לרדת לגולה איננו תהליך פשוט: אדם עוזב את ארצו, את מולדתו, את בית אביו, לרב באונס מסיבות, ויורד לארץ זרה, לגור שם… ועם זאת, התחלת קיומו של העם היהודי, הליכתו לו של אברהם ממולדתו איננה אלא תהליך גליה מהפכני. כאילו יש בצעד הזה משהו שממנו נברא דבר חדש. המילה עצמה יש בה אכן הליכה מבית אבא, אבל גם ג י ל ו י, גם ה ת ג ל ו ת, גם ג א ו ל ה… לא פלא שהשכינה מלווה את העם בתהליך המיוחד הזה, שלפעמים נראה כמו שלב הכרחי בחיי האדם היהודי, האדם. הבה ננסה ללוות את אבותינו בדרכם הגלותית ונחפש היכן זו מקרבת אדם לאלוהיו, לעצמו, לאלוהיו.
אברם מקבל על עצמו "לך לך". הוא עוזב את כל המוכר והידוע והבטוח, ומגיע ארצה בתופים ובחצוצרות, בשמחה גדולה, ובאמונה גדולה. את מצוות השם הוא ממלא, ללכת לו מארצו ומולדתו ומבית אביו אל הארץ אשר יראה לו. שם יעשהו לגוי גדול – בגוף, במספר – אבל – "אגדיל שמך" – גם חלקו הרוחני יגדל במקביל. כל כך תגדל כולך כולך, אברם, עד שתהיה 'ברכה', שאם ניקחה מלשון ברך, הרי פירוש טוב הוא להיות בהליכה שלמה והרמונית. אברם עושה זאת בשקיקה ממש. יחודי הוא ביכולתו לשמוע את דבר השם ואז גם ללכת בדרכו,יתברך. הוא עומד להיות העיברי הראשון, ראשון העוברים ב דרך אל ההרמוניה האלוהית.
הוא מגיע לארץ, הולך לאורכה ולרוחבה. תחילה לאלון מורה, שם מבטיח לו האל מחדש שלזרעו ייתן את הארץ והוא בונה מזבח לה' ה נ ר א ה א ל י ו – .כאן רמז ראשון שיש איזו בעיה בדרכו: כרגע המזבח שהוא מסוגל לבנות הוא לאלוהים ה נ ר א ה אליו. כשיש לאלוהים דמות , יכולה להיות לו גם דמות אחרת. ייתכן שבמצב אחר, – משוכלל יותר? – יראה אברם אלוהים גדול יותר ושלם יותר. אולי אז, כשתהיה עדות ה' בתוכו, כשתתווסף לו ה' לשמו. אולי. אבל משהו עדיין לא מאפשר לו להיות איש האלוהים שלם. הוא ממשיך דרומה לבית אל והעי מקדם, שם הוא בונה מזבח נוסף לה' וקורא בשמו של האל. אח"כ הוא נוסע עוד דרומה נגבה. מדרים, מדרים… וזהו. כאן נעצרים מעשיו ופועלו של אברם בארץ ישראל.
כמה זמן הגשים לך לך? שבוע? חודש? 20 דקות? אולי לא יותר. והנה "ויהי רעב כבד בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית יב 10): . מוזר. הרי לא הספיק אפילו לבנות בית, להוליד ילד… ובעיקר לא מילא את צפיות האל לחיות בארץ המובטחת. במקום זאת הוא פונה ועוזב את הארץ מצריימה. יורד נהיה לנו: מה אתה יורד, אברם? ווס בראענט? מה אתה ממהר? העברי הראשון! השאר, אל תלך!
אבל אברם יורד. אלהים אמר לי, הוא לוחש. נו טוב. נגיד. אברם אבינו. והרי הוא יורד רק ל ג ו ר שם, לא להתיישב ממש, בבחינת גר יהיה במצריים. ובכל זאת, מצד שני, לעזוב את הארץ המובטחת רק בגלל רעב… אולי יכול היה קצת להצטמצם, לאכול קצת עשב בינתיים, או מה? לא. הוא יורד. בואו נלך בעקבותיו, לא נעזוב אותו לבד. אבינו. נראה מה קורה.
"ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו…" (שם 11) הם מתקרבים לגולה וקורה משהו אל בלתי צפוי במקום גלותי כזה. הוא אומר לה, בקיצור, כך: תראי, שרי, אשתי האהובה, יש לי בקשה גדולה. הרי שנינו יודעים כמה את יפה. אבל פרעה מלך מצריים אין אצלו חכמות: כשהוא רואה אשה יפה, הוא רוצה אותה ומיד גם לוקח, ואת ראש הבעל מוריד.. ככה!. אנא ממך, שרי, "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (שם13). אבל אברם… הוא אומרת, אבל כבר לעצמה.. שרי עוברת לידיי פרעה, וזה גומל לאברם על אשתו/אחותו היפה בצאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים… רכוש גדול. לא יפה, אברם, לא ממש מעשה מוסרי… אברם כמו משעה את אהבתו לשרי, למען מטרה לכאורה אגואיסטית וקטנונית – הצלת חייו הוא, אברם. אכן הוא משעה את אהבתו לשרי כדי להרוויח משהו, את חייו שלו, כן, אבל במובן העמוק של המילה. בעצם לקיים כך את VITAE MUNDI…… בעתיד יעשה אברם משהו דומה כאשר ישעה זמנית את אהבתו ליצחר, תוך שהוא משעה זמנית את "לא תרצח" כדי להקריב את בנו לעולה. (אז זה כבר יותר במודע בצייתו לצו אלוהי שהוא שומע מתוכו. זו היא העקידה. בשני המקרים עומד לכאורה לקרות משהו נורא, משהו לא מוסרי בעליל, אבל אשר מסתיים בטוב כפול ומכופל. מעניין. כאילו רק דרך נגיעה ברוע בהתגלמותו הגשמית יכול הרוע להיות מוטמר, להיעשות סימלית והטוב הגדול להתגלות? (קריאות: כן, כן! רק כך).
אכן, בשני המקרים הוא משעה את אהבתו לקרובים לו ביותר. ומה קרוב אצל אדם אם לא אליליו מגיניו הותיקים? …. הקרבת האהבה להם, הקרבתם, בעצם, הכרחית כדי להתקרב אליו, יתברך. אהבת האל השלמה מאפשרת אהבתו בשלמה של האדם. זו השעיית הגשמי למען רוחני נעלה יותר. כך, אגב, נוהג גם הבודהה כשהוא עוזב את אשתו למעון מסעיו הרוחניים…
אין פלא, על כן, שכמה ימים אחרי הליכת שרי אצל פרעה , לפתע ציצלצול, זהה פרעה בטלפון: "אוי, אברם, אני כל כל מצטער, כן, כל כך לא נעים לי… הסתבר לנו ששרי היא בכלל אשתך… כל כך לא נעים לי… וגם קבלתי נגעים גדולים.. לא לא, בבקשה , אנא ממך קח אותה ולך… הנה עוד קצת זהב וכסף רק לך איתה כבר…דרך צלחה, ותודה!!! וסליחה!!!..
ככה מדבר מלך מצריים למי שרימה אותו זה עתה ואף הביא עליו חולי? בולשיט, בולשיט!@! את הראש היה צריך להוריד לו, את הראש. הרי זהו פרעה הגדול והנורא, שאינו מהסס להרוג כל מי שמפריע את דרכו! לא. משהו מוזר קורה פה. אז מה כל זה?, נס, יאמרו היהודים. ואכן נס: אברם עולה לארץ עם כל הכבודה הזו הוא "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (שם יג 2), הרבה הרבה אנרגיה, .ומיד הוא עושה שלום בין רועיו לבין רועי לוט. ברגע שחזר מן הגולה יש לו ידע וכוח לעשות שלום! ואלוהים, ששלום הוא אחד משמותיו, מברך אותו מחדש בהבטחה גדולה על הארץ, לו ולזרעו אחריו… ומיד הוא מחלץ את לוט 0משבי המלכים אשר שבוהו, מצוות פדיון שבויים! יפה, אברם, יפה. אלוהים כל כך מתרשם שהוא מוביל אותו ישר לברית בין הבתרים, ועוד היד חזקה והזרוע נטויה להוליך את אברם מחייל אל חייל: הנה סוף סוף הוא כשר להיות העיברי הראשון בארץ ישראל, להגשים את 'לך לך'. יש לו כוח ללכת בכוחו הוא, להיות איש האלוהים. השהות בגולה אפשרה לו לאגור אותה אנרגיה הכרחית לדרך הזאת, אשר צבר בגולה. הוא מבריא ..
יצחק – סיבוב ספיראלה נוסף: המהדורה המעודכנת…
הסופר התנכי, הכותב בהשראה אלוהית, vאמון על החלת החוק האלוהי’ מוליך אותנו קדימה בסיפור האבות
יצחק, שחווה על בשרו את השעיית האהבה בפרק הקודם, נקרא כעת לדגל כדי ללכת עוד צעד קדימה: הסיפור לכאורה דומה – גם כאן מגיע רעב גדול פתאום, שאיננו בלתי קשור לרעב הראשון של אברם, כאמור "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם" אלא שהפעם אין צורך לרדת כל כך רחוק כמו מצריים, מספיק להיגרר אל העיר גרר, מקום משכנו של אבימלך מלך הפלשתים ," וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה. וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אומר אלייך. גור בארץ הזאת ואהיה עימך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האלה…" (כו 7-1) התקדמנו. "וישב יצחק בגרר". ומה קורה שם? לא תאמינו! הוא מכריז על אשתו היפה רבקה כאחותו "כי ירא לומר אשתי, פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא…והנה יש שונהי בסיפור – זה לא פרעה זה "רק" אבימלך מלך פלשתים. הוא לא לקוח את רבקה אאל קר בודק מה קורה ומגלה באקראי שיצחק מצחק את רבקה ומכאן שהיא כנראה אשתו ולא אחותו של יצחק. מיד הוא בא על יצחק בתרעומת טובת לב וחביבה לאמור: מה זה פה, יצחק והלה מודה – "כי אמרתי פן אמות עליה… אבימלך אומר: מה פתאום , אל תדאג, ומיד מכריז שיצחק הוא מוגן והנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת. כבר בפסוק הבא יצחק כמובן הולך ומתעצם, זורע וקוצר ברכה רבה "ויגדל האיש וילך הלוך וגד עד כי גדל מאד" (שם14). בקיצור – הפעם הכל נעשה בצורה סמלית יותר, ויצחק חבל על הזמן. אפילו בארות מים חיים הוא פותח לו אחרי שסתמום פלשתים בימי אברהם אביו. וגם פה מיד אחרי שהוא מתעצם אנרגטית יש לו כוח לעשות שלום בין רועיו לבין רועי גרר על מקורות המים, ממש כמו אברהם: התעצמות אישית, עשיית שלום, מציאת חן בעיני האלוהים – אלו מאפייני מעשה אהבתם הגשמית. אבל את האנרגיה לעשות כל אלו צבר יצחק בגולה.
צבירת אנרגיה, הצו העליון לריפוי. מקום בו גולה מחלה וגאולה נפגשים…
אנרגיה, אם כן, היא מה שחסר לאברם כאשר פורץ הרעב הגדול. אוכל, נכון – כלומר אנרגיה. מה חסר לאברם כדי להישאר בארץ ולא לרדת מצרימה? אנרגיה. מה צריך אדם יהודי כדי להיות איש האלוהים? אנרגיה… וכי מדוע יזדקק אדם לאנרגיה מיוחדת כדי להיות יהודי? הרי אלוהים כבר בחר בנו!
אכן בחר. ובחירה מצוינת עשה, הטובה מכולם. ועדיין. עדיין היא הנותנת. על אברם האיש הפשוט המיוחד הזה, אברם-הכל-אדם הנבחר הזה, ללכת בדרך התיקון.הן זוהי תמצית המהות היהודית – ללכת אליו פנימה ולעשות שלום לא רק בין רועיו לרועי לוט בחוץ, אלא גם ובעיקר בין ניגודים הכרחיים בנפשו שלו, בין כאב להשלמה. לעכל מקומות חוויה כואבים לא מעוכלים בנפשו אשר מהבהבים על אש קטנה ושולטים בו. ואין לו מספיק אנרגיה לעשות את זה, להמשילם להסמילם, להפכם לזיכרון פשוט. הוא חסר אונים. הוא חייב חיזוק מבפנים. הוא יורד מצרימה.
בנקודה הזו נשאיר את אברם להתמודד עם יהדותו הפורצת, ונפנה לדוגמה מימינו אנו: הילדות. והרי אברם כמו נולד מחדש כשהוא בא לארץ…
ילד הולך לגן. איך אומר עלי מוהר? ……. לפתע, ממקום של בית אוהב, פינוק, שמחת הוריו מסביבו הנותנים לו באהבתם כל רגע כוח גדול לגדול ולחיות, לפתע הוא מורחק מביתו, ממולדתו, מבית אביו, אל המקום ההוא… אל גן הילדים. ובגן: אנשים זרים, לא מוכרים. "מי כל הילדים הללו? והחדר הזה, המקום הזה, לא שלי הוא! אמאלה!, חבקיני נא! אבל איפה אמא, איפה אבא? הם אינם, אינם!! הילד מוצא עצמו אבוד, תלוש ממקומו הטבעי . הוא מחוץ לעצמו, הוא אבוד… ארמי אובד, ילדי. אני אמות, אני אמות! הוא מרגיש. הוא בסכנה אמיתית של אבדן נפשו.
הוא לא מת, הילד. ונשמרתם מאד לנפשותיכם. הוא חי. נפשו ניצלת. אבל גופו מתחיל לחלות, המון. רב הילדים חולים הרבה בשנה הראשונה בגן, לרב מחלות שחוזרות על עצמן אחרי כל טיפול. איזה סיפור מוזר: דווקא כשהילד זקוק למלוא האנרגיה שלו כדי לשרוד במצב החדש הזה – הוא חולה! מצא לו זמן לחלות… ממש באסה. זה אבסורד! כן. רגע! רק לפני רגע היה לנו סיפור אבסורדי בעניין אברם ופרעה… מה משותף? אותה מילת מפתח: אנרגיה! כי למה זקוק כאן הילד הקטן כדי לשרוד? לאנרגיה. נכון. וכמו שאברם שנתלש מארצו,ממולדתו מבית אביו מתקשה להתמודד עם הארץ החדשה אליה הובא – כך גם הילד בגן. אברם הולך לגולה לקבל אנרגיה. והילד?. הילד – למחלה! מ ח ל ה היא התגובה הראשונית למצב הזה של עומס ייתר. היא עוזרת לו לשרוד.
מחלה – מהלך שניתקל בקשיים, אבל בכל זאת נוע ינוע…
הבה נזכור את ההלכה. את ההליכה. איך הליכה בדרך היא יסוד מוסד בחיי האדם (היהודי). לך לך. כשאברם מתחיל ללכת הוא חסר ביטחון וחסר הבנה, כמעט כמו אותו ילד גן שנה ראשונה. אבל הוא הולך. הוא הולך! וכשקשה לו מדי ללכת בדרך היהודית בארץ – הוא יורד מצרימה כדי לאגור כסף וזהב ועוד = אנרגיה, ולחזור ביד רמה. כך גם התינוקי: כשהוא מתקשה מארגן לו האל את המחלה. הסדר המחלה מאפשר לו לשים את אותן חוויות קשות שחווה בגן על אש קטנה, לא להתמודד איתן בינתיים, בתנאי שיוציא חלק מהכאב העצור הזה החוצה בצורת מחלה גשמית. שיגשים כאב בגוף שעל הציר הניצחי הזה רוחני גשמי, יזיז חלק מהכאב לכיוון הגשמי, לגוף לשחרר קיטור. בכך הוא יוצר שיווי משקל חדש, שאיננו הרמוניה שלמה, היינו בריאות, אבל הוא מקבל זמן ביניים, זמן נוסף ספאר… אנרגיה של זמן. האנרגיה שהוא צובר בהסדר המחלה מתבססת על כך שאם עד עכשיו בבית אמא היה הוא ב מ ה ל ך, כעת בגן זה הופך ל מ ח ל ך… הזרימה כבר לא לאמינארית, אלא טורבולנטית, אבל הוא זורם איך שהוא,ף הוא הולך, עדיין, הילד, לא קופא על שמריו,ף עדיין יש תהליך, וזה העיקר…. המחלה חוסכת לו זמן. זמן הוא אנרגיה.
פרטים נוספים והסבר מפורט על פי הגישה ההומיאופאתית אפשר למצוא במאמר "הומיאופתיה – ריפוי באמצעות המשל" (בבלוג שלי, מפ). מכל מקום ברור שהדבר הבריא הזה, המחלה, נותנת ז מ ן כדי לאסוף אנרגיה, זמן ביניים לפעול בלי צורך להתמודד עם הכאב העמוק ביותר. ג ו ל ה היא השלב הבא במעשה החרום הזה – היא נותנת א נ ר ג י ה , כפי שכבר ראינו. בייחוד אם יש פרעה נחמד כזה ואלוהים חזק כזה שעושה את פרעה נחמד כזה… חוק אלוה אשר מסדר את העניינים. כן, כך גם כאן: הוירוסים והחיידקים אשר מוזמנים ליצור מחלה גם הם אחת מתת אלוהים לבני האדם, המאפשרת להם לשרוד, בינתיים.
הילד בגן: בריא כי הוא חולה
כשהסבר זה בידינו, וליבנו מסכים לאמץ אותו ולו רק בינתיים, ייראה סיפור המחלות החוזרות של ילד הגן כביטוי של בריאות: במקום להתעצב אל ליבו מוציא התינוקי מחלות, על פי הרשום בגנים שלו, לרב את המחלה הכי פחות מזיקה (לדוגמה: דלקת אוזן תיכונה) וכך משחרר לחצים עד יעבור זעם. גופו חולה, אבל נפשו נשארת שלמה ולרב שמחה, שומרת עצמה בינתיים עד שיקבל האורגניזם מספיק אנרגיה כדי לעשות את תהליך העיכול.
ודוק; אותה יכולת לעכל, אותו מערך אנרגטי אשר מעכל חוויות – קיים כנראה בכל אחד מ איתנו במצב טוב תמיד: זה רק מספיק אנרגיה שחסרה. האנרגיה להפעיל אותו. חסר חשמל. זהו המצב בו יעילה ומצילה כל כך הפעולה המשולבת של מ ח ל ה ו ג ו ל ה. היא נותנת ז מ ן נוסף והיא נותנת א נ ר ג י ה נוספת, בע"ה יתברך.
עדות מסכמת נהדרת לשלוב הזה אפשר למצוא ב 11 הפסוקים הראשונים בפרשת "כי תבוא":
דברים פרק כו
א וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ–לִפְנֵי, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. {ס}
והיה כי תחליט שהגיע הזמן לעשות את התיקון המפורסם, המתבקש כל כך, המתחנן כל כך, בנפשך – הנה כך וכך תעשה. (המילה 'כי' = כמו אלוהים, היינו אם תחליט סוף כל סוף לעשות את הדרך בדרך בה אלוהים בחר, אז כך וכך תעשה). ומהי הארץ היחידה שהאל יכול להבטיחך בלי היסוס? נפשך, כמובן. היא היא נחלתו נחלתך לרשתה ולשבת בה..
וכשהקרבת הקרבן וקרב אתה אצל מזבח השם, קרוב קרוב אליו, בדרכך להתקרב אליו, יתברך, ספר/י את סיפורך, ספר את סיפורך מחדש בדרך שאפשר להכיל… ואל תחת: דע/י כי הפעם אינך לבד בגיא צלמוות. ה ו א נותן לך יד. על כן אל חשש, לך עם זה עד הסוף. עשה הכל כדי לקבל; לעכל; לפייס; להטמיר את החוויה, למשול בה ולהפכה לזיכרון פשוט.
והנה כך משתלבים להם מחלה וגולה, בפסוקים ה-יא: "ארמי אובד אבי" , שלושת ה א' בתחילת שלושת המילים מספרות פריצה זיכרית נועזת ממקום שלמצוקה למקום של שינוי. אבי – ילדי, אני, אתה, כל אחד – הרגיש שהוא לא הוא, לא הוא עצמו, כאילו יצא ממקומו, לא עוד בהרמוניה, אולי בכלל ארמי,לא יהודי, בקיצור – חולה. הוא הלך לאיבוד מיהדותו, ממקומו הטבעי, אבל המחלה מאפשרת לו זמן ביניים לשרוד בו, זמן בו הוא זכאי שלא להתמודד עם כאב החוויה הבלתי מעוכלת, ומה הוא עושה בזמן הזה, איך הוא מנצל את הזמן? משחק כדורסל? לא. מחפש אל אחר? לא. כותב תנ"ך אחר? לא ולא! הוא מיד יורד מצרימה, לגולה! מסכן הוא יורד, במתי מעט יורד הוא, הוא מעט והוא כמעט מת, חשוב כמת הוא – אבל זהו התנאי כדי להיוולד מחדש במקום אליו יגיע. ושם, בגולה הדוויה הוא ימצא את האנרגיה הנחוצה כדי להתחדש.
היות ואין לו צורך להקדיש את רב כוחותיו לבריחה והדחקה של כאביו הפנימיים הישנים, האיומים מפלצתיים, היות ופתח רווח מרחק ממקום הכאב הנורא הזה, מתאפשר תהליך של התחדשות. ואכן מהר מאד הוא מתעצם שם ונהיה גוי גדול עצום ורב. וזה למרות הסבל הפיזי והנפשי הנורא של העבדות, אבל כעת זהו כאב "רגיל", כזה שהוא חווה כבוגר, כזה שאפשר להתמודד עימו. דווקא בהפנימו את הכאב הזה וביכולתו להתקרב הפעם אל הכאב – הוא לא עוד מדחיק את הכאב אלא מגיע לכלל צ ע ק ה אדירה. הכצעקתו היא? אכן כן, הפעם היא ביטוי אמיתי לכאבו ללא חת וללא בושה, צעקה המהדהדת בשמיים, ועוצמתה מאפשרת לה' (שהרי היא גם מקור כוחו של האל, שבלי עדות האדם לא יסכון…) ומאפשרת לאל להיענות ובגדולת ימינו להוציא את בני ישראל מתוך מצרים, מתוך המצרים בהם היו צרורים עד עתה. העבדות כחוויה הופכת להם ל'זכר יציאת מצריים', זיכרון פשוט, ואילו בני ישראל יוצאים ביד רמה אל מסע ההולדה שלהם כעם, שבתוכו ובסופו יש להם אפשרות בחירה אמיתית בחופש. בבריאות. בגאולה.
מחלה זה דבר בריא 