סיפור על ילדה שהיו לה שני הורים מיוחדים, והיא רצתה שהכל, הכל היה בסדר
לנועם שני הורים מיוחדים. הם התחתנו בגיל מאוחר יחסית, אמא עובדת סוציאלית ואבא חשמלאי אי שם בארץ. 6 שנים היו חברים לפני שהחליטו להתחתן, מה שקרה במזל טוב לפני 4 שנים. כי תמיד אמרו: לאט לאט. נורא חשוב שכל אחד מאתנו יוכל לבטא את עצמו עד הסוף. אמא, עובדת קהילה מסורה שכזו, פרפקציוניסטית אמיתית שתיקח עוד ועוד משימות על עצמה כדי שהכל יהיה בסדר, פחדה מאד שכשיבוא הילד בשעה טובה הוא ידחק אותה למקום השני במשפחה.. והם הרי נשבעו אחד לשני, שלעולם, לעולם ייעשו הכל לשמור שוויון ודמוקרטיה אמיתיים בנישואים.
לכן בינתיים ללא ילד, כדי לא להיות קבורים כמו זוגות אחרים בין הכיור למיטת התינוק… יש להם שלושה חתולים,לא מספיק?
ובכל זאת, כשחשו ממוקמים היטב בעבודה ובקשר ביניהם, היא נכנסה להריון. והנה – הפתעה! במקום צפיפות ודוחק, הילדה שנולדת מביאה להם אור, אור גדול!
ולא סת0ם אור אלא- כאילו הבינה את דאגתם – עשתה להם הפתעה: חודש וחצי לפני מועד הלידה המיועד חל יום הולדתו של האב, והם ידעו שהפעם לא יוכלו לבלות במשותף כפי שהיו רגילים, עקב עומס המשימות, העבודה החדשה של אמא, הידיעה שעוד מעט ילדה קטנה, צריך להתכונן… אין ברירה, היא נאנחה הפעם נחגוג לחוד…
אבל הילדה חשבה אחרת. ממש בלילה של יום ההולדת ירדו לפתע המים, והאמא מצאה עצמה בלידה. מיד – נסיעה לבית החולים; מיד שיתוף פעולה ועזרה הדדית ביניהם, ובעצם – בילוי משותף של יומולדת בבית החולים. איזו מתנה קיבלו…
קיבלנו ילדה שכולה אור, שמחה, רק טוב. כל כך נוחה, ישנה בלילה, מחייכת לכולם, מקסימה ממש. היא כל כך זורמת, ממש נהדרת.. כמה שפחדו שלא יוכלו לישון – הנה הם ישנים עד מאוחר ואף ציוץ מצד הילדה! ינקה עד גיל 4 חודשים – אז החליטה אמא שמספיק. הילדה קבלה את ההחלטה ללא כל מחאה. טובה שכזו.
אלא שחודש אחרי זה הופיעה דלקת אוזן הראשונה. קבלה אנטיביוטיקה והדלקת עברה, אלא שהדלקת חזרה שוב, ושוב ושוב.. כל פעם אנטיבוטיקה חזקה יותר, כנהוג… עד שיום אחד הגיעה הילדה לבית החולים כי היה צורך בדיקור עור התוף. זו כבר היתה חוויה טראומתית לכולם, מספרת אמא. הילדה בכתה המון, כשהיא מנסה, ממש מנסה לא להתנגד למעשי הרופאים, אבל לאמא הייתה הרגשה חזקה ש נעשה כאן משהו לא מתאים, לא נכון.
מאז פוחדת הילדה מרופאים .
חודש אחרי הדיקור, בגיל 8 חודשים עשתה דלקת ראות – שוב אשפוז – ואז גם פיתחה את התקף האסטמה הראשון שלה, ברוך השם.
מאז היא ככה, בסדר, כאילו, די בריאה.ץ. רק חייבת אינהלציה עם שני משאפים כל יום, בודיקורט, ובעת התקף גם ונטולין, או הפוך… ולפני יומיים מצא רופא הילדים החמרה של ממש במצב הנשימה למרות הטיפול וביקש שיתחילו קורס קצר של סטרואידים דרך הפה. כל כך חבל, נאנחת אמא…
הטיפול ההומאופאתי
זה היה היום בו הגיעו אלי לטיפול הומאופאתי. בכך הצטרפה לקבוצה גדולה של ילדים עם סיפור דומה. דוגמה לקבוצה מיוחדת אבל מאד נפוצה בארצנו הקטנה, ואשר מדגימה בצורה נהדרת איך ילדים שורדים, ואיך הומאופתיה לפעמים עושה פלאות.
בשיחה עם ההורים עלו פרטים שהשלימו את התמונה: היא ילדה רגישה מאד, נעלבת בקלות, אבל מוכנה להתנחם. אדרבא עושה הרבה כדי למצוא חן ולהתחבב על כולם. עד כדי כך שכשאימא חוזרת מאוחר בלילה מהעבודה, הקטנה מתעוררת במיוחד כדי להתחבק ולבלות קצת עם אימה.. תמיד זורמת, נהדרת, , מחייכת לכולם
לאור כל אלו היא קבלה בקבוק עם CARC 200 C ללקיחה חד פעמית. המיוחד היה שהוריתי להם להפסיק מיד את כל התרופות נגד אסטמה. יש לי ניסיון עם קרצינוזין שעבד כך לא פעם בעבר. וכך קרה גם הפעם. הילדה הבריאה מיד. לכאורה נמצאה אז בהחמרה של התקף ממושך של אסטמה – אבל עם מנה אחת של קרצינוזין הכל עבר. מדהים. נס? פלא? לא, סתם תרופה הומאופתית שעובדת…
דיון
קרצינוזין: דווקא אצלנו? איזו בושה.
CARC היא התרופה הנפוצה ביותר שאני נותן לילדים אשר בטיפולי. מוזר, לא? דווקא הדבר המסוכן הנורא הזה, סרטן? אצלנו? הרי אנחנו העם הנבער, סליחה: הנבחר. לא, זה לא מקרה. דווקא אופייני לנו כאן בארץ, ואולי לא רק בארץ. בהתנהלות הזו , שיש בה רצון לקחת על עצמך עוד ועוד, עד שאתה ניהיה הקורבן האולטימטיבי – היא לא מקרית בכלל. בעיקר ולא במקרה, אחרי השואה.
אחריות מעל ומעבר; רגישות גדולה למשפחה ולקרובים; הקפדה על קלה כחומרה; מלאי רגש, מלאי סימטפטיה לאחרים כדי לעזור, מלאי ריגשי אשמה… איכפתיים.. כאלו אנחנו, הפולנים.
התנהלות של אדם נוצרת על פי החלטה פנימית שלו, ועיקרה – הדרך הבטוחה ביותר בשבילו לשרוד מול כאביו הפנימיים’ ומשימות חייו אשר בחוץ.
שבהתנהלות הקרצינוזינית יש משהו קורבני אנו למדים גם מפרשת נדב ואביהו, בני אהרון אשר מתו בהקריבם אש זרה לאלוהים, בעצם – בזה שבחרו בהתקרבנות במקום בהתקרבות…
נדב – כשמו כן הוא: נדיב וטוב לב. אבל אם הוא מגזים בתכונותיו אלו, אם, כדי לרצות עצמו ואחרים הוא מתחיל להתנדב יותר מדי, אם הוא מביא עצמו למען האחר עד מעבר ליכולתו, לא מספיק חושב על עצמו, נוטל אחריות כפולה ומכופלת, תמיד בשליטה, מנסה למצוא חן בעיני כולם…בכל אלו הוא בעצם הופך עצמו לקרבן האולטימטיבי.
בסופו של דבר הוא יוצר עומס ומועקה הולכים וגוברים בנפש, וכאשר מגיעים מים עד נפש מופעל מנגנון המחלה אשר מאפשר לעודף הלחץ לצאת החוצה, ומחלה תפרוץ על הציר הרוחני גשמי: תמיד שולט בכל ואין בעיה בכלל? אז בואו נוציא לו כמה תאים משליטה, רק כדי לאזן… רק כדי לקחת חלק מהכאב ולהזיז אותו על הציר הרוחני גשמי לכיוון הגשמי – להגשים לו חלק מהכאב בצורת מחלה גופנית. סרטן , למשל…כך יוגשם חלק מהכובד הרוחני נפשי – בצורה גשמית. כובד הנפש שוקע בה כמעט גשמי כבר.. אז הוא יוצא לו החוצה. אתה קורבן קורבני מתמיד בתוכך? אז בוא תהיה קרבן גם בפועל, בחוץ…
אביהו הוא וריאציה על הנושא – מנסה להיות אבא של עצמו , כביכול כבר יודע הכל על הקרבת קורבנות, אחראי ובוגר טרם זמן. גם הוא קרבן.
מה עושים עם קרבן בימי התנך? שמים על המזבח ומדליקים . וזה בדיוק מה שקרה. הם הגשימו, איפוא, בגופם את מחלת רוחם.
ואצלנו, היום?
מה יש במציאות הישראלית אשר דוחף כל כך הרבה ילדים להתנהלות קרצינוזינית? למה רבים כל כך מגיבים דווקא כך לסך החוויות שהם חוו וחווים?
בגלל הקורבנות, אני אומר
ה ש ו א ה , החוויה המכוננת של עם ישראל ב 100 השנים האחרונות היא חוויה שקשה, קשה לבן אנוש לעכל ולהכיל. זו חוויה של קורבנות שלמה, טוטאלית, אולטימטיבית. איך יוצאים מזה בלי דיכאון ממית מצד אחד, או בלי להשליך את הכאב אל הקוטב מנוגד שלה – תוקפנות עד מוות? לא יוצאים. בתחילת ימי המדינה עוד יכולנו: מצד אחד הכאב האדיר מודחק היה עמוק, והייתה הזדהות נפשית עם ניצולי השואה. ומצד שני מותר ונכון היה להוציא את הכאב בצורת תוקפנות לגיטימית והכרחית מול אויבי ארצנו, זו הייתה מלחמת הקוממיות, ימי הקמת המדינה.
אחר כך חלף זמן, חלק מהניצולים נפטרו, האוירה השתנתה… וכאב נפש כמו כאב נפש מחפש לעצמו תמיד מוצא, הגשמה. יכול היה להגשים עצמו בפרץ אדיר של יצירה וחיים – ואכן כך היה בהתחלה במדינתנו הנהדרת. אבל אחר כך, בייחוד אחרי מלחמת ששת הימים בה עמדו לכלותנו ובעזרתו יתברך ניצחנו ניצחון גדול, עברנו לתחום הגשמת ייתר, לתחום המחלה. נראה שלא הצלחנו מה שהוא אכן גדול על בן תמותה מאז ומעולם, קשה לעכל, להסמיל, לעשות סובלמציה לכאב שכזה עד הסוף. לא הצלחנו למשול בכאב, לא הצלחנו לעשות שלום בתוכנו, והרשינו למוצא של תוקפנות לשלוט בנו.
הנה לאה איני, בתו של ניצול שואה אשר נהג לספר לה ללא הרף את סיפורי הזוועה, ממש השליך עליה והעביר לה את קורבנותו, שורדת את החוויה הקשה הזו ועוד כמה דרך דמיון עשיר וכישרון כתיבה. בספרה 'ורד הלבנון' היא מגוללת סיפור כמעט אוטוביוגרפי על חיילת המשרתת בחיל הקשר ובכל יום אחרי העבודה נוהגת לשבת ליד נער שכדי לא לעלות ללבנון למלחמת של"ג הראשונה ירה בעצמו כדור ברקה… היא מטפלת בו , ורד-לאה, ובכך היא מייצגת את המחלה הלאומית העוברת כחוט השני ומקשרת בין הקורבנות של אביה, קרבן השואה, דרך קורבנותה שלה שהעביר לה, אל הקרבן הטרי, יונתן, קרבן המלחמה והניסיון הנואש שלא להילחם עוד…
קדימה ואחורה ללא הפוגה אנו נעים על הציר קורבנות- תוקפנות.
עדות נוספת אנחנו מוצאים בספרו המרתק של נועם חיות 'גנבת השואה'. הסופר, חייל המשרת בשטחים, מבין לפתע כי השלכת התוקפנות שלנו על העם הפלשטינאי דרך שליטה בשטחים היא פועל יוצא ישיר של השואה. כשילדה פלשטינאית קטנה בורחת פתאום ממנו בבהלה אף כי לא התכוון לפגוע בה – הוא חש כי ברגע זה היא הגשימה וגנבה ממנו את הקרבנות שלו, וכעת היא נהיית נושאת הדגל, כי ללא ספק המחלה עוברת ממכה למוכה, מקרבן שנעשה תוקפן לקרבן הבא, אשר בתורו ייעשה תוקפן גם הוא…
וחבל. או – בואו נספיק את זה. או – הבה נמצא תרופה לקורבנות.
או – הבה נסגור את מעגל הקרצינוזין.
סיכום
החוויה הקשה מנשוא הזו – השואה – נמצאת בבסיס התנהגותנו הלאומית, ולא פעם גם האישית. עד שלא נצליח לעשות שלום בנפשנו, עד שלא נגיע לדיוק של הרמוניה בין כל הניגודים שבתוכנו – נמשיך להשליך את הכאב החוצה, הן כמחלה והן כמלחמה.
עד אז ימשיך קרצינוזין להיות הרמדי הלאומית , לקטנים ולגדולים.
אז להיות או לא להיות? זו, כרגיל , השאלה. אם בדרכי תלכו יהיה ממש טוב. אבל אם לא, אני נורא מצטער… יהיה רע. דברי אלוהים חיים. הכל צפוי והרשות נתונה. נא לבחור. תודה
מחלה זה דבר בריא 