מיוחד בבדיקה וכל פעם שזה חזר נתנו לה טיפות . הכאב היה חוזר אחרי חודש, ושוב טיפות, ועובר. אבל הפעם הזו, לפני שבועיים הכאב לא הרפה  ובאמצע הלילה זה היה נורא. היות ואין רופא להשיג, היא פונה לחדר המיון. שם מסתכלים: שום דבר, גירוי קל של תעלת האוזן. הנה לך טיפות… אבל בבלילה הבא זה חוזר בגדול. היא פונה שוב למיון. הפעם רואים גם אודם – אמנם לא מרשים, אבל סוף כל סוף יש אודם –  ועם כל סיפור הכאב החוזר הזה, ובכלל, ליתר ביטחון, נותנים אוגמנטין. הכאב  עובר מיד, אבל ההרגשה הכללית נוראה. היא אומרת: לא טוב לה עם אנטיביוטיקה, זה מתיש ורע בבטן… בכל אופן כאב האוזן עבר. אלא שיומיים אחרי סוף הטיפול -שוב כאב נורא באוזן. הפעם היא באה אלי.

בבדיקה –  אוזן שמאל תקינה לגמרי. גם צד ימין, ושאר מערכת א.א.ג.  אפילו לא רמז לדלקת. בדיקת פרק הלסת הראתה רגישות קלה בלבד. מהיכן הכאב, איפוא.?  כרופא א.א.ג אני ניצב בפני דילמה לא פשוטה. 'דילמת הרופא' קוראים לה לעיתים: מצד אחד אני נורא רוצה לרפא אותה. בשלוב של כאב כרוני חוזר, גם הריון, גם אשה צעירה… חייבים לעזור. אבל כרופא א.א.ג כל מה שאני יכול לחדש לה הוא לומר שמקור הכאב כנראה עצבי, ושסיבתו לא ברורה. ואפשר רק לקוות שיעבור… אני די חסר אונים.  כואב לי שלא  עזרתי.   עכשיו, כשהיא תקום ותלך נישאר שנינו מתסכלים… והכאב הרי יחזור.

רפואה משולבת: שלוב של פרה בשם דיגמה

אבל אני לא רק רופא א.א.ג. מזה שנים אני עושה רפואה משולבת: בין רפואה מדעית לזו המשלימה אני מנסה לעשות רפואה שלמה…  משלב פרדיגמות הפוכות.

לכן אני  פונה ומציג לה אפשרות  נוספת של מקור המחלה. זהו  צד השני של הדבר, ממש היפוך – אבל הוא פותח פתח לתקווה ולריפוי. אני מצביע על ציור בקיר מאחורי גבי (ציור 1) ואומר: אם זה מהלך החיים מלידה ועד זיקנה, לאורכו חווה אדם חוויות, מעכל אותן וממשיך הלאה בדרך הספיראלית של החיים. המהלך הזה הופך קשה כאשר עולות ובאות חוויות שהן קשות מדי לעיכול, כמו שנה ראשונה בגן. אין לתינוקי מספיק אנרגיה לעכל את החוויה – להפוך מה שהוא רואה לזיכרון פשוט. כי מה שנותן אנרגיה, אהבת אמא ואבא לא ממש  שם באותו הרגע… הוא באמת עלול להתעצב אל ליבו. כאן ניכנס לפעולה 'הסדר המחלה': הוא מקבל רשות לא לנסות בכלל להתמודד רגשית עם מה שסביבו, להדחיק את זה ולשים בצד על אש קטנה. בתנאי  אחד– שבינתיים יוציא חלק מהלחץ, הכאב, הקיטור החוצה לגוף בצורת מחלה פיזית או התנהגות חריגה. .   בצורה זו נוצר איזון דברים זמני, מעין שיווי משקל בו רשאי אדם לא להתמודד פנימה כל עוד הוא מוציא מחלה החוצה…

איך ההריון בשבילך, אני שואל. לא פשוט בכלל, היא אומרת. הריון ראשון ואני חרדה מאד, גם מהלידה,  גם מאמהות. היא מספרת לי חלום שחלמה השבוע:  בבטני בן. אבל בחלום נולדת לי בת, והיא פונה ואומרת לי: את אמא לא טובה, לא טובה!… זה החלום.

ברור היה לשנינו שהיא במצוקה גדולה בהריון וזהו מקור הכאב. כל ניסיון להפסיקו דרך אנטיביוטיקה הוא אוילי ורק מחזיר את הלחץ פנימה לנפש, והיא תוציא אותו מחדש בהזדמנות ראשונה, אשה בריאה שכמותה. רק אשה בריאה יכולה לחלות, אני מעיר לה. אשה חולה באמת הייתה יושבת בית בדיכאון ולא רוצה להמשיך בגלל ההריון. לא את! את מוציאה כאב גופני וממשיכה הלאה. לא מדהימה, יכולת ההישרדות הזו??

אם רוצים לרפא אסור מבחוץ. רק מבפנים.   מחלה זה כמו לעמוד על הגג ולהחזיק ידיים לא ליפול. למה את לא יורדת?  כי יש מפלצת שם למטה.. הנה, אני אומר לה הנה לך  חרב קסמים הורידי לה אתה הראש… אבל  מפלצת שמורידים לה את הראש מיד  מצמיחה ראש חדש. כך גם עם אנטיביוטיקה – זה מוריד למחלה את הראש אבל לא מרפא את החוויה ולכן המחלה מתחדשת.

מה שאת צריכה זה חיזוק מבפנים, לא הורדת ראשים מבחוץ. מה מחזק מבפנים, שהורים נותנים לתינוקי כל הזמן?? חם ואהבה . אז את מקבלת כמה שאת יכולה כרגע. אבך את צריכה תוספת,כי עובדה – את חולה.

הנה מה שאני מציע:

הנה לך שבוע חופש מחלה . הנה לך טיפות אוטידין  לכאב האוזניים. אבל הנה הדבר הכי חשוב: עשי נא בבית אסיפה משפחתית, כל מי ששייך, והסבירי שהגיעו מים עד נפש, לכן חלית ואת חייבת  חיזוק  מהסביבה.  זה אומר להוריד ממך אחריות שאת לא חייבת . זה אומר ללכת עם הבעל לבית קפה, וללכת עם חברה טובה לחוף הים. או להפך…  רק עשי לך טוב…  כך ירד הצורך שלך להוציא קיטור, ואז גם הכאב לא יחזור.

הלכה הביתה.

שבוע אחרי זה אני מתקשר לשמוע מה נשמע: אוי, דוקטור, היא אומרת , כל כך צדקת… החופש עשה לי נורא טוב,  אני יותר קשובה לעצמי ומצליחה למשול ברוחי. המודעות למצב עוזרת לי להתמודד טוב יותר… תודה דוקטור… אני מוכנה  עכשיו ללידה. תודה.

מי מרגיש עכשיו טוב יותר? שניים: החולה, והרופא שלה. שניהם.

דיון:

כשאני חשוב מה קרה כאן, הרי בעצם לא עשיתי  כלום. או אולי:  דווקא ע ש י ת י  כלום… חיזקתי אותה, זה ברור: אפשרתי לה להתחזק  בהתמודדות עם הפחדים שלה, עם מקומות מעוררי חרדה בנפשה, עם מאגרי כאב ששלטו בה – עזרתי לה קצת למשול בהם, במקום שהם ישלטו בה.. .

זוהי דרכה של רפואה משולבת: לאו דווקא מתן תרופה כזו או אחרת, רגילה או משלימה  – אלא  בעיקר  חיזוק יכולת ההתמודדות של החולה בכל דרך.

חזק חזק ונתחזק

Read Full Post »