על שלושה דברים

 

על שלושה דברים נאמר 'שאהבת', וכבר דננו בנושא: ואהבת את ה' אלוהייך; ואהבת לרעך כמוך; ואהבת את הגר אשר בקרבך.

שלושתם חד הוא, שכן אהבת האל, היא אהבת השלום, שלום גם בינך לבין הרוע אשר בקרבך, כלומר שלום עם מה שגר בקרבך, והוא עדיין בבחינת אחר מאיים, רע. אז בעזרת אהבת השם אהוב וקבל, פייס והיה מסוגל להכיל בשלום את כל מי שגר בקרבך.

Read Full Post »

ברא בריאות, ברא (רחל חלפי)

"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" (בראשית א1)

מאי משמע ברא? גם במובן הביא בריאות, יישם והפעיל מצב של בריאות בין שני הניגודים האלו, שמיים וארץ, והביא אותם להרמוניה של ממש,היינו – מצב דינמי של בריאות. רק כך, במצב של חרמוניה אמיתית יכלו שני אלו להתחרמן זה על זו ולהביא לעולם  את כל מה שברא אחר כך, יתברך.

אמור מעתה: הבראה כדי להשיג בריאות הוא תהליך בו אנו בוראים מחדש את עצמנו, מתןוך מצב של מחלה, ביטוי נאמן לחוק של  של מוות ולידה מחדש, סימליים.

Read Full Post »

הר הקסמים – בית ההבראה של הנפש

 

על ספרו של תומאס מאן כספר מכונן בענייני מחלה ובריאות

הר הקסמים הוא ספר מדהים, הכתוב בצורה מרתקת, ועיקרו דיון בנושא של מחלה וריפוי. כלומר בעניין התהליך האנושי אלוהי. כלומר התהליך האנושי…. הוא מאד אוונגרדי לזמנו, אף כי בתנ"ך  נכתב כבר על כל זה מזמן מזמן.  הוא אומר, בעצם,  שמחלה היא שלב טוב והכרחי בדרכו של אדם אל הבריאות השלמה.

המחלה שהוא מביא לייצג מחשבה זו היא השחפת, ולא בכדי: היא נקראה המחלה הרומנטית, זו המתרחשת בעיקבות אהבה נכזבת…  היא נקראה גם מחלת האומנים, סופרים, משוררים ואנשי רוח…

בהומאופתיה מתאפיינת ההתנהלות הטוברקולוזית  – כלומר התנהלותם של אלו  הנוטים לפתח שחפת כבעלי צורת חיים אינטנסיבית מאד, כמו נר הבוער בשני קצותיו. תוך שקיקה בלתי פוסקת לחוות עוד ועוד חוויות יצריות ולשמור על חופש הרוח היא מרגישה חנוקה כאשר סוגרים את דרכה וחייבת לפרוץ החוצה, אל האויר החופשי, אל המשך הדרך. טוב להם עם רוח קרה מול הפנים, רוח טריה של חורף…  כמו תמיד בהומיאופתיה המחלה היא ברירת מחדל כאשר בעל התנהלות שחפתית לא יכול להגשים את דרך חייו הנבחרת. או אז פונה הנפש לכיוון המחלה

קפקא כותב על עצמו  איך כשגדלה ועצמה מצוקת רוחו, הייתה נפשו דנה אל מול אברי גופו לאמור:  מי מהם ייקח חלק מהנטל על עצמו. זה אחר זה סרבו כולם, עד שהראה אמרה: בסדר, את לא לבד… והוא פיתח שחפת.

על תומאס מאן

כמה מילים על תומאס מאן, כי ממנו נובע כל זה: הוא נולד ב 6 ביוני, 1875.  הנה עוד מישהו ממזל תאומים אבל מוזר, אבל הוא לא היה יהודי: הוא גדל בצפון גרמניה, בן לאב סוחר תבואה אמיד ואמא שהיה בה דם פורטוגזי ואינדיאני, כלומר ערבוב גנים כמו שצריך. תמיד היה עצמאי באופיו וכבר בגיל צעיר החל לפרסם סיפורים. אחרי מסע לאיטליה כתב את הסאגה המשפחתית "בית בודנברוק". בגיל 30 הוא מתחתן עם קטיה פרינגסהיים בת להורים יהודיים מתבוללים. ששה ילדים נולדו לזוג (שניים אגב התאבדו, וחבל). אחרי מסע לוונציה ב 1911 הוא כותב את 'מוות בוונציה'. את 'הר הקסמים' הוא מתחיל לכתוב שנה אחרי כן כאשר קטיה אשתו מאושפזת ל-3 שבועות בסנטוריום בדאבוס, שוויץ. למעלה מ 10 שנים הוא כותב את הספר, שאחריו זכה בפרס נובל לספרות. בגיל בו הוא מתחיל את הכתיבה הוא כבר איש מנוסה בן 38-40,  הוא הגיל בו אפשר להתחיל…  בו רב בני האדם מוזמנים להתחיל לעשות את דרך השינוי, התיקון, ההליכה בכיוונו יתברך.

שני הגיבורים: ניגודים משלימים

מתוך הספר רב השכבות הזה, מתוך העבודה העצומה הזו אני רוצה להתרכז   בהשוואה בין שני הגיבורים הראשיים, האנס קסטורפ ויואכימס הטוב. אם יחפץ נתעכב לרגע גם על שני הרופאים הנכבדים של המוסד, שהרי ריפוי הוא בראש מעיננו.

א.    ראשון הוא יואכימס הטוב. באמצע חייו, ללא סיבה נראית לעין, כשעמד להתקבל לקורס קצינים בצבא הוד רוממותו, אליו שאף כל חייו –  הוא מאושפז בסנטוריום לחולי שחפת, אי שם  בהרים.  תתארו לכם!, מרגע זה  הוא רק רוצה להבריא כבר ולברוח משם. הוא שונא את המקום, שונא את המחלה  אשר מכריחה אותו להסתגר במרומי ההר, בעוד החיים האמיתיים קורים שם למטה, בשפלה! כדבריו: 'תקופה של שנה  ממלאת תפקיד כה חשוב בגילנו, ובחיים שם למטה היא מביאה עימה תמורות והתקדמויות מרובות כל כך. ואני אנוס לקפוא על שמרי כבשלולית מים'(ב46)…ואכן יואכימס קפוא. הוא לא עושה שום תהליך.  הוא סבלני מאד, מנומס וחביב, יואכימס הטוב עושה כל מה שצריך כדי להבריא,  חוץ מהדבר החשוב באמת: הוא לא מנסה להבריא מבפנים. בניגוד לחברו הטוב  הוא לחלוטין לא מודע  לעצמו ולא מנסה להתוודע שמה.. הוא מסתייג, כמעט חרד מהתעסקותו של האנס במובנם של הדברים. 'לא צריך להתחכם הוא אומר, צריך לעשות, לא לחשוב יותר מדי'(ב47)… כולם אוהבים אותו. הוא כזה חביב וחיובי ופטריוט … ברגע מסוים הוא מחליט לחזור לשפלה למרות מחלתו 'גם אם זה  יעלה לו הדבר בחיי'! זה עולה לו בחייו.  הוא מת לבסוף  גם באופן פיזי. אין מה להוסיף.

והנה חברו, בן משפחתו האנס קאסטורפ, "אדם צעיר, אדם פשוט", שעמד להיות מהנדס מן השורה במפעל אוניות מן השורה בארץ השפלה מן השורה… 'נוסע בחומו של קייץ מעיר מולדתו המבורג לדאבוס. רק לביקור נסע הוא, כדי שישהה שם 3 שבועות'.(5)  במקום זה הוא חי שם 7 שנים ועובר את התהליך המופלא ביותר שיכול אדם לעבור בחלדו: הוא מבריא.

האנס, אומר תומאס מאן,   איננו גאון ולא טיפש , ואם נמנע אני מלהדביק לו את הכינוי 'בינוני',  הרי זה… מחמת הכבוד שאנו רוחשים לגורלו(35)!!!  כי גורלו המיוחד הוא לעבור ממצב של בינוניות רגילה, מצב של בריאות רגילה , מאנושיות מוגבלת זו, הנורמלית כל כך  – דרך תהליך מדהים של מודעות  ונגיעה בכאביו הפנימיים – להבראה במובן העמוק של המילה, לבריאות שלמה.

כמעט מרגע שהוא מגיע למוסד האמור מתחילים לקרות דברים מוזרים:  קודם  כל הוא מיד חולה קצת, וירוס רגיל – היינו 3 ימים שיא המחלה ואח"כ עובר תוך שבוע עד 10 ימים.  אבל אח"כ מגלים גם נקודה לחה בריאה…אוי ואבוי, איזה חוסר מזל, או אולי להפך? אט אט מגלה האנס את החופש המופלא שבלהיות חולה, חופש מהשכל המתרוצץ, מהרוטינה המשמימה, מעבודת האלילים שם למטה –  חופש להיות הוא עצמו. הוא חש בכל נפשו ומאודו שעליו להישאר שם כדי להבריא באמת. המכתב השלישי שהוא כותב הביתה 'מבצר את חרותו,' (א227). הוא חש את משמעותה המיוחדת של מילה זו כפי שלמד להכירה תוך כדי שהותו כאן…."

זה מפה ששאבתי את התזה המוזרה שלי לגבי מקור המחלה. זה כנראה על  בסיס הספר הזה שאני בא ומנג'ז לכל מי שמוכן לשמוע, שמקור המחלה בחוויות שחווה אדם והיו קשות מדי לעיכול, והן רובצות להן בנפש במצב חצי גולמי ומחכות שיהיה כוח להפוך אותן לזיכרון פשוט. עד אז הן מעיקות, וכדי לשמור על הנפש ('ונשמרתם לנפשותיכם  מאד מאד',)  יוצא חלק מלחץ הקיטור הזה החוצה ומגשים עצמו כמחלה פיזית. – צריך אדם תנאים מיוחדים של שקט וההעצמה כדי שיעז לרדת לגיא צלמוות בלי לירוא רע ולנגוע בנקודות הכאב האלו, לפייסן, להטמירן,  להעבירן למצב סימלי עד הפיכתן לזיכרון פשוט… כזה שאינו שולט באדם, אלא האדם מושל בו.  להבריא באמת.   המחלה מוצגת כאן כשלב הכרחי ודי בריא בתהליך התיקון הזה, כי היא מאפשרת הישרדות הנפש בינתיים במחיר הסבל הגופני, עד שיאגור האדם מספיק כוחות לעשות את התיקון ההכרחי ולמשול בחייו…

והיכן נאמר כל זה עוד קודם לכן? בתנ"ך, כמובן, ספר הספרים. הנה סיפור קין, אשר מלא כעס וטינה על הבל אחיו, ובמקום לבטא את קנאתו במחלה הוא זורק אותה  עוד יותר החוצה, על אחיו ועושה מלחמה! אלוהים נזעק לאמור: אתה עוד תהרוג אותו! עדיף שתחזור להסדר המחלה המעולה שהענקתי לכם בני האדם, שנאמר  'הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ואלייך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ד 7) . נסה למשול בכעסך, הפוך אותו למשל בלבד, לזיכרון פשוט… אבל אם קשה הסדר המחלה מאשפר לך להתקרב אט אט אל מקום החטא, החוויה כואבת בה החטאת, יצאת ממקומך הטוב,  מקום כאב אשר משתוקק אלייך שתבוא להתפייס, אבל האם בחרב תשלוט בו? לא, ואתה ת מ ש ו ל  בו, היינו תהפוך אותו כאילו משל היה, סמל, זיכרון פשוט…

לא פלא שאת התהליך  שהאנס עובר מכנה תומס מאן  "עסקי ממשל" –  'כך קרא להתעסקות הרהורים אחראית זו, ביפי נוף פרישותו" (ב51.) אותה מילה חוזרת גם כשהוא אובד בסופת השלג, אבוד בסבך נפשו בגיא הצלמוות הלבן, והזיותיו שם הם שלב שיא של דרכו במלאכת התיקון שלו  'כל אלו סיפקו להאנס הצעיר חומר להתבוננות, בשעה שיושב היה בתוך פרידתו הכחולה  של מקום התבודדותו, ודמות היצור הנעלה המכונה HOMO DEI מרחפת לנגד עיני רוחו,   ו מ ו ש ל ת' (ב73). רק כאן בהר הקסמים, אפשרי תהליך כזה.

אבל עוד בתחילת הספור, (עמ 35)  עוד לפני העליה ההרה, אומר הסופר דרך מחשבותיו של האנס שאם אדם איננו עושה תהליך של נגיעה בחוויות שחווה, כי אז 'השפעה זו, באמצעות היסוד הנפשי מוסרי עלולה להתפשט דווקא  אל החלק  הפיזי אורגני של האישיות"… ומיד אח"כ עמ. 37 – " וכאן אנו מגיעים וחוזרים לתחילת רמזינו, שהיו מכוונים להשערה,  שלפיה עשויות הסגות גבולם של החיים הפרטיים  (כלומר – החוויות הנחוות, מפ) לפעול בהמשך הזמן  דווקא על האורגניזם הפיזי של האדם". כלומר זוהי הנחת היסוד שלו.

אח"כ (עמ 100) כשהוא פוגש את שכנתו הלא חכמה במיוחד לשולחן מרת שטר: "הטיפש – מן הדין שיהיה בריא וצביונו כעמי הארצות, בעוד שהמחלה צריכה לעדן את האדם, להחכימו ולתת בו את סגולת הייחוד"…

וכאשר הוא כבר מאוהב במרת שושא,  עמ 136, מתחיל אצלו רעד ראש כל אימת שהוא רואה אותה, כאילו ללא סיבה, אבל " לאמיתו של דבר – והאנס ידע את הדבר לאשורו – יצאה תופעה מגונה זו שהוא במאבק עימה, לא ממקור מצבו הגופני בלבד, וסיבתה לא רק באויר המקום  ומאמצי ההתאקלמות, אלא נוסף  על כך היה בה גם משום ביטוי לריגושו הפנימי…" כך מסתמנת המחלה כרע הכרחי, העוזר לקטר, לשחרר את קיטור נפש החוצה.

 

האנס ממשיך לעסוק בענייני ממשל. מסתבר שרק פה, בהר הקסמים  יכול הוא להתמודד עם הכישוף שמטילה המחלה.  סטמבריני ואחרים מציעים לו כל אחד מנימוקיו לחזור מטה. אבל הוא  חש עמוק עמוק שכאן מקומו, שרק  כאן הוא חופשי לראשונה בחייו.  ואם היה בורח כמו יואכימס היה הוא נחשב בעיני עצמו לעריק ! עריק ממשימת רוחו של האדם, להבריא באמת.  'אילו נאחז באמת בהזדמנות לנסוע או להסתלק בשרירות לב אל ארץ השפלה, היה באמת חוטא בעריקה, ממשימות של אחריות נרחבת,  שצמחו לו כאן למעלה מתוך השקפתו על דמות היצור הנעלה, המכונה HOMO DEI; הוא היה באמת מועל בחובות ממשל כבדות ומלהיטות, העולות אפילו על כוחותיו הטבעיים, אבל נושאות הן לו אושר נסער. חובות אלו הוטלו עליו ביציע זה, במקום בפריחה הכחולה הזו' (ב82).

1.   הרופאים, עם חסרי האונים המופלאים

עד כמה והאם עוזרים לו הרופאים להרפא?

..שניים, הם שליחי אל אלו, ויואכימס  מציג לו אותם בזו הלשון: בירנס גופו, ציניקו זקן הוא. ועם זאת בכור שטן משובח, בן חבורת סטודנטים ותיקה, וגם מנתח מזהיר. ועוד נמצא כאן אחד קרקובסקי , האסיסטנט – חתיכה של פיקחות ראויה להתכבד בה.. עוסק הוא עם הפציינטים בניתוחי נפשות. (א13) איש המעשה ואיש הרוח משלבים ניגודיהם…

בירנס, האיש גדול הזה, אדום, שוצף, נוטף, כחלחל, דומע, ידיו ענקיות הוא אכן איש המעשה. הוא ציני להגנתו. כרופא עושה הוא ככל האפשר כדי להיטיב במצב קיים, בתנאים האלו, ביכולות הרפואה שלמד. הוא מודע למגבלותיו אבל נילחם באומץ לב על חייו של כל חולה. עם זאת הוא יודע להשלים עם גבולות יכולתו, עם המוות. לא שהשלמה זו  קלה לו, או לא, וחוסר האונים שלו המוכר כל כך לנו הרופאים, מציג שוב את  דילמת הרופא המפורסמת.  כאשר האנס מתלונן על שיואכימס רק חולה יותר ויותר, מתנפל עליו בירנס ישר מהמקום הזה של אוזלת ידו ואומר לו במרירות:  -'אתה רוצה שארגיע אותך, שהכל בסדר שהכל גם יהיה בסדר. רק שאגיש לך יין ממותק ומהול כהלכה… ובכן לא! הכל לא יסתדר! הוא הולך למות. בסדר אבל לחבר שלך לפחות היה אומץ להתמודד בדרכו בעוד אתה רק מתבכיין לי. אז  אל תבלבל לי את המח!'  אבל מיד אחרי רגע הכעס הוא פותח את ליבו אליו לאמור – . "הוא דבק מאד בבן דודו, האנס קאסטורפ…?"(ב 190).  אבל הסצנה העיקרית בעניין זה קורית עוד קודם לכן,  בעמ ב80  כאשר באים שני החברים לבדיקה נוספת של ברנס, ויואכימס מודיע שהחליט לעזוב למורת רוחו של ברנס אשר מנסה להניאו, לשווא, ואז מתריס ברנס: 'כלום אשמתי היא?'   וכאשר זה עומד על דעתו הוא משחרר אותו, פשוט משחרר ביודעו שזו  דרכו של האיש. זהו גורלו זו אחריותו. 'יתכן שיעלה בידו  להבקיע לו דרך..' (ב79)

אבל כאשר  האנס נבדק  מפתיע אותו ברנס ומשחרר גם אותו. והרי האנס מת להישאר… 'אבל.. האדון יועץ החצר… שמא אין הדבר אמור ברגע זה בכובד ראש גמור? או אז  מתפרץ ברנס לאמור: 'אני מוחה! בראש לכל אינני בכלל בעלים! אני שכיר אני כאן! אני רופא:  ר ק  ר ו פ א  א נ י, המבין, מר? אינני סרסור לדבר עבירה, אינני סניור אמורוזו בטולידו של נאפולי יפת הנוף, המבין לי מר כהלכה?משרתה של האנושות הסובלת אנוכי! ואם דימה בנשפו דמות אחרת מאישיותי, הרי רשאי מר לילך  לעזאזל, מקום שילחך עפר או יעלו עשבים בלחייו, יחד עם בן דודו, הכל כחפץ ליבו! דרך צלחה!' (ב 80) . 'רק רופא' הוא ביטוי השגור גם אצל הרופא הכפרי של קפקא וגם אצל עגנון… כאילו צרה צרורה משותפת היא לכלל הרופאים. ואכן כך:

הכעס העצום הזה, החימה השפוכה הזו, אין היא אלא קצה קצהה של עוגמת הנפש שחשים רובנו הרופאים, על חידלון ידנו לרפא באמת. כי הרי אנחנו אנשים טובים, אנחנו,  שבאמת באמת רוצים לרפא. אך ככל שנאחזים אנו במדע בלבד, ומתעלמים מן הצד המיסטי, המנוגד והמשלים –כן ירבו כעסנו ותסכולנו. לא לחינם אלו הרופאים העומדים בראש רשימת המתאבדים על פי קבוצות מקצוע. הכאב החוזר הזה של קוצר ידנו מאלץ אותנו לשים חומות של הגנה על הנפש, שלא יכאב כל כך. עד כדי כך שכשמגיע רגע ה'לך לך' בו אנו עצמנו מוזמנים לנגוע פנימה  – כפי שהאנס עושה יפה כל כך כאן – הכל חסום… והנה בראש רשמת המתאבדים, לא עלינו, פסיכיאטרים, מרדימים ורופאי שיניים – כל אלו  עסוקים   ב ל ה ר ד י ם  את  ה כ א ב  במובן העמוק של המילה.  ועל כך הם נשלחים, לכאורה,  לגלגול הבא, לנסות שוב…

ברנס מודה: "אני  ראליסטן, כלומר: רק טכנאי'  . טכנאות תרופות, זהו מקלטו הלגיטימי של הרופא הסובל אל מול הדילמה הנצחית של מחלה ובריאות.  ומצד שני אין ספק שלברנס יש לב גדול ורגיש. (אנחה..) לא פשוט, לא פשוט. הלא  זה הוא ברנס עצמו אשר מגלה להאנס  ש"האויר כאן טוב לא רק נ ג ד המחלה, אלא יפה הוא גם   ל מ ע ן  המחלה, יש הוא מביאה לפעמים לידי התפרצות, ובסופו  של דבר יש בכך תועלת אם רוצה אדם להירפא" (א183)

קרקובסקי, סגנו של ברנס,  הוא איש  המיסטיקה הרפואית.  הוא לעולם יהיה רק סגן אפל, כי ידיעת סוד מקור המחלה לא עושה אותו יעיל יותר בטיפול במציאות, אדרבא –   הוא לא טוב בצד המעשי של ריפוי אנשים. הוא נישאר  פילוסוף המנתח את הנפש. תיאורטיקן… אבל  דבריו אל קהל הצופים המרותק הם נופת צופים: 'שכשמדכאים את הביטוי החופשי של האהבה  – הוא מסביר –  האהבה המדוכאת לא מתה, אלא משתוקקת למילוי תאוותה גם באפלה ובמסתרים…  היא שוברת את חרם הצניעות ומופיעה לאור עולם אם כי בגלגול דמות בלתי מוכרת… מהי דמות זו?'  מי יודע? כן.. כן.. לא… חה חה דודים, אינכם יודעים:  'בדמות המחלה. סימני המחלה אינם אלא פעילותה המוסווית של האהבה, וכל המחלה אינה אלא  גלגולה  של האהבה …' (א130)

לקראת סוף סיפורנו האנס הולך ומבריא. ממש רגע לפני סוף הספר הוא רואה עצמו כמי ש ציטוט "הותר כישופו והוא פדוי ומשוחרר".  (ב371.) איזה יופי.  אבל דווקא אז באה הטלטלה הגדולה המאיימת להורגו, ולחסל הכל. זו המלחמה. לא החלמה. לא מחלה, לא חלום אלא המלחמה: מחלתה הגדולה של האנושות: ומשם הא ניזרק ממש כמו תומאס מאן לקראת מלחמת העולם הראשונה שעומדת לפרוץ כל רגע…  כל כך חבל,  הרי כרגע סיימנו סיפור שמוכיח שאפשר, כן אפשר להבריא באמת. באמת חבל.

והנה משפט הסיום של הספר שהוא יפה היום ממש כמו אז, ולעולם –  – "האמנם תעלה פעם גם מקרב חג המוות העולמי הזה, מתוך אש קדחת זדונית זו, שהציתה מסביבי את רקיע הערב המוריד גשמים, האם תעלה ותבוא פעם גם מכאן האהבה?" (ב375).

Read Full Post »