מיכאל פרסיקו, רופא
היא נכנסת בעיניים כבויות. עצובות. כאילו משהו נורא מעיק עליה. קשה לה, רואים..
היא מוציאה מכתב הפניה אלי, רופא אף אוזן וגרון של קופ"ח. היא מושיטה לי ואני קורא: בת 36 ו 3 חודשים. מורה במקצועה. רופא כירורג מצא גוש באונה הימנית של בלוטת התריס שלה. דרך דיקור מחט עדין נעשתה אבחנה של THYROID PAPILLARY CARCINOMA. סרטן בלוטת התריס, והנה היא עומדת לפני ניתוח כריתה שלמה של הבלוטה. אלי באה כי תפקידי כרופא א.א.ג הוא לבדוק ולוודא תנועה תקינה של מיתרי הקול, שכן העצב המעצבב את תנועת המיתרים עובר נוגע בבלוטה, ובעת הניתוח עלול להיגרם נזק, או שמא הגידול כבר יצא, חלילה, מגבולות הבלוטה ותפס גם את העצב הזה ואמצא תנועה לקויה?….
גליה (שם בדוי) מספרת שכבר שנתיים הלכה עם הרגשה שיש לה משהו לא טוב שם, שהיא חולה… כמורה היא מספרת שפעם הייתה מצטרדת בדיבור, עד שלמדה לדבר 'מן המצח', כך אמרה, ומאז, ברוך השם… אבל עיניה עצובות, עצובות והיא במועקה גדולה
אני בודק את מיתרי הקול – תנועה תקינה. הגוש עצמו נמוש היטב, 3 על 3 ס"מ קשה, לא רגיש ומוגבל לאונה ימנית של הבלוטה. אין למשש בלוטות אחרות או דפורמציה אחרת כל שהיא בצוואר. כך אני כותב במכתב לרופא.. זהו. סיימתי את תפקידי. הנה אני חותם ומשיט לה את המכתב.תודה. גם לי עצוב בלב. בהצלחה לך עם הניתוח. ביי ביי.
כך יכולתי לנהוג, והייתי אז ממלא את תפקידי בסדר גמור לכאורה, לפחות על פי אמות המידה המקובלות. רק שהיינו נשארים עצובים, היא ואני.
לא נהגתי כך. לא רק בגלל עיניה העצובות. פשוט – כי אני מרגיש רופא. לא רק טכנאי בדיקות או פקיד תרופות. אני רופא של הגוף אבל גם של הנפש. אני רוצה לרפא אותה.
אני אומר: את עצובה כל כך. ספרי מה קורה… היא בוכה . ומספרת. כבר שנתיים היא הולכת עם תחושה שמשהו אצלה לא בסדר, שהיא חולה. כן, היא יודעת. היא מתארת את עצמה כאישה קשובה לעצמה. ולא רק לעצמה – שלושה ילדים בבית, היא מספרת, ולהם היא קשובה אף יותר מאשר לעצמה. היא ממש חיה את חייהם בשבילם,נותנת את כל זמנה ומרצה, חלבה ודמה למען המשפחה. כך היא, תמיד. גם בעבודה, בבית הספר דורשת מעצמה מעל ומעבר. כולם יודעים – אם יש איזו בעיה, אם צריך מישהו שיתנדב לעשות דבר נוסף, מטלה לא צפויה – זו גליה. אם יש ריב וצריך לפייס – פונים לגליה. ממש SUPER WOMAN אני אומר. אתה יודע זה ממש נכון. תמיד אני חייבת להיות בשליטה על מה שקורה ודואגת שיקרה טוב. זה באמת יוצר קצת לחץ בפנים, אבל למרות הקשיים הכול היה כל כך טוב… ועכשיו, הדבר הזה.. היא מוחה דמעה. אני פוחדת למות.
את צודקת זה מאד מפחיד, אני אומר, אבל אפשר גם לחיות מזה. בואי אספר לך קצת על מחלה בכלל ועל סרטן בפרט. , אולי תוכלי להתיידד עם הסרטן… (אני מבטא את המילה סרטן בקול רם ובריש גלי.) זו רק עוד מחלה, אני אומר, ומחלה זה דבר בריא.
אני? היא אומרת- להתיידד עם הסרטן? בחיים לא, בחיים לא! היא כועסת, כמעט צועקת. בסדר ,אני אומר בסדר. הקשיבי נא. הנה, תראי את הציור הזה פה. (זה ציור שאני מראה לחולים שלי 5 , 10, 20 פעמים ביום). הנה – אם זה מהלך החיים הרגיל, כמו קו ספיראלי עולה מעלה מעלה, בתנועה בריאה והרמונית, כשאת חווה חוויה אחרי חוויה ומעכלת אותה, הרי מחלה נוצרת כתגובה בריאה לחוויה או או עומס חוויות שבאו כשהן קשות מדי לעיכול . אם לעכל חוויה זה להפוך אותה לזיכרון פשוט, אני מסביר, הרי אם באה חוויה גדולה מדי בעוצמתה הרגשית אז כדי להגן על הנפש מעומס ייתר מופעל 'הסכם המחלה'. שאומר: בסדר, את לא חייבת להתמודד נפשית עם עומס גדול כזה, זה באמת קצת יותר מדי בשבילך, וכדי שלא תינזק הנפש חלילה. (שנאמר 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'), שימי את העומס הזה, החוויה הזו בצד על אש קטנה, בינתיים, בתנאי, אבל, שתוציאי חלק מהקיטור, מהלחץ הזה החוצה מהנפש לגוף, שתגשימי חלק מהכאב הפנימי בצורת כאב גופני בחוץ.. כך נוצר מעין שיווי משקל על תנאי, כשהכאב הגלוי מאזן את הכאב החבוי… זהו מצב ה'מחלה'.
המחלה מאפשרת לך זמן ביניים, אני אומר, עד.. עד שיהיה לך כוח להתמודד עם הדברים האלו שדחקת קצת הצידה בהסכם המחלה. עד שיהיה לך כוח לשוב פנימה ולעשות עיכול של אותה חוויה ממתינה, עד שיהיה לך כוח להפוך אותה לזיכרון פשוט, למשל, לסמל, וכך את תמשלי בה במקום שהיא תשלוט בך… אז תמות החוויה השולטת ותיוולד חוויה של משל, של זיכרון פשוט לא מזיק. כך תבריאי באמת
היא מסתכלת בי בעיניים מבינות, עם ניצוץ שאני מכיר ורואה שמתגלה לא פעם שאני מסביר את הדברים האלו , כאילו אנשים יודעים את זה ורק משהו שכיסה את הזיכרון זז קצת הצידה והנה הנה זה עולה…
כן, אני יודעת, היא אומרת. כבר שנתיים אני מרגישה חולה, עוד הרבה לפני שהתגלתה המחלה -עדיין קשה לה לומר סרטן – כבר שנתיים אני יודעת שאני חולה. אני מרגישה דברים כאלה. ומעניין שדווקא בתקופה הזו החלטתי שיש גבול. שמה שאני לוקחת על עצמי מוגזם, , שיסתדרו קצת בעצמם כולם, בלעדי. גם בעבודה וגם בבית התחלתי לחלק אחריות גם לאחרים
הנה, אני אומר לה, את רואה כמה מחלה זה דבר בריא? הנה עצם מצב המחלה כבר מאפשר לך לנהוג אחרת. כי חלק מהלחץ השתחרר. לפתע את מרשה לעצמך למתן דברים. הרי מה זה סרטן? הוא בסך הכל תוצאה, הוצאה לפועל, הגשמה בחוץ של קושי בהתנהלות מסוימת שלך בפנים שניסית להתמיד בדרך מסויימת בכל כוחותייך, ונהיה לך קשה מדי. אם את, נגיד, מתנהלת בדרך בה את נמצאת תמיד בשליטה, הכל בסדר הכל בסדר, לא, אין צורך שתעזרו לי אני בסדר גמור. הנה אקח על עצמי עוד קצת ועוד משהו – ועוד תפקיד, כן כן, אני מסתדרת, אין בעיה. וכך את עושה מעל ומעבר ליכולתך. באמת SUPER WOMAN . והכל בשליטה וכאילו אין בעיה – אז יש סכנה שתיגמר לך האנרגיה הנפשית ותשקעי לפתע בדיכאון או מה. כדי למנוע את זה, כדי קודם כל להגן על הנפש – מופעל חוק הטבע הזה, החוק הקוסמי, האלוהי. הוא "רואה" את זה, מגרד בפדחתו כאומר, רגע, רגע, היא מגזימה במושלמות ובשליטה שלה . צריך לאזן לה את זה. כן כן, בוא נראה, איך נאזן לה שליטה? . הנה איך – בואו נוציא לה כמה תאים משליטה, רק בשביל האיזון, רק בינתיים, בחיי, רק בשביל האיזון… ומה זה תאים מחוץ לשליטה? סרטן. נכון. מחלת הסרטן. והכול בכוונה טובה. רק כדי לאזן . הנה לך סרטן.
הי, את אומרת, אפשר למות מזה! נכון אומר החוק, אפשר למות, זה חלק מהחיים. אבל אפשר גם להוולד מחדש, אפשר להבריא מזה, וזו כל הכוונה!
ראי מה המחלה כבר גרמה לך לשנות בחייך! . אם תקשיבי לה, אם תקבלי אותה כברכה מלמדת, תוכלי אולי להתנהל קצת אחרת. הצורך ולהוציא לחץ קיטור דרך המחלה ירד והיא תעלם כי לא יהיה עוד לחץ להוציא. כך תבריאי.
אבל, היא אומרת באכזבה, זה כל כך קשה, איך אעשה שינוי גדול כזה?
לא, אני אומר. את לא צריכה להשתנות, להפך: את מוזמנת להתחזק ולהיות עוד יותר את עצמך. מה, כך היא במבוכה, עוד יותר שולטת ומושלמת? כן, אני אומר בדיוק כך. וזה הסוד: אם תחזקי להיות מאד מאד את עצמך, בדיוק בדרך בה את הולכת אבל מאד מאד חזקה ושלמה עם עצמך בפנים – יהיה לך כוח לקבל כל חוויה שתבוא ולעכל אותה בצורה שלמה , בר[דרכך שלך בלי שייווצרו עודפים להוציא החוצה. את תמשיכי להיות מושלמת – אבל רק בפנים ברוחך, בצורה סמלית, כמשל, ולא יהיה לך צורך לנסות להיות מושלמת גם בחוץ, כי תהיי כבר מושלמת לגמרי בפנים… כך לא יהיה לך צורך להוציא עודפים החוצה בצורת מחלה,כי הנפש הגדולה והחזקה שלך תוכל להכיל הכול לא יגיעו לך מים עד נפש ולא תצטרכי לגלוש החוצה בצורת מחלה. במציאות תוכלי להתפשר ולהיות מתונה וברה, כי בפנים את מצליחה לקבל הכול כמו שהוא ולהופכו לזיכרון פשוט…
אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף כל מה שאתה אומר, כך גליה ובעיניה חיוך, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. משהו נהיה לי פחות עצוב, פחות מלחיץ. באמת. תודה לך.
זה כל הסיפור. כך הלכה לדרכה ובידה מכתב אל הרופא שלה, ובו כתוב סיכום הפגישה בקיצור: מיתרי הקול נעים היטב.
רגע לפני הדלת אני שואל אותה: אז מה את אומרת עשינו פה, בשיחה שלנו? איך נקרא למה שעשינו פה יחד? לא יודעת, היא אומרת. רפואה – אני אומר בשקט. קוראים לזה רפואה. נכון כייף?
נכון כייף.
מחלה זה דבר בריא 